בינתיים לא אחלוק את דירתי עם אף גבר``-סלסטה סיד.   ו

סלסטה סיד מסבירה למה החליטה לעזוב את בית הוריה, ועברה לגור לבד. היא מדברת על הקשר עם האקס ניקולס קברה "זה לא תמיד עצוב כשמשהו נגמר"... ועל הצילומים החושפניים שלה ושל פאבלו אצ´ארי "בשבילי זה הכל אתגר". עקרת בית. עכשיו היא אוהבת כשקוראים לה ככה. היא אומרת שהכל טוב לה. ובנוסף, היא לומדת לעבוד בדקדקנות, ויומיומיות בצורה שאף פעם לא ידעה להעריך קודם. מאז שסיימה את הקשר עם ניקולס קברה (23), קנתה דירה משלה, ועברה לגור לבד. סלסטה סיד (19) אומרת "אני אוהבת להיות עקרת בית. אני אוהבת שקוראים לי ככה. אחרי הכל, זאת עבודה, לא? עבודה שאני עדיין לומדת". ואיך היית מדרגת את עצמך בתפקידך החדש? "בתור עקרת בית הייתי נותנת לעצמי חמש. זה טוב, לא?" למה חמש? "כי זה נראה לי טוב. לא הרבה ולא פחות מידי. בדיוק באמצע"- היא אומרת לפני שהיא מתוודה, עדיין נדבקות לה האטריות... הרעיון לעבור לגור לבד, צץ בראשה של סלסטה מזה זמן מה. למרות הכל, היא התחילה בפעולה בתחילת השנה הזאת. היא התחילה לקרוא מודעות בעיתון, ומהר מאוד מצאה מה שהיא חיפשה. "היא הייתה הדירה הראשונה שראיתי. התאהבתי בה עוד לפי מה שקראתי בעיתון. אהבתי שהם כתבו שהיא מרווחת מאוד. וכשראיתי אותה, זה היה בדיוק כמו שדמיינתי. נכנסתי ואמרתי, "כאן אני אשאר". ואיך הורייך קיבלו את הידיעה שאת עוזבת את הבית? "מאוד טוב. הם עזרו לי מאוד עם כל הסידורים של הדירה. הם ליווי אותי לקנות את הרהיטים, עזרו לי לסדר אותם". למה החלטת לגור לבד? "הייתי צריכה לקחת מרווח. להתרחק מהכל. שיהיה לי מקום משלי. לא היו לי בעיות עם הוריי, אבל הייתי צריכה להתחיל לחפש את דרכי. רציתי לגדול, לדאוג להוצאות של ביתי, לנקות אותו. המשפחה שלי היא חשובה מאוד בחיי, תמיד הייתה. אני צריכה אותם קרוב, אבל לפעמים זה כל כך קרוב, שאתה לא יכול לראות אותם. זה נראה לא אמין, אבל התקרבנו מאוד בעקבות השינוי הזה. עכשיו אנחנו נשארים בקשר, ומדברים אחד עם השני יותר. בצורה שונה. הבית שלי רחוק 10 דקות הליכה מבית הוריי, ככה שנוח לנו לבקר אחד את השני. חוץ מזה, אבי ממשיך לקחת אותי במכונית שלו לכל ההקלטות של הסדרה. כמו תמיד. הוא עובר כל יום ליד הבית שלי, וחוזר לקחת אותי בלילה. ככה שאותו אני רואה כל יום". מאושרת מחייה החדשים, סלסטה מדברת על ביתה-" עדיין לא התקנתי הכל. רק את מה שדרוש ביותר. למעלה, יש מקום שבו אני רוצה לשים את הספרים שלי, למען האמת, הם עדיין נמצאים בקופסאות. אבל כבר קניתי פסנתר, יש לי את הספרים שלי, דיסקים. כל מה שאני צריכה". שם, במרחב הגדול הזה, היא מבלה את רוב זמנה הפנוי. היא שומעת מוזיקה, מנגנת בגיטרה, צופה בסרטים, קוראת וכותבת. אבל כמעט אף פעם לא מבשלת. אפילו לא בפעם הראשונה שהזמינה את הוריה לאכול בביתה: "מה הייתי נותנת להם? אטריות דבוקות?".היא אומרת, מסגירה את חוסר היכולת שלה לבשל. כשהיא חוזרת מהעבודה היא מזמינה הבייתה משלוח של האוכל הצמחוני שהיא אוהבת- "אני לא יודעת למה הפסקתי לאכול בשר. אבל יום אחד זה כבר לא מצא חן בעיני יותר. אני רוצה להתחיל לחיות חיים בריאים". במקום לבשל, סלסטה מעדיפה לדאוג לשלם את החשבונות-" אני שילמתי עד עכשיו הכל כמו שצריך, בתאריך המיועד". בקשר לעשיית הקניות, וניקיון הדירה- "אימא שלי הציעה לי להעסיק מישהו שיעזור לי עם הניקיונות. אבל אמרתי לה שלא, שאני מעדיפה ללמוד לעשות את זה לבד. אולי זאת ההתלהבות של הימים הראשונים, אבל אני אוהבת לנקות את הדירה שלי מפינה לפינה". אומרת. "עכשיו כשיש לי דירה משלי אני שמה לב שאני מאוד אוהבת סדר. פעם הייתי משאירה את הכל זרוק וכשחזרתי הייתי מוצאת את זה מסודר. ואם זה היה עדיין על הרצפה, לא היה אכפת לי. עכשיו, אני רוצה שכל דבר יהיה במקום שלו. ואם מישהו בא, ומשנה לי מקום של משהו, אני שמה לב בשנייה. ואני לא אוהבת את זה". אמרת שבבית יש לך את כל מה שאת צריכה, לא חסר לך איזה גבר שיקבל את פנייך כשאת מגיעה הבייתה?" בינתיים, אני רוצה את הבית הזה בשבילי. כשאני מגיעה אחרי העבודה, מקבלת את פניי, בובאלינה, החתולה שקניתי לי. בשבילי זה נחמד להיות לבד, למרות שאני גם מאוד אוהבת להיות מאוהבת. כשאני עם בן זוג אני מאושרת. כל פעם כשהייתי מאוהבת הרגשתי שהרגע הזה הוא מקודש. שלא קיים בשבילי שום בן אדם אחר ושאני רוצה להיות עם הבן אדם הזה תמיד. רציתי לעשות הרבה דברים בזוג. זה שאחרי זה, זה כבר לא יצא לי, זה עניין אחר". במשך שנה וחצי, סלסטה יצאה עם ניקולס קברה. אבל בסוף שנה שעברה, הסיפור הנלהב שהיה ביניהם, נגמר. לבסוף, בחודש מרץ, סלסטה ניתקה סופית את הקשר. מה את מרגישה עכשיו כשהבנת לבסוף כשהחלק בחייך שהיה קשור לבן זוגך, נגמר? "אני חושבת את הטוב ביותר על הקשר הזה, אני מעריכה את הזמן שבילינו יחד. לא תמיד זה עצוב כשמשהו נגמר. אם האחר מתרחק או ממשיך בדרכו בזמנים לא שווים לשני, אז זה טוב להפסיק את הקשר". למרות הכל, כשנגמר הקשר שלך עם ניקולס קברה, אמרו שהיית מאוד מדוכאת". "זה לא נכון. אומרים כל כך הרבה דברים עליי. צילמו אותי במרפסת של ביתי הקודם, ואמרו שאני עצובה. ולא שמו לב שהפרצוף שהיה לי, לא היה פרצוף של מדוכאת. זה היה פרצוף של יום ראשון בשבע בבוקר!". סלסטה מנצלת את ההפרעה בשיחה בשביל למזוג לעצמה כוס של קוקה קולה. המארגן שלה, חורחה גלי, שהיה כל זמן ההפקה לידה, ועכשיו גם מתיישב לידה בזמן השיחה, מציע לצאת לקנות לה משהו לאכול.. "כן, בבקשה. תביא לי כל דבר. צ´יפס.. לא משנה מה. לא בעצם תביא לי משהו אחר". אומרת. היא מציתה סיגריה. "אני צריכה להפסיק לעשן", היא אומרת. ניסיתי הרבה דרכים. אבל לפני ארוחת הבוקר אני תמיד מציתה את הסיגריה הראשונה. וזה לא טוב. אני רוצה לחיות חיים בריאים. ולזה יש גם קשר לרגשות, לאנשים שמקיפים אותי. אני רוצה להתחיל לבחור את האנשים שנמצאים לצידי, אני רוצה להיות מסוגלת לבחור ללכת למקומות שבהם אני מרגישה נוח. פעם, אם לא הרגשתי נוח באיזה מקום, הייתי מתאפקת עד הסוף. עכשיו אני חושבת שאין סיבה שאני אעשה את זה. בן אדם צריך להרגיש טוב בכל מקום, כל הזמן". את שומרת על בריאותך פיסית ורגשית, את גם שומרת על גופך מבחינה אסתטית? "נראה לך שאני יכולה לשמור על עצמי ככה- היא אומרת עם האוכל בפיה- אני לא עושה כלום. אני רק מנסה לאכול בצורה מסודרת. זה הכל". ומה עם החולשה שלך לאיפור? עד לא מזמן היית לוקחת איתך תיק איפור מלא לכל מקום וחברייך לעבודה היו קוראים לך "זוהר של פנלופה".. "כבר לא. שמתי לב שכשאני מביאה איתי שמונה עשרה דברים, אני משתמשת רק בחמש. בשביל מה להסתובב עם משקל עודף שמפריע לי? החיים זה: ללמוד לבחור את חמשת הדברים ההכרחיים ביותר ולהיפטר מכל מה שמסמל משקל עודף". למרות שהיא בילתה את שש השנים האחרונות של חייה כשחקנית, סלסטה שמה חותמת זהב על הקריירה שלה, בתפקיד האחרון שקיבלה, ככוכבת הנשית בסדרה "להתנגד". שם לא רק שמגלים עוד יותר את כשרונה כשחקנית אלא גם לצידו של פאבלו אצ´ארי היא מגלה את גופה בסצינות נוטפות ארוטיקה..."הרבה אנשים אומרים לי: ´איך את מתפשטת בטלנובלה הזאת´. ולי זה לא נראה ככה. אנחנו גם לא כל הזמן בסצינות כאלה". את צריכה ביטחון לפני שאת עושה סצינות כאלה? "כשעשינו את הסצינה הראשונה בעירום, לא הלכתי אפילו לחדר הבקרה לראות איך היא יצאה. לא הייתי צריכה, היה לי ביטחון שמה שעשיתי היה טוב". אף פעם לא הופעת כל כך עירומה. למה הסכמת לעשות את זה עכשיו? "לא יודעת. כי יצא". בטלנובלה יכול להיות צורך לזה בגלל התסריט, אבל מה עם הכרזה? "עשיתי את התמונה, כשידעתי שזה הולך להדהים הרבה אנשים. כשאני עושה משהו אני מנסה לגרום שזה יהיה משהו שיגרום לי הרבה הנאה, אבל גם פחד, בו זמנית. זה השילוב המושלם" גם באפקטים? "כן. הכל זה אתגר בשבילי". ועכשיו האתגר זה ללמוד להיות לבד? "היום אני בוחרת להיות לבד. אבל זה גם נכון שהופיע מישהו שגרם לי לשנות את דעתי. אני משוכנעת שקיים בן אדם בשבילי ואני מקווה שהוא יופיע. אבל בינתיים הוא לא הגיע". מי את משערת שיהיה הבן אדם הזה? "לא יודעת, אני לא אומרת את זה מתוך איזה בדיקה. אני יודעת שאני ארגיש את זה בבטן. זה ככה: או שמרגישים, או שלא מרגישים". ובינתיים? "אני נהנית מהחיים. אני לא אכחיש שלפעמים אני מרגישה שחסר לי משהו. יש רגעים שאני מרגישה שאני מתגעגעת לזה שמישהו יחכה לי בבית. אבל בינתיים, לא קורא לי שום דבר רע. הבדידות היא גם שמחה".

