בס"ד

בענין חיוב האב במילת בניו

א. כתב הרא"ש חולין [פ' כיסוי הדם] מעשה בא' שאמר למוהל למול את בנו וקדם אחר ומל ופטרו ר"ת מאחר ואין דנין דיני קנסות ואפשר לפוטרו מטעם אחר דלא דמיא לכיסוי הדם דמי ששפך יכסה וכן במילה אם האב היה רוצה למולו וקדם אחר ומל חייב החוטף אבל אם אין האב רוצה למולו ואומר לאחר למולמו לא זכה האחר במצוה לחייב האחר ע"כ ומדברי הרא"ש מוכח דחיוב האב במילת בנו היא שיעשה בבנו מעשה המילה אבל במצווה לאחר אין מתקיימת בכך מצוות האב דאל"כ מדוע לא יתחייב החוטף המצווה מזה שנצטווה ע"י האב מאחר ובציויו מקיים מצוות האב והוי כאילו חטף מהאב והנה הש"ך הסיק מדברי הרא"ש דמאחר והמצווה מוטלת על האב אין על האב להעביר המצווה לאחר דומיא דמצוות כיסוי הדם דמי ששפך יכסה והוכיח כן מדברי הרמב"ם שמצו"ע זו מוטלת על האב תחילה וכן מפשטא לישנא דהש"ס מצוה על האב למול את בנו והיכא דלא מהליה אבוה מצוה על ב"ד למולו ע"כ ובפשטות הוכיח כן דאם האב בעשיית המצווה ע"י אחר מפסיד המצווה, אין עליו להפסיד המצווה משא"כ אם ע"י אחר היה מקיים המצווה לא היה איסור להעביר המצווה לאחר ואין זה ענין למצווה בו יותר מבשלוחו ואפשר דאם מינהו שליח מקיים מצוות האב בזה ורק הדגש שאין מצווה זו ככל המצוות שמוטל על האב לדאוג שיתקיימו אלא מוטל עליו לעשותם אולם הקצה"ח למד מדברי הש"ך דס"ל דמצוות מילה הוי ככל מ"ע שבגופו דלא מהני שליחות ודחה דברי התבוא"ש ממזוזה דמהני שליחות עיי"ש והנה הרמ"א [בד"מ יו"ד רס"ד] כתב בשם האו"ז דאסור ליתן למוהל אחר למול כשהאב יכול בעצמו למול והק' הא שלוחו של אדם כמותו ומוכח מדבריו שלמד דלא הוי ככל מצווה שבגופו שאין עליה שליחות ולכא' נראה שנידון זה תלוי מהו גדר מצוות מילה המוטל על האב דאם נאמר שהמצווה על האב זה מעשה המילה א"כ אפשר דהוי ככל מצוות שבגופו ולא מהני שליחות אך אם נאמר שהמצווה על האב רק לדאוג למילת בנו ומעשה המילה אינה מצווה שבגופו מהני שליחות אך לכא' א"א לומר כן דאם מצוות המילה המוטלת על האב זה לדאוג למילת בנו א"כ גם כשלא עושה אחר שליח מהני דגם באחר שעושה ע"י חשיב שפיר שהאב דאג למילת בנו וע"כ שצריך למצוא גדר נוסף בחיוב על האב למול את בניו

ב. ולכאורה נידון זה נמצא בראשונים דבגמ' קידושין כט. גבי המיעוט דאשה ממצוות מילה מאותו ולא אותה הקשו הראשונים למ"ל קרא להכי הא מילה הוי מ"ע שהז"ג דמצותה ביום ותי' תוס' רי"ד דפטור דמ"ע שהז"ג שייך רק במצוות שחייבת לעשות בעצמה אולם מצוות מילה דמחוייבת למול את בנה אין זה אלא מצווה להתעסק במילת הבן ולזה אין זמן דעת המצווה ביום ובלילה לדאוג למילת בנה ומזה הוכיח בספר המקנה [שם] דמצוות האב במילת בנו אין זה שיעשה גוף המילה אלא שידאג למילת בנו ואפי' ע"י אחר והנה כשיטה זו מצינו שכן דעת תוס' ע"ז כז. וביתר פירוש בתוס' רבינו אלחנן [שם] דבגמ' שם מבואר דלטעם דגוי פסול למול מהפסוק ואתה את בריתי תשמור דאשה גם פסולה והיא שיטת רב דפוסל מהטעם הזה דלא כר' יוחנן דס"ל דגוי נתמעט מהמול ימול דאז אשה כשירה דכמאן דמהילא דמיא ופסקו תוס' כרב דאשה פסולה למול וכתבו דלפי"ז רב דס"ל דאשה פסולה הא דהוצרך למעט כאן אשה ממצוות מילה זה רק לענין שלא תצטרך לבקש מאחר למולו ומוכח ואפשר להתוס' דזה היא גופא תלוי בפלוגתת דר"י ורב דלר"י אה"נ המצווה על האב למולו בעצמו ועיין עוד בתוס' ר"א דמוכח דחלק מחיוב האב זה גם לבקש מאחר למולו ומביאים ראיה מסוגיא דפסחים ה: דלאו סגי דלאו איהו מהיל עיי"ש ונמצאנו דנחלקו בזה הראשונים מהו גדר חיוב האב במצוות מילה דהרא"ש ס"ל דמחוייב במעשה המילה ממש והוי ככל מצווה שאינה ניתנת להעברה ותוס' למדו דהחיוב הוא רק לדאוג למילת הבן

