|
בס"ד לשטח את הגרף: למה שבת הגדול היא הנס שמתחננים לו? דרשה לשבת הגדול וימי הציפיה לניסים גלויים
הגבאי ניגש לאורח בבית הכנסת: "אנחנו רוצים לכבד אותך בעליה לתורה, מה השם שלך?". "שרה בן משה". "מה?" "כן, שמי הוא שרה בן משה". "איך זה יתכן?". "אתה יודע, העסק שקע בצרות כלכליות, אז העברתי הכול על שם אשתי..." השבת הקרובה נקראת בשם מיוחד במינו: "שבת הגדול". זה כינוי עתיק שמובא כבר בתוספות לפני כ-900 שנה (שבת פז,ב) והוא מתאר בחגיגיות את השבת האחרונה לפני חג הפסח. במה השבת הזו יותר גדולה מהשבת לפני ראש השנה או פורים? ובמיוחד שהיינו צריכים לומר 'שבת הגדולה', שהרי שבת היא לשון נקבה בדיוק כמו שנכון לאחל "שבת טובה" או "שבת נפלאה?". ישנם לפחות עשרה הסברים לשם "הגדול" (ראו ויקיפדיה ערך שבת הגדול), כגון הטעם המפורסם הבא: השבת נקראת כך על שם הפסוקים החותמים את ההפטרה ברוב קהילות ישראל: "הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא". וכך בערב פסח המסוגל לגאולה, שבניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל, מזכירים את היום הגדול בו יתגלה אליהו הנביא מבשר הגאולה. אולם הטעם המפורסם ביותר הוא זה שמובא בטור הלכות פסח והורחב בשולחן ערוך רבינו הזקן (סימן תל): השבת הזו מכונה "הגדול" על שם הנס הגדול שאירע בה ונס הוא לשון זכר. נשוב אחורה בזמן 3332 שנה, אל הימים המופלאים של נסי יציאת מצרים. שבועיים קודם היציאה, בראש חודש ניסן, קרא הקב"ה למשה והורה לצוות את ישראל, לקחת כבש בעשירי לחודש ולהביא אותו הביתה ואחרי ארבעה ימים, בארבעה עשר בניסן לשחוט אותו לקרבן פסח. באותה שנה, חל העשירי בניסן בשבת קודש - בדיוק כמו בשנה הזו, תש"פ - וכך באותה השבת הכניסו בני ישראל כבשים הביתה ושמרו אותם עד יום רביעי בערב, יד ניסן. בינתיים התאספו השכנים המצרים והתפלאו על איסוף הכבשים לתוך הבתים, צעד מאוד לא מקובל. בני ישראל ענו כי בעוד ארבעה ימים, ימותו כל הבכורים והם ייצאו בניסים גדולים וכהכנה לכך הם ישחטו את הכבשים. הבכורות שמעו זאת בתדהמה ופרצה מהומה. שכן הכבש היה האליל של המצרים (כמו ה'פרה קדושה' בהודו). הם התפללו לבעל החיים הזה, נשאו את העיניים והאמינו שהוא מביא מזל ושפע. אסור היה באיסור גמור לשחוט ולאכול אותו. וכשהבכורות ראו את הביטחון שבני ישראל מפגינים במות הבכורים וביציאתם הקרובה, עד כדי כך שמתכוונים לשחוט את האליל המצרי – קמו הבכורות וחוללו הפגנות ענק כדי להקדים ולשחרר את ישראל. הם היכו את המבוגרים ומתו מצרים רבים. כך מודים בנוסח "הלל הגדול", אותו נאמר גם בהגדה: "למכה מצרים בבכוריהם - כי לעולם חסדו". חסד גדול עשה הקב"ה שבכורות מצרים עצמם התקוממו נגד שעבוד ישראל והיכו את המצרים. ועל שם הנס הגדול הזה, שאירע כאמור בשבת י' ניסן, מכונה השבת הקרובה – שתחול אף היא בעשירי בניסן – בשם "שבת הגדול". עד כאן דברי הטור ורבנו הזקן. וכאן העלה הרבי מליובאוויטש את אותה השאלה כמעט מדי שנה: יפה שבכורות מצרים התקוממו כנגד השעבוד – אבל האם זה "נס גדול"?! האם ראוי לקבוע שבת מיוחדת רק בשביל אירוע כזה?! האם זה נס יותר גדול מאשר האש והברד שליהטו יחדיו או מי הים שנקרעו לשנים עשר שבילים?! מדוע אפוא נקבעה שבת מיוחדת על שם נס התקוממות הבכורות? באחת השיחות (תורת מנחם תשכח ב/223) מונח בתוך דברי הרבי רעיון ישיר, חד ופשוט, שכאילו נכתב עבורנו כדי לנסוך בנו כוחות באתגר המטשטש והמבלבל שנפל עלינו בערב חג החירות.
