שמעו נא רבותינו

הרינו מבקשים ממעלתכם

להתיר, לנו ולנשותינו, לבנינו ולבנותינו

 ולכל הנלוים אלינו, כל נדרים, ושבועות, וחרמות,

 ונדויים, ונזיפות וכנויים, ולבטל כל קללות, אלות, שמתות,

וכל דברים רעים וחלומות רעים, וכל מיני עין הרע הן וכיוצא בהן,

 ובפרט אם עברנו על אותם ארבע ועשרים דברים שבית דין מנדין עליהם.

 

והמתירים אומרים

בצירוף וברשות קדשא בריך הוא ושכינתיה

וברשות בית דין של מעלה, וברשות בית דין של מטה

 

  מותרים לכם  ג"פ

   שרויים  לכם  ג"פ

  מחולים לכם  ג"פ

 

אין כאן נדרים, אין כאן שבועות, אין כאן חרמות, אין כאן שמתות,

אין כאן עין הרע, אין כאן נדויים, אין כאן קללות, בין שקללתם

אחרים, בין שאחרים קללו אתכם, בין שקללתם את עצמיכם 

או שנתחייבתם שום קללה, או חרם או קונם, או שום

גזרה רעה, או חלומות רעים, או פטרונות רעים, בין

שחלמתם על אחרים  או אחרים חלמו עליכם,

כולם בטלים ומבוטלים כחרס הנשבר

וכדבר שאין בו ממש.

 

וכשם שהסכימו והתירו לכם בית דין של מטה

כך יסכימו ויתירו לכם בי"ד של מעלה

וכל הקללות וחלומות רעים,

יתהפכו  עליכם ועלינו

לטובה ולברכה

 

כדכתיב:

ויהפוך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה' אלהיך

 

וכתיב:

ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום

יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגאלי

 

להצלחת עם ישראל ברוחניות ובגשמיות  ולאקימא שכינתא מעפרא

 

 

 

 המספרים

אחד מסמל את אחדותו ית' - אחד הוא אלקינו שנאמר: " פתח אליהו הנביא זכור לטוב ואמר רבון עלמין דאנת הוא חד ולא בחושבן" ופירש רבינו יהודה פתיה זצוק"ל:   " כי דרך החשבון שאחר האחד אומרים שני ושלישי, אבל אנת אינך כדרך החשבון שיש אחריו שני" יין הרקח עמוד א'   

 

מקרא מגילה      משתה      משלוח מנות      מתנות לאביונים

 

כבר ידעת על משמעות המספר ארבע  המסמל את ארבעת העולמות אבי"ע (אצילות, בריאה, יצירה, עשייה)  וארבעת היסודות של העולם הזה (אש ורוח מים ועפר). גם ידעת שכל עולם מתחלק לעשר ספירות שסימנם כח"ב חג"ת נהי"מ (כתר, חכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד,מלכות), ושקיימות ארבע בחינות בהן העולם נוהג  וסימנן דצח"מ .

 

דומם - אינו חש דבר כלפי עצמו וכל שכן כלפי אחרים

צומח - חש במעט כלפי עצמו (הפרח יפנה לשמש לקבל אור; ישלח, אך בצורה מוגבלת, שרשים בחיפוש אחר מקור מים), אך לא חש דבר כלפי זולתו.

חי -  החיה או הבהמה דואגת מאוד לעצמה, היא תדאג לקרובים ביותר אליה אך לזמן מוגבל, אבל אינה חשה או משתתפת בצערו של האחר.

מדבר - האדם דואג מאוד לעצמו (אין אדם מת וחצי תאוותו בידו) אך חש בצער או שמחת חברו ואף משתתף בו.

 

בפורים, אנו מצווים לקיים ארבע מצוות המסמלות את ארבעת הבחינות הנ"ל:

מגילה יקיים את המצווה אך לא יחוש עדיין את שמחת החג

משתה מתחיל לחוש את ההנאה שבחג, אך עדיין רק במסגרתו הפרטית

משלוח מנות הוא כבר יוצא חוץ לביתו לקרובים אליו

מתנות לאביונים הוא חש בצער העני והנזקקים.

