עניין המרגלים:

נאמר בפרשה: "שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבותָיו תִּשְׁלָחוּ כֹּל נָשִׂיא בָהֶם"

שנים עשר נשיאים, לא פשוטי עם, הולכים לתור את הארץ ואמורים להביא בחזרה את התרשמותם. האם לצפות מהם שיגידו מה שאנו רוצים לשמוע - שהכל בסדר? הרי עשרה מהם אומרים אותו דבר ומגיעים לאותה מסכנה - הארץ אומנם טובה (הוכחה על כך, אשכול הענבים הענק ששני אנשים היו צריכים לסחוב  על מוט) אך לעומת זאת, תושבי הארץ ענקים וסכנה מוחשית היא להלחם בהם - מלחמה באופן טבעי תהיה ללא כל סיכוי.

אם כן מה חטאם?

מסופר על עני אחד שהיה עובר מעיר לעיר ומקבץ נדבות. הגיע העני לביתו של עשיר אחד ובקש ממנו צדקה. שאל אותו העשיר "מאין באת?" "מוילנא" ענה לו העני. " נולדתי שם, מה נשמע שם?" שואל העשיר. "בסדר גמור" עונה העני, "ישנם הרבה בתי כנסת והרבה ישיבות עכשיו שם, ממש גן עדן ללומדי תורה". שמח מאוד העשיר לשמוע זאת, התמלא ליבו על העני ונתן לו 10 רובלים. הודה לו העני על טוב ליבו והלך לדרכו.

בצאתו מהבית, פוגש העני  בעני אחר שעמד להיכנס גם הוא לאותו עשיר לבקש צדקה. "איך העשיר הזה?" שאל אותו "מצוין" ענה הראשון "כאשר הוא שמע שאני מהעיר וילנא שם הוא נולד, מאוד שמח ונתן לי 10 רובלים"

נכנס העני השני לבית העשיר ומייד אמר לו "גם אני מוילנא" "מה נשמע שם" שואל אותו העשיר. עונה לו העני: "הא לא כל כך טוב עכשיו שם, ישנם הרבה בתי הימורים, דיסקוטקים ובתי קפה, הפריצות גוברת".  שמע זאת  העשיר ונתן לו חצי רובל.

התפלא העני ושאל: "למה זה נתת 10 רובלים לקודמי ולי רק חצי רובל"

ענה לו העשיר: "הראשון דיבר על בתי כנסיות ובתי מדרש לכן אני סובר שהוא מסתובב במקומות האלה ומגיע לו שכר. אך אתה סיפרת רק על בתי קפה, בתי הימורים ודיסקוטקים. לכן אני מסיק שאתה אכן מסתובב במקומות האלה ועל כך לא מגיע לך שכר הרבה."

העולם כולו בנוי על טוב ורע, ובראש וראשונה אנחנו עצמנו בנויים משני חלקים גוף שהוא יסוד הרע ונשמה שהיא חלק אלוה ממעל.

הכל תלוי בגישה שלנו ובמה שאנחנו מחפשים. אם הגישה שלנו תהייה חיובית ונפעל תמיד לשם שמים אזי נראה תמיד את הטוב שבכל דבר, אבל אם הגישה שלנו שלילית ומוכתבת לנו על ידי יצרנו הרע, אזי יעלם הטוב מעינינו.

גישתם של המרגלים הייתה שלילית כי התעלמו ממה שנאמר בפסוק :"אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" לא אתם תכבשו אותה, אני אתן לכם אותה.

המרגלים לא ראו בארץ כנען, מתנה מהבורא ית'. הם פעלו על פי תפיסת האדם  ש- "כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". נכון שמבחינה פיזית וטבעית, מלחמה בענקים תהיה ללא סיכוי, אבל איה האמונה בשם ית' שנאמר " ה' ילחם לכם ואתם תחרישו"

זהו חטא המרגלים - חוסר האמונה בהקב"ה, אותו חוסר אמונה שבעוונות הרבים מלווה אותנו עד עצם היום הזה. אנחנו כל כך עסוקים בענייני הגוף שלנו, בדרישות שלו, שאנו שוכחים שהכל ממנו ית', שהכל על פי רצונו יתעלה שמו לעד. אנחנו חושבים שאם נפתח עוד עסק, נעבוד שעות נוספות זה מה שיעשיר אותנו.

הכל נכתב ונקבע לנו מתחילת השנה ועד סופה על פי מעשינו, בראש השנה. אם נאמין בזה בעמקא דליבא ולא נעלה את זה סתם על דל שפתינו, אזי נזכה לאמונה שלמה ולקבלת הטוב מאת הטוב והמטיב.

עניין הציצית: 

נאמר בפרשה: " וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת-כָּל-מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם"

רש"י במקום מפרש "עין רואה והלב חומד" איך אם כן נאמר בתורה לבבכם תחילה ואחר כך עיניכם?