חז"ל אמרו "כל ההתחלות קשות". האתגר הכי גדול הוא להתחיל שינוי, לקום מהכורסה, לשנות הרגלים ולהפוך את כיוון החיים. קל למצוא את האדם השני או השלישי שיצטרף למהפכה, זה בדרך כלל קורה מעצמו, אבל הדבר הקשה הוא למצוא את ה'נחשון', את האמיץ הראשון שייקח יוזמה וימרוד במוסכמות. זה הרגע לו כולנו ממתינים כל בוקר וערב. מדי 12 שעות מפרסם משרד הבריאות את נתוני הנדבקים בנגיף הקשה ל"ע, והעיניים של כולם נשואות לנקודה אחת: שיטוח העקומה (flatten the curve). כל עוד נמשכת צמיחת הגרף כלפי מעלה, הדבר מסמל את ההתפשטות המהירה והמדאיגה של הנגיף ואילו הרגע הקריטי הוא שיטוח הגרף. השלב בו יפסיק הקו לטפס כלפי מעלה ל"ע ול"ע ויעבור להשתטח הצידה ובעזרת ה' בקרוב ממש יהפוך את המגמה ויצנח כלפי מטה. שיטוח העקומה לא מסמל את סוף המגפה, אבל מציין את התחלת הסוף. זאת הנקודה הקריטית בה תתחיל להישמע צעקת רווחה מפי המומחים בכל העולם ונדע שהשיטה עובדת: אנו פועלים נכון נגד הנגיף ומצליחים לבודד אותו ואת הנדבקים, ומכאן יהיה קל הרבה יותר. שבת הגדול הייתה הרגע המדהים שסימל את התחלת סוף הסבל. בלשון רבנו הזקן שם: "שבשבת הגדול הייתה התחלת הגאולה והנסים". בפעם הראשונה קמה צעקה מתוך מצרים: אחרי שמונים ושש שנות אכזריות ושעבוד, קמו המשעבדים עצמם והחלו לתקוף את השיטה. מתוך מצרים קם קול צעקה של הבכורות שאמר "אולי היהודים צודקים? נשחרר אותם וזהו". כמובן, זה עוד לא סימל את השחרור, אבל זה סימל את רגע המהפכה, את אותו השלב ממנו אין דרך חזרה ואחריו הכול קורה מעצמו: העם עצמו מתקומם כנגד המנהיג וכיסא פרעה מתחיל להתנדנד. ואין נס גדול מאשר רגע ההתחלה ובדיוק על שמו נקראת השבת הזו: "הגדול".
