|
כשאני מנסה לחשוב על תחילת דרכי
קשה שלא לראות את עצמי ילדה, בסביבות גיל תשע.
קנינו ארון חדש. והיו בו מראות. לפני כן לא זכור לי שבכלל הסתכלתי איך אני נראית.
הייתי ילדה שובבה אמיתית. משהו כמו בסיפורים של תום סוייר כזו.
ואז בגיל תשע הייתי צופה בדמותי במראה הגדולה שבארון
ולא מבינה מה זה מה שאני רואה.
הייתי מתקרבת קרוב קרוב מנסה להסתכל מתחת בתוך העור של פני
חיפשתי את עצמי.. מה זה? איך זה בנוי?
מה יש בפנוכו של כל זה?
בגיל תשע שני אחיי הגדולים ממני עזבו את הבית לפנמיה.
הם היו תלמידים טובים, ואז היו שולחים תלמידים טובים לפנמיות.
יום אחד חזרו השניים עם ספר שמצאו על מדרגות בית הספר.
"יוגה ובריאות" אליזבט הייך ויסודייאן.
אחים שלי התאהבו בספר בגלל התרגילים המיוחדים שמצולמים שם
הם היו מתרגלים.
כשהם היו נוסעים לפנמיה הספר נשאר בבית
אני הייתי קוראת את הכתוב.
הייתי חולמנית, בכל פעם שנישלחתי לקנות משהו אימי ידעה שמחכה לה ציפייה ארוכה לחזרתי,
אם זה מהמכולת או מהשוק, שהיה קרוב הביתה.
במכלת אחבתי לצפות באנשים, הייתי תופסת פינה ומציצה. מה הם קונים, על מה מדברים עם המוכרת
מה הם שואלים, איך היא עונה, איך עושה להם חשבון.
עד היום אני זוכרת את קולה, המטפחת על הראש, התנוחה שבה עמדה וצורת אחיזת העיפרון.
ואת המוכר בעלה שהיה תמיד שם
בדרך אל השוק הייתה ספרית. באותה תקופה היה אופנתי ללכת עם תסרוקות של מגדלים בשיער.
הייתי יושבת ומסתכלת על העבודה מזמן החפיפה עד לסיומה ושטה לי הרחק..
מצאתי יומנים שכתבתי אז.. יומנים שנכתבו מהבדידות העמוקה שחשתי
מהחיפוש אחר חברות אמיתית, אהבה אמיתית,
יומנים שנכתבו מהקושי של להיות כאן לא מובנת לא שייכת
*
בגיל 14 נחתתי לראשונה.
אז הבנתי שאני אדם, ושהכי טוב שאתנהג כמו אדם. חשפתי את עצמי לחברה מתוך החלטה
שכך עדיף לי, להיות כמו כולם.
התחלתי לרקוד קצת שמאליות בהתחלה אבל בסוף הצלחתי, התחלתי לעבוד,
לימדתי מספר ילדים שעורי עזר וחסכתי לי כסף.
משם לקונדיטוריה, משם לתפירה – מקצועו של אבי שחייתי מגיל קטן מאוד
*
בגיל 17 אחרי שאספתי לי כסף קניתי לחברה מתנה, ספר אסטרולוגיה.
משהו שהיה פופולארי בזמנו "כוכבים ומזלות" קראו לספר.
כשחיפשתי את הספר בשבילה, מצאתי ספר חדש שעוד רק הודפס, חשקתי בו מאוד.
"אסטרולוגיה והמזל שלך", ספר ראשון של טלילה סטן.
עכשיו, הייתה לי מטרה לקניה הבאה ..
מהר מאוד אירגנתי לי את הכסף ורכשתי אותו.
באותו לילה גמעתי את הספר למדתי מיד לצייר מפות ולנתח.
זה היה מדהים.
*
מכאן כל העניין הזה של הספרים והחומרים שהבנתי שאוכל למצוא בהם הביא
תשוקה גדולה להבין ולגלות דברים שחסרים לי.