 

 

ורוני נחשב לשחקן פופולרי בקולומביה ומגדיר את עצמו כ-99 אחוז קולומביאני, למרות שנולד בבואנוס איירס ולפעמים מתגעגע אליה. בראיון עימו מבוגוטה הוא מספר שהוא גבר סגור, רציני, מפונק ואוהב, ומודה שבשלב מסוים הפסיק להילחם בשיער הלבן בעזרת צבע שחור ונכנע לאותות הזמן. "אני חושב שאני גבר מושך, וגם משקיע במראה החיצוני שלי", הוא מצהיר בגאווה. "אני עושה כושר, אוכל בריא ובעיקר מרגיש טוב עם עצמי. מה שהכי חשוב לי זה שיכבדו אותי כשחקן ולא יראו בי רק סמל סקס".

על שוורים ופחדים

ספר לנו קצת על צילומי הסדרה.

"האמת שהדבר שאני זוכר הכי הרבה זה את הדיאטה שהייתי צריך לעשות לקראת הצילומים. אני גבר לא קטן (1.90 מטרים, ליתר דיוק - ע"א) ובאותה תקופה שקלתי לא מעט. אלחנדרו הוא דמות פעילה מאוד והמפיקים הרגישו שהוא צריך לשקול קצת פחות. בסך הכל שמחתי מאוד לגלם אותו. הוא גבר רציני מאוד, שעבר טראומה ויש לו שני בנים שהוא צריך לדאוג להם. מעבר לזה, היחסים עם הבן שלו מאוד מתוחים. הם מתאהבים באותה אישה בלי לדעת זה על זה והמשולש הזה גורם להרבה קונפליקטים".

מה למדת ממנו?

"למדתי הכל על שוורים - מהרגע שבו הם נולדים ועד לרגע שבו הם נהיים מאולפים. לרכוב על סוסים ידעתי עוד לפני הצילומים, אבל כאן הייתי צריך ללמוד לרכוב על סוס מיוחד שמסוגל לעמוד מול השוורים. זה משהו אחר לגמרי והרבה יותר מסוכן, אבל אזרתי אומץ די מהר ולמדתי לא לפחד כשאני מול השוורים".

מה, לגמרי? לא דגדג לך בבטן?

"כשאתה עולה על הסוס אתה כבר מרגיש פחד, כמו מין תולעת בבטן. אבל מה שהיה מוזר כאן זה שכשאני מעל הסוס מול השור, אני מתחיל להרגיש כיף ושמחה. זה ערבוב של לחץ ותענוג".

איך היה לשחק לצד דנה גרסיה ומישל בראון?

"דנה פשוט מהממת. היא שחקנית מקצועית ורצינית. הכרנו לפני הרבה שנים. עבדנו יחד בעבר, בקומדיה. את מישל לא הכרתי, אבל גיליתי בחור מדהים וטוב לב. התחברנו ואני ראיתי בו בן".

איך היה לעבוד עם אשתך?

"טוב מאוד. אני מעריץ את אשתי ומאוד שמחתי כשהציעו לנו לשחק ביחד. ואני לא אומר את זה רק בגלל שמדובר באשתי. לדעתי היא אחת השחקנית שמגלמות דמויות רעות באמינות מוחלטת - אין עליה. חוץ מזה, אסור לשכוח שהדמות שלה מאוד משעשעת כי יש בה הרבה דמיון וניסיון, בעיקר בסצנות הסקס שבסדרה".

מה באמת עם הסצנות האלה. לא קינאת במרטין קרפאן?

"בכלל לא. אני מעריץ אותה ומכבד את העבודה שלה כשחקנית. יש לי גם קשר טוב עם מרטין. הוא חבר טוב שלי".

אתם מדברים בבית על העבודה, או שוכחים ממנה?

"זה בלתי אפשרי לא לדבר על העבודה, כי אנחנו כמו כל זוג רגיל שאוהב לחלוק את הכל. זה כמו שלא נדבר על חצי מהחיים של אחד מאיתנו, כי אנחנו מבלים יותר שעות על הסט מאשר בבית. אם יש לנו ספקות בנוגע לסצנות, אנחנו מדברים על זה בבית. בצילומים, על הסט, לכל אחד יש את החדר שלו ואנחנו מתנהגים כמו חברים לעבודה, כדי שלכל אחד יהיה את מרחב הפעולה שלו. הרעיון הוא להיפגש כמה שפחות על הסט. אנחנו תמיד מפרידים את החיים הפרטיים שלנו מאור הזרקורים, וזה כולל גם את הצילומים".

כמה זמן אתם נשואים?

"הכרנו ב-1997 בטלנובלה 'החואנים', שבה השתתפה גם אנג'י ספדה (פיורלה), ומשם התפתח הקשר בינינו. אנחנו נשואים כבר שבע שנים ואני יכול להגיד לך שאני מודה מאוד לאשתי שסובלת אותי כל השנים האלה. אני מאוהב בה עד השמים ואני רוצה להיות לצידה כל החיים".

לא מפסיק לרקוד

גדלת בבואנוס איירס או בקולומביה?

"אבא שלי היה נגן כינור ארגנטינאי ואמא שלי היא שחקנית מקולומביה. הוא הכיר את אמא שלי בבואנוס איירס, ושם נולדתי. כשהייתי בן ארבעה חודשים אבא שלי נפטר. נשארנו בארגנטינה עוד ארבע שנים, עד שהאחים שלי סיימו את התיכון, ואז עברנו לקולומביה. גדלתי והתבגרתי בקולומביה, אבל בואנוס איירס נותרה חלק ממני. בכל פעם שיש לי זמן פנוי אני נוסע לחופשה שם, זה מקום מקסים להיות בו".

מה אתה אוהב לעשות בזמנך הפנוי?

"אני מאוד אוהב לראות סרטים, לקרוא ספרים, לשמוע מוזיקה וגם ללכת לשחק בקזינו - אבל אני לא מהמר על סכומים גדולים. בכל יום שבת אנחנו משחקים עם חברים קלפים בבית שלנו על סכומים מאוד נמוכים".

היית מגדיר את עצמך כטיפוס משפחתי?

"בהחלט כן. אני כל הזמן עם אשתי, עם ההורים, האחים והדודים. משפחה זה הדבר הכי יקר בשבילי".

איזה מין אדם אתה?

"יש לי אופי מאוד חזק ואני אדם שמדבר לעניין. אני מאוד סקרן אבל אני לא מרכל מאחורי גבם של אנשים. יש לי ביטחון עצמי ואני תמיד חייכן".

איך באמת מתייחסים לשיער המאפיר שלך?

"השיער שלי הלבין בגיל צעיר יחסית. בהתחלה, לפני כמה שנים, הייתי צובע לשחור כדי שלא יראו. אבל בסוף נמאס לי מזה ועכשיו טוב לי ככה".

אתה יודע לרקוד ולשיר?

"אני לא שר כל כך טוב, אבל אין לי בעיה לעשות את זה כי הקול שלי לא כל כך רע. מה שכן, בריקוד אני אלוף. לפני כמה שנים המצאתי לבד כל מיני תנועות ריקוד ורקדנים מקצוענים שראו אותי רוקד נדהמו. בזה גם עבדתי לפני שהכירו אותי כשחקן. הופעתי במופעים שכללו ריקוד והקהל מאוד התלהב ממני. האמת שעד היום אני רוקד. אני לא מפסיק לרקוד".

מה אתה הכי אוהב באשה?

"קודם כל, לפי דעתי, אשה זה הדבר הכי נפלא שיש בעולם. אם לא היו נשים בעולם היה כאן בלגן רציני. אני אוהב אשה שהיא מתוקה, שהיא חכמה, שהיא טובה, אבל העיקר - שתהיה בטוחה בעצמה ותדע להילחם בכל מיני מצבים שהחיים מזמנים לנו".

אתה מתגעגע לתקופת הרווקות?

"לא. מאוד כיף לי להיות נשוי".

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 גוסטבו ברמודס

מי הבוס

אלו הימים האחרונים של צילומי אהבת נעורים ואני מגיע לאולפן עם כרטיס כניסה חופשי, מבלי לדעת מראש מי מהשחקנים יוכל להתפנות אלי. באוויר יש תחושה מוזרה, כאילו בעל הבית איננו. הכל מתנהל בעצלתיים. ואז, הכל משתנה פתאום. צוות צילומי החוץ נכנס לאולפן יחד עם גוסטבו ברמודס והכל נראה מקצועי הרבה יותר. החזרות היו חזרות, הצילומים היו צילומים, הכל רציני ומדויק. ברמודס אפילו לא ניגש להצטלם, רק נכנס לבניין. פגשתי אותו ממש במקרה, במסדרון, ולמרות שכבר הכרנו בארץ לא ציפיתי לקבלת פנים כל כך חמה. תוך רגע הוא נתן לי הרגשה של שני חברים ותיקים וטובים שנפגשים. הוא חיבק אותי בחום, נתן לי את ההרגשה שאני האורח החשוב ביותר שהגיע לאולפן. אני לא יכול לתאר אפילו במלים את ההתרגשות שאפפה אותי. למרות העומס בעבודה אני מקבל הבטחה אישית שעל הראיון הזה הוא לא מתכוון לוותר. ובאמת, בכל הזדמנות שיש לו, במקום לנוח או לשתות קפה, הוא בוחר לשבת איתי ולדבר. בשמונה בערב, כשרוב השחקנים ממהרים לברוח הביתה, מותשים לגמרי אחרי יום צילומים ארוך, ברמודס מביא שתי כוסות קפה מהמזנון, מתיישב על שרפרף, מוכן ומזומן לראיון שהבטיח לתת לי. מה אני אגיד לכם, אפילו אני כבר הייתי גמור, אחרי יום עבודה כזה היה ברור לי שהדבר האחרון שמתחשק לו זה לתת לי ראיון. ולמרות הכל, הוא עשה זאת.

בשנים האחרונות יצא לך שם של בררן, ספר לנו איך שכנעו אותך להופיע דווקא בטלנובלה הזאת?

"כשסיפרו לי שאנריקה טורס אחראי על התסריט, אמרתי לעצמי שאני לא עובד כבר שנים, וגם אנריקה לא עובד כבר שנים בארגנטינה. חשבתי שאולי הוא רוצה עכשיו לכתוב משהו שונה ולשחק אותה. סמכתי עליו וקפצתי לבריכה".

