פירוש לשיר חד גדיא

חד גדיא דזבין אבא בתרי זוזי-הקב"ה קנה את עם ישראל בשני

קינינים והם תרי זוזי,שני הזזות שהזיז עצמו וירד ממקום הקודש

אל העולם הזה.

האחת במכת בכורות כמו שכתוב "ועברתי בארץ מצריים אני ולא

 מלאך וכו' אני ה'".

והשני במעמד הר סיני שהוא התגלות ה' לפני כל ישראל שנאמר

עם זו קנית.

 

ואתא שונרא ואכלה לגדיא-שונרא זה פרעה כמו שאומרת הגמרא במסכת

 הוריות שאין לאדם לאכול ממה שאכל העכבר לפי שהדבר קשה לשכחה,

ואם כן מי שאוכל את העכבר עצמו על אחת כמה וכמה,לפי זה מוסבר גם

מה שעינינו רואות בטבע העולם שהחתול לא מכיר את בעליו כי הוא אוכל

 

את העכבר  המביא לשכחה.

כך גם פרעה היה בו שכחה ,"ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף",

ובין לרב ובין לשמואל שנחלקו אם היה חדש ממש או לא היה לו לזכור את יוסף

 שהיהמשנה למלך במצרים

ואתא שונרא ואכלה לגדיא-פירוש ,בא אותו פרעה המשול לשונרא ואכל לגדיה,

גדיה הוא צאן,עם ישראל משול לצאן כמו שאמר דוד המלך ע"ה "ואנחנו צאן מרעיתך"

 ועוד בהרבה מקומות ראינו שישראל נמשל לצאן.והטעם שדוקא בחר בגדי לפי הפסוק

צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך".

פרעה העביד את עם ישראל ורצה לכלותם כמו שנאמר וימררו את חייהם ונאמר כל הבן

היאורה תשליכהו.ובא החתול ורצה לאכול את הגדי(לאו דווקא שאכל ממש אלא זה הוא

 דרך מליצה כמו ארמי אובד אבי לא שחס ושלום איבד את ישראל).

 

ואתא כלבא ונשך לשונרא-בראות אלוקים כי פרעה ועמו נוגשים בעמו,הביא צרעת על

 פרעה שמו שמובא במדרש שהיה פרעה רוחת בדמי תינוקות ישראל לרפואת הצרעת.

הצרעת היא אוכלת מבשרו של החי ולכן אמר כלבא שהוא הכלב שגם דרכו לנשוך ולהוציא

מהבשר(ולא כמו חמור שנושך בלבד).

ואתא חוטרא-חוטרא הוא מקלו של משה ע"ה .כשחלה פרעה בצרעת ביקש ממשה שירפאו

והא ישלח את עם ישראל.לכן בא המקל ומכה בכלב שהוא כפי עינינו המקל של משה רבינו

  המרפא את צרעתו של פרעה.

ואתא נורא ושרף לחוטרא- האש שרף את המקל,כשעלה משה רבינו למרום אמרו לו מלאכי

 השרת שאין הוא יכול לתת לישראל את התורה,בטענות כמו מה לילוד אשה בינינו כלומר על

 מה ולמה יקבל את התורה ,עדיף שתישאר בשמים אצל המלאכים מאשר אצל בן אדם .ראה

 כל זה משה ונאחז אימה מגודל מעלתם של המלאכים שלא ישרף מהבל (חום) פיהם הנקראים

 שרפים.וזה מה שאמר ובא נורא דהיינו האש של המלאכים ששרף את מקלו של משה רבינו

 

ואתא מיא וכיבה לנורא-באותה שעה אמר לו הקב"ה למשה,אחוז בכסא כבודי והשב למלאכים

 תשובה.ויען להם משה :כלום לפרעה השתעבדתם ?וכי יש לכם אב ואם?וכן טענות שיסודם

 אומרות שאין התורה מיועדת אלא לבשר ודם,שיכולים בגשמיותם לקיים המצוות כמו תפילין וציצית.

,מזוזה שמירת שבת.וזה מה שאמר ואתא מיא כלומר התורה שנמשלה למים שנאמר הוי

כל צמא לכו למים זו תורה.

