מאת גולן יוסיפון

המים בישראל, כמה לא מפתיע, אינם נקיים. איכות המים במאגרי מי התהום בארץ הולכת ונעכרת. תחקיר מצמרר
עובדה ראשונה: המים שאנחנו שותים הם סכנה בריאותית חמורה. אם עד לפני שנים לא רבות אפשר היה להתנחם בעובדה שהמים אמנם אינם טובים, אבל גם אינם גרועים ממש, הרי שבשנים האחרונות חלה הידרדרות חמורה באיכותם. הסיבה: הזרמת שפכים, על כל סוגיהם - ביתיים, חקלאיים ותעשייתיים - המכילים חומרים מסוכנים, ואלה מחלחלים למי התהום. גם חומרי הדברה ודשן רעילים, המשמשים לחקלאות, חודרים לשם. גם פעילויות הנופש והמגורים סביב הכנרת, מקור המים מספר אחת של ישראל, תורמות לזיהום.

עובדה שנייה: משק המים באופן כללי במצב חמור, המחסור במים גדול. שאיבת יתר ממקורות המים גורמת להמלחה של מי התהום ולהרעה נוספת באיכותם.

עובדה שלישית: בשנים האחרונות חלה עלייה ברמת החנקות )ניטראטים( במי התהום, בעיקר באזור החוף, שם מקורות המים סמוכים לריכוזי אוכלוסיה, תעשיה וחקלאות. החנקות הן תוצר חימצון של חנקן אורגני ואמוניה, המופיעים שניהם בריכוז גבוה בשפכים ובחומרי דשן. ריכוז גבוה של חנקות במי השתייה עלול לגרום לסרטן בקיבה ובמערכת העיכול ולתסמונת הכחלה - הפרעות בדרכי החמצן לדם, העלולות לגרום למוות - אצל תינוקות עד גיל שנ ה. התקן המותר לנוכחות חנקות במים: 90 מיליגרם לליטר. המים בארץ אינם עונים על התקן הזה.

עובדה רביעית: יותר משלושה חודשים עברו מאז עזב את תפקידו נציב המים הקודם, מאיר בן-מאיר, ועדיין אין נציב מים חדש בישראל. יש נציב זמני, מנכ"ל משרד התשתיות, יעקב אפרתי. מבקר המדינה, אליעזר גולדברג, מתח ביקורת חריפה על העובדה. מן הראוי, קבע, שימונה נציב מים במישרה מלאה.

מים נחשבים ראויים לשתייה אם הם נקיים מגורמי מחלה ומחומרים רעילים, ומה שיותר משמעותי: אם ניתן לשתות אותם לאורך שנים מבלי שייגרם נזק בריאותי. משרד הבריאות, במסגרת פקודת בריאות העם, התקין תקנות מי שתייה, המגדירות את הרמות המותרות של חומרים כימיים ואורגניזמים במים, ואת תדירות הבדיקות האמורות להתבצע על-ידי חברת 'מקורות' והרשויות המקומיות.

המים בישראל, כמה לא מפתיע, אינם נקיים. מומחים סביבתיים קובעים בוודאות, למשל, כי כמות החנקות במי השתייה חושפת את הציבור לסכנות בריאותיות חמורות, כמו סרטן. ד"ר ג'רי וסטין, מהיחידה לרפואה סביבתית ותעסוקתית באוניברסיטה העברית בירושלים: "כמות החנקות המותרת במי השתייה, על-פי התקן הישראל י, מגבירה את הסיכון. אפילו באוגנדה התקן מחמיר יותר מאשר כאן".

בדיון שנערך לאחרונה בוועדה לביקורת המדינה של הכנסת, אמר המשנה למנכ"ל משרד הבריאות, ד"ר בועז לב, כי כמות החנקות המותרת במי השתייה בארץ, עלולה לפגוע בבריאות הציבור. עם זאת, אמר, אין ביטחון כי הורדת תקן החנקות המותר ל-70 מיליגרם לליטר, תוריד בהכרח את ההסתברות למחלות.

דבר אחד ברור: איכות המים במאגרי מי התהום בישראל הולכת ומידרדרת, הולכת ונעכרת, והסכנה הבריאותית בעקבות שתיית המים גדלה.

מה עושים? - אחת מתוכניות החירום, עליה דובר השבוע, היא ייבוא מים מטורקיה )ראו מסגרת(. פתרון זמני, מיידי, לא זול במיוחד, שעשוי לפתור את הבעיה בצורה נקודתית, אבל בלי לתת לה מענה שלם ומקיף.