אתה בדרך כלל נכנס לעומק התסריט לפני שאתה מחליט אם לקפוץ פנימה?

"בסיפור הספציפי הזה קפצתי קודם למים, מה שאני לא נוהג לעשות בדרך כלל. לפעמים המים נעימים ולפעמים לא. היה נדמה לי שזה סיפור אחר, שלא עשיתי אף פעם, וזה גם הגיל המתאים להופיע בו. כצעיר יותר לא יכולתי לשחק בזה, כי כמובן לא היה לזה אותו אפקט, וכמבוגר יותר כבר הייתי אוהב את זה פחות. אני חושב שצריך לעשות דברים ברגע המתאים. בדיוק כמו שעשיתי את 'ננו' עם הדולפינים, בדיוק בזמן. לגבי יתר הסיפורים? אפשר לשנות קצת, אבל סיפור אהבה הוא סיפור אהבה, והוא לא מתיישן. לסיפור אהבה קלאסי תמיד יש לי זמן".

עכשיו, לקראת סוף הצילומים, איך אתה מרגיש עם הסדרה?

ברמודס שותק כמה דקות ואז נותן לי מונולוג אוף דה רקורד, זאת אומרת לא לציטוט. הסיבה שאני מצטט אותו היא לא בגלל שאני לא נותן לו, חס וחלילה, את הכבוד הראוי, אלא בגלל שכששאלתי אותו אחרי מה לציטוט, הוא צחק ונתן בדיוק את אותה התשובה. אז הנה זה בא: "חשבתי שהסיפור יטופל אחרת, שיהיה הרבה יותר קומי, משעשע ונינוח. מה אני אגיד לך, היה חסר שם המון הומור, במילה אחת, היה חסר אושר. את החלק של המחלה שלה, שדווקא היה קטע שתמכתי בו למרות שהוא טראגי, המפיק לא אהב. אבל החלטתי לא להתערב. לא התערבתי בעשייה של הטלנובלה הזאת בכלל. ועדיין, חשבתי שהיא תהיה משהו אחר. נורא רציתי קומדיה רומנטית ויצאה דרמה לכל דבר. זה לא מספק אותי במאה אחוז, אבל צריך להסתכל קדימה. אתה שואל אם אני מרוצה? אני מרוצה מהחומר האנושי שעבדתי איתו, מהאווירה, אבל זאת לא אחת העבודות הכי טובות של חיי. אם אפשר היה לשפר? חד משמעית זה יכול היה להיות סיפור הרבה יותר טוב, אבל כל דבר ניתן לשיפור תמיד, לא? יש ערוצים פה בארגנטינה שמשדרים שוב את 'ננו' ו'פבלו', וכשאני מסתכל עליהן יש לי המון הערות לשיפור. אין לזה גבול".

אז זה קורה לך תמיד, או שיש עבודות שאתה עומד מאחוריהן במאה אחוז?

"יש סצינות מסוימות, בטלנובלות מסוימות, שאני רואה על המסך ומשוכנע שהן המקסימום האפשרי. ב'סלסטה' הראשונה יש כמה סצינות כאלו, ב'אנטונלה' היו גם סצינות שחשבתי שהן נמנות על הרגעים הגדולים של עולם הטלנובלות. עם תסריט מדויק ומשחק מדויק, כשהכל משלים אחד את השני במאה אחוז. אבל גם ב'אהבת נעורים' היו כמה קטעים עם אבא שלי ואחותי שאני הולך איתם עד הסוף. סצינות שאתה רואה ויודע שלא צריך לתקן בהן פסיק וזה נותן לי המון הנאה".

אם הייתי אומר לך שמחר יש תחרות סצינות של טלנובלות בהשתתפותך, איזה היית בוחר לשלוח?

"קשה קשה מאוד. את 'ננו' אני אוהב כמעט לאורך כל הסדרה, גם את 'סלסטה' ו'אנטונלה', אבל 'סלסטה' מעל הכל. קשה לי לבחור סצינה אחת, יש המון שאני אוהב".

אני מודה שהבחירה של ברמודס דווקא בעבודות הראשונות שלי, קצת מוזרה לי. בעיקר ב'סלסטה' שבה היה עדיין מאד צעיר ולא בשל. אבל זה גוסטבו.

מה ההבדל בין תחילת צילומים של טלנובלה לתחושה בסוף? שאלת את עצמך פעם בסוף צילומים, למה בכלל נכנסתי לזה?

"אההה, כן, זה קורה. קורה שאתה לא מבין מה הניע אותך להיכנס לזה מלכתחילה. אני אדם שלא שובר את הכלים ולא מביא את הדברים לקיצוניות. אני איש של פשרות. ולמרות שקורה שהמחשבות האלה נכנסות לי לראש אני מדחיק אותן מהר מאוד, כי אני חושב שאם התחייבתי, צריך לשים את החזה מול הכדורים וללכת עד הסוף".

קרה לך שביקשת שיהרגו את הדמות כדי שתוכל לעזוב?

"זה אפילו לא עבר לי בראש. כמו שאמרתי, כשאני מתחייב -  אני מתחייב עד הסוף. קרה שרציתי לעזוב, אבל לעשות את זה ממש? לא קרה לי ואני מקווה שלא יקרה לי אף פעם".

דיברנו על "אנטונלַה" ו"סלסטה", הרבה זוגות מיתולוגיים חוזרים היום למסך. חשבת לחזור לאנדריאה דל בוקה?

"אני לא יודע אם הקהל מתגעגע לזוג עצמו, או לסיפור המקורי שכבש אותם. תראה, זו הפעם השנייה של פקונדו ונטליה יחד, אבל אני ודל בוקה עשינו כבר שלוש טלנובלות, כנ"ל אני וארסלי גונזלס. אתה מבין למה אני מתכוון? אני בסרט הזה כבר הייתי, אבל אני לא שולל שום דבר מראש. אם יש סיפור שיכבד את הסיטואציה -  אני שם. לא בונים סיפור מסביב לדמויות, להפך, בונים סיפור ומכניסים לתוכו את הדמויות".

במשאל אינטרנט שנערך בארגנטינה לא מזמן נבחרו עשר הטלנובלות הגדולות בכל הזמנים. רק אחת מהן, "ננו", היתה ארגנטינאית.

"לא שמעתי על זה כלום, כך שאני לא ממש יכול להתייחס למשאל, כי אני לא יודע מה היו השאלות שנשאלו ואיך הן נשאלו, אבל את הדברים האלה צריך לקבל בלי יותר מדי אנליזות. בעיקר כשמדובר בהצבעה. תשמע, 'ננו' בשבילי הוא סיפור מאוד מיוחד שהקדשתי לו יותר מלכל טלנובלה אחרת. 'ננו' היא אחת העבודות הגדולות שלי וזה עושה לי משהו בלב לדעת שהיא נבחרה והשאירה משהו אצל הצופים. אני לא יודע אם אנשים בחרו את 'ננו' מאהבה או כהערכה על ההשקעה הגדולה, אבל אנחנו חיים כדי להיות מוערכים. כשאתה ילד -  על ידי ההורים והמורים, כשאתה אבא -  על ידי המשפחה, הילדים והחברים. בעבודה שלנו, מי שיכול לתת לך ציון הוא הקהל, וכשזה המקצוע שלך הערכה כזאת היא מטרת החיים. אנחנו מעבירים את חיינו בציפיה להערכה של הסובבים אותנו".

למה לי פוליטיקה עכשיו

מה הלאה?

"יש לי משהו בראש בסגנון 'פבלו', אבל זה עדיין בשלב התוכניות. החלום הוא לוותר על האולפן לעשות את הכל בצילומי חוץ. אני עוד לא יודע אם זה יקרה באזור סאן מרטין, שבו אני גר ואוהב, כי הכל עדיין בבדיקה. כמו שאתה יודע, 'פבלו' היה פרויקט פרטי שלי, ואני עוד לא יודע אם גם הפרויקט הבא יהיה כולו שלי. תלוי באיזה תקופה זה יתפוס אותי מבחינה נפשית. אם אהיה במצב רוח של לסחוב עלי את כל ההפקה או רק לבוא להצטלם. נראה".

ברוב הטלנובלות שלך אתה משחק את הבחור הטוב, לוחם הצדק, לא מעשן ולא בוגד. ננו, בשמות אחרים. לא בא לך לשחק אף פעם מניאק?

"לא יודע. יש מניאקים שבחיים לא הייתי מגלם. דמויות פוליטיות שאני מתעב, הייתי מעדיף לא לשחק. כבר הציעו לי לגלם דמויות פוליטיות בסרטי קולנוע וסירבתי. אם לא משעשע אותי לשחק את הדמות אני לא עושה את זה. אני לא מחפש לסבול, אין לי חשק".

אתה יכול לספר לי על אחת ההצעות?

"בוודאי, עשו סרט עם לטיסיה ברדיסה ואינס אסטבס, שחקנים מעולים, על האח של אוה דארטה בשם 'חואנסיטו' ורצו שאהיה חואנסיטו דוארטה. אבל לא התלהבתי, לא מהדמות ולא מהפרופיל שלה".

יש שחקנית שהיית מאוד רוצה להופיע מולה?

"יש הרבה שחקניות טובות שעדיין לא שיחקתי לצידן וזה יכול להיות מעניין. כל אלו שמככבות היום בטלנובלות טובות בעיני, אבל זה לא יהיה הוגן ממש לנקוב בשמות כי אני לא רוצה לפספס. תרשה לי להיות דיפלומט ולצאת טוב מהשאלה הזאת".

עזוב רגע את החדשות, נלך על הדיוות. מה עם לאונור בנדטו?

"כן, ברור. היא שחקנית דגולה ואשה מעניינת. אם יציעו לי לשחק מולה אני אהיה מאוד מאושר".

מה עם קולנוע?

"עוד לא יצא לי. פנו אלי עם כל מיני תסריטים, אבל לא מצאתי שום דבר מתאים".

אם היית יכול לבחור מישהו חלומי לשתות איתו קפה, מי זה היה?

"אני תמיד בוחר במשפחה שלי. התענוג הכי גדול שלי הוא לשבת לארוחת בוקר עם הבנות שלי. אבל אם לא להיות מציאותי, אני חולם לשתות קפה עם חואן קרלוס אלטביסטה (קומיקאי שתמיד שיחק את הגבר המחוספס, הבור, הלא מגולח עם קיסם בפה) ועם לואיס סנדריני. אלה שני שחקנים שאהבתי בילדותי ואני אוהב עד היום".

את מי אתה מעריץ?

"אני לא מעריץ אף אחד כי אין אף אחד מושלם. מתחת לצבע לכולנו יש חלודה. מה אני אגיד לך, אני עסוק בלא לחשוף יותר מדי חלודה ולתת דוגמה טובה לבנות שלי. אני לא מנסה להידמות למישהו אחר, כל אחד צריך להיות מה שהוא ולנסות להשתפר ככל יכולתו".

יש דברים שמוציאים אותך מהכלים?

"שקרים מוציאים אותי מדעתי. בגידה, שקר בפנים, אלה דברים שהורגים אותי".

בלי להיכנס יותר מדי לפוליטיקה, כולם מדברים עכשיו על ארגנטינה חדשה, על שינוי.