רצה לומר בכח התורה הסיר את טענותיהם של המלאכים ,וכיבה את הנורא ,אש המלאכים,

בזה שאמר להם שהיא מיועדת רק לאדם.(על זה גם נאמר שבית שבי לקחת מתנות באדם.

.שהמלאכים חיבבוהו ונתנו לו מתנות)

 

ואתא תורא ושתא למיא-לאחר שמשה הוריד את הלוחות מן ההר אמר לו אלוקים-

"לך כי שיחת עמך וכו' עשו להם עגל מסיכה ויחר אף משה וישלך מידו את הלוחת 

 וישבר מידו.ואם כן תורא הוא השור של העבודה זרה ששתה את המים,מי החיים

,התורה הקדושה.

 

ואתא שוחט-שוחט הוא משה רבינו ע"ה ששחט את העגל כדכתיב "ויקח את העגל אשר

 עשו וישרף באש ויחן עד אשר דק ויזור על פני המים וכו "

 

ואתא מלאך המות-כאשר הגיעו קץ ימיו של משה,בא מלאך המות להורגו.

 

ואתא הקב"ה ושחט למלאך המות-הקב"ה לא הפקיר את משה ביד מלאך המות,והצילו

מידו,ועלת נשמתו של משה רבינו השמימה למרום ישר כמו שכתוב ולא ידע איש את

 קברותו עד היום הזה.וכמו שמובא במדרש שהקב"ה שאל את נישמתו של משה בתי

לאן את הולכת והוליכה דרך ישרה לגן עדן .

 

וגם נלע"ד בס"ד לפרש:

ואתא מלאך המוות ושחט לשוחט-ידוע שמי שהיא את ישראל לחטוא בחטא העגל הוא

 מלאך המות,שהראה להם את דמותו של משה מת,ואמר להם לכו עבדו אלוקים אחרים

 כי זה משה רבכם מת.

ובזה אפשר לפרש ואתא המלאך המות ששחט לשוחט שהרג את משה

גם נראה לי בס"ד למה דוקא מלאך המות בעצמו הוא זה שהראה להם אלא יובן על דרך

 שאמרו רז"ל שאם ישראל לא היו חוטאים בעגל העולם כבר היה מתוקן והיה חוזרים

 למדרגה של אדם הראשון לפני החטא.במצב זה אין עוד מקום לשליטת מלאך המות

 הוא יצר הרע בעולם,ולכן בא דוקא הוא בעצמו ועשה מה שעשה כדי שימשיך תפקידו

בעולם הזה.

 

ואתא הקב"ה ושחט לשוחט-ואם תאמר כיון שכן הרי לעולם נהיה משועבדים ליצר הרע,

ואיך יעבור ממנו אותו חטא שהביא לקילקול? אולם הגמרא בסוכה אומרת שלעתיד לבא

 מביא הקב"ה ליצר הרע(מלאך המות) ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים,צדיקים נדמה

 להם כהר גבוה ורשעים נדמה להם כחוט השערה.וזה מה שאמר ואתה הקב"ה שלעתיד

 לבוא ישחוט את מלאך המות וסיים המגיד בדבר טוב שהוא עת בא זמן הגואל

 במהרה בימינו אמן.

על מאמר זה של רבותינו נראה לשאול לכאורה  למה ידמה לצדיקים כהר גבוה

 ולרשעים כחוט השערה?

ונראה לע"ד שהוא משל לאדם שעומד למרגלות ההר,אם יסתכל למעלה יראה

 את גובהו האדיר של ההר אך אם יסתכל ישר לא יראה כי אם מה שעינו ראות,

 וידמה בעינו לדבר קטן כדוגמת חוט השיערה.

והנמשל הוא שאם האדם מסתכל למעלה בעולם הזה כלומר מביט לשמים ועיניו

 הם תמיד אל הקב"ה הוא נקרא צדיק,וזוכה לחיי העולם הבא,אך אם חס ושלום

 מוריד את עיניו כדוגמת הרשעים,שכל עינינם הוא התאוות סופו יהיה אבד מן העולם.

