|
בחקתי
לא מאסתים ולא געלתים מאת שמואל אטלי
לקראת סוף פרשת בחוקותי, לאחר כל התוכחות, אנו רואים שהקב"ה מבטיח לעם ישראל "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי איתם",
הפסוק לכאורה כפול.. - "לא מאסתים ולא געלתים"
בגמ' במסכת מגילה (יא.) עונה על כך שמואל (וכך גם מפורש בתרגום יהונתן בן עוזיאל..) - "לא מאסתים בימי יוונים ולא געלתים בימי אספסיינוס לכלותם בימי המן להפר בריתי אתם בימי רומיים כי אני ה' אלהיהם בימי גוג ומגוג".
כלומר - אנו רואים כאן הבטחה שמתמשכת לה לאורך כל הדורות - שבכל גלות וגלות ובכל צרה וצרה הקב"ה לא יעזוב אותנו - לכן כפל את ההבטחות.
הגר"א מסביר את הכפל בצורה אחרת -
בגמ' מסכת שבועות דף לו. ראינו שאדם שאומר פעמיים ברציפות שיעשה דבר כלשהו (ומתכוון לשבועה) אינו צריך לומר לשון שבועה ממש (אני נשבע ש..) אלא זה תופס כשבועה
(תוס' אמנם כתבו שם שזה לא ממש שבועה.. אבל גם לשיטתם יש בזה משום איסור שבועה..),
את ההלכה הזו לומדים מפרשת נח שנאמר בה "ולא יכרת כל בשר, ולא יהיה עוד מבול" - כתוב את זה פעמיים, והנביא אומר "כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי, כן נשבעתי מקצוף עלייך ומגער בך" - רואים שמחשיבים את מי נח כשבועה..
אותו דבר כאן - הקב"ה חוזר פעמיים על ההבטחה שלו - "לא מאסתים ולא געלתים" - כדי להראות שהוא לא סתם מבטיח או אומר, הוא נשבע לעם ישראל שלא יעזוב אותם!!
ע"פ זה יומתקו דברי הנביא במלאכי - "כי אני ה' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם" - כלומר - אני שניתי (כפלתי) את המילה "לא" (לא מאסתים ולא געלתים) ובזכות זאת אתם לא כליתם...
וע"פ זה יובן המשך הפסוק בלימוד של הגמ' - "כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי וכו' כן נשבעתי מקצף עלייך ומגער בך" כלומר - אנו רואים כאן שהקב"ה נשבע שלא לכעוס על עם ישראל כמו שהוא נשבע במי נח, ולכאורה לא מצאנו מקום מפורש שבו הקב"ה נשבע לעם ישראל על זה..
אבל לפי מה שאמרנו זה יסתדר יפה - על ידי אותו לימוד שעל ידו אנחנו רואים שהוא נשבע בנח (שהוא כפל פעמיים את ה"לא") , אנחנו רואים גם כאן שהוא נשבע (ע"י כפילת ה"לא מאסתים" ו"לא געלתים").
את ספר "ויקרא" מסיימת התורה בצורה מפתיעה לכאורה בהלכות נדרים, ערכין ותמורות.
והשאלה המתבקשת היא - מה הקשר בין כל התוכחות והמוסר שהתורה נתנה לנו במשך כל פרשת בחוקותי לסוף הפרשה? מדוע לאחר כל הברכות והתוכחות, התורה עוברת במעבר חד לכאורה לדינים טכניים של ערכין?
על פי מה שאמרנו הדבר יובן - ישנו קשר חזק בין סוף התוכחות לבין הנדרים שמופיעים כאן - בסוף פרשת התוכחות ראינו כי הקב"ה לא מבטיח כי אם נשבע לעם ישראל שהוא ישמור עליהם, כאן אנו רואים הזדמנות של עם ישראל להחזיר בחזרה מעין אותו מעשה כלפי הקב"ה - "כי יפליא נדר בערכך נפשות לה'" עם ישראל רוצה לגמול בחזרה לבורא על טובו ועל השבועה שהוא נשבע לו, ולכן הוא נודר ונשבע להביא את ערך עצמו ('דבר שנפשו תלויה בו' כלשון רש"י) לקב"ה.