מחיר הניקוי: 32 מיליון שקל בשנה
אחת הבעיות הקשות באיכות המים היא מליחותם, שאת רמתה מודדים באמצעות תקן של כלורידים. התקן בישראלי מתיר 600 מיליגרם כלורידים בליטר. התקן האירופי, שנקבע על-ידי אירגון הבריאות העולמי: 250 מיליגרם לליטר בלבד. הבדל של יותר מפי שניים. משרד הבריאות המליץ להוריד את התקן ל-500 כלורידים, אבל הנושא, בינתיים, מעוכב.

לדברי נציב המים לשעבר, פרופ' דן זסלבסקי, אם נבדוק את המים בישראל על-פי מליחותם ונפעיל עליהם את התקן האירופי, נגלה ש-80 אחוז ממי השתייה באקוויפר החוף בישראל אינם ראויים לשתייה. סקר חדש שערך באחרונה המשרד לאיכות הסביבה מעלה כי 40 אחוז מכלל המים בישראל, אינם ראויים לשתייה. מתוך 2019 קידוחים, 609 לא עמדו בתקן הישראלי. 895 קידוחים לא עמדו בתקן הבינלאומי, המחמיר יותר. אם יוחלט בישראל לעבור לתקן אירופי, בכל הנוגע לחנקות, לפחות, משמעות הדבר תהיה פסילתן של כמעט כמחצית הבארות בארץ.

תשע שנים מדברים בישראל על שינוי תקן החנקות. הפעם הראשונה היתה כאשר משרד הבריאות המליץ להוריד את התקן מ-90 מיליגרם חנקות לליטר ל-70. אז נאמר כי המטרה הסופית תהיה להגיע לכמות של 50 מיליגרם לליטר . דיברו, העלו רעיונות, בפועל לא נעשה דבר.

לפני יותר משנתיים ביקש משרד הבריאות ממשרד האוצר לשאת בהוצאות הכרוכות בהורדת התקן ל-70 מיליגרם חנקות לליטר. משרד האוצר דרש, כתנאי לשינוי התקן, לערוך סקר מקיף שיבדוק את כל הפרמטרים הכימיים במי השתייה. הסקר הסתיים בימים אלה. בעוד כארבעה שבועות יוגש לוועדת העבודה והרווחה של הכנסת, כדי שזו תאשר את הורדת תקן החנקות במים.

למה הכל לוקח כל-כך הרבה זמן? - התשובה, איך לא, היא כסף. בדיון שהוזכר לעיל, בוועדה לביקורת המדינה, שאל מבקר המדינה, אליעזר גולדברג: "אם המצב הנוכחי יכול לגרום לפגיעה בבריאות הציבור, מדוע לא נעשה דבר לשינוי התקן?" התשובה: טיפול וניקוי 80 הקידוחים, בהם עולה כמות החנקות על 70 מיליגרם לליטר, או פסילתם של כל 80 הקידוחים, תעלה למדינת ישראל 32 מיליון שקלים בשנה.

איך בודקים, מה בודקים, ומה לא
על-פי תקנות משרד הבריאות, קיימים שני סוגים של בדיקות מים: בדיקות מיקרוביאליות ובדיקות כימיות. תפקידן של הבדיקות המיקרוביאליות לאתר הימצאותם של חיידקי קוליפורמים צואתיים במים. בדיקות אלה מתקיימות בערים הגדולות בתדירות גבוהה. הבדיקות הכימיות, לעומתן, תפקידן לגלות זיהומים כמו מלחים, חומרים אורגניים או מתכות כבדות, המחלחלים דרך הקרקע אל מי התהום. בדיקות אלה מתבצעות בתדירות נמוכה: בדיקות מלאות מתבצעות אחת לעשר שנים בלבד, ובדיקות חלקיות - אחת לחמש שנים. התדירות האופטימלית, אגב, הנדרשת כדי להתריע בזמן על זיהומים שנתגלו, היא אחת לשלוש שנים, לכל היותר.

אבל גם תקנות מי השתייה, המנסות להיות מחמירות וקפדניות, מתעלמות מ-30 חומרים כימיים, המצויים במי השתייה, כמו חומרי הדברה המשמשים לחקלאות, וחומרים אורגניים המשמשים לתעשיה.

