אמונה - חיזוק האמונה - חידושי תורה - אהבת ישראל - חכמת האמת

ת"ר המל אומר אקב"ו על המילה אבי הבן אומר אקב"ו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו העומדים אומרים כשם שנכנס לברית כך יכנס לתורה לחופה ולמע"ט והמברך אומר אשר קידש ידיד מבטן וחוק וגו' ובתוס' ד"ה אבי הבן כתבו רבנו שמואל גריס אבי הבן ברישא והדר המל אומרו כבר הנהיג לעשות כן לברך אבי הבן קודם המילה משום דלהכניסו להבא משמע וכו' ועוד דכל המצוות מברך עליהן עובר לעשייתן וכו' והא דאמרינן דכל המצוות מברך עליהן עובר לעשייתן ה"מ כשהמברך עצמו עושה המצווה עכ"ל.

וצ"ע הא דין דצריך לברך קודם עשייתן הוא דין בברכת המצוות וא"כ מה לי אם הוא עושה המצוה או אחר עושה המצוה והנה בריטב"א הביא את דברי ר"ת ובקושיא דעובר לעשייתן כתב שהטעם משום דברכת להכניסו בבריתו הוי ברכת שבח ובברכות השבח לא אמרינן דין זה דעובר לעשייתן וכמו בברכת אירוסין שמברכים אחר הקידושין עיי"ש ונראה שלא סבר מהטעם של ר"ת המובא בתוס' אולם בכל זאת כתב שישנו הבדל בין אם האב מל שאז מברך קודם המצוה לבין אם אחר מל שאז האב מברך לאחר המצוה ויש לעיין במה השתנה דין ברכת המילה אם הוא עושה המצוה לבין אם אחר עושה המצוה וצ"ע ו יעויין במאירי שכתב הטעם משום שבאחר המל תלוי בדעת האב ונראה שסברתו הוא שהיות ויכול האב לחזור בו מהמילה משא"כ באב שמל בעצמו לא חוששים שיחזור בו מלמול את בנו [וכנראה משום שמחוייב בדבר] ונראה שהלך בזה גם הראב"ד [הובא במו"ר הגרעק"א פסחים ז ע"ב] שכתב לגבי ברכת אירוסין שמברך אותה לאחר הנישואין משום שאם יברך קודם ישנו החשש שמא יחזור בו החתן מלישא אומנם נראה דסברא זו מהניא בדברי התוס' שכתבו כן כאן דנראה שסוברים כאן שברכת להכניסו היא ברכת המצוות אומנם מהריטב"א משמע שאם היה ברכת המצוות היה מוכרח בכל מצב לברך קודם המצווה ורק משום שהוי ברכת שבח חילק בין הדינים ולכאורה סברא זו מצינו גם לגבי הדין דאין מברכין על מצות צדקה משום שמא לא יתרצה העני ותלוי זה בדעתו אומנם נראה שאין תלוי כל כך בזה משום דגבי גר מצינו שמברך על המילה ומשמע שמברך קודם המילה וכן נראה מלשון התוס' דנראה שהבינו דרק הברכה השניה לגבי גר הוי אחר המילה אומנם בשיטת המאירי נראה שאפשר לומר דגם ברכה זו הוי אחר המילה שכתב בפירוש הראשון דבגר אין שני ברכות רק ברכה אחת אשר קדשנו במצוותיו וצונו למול את הגרים ולהטיף מהם דם ברית וגו'

ועיין בסדר רב עמרם גאון סדר מילה שהקשה כדברי הראשונים הנ"ל ותירץ בזה הלשון: מילה שאני דחיישינן שמא תתקלקל המילה ונמצא מוציא שם שמים לבטלה ואם תאמר שחיטה ותקיעה נמי ניחוש לא דמו הנך תרתי הן בידו שלו ואיכא למימר דמצי מקיים להו מילה ביד אחר מי יימר דמקיים הלכך לאחר המילה מקומה וכן מנהג בשתי ישיבות עכ"ל - ועיין שכן נקטו הגאונים ויש לבאר דנראה מדבריו שיסוד הדין שצריך לברך אחר המילה, הוא משום החשש שמא יתקלקל אלא כשבאים לבאר במה נשתנה דין זה מברכת השחיטה אמרינן שישנו הבדל בין מילה שעושה אותה אחר לבין זה שבידו לעשותה