מצאתי את עצמי לא פעם בספריות של ספרי דת מחפשת ספרי קבלה.
אז.. לא היה כל כך פופולארי למצוא ספר שעסק בקבלה.
והספרים הבודדים שניתן היה לרכוש היו בלתי מובנים לגמרי.
היום הכל כל כך שונה.
התחלתי לרכוש ספרים, גורל קודש, המזלות ...
וקראתי וקראתי..
*
הגעתי לצבא.. הדברים נרגעו, התערבבתי עם אנשים
פתחתי את עצמי לחיים...
ביליתי.. טיילתי.. השתוללתי כמו כולם.
באחד מהערבים נשארנו למשמרת חברה ואני.
רצינו לעבוד על התורן שנישאר איתנו כדי שירשה לנו לישון בחדרים,
הלכנו לשוחח איתו והוא הזמין אותנו לקפה.
ודיברנו ודיברנו ודיברנו..
עד הבוקר.
הבחור היה אומן לחימה שהחליט לחזור בתשובה אבל לא בפנאטיות
איכשהו כמו כל שיחה בין אנשים פה בארץ גלשנו לנושא היהדות.
אז נזכרתי בסבתי שהיתה קוראת תהילים לאורך יום השבת
היתה מושיבה אותי מולה ואח"כ בודקת אם קראתי נכון.
בדיוק באותה התקופה בשנה קודמת נפטרה סבתי
סיפרתי איך נפטרה – מות נשיקה - והבחור ביקש שאתקשר הביתה למחרת
לבדוק מתי יוצא יום השנה שלה.
הסתבר כי יום השנה היה בדיוק יום קודם לפגישתנו,
דבר שהעלה אצלנו משהו רגשי
חזק מאוד.
מספר ימים אח"כ החלטנו חברתי ואני ללכת לבית הכנסת להתפלל.
בית הכנסת בבסיס צבאי אינו ערוך לעזרת נשים היות ובנות דתיות לא מתגייסות כלל.
בכל זאת עמדנו בפתח לשמוע את התפילה.
תוך כדי התפילה אחזה בי צמרמורת מאזור הבטן וכל גופי רעד
לא יכולתי לעצור את הבכי ששטף את עיניי...
החברה מנסה להרגיע. מביאה מים שאשתה שאשטוף פנים.
עם הזמן שמים לך לכך המתפללים..
לוקח זמן, לאט אני משתלטת על ההתרגשות שאחזה בי ,
המתפללים יוצאים ומברכים אותי ב"מזל טוב"
"מזל טוב, מזל טוב"
עוזבים ולא מבינה כל כך מה קורה איתי במשך ימים ואז נזכרתי...
הייתי בת 6 בערך. גרנו בדירה זמנית למשך שנה.
בית ישן דירת חדר עם חצר, עצי גפן. המטבח היה בחוץ בחצר פנימית. מטבחון קטן.
היה לי כיסא גבוהה שהייתי מטפסת עליו להדיח כלים.
סמוך מעבר לגדר שכן איש אחד, חזן,
הוא היה מלמד מקהלה שירי קודש בסגנון ספרדי.
הייתי מתיישבת על הגדר בזמן השיעור ומתענגת..
אחים שלי היו הולכים לשיר אצלו. רציתי גם, הנשמה שלי זעקה ללכת לשם.
אבל הסבירו לי שזו מקהלה לבנים בלבד ואי אפשר
הייתי עצובה, בכיתי, אי אפשר..
יום אחד ישנתי שנת צהריים פקחתי את עיניי ולצידי היה תיק אוכל חדש יפה
בתוכו חבילת סוכריות.
ההורים הסבירו לי שזו מתנה מהשכן.
אבא סיפר לו כמה רציתי לשיר והוא הבין שמאוד התאכזבתי
ולכן שלח לי את תיק האוכל מתנה.
מאז התביישתי לשבת על הגדר שמא אתקל בפניו של החזן.
באותו יום בבית הכנסת בזמן הצבא
הרגשתי כאילו חזרתי הביתה אחרי התפילה בבסיס....
|