שבת שלום.
בין חוקה למצוה מחידושי הדב"ש
אִם-בְּחֻקּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת-מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אתָם כו', ג'
ישנו הבדל מהותי בין חוקה לבין מצוה. למצוה ניתן למצוא טעם על פי השכל, ניתן להבין ולחוש את הסיבה אף על פי שלא תמיד, הטעם שאנו מוצאים במצוות, הוא הטעם האמיתי שהתורה התכוונה אליו.
לעומת זאת החוקה, אין השכל מסיג את טעמה כגון פרה אדומה שמטהרת את הטמא ומטמאה את הטהור. כמאמר שלמה המלך ע"ה " אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני"
הקב"ה מצווה אותנו לעשות גם את אלה וגם את אלה כי כך רצונו ית' לתועלתנו ומבטיח לנו את כל הברכות כולם.
אחת הברכות היא: וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת בָּצִיר וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת זָרַע - על פי הפשט המשמעות היא ברכה עד בלי די ביבולים, דהיינו שהיבול יהיה כה שתהיו עסוקים בדיש עד עונת הבציר, ובבציר תעסקו עד עונת הזריעה.
מצאתי לרבנו יוסף חיים זצוק"ל שהביא בספרו "עוד יוסף חי" פרשת בחוקותי דף רמ"ו עמודה ב' פירוש על פי הסוד והוא מסביר שהברכה כאן מרמזת על פרי בטן וזה לשונו בקיצור:
ע"פ מ"ש רז"ל שיש ב צירים וב' דלתות באשה, והוא של בית הרחם ששם מקבלת הזרע, ומתגדל העובר ונשלם... פירש רבנו האר"י הקדוש " ואם תחברם יחד יהיו מ"ם סתומה כזה ם (כאשר הצירים סגורים הדלתות מחוברות ויוצרות האות ם) ואלו הם סוד מ' ימים דיצירת הולד, וכאשר מקבלת הולד בתוך בית הרחם שלה, היא צורת מ"ם סתומה, וכשיולדת נפתח רחמה, והשני דלתות שהיו דבוקים זו בזו נפתחין, ויוצא הולד" ובזה יובן בס"ד והשיג לכם די"ש שהם אותיות שד"י שבו מתברך בית הרחם (בליל החופה מברכים את הזוג: א"ל שד"י יברך אתכם) את בציר דהיינו ב' צירים שסוגרים את הדלתות ואז בציר ישיג את זרע אזי כאשר הדלתות יישארו סגורות יוכל הזרע להיקלט. ע"ש
אך למרות כל הברכות ובעצת יצרו הרע, האדם מתחיל לשאול שאלות על דברים שאין שכלו משיג ולאט לאט מתרחק מקיום המצוות.
הוא לא עוזב בבת אחת את כל המצוות, שהרי על חלק גדול מהן יש לו השגה והוא מבין את טיבן. לכן הוא יעזוב תחילה את החוקות שהוא אינו מבין את טעמן באומרו: "אני מקיים רק מה שאני מבין, נמאס לי מלקיים דברים שאני לא מבין ושנראים לי לא הגיונים".
אמרו חכמים עבירה גוררת עבירה ועל כן, בסופו של דבר, אותו אדם יעזוב גם את המצוות שהוא כן מבין. אך איך יתרץ לעצמו ולשואלים אותו את סיבת עזיבתו את אותן המצוות? הרי הוא פועל כנגד שכלו הוא עצמו. בהעדר סיבה הגיונית, הוא ידחה את הכל בגועל.
וזה מה שאומרת לנו תורתנו הקדושה: וְאִם-בְּחֻקּתַי תִּמְאָסוּ וְאִם אֶת-מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתַי ויקרא כו' טו' . בתחילה תמאסו מחוקותי אותן אתם לא מבינים אך לאחר מכן גם במצוות אותן אתם כן מבינים, תגעל נפשכם ולא תשמרו אותן.
יהי רצון שנזכה ללכת תמיד בחוקותיו ית' ונשמור מצוותיו ובכך נזכה לכל הברכות כולן. אמן |
.jpg)