ישנה עוד שיטה המובאת בדברי הרא"ש וז"ל ועוד שמעתי כשאבי הבן מברך מיד אחר ברכת המוהל מקרי שפיר עובר לעשייתן וגם להבא לפי שעדיין לא פרע ותנן מל ולא פרע כאילו לא מל ויש להסתפק בדברי הרא"ש אם הפריעה זו מצווה בפני עצמה שראוי לברך עליה קודם וא"כ שפיר מקרי עובר לעשייתן או שנאמר שבאמת לא הוי מצווה בפני עצמה ורק משום שעדיין עוסק במצוה ועדיין לא סיימה אמרינן דמקרי עובר לעשייתן ונראה לדקדק מדברי הרא"ש שכתב בלשונו דמל ולא פרע כאילו לא מל ולמה הוצרך ללשון זו תיפו"ל דכיון דהוי מצוה בפני עצמה מקרי שפיר עובר לעשייתן ולכן נראה כהצד הזה באמת שלא מקרי מצוה בפני עצמה אלא המשך המצוה וחלק ממצות המילה וכיון שמעכבת אפשר עוד לברך עליה ושפיר מקרי עובר לעשייתן והנה בעצם השאלה הזו דנו הראשונים וז"ל ספר האשכול: [הלכות מילה דף קז עמוד (הוצאת אלבק)] ומי שאומר שכיון שנותרה פריעה יכול הוא לברך שעובר לעשייתן הוא מפני שאמרנו מהל ולא פרע כאלו לא מל ההוא לאו דוקא שאע"פ שאמרנו כאלו לא מל מ"מ זו הפריעה שיור היא מן המצוה שהרי מל כדאמרינן מל ולא פרע שהמילה נעשית כבר ואין זה עובר לעשייתו עכ"ל והנראה מדבריו שהבין דברי החולק שפריעה היא בעצם עוד מצוה שניתן לברך עליה והוא חלק וסבר שבאמת זה חלק מהמצוה ועל חלק מהמצווה לא מברכינן מדין עובר לעשייתן אומנם יש לדחות שבאמת זה תמיד חלק מהמצווה והנידון הוא האם הוי בגדר שיורי מצווה או שהוי כחלק מהמצווה גופא

עכ"פ אם נאמר שהוי חלק מהמצווה וכמו שנראה מדברי הרא"ש יקשה לנו סתירה בדבריו דהנה הרא"ש בחולין [פרק ו' סי' ו'] הביא דברי בעל הלכות שכתב שמכסה תחילה ואח"כ מברך ואע"ג דכל המצוות מברך עליהן עובר לעשייתן הני מילי בתחלת המצווה אבל זו סים המצווה ובאמצע המצווה אינו ראוי לברך הילכך מברך על השחיטה קודם התחלת המצווה ועל כיסוי אחר גמר המצווה והעולם לא נהגו כך משום דחשיבי כסוי מצווה בפני עצמה עכ"ל הרי להדיא דענין זה תלי זה בזה אם הוי מצוה בפני עצמה או לא

ולכאורה היה נראה ליישב דברי הרא"ש על פי מה שכתב במסכת סוכה [פרק ג' סי' לג'] דהקשה הרא"ש האיך בלולב מברכין אחר שנטל הלולב הא לא הוי עובר לעשייתן דמדאגבה נפק ביה ויישב שם בכמה אופנים וביישוב האחרון יישב דהיות ומצות לולב לא נגמרה עד אחר הנענוע אז אפילו שיצא ידי המצוה מ"מ אמרינן שהיות ולא נגמרה המצוה מקרי עובר לעשייתן והוכיח כן מהסוגיא בפסחים דף ז שמברך על לולב על נטילת לולב ולא בליטול לולב משום דמדאגבה נפק בה וקשה מאחר שיצא האיך מברך לא ע"כ שעדיין לא נגמרה המצווה ולכאורה צ"ע דמדבריו משמע שאם היתה נגמרת המצווה לא היה מברך ורק משום שעדיין לא נגמרה המצווה מברך וא"כ עלינו לבאר בזה ב' דברים