ג. והנה ניתן לבאר באופן שונה דאפי' אם נאמר דהמצווה על האב אין זה חשיב מצווה שבגופו דהנה יש להבחין בזה דמה דלא מהני שליחות במצוות שבוגופו הוא משום דבמה שאחר עושה המצווה עבורו אינו מייחס אליו שום קיום מצווה דאם חבירו הניח תפילין בעבורו אין שום יחס בינו למצווה ולהסביר כשאדם מניח תפילין נמצא שבנוסף לפעולת הנחת תפילין ישנו ייחס בין המצווה למקיימה וכן בשאר מצוות שבגופו אולם במצוות מילה גם אם נאמר שהמצווה היא מעשה המילה מ"מ היא נובעת מהדין שבנו צריך להיות מהול ואת החלק הזה של המצווה שבנו צריך להיות מהול שפיר מתייחס אליו דגם מלכתחילה המצווה לא באה לפעול איזה תוצאה שהיא בייחס אליו יותר מאשר שבנו יהיה מהול ובזה נחלקו האו"ז והד"מ דהאו"ז נקט דכיון דס"ס על האב מוטל מעשה המילה ובזה מסתכמת המצווה ומה שבנו מהול היא תוצאה גרידא ולא חלק מפעולת המצווה הוי מצווה שבגופו אך הד"מ למד דכיון דס"ס מטרת המעשה היא בזה שהבן יהיה מהול שפיר תתייחס אליו תוצאת מעשה המצווה ואין לזה שייכות כלל עם הנושא שעל האב מוטל לדאוג למילה של בנו

ד. ולכאורה מדברי רע"א נראה להוכיח לא כך שהק' למ"ד דגוי כשר למילה במה תתקיים מצוות האב הא גוי אינו בר שליחות ותי' דהמצווה על האב שבנו יהיה מהול וכל שנעשה כן מהני דס"ס בנו מהול ואין חסרון של שליחות בעכו"ם וגם הדין לשמה שבמילה זה לא מצד דין מצ"כ דזה ענין רק אם מעשה המילה היא המצווה אך המצוה זה התוצאה ובזה שפיר שייך כוונה של האב והגם שהעכו"ם עושה כן אינו בעלים על המצווה ע"כ ומוכח מדברי דאי אמרינן דהמצווה היא שיהיה בנו מהול אינו שייך בזה שליחות כלל אך נראה שכל דבריו אזלי לפי ההבנה שאין כלל מצווה במעשה וכל המצווה היא התוצאה אך אי אמרינן שהמצווה היא גם בעשיית המצווה אלא שביחס לאב מתייחס אליו התוצאה דבנו מהול א"ש דשייך בזה שליחות ודו"ק [ודברי הרע"א נראה שמזכירים יותר את דברי המנ"ח גבי מצוות פו"ר שכתב דהמצווה היא לא הביאה אלא זה שיהיה לו בו ובת עד כדי דלא שייך בזה מצ"כ משום דהמצווה מקויימת ממילא עיי"ש] ונראה ביותר לבאר עפ"י דברי הגר"ח [סטנסיל סי' פט'] שכתב [בסוף דבריו] דהחיוב על האב שיהיה בנו מהול אך המצווה של האב זה מעשה המילה וחיוב האב שיהיה בנו נימול גורם לכך שעל האב לעשות בו מעשה זה שיהיה בנו נימול עיי"ש ובזה אפ"ל דהאו"ז נקט דכיון דס"ס מה שמוטל על האב זה המצווה למול והחיוב זה רק הגורם שוב אמרינן דהוי ככל מצוות שבגופו והרמ"א נקט דאדרבא כיון דהגורם העיקרי למעשה המילה זה החיוב של האב ובמעשה נפטר מחיובו א"כ ודאי יכול לעשות שליח שע"י יפטר מחיוב המילה [וע"ע חת"ס סי' ר"א]

