זכור ימות עולם

ההיסטוריה של ההווי האנושי בקהילה הדתית מהתקופה שלפני השואה

  פעם היה אחרת...

עולמו הפנימי של היהודי החרדי ה"חושב" בתקופה שלפני השואה

מכתב.

ירחון יבנה

הכותב: ב. דבורישצין

ידידי הנחמד! קובל אתה עלי שלא ירדתי לעמק נשמתך לראות את מכאוביה העמוקים ואת יסוריה הפנימיים ואתה בא וקורע את סגור לבבך, למען אראה את הפצע השחור והעמק הזב דם, ואתה בא ומתאר לפני שחור על גבי לבן את כל הגלגולים שנתגלגלה נשמתך ואיך התקלעה בכף הקלע מסוף עולם זה עד סוף עולם אחר ומנוחה לא מצאה ונחת לא מצאה ורעבה וצמאה היא עוד הרבה יותר משהיתה - והכנפים כבר קצוצות ושוב לא תוכל אף להתרומם ממעל "לעמק הבכא" עיפה היא ושוממה וכבר קצה בחייה, כבר קצה להסתובב באותו המחול המשונה והמטורף הנקרא "חיים".

וקובל אתה שוב על התורה שלא דאגה רק לחיים החברתיים והמוסריים ושכחה את הנפש העורגת והשואפת כל הימים, שכחה את "רשות היחיד" את האני הפנימי והיסודי של האדם ואינה מפרנסת את נשמתו באיזה מזון מסתורה,

ולפיכך אתה אומר, יש שנשמות רצוצות עיפות מעמל החיים הפרטים והחברתיים. יוצאים לבקש איזה תקון איזה התדבקות לשרשן שבקדושה בעולם אחר, עולם הרזים והמסתורין מפני שצר להם פה בעולמם, עולם של הפשט הפשוט, עולם ההגיון, הדין והחק,

אבל דבר אחד שכחתה, ידידי האומלל, כי בשעה שהיית עדיין אתנו במחיצתנו בשעה שלא יצאת עוד חוץ לתחום לבקש לך אלקים חדשים וערכי חיים חדשים, לא ידעת אז עדיין מכל השאלות הארורות - שלוה היתה נפשך ומלאה היתה וגדול הי' צמאונך לחיים ותאמר: צר לי המקום פה והנה יצאת לבקש לך את החיים בכל מלוא קומתם בכל הוד יפים, וראה מה עלתה לך! מבקשת החיים והערצתם באת לידי שלילת החיים ואפסותם - תחת עולם מלא הבנוי בצביונו ובקומתו אתה מבקש ועורב לעולם של דמיון, של חלומות

בשעה שהיית עמנו, במחנה החרדים, בהלו נר תורה ונר מצוה על ראשך, כל החיים וכל צבאם קדושים היו לך, בכלם הרגשת את הודו של הסוד הגדול, המחיה את החיים וידעת אז כי יש תוכן גדול חיים וכי כל עקרו של האדם אינו אלא לחיות ולא עוד אלא שגם התורה לא נתנה אלא בשביל החיים - וחי בהם - ולא שימות בהם! אז לא בקשת לך איזה עולם דמיוני, נפשך לא ערגה על הסתר, על הרז והדומי, כי גם העולם הנגלה, כל החיים הפרושים לפניך כשמלה היו מלאים מאותו הסוד הגדול שנפשך מתגעגעת עלי' בסתר בחביונה...

זו כחה של היהדות שהיא עושה גם את כל החולין שבחיים על טהרת הקודש! ואלמלי דקדקת בסוד טעמי המצות, כי אז מצאת, כי היהדות אינה רק תורת מוסר חברתי הדואגת רק לתקונו ולשכלולו של הכלל כי אם גם תורת הנפש תורת האדם הפרטי באשר הוא אדם, המשמש בסיס לכלל כלו.