ונראה שאפשר להבין זאת ע"י המשך דברי הרא"ש שכתב וז"ל:

ועוד כדקאמר בבפרקין [סוכה מא:] מנהגן של אנשי ירושלים אדם יוצא מביתו ולולבו בידו נכנס לבית הכנסת ולולבו בידו וכו' אע"פ שכל אלו הדברים אינם מעכבין מ"מ הואיל ויש בהם מצוה מן המובחר חשיב עובר לעשייתן

ונראה שביאור הענין שכדי לצאת ידי המצוה סגי באגבהה בלבד אומנם כדי לצאת ידי מצווה מן המובחר צריך לנענע ואה"נ אם כל כונתו היתה כדי לצאת ידי מצווה גרידא היה יוצא ולא היה מברך אבל מאחר שכל כוונתו היתה כדי לצאת ידי מצווה מן המובחר הרי קבע את עשיית המצווה דווקא באופן זה וממילא חל עליו חובת ברכה כדי לצאת ידי המצווה באופן שקבע לעצמו שהוא צריך לעשותה וממילא חשיב בזה עובר לעשייתן אשר על כן ניתן להבין דברי הרא"ש לגבי מילה ולולב ששונה מכיסוי הדם דבמילה הדין דמל ולא פרע חשיב כלא מל בא לומר דהמצוה של המילה לא מתקיימת כלל רק ע"י פריעה וא"כ לא שייך לומר שחל דין דאין מברכין באמצע המצווה מאחר שלא קיים כלל מצוות מילה מאחר שחסר לה הפריעה אומנם במצוות כיסוי הדם גם אם נאמר שהוי באמצע השחיטה הרי זה ברור שהוי רק דין בדיני השחיטה ולא חשיב כחלק מהשחיטה עצמה וא"כ יהיה חשיב כבאמצע המצוה שלא מברכין עליה ונראה שבזה היא גופא חלק ספר האשכול על דברי הרא"ש שהגדיר את הפריעה כשיורי מצווה וכמדוייק בלשונו "שהמילה נעשית כבר" ודו"ק ועיין בזה בדברי התשב"ץ חלק ב' סי עד' שכת באמת דהיות ועדין לא נגמרה מצוות המילה יכול לברך ושפיר הוי עובר לעשייתן אומנם זה אינו יכול להיות הסבר בדברי הרא"ש וכמו מה שהוכחנו ממה שאמר לגבי מצוות כיסוי הדם ובאמת לגבי כיסוי הדם עיין שם שחלק גם בזה על דברי הרא"ש והיה ניתן לבאר באופן אחר כמו שכתב הנודע ביהודה או"ח תנינא סי כב' לגבי דין מילה בשבת ע"י שני מוהלים דיכול השני לפרוע וכמו שמצינו לגבי קרבנות דזה שוחט וזה זורק והביא דברי היש"ש שסובר דהמל בשבת ולא פרע [ופרע אחר במקומו] חייב הראשון כרת משום שלא קיים כלל מצוות מילה ולפי המבואר שם משמע שאפילו חצי מילה לא קיים ותמה על דבריו הנו"ב דא"כ מדוע מלו בנ"י במדבר לפי המבואר בפרקי דר"א הובא בתוס' יבמות עא: ד"ה מאי טעמא מאחר שבמילה אין שום מצווה ועיין שם שמכח זה הוכיח שודאי הוי מילה והדין הזה דמל ולא פרע כאילו לא מל היינו שבדין פריעה מתחיל למפרע הדין מילה ולכן בנ"י מלו ולא פרעו והנה היה ניתן להסביר בפשוטן של דברים את דברי הרא"ש על פי דברי היש"ש שבאמת קודם הפריעה עדיין אין מילה כלל ושפיר הוי עובר לעשייתן אלא שעדיין צ"ע על דברי היש"ש דמ"ש אם אביו מל או אחר מל מאחר והמילה אינה מצווה ודומה למה שהקשה עליו הנו"ב אומנם גם על פי דברי הנו"ב נוכל לבאר דברי הרא"ש דשפיר יהיה כאן הדין דעובר לעשייתן מאחר שגם ע"י הפריעה מתחיל למפרע את המילה (אומנם בגדר הזה של הנו"ב מצריך ביאור כשלעצמו אומנם ישנו מקור להסביר דברי הרא"ש ועיין בהמשך)