ה. כתב הש"ך דהאב שמעביר המצווה לאחר ביטל בכך מ"ע ולא יפה אותם אלו שעושים שמכבדים לאחרים ע"כ [ולמעשה נחלקו בזה התבו"ש והכרתי בסי' כח דדעת התבו"ש דאין לעשות שליח משום דנראה כמזלזל במצווה ולזה היתה כוונת האו"ז הנ"ל אך כשמכבד אחר בעשיית המצווה לית לן בה דדמי להגמ' ביומא דדמי למי שמודד אפרסמון שאומר לו המוכר בא המתן לי שנתבשם אני ואתה ולא הוי דרך זלזול ולעומת זאת הכרתי נקט דעדיף לעשות שליח שבהכי יקיים המצווה מאשר לכבד לאחר] והתבו"ש [בסוה"ס] הק' על הש"ך מסוגיא דשבת קלג. גבי הא דאיצטריך ימול ואפי' אומר האב לקוץ בהרת בנו הוא דמיכוין ופריך אי איכא אחר ליעביד אחר ומשני בדליכא אחר ע"כ ולדברי הש"ך דהעשה הוא על האב איך יבטל המצווה בשביל זה דאיכא אחר ולא נקרא בכך אפשר לקיים שניהם והנה הבית הלוי [ח"א ס"י] הסיק מזה דכוונת הש"ך דהאב ביטל עשה זה רק העשה המיוחד עליו למול אך בזה שעושה שליח למול אינו מבטל העשה שיש לו מצד הדין דכל ישראל מצווים למול ודין דחיה לא התחדש על המצווה המיוחדת של האב למול אלא על המצווה דכל ישראל למול ואה"נ דגם הש"ך ס"ל דבמצוות מילה השייכת לו לא מצד דין אב יכול לעשות שליח ומה דפריך הגמ' ליעביד אחר היינו שיעשה האב שליח למול ובכך יקיים הוא בעצמו גם מצוות מילה והוי בכלל אפשר לקיים שניהם דבהכי נהי דלא תתקיים דין דמצוות האב דע"ז לא מהני שליח מ"מ מצוות מילה המוטלת עליו מדין כל ישראל יקיים ע"י שלוחו והנה הבה"ל ביאר דהא דלא דוחה מצוות האב דין ל"ת דצרעת זה משום דהדין על האב זה מצד מצווה בו יותר מבשלוחו ובזה ודאי אין דין דחיה אולם אם נאמר שהסיבה משום דהמצווה על האב זה מעשה המילה שבאה כתוצאה מחיוב למול את בנו והמצווה על ב"ד זה רק לדאוג שיהיה נימול מצד שלא יהיה בתוכם ערלים ולא מצד השייכות לנימול הזה גופא א"כ ודאי דזה הוי כחלק ממצוות מילה ושייך ע"ז דחיה ועוד דלהקצה"ח שביאר דברי הש"ך שלא מהני שליחות במצוות שבגופו מדוע יהני המצווה כשעושה את זה על עיקר מצוות מילה [ובעיקר דבריו עיין חזו"א שכתב דהרא"ש מסכים לכך שכשמצווה לאחר מקיים בהכי גם מצוות האב גופא רק שנחלקו הר"ת והרא"ש אי אי גם בכה"ג שמקיים המצווה שלו ושל האב חייב ליתן י' זהובים מאחר והחוטף מקיים מצווה דיליה ורק שמנע ממנו מצוות האב [ולהחזו"א צ"ל דהש"ך נקט דנהי דמקיים בכך מצוות האב ע"ז גופא לא שייך שליחות אך מ"מ יש לו יותר זכות לענין המצווה מאחר והאב ציווהו והמצווה שלו] אך נראה דעיקר הקו' על הש"ך איננה דהנה בציווי התורה על האב למול כשהוי במקום בהרת אפשר ויעשה זאת כשלא ניחא ליה ורצון האדם שלא יהיה בהרת בבשר בנו אינו עולה בקנה אחד עם רצון התורה שימול במקום בהרת וא"כ כשניחא ליה למול במקום בהרת הוי כלא אפשר ומצווה שוב ככל כלל ישראל ודו"ק