Rama: ¿Alguna pensaron que pasa cuando viajamos en un avión? Nos sientan, nos ponen el cinturón de seguridad, nos dan de comer, nos pasan una película, apagan las lucen y nos hacen dormir.

Cuando estamos en un avión nos tratan como a bebés. ¿Y por qué hacen eso?

Ustedes piensen que somos doscientas, trescientas personas que viajan en un tubo de aluminio a diez mil metros de altura. Todos ponemos nuestra vida en manos de una sola persona: el piloto. Somos bebés que dependemos de un adulto que nos proteja. Un bebé depende por completo de los adultos, y su único modo de expresarse es el llanto.

Cuando viajamos en un avión somos como bebés que dependemos del piloto, y no podemos hacer nada, nada durante el vuelo. Solo dependemos de él y lo que hagan para entretenernos o distraernos. ¿Entonces que hacen? Nos venden perfumes, nos pasan películas o nos cantan canciones de cuna.

Es una cuestión de roles, y a cada uno le toca lo suyo. El bebé llora, y el adulto debe ocuparse de él. El bebé debe ser bebé. Y el adulto, adulto. Eso no es algo que se enseña, eso se siente. Pero nosotros no somos bebés, ni tampoco estamos a diez mil metros de altura. No dependemos de nadie que nos cuide, que nos alimente o que nos cante canciones de cuna.

Eso sí, podemos elegir: ser bebés y seguir llorando, o ser adultos responsables. Todos podemos ser pilotos de nuestra propia vida, o sea adultos.

רמה: האם חשבת מה קורה כשאנחנו נוסעים במטוס? אנחנו מרגישים, אנחנו שמים את חגורת הבטיחות, לתת לנו ארוחת צהריים, חלפנו על פני הסרט, לכבות את המראה לגרום לנו לישון. 

כשאנחנו במטוס מתייחסים אלינו כמו אל תינוקות. למה לעשות את זה? 

אתה חושב שאנחנו מאתיים, שלוש מאות בני אדם שנסע צינור אלומיניום עד עשרת אלפים רגל. כל חיינו אנו לשים בידיו של אדם אחד: הטייס. אנחנו תינוקות התלויים מבוגר כדי להגן עלינו. התינוק תלויה לחלוטין מבוגרים, ואת מצב רק הביטוי שלהם בוכה. 

כאשר נוסעים במטוס הם כמו תינוקות שהסתמכו על הטייס, ואנחנו לא יכולים לעשות כלום, שום דבר במהלך הטיסה. רק לסמוך על זה ומה הם עושים כדי לשעשע או להסיח את דעתו. אז מה הם עושים? אנחנו מוכרים בשמים, סרטים לקרות לנו או שאנחנו שרים שירי ערש. 

זו שאלה של תפקידים, וכל אחד נוגע לו. התינוק בוכה, וגם המבוגרים צריכים לדאוג לו. התינוק צריך להיות תינוק. וגם למבוגרים, למבוגרים. זה לא משהו שהוא לימד, כי מרגיש. אבל אנחנו לא תינוקות, ולא עלינו עשרת אלפים רגל. אין לסמוך על אף אחד שידאג לנו, להאכיל אותנו או שאנחנו שרים שירי ערש. 

ואנחנו יכולים לבחור: להיות תינוקות להמשיך לבכות, או להיות מבוגרים אחראיים. כולנו יכולים להיות טייסים של חיינו, או מבוגרים.