אומנם יש עדיין מקום להתבונן בדברי הרא"ש [בשבת פי"ט סי' י'] דהנה בתחילת דבריו הביא דברי הרשב"ם שמברך האב משום עובר לעשייתן והביא אחריו דברי ר"ת שסובר שאין בזה משום עובר לעשייתן והקשה והא דאמר כל המצוות מברך עליהן עובר לעשייתן ה"מ כשהמברך עצמו עושה המצווה ואומר ר"ת דברכה זו אינה דוקא על מילה זו שנעשית עכשיו קאי אלא מודה ומשבח להקב"ה שצוה וכו' ולהודיע דזאת המצוה נעשית לשם הקב"ה ולא לשם הר גריזים וכו' ועוד שמעתי כשאבי הבן מברך מיד אחר ברכת המוהל מקרי שפיר עובר לעשייתן לפי שעדיין לא פרע וכו' עכ"ל [הצריך] ולא ברור בדבריו דאם נאמר שאחז הוא בשיטת הרשב"ם א"כ מדוע שלא יברך קודם המילה ככל המצוות ואם נאמר שאחז בשיטת ר"ת א"כ מדוע שלא יברך אחר המצווה ומן הטעם שהביא ר"ת עוד יש לעיין בזה דהנה גם נאמר דהוי מברכות שבח דינו שצריך לברך קודם העשייה וכפי שמוכח בדברי ר"ת שכתב שהטעם שלא מברך הוא משום דלא הוא עושה המצווה ועיין בזה תו' בפסחים ז. שמוכח כן להדיא וא"כ צ"ע דהנה הרא"ש בברכות פרק ט' סי' כג' אחר שהביא כל סדר דיני ברכות השחר כתב שהיום נהגו לברך כל הברכות האלו בבית כנסת ואין בזה משום הדין דעובר לעשייתן משום דהוי ברכות הודאה ושבח וא"כ מאחר שאחז כאן בשיטת ר"ת א"כ מדוע בכל זאת כתב שיש דין דעובר לעשייתן עוד יש לעיין בזה דהרא"ש בכתובות פרק א' סי' יב' כתב דברכת אירוסין הוי ברכת שבח להקב"ה שהבדילנו מעריות ואין זה ברכה על המצוה של קידושי אשה מאחר שמצוה זו אינה קיימת מאחר ואפשר בפילגש יעו"ש ושם הקשה לעיל מזה מדוע אין מברכין קודם ויישב שאולי לא תתרצה ועוד שאין מזכירין כאן עשיית המצווה ולא יישב משום דהוי ברכת שבח וצ"ע

ונראה בזה ליישב דהבית הלוי הביא לחקור בתחילת פרשת לך לך מה הגדר במצוות מילה אם הוי בגדר הסרת מום או דהוי בגדר תוספת קדושה בקדושת ישראל וביאר דיש במילה שני הבחינות והוא דין הסרת מום דאתהלך לפני והיה תמים היינו על ידי הסרת הערלות ובנוסף לכך תוספת הקדושה של ואתנה בריתי ביני וביניך ולומד הבית הלןי ששני הבחינות האלו נמצאים במעשה החיתוך ובפריעה דע"י החיתוך מסיר המום של ערלה מעליו וע"י הפריעה מקיים תוספת הברית וקדושה של עם ישראל וביותר מזה אומר הבית הלוי דבפסוק כתוב התהלך לפני והיה תמים ואתנה בריתי ביני וביניכם וביאר הנ"ל דהגמרא לומדת מזה שהקב"ה לא צווהו על הפריעה עד משה רבינו והלשון ציווי והיה תמים בלא מום ואחרי זה ואתנה בריתי ביני וביניכם כשיגיע גאולת מצרים יוסיף לו בה מעלה והנראה מכל זה דבמצות מילה ישנם שני שלבים שמגדירים את מעשה המצווה ושניהם נמצאים באותה מצווה ונראה להוסיף בזה דלכאורה קשה מדוע אמר הקב"ה לאברהם ואתנה בריתי ביני ובניכם מאחר שתוספת הקדושה נעשתה אח"כ לא היה אברהם כלול בה אומנם נראה שבאברהם באמת התחדש דדין מילה זה ע"י חיתוך לבד והקב"ה חידש שבזמן משה יתוסף גדר נוסף במילה שיקיים את אותה הברית שהיה בזמן משה ושורש לזה נראה שנמצא בדברי היראים סי תב אות יט דהביא שם הגמרא שלא ניתנה פריעה לאברהם אבינו ורק למשה ניתנה שנאמר ביהושע עשה לך חרבות צורים ושוב מול את בני ישראל שנית דשנית זה הפריעה דהקב"ה צוה למשה על הפריעה ואח"כ צוה את יהושע וזה שוב וגו' והקשה על זה היראים ממה שנאמר במדרש והובא ברש"י לגבי הפסוק וישמעאל בן שלש עשרה שנה בהמלו את בשר ערלתו וכתב רש"י דבאברהם לא נאמר את לפי שלא היה פריעה היות ונתמעך בשרו ע"י תשמיש משא"כ בישמעאל והקשה על זה היראים מהגמרא הנ"ל ונשאר בצ"ע אומנם על פי הנאמר מתיישבים הדברים שהפריעה שהיתה אצל ישמעאל לא היתה דין פריעה שיוצרת את הברית ותוספת קדושה וכפי הנראה מלשון רש"י דישמעאל שהיה ילד הוצרך לפרוע ודו"ק

