"כן, האמת שאני מודע לזה. אנשים שולחים לי עיתונים מישראל ומדי פעם אני רואה את עצמי מתנוסס בין הדפים. האמת שאין לי מושג מה כתוב. אולי בכלל כותבים שאני בן אדם נורא ומגעיל? אני מקווה שלא ומעדיף לחשוב שהכתבות תמיד מפרגנות. אני מקווה שאני לא מביך את עצמי עכשיו...

אני יודע שטלנובלות מכל רחבי אמריקה הלטינית מאוד מצליחות בישראל והייתי רוצה להגיע לשם יום אחד. אולי עכשיו עם 'פטיטו', מישהו יזמין אותי. אני מכיר המון אנשים שהיו שם – פקונדו, נטליה, איסבל מסדו, ילדי המורדים. כולם סיפרו שעברו חוויה מאוד מיוחדת. גם בתקופה שחייתי בקולומביה, שמעתי ריקושטים וזה עשה לי חשק. חשוב לי להבהיר שחוץ מתמונות שראיתי משם שהמחישו שלי שמדובר במדינה שונה לגמרי ומיוחדת מכל המדינות האחרות, מה שבעיקר מפתיע את האנשים שחוזרים משם, זה הקהל החם".

יש לך הרבה קהל בארץ. יש אנשים שלמדו לדבר ספרדית בזכות הטלנובלות שלך...

"כן שמעתי שיש ילדים שלמדו לדבר ספרדית ונורא נבהלתי, כי הבנתי שהם למדו ספרדית מאוד גרועה. ידעתי שאני חייב לדבר בשפה יפה ומוקפדת יותר, שילמדו ספרדית טובה".

דרך ארוכה עברת מאז "עשירים ומפורסמים" לצד נטליה אוריירו ועד "פטיטו"...

"עשיתי כמעט אלף דברים. לפני כחמש וחצי שנים התקשרו אלי מקולומביה והזמינו אותי להתארח במשך חמישה חודשים בטלנובלה 'פדרו אל אסקמוסו' (פדרו התחמן –א.פ.). זאת היתה מעין גרסה גברית לבטי המכוערת. השחקן הארגנטינאי שכיכב בתפקיד הרע, עזב את הצילומים באמצע וקראו לי להחליף אותו, לא בדיוק כאותה דמות, אבל גם בתפקיד ארגנטינאי מנוול. קצת התלבטתי, במיוחד בגלל הדעות הקדומות שיש לארגנטינאים על כל מדינות דרום אמריקה האחרות ועל זה שהכל שם משעמם ולא מקצועי. בסופו של דבר נסעתי ואיך שנחתי הודיעו לי שהטלנובלה התארכה לחמישה חודשים נוספים. התגלגלתי מטלנובלה לטלנובלה, וככה נשארתי חמש וחצי שנים. כיכבתי בשלושה תפקידים ראשיים בטלנובלות, ובעוד שלל תפקידי משנה. הספקתי גם להנחות תכנית ריאליטי וגיליתי שאני מאוד אוהב להנחות. לפני שנה חזרתי לארגנטינה כדי להשתתף בגרסה הקולומביאנית של 'עקרות בית נואשות'. זה היה אידיאלי - עבדתי במדינה שלי עבור פרויקט שנועד לחוץ לארץ. בגלל שכבר הייתי פה, חזרתי ללימודי תיאטרון ואז התקשרו אלי והציעו לי לככב במחזמר 'סוויט צ'ריטי'. היוצרים מברודווי הגיעו לארגנטינה כדי לפקח על ההפקה שהיתה מאוד מקצועית ורצינית. למזלי, המחזמר היה להיט וגיליתי שאני מאוד אוהב לעשות קומדיות מוזיקליות ותיאטרון. כשהסתיימו צילומי 'עקרות בית', קיבלתי טלפון מההפקה של 'פטיטו' שרצו שאגלם תפקיד אורח. הרעיון לעשות משהו לקהל צעיר יותר, מצא חן בעיני כי כבר שנים שאני לא עושה שום דבר לצעירים. הקליק היה הדדי. גם אני אהבתי את הדמות והסדרה וגם ב'פטיטו' אהבו אותי והאריכו את התפקיד שלי. מתקשרים אלי עכשיו ממקסיקו וונצואלה ומציעים לי כל מיני דברים, אבל בינתיים אני נשאר בארגנטינה כי בשנה הבאה מצלמים עונה שנייה של 'עקרות בית'. אפשר לומר שהפכתי לחלק בלתי נפרד מקולומביה כמו שאני חלק בלתי נפרד מארגנטינה".