נעיר כי בדרך דומה מסבירים המפרשים שאלה מפורסמת אחרת: מדי בוקר פותחים את תפילת השחרית בהזכרת זכות אבות. מבקשים רחמים בזכות אברהם אבינו שעקד בנו על גבי המזבח. והתמיהה מפורסמת: הרי אברהם אבינו לא היה היחיד שמסר נפשו לקיים ציווי ה'? נזכור את חנה – האם הגיבורה – שראתה את שבעת בניה מוסרים נפשם לפני המלך אנטיוכוס, נזכור את כל הגיבורים שפשטו צווארם או קפצו לאש במסעי הצלב או במלחמה האיומה, ולמה מבקשים רחמים דווקא בזכותו של אברהם? אחת התשובות היא שאברהם היה זה שפתח את הצינור, הראשון שלא פחד להזדהות עם צו האלוקים. והראשון – הוא נביא המהפכה, הוא זה שמקבל שכר כולם. דוגמה לכך: כיום כולם מכירים את המושג "בית חב"ד". אין יהודי בעולם שלא מכיר את הסניפים של חב"ד בכל פינה בארץ הקודש ובכל רחבי הגלובוס שפתוחים 24 שעות ביממה עם כל הלב לכל אחד. ואולם איך התחילה מהפכה כזו? מי העניק השראה למסירות כזו? הסניף הרשמי הראשון של "בית חב"ד" נפתח בלוס אנג'לס בקליפורניה, בראשות השליח רב הפעלים הרב שלמה קונין. מסופר כי הסניף הראשון (או אחד הראשונים) שפתח הרב קונין היה באוניברסיטה בלוס אנג'לס. הוא שכר חדר והתקין בתוכו טלפון ופינת גז, כדי שהסטודנטים היהודים יוכלו להיכנס בערב, להתקשר הביתה ולחמם צלחת מרק חמה. הרב קונין נסע לניו יורק וסיפר לרבי מליובאוויטש על היצירה החדשה שלו ואמר לרבי: "זה הבית שלך". הרבי הגיב: "אם זה הבית שלי, אני מבקש שהמקום יהיה פתוח 24 שעות ביממה". הרב קונין חזר לקליפורניה, הלך למתחם הקמפוס, עקר את דלת החדר ממקומה ומאז ועד היום, הבית של הרבי פתוח 24 שעות ביממה לרווחת הסטודנטים. ואם זה הבית חב"ד הנחשון (או אחד הראשונים) - מה הפלא שהגרעין הצמיח אילן מפואר כזה? בימים הקשים הללו, אנו מתחננים לקב"ה שהשבת "הגדול" תהפוך להיות יום "הנס הגדול" וניווכח בעיניים כיצד המגמה הקשה מתהפכת וגרף החולים משתטח, צונח ויורד, וברכת רפואה שלמה תחול על כל הנדבקים ל"ע, עד כדי גאולה אמיתית ושלמה בכל המובנים עוד לפני חג הפסח וכפשוטו ממש.
*ידידי הרב לוי שייקביץ הפנה אותי אל השיחה – והברכה נתונה לו
הדרשה נכתבת לעילוי נשמת היהודים היקרים שנפטרו בפתע ממכת הקורונה ומהם ובראשם ראש הישיבה הדגול, הגאון החסיד, הרב ישראל פרידמן ז"ל ולהבדיל לרפואת כל שאר חולי בני ישראל בקרוב ממש והרופא כל בשר יאמר די לצרותינו ולכאבנו נאו ממש
דרשה לפרשת צו
מורה לספרות הגיש מטלה לתלמידים: לכתוב עבודה בבית על הערך של אמירת תודה. למחרת מגיש אחד התלמידים עבודה בת שורה אחת: "לומר תודה זה כמו לכתוב שיעורי בית". "מה כוונתך", שאל המורה. –"לומר תודה זה כמו שיעורי בית, את שניהם אני לא עושה..." פרשת "צו" מצווה על סוג ייחודי של קרבנות: "קרבן תודה". אדם שחווה מצב סכנה ויצא ממנו בשלום, מצווה לעלות לבית המקדש בירושלים ולהקריב קרבן תודה על החסד שנעשה עמו. כיום, כשאין לנו בית המקדש להקריב בו קרבנות, אנו ממשיכים את המסורת הזו ובאים לבית הכנסת לברך ברכת "הגומל" על שיצאנו בשלום ממצב הסכנה. ובעוד שהתורה אינה מפרטת את מקרי ההצלה שמחייבים קרבן תודה, חז"ל למדו אותם מהאמור במזמור קז בתהלים, שם מפורטים ארבעה מיני סכנה ובכל אחד מהם חותם דוד המלך במילים: "יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם". המקרה הראשון הוא עוברי המדבר: "תעו במדבר בישימון דרך עיר מושב לא מצאו ... יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם". המקרה השני הוא חבושי בית האסורים: "יושבי חשך וצלמות אסירי עני וברזל ... יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם". המקרה השלישי הוא חולה מסוכן שנתרפא: "ישלח דברו וירפאם וימלט