לדברי ד"ר אליהו ריכטר, מנהל היחידה לרפואה סביבתית ותעסוקתית באוניברסיטה העברית בירושלים, זוהי "שערוריה". אין כל פיקוח ובדיקה שיטתית על חומרים אלה, הוא קובע. יוסי ענבר, סמנכ"ל תשתיות במשרד לאיכות הסביבה, מצטרף אליו: גם לדבריו אין בדיקות תכופות לבדיקת המתכו ת הכבדות במי השתייה.

במשרד הבריאות מסכימים לגבי הצורך לערוך בדיקות כימיות מקיפות בתדירות של אחת לשלוש שנים לפחות, ולכלול, כפי שמוצע בתקנות החדשות, את כל אותם פרמטרים כימיים במי השתייה. עם זאת, אומר שלום גולדברגר, המהנדס הראשי של משרד הבריאות, כי הפרמטרים בהם מדובר כן נבדקו ביותר מ-90 אחוז מהבארות. חברת 'מקורות', הוא אומר, בודקת פרמטרים אלה כבר משנת 1994.

דבריו של גולדברגר אינם מרגיעים, אם קוראים סקר שפורסם לאחרונה, בהזמנת נציבות המים. בסקר זה נחשפה רמת זיהום גבוהה של כימיקלים שונים - בהם חומרים מסרטנים - באקוויפר החוף. הסקר נערך באזור התעשיה בדרך השלום בתל-אביב, שם פעל במשך שנים מפעל של התעשיה הצבאית (תע"ש), יחד עם מפעלים אזרחיים שונים, שעסקו במתכות. מפעלים אלה הזרימו שפכים תעשייתיים לנחל איילון, ומי הנחל חילחלו למאגר מי התהום. התוצאה: במי התהום נמצאו במספר מקומות חומרים מסיסים ומתכות כבדות רעילות, בריכוזים גבוהים בהרבה מהרמה המותרת. בבארות המים בנחלת יצחק ובגבעתיים נמצאו ריכוזים גבוהים במיוחד של חומרים רעילים.

ד"ר איריס כהן, מעמותת 'אדם טבע ודין', העוסקת באיכות הס ביבה: "הציבור לא יודע על כל הדברים הללו, ועובדה זו מעידה על מינהל דיווחי לא תקין. משרד הבריאות מפיץ אמנם אחת לשנה דו"ח ארצי ברשויות המקומיות, ובו תוצאות הבדיקות; אחת לשלוש שנים מופק גם דו"ח על איכותם הכימית של המים, אבל הציבור אינו מודע אליו, שלא לדבר על כך שהדו"חות עמוסים בנתונים ובשמות ואינם ברורים דיים".

בארצות-הברית, למשל, מקבלים צרכני המים הביתה דו"ח שנתי, ובו מידע מפורט על איכות המים שהם שותים. באוסטרליה מפעילה ספקית המים 'סידני ווטר' אתר אינטרנט, ובו דו"חות על איכות מי השתייה.

בארץ המצב יותר מסובך. המים לריכוזי הערים מגיעים ממקורות שונים, בתערובת לא אחידה, ולכן קשה להצביע על מקור ספציפי.

ישנה בעיה נוספת, המקשה על הדיווח: הבדיקות המיקרוביאליות הן יומיומיות, בעוד שחשבונות המים מגיעים לבתים אחת לחודשיים. המטרה היא שהמידע יועבר לציבור עם חשבון המים או חשבון הארנונה, ויכלול את פירוט כמויות החומרים הכימיים שנמצאו במים.

מול כל אלה עומדות שתי בשורות טובות: בקרוב יוקם מעין מרכז ארצי ממוחשב, שבו תתעדכן כל תוצאה של דגימת מים. המרכז יהווה בסיס להעברת מידע לציבור בצו רה מסודרת. בקרוב גם תובא לקריאה ראשונה בכנסת הצעת חוק שיזם ח"כ אבי יחזקאל, לפיה תדווח העיריה לצרכן על איכות המים על גבי שובר התשלום.

ואם סיננת מים - זה טוב?
מקורות המים העיקריים בישראל הם הכנרת, שמימיה מועברים באמצעות המוביל הארצי; מי תהום, המועברים באמצעות קידוחים ממאגר החוף (אקוויפר החוף), מהכרמל בצפון עד רצועת עזה בדרום; ומאגר ההר (אקוויפר ההר), ממזרח למישור החוף, בין הכרמל בצפון ועד דרומית לבאר-שבע. מקור נוסף הוא מי מעיינות ונחלים, רובם באזור הגליל ורמת-הגולן.

