כל חגי היהדות מסמלים שלבים בדרך המתפתחת בתבנית הדרגתית ובה מתגלה העולם העליון. בדרך מרתקת זו לומד האדם להבין את המציאות בה הוא חי, להשתנות ולהתקרב לבורא, עד לאיחוד רוחני ושלם עימו. יום כיפור מסמל על דרך זו את היום שבו מסתיימת מלאכת בניית הכלי הרוחני. בפועל, תיקון כזה עשוי לחול לאו דווקא בתאריכים אלה, אלא בכל זמן אחר ולפי הצורך. בעולם שלנו, שמתנהל ברמה הגשמית, אנו מציינים את התיקון בתאריכים מוגדרים וקבועים בלוח השנה התלוי על הקיר. בחוכמת הקבלה מורכבת המציאות כולה משני מושגי יסוד "אור וכלי". ה"אור" הוא הבורא, התענוג: ה"כלי" - הוא הנברא, נשמה, מלכות. האור נמצא במנוחה מוחלטת ואינו משתנה. כוונתו היחידה של האור היא להטיב לנבראיו, להביא את האדם להרגשת התענוג הנצחי והאין סופי. נתאר את שהשלבים הקודמים בתהליך הרוחני: בראש השנה - הופרדה הנשמה מהבורא. בעשרת הימים שמראש השנה עד יום כיפור - הנשמה סופגת לתוכה את עשר הספירות: כתר, חוכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות, ומאמצת בהדרגה את תכונות הבורא. יום כיפור הוא השלב שבו מתבצעת הכללה סופית של עשר הספירות בנשמה הכללית. מיום כיפור ואילך מתרחש תהליך של "המתקה" (מלשון "מתוק"), כלומר תהליך של תיקון - שינוי תכונותיה האגואיסטיות של הבריאה לתכונותיו האלטרואיסטיות של הבורא. מכיוון שהבריאה הופכת דומה לבורא בתכונותיה, מתחיל הבורא למלא באורו את עשר ספירות הבריאה. הנשמה חשה מילוי באור הבורא שמורגש בה כעונג עצום. יום כיפור קרוי חג והוגדר "שבת שבתון". כאמור הוא השלב שבו מסתיימת יצירת עשר הספירות של הנשמה ולאחריו היא מסוגלת לקבל את אור הבורא. ביום כיפור אנו מגיעים לדרגה רוחנית שבה כלי הנשמה שלנו מוכן לקבל את אור הבורא, כלומר הכלי כבר נוצר אולם הוא עדיין ריק. בהתאמה למצבו הריקני של הכלי בעולם הזה באופן סמלי, קיימים חמשת האיסורים אותם אנו מכירים מיום כיפור: אכילה ושתייה, רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל ותשמיש המיטה. אלה הם חמישה איסורים שבאים בנוסף לאיסורי השבת הרגילים. הסיבה לאיסורים הללו נעוצה בכך שכלי הנשמה אינו ראוי עדיין לקבל את אור הבורא. גם בשבת "עולה" הנשמה לדרגת עולם האצילות בעזרת השפעת הכוחות הרוחניים מלמעלה ולא בכוחות עצמה. מכיוון שהגיעה לדרגה רוחנית גבוהה כל כך ולא בכוחות עצמה, כדי להמשיך ולהימצא בעולם האצילות, חייבת הנשמה לסרב לקבל את האור שממלא את עולם האצילות, ואת המצב הזה מסמלות מגבלות השבת. ביום כיפור, הנקרא כאמור גם שבת שבתון, הנשמה "עולה" לדרגה רוחנית גבוהה יותר מאשר בשבת. בהתאמה לכך ישנם איסורים נוספים. בסך הכל מקבילים חמשת האיסורים לחמישה חלקים (חמש הספירות) שבנשמה: כתר, חוכמה, בינה, זעיר אנפין, מלכות, ולכל ספירה יש מגבלה בקבלת האור בעולם האצילות. לאחר יום כיפור מתחילה ההכנה לקבלת האור, אלא שעתה על ידי כלי מתוקן. קבלת האור באה לידי ביטוי בשבעת ימי הסוכות - כנגד שבע ספירות, ולבסוף חג "שמחת תורה" (שמיני עצרת - כנגד הספירה השמינית) חותם את כל התהליך הזה, ואור הבורא ממלא לחלוטין את הכלי שהוכן לשם כך. התורה מסמלת כאן את אור התורה, ואת השמחה - שמשמעותה קבלת האור על מנת להשפיע לבורא. מדוע יש צורך לעמוד במקום מסוים ולומר מילים שלכאורה מוכתבות מראש? ביום כיפור ובתקופת החגים בכלל אנו מרבים להתפלל או לפחות לבקר בבתי הכנסת. נשאלת השאלה מהי תפילה? מדוע יש צורך לעמוד במקום מסוים ולומר מילים שלכאורה