"אני מאוד רוצה להאמין. אני חושב שהפוליטיקאים שלנו הם אנשים טובים, אבל כשהם מגיעים למעלה, קורה משהו שהורג את המהות שלהם והופכת אותם לזבל. הם מתרחקים מהעם ומהדברים שהבטיחו והאמינו בהם. העוני, הילדים הרעבים, הכל פתאום נשכח. יש משהו בשלטון שמקלקל, שהורס את אחת התכונות היפות של בני אדם, לזכור כל הזמן את אלה שיש להם פחות. זה קורה בכל העולם ואני מקווה שיום אחד זה ישתנה".

אתה רואה את עצמך בפוליטיקה?

"אני לא רוצה להגיד באופן חד משמעי לא. אף פעם אל תגיד אף פעם, אבל נכון להיום אני לא רואה את זה קורה".

השעה כבר ממש מאוחרת ומה שהתחיל בארבע עיניים נגמר בקושי בשתיים, אחת שלי ואחת שלו. השתיים האחרות כבר נעצמו מתשישות. אחר כך נפגשנו עוד כמה פעמים על הסט, במסדרון וברמודס תמיד בדק שהכל בסדר ושאני מקבל את כל מה שאני צריך. תסלחו לי שאני חוזר על זה שוב, אבל הבחור הזה תמיד נותן תחושת נינוחות והרגשה שאתה נפגש עם חבר טוב שתמיד יהיה לך על מה לדבר איתו.

ד"ש מסן מרטין

גוסטבו ברמודס בודק בשיחה טלפונית איך הולך לאהבת נעורים בארץ, ומגלה מה קורה בפרק האחרון. זהירות ספויילר

חלפו כמה חודשים מאז ביקורי בארגנטינה בינתיים החל שידור "אהבת נעורים" בארץ והחלטתי לחזור אל גוסטבו בפלאפון לסן מרטין ככה לפני פירסום הכתבה לקבל עדכונים חדשים. האיש, כרגיל, היה קסום. השעה תשע בבוקר בארגנטינה, וגוסטבו כבר באמצע שתיית המאטה. "איזה יופי לשמוע את הקול שלך", הוא עונה בקול הבאס שלו, "אתה בישראל, כן? מוזר לדבר איתך ככה בטלפון, כשאני בסן מרטין. שלח נשיקה גדולה ממני למשפחה שלך".

איך מזג האוויר אצלך?

"בשבוע שעבר היה ממש חורף, אבל עכשיו מאוד יפה".

אתה יודע שמקרינים פה את "אהבת נעורים"?

"כן כן, איך הולך?"

הולך יפה מאוד. אתה מודע לעובדה ששינו פה לגמרי את השם של הסדרה?

"לא יודע מה להגיד לך, בסך הכל מדובר בשם".

בכל זאת, לשמות יש הרבה קונוטציות.

"אני חושב שזה לא ממש קשור, 'אדון המדרכות' מעורר קונוטציות מוזרות מאוד. אפשר לחשוב שמדובר באבא שלי ורק בהמשך מתגלה שככה קראו לי כשהייתי קטן".

אבל "אהבת נעורים" לא יכול להטעות?

"כשמשנים שם לסדרה עושים את זה מתוך תחושה שהשינוי יוסיף. אני בטוח שבערוץ עשו את זה מתוך כוונה טובה, כדי שזה יתקבל טוב יותר. יכול להיות שזה גם עניין של שפה ולא היה ממש ברור איך לתרגם שם כמו 'אדון המדרכות' ובעברית בעצם אין לזה שום משמעות. אני הולך עם זה".

למה ? אתה חושב ש"אדון המדרכות" הוא שם לא טוב?

"לא לא, אני הייתי בוחר ללא ספק ב'אדון המדרכות'. אם בסופו של דבר בחרו אצלכם את 'אהבת נעורים', הם כנראה חשבו שזה יתפוס יותר, אבל שוב, זה בסך הכל שם. וזה לא מה שמעסיק אותי או מציק לי. מה שמעסיק אותי זה שאנשים ירצו לראות את זה ויאהבו את זה".

בשלב הזה גוסטבו מתעניין לדעת באיזה שלב של הסדרה אנחנו נמצאים באיזה שעה היא משודרת, ואיך אנשים קיבלו את מערכת היחסים בין שתי הדמויות הראשיות ואם פער הגילאים מפריע להם. "אני חושב שבארגנטינה לפני כמה שנים הסיפור הזה היה מתקבל מאוד לא טוב. היום אנשים התרגלו כבר שגבר בן 40 מתגרש ויוצא עם בת 20. הפערים האלה הם יומיומיים. לרגע חששתי שאולי אתם שמרניים יותר. אבל אני מצפה ממך שתגיד לי את האמת, אה?"

אני מנסה ללכת בין הטיפות ולהסביר לו שגם אצלנו כל גבר בגיל 50 היה רוצה להיות עם בחורה בת 20. אל תדאג, אני מרגיע אותו, גוסטבו ברמודס זה גוסטבו ברמודס וקהל המעריצים שלך מוכן לראות אותך עושה הכל. הוא צוחק בתגובה.

ככה לקראת סיום, ספוילר לקוראים, אתה וקמילה מתחתנים או לא מתחתנים?

"כן מתחתנים. לא בכנסיה, אבל מתחתנים".

יש משהו שאתה רוצה להוסיף, שלא שאלתי?

"כן, המון תודה לכל הקהל הישראלי על ההערכה. זה עם שאני מאוד אוהב ובכל פעם שמדברים איתי על ישראל אני מרגיש שאני חלק מכם. אני מבקש שתשלח נשיקה גדולה לכולם ואני מקווה שנתראה בקרוב. אתה יודע שאני מאוד אוהב לנסוע אליכם, ושכולם יידעו שאנחנו כבר עובדים על הטלנובלה הבאה".

 

 

 

 

