אם כך נשאלת השאלה: למה הוא לא מתגלה לנו כבר עכשיו? שיראה את עצמו, יגלה  את תכונותיו, ויאפשר לנו להנות ממנו. אם הוא כל כך רוצה להיטיב לנו, שייטיב. מה  מונע ממנו את זה?

 ובכן, האמת היא שהוא כבר מגולה, רק שאנחנו עוד לא רואים אותו. מה שמונע אותנו  מלראות אותו ולהנות מטובו זה רק הטבע שלנו.

 אנחנו פשוט הפוכים מן הטבע שלו. הוא רוצה רק להיטיב ואנחנו חושבים רק על עצמנו.
 בצורה כזו אין לנו שום קשר אליו. כדי להתחיל להרגיש אותו אנחנו צריכים לרכוש את  התכונות שלו. אם היינו מסוגלים לעשות איזשהו מעשה, ולו גם הזעיר ביותר לטובת  הזולת, ללא שום אינטרס אישי, היינו מרגישים מעט ממה שהוא מרגיש, ומסוגלים להבין את המניע להתנהגותו כלפינו.

 הוא לא מתגלה לנו כיוון שרק אם נגלה אותו בכוחות עצמנו, מרצוננו החופשי, נוכל לקבל  את השפע שהוא מציע לנו ללא בושה. אם היה מתגלה לנו כמו שהוא, ללא הכנה  מוקדמת, היינו מתבטלים כלפיו לחלוטין ללא שום יכולת להגיב.

 אבל, כדי לגלות אותו אנחנו צריכים לרכוש טבע שונה מזה שיש לנו. עלינו לרכוש את  הטבע שלו, ולהשפיע כמותו. אנחנו צריכים לאהוב אותו כפי שהוא אוהב אותנו, ללא שום אינטרס אישי.

 וכאן נשאלת השאלה: מה יכול לגרום לנו לשנות את טיבענו? הרי ראינו כבר הרבה  פילוסופים, הוגי דעות ומנהיגים, שניסו לשנות את טבע האדם, על ידי חינוך, הטפה,  עונשים, מוסר וכו'. אף אחד מהם לא הצליח להפוך את טבע האדם. לכל היותר הצליחו  כמה מהם לדכא ולאמלל את הציבור כדי שיפסיק לחפש ולרצות להשתנות. אולם ברגע בו  הוסר האיום חזרנו בשמחה לטבענו הסורר.

 בתשובה לשאלה זו אמרו חז"ל: "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין".

 היצר הרע הוא החומר שאותו אנחנו טועמים ומרגישים כבלתי נסבל. זהו האגואיזם שלנו.
 אנחנו רוצים להשתמש בו אבל לא יודעים כיצד. התבלין שמרכך אותו ומאפשר לנו  להשתמש בו כדי להגיע למטרת החיים – להתקשר לבורא, נקרא תורה.

 היצר הרע אינו אלא המחשבה שלנו רק על טובת עצמנו. זהו המניע לכל הרע שקיים  במציאות. המחשבה האגואיסטית שלנו גורמת לנו לראות בכל מי שסביבנו אמצעי לקבלת  הנאה. לכן לא איכפת לנו כל כך מהטבע, מהצומח, מהחי ומהאנשים שבסביבתנו. שכן גם  אם זה לא במודע, אנחנו מחפשים רק את ההנאה שהם יכולים לספק לנו, ללא שום  התחשבות בהם עצמם.

 מי שמבין את זה ומחפש איך להשתנות, יכול להשתמש לשם כך בתורה.

 התורה היא כח מיוחד שמסוגל לשנות את הטבע שלנו ולאפשר לנו להרגיש את רצון  הבורא. התורה היא לא רק הספר שקוראים בו בבית הכנסת, זה הכח שאנחנו אמורים  לגלות אם יש ברצוננו להשתנות באמת. בלי התורה אין לנו שום סיכוי להגיע לאיזושהי  הבנה של הכח שמוביל אותנו.

 התורה היא תיקון שמאפשר לצאת משליטת היצר הרע, משליטת האגואיזם עלינו.