משחיתותם, יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם". והמקרה האחרון הוא עוברי הים: "יורדי הים באניות עשי מלאכה במים רבים ... יודו לה' חסדו וגו'". הבעל שם טוב הקדוש הוסיף ותיקן לומר בכל ערב שבת את המזמור הזה בתהלים, וכך נהוג בכל קהילות החסידים לפני תפילת מנחת ערב שבת, וזאת כדי להודות על ההצלה מכל מיני מרעין בישין שבאים על האדם במהלך השבוע. וכאן עולות כמה שאלות: א. מה מטרת הקרבן? למה להביא קרבן כשקרה משהו טוב? מילא כשאדם נכשל וחוטא, מובן שהוא צריך להביא קרבן לעורר עצמו לכפר על חטאו, אך כשאדם חווה שמחה והצלחה, למה עליו לעלות לבית המקדש? אדרבה, פעמים רבות כשאנו אומרים תודה למישהו שגמל טובה, הוא מצטנע ואומר "אין על מה, לא קרה שום דבר, בסך הכול עשיתי את הדבר המבוקש" ואילו הקב"ה תובע לעצור הכול ולהביע הערכה למה שעשה עבורנו. מדוע? מהו 'צריך' את התודה שלנו? השאלה גדולה יותר לאור העובדה שזה מה שאנו עושים כל יום וכל היום. הדבר שיהודי עושה הכי הרבה הוא לומר תודה לאלוקים. המילה הראשונה שיהודי אומר עם פתיחת העיניים היא "מודה אני", ואחר כך כל רצף היום היהודי בברכות ובתפילות הוא אמירת תודה חוזרת ונשנית. אגב, רק השבוע קראנו את מגילת אסתר והמגילה היא המקום הראשון בתנ"ך בו העם שלנו בכללו מכונה בשם "יהודים", כמו "איש יהודי ... והיהודיים אשר בשושן", ועצם השם "יהודים" הוא מלשון "מודים", כמו שמו של "יהודה" שאמרה אמו לאה: "הפעם אודה את ה'". והשאלה המתבקשת היא למה חשוב לברך בכל רגע? הרי ה' אינו 'מלצר' או 'עובד בתחנת דלק' שמצפה להבעת הערכה על מעשהו? ב. עוד שאלה מעניינת: בקרבן תודה הייתה הלכה ייחודית: חובה לאכול אותו בתוך יום ולילה שאחריו, ואסור להשאירו עד הבוקר למחרת. וזאת בניגוד לקרבנות הנדבה האחרים ("שלמים") שהיו נאכלים לשני ימים ולילה. מה מונח כאן?
לפני שנכנסים לעניין, נאה לציין הארה מיוחדת במינה שמאיר כאן הרבי מליובאוויטש: רש"י בפרשתנו מעתיק את ארבע מיני ההצלה שמנויים בתהלים, אך משנה את הסדר שלהם. בעוד שדוד המלך סידר את המקרים לפי מידת הסכנה והאיום שבהם (ראו תוס' ברכות נד,ב) – עוברי המדבר הגדול, חבושי בית האסורים, חולה שנתרפא, ויורדי הים – רש"י משנה את הסדר ומקדים להזכיר תחילה את יורדי הים, ורק אחר כך באים שלוש האחרים – מדבר, אסיר וחולה. כך שמה שמובא בתהלים אחרון, אצל רש"י מובא ראשון. עוד דבר מעניין שאת שלוש הראשונים כותב רש"י בלשון רבים – "יורדי הים והולכי מדבריות וחבושי בית האסורים", ואילו את המקרה האחרון כותב בלשון יחיד– "חולה שנתרפא". מה העניין? אלא (ליקוטי שיחות יב/25): רש"י מתמקד ברמת "פשוטו של מקרא", בדרך שבה משה רבנו עצמו העביר את הציווי הזה לקהל שומעיו, בני ישראל במדבר, ולכן סברא לומר שכמו דרשן טוב, משה רבנו רצה לחבר אותם למסר. הוא רצה שהם יזדהו בעומק נפשם עם הצורך להודות על הניסים שחוו, ולכן משה סידר בפניהם את הנסים כפי שהם עצמם חוו אותם: תחילה הם היו "יורדי הים", עברו בשלום את ים סוף, אחר כך נכנסו למדבר הגדול והיו "הולכי מדבריות", אחר כך הפכו אסירים וכלואים במדבר הגדול שנגזר עליהם להיות סגורים בו ארבעים שנה והפכו להיות "חבושי בית האסורים". ולבסוף, משה הזכיר אירוע סכנה שלא קרה להם כעם אבל רלוונטי לאדם הבודד והוא "חולה שנתרפא". ובכך מובן מה ששלוש האירועים הראשונים מנויים בלשון רבים, ואילו הרביעי נאמר בלשון יחיד, על האדם הבודד. [ואין להקשות שבתחילה היו במצרים ויצאו ואם כן יש להקדים את "חבושי בית האסורים"? אמנם במצרים היו לפני שהפכו לעם והתחייבו בקרבן תודה. וראו בשיחה שם בארוכה בנקודה זו]. וכאן אנו שבים ושואלים ביסוד העניין: למה לחייב לומר תודה? ירצה – יודה, לא ירצה – לא יודה?