 

או יובן בדרך אחרת,משל לאדם שעומד קרוב להר לא יראה בגודלו,אך רק אם

 יתרחק ממנו יוכל להביט בגודלו הרב.והנמשל הוא על הצדיקים שהתרחקו מיצר

 הרע אז נראה בעיהם כדבר גדול ולא כרשעים שהיו דבוקים בו שנראה בעינהם

 כחוט השיערה.ה' יחזירנו בתשובה שלמה אמן.

 

 

בבהילו יצאנו ממצרים מקורו וטעמו

לפני נוסח הא לחמא עניא,מקדימים ואומרים "בבהילו יצאנו ממצרים",

כנוסחת הרמב"ם וזה לשונו: נוסח ההגדה שנהגו בה ישראל בזמן הגלות,

 כך הוא:  מתחיל על כוס שני ואומר, בבהילו יצאנו ממצריים.

כן המנהג פשוט,ואיתא בהגדת הרמב"ם(סוף הלכות פסח) "נהגו לסבבה

 על ראשי המסובים וכו' יצאו ממצרים ג' פעמים.ובעיר תאפילאלת נהגו בנוסח

מיוחד מימי הגאונים.

המנהג הקדמון לומר בבהילו מקורו מאחד הקדמונים רבינו יצחק אלחדאב זצ"ל

 תלמידו של ר"י בן הרא"ש וזה לשונו:"ומנהג ספרד להגביה הקערה בידו ואומר

 הא לחמא עניא,ונהגו להקיף הקערה סביב ראשי הקטנים".וכן כתב החיד"א

שבהיותו בתוניס בליל פסח ראה שנהגו כן,וגם לנשים סיבבו את הקערה.וכן כתב

 הגר"ח פלאג'י בחיים לראש.בנוה"ב שנראה שהוא מנהג נפוץ בכל תפוצות ישראל.

ונראה שהתפשט גם לארצות המגר"ב.וגם בטורקיה.

 

וטעמו הוא כמו שמובא בכמה פוסקים:

א.זכר לענני כבוד

ב.להמחיש למסובים שכך יצאו ממצרים בבהילו לשון בהלה וחיפזון

ג.בזכות עשרה מצות הרומזים ליו"ד ספירות שיגן עלינו והקערה מעל ראשינו

 דומה לכנפי היונה שהיונה כנפיה מגינות עליה אף ישראל המצוות מגינות עליהם.

ד.להורות שהן מסתופפים בצל המצות

ה.שישאלו הקטנים מה נשתנה.

וכן מובא בספר ויזכר יוסף לגר"י משאש וזה לשונו:נהגו יושבי העיר הזאת משנים

 קדמוניות שכל בעל הבית לוקח הקערה אשר בה הסדר ומקיפה על ראשי בני ביתו

 וכו' בבהילו יצאנו ממצרים הא לחמא עניא בניה חורים סך ההקפות ג' פעמים" עכל"ה

 דברים אחדים על ההגדה

ויוציאנו ה' ממצרים לא ע"י מלאך ולא ע"י שליח וכו' שנאמר ועברתי בארץ

מצרים בלילה הזה והכתי כל בכור בארץ מצרים מאדם ועד בהמה ובכל אלוקי

מצרים אעשה שפטים אני ה'.

הנה הקושיה ידועה ומפורסמת ,דהלא כתיב בתורה "ולא יתן המשחית" שמשמע

 שהיה משחית ,הוא מלאך המות שהכה את מצרים ?!

ויש לפרש ע"פ המדרש,בזמן ששמעו המצרים על מכת בכרות,ידעו כי כל דבריו

 אמת הם.התקבצו  בכורי מצרים ליד הארמון של פרעה בבקשה שישלח את ישראל.

אמרו לפרעה: אתה  בכור וסופך יהיה מיתה כמו כל הבכורים, שלח את  בני ישראל

 ,והקב"ה לא יביא עלינו את הרעה  הזאת.אמר להם פרעה כי הוא  המלך ולא המשפט

 להכריע מה לעשות .

התחיל להיות מלחמה בין המצרים לבין הבכורים ,כמו שכתוב למכה מצרים בבכוריהם

,שמשמע שהבכורים הכו את המצרים עצמם שהיה לו לומר למכה בכורי מצרים.