כשהצלם מצטרף לשיחה, ארשת של בהלה משתלטת על פניו של ראמוס והוא מאבד צבע. רק כשהוא מבין שלא מדובר בפפראצי רודף בצע אלא בצלם שלנו, הוא נרגע. "בגלל שאני לא נוהג להתראיין, הרבה פעמים מגיחים צלמים משום מקום, מצלמים אותי ומלבישים על התמונות סיפורים בלתי אפשריים. זה חוסר כבוד וזה מעצבן", הוא מקטר.

בארגנטינה שוכחים לפעמים שאתה ארגנטינאי?

"לא לא. בארגנטינה יודעים שאני ארגנטינאי שעובד בקולומביה. מה שכן שואלים אותי כל הזמן איך הקולומביאנים ומתייחסים אלי ותופסים ממני מדריך להתנהגות עם קולומביאנים. ההתנגשות בין תרבויות היא לא עד כדי כך חזקה כמו שאנשים חושבים. סך הכל אנחנו מאוד דומים. אחד הדברים שאני הכי אוהב בזהות הכפולה הזאת הוא שכשאני רוצה, אני לא מכאן ולא משם וכשאני רוצה, אני גם מפה וגם משם. גם הנסיעות הלוך חזור מוסיפות פלפל לחיי היומיום".

ספר קצת על התפקיד שלך ב־"פטיטו"...

"אני זה שנכנס לתמונה כדי לעשות קצת בלגן. יש את סיפור האהבה הלא ממומשת בין כרמן ולאנדרו (גריסלדה סיציליאני וחואן דארטס). פסיכולוג שמטפל בכרמן מציע לה לשכור את שירותיו של שחקן, לתפקיד חבר שלה, כדי לגרום ללאנדרו לקנא. אני מגלם את אותו שחקן, אנדרס, שעושה בעיקר המון רושם, כאילו עבד בכל מקום בעולם ושיחק בתפקידים חשובים. הוא סוג של קלישאה מאצ'ואיסטית- בחור מלא בטחון עצמי שבטוח שהוא מתת האל למין האנושי ולמקצוע המשחק. כשכרמן שוכרת את שירותיו, הוא מוצא את עצמו מתאהב בה. בוא נאמר שהדמות שלי לא ממש חיובית. אני עושה הכל כדי להפריד בין כרמן ולאנדרו. הדמות היא גם קומית וגם מרושעת וזה מאפשר לי המון גיוון ושעות של הנאה. באמצע קורים כל מיני דברים מצחיקים שהם סוג של מחווה מחויכת לעולם הטלנובלות הקלאסיות. למשל, אני מתחפש לכתריאל, הדמות של אוסבלדו לפורט ב־'מעבר לאופק'. לואיסה קוליוק משחקת בתפקיד אורח כנזירה, וזה לגמרי קריצה לתפקיד שלה ב'אישה המסתורית'. מרענן לראות את התגובות של הקהל, בעיקר הקהל המבוגר, שיודע בדיוק על איזה טלנובלות אנחנו מדברים ומבין את הקריצה. הצעירים לא ממש יודעים מה זה 'מעבר לאופק ו-'האשה המסתורית' אבל אם יש איזו סצנה בה אני נכנס לשכונה של לאנדרו חצי עירום, רכוב על סוס ומחופש לאינדיאני, הם מתעקשים לשאול את המבוגרים מה המשמעות של הסצנה ההזויה הזאת".

לאחרונה הריאליטי הוא הדבר הכי נצפה ובפריים טיים מככבים בעיקר עירום וגסויות. והנה פתאום, קומדיה קטנה כזאת מצליחה להתחרות מול ענקית כמו כריס מורנה עם "כמעט מלאכים". איך התחושה?