 מי שמשיג את הכח הזה, את התורה, מגלה שהוא ניתן לנו מלמעלה כל הזמן ללא הגבלה.
 אבל מי יכול לקבל אותו? רק מי שרוצה להשתנות בעזרתו ולרכוש ראיה חדשה של  המציאות. מי שמבין שבלי התורה הוא ישאר לעולם בלתי מסופק, מפוחד, מודאג, וחסר שליטה על חייו, הוא זה שמחפש אותה ורוצה להשתמש ביכולתה לשנות אותו.

 בחומש מסופר איך יצאו בני ישראל ממצרים, והלכו במדבר חמישים ימים לפני שקיבלו את  התורה.

 יציאת מצרים היא גילוי שניתן לאדם מלמעלה. זו היא מתנה שהוא מקבל, שמראה לו את שליטת הבורא על כל המציאות. לאחר שראה איך גדל פרעה הפנימי שבו, היצר הרע, ואיך הצליח משה בעזרת הבורא לנצחו, מחפש האדם את הדרך להשיג את רצון הבורא בכוחות עצמו. הוא מחפש הדרכה, הוראה ברורה ובטוחה שתביא אותו להכרה מלאה של בוראו. הוא מחפש תורה - הוראה.

 כדי להשיג את התורה באופן עצמאי יש צורך בהכנה הדרגתית. משה הוא נציגו של העם  כלפי הבורא. משה הוא הכח הפנימי הזך ביותר שמסוגל לבוא במגע עם הבורא, אולם זה  לא מספיק. אנחנו צריכים להגיע למצב בו כל העם, שמשמעותו – כל הרצונות שבאדם  השואפים ישר –אל הבורא, המכונים על כן עם ישראל, יצליחו לבוא עימו במגע ולרכוש  את תכונותיו.

 לשם כך חייב האדם לעבור ארבעים ותשעה תיקונים מיוחדים, תיקון אחד כל יום,  במשך שבעה שבועות. רק לאחר שבעת השבועות אפשר לקבל את התורה ולכן מכונה חג מתן תורה בשם "שבועות".

 את תכונות הנשמה שעוברת תיקונים אפשר לציין בשמות של ספירות. לכל נשמה יש עשר  ספירות. השלוש הראשונות אינן זקוקות לתיקון ולכן יש לתקן רק שבע ספירות. כל אחת  משבע הספירות מכילה בתוכה את כל שאר השבע, כך שבסך הכל צריך האדם לתקן  ארבעים ותשע ספירות, שהן תכונות של נשמתו. כל תיקון הוא כנגד ספירה פרטית שבתוך  הספירה הכללית.

 סדר הספירות שעוברות תיקון הוא: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות. ביום הראשון לאחר הפסח מיתתקנת ספירת חסד שבחסד, ביום השני גבורה שבחסד, ביום  שלישי תפארת שבחסד וכו'.

 בשבוע השני מיתתקנות הספירות הפרטיות של גבורה, וכן הלאה עד שביום הארבעים ותשע מיתתקנת ספירת מלכות שבמלכות.

 משמעות התיקון היא ההבחנה בכך שאנחנו זקוקים רק לתורה, לכח המרפא, לכח שיוציא אותו סוף סוף מן האגואיזם.

 ביום החמישים, לאחר שבירר דרך כל תכונות נשמתו שהוא זקוק רק לכח הזה, הקרוי תורה, מתאחדות כל תכונותיו, כפי שכתוב בתורה: "כאיש אחד בלב אחד" ודורשות ממשה שיעלה להר סיני. או במילים אחרות, שיתעלה על כל ההרהורים שמכונים בקיצור "הר" ועל כל השינאה שקימת בין אדם לחברו, המכונה "סיני", ויבקש עבורם תיקון אחד כללי הקרוי "תורה".

 המקובלים נוהגים ללמוד בליל חג השבועות ללא הפסקה, וללא שינה, כדי לקבל את התיקון במלואו.

 ההכנה שעבר עם ישראל, רצונות האדם ששואף לבורא, במהלך ארבעים ותשעה הימים מחג הפסח, התיקונים שביצע האדם על נשמתו במהלך ספירת העומר, והלימוד בליל שבועות, הכינו בעבורו את הכלי המתאים לקבלת התורה – כח התיקון.

 אולם אל לנו לשכוח שאת התורה, הכח שגואל את האדם מכל צרותיו ומצוקותיו, אפשר לקבל רק אם דורשים אותו יחדיו, כדי להשתנות לטובה, "כאיש אחד בלב אחד".