אמירת תודה לא נועדה (רק) עבור האלוקים, היא נועדה במידה רבה עבור האדם עצמו. היא מעניקה לו את המתנה הגדולה ביותר שהוא יכול לקבל: הערכה לחיים שלו. הודאה על מה שהעניק לו ה'. אנו חיים בעולם שכל רגע מסביר שהחיים שלנו דפוקים ואינם שווים דבר. כל הפרסומות מסביב מציעות לנו לשפר את החיים – לצאת לחופש, לקנות בית חדש, רכב יוקרתי – ומי שלא עושה זאת הוא פשוט לא חי. החיים שלו אינם בעלי ערך. הכול זמין, הכול קרוב, ומי שלא שם – פשוט לא קיים. וכאן באה התורה ומייצרת תמונה חדשה של החיים שלנו. יש רגע נדיר בו נפתחות לאדם העיניים והוא מקבל פרופורציות. הוא מבין עד כמה עליו להודות לאלוקים על מה שהעניק לו. כשאדם יוצא מבית רפואה אחרי ניתוח מעקפים ואפילו אחרי החלמה משבר, הכול נראה לו פלא. השמש הזורחת בחוץ, הילדים שממתינים בהתרגשות למטה, הנכדים שמפריחים עבורו בלונים, החברים שהקדישו זמן לבוא ולבקר אותו. לרגע אחד הוא מקבל פרופורציות ומבין ששום דבר אינו מובן מאליו. החיים שלו הם בעלי ערך ועליו להודות לאלוקים על כל הטוב. וזה מה שיוצר קרבן התודה: זה מאבק לשמר את הרגע. להנציח את הפרופורציות הנכונות על החיים ולהמשיך להתמקד במה שחשוב. כנגד האכזבה שתתעורר עוד רגע בחזרה לחיים, קרבן התורה מייצר תמונה אמתית ונכוחה של כל מה שזכינו לו. בכך מבאר האברבנאל את המצווה לאכול את בשר התודה תוך יום ולילה: התורה רוצה לחייב את האדם לחגוג עם חברים, לערוך "סעודת הודאה" ולהנציח עוד יותר את הרגע. כי כיון שעליו לגמור הלילה את כל הבשר וחלות החמץ שהביא עם הקרבן, עליו להביא חברים שיעזרו לו לעשות זאת... ובכך מרגיש עוד יותר את החסד שמקיף אותו. אחד מגאוני הדור הקודם היה הרב ישראל גוסטמן, ראש ישיבת נצח ישראל בירושלים. כבר בגיל עשרים נבחר לכהן כדיין בבית הדין של הגאון רבי חיים עוזר גרודזינסקי בווילנה, לאחר המלחמה עבר לאמריקה, ובסוף חייו כיהן כראש ישיבה בירושלים. בהיותו באמריקה הוא כיהן במשך כמה שנים כראש ישיבת "תומכי תמימים" החב"דית בבית 770 בניו יורק. פעם ראה אותו תלמיד כשהוא עומד בחצר ביתו בירושלים, מחזיק צינור ומשקה את הדשא. התלמיד התפלא על הפגיעה ב"כבוד התורה" ולא הבין מדוע הרב אינו מבקש מאחד התלמידים שיעשה זאת? "אסביר לך, אמר הרב, בעת מלחמת העולם השנייה ברחתי מווילנה והתחבאתי ביערות. היו ימים שלא מצאתי פרוסת לחם להכניס לפה והדבר היחיד שמצצתי היה עשבי דשא. אני לא שוכח זאת, אני לא מתרגל לחיים החדשים שלי, וזוכר עד היום את מה שאני חייב לדשא...". כעת אפשר להבין מדוע הרחיבו חז"ל את מצוות ההודאה וציוו שכל היום נודה. זה לא הקב"ה שצריך את זה - אנחנו צריכים אם זה. כל ברכה ותפילה מאירה את עינינו למה שיש לנו. הנה, הקב"ה אוהב דואג לנו ללחם ופרנסה ובריאות וכל מה שאנו צריכים. במקום לבכות – להודות. במקום לקטר – לברך. בלשונו של הרבי מליובאוויטש (התוועדויות תשמו א/600): "עניין השמחה בא על ידי הודאה, כתוצאה מכך שנותנים לו דבר טוב המביא לידי שמחה. כמו ההודאה על 'שהחזרת בי נשמתי' ... וממשיך עם כל ברכות השחר, אשר כל עניני הודאה קשורים עם שמחה". לפי זה ראיתי הסבר עמוק יותר ומרחיב את הלב לכך שקרבן תורה נאכל ליום ולילה: מביאים בשם האדמו"ר האמרי אמת מגור, כי קרבן תודה חייב להיאכל באותו יום, משום שכל יום צריך להביא קרבן תודה חדש. עניינו של קרבן תודה זה לפתוח את העיניים לכל החסד שזכינו לו, ובמילא כל יום מחייב הודאה חדשה.
