הקדמה לפרק 3

 

 

 

 

 

סצנות מהפרק

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 מר:

 

בספרדית:

 

Solo llora quien se ahoga en recuerdos leí en un libro, llorar es un defecto, una debilidad. ¿Entonces por qué lloro? ¿En qué recuerdos me estoy ahogando?
Siento que lloro por recuerdos que no recuerdo, como si hubiera un mundo que alguna vez fue mi mundo.
A veces escucho una palabra, o veo una cara y tengo una sensación rara, como si esa cara o es palabra me llevaran a otro lugar, a otro tiempo.
Es como si en mi alma hubiera un gran muro que encierra otro mundo, otra Marianella, otra historia por descubrir, y eso me da miedo. Me da miedo abrir esa compuerta, me da miedo lo que pueda encontrar del otro lado del muro.
Los recuerdos no se pueden matar, ni tampoco esconder, solo se pueden olvidar. ¿Pero cómo olvidarme de algo que ni siquiera recuerdo?
Eso siento, como si me hubiera olvidado de quien soy realmente, como si viviera en una mentira, como si no fuera quien creo que soy.
Uno anda feliz por la vida creyendo saber quién es, y de pronto una llave, una simple llave te abre la puerta a un mundo desconocido.
Solo sabiendo quien fuiste podes saber quién sos. ¿Es posible que uno haya sido alguien distinto sin recordarlo? ¿Es posible ser alguien distinto al que crees que sos?
Los recuerdos son como la historia, la escriben los que ganan ¿Qué recuerdos ganaron en mi historia? ¿¿Quién escribió mi historia?
Es muy importante saber quién sos. Y yo sé muy bien quien soy, soy Marianella Molina Prado Rojo, una chica feliz.

 

בעיברית:

 

 

 רק בוכה טובע זיכרונות שקרא בספר, להתאבל על ליקוי, חולשה. אז למה לבכות? איזה זיכרונות אני טובע? 
אני מרגיש שאני בוכה על זיכרונות, כי אני זוכרת, כאילו עולם שפעם היה העולם שלי. 
לפעמים אני שומעת מילה, או רואה פרצוף יש לי הרגשה משונה, כאילו פניו כי הוא מילה או לקחת אותי למקום אחר, לזמן אחר. 
זה כאילו הנשמה שלי היה קיר גדול המקיף עולם אחר, אחרת Marianella, סיפור אחר להתגלות, וזה מפחיד אותי. אני חושש לפתוח את השער, אני חושש ממה שאני עלולה למצוא את הצד השני של הקיר.
זכרונות לא יכול להיות נהרג, ולא להסתיר, פשוט יישכח. אבל איך אפשר לשכוח משהו אפילו לא זוכר? 
זה מרגיש כאילו שכחתי מי אני באמת, כאילו חי בשקר, כאילו זה לא מי שאני היו. 
אחד עובר בחיים להאמין שמח לדעת מי הוא, ופתאום אחד מפתח, מפתח אחד פותח את הדלת אל עולם לא מוכר. 
רק לדעת מי אתה Podes יודע מי אתה. האם זה אפשרי אחד לא היה זוכר מישהו אחר? האם אפשר להיות מישהו אחר מאשר אתה חושב שאתה? 
הזיכרונות הם כמו ההיסטוריה, היא נכתבה על ידי המנצחים זכו הזכרונות מה הסיפור שלי? "מי כתב את הסיפור שלי? 
חשוב מאוד לדעת מי אתה. ואני יודע טוב מאוד מי אני, אני Marianella מולינה הפראדו האדום, ילדה מאושרת.