"אחרי חמש שנות היעדרות מהטלוויזיה הארגנטינאית, די התלבטתי אם לחזור דווקא עם משהו לילדים. עבדתי וחסכתי מספיק כדי להרשות לעצמי לבחור והבטחתי לעצמי שאני לא אעשה שום דבר רק כדי לעשות. מצד שני, אני מודע לסיכון בלסרב להצעות. אם אתה אומר יותר מדי לא, אתה מסתכן בבעיטה כוללת בתחת. צץ הרעיון של 'פטיטו' ל־30 פרקים ומאוד אהבתי את התסריט ואת הדמות. שקלתי כמה דברים- קודם כל, זה מכוון לקהל צעיר שלא מכיר אותי בכלל. בכל זאת אני לא פה כבר די הרבה שנים וזאת הייתה הזדמנות טובה לכבוש אותו. חוץ מזה התלהבתי מהעובדה שזה משודר אחר הצהרים כשהתחרות על הרייטינג לא כל כך אכזרית. בשעות האלה, בניגוד לשעות השיא בהן מככב הריאליטי הכי בוטה והכי נמוך שיש, יש אווירה רגועה יותר. לי אישית זה מאוד מפריע שאין כמעט הפקות מקור. הכל ריאליטי ותכניות על ריאליטי. זה לא משאיר מקום לבידור מסוג אחר ולטלנובלות איכותיות ובעיני זה ממש מצער. בתור אחד שהגיע מקולומביה ופתאום פוגש את הטלוויזיה הארגנטינאית, אני יכול לומר שהאלימות שרואים על המסך והעובדה שהשופטים ששופטים אנשים שעושים אמנות, הם אנשים חסרי ידע והסמכה לשפוט אף אחד– פשוט מזעזעים אותי. לפעמים אני תוהה איך האנשים האלה לא שואלים את עצמם: 'מי אני שאשב כשופט עליון ואטיל בקורת על העבודה של אנשים אחרים'. אתה מוצא את עצמך נשפט על ידי אנשים שהם לרוב הרבה פחות ממך. התחרות מול הסדרה של כריס מורנה, אחת מהאנשים הכי מוכשרים והכי מצליחים בתחום, קצת מפחידה. אבל אני בעד תחרות, כל עוד מדובר בתחרות באותו ז'אנר. אני והתוכנית שלי לא יכולים להתחרות בתוכנית כמו 'לרקוד עם כוכבים'. אני יודע שגם ל־'כמעט מלאכים' הולך מעולה. הם עכשיו רצים עם המחזמר בתיאטרון וכבר כל הכרטיסים נמכרו. אז אנחנו אמנם באותו ז'אנר, אבל הסדרות של כריס מורנה מכוונות לקהל טיפה יותר מבוגר. בכל מקרה, זה לא מעניין אותי להתעסק בהגדרות – אני עושה את מה שאני עושה ובעיקר מאוד שמח על התגובה של הקהל ל'פטיטו'. זה מקסים בעיני שהילדים הם שמובילים את הטלנובלה בקטע הרציני והמבוגרים מובילים את הקטע הקומי. זה מאוד חדשני. יש המון שירים וריקודים בסדרה וגם הקטע הזה מתקבל מאוד יפה".

מה מעצבן אותך?

"המון דברים. חוסר כבוד לאדם ולמקצוע, יכול להרוג אותי. למרות שאני לא אדם כועס מטבעי, אני מהאנשים שאוגרים כעסים עד שהם מתפוצצים. יש כאלה שמייחסים את התגובות שלי לעובדה שאני מזל קשת. אני מאלה שכשהם כועסים על מישהו, הם שמים עליו איקס ואין דרך חזרה. האמת שאני גם לא נמנה על הצבועים, שנחמדים אל אנשים שהם לא סובלים. אני לא דיפלומט. כשאני לא אוהב מישהו אני לא אוהב מישהו- וזהו. אני אפילו יכול לעבוד עם הבן אדם אבל לא יותר מזה".

מה מרגש אותך?

"המון דברים מרגשים אותי ודברים שמרגשים אותי מרגשים אותי כל יום יותר. אני יותר פגיע ממה שהייתי, אני כנראה מזדקן".

תשלים את המשפט דייגו ראמוס הוא מאוד...

"אין לי מושג. אני לא טוב בדיבורים על עצמי".

התכונה הכי טובה שלך?