עד כאן דיברנו בין יהודי לקב"ה, אבל אפשר לנקוט באותה שיטה גם כלפי האנשים היקרים לנו וכך להפוך את תפיסת החיים שלנו מהקצה אל הקצה: בני זוג שמקבלים על עצמם להודות אחד לשני על הדברים הפשוטים שאחד עושה בשביל זולתו, ילדים שמחונכים להודות על מה שמקבלים מההורים – הופכים להיות האנשים המאושרים בעולם. פתאום הם שמים לב שהם מוקפים באנשים נפלאים ורק הם לא יודעים מזה. הגמרא מביאה דוגמה חזקה לכך (יבמות סג,ב): האמורא רב חייא סבל מאשתו והיא הייתה מציקה לו ביום ובלילה. פעם ליווה אותו אחיינו הדגול, רב (חברו של שמואל), וראה אותו עוצר בחנות מתנות לנשים וקונה מתנה יפה. לא זו בלבד, אלא שרב חייא ביקש לעטוף את המתנה בעטיפה יפה, כדי שיהיה ברור שהוא רוצה להביע הערכה למקבלת המתנה. רב שאל מי האישה המיועדת? ורב חייא ענה: ברור, אשתי שתחיה. רב היה מופתע: למה מגיעה לה מתנה? ענה רבי חייא בפשטות גמורה: "מה זאת אומרת, אני חייב לה תודה עמוקה על כך שהיא מגדלת את ילדינו במסירות ומצילה אותי עצמי מן החטא...". זאת, אם כן, המתנה הגדולה ביותר שאנו יכולים להעניק לעצמנו: לסגל שגרת חיים של הכרת תודה, ובכך לשים לב אל כל הטוב שמקיף אותנו. ישנו וארט מופלא בעניין מהאדמו"ר השפת אמת מגור: הובא קודם הפסוק מתהלים "יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם", ואולם הפסוק אינו ברור: הוא מתחיל בלשון יחיד – "יודו לה' חסדו" וממשיך בלשון רבים - "ונפלאותיו לבני אדם". וזה כמובן תמוה: או הכול בלשון יחיד או הכול ברבים? הביאור עמוק וכביר: כשאדם הופך את טבעו האנוכי ומודה על חסד אחד, הוא פתאום מגלה איך כל חייו הם פלא, כיצד הוא מוצף בפלאים רבים ושום דבר אינו מובן מאליו. אם הפיתוי לרצות יותר משבש את תמונת הראיה, ההודאה מתקנת אותה ומכניסה את החיים אל הפוקוס הנכון.
