זכור ימות עולם

ההיסטוריה של ההווי האנושי בקהילה הדתית מהתקופה שלפני השואה

  פעם היה אחרת...

הבימה העברית

ירחון המודיע 1913

הכותב: יחיאל יעקב ווינבערג אבד"ק פילווישקי

ה"בימה" שלנו מלאה תפקיד היסתורי בחיים הרוחניים של עמנו מלבד מה ששמשה "בית היוצר" למקצוע גדול שבתורה. מקצוע האגדה והדרוש, שגדולי האומה השקיעו בו את עושר רוחם ואת כח כשרונותיהם ושמשה מעין "מרכז רוחני" רב ההשפעה, מרכז שקוי' אורה היו נמשכים ממנו לקהל ובצבור. על הבימה עמד כל בחור מעולה שבעיר מי שיש בפיו מה להגיד לעמו.

גדולי העם ומורו היו משמיעם מעל הבימה את דעותיהם ואת השקפותיהם על שאלות שונות בין בעולם המעשי ובין בעולם הרוחני שעמדו על הפרק.

ידעו בני הדורות הקדומים שאין ה"בימה" נשמעת למי שמשנן איזו "דרשה" בעל פה ועשאוה לאמנות מיוחדת שבאמצעותה קנו את העם בלבו, בני הדור הישן היו אמנים אמתיים, את לב העם ידעו באופן מצוין וידעו לתפוש את הנימים היותר דקים שבנשמתו ועל ידי כך יכלו לרוממו אל אותו הגובה המוסרי שעלי' עמדו הם, הדרשנים בעצמם.

לא רק ההמון , הצבור מצא ספוקי הנפשי ומוסרי בדברים שנשמעו מעל הבימה אלא גם היחיד, היחיד עם צערו הפעוט , הי' מוצא תנחומים לנפשו העיפה מעמל החיים הקשים , מי שרצה לשכוח לרגע את הצער היהודי, מי שבקשה נפשו מנוחה ליסורי' , לספקותי' הממררים - הי' בא לבית המדרש ואזנו שמעה דבור יהודי מעודד ומחזק ומחיה.

הדרת הקודש הי' שרוי' על הבימה העברית . חבה מיוחדת נודעת לה אל הבימה, מטעם ההמון וחיבת הקודש זו נתנה לה כח השפענ עצום מאד.

בדור האחרון ירד כבודה של הבימה, מתדלל ערכו ונתמעט השפעתה. הגיע לידי כך  שכל רך ונחשל אוחזים בקרנות הבימה...

מצב זה הטביע באמת על הבימה חותם של אביונות מכוערת וגרם לניוולה הגמור. בשביל חובבי הבימה העברית שזוכרים מתוך געגועים וצער את כבודה והשפעתה לפנים הי' מצבה זה של  הבימה נורא ומעליב. אי אפשר היה להסכים בשום אופן  שהבימה ההיסתורית תעשה מעין "קופה של צדקה"  בשביל עניים וכושלים או נאד של דמעות לצרות הפרט. היחיד העומד על הבימה משמיע על צערו ברבים...

נעשו אמנם נסיונות שונים ע"י טובים ומעולים שבנו לדוחות את הפטפטנים ממקומם ולכופם שימסרו את מקומם לאחרים הטובים מהם , אולם אנחנו כידוע, תמיד מאחרים!... "סופרי-ישראל"  מכיוון שראו את הבימה עומדת ריקה עלו ועמדו עלי' וכבר נעשה למודה שכל מי שרוצה שימנו אותו בין הסופרים עולה על הבימה ודורש...

נתקימה נבואתו של אחד מהם כי "עתידים הסופרים לירש את מקום הרבנים!..."קיפחנו את מעשינו! רעיון זה מורד אותי ומנקר בלבי. את כל צנורות ההשפעה על העם לקחו מאתנו הסופרים באי כחה של "היהדות החדשה". בראשונה את הספר, ועתה הגיעה שעתה של הבימה ! הם הולכים וכובשים מידנו את כל העמדות כבוש אחרי כבוש... היה עוד ברשותינו אורגאן אחד שעל ידו יכולנו להשמיע את קולנו לפעמים בשעת מצוקת הלב ,נשאר לפליטה פתיל יחיד שקושר אותנו עם העם והוא משתמט מידנו ואנחנו - מחשים!

הבימה ,זו שעלי' עמדנו אנחנו ואבותינו ואבות אבותינו מדור דור, נעשית הפקר, אנחנו הפקרנו אותה מתוך רפיון ושפלות, ומה פלא  אם באים אחרים וזוכים בה, הלא מן ההפקר הם זוכים! המצב החדש עודנו בראשית התפתחותו; אם לא נשתדל להשפיע על התפתחות המסבות ונתן למקרים שיתפתחו מאליהם ברוח זה נגיע, סו"ס, לידי כך שלא יתנו לנו אף "דריסת הרגל" על הבימה.. והעם ? העם נותן תמיד כבוד למנצח! הרי זה מעין טרדיציא לו לכבד את הבימה ואת העומדים עלי' ושוב אינו מבחין....

ומצב משונה עתיד להברא בשבילנו : בתוך העם ויחד עם העם נעמוד אחורי הבימה ואנוסים נהי' לשמוע את ה"תורות" החדשות אשר יקראו מעלי' ה"יורשים" של הרבנים... והועיל לא נוכל אז! שומע לא יהי' למחאתנו, איש לא ישתתף בצערינו, הכל יטפחו את אשמתנו בפנינו : אבדתם מה שנמסר לכם!

ובכן, רבותי, הרי מוטל עלינו לקדם את הרעה הזאת . כל עוד שלא נשמטה הבימה לגמרי מתחתנו אפשר בתקנה.

אבל ראשית מעשינו צריך להיות החזרת עטרת הבימה ליושנה: צריך לשוב ולעשות אותה לדבר שבאמנות, שבכשרון, שבעלי שאר- רוח נוטלים בו מקום בראש. את כל מיני הדלפנים והקבצנים צריך להוריד מעליה בכח, באכזריות ! הבימה מוכרחה להעשות שוב למקור  של השפעה, לעניין של כבוד ואצילות ובשביל זה צריך לגדל ולחנך בתוך הישיבות לגיון מיחד של נואמים בעלי כשרון, בעלי דעת בעלי רוח...

קבצנים ימסרו את מקומם לפזרנים , תחת עניי חומר, יבואו עשירי רוח . ואז!....