 

ארבעת המצוות הנ"ל מקורן בארבעת העולמות אבי"ע כל אחת לפי שורשה ועל כן כולן מתחילות באות מ' שמספרה 40    

 

אנחנו מוצאים את מספר הזה 40 בכמה מקומות בכתובים באותו הקשר :

ארבעים יום ליצירת הולד - ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת: "בת פלוני לפלוני סוטה ב'.  מלמד אותנו שהכל בידי שמים.

ארבעים שנה במדבר - יצירת עם ישראל, הפיכתו מקבוצת עבדים לעם.  

ארבעים יום וארבעים לילה - מה מצאה תורה לספר על כך? האם מרע"ה היה זקוק לזמן כה רב כדי ללמוד את התורה, האם לא היה די במאמר אחד מפי הגבורה והוא היה "קולט" את כל התורה כולה? יתרה מכך, הרי ידוע שהמושג של זמן לא קיים בעליונים.

 

נראה לי לפרש שהתורה רצתה לרמוז לנו שמשה הגיע להשגת התורה בכל בחינותיה. ארבעים יום מסמלים את עשר הספירות שבכל עולם ועולם (דהינו 4x 10 ). לא זו בלבד אלא שהשגתו הייתה  לא רק בהבנה וראיה ברורה שהיא מידת היום, אך גם באמונה שלמה באמיתות הדברים שהיא בחינת לילה.

 

אמרו חכמים: עתידים כל החגים להתבטל חוץ מפורים  נראה לי לפרש שתי סיבות לכך:

 

א. התורה היא סיבת קיומו של העולם שנאמר: התנה הקב"ה עם מעשי בראשית ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימים, ואם לאו - אני מחזיר אתכם לתהו ובהו שבת פח. ופורים מסמל את קבלה מרצון וקיום התורה שקיבלו במתן תורה כמו שנאמר: אמר רבא אף על פי כן הדור קיבלוה בימי אחשורוש כדכתיב 'קימו וקבלו היהודים' - קיימו מה שקיבלו כבר שם.

 

ב.  פורים מסמל את יישום ארבעת הבחינות שביסוד העולם בשלמותן, גם במידות הדצח"ם שבהן וגם בחינת הכח"ב חג"ת נהי"מ של כל העולמות.    

 

 

---

 

 

 סעודה מפסקת - ערב כיפור

וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשתיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחדֶשׁ בָּעֶרֶב מֵעֶרֶב עַד עֶרֶב תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם: וכי בתשעה מתענין? והלא בעשרה מתענין! אלא לומר לך: כל האוכל ושותה בתשיעי, מעלה עליו הכתוב כאילו מתענה תשיעי ועשירי. מאי טעמא?

 

אומר הזהר הקדוש שכל מצוה מתחלקת לשלוש: מחשבה, דיבור ומעשה.

 

אנו מבקשים בערב שבת לפני הקידוש ” שפע וברכה...לעבדך באמת ולשמור את כל שבתות קדשך... במחשבה ודיבור ומעשה, ביראה ואהבה ושמחה.

 

קשר לנו הכתוב אלו לאלו.

היראה, מהמחשבה לפני מי אנחנו עומדים,לפני מלך מלכי המלכים.

האהבה לדבר בשבחיו לאחר שמתחילים להשיג ולהבין שהוא תכלית הטוב והוא המטיב, ממנו לא תבוא הרעה.

השמחה בקיום ומעשה המצוות שהן הוראות השימוש לחיי העולם מפי היצרן.

 

ובחזרה לשאלתנו

המעשה ביום הכיפורים הוא התענית עם חמישה עינויים.

הדיבור הוא התפילה כל היום בבית ה‘.

המחשבה היא בסעודה המפסקת בזמן שאדם ממלא כרסו במיני מטעמים, הוא מתחיל לחשוב על הצום הקרב ובא, ונעשה כבר מתענה בזה העינוי בעודו אוכל.

 

אין סובלים מן החושך ללא ידיעת האור, או מהעניות ללא ידיעת העשרות.

אדם שהיה עשיר וירד מנכסיו סובל אלף מונים מאחד שהיה עני כל חייו.