אקוויפר החוף מורכב מאבן חול גירית ומכורכר, ובחלקו המזרחי נמצא מעל המורדות המערביים של אקוויפר ההר. חלק ניכר מאקוויפר ההר נמצא מתחת לשכבות אבן סדוקות. מי משקעים, או כאלה הזורמים על פני השטח, חודרים בקלות דרך השכבות הרכות לתוכו.

מי התהום בישראל מופקים מכ-2900 קידוחי מים. ציבור האזרחים אינו יודע מה מכילים המים המגיעים אליו לברז, מה הרכבם, והאם מומלץ להרתיח אותם לפני השתייה.

סקר של הרשות לצרכנות העלה כי 03 אחוז מכלל הציבור הישראלי אינם שותים מי ברז, כלומר צורכים מים מינרלים או מים ממתקני סינון ביתיים. אותם 03 אחוז מעדיפים לשלם עבור כוס מים אחת עלות של פי אלף (!) מכוס מים רגילים. ואת המחיר הזה משלם הציבור עוד לפני שהוכח ששתיית מים מינרלים, או מים מטוה רים, היא דבר הכרחי.

בעמותת 'אדם טבע ודין' אומרים כי המסננים השונים מסוכנים לעתים לא פחות ממים עכורים, בעיקר כשאינם מטופלים ומתוחזקים כראוי. מכשירים אלה עלולים לפתח מצע חיידקים, שסכנתם גדולה מתועלתם.

תנו 100 מיליון, תקבלו מסנן
ואולי ניתן לסנן את המים מלכתחילה, בלי לאלץ את צרכני המים לרכוש מסננים ביתיים בעייתיים? - כאן טמונה בעיה, שלא לומר שערוריה, נוספת: העיכוב בהקמתו של מתקן מרכזי לסינון מי המוביל הארצי.

מי הכנרת הם, כאמור, מקור המים של המוביל, ואגן הכנרת, בהיותו מאגר מים עילי, חשוף מאוד לזיהום. התוצאה: סכנה של התפתחות טפילי מעיים במים, כמו ג'יארדיה וקריפטוספורידיום. טפייילים אלה כבר התגלו בעבר במי הכנרת, והטיפול היחיד המבטיח את הרחקתם, הוא מתקן סינון מרכזי.

מאחר שמשרד הבריאות אינו מבצע בדיקות לקביעת נוכחותם של הטפילים במי השתייה, דבר הימצאותם עלול להתגלות רק בעקבות התפרצות מגפתית. סינון המים יאפשר גם הפחתה בחומרי החיטוי למיניהם, שחלקם עלולים להיות מסרטנים.

המסנן, בעלות של 001 מיליון דולר, לא הותקן עד היום בגלל מחלוקת תקציבית בין 'מקורות' למשרד האוצר. כדי להתגבר על הבעיה, ניתן במשך השנים האחרונות ל'מקורות' אישור זמני לספק מי שתייה ברמת עכירות של עד 3 יחידות עכירות נפלומטריות, עלייה בשתי דרגות - שכן התקן הישראלי, משנת 39', התיר דרגת עכירות של יחידה אחת בלבד. בעולם המערבי, אגב, התקן הוא 2.0 יחידות.

בדצמבר 99' עתרה עמותת 'אדם טבע ודין' לבג"ץ, בדרישה לפסול את מי המוביל הארצי לשתייה, או לחילופין, להתאים את איכות המים לתקן הישראלי. אבל בשבוע שעבר האריך משרד הבריאות, בשלושה חודשים נוספים, את ההיתר שניתן לחברת 'מקורות', לשאוב מים מהכנרת בתקן הפחות טוב. לפני כן סוכם בין משרד הבריאות למשרד האוצר, ששאלת מתקן הסינון תעלה בקרוב בוועדת השרים לענייני כלכלה.

המהנדס הראשי של משרד הבריאות, שלום גולדברגר, התנגד למתן ההיתר, בשל רמת העכירות במים. אם לא יוקם מסנן מרכזי, לדבריו, עלולה להתפרץ תחלואה שתפגע בעשרות-אלפי אזרחים. בחברת 'מקורות' מנסים להרגיע ואומרים כי "התקווה היא להקים את המתקן כבר בקיץ הקרוב, בעלות של כ-100 מיליון דולר". אגב, הפעלת המסנן תייקר את מי המוביל ב-20 אגורות למטר מעוקב.