החשיבות הייחודיות של קרבן התודה מגיעה לשיא בפרט הבא: נאמר במדרש כי "כל הקרבנות עתידים ליבטל לעתיד לבוא ואילו קרבן תודה נביא גם לעתיד לבוא". למה? אחד ההסברים החשובים אומר כי קרבן תודה אפשר להביא רק לעתיד לבוא. אז זאת תהיה ההזדמנות הראשונה שנוכל באמת לומר תודה מעומק הלב. שכן אז נביא קרבן תודה על הייסורים של הגלות עצמם. על כל הכאב והצער שממלאים אותנו כעת, ואז נראה איך "אודך ה' כי אנפת בי", כיצד בדיעבד הכול הוביל לתוצאה טובה בגאולה השלמה בקרוב ממש. ונסיים בסיפור מרגש (פורסם ברחבי הרשת): ד"ר האווארד קלי היה אחד הרופאים המשפיעים בתולדות ארצות הברית. הוא נחשב אחד מ"ארבע הגדולים", ארבע הרופאים המייסדים, שהקימו את בית הרפואה על שם ג'ונס הופקינס בבולטימור שעומד בראש המרכזים הרפואיים באמריקה. קלי גדל בבית עני בעיר צ'סטר בפנסילבניה. אמו עשתה הכול שילך לבית הספר מטופח ונקי, אבל לא היה להם מה לאכול. היו ימים שהוא לא הכניס כלום לפה בבוקר כי נגמר הלחם והמקרר היה ריק. כילד בן 10, תלמיד כיתה ד, הוא יצא בוקר אחד מהבית עם בטן מתהפכת מרעב, כבר בלילה לא היה מה לאכול וכך גם בבוקר. אמו נתנה לו קוביית סוכר להפסקה והסוכר רק הגביר את רעבונו. הוא חש מתמוטט. בהפסקה החליט לחפש אוכל אפילו באשפתות. הוא הסתובב מסוחרר ולפתע עלה רעיון במוחו. הוא ידפוק על אחת הדלתות ויבקש פרוסת לחם. אף אחד לא מכיר אותו כאן ומה יכול לקרות. הוא נכנס לחדר מדרגות ועל הדלת היה כיתוב: 'משפחת ג'קסון'. בפתח הדלת ניצבה ילדה בת גילו עם שתי צמות ושמלה לבנה. הוא היה נבוך ואמר בבלבול: 'אני צמא ולא מצאתי ברז, אולי תסכימי לתת לי כוס מים'. הילדה צחקה ואמרה 'אצלנו שותים חלב ולא מים'. לאחר דקה שבה עם כוס חלב וגם צלוחית עם 4 עוגיות. 'אצלנו אוכלים עוגייה כששותים חלב' הצהירה בחיוך. קלי חטף את העוגיות וירד במורד המדרגות, תוך שהיא קוראת אחריו: 'קוראים לי רוזלין ג'קסון ואתה מוזמן תמיד'. "שנים רבות חלפו, הוא למד גניקולוגיה וברבות הימים הקים מרכז רפואי פרטי בו טיפל באלפי אנשים. במרכז הרפואי נקבע שכל מטופל מתקבל על ידי צוות רופאים מקצועי שעורך את הבדיקות הנדרשות וכשהתמונה מלאה מוגש התיק לעיונו. בוקר אחד מוגש אליו תיק רפואי ועל הכריכה מופיע השם 'רוזלין ג'קסון'. משהו היכה במוחו ופתאום הוא נזכר. הוא נכנס בשקט למחלקה וראה אישה שוכבת מחוברת למכשירים. לא היה ספק שזו היא למרות שעברו חמישים שנה. קלי הודיע לצוות הרפואי שהגברת הזו תנותח על ידו ותעמוד תחת אחריותו המלאה. בסיומו של האשפוז הכינה המזכירה הרפואית את התיק לתשלום והסכום הכולל הסתכם ב-52,300 דולר. התיק הוגש אליו לעיון וחתימה כמקובל, אך הוא מחק אותו והוסיף שורה תחתיו: 'הסכום שולם לפני 50 שנה בכוס חלב וארבע עוגיות".