הרמב"ם בהלכות יסודי תורה מתרץ זאת באומרו: "בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ – מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול"

ההתבוננות במעשיו ית' היא בגדר מצוה שנאמר: "במעשיך הכרנוך" - על ידי הסתכלות בכל היופי והחכמה שהקב"ה שם בעולמו אנחנו מעוררים את הלב לאהבה אותו שנאמר: "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך"

הראיה היא אם כן אמצעי להתעוררות הלב, אך כל זה אפשרי רק אם גישתנו מוכתבת לנו על ידי יצרנו הטוב לידע שהכל ממנו ית'.

לעומת זאת, אם לבנו מושפע על ידי יצרנו הרע, הוא יתרגם את מה שרואות עינינו, לדברים של קינאה ותחרות. הלב יחמוד את מה שיש לחברנו וישלח לנו מסרים שליליים.

העיניים כבר יראו את הדברים באור שונה לחלוטין. לא אור זך ונקי מכל קנאה ותחרות אלא אור עטוף חמדה.

על כן התחילה תורה בלב תחילה ששם החמדה ומקור הקנאה שהיא אם לכל חטאת, והמשיכה בעיניים שילכו כבר אחרי רצונות הלב החומד. וכדי להדגיש זאת היטב, ממשיך הפסוק ואומר: "אֲשֶׁר-אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם"

כבר ידעת שהמצווה הראשונה, אותה מצווה אותנו התורה, היא פריה ורבייה, שנאמר " וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ" בראשית א', כח'  מה מהות המצווה זו ומה גודל משמעותה עד כדי כך שנאמר: "עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת-אָבִיו וְאֶת-אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד" בראשית ב', כד'

הפסוק מדבר כאן בשני מישורים - מישור אחד רוחני ומישור שני גופני.

דבק באשתו - ברוחניות פירוש המילה דבקות היא הזדהות- אם אני אוהב כל מה שחברי אוהב ואני שונא כל מה ששנוא עליו הרי אנו קרובים זה לזה עד כדי דבקות. אך אם כל מה שאני אוהב שנוא עליו ולהיפך אזי אנחנו נהיה רחוקים זה מזה כמזרח ממערב. שנוי צורה גורם להתרחקות עד כדי היפוך צורה שהוא המצב הגרוע ביותר.

התורה מסמנת לנו את המצב אליו אנחנו צריכים לשאוף - מצב של דבקות, מצב של "ואהבת לרעך כמוך"

והיו לבשר אחד - עם כניסתו תחת החופה, האדם מתחייב על נתינה. הוא כבר לא לבד הדואג לעצמו הוא בלבד. מעכשיו הוא חייב על פי דין תורה לדאוג גם לאשתו שנאמר: " אִם-אַחֶרֶת יִקַּח-לוֹ שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע" שמות כא' י'

נאמר ואהבת לרעך ולא את רעך, נראה לי לפרש בנושא דידן: אם ואהבת את אשתך- זו דבקות, ונתת לרעך - זו אשתך, חלק ממך, והכל נעשה בקדושה ובטהרה לשם מצווה, אזי יהיה לכם בנים כמוך - בנים זכרים שידמו לך ויהיו חלק ממך וממנה ואזי גם הקב"ה יכנס לשותפות וידאג שיהיו בני קיימא.

לעומת זאת הזנות היא ההיפוך הגמור של מצוות פריה ורבייה. הסיבה לזנות מבוססת על היפוך הנתינה. הזנות מספקת לאדם את יצריו האנוכיים, הבהמיים ללא שום צד של רוחניות.

התורה מצווה אותנו בהרבה מקומות להיות קדושים: " וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" שמות יט' ו'    " וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדשִׁים כִּי אֲנִי ה' אֱלקיכֶם" ויקרא כ' ז'  ועוד...

מה פרוש המילה קדוש? אומר לנו הפסוק: " וִהְיִיתֶם לִי קְדשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן-הָעַמִּים" שם כו'

 קדוש פירושו מובדל. אך ההבדלה הזו יכולה להיות בטהרה, אך גם יכולה להיות ח"ו אחרת שנאמר: " לֹא-תִהְיֶה קְדֵשָׁה מִבְּנוֹת יִשְׂרָאֵל וְלֹא-יִהְיֶה קָדֵשׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל" דברים כג', יח' כאן הפסוק מדבר על נושא הזנות.

אנו רואים איפוא שמה שאסרה לנו תורה באומרה: "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם" מדבר על רצון המופרז לקבל את כל אשר אנחנו רואים – כדי למלא תאוותינו. מטרתנו בחיים היא לתת ולהשפיע ואם לקבל, קבלתנו תהיה לשם השפעה - השפעת נחת רוח ליוצרנו ולסובבים אותנו.

המרגלים הלכו לתור את הארץ, בתחילה ראיתם הייתה חיובית - ראו שהארץ, ארץ זבת חלב ודבש. אך לאחר מכן גבר ליבם עליהם ועלה פחדם בראותם את הענקים. שכחו את ההבטחה של הקב"ה, פסק ביטחונם בה' ית' ועל כך חטאם.