מוכתבות מראש? מה הקשר בין פעולות אלה לבין מה שאני מרגיש/ה? חושב/ת? היכן העבודה הפנימית? "תפילה" נקראת עבודה שבלב. את התפילות סידרו לנו המקובלים, אנשי הכנסת הגדולה. הם סידרו עבורנו את סדר התפילות, כדי להראות לנו את הצורה המתוקנת של האדם כלפי הכוח העליון. כלומר איך צריך האדם לבְנות את היחס שלו כלפי תכונת ההשפעה כדי להגיע עימה להשתוות הצורה המלאה. עלינו מוטל ללמוד את התפילות האלה, כלומר ללמוד לממש אותן, לבצע אותן ולא סתם לומֵּר אותן מפֶּה ולחוץ. מימוש התפילות, משמעו שהאדם מתקן את הרצון לקבל שלו. פעולה זו נקראת בקבלה "רכישת מסך ואור חוזר", ובעקבותיה הרצון לקבל שבאדם (האגו שלו) חש כלפי הבורא - תכונת ההשפעה את מה שמתואר בתפילה. "והעניין הוא שתפילה צריך להיות בלב, שהוא סוד עבודה שבלב. היינו, שהלב יסכים למה שהאדם מדבר בפה (ואם לאו, נקרא זה רמאות. היינו שאין פיו ולבו שווים)" (בעל הסולם, ספר שמעתי, מאמר קכ"ב) "לב" בקבלה הוא הרצון לקבל. כלומר הרצון לקבל חייב לעבור הרְגַשות, חייב לעבור צורות שונות של יחס כלפי תכונת ההשפעה, ועל צורות היחס האלה מספרים לנו המקובלים בסידור. הסידור הוא מדריך לעבודה הפנימית של האדם. עולה מתוך הדברים שהתפילה איננה תלויה (כפי שניתן לעתים לפגוש במקומות שונים) בצעקות אלא היא "עבודה שבלב" (עבודה פנימית) כפי שאומר בעל הסולם - שרצונותיי יקבלו צורות כאלה שנקראות "תפילה". נשמת האדם מורכבת מתרי"ג רצונות, 613 איברים. כל רצון ורצון צריך לכַוֵון להשפעה כלפי הבורא. בהתאמה שינוי כוונת האדם מכוונה אגואיסטית לתועלת עצמו, לכוונה אלטרואיסטית להטיב לבורא, הוא חש את יחס הבורא אליו כתענוג. הנברא והבורא הופכים שווים זה לזה ביחסם, בכוונה. זו משמעות המושג להגיע ל"דבקות" והיא כל תכלית הבריאה. כלומר שכל ה"לב" ישתווה לבורא, כשם שהבורא משפיע לבריאה, האדם משפיע לבורא. הסיבה היחידה שסידרו המקובלים את סידור התפילה, היא כדי להגיע למצב הזה. אנשי הכנסת הגדולה תיארו עבורנו את סדר המצבים, שהלֶב על כל תרי"ג הרצונות (613 אברי הנשמה) צריך לעבור בתהליך התיקון שלו. כל שינויי המצבים האלה שעובר האדם, התחושות השונות שחש כלפי הבורא, נקראים "תפילה". צורות רבות - מטרה אחת יש סידורים הכתובים ב"שפת הענפים", היינו בשפתנו המדוברת. יש סידורים שבהם מתארים עבורנו המקובלים את הפעולות באמצעות צירופי אותיות וגימטריות למיניהן, בצורה טכנית יותר. אולם סך הכל אין זה משנה כלל באיזו צורה חיצונית בחרו המקובלים לתאר ו"להלביש" את המצבים הרוחניים. אם כצלילים, ריחות או טעמים, העיקר שהאדם יבצע פעולות וכוונות ברצון שלו בהתאם להנחיה ולעצות המקובלים. עליו לקבל הדרכה מהמקובלים ולפי הדרכה זו לממש כל פעם מחדש את עצתם על רצונותיו. פעולה זו ורק היא נקראת "סדר התפילה". כלומר סדר התפילה הוא סדר התיקון שעובר האדם בשנותו את הכוונה האגואיסטית ליהנות לעצמו, לכוונה אלטרואיסטית ליהנות לבורא בתרי"ג הרצונות שבנשמתו. "לכן בחודש אלול צריך האדם להרגיל את עצמו בעבודה העצומה, והעיקר הוא שיכול לומר "כתבנו לחיים", היינו בזמן שאומר כתבנו לחיים, שגם הלב יסכים (שלא יהא כחונף) שיהיו פיו ולבו שוים. "כי האדם יראה לעינים, וה' יראה לבב". (בעל הסולם, ספר שמעתי, מאמר קכ"ב) "כתבנו לחיים", שכל אחד מרצונותינו יהיה מכוון להגיע לחיים. ו"חיים" נקרא שמגיע לתכונת ההשפעה, לנצחיות, ורוכש את השלמות שיש בתכונת ההשפעה. להרגשה זו צריך האדם להגיע בזמן שמתפלל. גמר חתימה טובה