ונראה דעל פי זה ניתן ליישב קושיית החת"ס שהקשה על דברי הרא"ש מדוע מברך להכניסו בבריתו של אברהם מאחר שלא נצטווה על הפריעה דלפי זה יש לומר שדין המילה זה היינו אותו דין מילה שהיה בזמן א"א ורק שהאופן בו יהיה הברית ותוספת קדושה ישתנה אומנם זה הכל נכלל באותה ברית של אברהם אבינו וכמו שהוכחנו מלשון הפסוק ואתנה בריתי ביני ובניכם

והנה יש לדון עוד מדוע אין מברכין להכניסו בבריתו של אברהם אבינו לגבי גר והנה שיטת הרמב"ם בפ"ג דמילה דאבי הבן בלבד מברך ברכה זו ונראה בזה דברכה זו הוי מצוה שמוטלת על האב שזיכהו ה' להכניס בנו בבריתו של אברהם אבינו וא"כ היה נראה לומר בזה ב' צדדים צד א' דברכת להכניסו הוי ברכה בעצם דיני המילה והיא להכניסו בבריתו של א"א וזהו דין שהאב מברך מצד עצם החוב שזכה לקיים וכמו שבברכות השחר שמברך פוקח עורים מצד עצם זה שבגופו יכול לראות ואין בזה שייכות לעצם הדין מילה או שנאמר שברכה זו היא עוד ברכה שחלה בעצם עשיית המילה והנה אם נאמר כך נוכל לבאר דברי הריטב"א שנקט שלמרות שהוי ברכת השבח יש בזה דין דעובר לעשייתן כשהוא עושה המצווה משום דבעשיית המצווה שהוא בעצמו עושה ומברך להכניסו נמצא שהברכה מתיחסת לעצם המצווה ועשיית המילה כי זה ברור שכשהוא מל אז הוא עושה בבת אחת את שני המרכיבים של המצווה ושפיר שייך שמתייחס לעצם המצווה משא"כ כשמברך אחרי המילה ובעצם לא הוא עשה המעשה אזי הברכה מתיחסת רק לזה שהוא זכה לכך שע"י יכנס בנו בבריתו של א"א ויכול לברך אחרי המילה דהוי ברכת שבח בעלמא שאין בה דין דעובר לעשייתן ואכן לפי זה ניתן ליישב גם דברי הרא"ש לגבי ברכות הנישואין דשם גם אם נאמר דהוי ברכות השבח מ"מ היה סיבה לברך עובר לעשייתן משום דברכה זו בעיקרון אמורה להיות על המקדש וכמו שפסק הרמב"ם וודאי שגם אם הוי ברכת שבח מאחר שמתייחסת ובאה כתוצאה מעצם המעשה קידושין היה ראוי לברך קודם הקידושין ורק מאותם טעמים שכתב הרא"ש אין ראוי לברך קודם ודו"ק.