אבל אם להסתמך על דברי משרד האוצר, החוששים מהתייקרות יכולים להירגע - המסנן לא יוקם בקיץ הקרוב. שם טוענים כי יש לעכב את הקמת המתקן, כדי שוועדה בינמשרדית תבחן אם יש הכרח בהקמתו. משרד הבריאות מתנגד בתוקף להקמת הוועדה. כך או כך, ב'מקורות' החליטו לא להקים את המסנן כל עוד לא מכיר האוצ ר בעלויות הנוספות שהוא יגרור.

אבל עו"ד אלונה קארו, מעמותת 'אדם טבע ודין', אינה רואה בהתייקרות בעיה. לדבריה, "עלות הטיפול המשוערת שתוטל על הצרכנים בישובים העירוניים, אם יוקם המסנן, תסתכם בשמונה שקלים לשנה לאדם - אם מחשבים את המחיר לפי נתוני 'מקורות', או 16 שקל לשנה, אם מחשבים על-פי נתוני משרד האוצר. סכומים אלה מגוחכים ובטלים בשישים לעומת התועלת הבריאותית שיפיק הציבור מסינון המים".

בתוספת תשלום שולית כזאת, היא אומרת, ירוויח הצרכן פעמיים: גם יתרון בריאותי וגם חיסכון בהוצאות על רכישת מים ממקורות פרטיים.

מה עוד ניתן לעשות לשיפור איכות המים
? בראש ובראשונה לאמץ את התקנות החדשות בנושא החנקות, ולהוסיף את הפרמטרים הכימיים לבדיקת האיכות. בנוסף, כדי לייצב את רמת החנקות, לעשות שימוש מושכל בדשן ולטפל טוב יותר בשפכים. ההמלחה של חלק מבארות החוף נובעת משאיבת יתר, ואותה ניתן למנוע באמצעות שאיבה מחושבת. וכמובן - להקים את המסנן המכרזי של מי המוביל הארצי.

דבר נוסף: להקים מערכות טיפול בשפכים בכל הארץ, ולשמור על אזורי מגן סביב קידוחים, בהם תהיה אסורה כל פעילות מזהמת. גם ט יפול בקרקעות המזוהמות עשוי לעזור ולמנוע מצב של חדירת חומרים רעילים למי התהום.

בינתיים, מדברים גם על יבוא מים מטורקיה, כדי למנוע שאיבת יתר. השבוע נשלחה לשם משלחת ישראלית ראשונה, לבדיקת הנושא. המהנדס הראשי של משרד הבריאות אומר, כי הכוונה היא לייבא מטורקיה כמות של 50 מיליון קוב בשנה, בעלות של כ-40 מיליון דולר.

כמו תמיד, כאשר הבעיה בוערת, פתאום יש כסף ולא חשוב כמה. מחשבה ותכנון מוקדמים היו מונעים גם את בעיית המים וגם את ההוצאה הכספית האדירה.

המטרה: ייבוא 50 מיליון מ"ק מים בשנה
על רקע המחסור החמור במים יצאה השבוע משלחת מיוחדת של ראשי משק המים בישראל לטורקיה, כדי לדון עם ראשי חברת המים הלאומית הטורקית בייבוא 50 מיליון מטרים מעוקבים מים בשנה, לתקופה של חמש עד עשר שנים.

על-פי התוכנית, ייובאו המים באמצעות מיכליות בנפח 250 אלף קוב למסוף פריקה באשקלון. טעינת המים תבוצע בשני מסופי טעינה, שנבנו ליד נהר מנבגט, אנטליה.

רעיון ייבוא המים מעורר מחלוקת קשה בין משרדי הממשלה השונים. המתנגדים טוענים כי ייבוא אינו כדאי, שהוא יקר מדי בהשוואה לעלויות ההתפלה. טענה נוספת: הסיכון הבריאותי העלול לנבוע מהובלת מים במיכליות נפט ישנות. ועוד: התלות במדינה זרה כאשר מדובר במצרך בסיסי כמו מים.

אחת המתנגדות העיקריות היא השרה לאיכות הסביבה, דליה איציק: "אסור למדינת ישראל להיות תלויה במדינה זרה", היא אומרת. "עלינו לייצר מים בכוחות עצמנו - התפלת מי ים או טיפול בביוב".

