בסוף הפרשה אנו רואים כי משה רבנו מוגדר כאיש  "עניו מכל האדם אשר על פני האדמה".

במסכת סוטה (מט:) מופיעה המימרא ש"משעה שמת רבי, בטלה ענוה ויראת חטא" ורב יוסף העיר לאותו אדם ששנה את זה לפניו ואמר לו "לא תיתני ענוה, דאיכא אנא".. (אל תאמר שבטלה ענוה, שהרי יש אותי).
השאלה צועקת כאן לעין - איזה עניו הוא רב יוסף, אם הוא מצהיר על עצמו שהוא עניו? הכרזה זו סותרת לכאורה את עצם הרעיון של הענווה!!

יש עונים בשם הגר"א כי רב יוסף לא התכוון לעצמו, אלא לאמורא המופע בתלמוד הירושלמי ושמו "אנא" - ואליו רב יוסף התכוון כשאמר שיש את "אנא". אבל כבר העירו רבים על החידוש הנ"ל שלא יתכן שיצא מפי הגר"א, כיוון שאין שום אמורא בירושלמי שנקרא כך (כך ראיתי בשם המהרי"ל דיסקין ועוד), וממילא חוזרת השאלה למקומה.

כדי לענות על שאלה זו, צריך לבדוק מהי הענווה..

הצורה היום-יומית שבה אנו משתמשים במילה זו היא ההפך מגאווה - אם גאווה הכוונה ל 'החשבה עצמית' אז ממילא ענווה היא חוסר החשבה עצמית..
אדם המתעלם מכישרונותיו וממעשיו הטובים בסגנון "אה, זה? ממש שום דבר.. אני לא שווה כלום", הוא נחשב העניו האמיתי..

זו היא טעות..  דבר כזה מוגדר פשוט כחוסר ביטחון עצמי ותו לא, ואין דבר טוב בבעיה זו.
משה רבנו העניו מכל אדם לא יכל להיות חסר ביטחון שכזה. תכונה זו היא הרסנית למנהיג אשר נוהג בבחינת שאול המתרץ את דבריו ב"כי יראתי את העם ואשמע בקולם", מנהיג חייב להיות חזק - וכדי להיות חזק חובה עליו לדעת בדיוק את דרגתו ומעמדו.

לכן, חייבים לומר כי הענווה האמיתית שונה בתכלית מהגדרה פסולה זו.
הגאוותן הוא האדם שלא מודע למקומו בעולם, הוא חושב שאין לו במה להשתפר והוא האדם המושלם בבחינת אני ואפסי עוד.

גם העניו יודע מה עשה בינתיים, ומהי דרגתו בעולם - ובתוך כל הדברים האלה הוא יודע האם הוא עניו או לא.. אבל - בניגוד לגאוותן - הוא אינו חושב שאין לו עוד מה לעבוד - להיפך.. הוא יודע כי הדרך לשלימות היא ארוכה וכמעט אינסופית, וכלפי הבורא ואותה שלימות הוא שפל רוח.

לכן רב יוסף קבע בוודאות שהוא עניו כל כך עד שאפשר לומר שהענוה לא בטלה.. אותה הכרה מדוייקת במעמדו בעולם ובמה שעוד עליו להשיג, היא זו שמגדירה אותו כעניו, והיא זו שגרמה לו לקבוע כך בצורה חדה וישירה.

לפי זה יובן בצורה יפה המעשה הבא :
כשהגיע ר' שלום מבלז לחצר החוזה מלובלין, הודיע החוזה לתלמידיו כי 'הגיע לכאן אברך שהוא עניו כמשה רבינו'.
החסידים מיד נפוצו לכל קצוות העיירה לחפש את אותו משה רבינו, ומצאו את רבי שלום לומד באחת מפינות בית המדרש ומתעלם מכל ההמולה שמסביבו..
ניגשו אליו ושאלו אותו האם יתכן שהחוזה התכוון אליו, והוא השיב שאם החוזה אמר אז כנראה הוא יודע מה הוא אומר..
אחד החסידים העיר לו שאם הוא רומז שהוא עניו.. אם כן היאך יתכן שהוא עניו כמשה רבינו?
ור' שלום ענה לו - כי אף משה רבינו בכבודו ובעצמו כתב על עצמו בתורה במפורש כי "האיש משה עניו מכל האדם אשר על פני האדמה"..

לפי מה שאמרנו המעשה מובן בצורה בהירה וצהירה - אין בהכרזה על ענווה לפגוע בענווה ולו בשבריר קטנטן. אדם היודע כי הוא יודע מה תפקידו בעולמו, מאין בא ולאן הוא הולך, עליו גם לדעת כי הוא עניו.

נסיים בחידוש המסביר לנו היכן אנו נכנסים בכל עניני הענווה..
בעל האהבת דוד שואל שסוף הפסוק לכאו' מיותר - היה לתורה לתמצת ולכתוב כי משה עניו מכל האדם, מדוע הוסיפה את "אשר על פני האדמה"? והוא משיב כי התורה באה לרמוז לנו, כי על אף שמשה היה עניו באותה תקופה מכל האדם, אין הדבר מחייב כי בהמשך הדורות לא יהיה עניו יותר ממנו, ובהחלט יתכן כי יקום אדם אשר יהיה יותר עניו ממשה..

שבת שלום