"לא יודע... אני לא יודע אם יש לי הרבה תכונות טובות, אבל אני יודע להיות חבר".

מה המיגרעה הכי גדולה שלך?

"אני לא יודע לווסת את הכעסים שלי. אני משתדל כל הזמן להיות רגוע ובסביבה רגועה, כי אני יודע שברגע שקופץ הפיוז האיטלקי שלי, הכל אבוד. אני סוגר לעצמי דלתות עם הפיוז הזה".

ממי היית מבקש סליחה?

"אני חושב שאני לא חייב סליחה לאף אחד. למרות שאני חמום מוח, כשאני צריך לבקש סליחה אני עושה את זה במקום ובלי שום בעיה".

יש מישהו שצריך לבקש סליחה ממך?

"לא. אחד הדברים שמצב הרוח שלי גורם הוא שאני מיד מראה שנפגעתי וזה נותן מיד מקום לשיחה ולתיקון. אם מישהו היה צריך לבקש ממני סליחה זה כבר היה צריך לקרות. אני ישר נותן את ההזדמנות הזאת. אני מאוד ספונטני ולא מחכה עד שהדברים יירגעו ושהכעס יעבור לי או לבן אדם שמולי. אם זה משהו שניתן לטיפול מידית, סבבה ואם לא, אז לך קיבינימט והדלת נסגרת. שום דבר לא נשאר תלוי. אני די שומר על עצמי בקטע הזה".

עם מי היית יוצא לארוחת ערב?

"בדברים האלה אני עובד הפוך מהצפוי. לפני כחודש היתה כאן לייזה מינלי. הוזמנתי לארוחת ערב איתה מטעם יחסי הציבור ולא הלכתי. ידעתי שיהיו הרבה צלמים, הרבה תאורה והרבה רעש, ואני לא אוהב את זה. ידעתי שיהיו כל כך הרבה אנשים, שלא אצליח לפגוש אותה באמת אז אמרתי לא תודה".

אם יכולת לפגוש אותה, מה היית אומר לה?

"כלום, ממש כלום. כשאני פוגש אנשים שאני מאוד מעריך ואוהב אני הופך עיוור, אילם וטמבל מושלם. גם ככה אני די טמבל, אז תאר לך מה קורה לי במצבים של לחץ ומבוכה. אבל אם יכולתי לתפקד במצבים כאלה, הייתי שואל אותה קצת על הקריירה שלה והייתי יושב ומקשיב לה בלי להפריע. אני יותר אוהב לצפות ולהקשיב מאשר להיות המרכז. הייתי לומד ממנה המון. בשבילי היא חתיכת הוליווד, היא ענקית. אדם שמסוגל לעמוד על הבמה לבד ולמלא אולם, מרגש אותי. היא מסוג האנשים שהייתי רוצה להכיר, אנשים כמו גנדי או גבריאל גרסיה מרקס".

יש דמות שהיית רוצה לגלם במיוחד?

"אין לי חלומות כאלה. אני לא מחפש ולא חושב על זה. לא בגלל שאני צנוע, אני חושב שזה נובע מעצלנות. מה שכן, אני כל הזמן צוחק על זה שנשארתי בגיל 16 ויש מחזה שכתב ז'אן פול סארטר בשם 'קינג' שמדבר על חיי השחקנים ומתי שחקן מפסיק לשחק, אם בכלל. זה נראה לי פנינה לשחק דמות כזאת והייתי מסכים לשחק כל דמות שם. כולן עמוקות ונפלאות".

מה רצית להיות כשהיית קטן?

"שחקן. תמיד ידעתי שזה מה שאני רוצה להיות".

מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?

"לא יודע. אבל הייתי רוצה לדעת לעשות משהו אחר. ללמוד משהו אחר. אפילו ללמוד בלי לעסוק בזה בסוף. כבר כמה שנים יש בי את הצורך ללמוד עוד משהו. אני לומד גז', סטפס ושירה, אבל הכל קשור למקצוע שלי. החלום שלי לעשות משהו שלא קשור בכלל למה שאני עושה היום. בתקופה האחרונה אני חושב על וטרינריה. הייתי רוצה ללמוד את זה בגלל החיבור שלי עם חיות. אם היתה לי היכולת.