באשר למתקן התפלה, אומרת איציק כי תוך 51 חודשים ניתן להקימו: "אסור להמתין אפילו יום נוסף. יש להתחיל בכך מיד".

המתנגדים מעלים גם את עניין המחיר: לפי תחשיבים של מומחי מים אחדים, עלות המים המיובאים מטו רקיה תגיע לכ-08 סנט למטר מעוקב. מחיר זה אינו כולל מיסוי, שעשוי לייקר את הסכום ולהעמידו על דולר אחד למ"ק - עלות הגבוהה ב-20 עד 30 אחוז מעלות מים מהתפלה.

לעומת זאת, טוענים המצדדים ברעיון, כי יתרונו הגדול הוא בזמן הקצר הדרוש לביצועו. טענה נוספת: בשל המחסור החמור, אין מנוס מייבוא מים, לפחות בטווח הקצר. תרחישי 'מקורות' חוזים כי בסתיו 2000 יגיעו שלושת מאגרי המים העיקריים לשפל חסר תקדים. מפלס הכנרת יירד למינוס 214 מטרים )חצי מטר מתחת לקו החדש(; באקוויפר ההר יירד המפלס ל-70 ס"מ מתחת לקו האדום ובאקוויפר החוף הוא יהיה 70 ס"מ מתחת למפלס בו היה בסתיו שעבר.

שלום גולדברגר, המהנדס הראשי של משרד הבריאות, הוא מתומכי הרעיון ואף יצא במשלחת לטורקיה. לדבריו, הקמת מתקן התפלה אורכת לפחות חמש שנים; מבחינת עלות, הוא אומר, אין כמעט הבדל בין מטר מעוקב המופק מהתפלה, לבין מטר מעוקב המיובא מטורקיה, "ובכל מקרה, כדאי לבדוק את איכות המים מטורקיה".

הממשלה החליטה כבר כי המכרז הבינלאומי הראשון להקמתו של מתקן ארצי להתפלה יפורסם עד סוף השנה. הכוונה להקים שורה של מתקנים לאורך החוף, כשכל אחד מה ם יספק 50 מיליון מטר מעוקב של מים בשנה.

מה הם אומרים
דליה איציק, השרה לאיכות הסביבה: "איכות מי השתייה הולכת ומידרדרת בשל כניסת מזהמים ושאיבת יתר, ודבר לא נעשה כדי לשנות את המצב. מיליוני קובים של מי שתייה הלכו לאיבוד, ועתה נדרשים צעדים דרסטיים כגון התפלה והשבחת קולחין. הצרה היא שמשרדי ממשלה רבים מדי אמורים לטפל בנושא, ולמרות זאת הוא נשאר בלי טיפול".

יעקב אפרתי, נציב המים הזמני ומנכ"ל משרד התשתיות: "משרד הבריאות אומר שאיכות המים ראוייה לשתייה, ולכן אני רגוע. התקנים המחמירים, הנהוגים במדינות המתקדמות בעולם, עולים כסף רב ועם ישראל יצטרך לשלם את זה. התקן הנוכחי של איכות המים אינו מהווה סכנה לציבור".

שלום גולדברגר, המהנדס הראשי של משרד הבריאות: "משרד הבריאות דורש לקיים אחת לשלוש שנים בדיקות כימיות מקיפות של איכות המים. בדיקות אלה עדיין לא אושרו בכנסת, אבל יאושרו בחודשים הקרובים. בשלוש השנים האחרונות נערכו בדיקות מקיפות במקורות המים, ואין קידוח בו לא בוצעה בדיקה כבר עשר שנים. מי ששותה מים מהברז יכול להיות שקט. חומות ההגנה הקיימות על מי המוביל הארצי, אינן עומדות בתקן הבינלאומי המתקדם, אבל הן עומדות בפרץ. נושא מליחות המי ם אינו מהווה בעיה רפואית, אלא יותר בעיה חקלאית ואסתטית".

חיליק גולדשטיין, דובר מרכז השלטון המקומי: "לרשות המקומית יש הסכם עם חברת 'מקורות', לפיו החברה מחוייבת לדאוג לבדיקת איכות המים. לנו יש בריכות אגירה, שצריכות לעמוד בסטנדרטים של משרד הבריאות. הוא עורך את הבדיקות וקובע את הקריטריונים של איכות המים".