על כן קבעו לנו חכמים להרבות בסעודה בערב יום כיפור על מנת שנשיג את גודל העינוי שבתענית.

 

 

---

 

 סוד הקערה

 

הקערה של ליל סדר פסח באה להראות לנו את מקומנו בעולם החומרי ובעולם הרוחני. אם נתבונן במרכיבי הקערה, אנחנו מוצאים עשרה פריטים: שלוש מצות, זרוע, ביצה, מרור, חרוסת, כרפס, חזרת, והקערה עצמה הכוללת את כולם.

למעשה עיקר ההלכה הוא להכין שני תבשילים: הזרוע כנגד קרבן פסח וביצה כנגד קרבן חגיגה. מה אם כן באים שאר הפריטים לסמל ומה פשר המיקום הקבוע של כל פריט בקערה?

 

שלוש המצות - העליונה כנגד כהן, האמצעית כנגד לוי והתחתונה כנגד ישראל, ביחד הם ר"ת כל"י כי כל ליל הסדר הוא מצד הכלים ורק על ידי עבודתם של כלל ישראל זוכים להמשיך אליהם הארה,  והן כנגד שלוש ספירות עליונות - חכמה, בינה ודעת. על כן מיקומם בקערה יהיה מעל יתר המרכיבים.

 

זרוע - כנגד קרבן פסח ומיקומו מצד ימין כנגד ספירת החסד שהיא בימין. הזרוע בא להזכיר לנו מצד אחד, שהקב"ה הוציא אותנו במידת החסד בלי התייחסות אם היינו ראויים או לא, ומצד שני הוציא אותנו בזרוע נטויה שהיא מידת הדין כלפי המצריים שנאמר "כי ה' נלחם להם במצרים". שם הוי"ה היא מידת הרחמים אך כיוון שהמצריים הפכו את מידת הרחמים לדין והעבידו את ישראל בפרך מעבר למה שהיו אמורים לענות אותם, על כן נגלה ה' במידת הדין עליהם.

 

ביצה - כנגד קרבן חגיגה ומיקומו מצד שמאל כנגד ספירת הגבורה שהיא בשמאל. הביצה מסמלת בתכונתה את ישראל - ככל שמבשלים אותה יותר כן היא מתקשה יותר, כך ישראל ככל שיענו אותו יותר כן ירבה וכן יפרוץ.

 

מרור - כנגד שמיררו המצריים את חייהם של ישראל ומיקומו באמצע כנגד מידת התפארת שהיא מידת הרחמים. ואם תשאל כיצד מרור מסמל רחמים, מצאנו בגמרא שמרור נקרא חסא לרמוז שהקב"ה חס עלינו וגאלנו במידת הרחמים. זו גם הסיבה שאנחנו נוהגים לשים בקערה חסה במקום מרור.

 

חרוסת - זכר לטיט ומיקומו בימין מתחת לזרוע כנגד ספירת הנצח, כי נצח ישראל לא ישקר. אנו נוהגים להכין את החרוסת עם ממרח תמרים, שקדים טחונים וקינמון טבולים ביין אדום המזכיר דם, לומר לנו שמי שמענה את ישראל בעבודה קשה, סופו שהקב"ה ינקום בו במידת הדין כפי שנקט במצריים כאשר המכה הראשונה הייתה מכת הדם.

 

כרפס - סימנו ס-פרך כנגד ששים ריבוא ישראל שהמצריים העבידו בפרך ומיקומו מצד שמאל מתחת לביצה והוא כנגד ספירת ההוד שהוא מקום מיתוק הדינים. הוד הוא לשון יופי אך גם אותיות דוה שממנה באים כל הייסורים, אותם אנו ממתיקים כאשר אנו טובלים את הכרפס במי מלח. ואם תשאל והרי מלח הוא מידת הדין, ידוע שבקדושה, שתי מידות דין שנפגשות הופכות לרחמים כדוגמת נחש הנחושת .

 

חזרת - משמש לכורך ומיקומו באמצע מתחת למרור והוא כנגד ספירת היסוד, כי היסוד כורך בתוכו את כל החסדים, מבחינת צדיק יסוד עולם שדרכו עוברת ההארה למלכות.