ראיון עם ברברה מורי   ו

כוכבת הטלנובלה ``רובי``. אפריל 2006                                                                          השחקנית הלטינית ברברה מורי, חושפת עצמה בראיון מיוחד, עם צאת סרטה החדש לאקרנים בארה"ב, LA MUJER DE MI HERMANO   הכוכבת העולה של עולם הטלנובלות, ברברה מורי, נמצאת על הגל, בדרך להיות הכוכבת הבאה בסדר גודל בינלאומי, של אמריקה הלטינית. אך ע"מ להגיע לטופ – כמו השחקנית סאלמה הייק למשל – היה עליה לעבור לתעשיית הסרטים גם כן, וכך עשתה.  הכוכבת בת ה- 28 החלה את דרכה בתחום עם קומדיות קלילות... אך כיום היא ממשיכה בצעדי ענק, בפרויקט הדרמה על המסך הגדול "האישה של אחי", בו היא מגלמת דמות רצינית, דרמתית, חושנית וחושפנית. זואי (שם דמותה בסרט) היא אישה המוצאת עצמה בסיטואציה סבוכה, כאשר לאחר 10 שנות נישואים, היא נכנסת למערכת יחסים עם אחיו של בעלה...  עד כמה שונה העבודה על סרט קולנוע, לעומת עבודה על טלנובלה הו, ההבדל הוא גדול מאוד! בעבודה בטלוויזיה אין לך את הזמן הזה בין הפרקים ללמוד את הטקסט כמו שצריך בע"פ, והכל נעשה במהירות המרבית. ובעבודה על סרט – יש לך המון זמן לעבוד ולהכיר את התסריט, לבמאי יש זמן יותר רב להנחות את שחקניו, ובגלל זה אני גם אוהבת ומעדיפה יותר את העבודה על סרטים. זה נותן לך את האופציה כשחקנית – למצות את העבודה טוב יותר.  מה היה בתסריט של הסרט, שגרם לך להסכים לעשות אותו עניין אותי מאוד הסיפור של הדמות הנשית הראשית. אישה הנשואה 10 שנים... לוקה בשעמום ביחסים עם בעלה... והולכת על משהו חריג... יחסים עם אחיו... אישית, הדמות הזו כ"כ שונה ממני, שאיתגר אותי לגלם אותה. היא חסרת ביטחון, היא חסרת יכולת החלטה, היא נתונה להשפעה חולפת, והיא מאוד בוגדנית, במיוחד לאחר שהיא מרגישה נמשכת למערכת יחסים הזו עם גיסה גונזאלו. הסיפור עלילה הזה פשוט נפלא!  למנולו קארדונה (המגלם את הגיס גונזאלו) יש מכרים שחוו את הנושא הזה של בגידה בתוך המשפחה... האם גם לך היתה התקלות זו או אחרת, בסיטואציה שכזו לא, אין לי... אך במהלך העבודה על התסריט, ובמהלך השיחות עם הבמאי ושאר השחקנים, למדתי המון על הרגשות המעורבים בסיטואציות מעין אלו, והרגשתי כאילו אני מסוגלת להבין את הנושא – למרות שלא חוויתי אותו אישית.  ההיכרות מהעבר שלך עם מנולו (הם היו זוג לפני כמה שנים) גרמה לסצנות הסקס המשותפות להיות קלות יותר למשחק אמממ... אולי... והאמת – גם עם כריס מאייר (המגלם את האח הגדול והנבגד – איגנסיו) היה לי קל יחסית לעבוד בנושא הזה. אנחנו מכירים שנים, ועבדנו יחד על 3 פרויקטים, אז גם זה מקל על העסק אתה יודע...    במה היה שונה הסרט הזה, לעומת הסרט Inspiraci?n, שהיה הראשון שעשית שונה לחלוטין! בעיקר בגלל הסגנון שגילמתי בזמנו לעומת עכשיו... בסרט הראשון היתה לי דמות מכוערת אשר היתה מסתתרת כל הזמן ומתחבאת מכולם... דמות דיכאונית. פה אני עושה משהו אחר לגמרי, הרבה יותר דרמתי עם הבעת יכולות משחק, וגם שונה מבחינה פיזית. זה משהו גדול בהחלט לעומת כל מה שעשיתי בעבר...  דמותה של זואי מאוד חסרת ביטחון ומאוד נתמכת ע"י בעלה, את מאוד שונה מזה, נכון כמובן! לחלוטין!  יש לך אישיות מאוד חזקה. האם הדמויות שלך בטלנובלות\סרטים – דומות לך בקטע הזה, או שונות ממך לחלוטין כל ההנאה שלי בעבודה שלי במשחק – היא בגלל אותו שוני של הדמויות שאני מגלמת – לעומת האני האמיתית. פה האתגר! פה ההנאה! פה הכניסה לדמות! הרבה יותר מעניין לעבוד על משהו שונה ממך, כי זה מצריך עבודה יותר קשה ותובענית, כי זה מצריך כוחות ויכולות לזרום עם התסריט, וזה כמובן יוצר הרבה יותר עניין וסקרנות בעבודה.  זה אתגר. אכן, ועוד יותר בסרטים מאשר בטלנובלות! בטלנובלה הדמות הרבה יותר מונוטונית וקבועה... בכי, דרמה, צעקות... אתה יודע, כרגיל... בסרטים העבודה היא אפילו עוד יותר מאתגרת מבחינת הדמויות. העבודה בגלל זה – הרבה יותר מעניינת.  את עובדת במדיה מגיל 14 (דוגמנות), האם בשביל לגלם דמויות בסדרות וסרטים – לקחת שיעורי משחק או שזה תחום שפשוט נכנסת אליו עם הזמן במהלך עבודתך במדיה בגיל 18 התחלתי לקחת שיעורי משחק. לאחר 5 חודשי לימודים, כבר קיבלתי את התפקיד הראשון שלי... מאז לא הפסקתי לעבוד...  את חושבת שדמותה של זואי בסרט הזה, היתה יכולה להיות קשה לביצוע במידה והיית צעירה יותר כיום, ולא אישה מנוסה יכול להיות שכן... כי צריך ניסיון ע"מ לבצע דמות בצורה משכנעת יותר ועמוקה יותר.  במידה וזואי היתה דמות טלנובלית, היא לבטח היתה מסיימת בסוף בבריחה עם האח הצעיר הסקסי והאהוב עליה... בעוד בסרט בחרו להשאיר אותה עם האח הגדול והנבגד בסופו של דבר... אני מניח שזה גם משהו שאהבת בסרט כמובן! זה מה שהופך את זה למעניין! אנחנו חיים בעולם מציאותי, והנושא הזה של הבגידות כ"כ חשוב! אופן התסריט בנושא הזה – היה חשוב ואמיתי ביותר!    התפניות של התסריט היו מאוד לא צפויות. כל מה שקרה לה עם האחים... הילד שבדרך... הבחירה הסופית שלה... כשקראת את הכל עוד בהתחלה, הפתיע אותך הסוף של הסרט גם כן, הופתעתי בהחלט. זה מה שעניין אותי בתסריט ובסיפור כולו, כי לא חשבתי שכך יבחרו לסיים את העלילה של זואי והאחים.  למה את חושבת שהסרט הצליח כ"כ בדרום אמריקה אני לא יודעת... אולי כי זה סיפור חשוב ונפוץ, הנוגע להרבה אנשים. העלילה נוגעת במשהו שקרוב ללא מעט מאיתנו... יש הרבה איגנסיואים, זואיים, גונזלואיים בעולם... והסרט הזה מציג סיפור אותנטי ואמיתי. לאחריו יכול להיות שהאנשים חוזרים הביתה – ואפילו עושים חושבים על המצב האישי שלהם באמת...  בד"כ הסרטים מדרום אמריקה הם על סמים, פשע, אלימות... פה יש משהו שאינו נפוץ מהקולנוע שם. משפחות עשירות, בעיות וצרות של עשירים, משהו שונה מהיומיום בקולנוע שלכם. אולי זה גם עשה את ההבדל זה אכן שונה מהעבודה הלטינית על סרטים בד"כ... אין פה את העוני האלימות הסמים והרציחות – שאנחנו רואים בד"כ בקולנוע אצלנו... ואני חושבת שזה יכול לעבוד! סגנון "חדיש" זה של סרטים יכול לזרום טוב אצלנו גם!  בימינו האזרחים בדרום אמריקה עוברים שינוי... גם מבחינה אישית ומנטלית... האם זו גם סיבה שסגנון סרטים שכזה עובד שם טוב אולי... כי האנשים כבר עייפים! נמאס להם מהסגנון המלווה את דרום אמריקה, כולל בסרטי קולנוע. מאוסים במציאות התמידית ועייפים מהבעיות האלה... הם מחפשים שינוי – ובגלל זה אני מניחה כי השוני גם בתסריטים המוצגים לקהל הרחב – יכול לעבוד!  איך האנשים של אמריקה הלטינית – מגיבים לנושאים של הומוסקסואליות בסרטים (כמו גם בסרט זה, יש נגיעה בנושא) יש עניין – כי זה נושא חשוב מאוד. רבים האנשים ההומוסקסואליים, ובגלל היחס של החברה הם מנהלים חיים כפולים (בסרט הזה - איגנסיו). האחד לשם הרושם החיצוני – והשני לשם ההרגשה האישית כמובן. עצם זה שהקולנוע פותח את הנושא הזה לקהל – זה חשוב מאוד!  יש סרטים רבים, מברזיל ועד ארגנטינה, שעוסקים בנושא הזה, אך פה זה לראשונה בחברה בורגנית. פה רואים את ההומוסקסואל משויך לחברה הגבוהה יותר של דרום אמריקה, ובנוסף רואים אותו בסוף נשאר כמובן עם האישה הבוגדנית למרות כל הבעיות, ולא בוחר ללכת אחר רחשי ליבו... זה הפתיע אותך שכך בחרו להפנות את התסריט כן, בהחלט הפתיע... כשקראתי את התסריט לראשונה, אמרתי לעצמי "אני לא מאמינה, היא נשארת איתו בסוף!" – כי על עצמי אני יודעת שלעולם לא הייתי בוחרת בכזה צעד... אין אהבה, יש לה תשוקה אחרת, הוא בכלל אוהב גברים, והיא נשארת איתו עד הסוף... אבל אולי ההפתעה הזו שתהיה לצופים – כמו שקרה לי – היא לטובה... הסוף ללא ספק לא שיגרתי...    ההתמודדות של זואי עם ההומוסקסואליות של בעלה, היתה חיובית ומבינה. האם בחיים האמיתיים שלך את מכירה כאלו גברים, נשואים אך עם נטייה הומוסקסואלית לא, אני לא מכירה. אני אומנם מכירה הומוסקסואליים בחיי, אבל לא כאלו שנשואים לנשים ומנהלים חיים כפולים. אני יודעת שיש הרבה כאלו, אבל לא שיצא לי להכיר אישית.  בתרבות הלטינית – יש המון התנגדות לנושא של ההומוסקסואליות והיחסים החד מיניים. האם את חושבת כי סרטים מסוג זה – יכולים לעזור בקבלה חברתית של ההומואים כן בהחלט. אני מאוד מאוד מקווה.  האם דאגת שיהיו זרמים שמרניים שיביעו ביקורת נוקבת ושלילית על הסרט הזה בעיקרון לא ממש. כי לא כ"כ אכפת לי מאנשי הכנסייה וכל מיני כאלו...  כאשר נפגשת עם במאי הסרט ריקרדו דה-מונטריאול, עד כמה הוא נתן לך את החופשיות הזו לפתח את הדמות כרצונך הו, הוא במאי נפלא! היתה לנו כימיה נפלאה על הסט. הוא כ"כ מבין ועוזר, במיוחד למשל בסצנות בהן הופעתי בערום מלא. הייתי מאוד לחוצה ועצבנית, לא הבנתי מה הולך סביבי, והוא הרגיע אותי כל הזמן, תמך בי ואמר לי שהכל יהיה בסדר, לעשות את הסצנה מבחינת המשחק הכי טוב שאני יכולה לתת – והכל יהיה טוב. והוא אכן צדק. ראיתי אח"כ את הסצנה, אחרי שנתתי מעצמי את הכל, ויצא מעולה!!  האם את מתכננת על עוד סרטים בכיכובך הראשי בעתיד יש משהו כבר על הסף כן, סרט נוסף שלי יוצא אוטוטו לאקרנים במקסיקו בשם Pretending, הוא יוצא ממש השנה למסך הגדול. ובנוסף, במאי מקסיקני עובד בימים אלו על תסריט חדש, בו אני ככל הנראה אככב גם...  האם את חושבת על עשיית סרטים בשפה האנגלית בימים אלו אני לומדת אנגלית, ומקווה כי אדע את השפה טוב מספיק ע"מ לככב בסרטים באמריקה הצפונית. זה משהו שאני בהחלט רוצה.  קיבלת כבר הצעות לא ממש. אבל בינתיים אני נפגשת עם במאים ומלהקים אמריקאיים...  את חושבת על מגורים בניו-יורק אני לא יודעת... אולי מתישהו...

תשכחו את ההכרזות שלה על פרישה. אחרי מנוחה ארוכה וצבירת אנרגיות חוזרת סוליטה סילביירה עם אין סוף פרויקטים לשנה הקרובה פלוס אחד נוסף - היא מחפשת גבר עם מבט מיוחד

סולדד סילביירה, למרות ההכרזות על עייפות, לא עוצרת. חופשת הקיץ עזרה לה לחדש כוחות, והיא כבר שקועה עמוק בתכנון הפרויקטים הבאים שלה. בגיל 54, אחרי למעלה מ-40 שנות קריירה, הדיווה החייכנית מסתכלת אל העתיד בציפייה. אחרי שנגמלה מעישון בעמל רב, והחלה דיאטה קפדנית, חלומה הגדול הוא להפוך לסבתא ולעבור קצת אל מאחורי הקלעים, לתחום הפקות הטלוויזיה. בראיון מלב אל לב היא מבטיחה לנו שהאורגזמות, כמו הגברים, רק משתבחות עם הזמן, מדברת על הפחד להזדקן חסרת כל, התשוקה המתמדת לסיגריה והציפייה לגבר האחד עם המבט המיוחד.

בזמנו אמרת שלהיות לבד זה בחירה, את עדיין חושבת ככה?

"כבר לא. הייתי שמחה למצוא בן זוג. היום אני לבד רק כי עדיין לא הופיע הגבר שיסתכל עלי כמו שאני רוצה שיסתכלו עלי".

איך את רוצה שיסתכלו עליך?

"אין ספק שהגבר שיעשה לי את זה צריך שיהיה לו מבט מיוחד. קשה להסביר. אני צריכה שיסתכלו עלי בצורה שתעורר בי אמון. אני צריכה שהמבט ישדר חמימות, שיהיה לו מבט מחבק וצנוע".

האם הרגשת פעם שגברים מתקרבים אלייך רק כי את סוליטה?

"לשחקניות יש סינדרום שנקרא 'סינדרום קרולינה ממונקו', כלומר שמתקרבים אליך רק בגלל מי שאתה. אני ממשיכה לכבד את כל בני הזוג שהיו לי, תודה לאל, ומעולם לא הרגשתי שמשתמשים בי או שהתקרבו אלי בגלל איזה שהוא אינטרס. אם היה מישהו כזה, מיד עליתי עליו ושילחתי אותו לדרכו".

בחייך ידעת כמה אהבות גדולות, אם אבקש ממך לבחון את העבר הרומנטי שלך, אהבת יותר ממה שאהבו אותך, או להפך?

"אני מרגישה שאהבתי יותר ממה שאהבו אותי, אבל חמשת הגברים שאהבתי תמיד מכחישים את זה. אני יודעת שהם מכחישים כי אני עדיין בקשר עם כולם, אבל זה מה שאני מרגישה. במקרה של חוסה חרמיז'ו, בעלי לשעבר, אין בכלל על מה לדבר, כי עשינו יחד שני בנים נהדרים. כשהיינו נשואים, היה לי צורך לתת לילדים שלי תחושה שההורים ביחד. זה מין צורך שיש בי להראות תמיד שהכל בסדר".

אל תקראו לי כוכבת

במבט לאחור אפשר לומר, שהקריירה שלך הייתה מאוד מוצלחת…

"אחרי למעלה מ-40 שנות קריירה, אני יכולה להגיד שלמעשה, לשחקנים יש יותר כשלונות מהצלחות. פשוט בדרך כלל את הכשלונות אנשים לא מכירים ולא לוקחים בחשבון -  לכן הם כשלונות".