יעקב ז'ק, מנהל מחלקת איכות מים בחברת 'מקורות': "איכות המים המגיעה לברזים טובה מאוד, ובהתאם לתקנות משרד הבריאות. אנחנו בודקים את איכותם במקורות המים ובנקודות החיבור לערים. בדיקות בקטריאליות נערכות בהתאם לגודל האוכלוסיה, בין פעם בחודש - לאוכלוסיה קטנה - לפעם ביום, באוכלוסיה גדולה. הבדיקות הכימיות נעשות במקור המים עצמו, כמו מי המוביל הארצי".

שמעון טל, סמנכ"ל הנדסה בחברת 'מקורות': "קידוחים רבים נבדקים אחת לשנה. בארות, בהן נמצא כי רמת החנקות גבוהה מהמותר, נסגרו. למשל באזור ירושלים".

אלי יוסף, דובר משרד האוצר: "ההחלטה להקים מתקן סינון מרכזי, שעלותו גדולה הן בהקמה והם באחזקה, חייבת להיבחן לעומק. לפני כשבועיים שיגר שר האוצר הצעת החלטה לממשלה בנושא, בה נאמר כי יש לבחון את הת ועלת לבריאות הציבור ואת נחיצות הפרוייקט מבחינה כלכלית".

יוסי ענבר, סמנכ"ל תשתיות במשרד לאיכות הסביבה: "יש לערוך, בתדירות של אחת לשנה, בדיקות כימיות לבדיקת המתכות הכבדות והתרכובות האורגניות במים. יש גם לפעול לפינוי קרקעות מזוהמות, כמו קרקעות של תע"ש או באזור אשדוד סביב בתי הזיקוק. מטרתנו היא למפות את כל הקרקעות המזוהמות ולטפל בהן".

יוסף תמיר, יו"ר אירגוני הגג לאיכות הסביבה: "בין השנים 1985-1961, התקופה בה כיהנתי בכנסת, העליתי לסדר היום 66 פעמים את נושא המים. איכות המים הולכת ומידרדרת ונמצאת בשפל המדרגה. אנחנו ניצבים בפני שוקת ריקה, תוצאה של הזנחה ואטימות של כל ממשלות ישראל לאורך השנים".

מונחון
דע את האוייב אלה הזיהומים האורבים לך במים

חנקות. תרכובות חנקן מחומצנות. נוכחות חנקות מהווה סימן לזיהום ממקורות כמו שפכים או דישון. רמה גבוהה של חנקות עלולה ליצור גורמים מסרטנים בגוף. הריכוז המותר לחנקות בארץ - 90 מג"ל )מיליגרם לליטר(. באירופה ובארה"ב הריכוז המותר הוא 45 מג"ל.

חומרים מסיסים. חומרים שמתמוססים במים, חלקם עלולים לזהם אותם.

כלוריד. יון הנוצר מהתפרקות מלחים במים. מהווה מדד לריכוז המלחים במים. ריכוז הכלורידים המותר במי שתייה בישראל - עד 600 מג"ל )באירופה ובארה"ב - עד 250 מג"ל(.

מים מליחים. מים בהם ריכוז הכלורידים הוא מעל 600 מג"ל. עד לריכוז של כ-2000 מג"ל יכולים המים לשמש לחקלאות. בריכוזים גבוהים יותר - כחומר גלם להתפלה.

מים שפירים. מים טבעיים באיכות המתאימה לשתייה.

עכירות. מדד צלילות המים. מהווה אינדיקציה לנוכחות חומרים זרים במים. עכירות גבוהה מעידה על חומרים מזהמים או אחרים, העלולים להשפיע על איכות המים ולהפריע לתהליכי חיטויים.

קוליפורמים צואתיים. חיידקים שמקורם בצואה וגורמים למחלות. נוכחות של קוליפורמים כאלה מהווה אינדיקטור לנוכחות של חיידקים נוספים.

* ההגדרות - מתוך חוברת העוסקת במשק המים, מאת רמי בלנק, שהוציא מרכז ההסברה

משבר המים - הסיפור האמיתי
בתוך מהומת המים שפרצה כאן השבוע, רגע לפני שסוגרים את הברזים ומייבשים ריאות ירוקות וגינות פרטיות, הגיע הזמן שמישהו יילך לספר החוקים ויבדוק מה אומר חוק המים. מי שיעשה את זה יזכה להפתעה - הוא יגלה שחוק המים מגדיר אותם כמשאב לאומי, כלומר נכס של הריבון. הוא יגלה גם שהריבון כבר החליט מה הוא רוצה לעשות עם הנכס הזה: להשתמש בו בעדיפות ראשונה לצורכי המגזר הביתי, בעדיפות שנייה לצורכי התעשיה, ובעדיפות השלישית לצורכי החקלאות. זה החוק. נקודה.