ועתה ידידי עזוב כרגע את כל המון האלילים ואת היכלי הקסם שיצרת לך לשובב את נפשך הרעבה והעיפה לשוב אל החיים הפשוטים הגדולים כל כך בפשטותם, בוא והתיחד עם נשמתך והאזנת לגעגועיה היותר עמוקים וידעת כי התעמרת בה במאד מאד... ושכת וטהרת אותה מכל החלאה שדבקה בה ע"י כל שרי התופת שקלעו אותה מדחי אל דחי ושבו אליה שנית כנפיה הצחורות והקלות ושבה והתעופפה על פני החיים ובקשה שם את אלקיה,

וידעת פתאום כי קדושים הם החיים, כי אין לך דבר שאין בו מהנצוץ האלקי'! וקמת בבוקר והרגשת בהוד אלקי' השפוך על הכל ושמעת שירת כוכבי בוקר ושרת גם אתה עמהם ועם נפש כל חי וחברך נפשך את אלקיה והעולם הגדול יענה אמן על ברכותיה, ואם בעל נפש אתה ונפשך עורגת לחיים של אש וחום של להבת שלהבת אל נא תביא את האש מן ההדיוט וחטאת לנפשך כל הימים - כי שורפת היא האש ומכלה מנותרי לך אודים עשנים למלאות את עיניך עשן ולחנק את נפשך.

זאת עשה אחי, חצב את האש ממאור נשמתך וקדשהו בקדושתה - בקדושת בוראה, ואל נא תברח מן החיים, אל נא תפרש מהם, השרה נא שכינה בתוך טומאותם ואז תבין, כי יפה שעה אחת גם בעולם הזה! ואז לא תירא את החיים, כי קדש, ונפשך בך תגיל, פגימתה תתמלא ושוב לא תרגיש בלבבך את החלל הגדול שלא יכול להתמלאות מחורבנם של החיים שהחרבת בידיך אתה. וכל זמן שיש עוד נצוץ חיים בנשמתך מהר וקבל עליך עול מצוות וחיית בהם.

כברכת ידידך

ב. דבורישצין.

נפש האדם

ירחון יבנה תרפ"ט

הכותב :הרב מ. י. גוטמן

שתי רוחות מתרוצצות באדם. שתי נפשות שוכנות בקרבו. כל אחד יש לו מדור בפני עצמו והם משונים בדעותיהם, בתשוקותיהם ושאיפותיהם. תמיד הם מרגיזים ומנצחים זה את זה, כשזה קם זה נופל וכשזה נופל זה קם. כל אחד מתמלא מחורבנו של חברו. כשזה שוחק זה בוכה וכשזה משבח זה ----- את, זה לעומת זה עשה האלוקים! לא רק בעולם אלא גם באדם. אדם זה דו פרצופין נברא ושניהם משמשים בו בערבוביה: אור וחושך, טוב ורע, אמת ושקר. נפש האדם מלאה ניגודים ותהפוכות אין קץ.

וכמה כעס ומכאובים לאדם מן המלחמה הגדולה והאיומה ההוא. התאבקותם והתרגזום גורמים לו אי שלוה, יסורים פנימים ומכאובים עזים ממות.

אמנם אל יפול לבך בן האדם! עושר הנפש וגדלותה יבאו תמיד מתוך הניגודים וההתנגשיות דוקא. כל הגדול מחברו הוא מרכב יותר מחברו. רק הדומם הוא עצם פשוט אחד ומיוחד. ובמדה שיתעלה ערך הנברא תהיה הרכבתו מפנים רבים וכחות מכחות שונים, ובזה, רק בזה סוד גדלותו ואושרו תלויה. גדלותו של אדם היא בזה שהוא רב הכחות וברוך הכשרונות והנטיות. אלא שעליו לדעת ולהבין להשתמש בכל כח בעתו ובזמנו ובמקומו.

לא לרעתו ואסונו של האדם היא מלחמת הנפש כי אם לאשרו והצלחתו. חייו של האדם הם אמנם שלשלת ארוכה של יסורים ומכאובים רבים. הפכיים קיצוניים מתגוששים בנפשו. שתי מחשבות לוחמות ברוחו, אבל השעה האחת שבה יתרומם האדם להיות גבור כארי, גבור מלחמה, ולהשקיט הסערה, אף כי רק לפי שעה, דיה לכפר על כל יסורי המלחמה וענויה.

הרגע האחת שבה יצלח להמליך הטוב על הרע, האמת על השקר שקולה היא נגד שלמות של מלחמה וצער, עלבון וענוי נפש. כי טובה שעה אחת של נצחון מכל חיי השקט והשעמום!...

ההתרוצציות וההתנגשיות הם באמת מנעימים את החיים וממתיקים אותם. אלו לא היו נגודים וחליפות בחיים אז היינו צריכים להמציאם. בלעדם היו חיינו תפלים, משעממים וכבדם מנשואו.

ליאובה. ה' שבט תרפ"ט