 

קערה - כוללת בתוכה את יתר הפריטים והיא כנגד ספירת המלכות שהיא כלי הקיבול של כל הספירות, ומעל כל אלה באה המטפחת המכסה את כל הקערה והיא כנגד ספירת הכתר 

 

חג הפסח הוא בדומה לחג הסוכות, כפי ששבעה ימים בחג הסוכות כך שבעה ימים בחג הפסח. כפי ששמיני עצרת  לחג הסוכות כך שבועות עצרת לחג הפסח. כפי שנכנסים תחת  צלא דמהימנותא בחג הסוכות כאשר נכנסים לתוך הסוכה, כך נכנסים תחת צלא דמהימנותא בחג הפסח  כאשר סובבים את הקערה, על עשר ספירותיה, ועושים צל מעל ראשם של כל המשתתפים.  

 

---

 

כף זכות

"...והוי דן את כל האדם לכף זכות" כך אומר יהושע בן פרחיה בפרקי אבות.

לכאורה, נראה  לנו הדבר כמשימה בלתי אפשרית, אם כן מה מצא רבי יהושע ללמד אותנו דבר שכזה?

 

כדי להבין עלינו להתבונן תחילה במה שנאמר בשיר השירים: "יונתי תמתי". כך הקב"ה קורא לכנסת ישראל, ופירש הרמח"ל אל תקרא תמתי אלה תאומתי - הקב"ה משתף אותנו בהחלטותיו ובהנהגת העולם.

 

ידוע שהקב"ה הוא הטוב והמטיב, ממנו לא יבוא כל רע. אם כן איך מעניש את האדם שעבר עבירה?

 

אומר דוד המלך ע"ה: "יִרְאַת ה' טְהוֹרָה עוֹמֶדֶת לָעַד, מִשְׁפְּטֵי ה' אֱמֶת צָדְקוּ יַחְדָּו" תהילים יט' י' נראה לי לפרש את מילה "יחדו" בכך שהקב"ה נותן לאדם את האפשרות להחליט  בעצמו על העונש המגיע לו, ואז נעשה במשפט אמת וצדק.

 

על כן אמרה תורה: " עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי-גָדוֹל ה' מִכָּל-הָאֱלקים כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם שמות יח' יא'

כאשר אדם עובר עבירה, הקב"ה לא קובע את עונשו אלא נותן לו זכות להחליט בעצמו על העונש המגיע לו. כיצד הדבר - הקב"ה מזמן לו בשלב מסוים בחייו את אותה עבירה זהה מכל הבחינות לזאת שהוא בעצמו ביצע, כאשר היא תבוצע הפעם על ידי מישהו אחר.

בדבר אשר הוא יזיד על חברו, כך יהיה עליו. דהיינו איך שהוא ישפוט את חברו על עבירה זו כך יהיה משפטו הוא עצמו. יוצא איפוא שהדם בעצמו קובע את העונש המגיע לו.

 

עכשיו מובנים היטב דברי רבי יהושע בן פרחיה. אם נדון את כל האדם לכף זכות, כך למעשה אנחנו דנים את עצמנו אנו. בהתנהגות זאת, אנחנו מסוגלים להמתיק בעצמנו את דיננו.

 

---

 

אשת חיל

 

אשת חיל מי ימצא... האם זו שאלה בלשון תמיהה?

נראה לי בס"ד שאין זו לשון שאלה ולא לשון תמיהה, אלא זו לשון קביעה. מגלה לנו שלמה המלך ע"ה שבזכות נשים צדקניות אנחנו מסוגלים להגיע לדרגות רוחניות גבוהות ביותר. הכיצד?

 

קודם עלינו להתבונן בזהר הקדוש, במאמר "מי ברא אלה". אומר לנו הזהר הקדוש "מ"י קצה השמים לעילא, מ"ה קצה השמים לתתא". אם מחברים אותיות מ"י לאותיות אל"ה מקבלים שם אלהי"ם ואם מחברים אותיות מ"ה לאותיות בר"א אזי מקבלים שם אברהם.

מ"י למעלה מ"ה למטה וזה שנאמר "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות ה' אלהי"ם ארץ ושמים בראשית ב' ד' " אל תקרא בהבראם אלא באברהם.