אבל המציאות שכבר התרגלנו אליה - שונה. המציאות הזו נקבעה על-ידי החקלאים, שבכישרון שאינו נופל מכישרונם לייצא פרחים או לפתח טפטפות, המליכו עלינו לובי פוליטי שהפך את המים לנכס של סקטור אחד ויחיד.

זהו סיפורו האמיתי של משבר המים שאנחנו נמצאים בו, וגם אם נתווכח עד אין קץ למה האוצר לא מממן מתקני התפלה, לא נוכל להתחמק מהעובדה שמחירי המים לא נקבעים על-ידי בעלי המים )הציבור הרחב(, אלא על-ידי סקטור קטן שהחליט - בניגוד מוחלט לכוונת הריבון - שמים שעלותם 1.4 שקלים לקוב, יעלו לחקלאי 0.8 שקלים, לתעשיין 1.4 שקלים ולאזרח בבית 3-4 שקלים.

בנוסף לתמחור ה בלתי-נסבל של מחירי המים, הם נמצאים כאן הרי במחסור ולכן הם מחולקים לחקלאים במכסות. ומה קורה כאשר משאב מסויים מחולק במכסות קבועות ובמחירי סובסידיה? כמובן - שוק שחור. כך קורה ששיעור עצום מבעלי נחלות חקלאיות במושבי עמק-חפר למשל, עובדים בהיי-טק של הרצליה פיתוח, אבל סוחרים בשם חקלאיותם במכסות המים שלהם. מי לא היה מוכר מים שהוא מקבל מהמדינה בשמונים אגורות, בשוק שבו עולה לייצר אותם 1.4 שקלים? כך גם קורה שקיבוצים בדרום הארץ מוכרים את המים שלהם לבדואים או לפלשתינים. למה להסתכן בנגב היבש בגידולים, כשאפשר לקנות מים מממשלת ישראל בשמונים אגורות ולמכור ביותר בלי לצאת מהמזגן.

בקיצור, עסקני החקלאות יכולים לדרוש אלף ועדות חקירה ממלכתיות - זה לא ישנה את העובדה שהשיטה של מים מסובסדים לחקלאות מתמרצת גידולים זוללי מים )שפירושם האמיתי הוא למעשה ייצוא מים לחו"ל(, מתמרצת חוסר יעילות, מתמרצת סחר במכסות.

ומי אחראי לשיטה? - קחו למשל את הסיבוב האחרון של מחירי המים. ממשלת ישראל החליטה באוגוסט 99' שמחיר המים לחקלאות יועלה ב-02 אחוז. שר החקלאות, חיים אורון, קיבוצניק גאה, משך זמן והעביר רק כעבור שמו נה חודשים לוועדת הכספים של הכנסת את הבקשה להוציא את ההחלטה לפועל. וגם כשעשה את זה קרץ לחבריו החקלאים בוועדה )שבראשה אלי גולדשמידט, אף הוא קיבוצניק(, ואלה מיהרו להקפיא עד היום את הטיפול בנושא. וכך, בלב לבו של המשבר, ממשיכים החקלאים לקבל את המחיר המסובסד.

העניין הוא שהבעיה האמיתית בפרשת משבר המים הנוכחי נמצאת הרבה מעבר למחסור במים. הבעיה היא סקטור שמנכס לעצמו משאבים ציבוריים ועושה בהם לרווחתו, בציניות שלא מוכרת משום לובי שפעל אי-פעם בכנסת. קחו, למשל, את הקרקעות. ממש בשבועות אלה מושלמת חקיקה שתעגן לנצח את זכויותיהם של החקלאים בקרקעות שהם יושבים עליהן. עשרות קיבוצים ומושבים וכמה עורכי-דין וסוחרי נדל"ן ערמומיים לוקחים את עתודת הקרקעות של המדינה, זו שניתנה לחקלאים בהשאלה לפני 50 שנה, וקובעים בספר החוקים כי מעתה ועד עולם הקרקעות שלהם.

זהו אופי חשיבה זהה לאופן שבו מתייחסים החקלאים למים. המכסות שלהם, את המחיר הם יסדרו בקריצת עין בכנסת, ושהעירונים הצפוניים יפסיקו להשקות גינות ולא יבלבלו להם את המוח.