עוד מובא במדרש כי המצרים ידעו שהקב"ה עתיד לפסוח על בתי הישראלים,

 ולכן מה עשו ? החביאו את הבכורים בבתי ישראל ,תמורת תשלום רב שנגבה

 מהם כמו שכתובה שיצא עם ישראל ברכוש גדול.

 

הקב"ה שהרג את בכורי מצריים,שלח להם בבתי המצרים את המשחית, לפי שהקב"ה

דרכו בשליחים, כמו שמצינו אצל אברהם, שהקב"ה בא לבקרו ושלח לו את רפא"ל לרפותו.

ולכאורה קשה ,אם כבר הקב"ה בא לפני אברהם  למה לא ריפא אותו?!אלא על כרחך יש

לומר שכך דרכו של ה' ,שאינו עושה את הדבר בעצמו אלא רק ע"י מלאך, זולת מקרים

אחדים שאי אפשר לעשותם ע"י מלאך .

לאור הדברים יתבאר,שכך גם כאן הקב"ה עשה בעצמו את השליחות ,המצרים היו בבתי

 ישראל כאמור,והרי ידוע שהמשחית שבא לחבל אינו מבחין בין צדיק לרשע ויכול גם להרוג

 את הצדיק אע"פ שהיה צריך רק להרוג את הרשע.

ולכן מובן למה ה' לא שלח את המשחית לבתי ישראל כדי להרוג את הבכורים שהתחבאו,

 כי אז תתכן שגיאה אצל המשחית ויהרוג את ישראל ואת המצרים כאחד.ומכיוון שכן ,

מעשה זה יתאפשר רק על ידי ה'.

ובזה יובן הפסוקים שלכאורה סותרים, בפסוק שהקב"ה ירד הוא עצמו לא מלאך ולא

משחית הכוונה על בתי ישראל כי אין אפשרות שהמשחית יעשה שליחות זאת כאמור,

והפס' ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם דוקא לבתיכם  אבל לבתי המצרים כן,כי דרכו משל ה' בשליח.

 

יש עוד פירוש שפירש הרה"ג יוסף משאש זצ"ל בספרו על ההגדה ויזכור יוסף על פי

 המדרש בשעה שאמר הקב"ה להכות את מצרים בא מלאך המות הס"מ וקיטרג,ריבונו

של עולם מה אלו עובדי כוכבים אף אלו.מיד ציוה ה' לישראל מצות קורבן פסח שתגן

 עליהם ולא יוסיף המקטרג.

וא"כ אפשר לפרש שלא יתן המשחית הכוונה שהקב"ה לא יתן למשחית לקטרג על עם

ישראל ואין הכוונה שהוא עצמו הרג את המצרים,כי באמת אני ה' אני ולא מלאך וכו'.

 

ועוד פירש הגר"א,שהקב"ה עשה נס שגם המיתות הטבעיות של אותם אנשים ישראלים

 שהגיע שעתם למות ,באותו לילה הקב"ה לא שלח את מלאך המות  כמו שכתוב ולא יתן

המשחית,שלא יאמרו המצרים שלא רק הם ניגפים

מימונא

בליל מוצאי החג הפסח נודע אצל יהודי מרוקו מנהג המימונא

בליל המימונא יהיה רחוב היהודים הומה ומלא תנועה,קבוצות קבוצות הולכים

 אצל מכריהן כמו ללות החג ויברכו איש את רעהו בברכת שנה טובה וירוקה,אח"כ

 הולכים הכל אצל רבני העיר להתברך מאתם ובכל מקום בואם יערכו לפניהם חלב

 וחמאה,גם ירקות וממתקים,בעלי בתים רבים מנהגם לאכול בלילה ההיא רקיקים

 וכדורי סולת מטוגנים ובלולים בחמאה ודבש,ביום המחרת יום איסרו חג יצאו לטייל

 מחוץ לעיר ולברך ברכת האילנות במנין.

