פרק רביעי:ספרים נופלים

נשמע חבתה, ועוד אחת, ועוד אחת, ואחרי כול חבתה, נשמעו אלפי דברים שנופלים.

לאריקה לא לכך הרבה זמן להבין אוי לא, מדפי הספרים נופלים וכפי שאריקה שמעה, החבתות והנפילות רק התקרבו אני חייבת לצאת מכאן, בין המדפים, אחרת, אמחץ למוות!

אריקה הייתה ממש באמצה הדרך של המסדרון, היא התבוננה ימינה ושמאלה, שני הצדדים נראו לה ערוקים, כאילו שאם תפנה ימינה, הדרך תיהיה יותר ערוקה, ואם שמאלה, הדרך תיהיה עוד יותר ערוקה וכך גם ההפך! ביינטים, נשמעו החבתות הולכות וקרבות, עד שעברו כאילו לצידה של אריקה, לאריקה כבר לא היה הכפת לאיזה כיוון תרוץ, היא אפילו באותו רגע לא זכרה איפו ימין ואיפו שמאל!

היא אמרה לאצמה אני חייבת לברוח אך נעלי העקב שלה הכאיבו לה, היא מעדה כול מספר צעדים, היא שמאה את הצעדים שלה הולכים ונעשים מהירים יותר , אך כאשר היא התבוננה אל רגליה, זאת לא הייתה היא, הצעדים ששמעה, היו מלאי מרץ, ואילו היא, בכול צעד סבלה, וכבר התחילה לצעוד בכבדות עד שנפלה!

החבתות הלכו וגברו, לאריקה היה נדמה שהארון שמולה כבר נפל אליה אם כול הספרים, אך זה לא היה הארון, שתי ידיים ערוקות הושתו אליה, זה היה בנג'מין, עינייו הבהירות נצצו מרוב בהלה, בגדיו הנאים היו מלוכלכים מרוטב כול שהוא ושערו היה לא מסודר ונראה משונה!

קמח עף מבגדיו כאשר התישב אל הרצפה לכחת את אריקה, הוא צעק, אבל אריקה, מהחבטה שקיבלה שמאה אותו לשניות אחדות בתור הד, עד שבנג'מין תפס באריקה, הרים אותה, אך זה היה מאוחר מדי. האדמה נראתה כרועדת, אריקה התעוררה מהזעזועה וקמה אל רגליה, בנג'מין רק התבונן למעלה וכך אחריו גם אריקה.

המדף התכונן ליפול, מספר ספרים נחתו מסביב אריקה ובנג'מין, אריקה ובנג'מין חשבו שזה הסוף.

בנג'מין לא עיבד תקווה, בקולו העמוק והחזק , הוא צעק "אריקה! היסתתרי מתחתי! מיד!" אריקה הרימה את ידיה, כיסתה את ראשה, בנג'מין תפס ביד אחת אותה ביד השנייה גם כיסה את ראשו, ושניהם יחד צנחו אל הרצפה, מחובקים ומחקים לגורלם...

ספרים רבים נפלו אל בנג'מין וחבטו בראשו ובגופו, אך יותר מכול, שניהם פחדו מהארון, הוא היה גדול וחזק, הם שמעו את חריקות המדפים, הולכים וקרבים , מתחזקים ומתחזקים עד שלבסוף!

הוא פגע, הרעיד את כול גופו של בנג'מין אשר צעק בכול כוחו מכאב עז שאחז בו, אריקה צעקה "בנג'מין" מדאגה ופחד, אך לה הייתה תשובה, ידיו החמות של בנג'מין, נחו מסביב גופה הרזה של אריקה, וחיממו אותה מעט, אך הן השתחררו, לא זזו, עד שהחבתות הופסקו, אריקה לא זזה גם!

עז היה שקט, אריקה התבוננה מסביב, היא הרימה בקושי את הארון, וזחלה החוצה, גוררת את בנג'מין אחריה! כעשר יצאה אריקה, היא הניחה את בנג'מין על גבו, הוא היה מחוסר הכרה, אריקה נעמדה אל רגליה, ועז גילתה שנעל אחת שלה, איננה, היא התבוננה מאחוריה, ארמות ספרים היו מאחוריה, אחת הארמות, נראתה כמו גבעה מלאה בספרים, שם , היא ראתה את הנעל שלה, היא לכחה את בנג'מין וגררה אותו אל 'גבעת הספרים' הזאת!

כאשר אריקה הגיעה, היא היתבוננה סביבה, ועז , כאשר היא התבוננה אל הדלת, צל עבר, הצל של אביה!

כאשר אריקה לבשה את נעלה, בראשה היא הבינה אבי! הוא דחף את מדפי הספרים, הוא ניסה שהם יפלו אלי, בגלל זה הוא שלך אותי לכאן...

אריקה התבוננה בבנג'מין, הוא היה עדיין מחוסר הכרה , אריקה משכה מעט בכתפו, ניערה אותו, תפחה אל הלחיים שלו, עד שהתעורר.

הוא פתח את עייניו הגדולות, ולאחר שנייה קפץ ואמר בקול "אריקה ! את בסדר? לא נפגעת?!" אריקה צחקה ואמרה "אני לא נפגעתי, אתה זה שנפגעתה, עיבדתה את הכרתך! אתה בסדר?"                                                                                                  "קצת כואב לי הגב, אבל אני חושב שאיהיה בסדר!"                                                                                                                                             "תן לי לבדוק! למקרה שזה לא בסדר..."

אל גבו היה באמת סימן גדול, אדום, לא מדמם, אבל החולצה וז'קט העור נקרעו!

פניה הלבינו למראה הספרייה, אך היא מיד שינתה את הבעת פניה ממבוהלת, לעצובה! והיא אמרה את המשפט שהכי הפחיד את אריקה "אריקה! אביך קורה לך, הגיעה הזמן, אני מצטערת, המשרתים ואני כבר נסדר את הסיפרייה, וגם אתה בנג'מין!"                                                                                                                                                                                                                        "אבל... גבירתי!" אמר בנג'מין                                                                                                                                                                                     "אני מצטערת!" אמרה אמילי "אבל להיפרד כול אחד צריך יום אחד..."

אריקה הוציאה את הקוץ לבסוף, עז היא הלכה בשקט לאמילי, לא התבוננה בפניו המפוחדים והעצובים של בנג'מין, אשר עדיין עמד בארמת הספרים, ודמעות התחילו זולגות מעיניו, נופלות אל כריכת ספר אחד, ומטפטפות לכריכת ספר אחר, אריקה, פשוט הלכה, מתבוננת אל הרצפה, רגליה רועדות, היא מרגישה שוב בת קטנה, שרוצה את אמא לידה, רוצה שאמא תבוא, תחבק אותה ותגיד לה "זה לא נורע ביתי היפיפיה, עייני חן שלי, את תיהי בסדר, את תימלכי אל אחוזה זו, אל כול השדות, החוות..."