את פוחדת מכישלון?

"לא, לא, בשום פנים ואופן. אני לא מפחדת מכישלון. להפך, אני משתמשת הרבה במילה 'כישלון'. החברות השחקניות שלי אוהבות להגיד לי: 'סולה, אל תשתמשי כל כך הרבה במילה הזאת'. אני מאמינה שהכול בהישג יד. גם ההצלחה וגם הכישלון. עד שמגיעה הצלחה כמו 'מישהו שומר עלי', קורים המון דברים. ב'תשוקה באל דסאו' לדוגמה, התנאים והרגע, לא היו מהטובים ביותר. לכן זה היה כישלון אמיתי. אבל זה לא פגע בי. ואני אגיד לך יותר מזה, ב-2004, הטלנובלה הזאת נחשבה לכישלון בשל 20 אחוזי הרייטינג שהביאה, אבל אם היו משדרים אותה שנה אחר כך עם אותם אחוזי רייטינג, היו מגדירים אותה כהצלחה מסחררת. לכן אני אומרת שהכל תלוי באיזו נקודה בזמן הדברים קורים".

מה את עושה ברגעים הפחות מוצלחים של הקריירה?

"יותר קל לי, כי אין לי ציפיות גדולות מהחיים. אין לי שאיפות להתעשר ולצבור ממון רב. זה משהו שקבעתי לעצמי מאז שהייתי ילדה קטנה. אם אין לך שאיפות כלכליות מוגזמות, ודאגות לשים כסף בצד, יש לך על מה להישען ברגעים פחות קלים, ובעתות כישלון. בגלל זה מצחיק אותי שאנשים חושבים שכולנו כמו סוזנה חימנס, ושלכולנו יש מרצדס כמו שלה וסכומי כסף עצומים כמו אלו שהיא עשתה במהלך הקריירה שלה כמנחת טלוויזיה. האמת של השחקנים מאוד שונה. לפעמים מקומם אותי שאנשים חושבים שהיציבות כלכלית שלנו מובטחת".

אז לא הכל נוצץ?

"ממש לא. אל תחשבו לרגע שכולנו חיים עם אוצר של אבנים יקרות, יהלומים וזהב".

אבל זה לגמרי לא רע שהקהל יאמין בכל הסיפור הזה של עולמם הזוהר של השחקנים, זו הוכחה שהפנטזיה עובדת

"כן, אבל לי יש בעיה אישית עם כל הדברים האלה. אני לא עונדת אבנים יקרות ואין לי התנהלות של כוכבת. יותר מזה -  אני לא אוהבת שקוראים לי כוכבת. אני תמיד אומרת שכוכבים יש רק בשמים. בוא נגיד שלי יש סגנון אחר. אם כבר, אני מעדיפה שיגידו עלי שאני עובדת טובה ושחקנית טובה. אני חושבת שזה הייעוד האמיתי שלי על פני כדור-הארץ".

ומה לגבי כל הדיווחים הסוערים על מריבות בין שחקנים בזמן הצילומים?

"כואב כשמדברים על זה בכזאת קלות. מצד שני, גם מי שכתב על זה, עשה את זה כי זאת העבודה שלו. זה מה שהוא שמע, והוא ראה צורך לדווח על כך. אני לא יכולה לבקש מהעיתונות שתבין שאני עובדת 14 שעות ביום, ושאני משקיעה את החיים במקצוע הזה. ברור שלפעמים עולים כל מיני דברים שטבעי שיעלו, עצבים פה ושם. זה כנראה שייך לאופי האינטימי של העבודה שלי, וקשה להסביר את זה לתקשורת ולקהל".

מה המוטו שלך בחיים? מה שומר עלייך במצבים כאלה?

"הייתי ונשארתי שחקנית בעלת רגישות רבה ואף פעם לא איבדתי את הקשר עם המציאות האמיתית. תמיד ידעתי שצריך לעלות שלב אחרי שלב, ולא למהר. אם אתה מתנפח מאגו ומסתנוור מעצמך, מהר מאוד מפנצ'רים אותך. אני גדלתי עם משפט שסבתא שלי היתה אומרת לי כל הזמן: 'תראי ילדתי, אם את מגדילה את עצמך -  מקטינים אותך'. צעד אחר צעד, אומרים באנגלית".

זה נראה כאילו עצבת את עצמך כל פעם מחדש. כל דמות שלך מוציאה ממך משהו אחר לגמרי.

"אני לא יודעת אם זה באמת מה שקורה, אבל לפחות זה מה שאני מנסה לעשות. השנה אני מתכננת לעשות טלוויזיה ותיאטרון, וכבר מתרוצצות לי בראש מחשבות לגבי איך תראה הדמות החדשה שלי, איך יראה השיער שלה, מה היא תלבש. באותו רגע אני מתחילה לדמיין, להיכנס אל תוך עולם אחר ולנסות להוציא את הטוב ביותר מאותו תפקיד. האמת שאני חושבת שאני מפיקה טובה. למעשה, אני אפילו לא יודעת אם אני שחקנית טובה כמו שאני מפיקה טובה, והייתי רוצה יום אחד להפיק טלוויזיה".

למה את מטילה ספק ביכולת המשחק שלך?

"אני לא מטילה ספק, אני פשוט אומרת שהתשוקה שלי כשחקנית היא לגלם את הדמות בצורה הכי טובה שאני יכולה אבל אני לא זאת שיכולה לשפוט את עצמי, הקהל הוא זה שיכול לשפוט אותי ולתת לי ניקוד".

זקנה מה יש לה בחייה

מאיפה את לוקחת השראה לסצנות הדרמטיות הקשות?

"אני שחקנית 'שיטתית'. כדי להיכנס למצבים הקיצוניים שהתסריט דורש ממני אני מיישמת את עקרונותיה של 'שיטת סטניסלבסקי' ואת מה שהוא אמר על הזיכרון הרגשי וכל מה שקשור אליו. מה שמקסים בטלנובלה זה שהיא דורשת ממך שפיות מול דברים שלפעמים נראים לגמרי לא שפויים, אבל שכתובים בצורה מדהימה על ידי התסריטאים. באותם סצנות אני נזכרת למשל במריבות שהיו לי כמה רגעים קודם עם החבר שלי, ומשם אני לוקחת השראה. עכשיו כשאני נטולת בן זוג, אני מנצלת מצבי כעס מסוג אחר. זה יכול להיות כל דבר -  מישהו בעבודה או אחד הבנים שלי. כל אותם הדברים שאני עוברת בחיים האמיתיים, ואין לי את הזמן לחוות אותם במלואם ולהגיע לקתרזיס. אני פשוט מנצלת את עובדת היותי שחקנית, ומשחזרת את הרגעים האלה בסצנות החזקות שאני משחקת בהן".

איזה מין בן אדם את? האם את נוטרת טינה או שאת סולחת?

"אני לא נוטרת טינה. אני שוכחת מהר מאוד את הדברים, אלא אם כן מדובר באירועים שיש להם השפעה על ההיסטוריה שלנו, חוסר צדק למשל. ביומיום לעומת זה, אני יכולה להתווכח עם מישהו בשיא הכעס, ולמחרת אני יכולה לנשק ולחבק אותו, כי בעבודה, הכול מאוד לחוץ. אני לא אותה סוליטה, כשאני עובדת 14 שעות או כשאני נמצאת בביתי חופשיה ובמנוחה".

ובאמת מה גורם לך לקחת על עצמך תפקיד שדורש ממך לעבוד 14 שעות ביום?

"אני חייבת להודות בכל הכנות שבצילום טלנובלות יש הבט כלכלי בלבד. אילו יכולתי, הייתי עושה סדרות שבועיות ולא יומיות. כשאתה משתתף בטלנובלות אתה אולי מרוויח יותר, אבל בתמורה אתה גם משאיר את החיים האישיים שלך מאחור. זוהי אולי ה -  דילמה של השנה. מה אני עושה? האם אני ממשיכה בקצב הזה, או שאני עוצרת קצת. בחיי שאם הייתי יכולה הייתי בשמחה עוצרת קצת, אבל אני מסתכלת על השעון ואני אומרת לעצמי: 'סוליטה נשארו לך רק עשר שנים'". (פורצת בצחוק).

אז את פוחדת מהזמן שעובר?

"הכי מפחיד אותי להיות זקנה ענייה, או יותר נכון, שחקנית זקנה וענייה. מזה אני מאוד פוחדת".

את פוחדת שהגורל יוביל אותך לסיים את חייך ב-"קסה דה תיאטרו" (בית אבות לשחקנים בפנסיה)?

"לא, לא מפחיד אותי כי אני מכינה את עצמי מעכשיו לכל צרה שלא תבוא. מה שכן, אני פוחדת ממצב שבו אני אצטרך להיות תלויה באחרים-  בין אם זה בילדים שלי או באחיינים שלי, זה לא משנה. מאוד מפחיד אותי שלא יהיה לי כסף לעת זקנה, ומסיבות שלא תלויות בי. כבר קרה לי שהייתי מעורבת בכל מיני הפקות כושלות. הייתה למשל איזו הפקת תיאטרון שנגמרה בהפסד של 80 אלף דולר. בקיצור, הכל כבר קרה לי, ובגלל זה אני חוששת מאובדן העצמאות הכלכלית שלי. אחרי 40 שנות עבודה, להישאר בלי כסף, זה מאוד מטריד".

להפסיד 80 אלף דולר בשל הימור שגוי על הפקה לא מוצלחת, זה מילא, אבל איך יתר המכות של הכלכלה הארגנטינאית לא גרמו לך להגיד 'לא תודה', ולעזוב למקום אחר?

"גם זה כבר קרה לי פעם, לא מזמן. כששיחקתי בהצגה 'מייד אין לאנוס', במאר דל פלאטה, מצאתי את עצמי חסרת אונים, ובכיתי ובכיתי ובכיתי. הרגשתי כמו ילדה בת חמש, חשופה, ללא שום הגנה. כשנרגעתי, אמרתי לעצמי: 'סילביירה, צריך להתחיל מחדש, אין מה לעשות!', התחלתי מחדש והנה אני כאן. החשוב הוא שתהיה לך תמיד את היכולת לעבוד, ואת החשק והכוחות להתחיל מחדש".

תרגיעו! האורגזמות לעד נשארות

בעידן שבו מסתכלים רק על צעירים, האם העובדה שהדמויות הראשיות של 'מישהו שומר עליי' מדגימות זוגיות מבוגרת, מצביעה על שינוי?

"זה אומר דברים טובים על כולם. אני לא יודעת אם משהו באמת משתנה, אבל היום נשים בנות 50 הן לא אותן נשים כמו בתקופה שאני הייתי בת 20. אז הייתי מסתכלת על נשים בנות 50 והייתי רואה מול עיני זקנות. היום אני עומדת ליד בחורה בת 30, ועם כל הכבוד, לפעמים אני מרגישה שאין כמעט הבדלים בינינו. אני חושבת שמצבה של אישה בת 50 היום, הרבה יותר טוב מבעבר. אם מקשיבים לגברים מסוימים בני 30 מדברים, אפשר להניח בטעות, שנשים בגיל 50 כבר לא חוות אורגזמות. אני בהחלט מאחלת לגברים האלה רק טוב, אבל לפעמים בא לי להגיד להם שיירגעו קצת, כי האורגזמות ממשיכות גם אחרי גיל 50. אני אומרת את זה, כי כנראה שמפחיד אותם להגיע לגיל הזה. יש לי חדשות בשבילם -  כולנו מגיעים למקום הזה. ועכשיו כשאני כאן, אני רואה שזה לא כל כך נורא. אני אגיד לך אפילו יותר מזה, אני חושבת שאותם הגברים יהיו הרבה יותר יפים ומעניינים, דווקא בגיל 50".