 

אשת חיל מי ימצא... בטח בה לב בעלה. אם האישה היא אשת חיל ובעלה בוטח בה בכל הקשור בענייני הבית וגידול הילדים, אזי הוא יכול להתפנות ללימוד התורה ושלל לא יחסר, שלל גימטריא ש"ס, הוא לא יחסר ש"ס ופוסקים, הוא יוכל להתעלות במדרגות התורה והיראה עד לדרגה של דביקות בבורא יתברך ממש.

וזה שאמר: בזכות אשת חיל, את המ"י יהיה בעלה מסוגל למצוא. מ"י גימטריא 50 כמנין חמישים שערי בינה אליהם זכה משה להגיע רק ביום מותו שנאמר: "ויעל משה מערבת מואב אל הר נבו ראש הפסגה" דברים ל"ד' א'. אל תקרא נבו אלא נ' בו. משה זכה ל- נ' שערי בינה שהם ראש הפסגה אליה אדם צריך לשאוף להגיע.

 

דבר אחר, ידוע מה שאמרו חז"ל שבגלל מעשה חוה, בא נחש לעולם, אך בזכות נשים צדקניות תבוא גאולה לעולם. בפרשת בהעולתך מופיעים שתי נונים הפוכות ובתוכן פרשת "ויהי בנסוע הארן". אמרו חז"ל שהפסוקים הללו הנם תחילתו של ספר ששי שעתידים ישראל לקבל לעתיד לבוא. מה מסמלים אותן הנונים ההפוכות?

נראה לי בס"ד לפרש שה נ היא תחילתה של מילה נחש, אותו נחש השולט בעולם מאז אותו מעשה של חוה אמנו. אך יש בכוחן של נשים צדקניות להפוך אותן ולהביא גאולה לעולם ואז נזכה לקבל את הספר הנוסף הכלוא בתוך אותן הנונים. כיצד?

אם נתבונן במילים נחש ומשיח, נראה שהן אותה גימטריא ושתיהן מכילות אותם אותיות חש. ב- נחש ישנה תוספת של אות נ וב- משיח תוספת של אותיות מ"י. אם נהפוך את האות נ של נחש לאותיות מ"י אזי מ- נחש נקבל משיח.  

 

בזכות אשת חיל, מ"י ימצא. נהיה מסוגלים להפוך את הנון של הנחש ונזכה לביאת משיח צדקנו במהרה בימינו, אמן ואמן.

 

                                                                                                         

 

---

 

---

 

 

טוב לי תורת פיך

 

דוד המלך אמר: "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף" תהילים קי'ט , עב.

פסוק זה נראה פשוט וברור, אך מה נענה לאותו אחד שיטען: "זו לא חכמה לומר כדבר הזה כאשר אתה מלך עשיר וגדול כדוד המלך. אם עני היה אומר את זה - הייתי מעריך את זה יותר".

 

כדי לענות על כך נקדים בשאלה:

ברור לכל יהודי מאמין כי השכר האמיתי הטמון בחלקו של יעקב אינו בעולם הזה כי אם בעולם הבא - בניגוד לעשיו המקבל את שכרו כאן ועכשיו. אם כך - מה רצה לחדש דוד המלך? הלא ברור שהתורה עדיפה על פני הזהב והכסף - שקיימים רק בעולם הזה ולא מועילים לחיי נצח.

 

התשובה לכך טמונה בהסכם שנערך בין בני יעקב - זבולון ויששכר - שסיכמו ביניהם שזבולון הסוחר ששוכן לחוף ימּים יתמוך ביששכר התלמיד החכם ובכך מקבל את חלקו בעולם הבא ואת הזכות לשמור על הכסף והזהב בעולם הזה.

 

זה מה שרצה ללמדנו דוד המלך - אף על פי שגם לזבולון יש שכר, דוד המלך לא רצה להשתייך לחלקו של זבולון (על אף הקלות שבדבר - שהרי יש לדוד את האמצעים לתמוך בלומדי תורה) אלא רצה לזכות בחלקו מצד לימוד התורה כיששכר. 

