פרק שני:אמילי

באותו ערב , שאריקה כינתה אותו "חגיגה במוות" אריקה רצתה לבכות כול הזמן, הארוחה התקיימה בחוץ, היה זה קיץ , אבל לאריקה היה כול-כך קר, כאשר היא התקרבה לאביה, נעשה לה יותר קר. נדמה היה לאריקה שאף אחד לא באמת הכפת שהיא הולכת למות בייסורים, חוץ מלבנג'מין וגם לאחים של אריקה.  כול שאר האורחים אכלו ,צחקו , נגנו ופשוט נהנו.

אריקה לא רצתה לשאול את האורחים את השאלה "סליחה?! איך אתם יכולים לשמוח ביום כזה?" אך היא שתקה, היא ידעה שאם תשאל את שאלה זו, דבר לא ישתנה, כולם רוצים לשמוח ואין דבר שתוכל לעשות! באמצה החגיגיה , אריקה חזרה אל האחוזה, היא התייחסה אל המשרתים בצורה יפה, לכן הם התייחסו אליה יפה גם. אריקה לא התייחסה אל המשרתים כמו אדון למשרתו, הם התנהגו זה לזה כמו חברים טובים, במיוחד אריקה התיחסה יפה אל אמילי, המשרתת שהייתה לה כמו אם!

אמילי הייתה בת 35, ותמיד כאשר בנג'מין לא היה יכול לבוא, היא הייתה שם במקומו, אבל היא הייתה יותר קשוחה, אחרי הכול, בנג'מין היה גדול מאריקה רק בשלוש שנים ואמילי הייתה גדולה ממנה בשמונה-עשר שנה.

הן התנהגו זו לזו כמו אם ובת כול-כך טוב שכאשר אריקה הייתה אומרת לאמילי דבר לא נעים כמו 'טיפשונת' או 'הרעיון שלך מגוחך' אמילי תמיד הייתה נוזפת בה, מעקמת את אפה ומיד דורשת מאריקה לבקש סליחה!

מדי פעם אמילי הייתה נותנת לאריקה הוראות כגון "נקי את חדרך!" או "את לא יוצאת מחדרך אחרי שמונה!"

אריקה תמיד הייתה צוחקת ואומרת "אמילי...באמת את לא אמא שלי!" אבל אמילי תמיד אמרה "אין לך אמא , נכון? עז אני רק רוצה שתדעי איך זה כאשר יהיו לך ילדים, שיהיה לך קצת שליטה!" אריקה לרוב התבוננה מטה, בעצבות:

"אבי בטח יחליט אם מי אתחתן, והוא יהיה אדם ראשה כמוהו, אני בטוחה!" אמילי , אשר כמו אמא, תמיד מצעה פתרון והסבירה לפרטים "סליחה? בנג'מין הוא כזה אדם נורע, יום אחד, אני בטוחה ששניכם תעופו מאביך לאיזה בית קיץ באיזה יער מלא בצמחים יפיפים ואגם קטן ! את והוא יכולים להיות האנשים הכי מאושרים בעולם בקרוב, חוץ מזה אני..." אבל תמיד אריקה אצרה ואמרה "אמילי! תודה רבה אל האצה אבל ... אבי לעולם לא ירשה זאת, וגם, בנג'מין ואני סתם חברים אנחנו לא... לא..."                                                                                                                                                                                                             "עומדים להנשע?"                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                   אריקה הייתה כבר מיואשת, היא חבבה את בנג'מין, אבל לא הייתה בטוחה שהיא ... ממש אוהבת אותו !

הובכן, אנו צריחים לחזור למה שקרה אחרי שאריקה נכנסה לאחוזה, עז...

אריקה נכנסה לחדר הגדול של המשרתים, החדר היה כמעט מלא, רצפת האבן הייתה מכוסה בקליפות תפוחי אדמה בפינות אחדות, הקירות היו מאבן ובחורף, היה ממש קר, התקרה הייתה בנוית עץ ומספר קורות עץ כפר רופפו או שכבר היו בסכנת נפילה (פה ושם היו כבר חורים) כאשר אריקה הניחה את רגלה בחדר, מיד התחילו קריאות כגון "אריקה, הנסיכה הקטנה שלנו..." וגם "אריקה, אביך ברוך שפטרנו, סתם מנובל, טיפש ובור..." ועוד אלפי קריאות עידוד!

אריקה ידעה היטב שכולם יודעים אל מה שהמלך הולך לעשות לה, אך כמו תמיד היא לא רצתה לקלקל את השמחה ...

היא נסתה להשתיק את כולם, לא הצליחה , בראשה עברה המחשבה או באמת, יותר טוב שאלך מכאן! בקרוב יגיעה יום מותי ... אך ברגע האחרון נכנס בנג'מין , הוא תפח אל הכתף של אריקה ושאל " את רוצה קצת עזרה?" כמובן שאריקה התבוננה בו ואמרה "כן!" בקול חלש ובוכה. בנג'מין הרים את קולו בכול כוחו וכמעט בשירה צעק "שקט רבותיי!" אריקה התבוננה בו חזרה ואמרה במהירות "תודה!" ובנג'מין אמר לה בחזרה "אין בעד מה!"                                                                                                                                                                                                                                                        עז החדר וכולם באמת השתתקו. אריקה נסתה להגביר את קולה בפני כולם, וכבר היא התחילה לנסות למחוק דמעות מלחייה, עז היא התגברה ואמרה לאצמה אריקה! אין לך עוד הרבה זמן, דברי או ש...

היא לא הספיקה לסיים את מחשבותיה ובדלת עמדה כבר אמילי, מתנשפת בכבדות.

כשאמילי ראתה את אריקה, שתיהן אמרו בקול את שם השנייה "אריקה!" "אמילי!" ושתיהן רצו לחבק זו את זו עד שאמילי התחילה לבכות בין זרועותיה של אריקה! אריקה אמרה שהיא תיהיה בסדר, ואמילי רק ענתה בבכי, "חמודה שלי, אני בטוחה שתיהיה בסדר..."

לבסוף הן שחררו אחת את השנייה ואמילי אמרה "הובכן בנג'מין..." היא הסתובבה לכיוון שלו והמשיכה "היום אנחנו נותנים לך מנה כפולה של אוכל שתביא לאריקה, ברור... ותביא את הארוחה ב3 בבוקר, השומרים מסביבה ירדמו עד עז!"

אריק כמעט צעקה "שומרים! בנג'מין, לא אמרתה דבר בקשר לשומרים!"

בנג'מין התבונן בעצבות אל הרצפה, ושתק לזמן רב עד שנכנס משרת אחד לחדר ובקול מפוחד אמר "אריקה , את מוכנה? הגיעה הזמן!"