טעמי המימונה ומקורו

א.      "מיימונה" - מאמינים. כגאולה ראשונה, כן גאולה אחרונה; בניסן נגאלו
בני ישראל, בניסן עתידין ליגאל -בבלי, ראש השנה י"א ע"ב -- והנה יצא רב
ניסן ועדיין לא באה הגאולה; לכן חוגגים ישראל את ה"מיימונה" בשמחה ואמונה
.שייגאלו בניסן
ב. "בארבעה פרקים העולם נידון" -- משנה, ראש השנה א:ב--: "בפסח על
התבואה". אי לזאת מביאים זמורות ושיבולים ומברכים עליהם ונהנים מפרי הארץ
.ומטובה
ג. שמחת הרגל אינה שלמה בפסח, מאחר שהחל מחול המועד אין
משלימים את ההלל - וזאת בעקבות המאמר: מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים
שירה. --בבלי סנהדרין ל"ט: ע"ב -- ולכן בא חג ה"מיימונה" להשלים את שמחת
.החג
ד. באסרו חג פסח נפטר רבי מיימון, אביו של הרמב"ם, ומאחר שאין
הולכים להילולא -- עליה המונית לקברו של הקדוש, כמו ההילולא של רבי שמעון
:בר יוחאי - בחודש א:ב, באה ה"מיימונה" מעיין תחליף להילולא. הדיינים העירו
,רק לאחר החג הייתה לבני ישראל השהות להסתכל בביזה שלקחו במצרים ועל הים
ה. יום זה נחגג מכיוון שבימות הפסח היו נזהרים ביותר שלא לאכל האחד אצל חברו,

 והקפידו על חומרה זו ביותר. ולכן, מיד לאחר פסח היו מארחים אחד את השני, כדי להראות

 שמה שלא אכל אצלו בפסח לא היה בגלל איבה חלילה אלא בגלל חומרה, והנה עתה

הם אוכלים האחד ממאכלי השני.

סידור השולחן הינו אחד הדברים המרכזיים בחג זה וכל אביזר ומאכל על השולחן מסמלים משהו.

 1. כדי לסמל את כניסת החמץ הביתה ויציאת חג הפסח מניחים על השולחן שיבולות

שעורה או חיטה אשר מסמלות את הדגן העיקרי במזונו של האדם - הקמח.
2. מפזרים בצלחת קמח בנדיבות ומניחים 5 תרמילי פולים שלמים למזל. יש אנשים

המניחים על הקמח 5 מטבעות של חמישה שקלים והכל בסימן חמסא, למזל ולהרחיק

 כל עין רעה מהסביבה.
3. כל המאכלים המונחים על השולחן רובם ככולם מתוקים, כדי לסמל איחולי בריאות

 ואושר לכולם.
כל המאכלים של המימונה הם למעשה עוגיות, ריבות ופיצוחים אשר ניתן להכין אותם

 במהלך חול המועד וכולם עשויים מחומרים הכשרים לפסח וחלביים כגון קוקוס, ביצים,

פיצוחים ופירות אשר יש לרובם מתכונים במדור מאפים/מתוקים באתר זה ותמונות

יובאו בהמשך.
הדבר הבולט ביותר לעין כאשר מסתכלים על השולחן הוא הצבעוניות, והאסטטיות.

כל צלחת מסודרת בטוב טעם המזמינה כל אורח לטעום ולמעשה זה מסמל את העושר

שאליו כולם מייחלים.
4. גם בנושא המשקאות לא מקופחים האורחים. מיגוון המשקאות החריפים המונחים

 על השולחן מזמין הרמת כוסית עם כל כניסת מבקר חדש והשמחה ניכרת בעיני החוגגים.

5. במטבח כבר כמות נדיבה של מופלטות - מוכנה ובעצם המופלטה מסמלת את הקמח

- את כניסת החמץ הביתה כאשר אוכלים אותה מרוחה בחמאה ודבש, שוב מזון מתוק

למתיקות, אושר עושר ו...
יש מארחות אשר מכינות כבר מופלטות מגולגלות מוכנות למאכל ויש שמניחות אותה על

 השולחן וכל מבקר מכין לעצמו  המולפטה למעשה עשויה מקמח , מים ומעט מלח וסוד

הצלחתה הוא בעיבוד הבצק ופתיחתו בשמן לפני הטיגון.