השנה אושפזת. זה מה שהיית צריכה כדי להפסיק לעשן?

"להגיד שמחלת הריאות שעברתי הייתה הכרחית? לצערי כנראה שאדם חייב לקבל מכות כדי ללמוד. הייתי צריכה לעבור מחלה, כדי לקבל את ההחלטה -  ועדיין אני מרגישה שאני אישה מעשנת, שלא מעשנת. אני עדיין לא מעזה לקרוא לעצמי 'מעשנת לשעבר'. הרבה פעמים לאחר יום עבודה קשה, אני מחליטה שנגמר לי מההפסקה הזאת ושאני מדליקה סיגריה. יום אחד הייתי ממש בקצה, בדרך לחזור לעשן. זה היה בדיוק בתאריך יום ההולדת של סבתא שלי. הדלקתי נר ליד התמונה שלה, ויצאתי מהבית. כשחזרתי מהעבודה בערב, ראיתי שהנר עוד דולק וראיתי את המבט של סבתא שלי. הרגשתי שזה סימן לא לחזור לעשן. אפשר להגיד שסבתא הצילה אותי. האמת היא שבקצב המטורף שאני עובדת, כשהפסקתי לעשן, עליתי חמישה קילו. הייתי חייבת להתחיל דיאטה מיוחדת שבה אני חייבת לשרוף 700 קלוריות יומיום".

נעזרת בקבוצת תמיכה כדי להפסיק?

"כן. קודם נתנו לי תרופה שעוזרת לך להוריד את החשק לעשן וככה הורדתי את הכמות מ-24, לשש סיגריות ביום. אחרי 20 יום נכנסתי לקבוצת תמיכה ושם הפסקתי לגמרי".

מה קרה כשלאותה קבוצה הגיעה סולדד סילביירה?

"אה, זה היה יוצא מין הכלל. אנשים התנהגו כרגיל, כאילו שאני עוד איזו אחת. אנונימית. הם בכלל לא דיברו אתי על דברים שקשורים לקריירה שלי".

זה לא הביך אותך להגיע לקבוצת תמיכה כזאת?

"להפך. אני דווקא מאוד אוהבת להתערבב עם האנשים, ולהרגיש אחת מהם".

בא לך להיות סבתא?

"כבר עשר שנים אני חולמת על זה. ממש קיוויתי להיות הסבתא הכי צעירה מכל השחקנים, הרי עבדתי קשה בשביל זה כי כבר בגיל 21 הייתי אמא לשניים. אבל הבנים שלי עדיין לא נתנו לי את הזכות הזאת. אולי אם היו לי בנות, היה לי יותר קל".

ולהיות אמא כמו דמותך בסדרה?

"עכשיו? בשום פנים ואופן לא".

זהו? נגמר?

"כן. הרגע הזה הוא רק בשבילי, ולא בשביל שום דבר אחר".

 

הוזמנתי להיות זבוב על הקיר בצילומי הטלנובלה החדשה, האלופה. כמובן שעשיתי שיעורי בית, ועוד לפני הביקור, התיישבתי לצפות בשלושת הפרקים ראשונים. אני מוכרח לומר שכיוון שמדובר בטלנובלה בנושא כדורגל, הציפיות שלי היו די גבוהות. ציפיתי למשהו דינאמי, קליל ומלא הומור שישלב בתוכו אהבה, תככים, כסף, וכמובן הרבה כדורגל איכותי. התיישבתי לצפות מלא כוונות טובות, נחוש בדעתי לא להיות ביקורתי מדי. אבל כגודל הציפייה כך גודל האכזבה. עם כל האהבה והפרגון לז'אנר בכלל, וליצירה ישראלית בפרט, צלחתי את הצפייה בקושי רב, כשאני נלחם בשינה המאיימת להשתלט עלי, למרות השעה המוקדמת. משהו בסדרה הזאת פשוט לא עובד. הדמויות שטוחות ולא מפותחות. גם השחקנים המוכשרים, שמאוד הרשימו אותי בדמויות אחרות שהם גילמו, לא מצליחים להפוך את הסדרה לאפשרית לצפייה. אין ספק שיהודה לוי הוא חתיך הורס (בעדות בתי), ושחקן טוב, אבל הוא פשוט לא אמין בתור כדורגלן. באיזשהו שלב היה לי ממש קשה לראות איך הוא, ושחקנים טובים אחרים כמו עפר שכטר לירון וייסמן ולירז צ'רכי, הולכים לאיבוד בבליל של טקסטים חסרי עומק ומנסים לחפות על החסר, במניירות מוגזמות ומבטים חסרי משמעות. שחקן טוב לא יכול לעשות הכל לבד! הוא צריך תסריט טוב, בימוי טוב ודמות עגולה שתבטא את היכולות שלו. כל זה לא קיים בטלנובלה הזאת. העלילה עצמה לא מעוררת סקרנות וטומנת בחובה מוקש בעייתי בדמות מעבר לא מוסבר ולא מחובר בין שנת 95, לשנת 2006. המסנגרים יגידו שהמעבר נשאר לא ברור בכוונה, על מנת ליצור סקרנות ולעורר תהייה לגבי מה בעצם קרה בכל התקופה הזאת. אם ככה, אז אני ממש מצטער, אבל עלי זה פשוט לא עבד.

זה לא גברת זה אדון

נסעתי לאולפני הצילום בנווה אילן, בתקווה לגלות למה המוצר הזה נראה כמו שהוא נראה. ברור לי היה, שכמה שאתאמץ לא לעשות השוואות, ההשוואה עם האולפנים המשומנים והמקצועיים של ארגנטינה, בהם ביקרתי לא אחת, היא בלתי נמנעת. אני חייב להודות בגאווה שהאולפנים שלנו בהחלט עומדים בהשוואה הזו בכבוד. אני ממליץ לכל מי שיכול, לנסוע לבקר שם. מנהל הקומה, עם מכשיר קשר דבוק לאוזן וסיגריה נצחית בפה, הפנה אותי ואת הצלמת של העיתון שבאה איתי, לקומה התחתונה, שם מתקיימים הצילומים. גלי, עוזרת ההפקה, קבלה את פנינו בחיוך חם, ונתנה לנו קצת רקע על הסצנות שמצלמים באותו יום. בחוץ עמד אלי דנקר (איציק זליג) שהיה בדרך הביתה. ברכנו אותו לשלום, ולמרות שמאד רצה לתפוס איתנו שיחה, נאלצנו מפאת קוצר הזמן למהר פנימה, להספיק לראות כמה שיותר. בפתח חדר האיפור, חלפה על פנינו בחורה יפיפייה, עם רגליים מדהימות. "סליחה חמודה, מי את?" שאלתי. "אני שי", התקבלה התשובה. "איזה תפקיד את משחקת?" התעניינתי. "אני שי קדימי. אני בן". כחכחתי במבוכה ומיהרתי אל הסט. אין מה לומר, עבודת האיפור שעשו על שי (אלונה) מדהימה. לפתע הבחין בנו, שי קפון הבמאי. הוא נגש אלינו בהיסטריה מוחלטת, וביקש מאיתנו לצאת ולחזור אחר כך. אפילו גלי, הופתעה מהתגובה החריפה, וניסתה למלמל משהו על לחץ הזמן. כשצילום הסצנה הסתיים, נכנסנו שוב נחושים שלא לצאת חזרה, גם אם יבקשו. בסצנה הבאה מיטל (לירז צ'רכי) נכנסת לחדר מלון עם מנהל המלון. היא אמורה לכסות את מצלמת הביטחון, לפתוח את הכספת, להוציא מסמכים ולצאת מהחדר. אחד הניצבים מצביע על בעיה קלה בעיקרון ההמשכיות של הסדרה. מסתבר שבסצנה הקודמת שצולמה, מיטל קיבלה את מפתחות הכספת מאותו מנהל, ועכשיו מבקשים ממנה לפתוח את הכספת עם קוד דיגיטאלי. אם היא קיבלה מפתח, אז בשביל מה הקוד הדיגיטאלי? התחושה שלי היתה שהבמאי לא לגמרי סגור על עצמו - כל רגע הוא משנה את התסריט ואת ההוראות לשחקנים, כך שהפרטים החשובים נופלים בין הכיסאות, באווירת הבלגן הכללית. עברנו לסצנה אחרת. הפעם בהשתתפותם של ולדימיר פרידמן, שי קדימי ושני ניצבים. אלונה נמצאת בחנות. הדלת נפתחת והניצבים, בתפקיד סבלים, מכניסים פנימה ארגזים עם בגדים. אחריהם נכנס אוגנסיאן, עם תחבושת על האף. אלונה שואלת מה פשר כל הארגזים האלה, ואוגנסיאן מסביר שהמטרה היא להתפייס ולעשות סולחה. כשהוא מושיט את ידו לאלונה, היא מהססת. בסופו של דבר כשאלונה מושיטה לו יד בחשש, אוגנסיאן נובח בהומור, בניסיון להפחיד אותה. בחזרות, הסצנה יוצאת נחמדה ומשעשעת. אבל אחרי שנעשו אין סוף טייקים, שוב, בגלל חוסר ההחלטיות של הבמאי וכל מיני דברים לא סגורים - בטייק האחרון הצוות כבר מותש לגמרי, והסצנה הקטנה הזאת, יוצאת בסופו של דבר סתמית ומפוספסת. ואז סוף סוף מגיעה סצנה עם יהודה לוי. סער נכנס לחנותה של אלונה, מזהה, ולא מזהה אותה: "את נראית לי מוכרת. מאיפה את?" הוא חוקר, תוך שהוא מודד חולצה, ושואל את אלונה מה דעתה. כשאלונה מגלה שסער קונה את החולצה כדי ללבוש אותה כתחפושת, היא נעלבת שהוא מתייחס לחולצה שהיא עיצבה, בזלזול כזה. גם כאן, הדברים משתנים מרגע לרגע, בגלל הוראות הבימוי הסותרות. ושוב, סצנה עם פוטנציאל, יוצאת בסופו של דבר פארש. אפילו יהודה לוי כבר מתעצבן, ובצעקות רמות מבקש שקט. מרוב הרעש באולפן,שנגרם בחלקו בשל כמה ילדים בני שמונה שמסתובבים בין הרגליים של כולם, הוא שוכח את הטקסט. גם הנוכחות התמידית של שי קפון על הסט, בין השחקנים, נראתה לי מוזרה ולא במקום. בארגנטינה, הבמאי בכלל לא יושב על הסט. הוא יושב בחדר הבקרה, מה שנותן לו פרספקטיבה אחרת לגמרי על המתרחש. אני כבר בכלל לא מדבר על העובדה שבארגנטינה, גם כשעל הסט יש אווירה ידידותית וחמה, אף פעם לא פונים לבמאי בשמו הפרטי. אפילו הכוכבים הגדולים ביותר כמו פקונדו ארנה, גבריאל קורדו וסוליטה סילביירה, פונים אליו בכינוי "סניור דירקטור". זה לא בגלל הפוזה, וסביר להניח שהבמאי אפילו לא ביקש את זה. זה נובע מתוך כבוד לידע של הבמאי, ולמקום שבו הוא נמצא כ"אבא" של ההפקה. כששם אומרים "שקט, מצלמים!", תוך דקה משתרר שקט מופתי. אבל בארץ, כמו בארץ, כולם ב"חבר'ה" כך שהמון אנרגיות מתבזבזות על צרחות ובקשות לשקט. לדעתי זה נובע מאותו חוסר כבוד בסיסי לבמאי שנמצא על הסט. אבל מה שהכי הרגיז אותי בכל הביקור הזה היה הפער העצום בין התשתית המפוארת ששמה את ארגנטינה בכיס הקטן מבחינת כמות הסטים, איכות התפאורה והכסף שמושקע באולפן, לבין העבודה החלטוריסטית בכל מה שקשור לתוכן- תסריט כושל, בימוי לא בטוח, דמויות לא מפותחות. במשך תקופה ארוכה, כל מה שנכלל בקטגוריה 'סדרה ישראלית' היה רע, מביך וחסר טעם, למרבה המזל, הדברים השתנו. עם הזמן למדנו לעשות דברים טובים עם שחקנים מופלאים, גם במסגרת הז'אנר של סדרה יומית בהמשכים. צר לי לומר ש"האלופה" מחזירה אותנו אחורה, לימי הביניים של הטלנובלות הישראליות.