---

שלמה המלך אמר  "כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים" משלי ט, יא.

לכאורה נראה שיש כפילות בפסוק - שהרי אם ירבו ימיך סימן שהוסיפו לך שנות חיים.

 

---

 

חג השבועות

חג השבועות הוא חג מתן תורה - נתינה אך לא קבלה מרצון אלא כמאונס כדברי הגמרא שבת פח. ופרוש רש"י שם.

"ויתיצבו בתחתית ההר" - אמר ר' אבדימי בר חמא בר חסא - מלמד שכפה עליהם הקב"ה את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם

 

אם כן, מתי התעורר הרצון לקבלתה?

אמר רבא אף על פי כן הדור קיבלוה בימי אחשורוש כדכתיב 'קימו וקבלו היהודים' - קיימו מה שקיבלו כבר שם.

לימוד על מנת לקיים מעיד על קבלת התורה מרצון, אך ללא קיום מצוותיה היא נשארת בגדר קבלה מאונס.

בחג השבועות, על ידי לימוד התורה יותר משאר ימות השנה, אנחנו מעידים על רצוננו זה.

בפורים לעומת זאת, המצב שונה. קבלת התורה הייתה בעלת אופי אחר לחלוטין - קבלה מרצון לאחר מעשה מתוך הזדהות. על כן לא חלה עלינו כל חובה להוכיח את רצוננו.

כאמור, בחג השבועות הדגש הוא בלימוד ועל כן נוהגים להישאר ערים כל הלילה ועוסקים בתורה כדי לתקן את שהיה  - יחסנו לתורה כיום נובע מתוך רצון ולא מתוך כפיה. אין כאן מקום לשמחה אלא מקום לעדות והוכחה לפני בורא עולם שהמצב השתנה, ומכאן לדעתי נובע המושג "תיקון ליל שבועות"

לעומת זאת בפורים אין צורך בתיקון  אלא להיפך, העם שלם עם קיום המצוות, הוא מיד נענה למרדכי המצווה אותם לצום. תופעה זו של שלימות עם הציווי האלקי היא הגורמת לנו לשמוח בפורים.

 

---

 

משה שבר את הלוחות או נפלו מידיו?

בשאלה זו, כבר עסקו חכמינו ז"ל מן קדמת דנן אך בין כך ובין כך, לא ראינו שה' נזף בו או כעס עליו. יתרה מזאת, ידוע  המדרש האומר שהקב"ה אמר למשה לשמור את  "הפסולת", השווה הון רב, של הלוחות השניים שהוא יפסול.

אם כך, מה מסתתר מאחורי מעשה זה של שבירת הלוחות? נראה לי לעניות דעתי לקשור את זה למה שנאמר "סוף מעשה במחשבה תחילה"

ידוע שמידת הזמן לא חלה בעולמות העליונים כך שעבר, הווה ועתיד משמשים בערבוביה כך שכל דבר הקורה בהווה הינו חלק מתהליך שחייב להיעשות, כי כך עלה במחשבתו ית'

בלוחות הראשונים, הלוח והכתב שניהם מעשה אלקים. הלוחות השניים מתחלקים לשניים - האבן מעשה אדם שנאמר:  "פסול לך אבנים כראשנים אשר שיברת" והכתב מעשה האלקים שנאמר: "וכתבתי עליהם".

גם האדם עשוי משני חלקים - חומר ורוח, גוף ונשמה. הגוף, שמקורו מהאדמה שנאמר: "וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה" בראשית ב' ז',  ונשמה שהיא חלק אלו'ה ממעל שנאמר: "ויפח באפיו נשמת חיים" שם, וכך מעיד גם שמו של האדם, אדם מלשון אדמה וגם מלשון אדמה לעליון.

בקריעת ים סוף, בני ישראל התעלו לדרגה רוחנית גבוהה ביותר שנאמר: "זה א'לי ואנווהו", יכלו להצביע על מראות אלקיות שאפילו הנביא יחזקיאל בן בוזי לא זכה לראות. במתן תורה הגיעו בני ישראל כמעט לזיכוך מוחלט של החומר אלא "שגרם החטא" וחזרו לכפי שהיו בתחילה.