ג'וספין, הנערה היפיפיה בכול אנגליה הולכת ברחובות, שימלתה נופלת על האדמה, עורה, שלא כמו תמיד, נראה היה לבן. לא לבן כעור בהיר, לבון כמו רוח רפאים. גשם ירד מסביב ומרח את האיפור של ג'וספין על כול עבר הו דומיניק היקר... חשבה לאצמה מדוע, מדוע הרסת את בייתי, את משפחתי, הבית היקר שקניתה לי, כרגע הוא הריסות, צרפת עוד רגע הולכת להתקיף שוב* ואני נמצאת בחוץ, בגללך,חשבתי שאתה אהבתה אותי, וכאשר ראיתי אותך במראה, זאת אומרת, לא ראיתי, היתה חייב לנשוך אותי, בקרוב, אני הייה כמוך, ערפד מהלך, הצרפתיים יבואו, יחטפו אותי, וכאשר אגיעה לצרפת, אנשוך את כולם אני אהיה רוצחת כמוך! ליבה של ג'וספין הכאיב לה, לאחר כול פאימה אף יותר, לפתא, ניגלתה מולה שלולית ענקית אם אתבונן בה, לא ארעה דבר...חשבה אצמה, אך היא הייתה יותר מדי נרגשת, או מפוחדת, וכפי שחשבה, בשלולית, פניה לא נראו.
ג'וספין היתבוננה בידיה, הן היו לבנות כקרח, וקרות כקרח. היא מיששה את לחייה, וידעה שהן כבר לא ורודות, היה לה כול-כך קר, אך היא התעלמה מהקור. ג'וספין החליטה שהיא צריחה לעזוב, אך ליפני עזיבתה, היא רצתה ללכת לבית הקברות, להיפרד מאביה היקר.
לרוב, פחדה ג'וספין מבית הקברות, אך הפעם, הפחד היחיד שהיה לה הוא מה שהיא . היא עברה מצבה מצבה, עד שהגיעה למצבה ענקית, החושך גרם למקום להראות מיסתורי והאדמה נעשתה בוצית ומלוכלכת שלרגע ג'וספין הרגישה איך היא נכנסת לאדמה, להיות חלק מהמתים סביבה, על המצבה היה כתוב באותיות יפיפיות מסודרת וחרוטות:
לומיאר גליסטון
מי ידע שזה יהיה עתידי, אבי היקר אמרה ג'וספין.
רישרוש מצמרר נישמא בין השיחים שמאחורי ג'וספין, ג'וספין היסתובבה במהירות, שערה השחור עף אל פניה, דמעות זלגו על לחייה הקרות, ג'וספין קיוותה שהדמעות יחממו אותה, אך לא, הן היו קרות כמי האוקיינוס האטלנטי, כפי שסיפרו אנשים! הדמעות לא הופיאו מכאב, או כעס, אלא מפחד! מולה הופיאה מצבה גדולה כמצבת אביה ואליה כתוב:
דומיניק ארונדל
כך חשבתי אמרה לאצמה ג'וספין דומיניק אכן מת,טיפש! איך הוא לא חשב שאגלה, הוא נימצא ממש מאחורי קבר אבי! פחדה של ג'וספין נעלם, אך מיד חזר כאשר ניזכרה הרי... הרי אתמול היתבוננתי לאחור ו... לא היה שום דבר, לא קבר ולא דבר, רק שביל חצץ! איך זה יכול להיות! "זה קורה נכון? ג'וספין!" נשמע קול מאחוריה " כאשר ג'וספין היתבוננה לאחור, על קבר אביה נעמד דומיניק "אינך יכולה לשנות זאת, את עכשיו כמוני, את רועה אותי האמיתי!"
עכשיו הכול היה ברור, ג'וספין היתבוננה מסביב, היו עוד הרבה קברים שלו היו קודם, אני ערפד, אני רועה ערפדים כפי שלו ראיתי קודם חשבה לאצמה.
תאריך:2008
מקום:אנגליה
"אצרי!!!" צעקי ג'קי "אני לא אוהבת סיפורים מפחידים!" הוסיפה. "מה ג'קי?" שאלה אחותה הגדולה, "את לא יודעת שבליל כול הקדושים זו חובה לספר סיפורים מפחידים!"
"אני יודעת, ליליאן"
"עז מה... להמשיך?"
"לא כדי"
"למה?!"
"כי אני יודעת איך להחזיר לך"
"אבל אני בת 16, אני הרבה יותר חכמה ממך, ומפחידה יותר!"
"אבל אני בת 14! גם אני כבר לא תינוקת"
מישהו דפק אל הדלת של החדר הקטן והנקישות הקפיצו את ליבן של הבנות, אך קול מרגיע הוריד את הפחד של שתיהן "חמודות, הגיעה הזמן לישון, ולא! לא מעניין אותי עם אתם רק ב'אמצע החלק הכיייי מותך'"
"אבל אמא!" אמרה ליליאן
"לא! מה אמרתי עכשיו?"
"אוקיי"
"אוקיי"
"לילה טוב!"
"גם לך אמא! רק אמא! תשאירי את הדלת פתוחה? אני רוצה ליראות את השלט לדלת שבניתי!"
כאשר הבנות הלכו לישון, אמרה ליליאן "את לא רוצה לראות את השלט, את פשוט פוחדת מהחושך תינוקת קטנה של אמא!"
"אני לא! הינה , אני אסגור ת'דלת!"
ג'קי ניגשה אל הדלת, אך נאצרה להתבונן בשלט שבנתה, ואליו כתוב:
.png)
.png)
.png)
.png)
.png)