 

 

 

 

 

 

 

 

``אני לא פרוד``

תודה לחברת הפורום שירה (shirshir9) פקונדו ארנה מכחיש שוב את המשבר שלו עם בת זוגתו איסבל מסדו בשבוע האחרון, דמותו תפסה מקום מככב בתוכניות הטלוויזיה ובעיתונים. והייתה לכך יותר מסיבה אחת מוצדקת לכך שזה יקרה, פקונדו ארנה (33) קיבל שני פרסי מרטין פיירו על עבודתו ב"פדרה קורחה" (לב אמיץ) התוכנית שבשנה הקודמת היה בראש צוות השחקנים שלה, פרס אחד הכתיר אותו כשחקן הראשי הכי טוב בטלנובלה ופרס שני היה המרטין פיירו- הזהב ("אל אורו") לטלנובלה עצמה. למרות זאת, מצד אחר, שמו האיר את תשומת הלב של הציבור בנושא שאין לו אף קשר למקצוע. בימים אלו, פרצה שמועה שהקשר הזוגי שלו שמזה שמונה שנים הוא מחזיק בו עם איסבל מסדו (27) הסתיים. חלקם דיברו על פרידה סופית ואחרים דיברו על משבר. השקט שעליו שמר פקונדו ארנה לא עזר להסיים את השמועות, לבסוף, השחקן סיים אותן עם ראיון ל"קאראס" . "דבר מזה אינו נכון" אמר. "לא נפרדתי ולא היה לנו משבר, מה שאמרו זה שטויות". אחת הסיבות שפרצו השמועות הללו הייתה העובדה שפקונדו ארנה הלך לבדו לטקס הענקת המרטין פיירו, וברגע הענקת הפרס הוא לא הזכיר את האישה שאיתו אלא רק את מרסלו ריי, האדם שהיה האמרגן שלו עד יום מותו. "כשהציעו לי לעשות את "פדרה קורחה" אני חשבתי לוותר על הפרוייקט, והוא היה זה שייעץ לי לעשות אותו, בגלל זה  רציתי להקדיש את הפרס הזה לו באופן פומבי, הוא צדק" מספר השחקן. "בקשר לפרסים, לא ציפיתי מרטין פיירו על השחקן הטוב ביותר. חשבתי שראול ריצו (מנואל קוסטה, פדרה קורחה) ייקח אותו. על הטלנובלה עצמה למרות זאת כן ציפיתי. חשבתי שמגיע לה משום שהייתה יותר מהצלחה. היא הייתה תוצר מדהים שנעשתה עם מעט מאוד משאבים. "פדרה קורחה" הייתה תוכנית עם זוהר מלאכי, ומרסלו ריי היה זה שדחף אותי לעשות אותה, לא רק שהיה לצידי תמיד הוא גם ייעץ לי לעשות אותה. בגלל זה רציתי להקדיש את ה-20 שניות הללו כדי להודות לו באופן פומבי". הרבה מקדישים את המרטין פיירו לאנשים הכי קרובים להם, מדוע אתה לא הקדשת אותו לאישה שלך?     לאנשים הקרובים לי אני מקדיש את חיי. ולה הקדשתי את הפרס לאחר מכן כשהבטתי בה בעיניים. מדוע היא לא ליוותה אותך לאירוע?     משום שהיא לעולם לא בא איתי למקומות האל. אנו חולקים את הרגעים החשובים האלה אבל בבית, כשאנחנו לבד. את יודעת מה קורה? להיות שם זה להרגיש קודם כל המון מצלמות שמחכות שיקרה משהו. אם אני הולך עם האישה שלי אנחנו לא חווים רגע אחד של מנוחה. בכל מקרה זאתי החלטה שהחלטנו יחדיו. שנינו חושבים שהיא תהנה יותר לראות את האירוע בשקט, מהבית, בכל אופן היא הייתה האדם הראשון שאליו התקשרתי, התחלתי להתקשר אליה כבר שירדתי מהבמה. איך חגגת?  תחילה, נתתי נשיקה לכל הצוות. לאחר מכן הייתה המסיבה הפרטית שלי. הלכתי לבית לראות את איסבל, זאת באמת הייתה חגיגה. היינו רק היא ואני, לא דיברנו יותר מדיי. רק הבטנו זה בזו. העניין הוא שהרגעים האלה מאוד מיוחדים, משום שאז אתה שם לב שבהצלבת המבטים האלו יש סיפור שלם של שיתוף, שבמבט הזה נמצא הכל. בלילה הזה היא הדליקה את האש וחיכתה לי עם "טיה מריה עם קרח". ישבנו בסלון, הבטנו אחד בשני וחייכנו. נשארנו כך זמן ממושך, לאחר מכן בשלוש בלילה בערך נפגשתי עם כל שותפיי לצוות של פדרה קורחה במסעדה ב"פוארטו מדרו" שישה חודשים לאחר שסיימו לצלם את הטלנובלה שגרמה להם לזכות בשני פרסים, פקונדו נראה הרבה יותר רזה. הוא שהוריד שני קילו והפסיק ללכת למכון כושר אבל זאת רק הדרך שלו להתכונן טוב יותר לקראת הדמות שהוא מגלם מזה מספר שבועות בהצגת התיאטרון "מבקר אצל מר' גרין", יחד עם פפה סוריאנו. זאת הפעם הראשונה שאתה משחק בתיאטרון. אתה חושב שזאת הזדמנות שלך להתרחק מדימוי סמל המין, והציבור יתייחס יותר לאיכות שלך כשחקן? בשבילי, שמסתכלים עליי כאל סמל מין זה היבט אחר של משחק, מי לא היה רוצה להיות סמל מין? באותו אופן, אני לא תומך בזה. אני משחק כשצריך לשחק. אם צריך לעשות סצינה במקלחת, אני משחק את הסמל מין. ומחוץ לסצנה? טוב, כולנו יודעים מזה להסתכל בראי ולאלתר פרצופים ומבטים, כולנו עובדים על היכולת שלנו להיראות כנחשקים. אבל אנחנו יודעים שעל הדברים האלו לא מדברים. או שקורה לנו שאנחנו מדברים עם אדם מסויים ואתה יודע שהמבט היה יותר מהרגיל? אתה יודע את זה, אתה יודע שהאחר גם יודע זאת, אבל אף אחד לא אומר מילה. מעולם לא ניסית לקחת עד התוצאות האחרונות את הצלבת המבטים? העניין הוא שהתוצאה האחרונה של הצלבת מבטים זה לא לקרוץ לבחורה ואז לקחת אותה למיטה. כאשר דבר כזה קורה בין שני אנשים אין צורך להמשיך ולחפש משום שבכך תהיה סכנה לאבד את הקסם של אותו רגע. עדיין נרגש מהמרטין פיירו שבו זכה, פקונדו מודה לאלו שהתקרבו לברך אותו. ברגע הוא חוזר על הנושא של "פדרה קורחה". "זאת הייתה טלנובלה שהשפיעה רבות על הקהל" הוא אומר, "בגלל זה אני מרגיש מאוד מאושר שהכירו בנו על כל העבודה של הצוות" האופוריה לא לקחה חלק בחגיגות על קבלת המרטין פיירו? את האופוריה חוויתי ברגע שהעניקו לי את הפרס. לאחר מכן, הגעתי הבייתה, הנחתי אותו על השולחן ושמתי לב שיש לי על מי להסתכל בעיניים, מישהי שיודעת, שמבינה, שאיתה אני חולק את חיי. בשבילי אין אופוריה גדולה יותר מאשר להיות בבית עם אשתי. וכשהכלבה שלי, פמפה, נמצאת כאן, לצדי, משגיחה על כל מה שקורה. איך אחליף את כל זה בהתקף של היסטריה. לאחר שמונה שנות  קשר ושל כל כך הרבה רגעים משותפים, השותפות לא תופסת את מקום התשוקה ביחסים בין בני הזוג?  בחיים יש מקום להרבה דברים. יש רגעים שאתה חש שהכול הלך לעזאזל, שאתה חושב שהכול נגמר. אבל אחר כך אתה שם לב שזה רק היה רגע ושעברת אותו. אז, הכל חוזר להרגיש טוב. להעמיד פנים שתמיד ההווה הוא כמו ברגע הראשון שהצטלבו מבטים זה טיפשי. אצלנו קרה שאחרי שש שנות קשר זוגי, יום אחד אמרתי לאיסבל: "נארגן לנו ביתון נודד (קרוואן), טנדר, ובואי ניסע לטייל ולאכול בטבע ומתוך ניסיון" והיא הסכימה. הלכנו להר ואמרתי לה: "אני אטפס ואת תחכי לי כאן?", "יאלה" (בספרדית DALE ש.ט) ענתה. "בלי כסף?". "טוב". "עם הכלב ובלי יותר מזה?". "טוב" אמרה לי. לכן אני חושב שאם זה לא שומר על הקשר חי...זה פשוט כך: אם אתה מנסה להפחית מהערך של ההתאהבות בשביל המיטה, הפסדת. איזה אחוז מהפרס שקיבלת הוא בזכות איסבל?  מהפרס שאני הבאתי, חלק גדול ביותר. היא מאוד חשובה בקריירה שלי. היא תומכת בי מעל לכל וזה בשבילי 95% מהכל. אם לא היה לי הקשר הזה איתה לא הייתי יכול לעשות את הדברים כמו שאני עושה אותם. למען האמת, אם לא היה לי אותה לא הייתי יכול לחיות.