פרשת ''צו'' מתוך ''ליקוטי שמואל'' המלקט: שמואל אייזיקוביץ
לדעת איך לומר תודה (הרב שלמה הלוי שליט"א)
בפרשת השבוע נמצאים שני קורבנות זהים לחלוטין שההבדל המשמעותי בניהם הוא זמן האכילה: 1. קורבן שלמים - )אדם שרוצה לתת נדבה לה׳ מביא קורבן מסוג זה( נאכל לשני ימים ולילה אחד. 2. קורבן תודה - )אדם שנעשה לו נס וניצל כמו חולה שנתרפא או אסיר שיצא ממאסרו מביא קורבן תודה( נאכל באותו היום בלבד. נשאלת השאלה מדוע יש הבדל בין הקורבנות הללו? או במילים אחרות מדוע לא נתנו זמן לזה שניצל בנס, לאכול מהבשר? הרי עליו לסיים את הבשר באותו היום, שהרי כל מה שנשאר נקרא: ״פיגול״ ויש לשרפו?! תשובה מדהימה מביא הנצי״ב מוולוז׳ין בספרו ״העמק דבר״: התורה רצתה שהמקריב קורבן על הנס שארע-לו יאלץ לשתף אנשים רבים להשתתף בסעודה שלו כיוון שעליו לחלק את כל הבשר בסעודה אחת כדי שלא יעבור זמנו ואז יפסל הבשר וייחשב ״נותר״. כתוצאה מכך יתוודעו רבים לנס שהוא חווה ויתקדש שם שמים ברבים... זהו שאומר דוד המלך: ״אודה ה׳ מאד בפי, ובתוך רבים אהללנו״ )תהילים קט׳, ל׳(. התורה מלמדת אותנו כיצד על יהודי )לא בכדי אנו נקראים: ״יהודי״ על שם שבט יהודה - ולאה אימנו הסבירה מדוע בחרה את השם יהודה: הפעם אודה את ה׳( לומר תודה להקב״ה לא בצנעה וביחידות אלא מתוך שיתוף של כמה שיותר אנשים ופרסום שמו של הקב״ה על הנס. זאת ועוד בכל בוקר אנו פותחים במילים: ״מודה אני לפניך...״ שנכיר תחילה בטובה שעשה לנו הבורא והחזיר את נשמתנו בחזרה. רבנו בחיי, בעל ״חובת הלבבות״ אומר: לא ניתן להגיע לאהבת ה׳ אם לא מעריכים בצורה עמוקה ונלהבת את כל מה שטוב בחיים. למרבה הצער, ההערכה איננה משימה קלה... אנו צריכים להסתכל על מה שיש לנו, אבל כאן יש סיכון - אנו יכולים בטעות להתרכז רק במה שאין לנו. זה מאוד מדכא, לחשוב למה לחברים יש במה שאין לנו? למה הם מצליחים ואנחנו לא? זה לא פיר! באיזה עולם נוראי ואפל אנו חיים?!... נביא סיפור שממחיש היטב נקודה זו: זהו סיפור על אדם שיוצא לפיקניק ביום קיץ בהיר ומבלה בנעימים עם חבריו ומשפחתו. הטיול מדהים! שקיעה מקסימה! אווירה נהדרת! עד שהוא פותח את תיק האוכל ומגלה ש - אין קטשופ!!! זהו! היום שלו הרוס! לפתע - לא רק שהוא לא מסוגל לאכול את הנקניקייה שלו, אלא שהיום כולו נהרס... איך ניתן בכלל לחשוב על ״הכרת הטוב״ לקב״ה, אם אנו לא שמים אל ליבנו שטוב לנו? על מה נכיר טובה?! על מה נאמר ״מודה אני לפניך... שהחזרת בי נשמתי בחמלה?״ עלינו לשנות את כיוון המחשבה והכרת הטוב שבנו: חשיבה - להבין שהקב״ה חפץ אך ורק בטובתנו! הכרת הטוב - לדעת לומר תודה ולפרסם את הטובה שה׳ עשה לנו ברבים כמו בקורבן תודה... שבת שלום ומבורך "...צו את בני ישראל" אין צו אלא לשון זירוז: רש"י אמר רב אושעיה: "ושמרתם את המצות" אל תקרי מצות אלא את המצוות... היזהר שאם באה לידך ....מצווה אל תחמיצנה מה הקשר בין המצות למצוות ? ועוד אם אדם אופה מצה ב-81 דקות קיים מצווה ואם הוסיף הוא דקה אחת בלי כוונה - אוכל חמץ וחייב כרת הייתכן!? ילקוט שמעוני מביא: משל למה הדבר דומה לקרבניט של ספינה שרואה אחד שנפל למים וכדי להצילו זורק לו חבל ואומר לו: בחבל הזה תלויים החיים ...שלך אם אתה עוזב אותו אתה מת אבל אם תאחוז בו הרי את חייך אתה מציל :הנמשל ברור הקב"ה שולח אותנו אל העולם הזה - ים סוער... ואומר לנו תחזיקו במצוות תינצלו!!! אם תעזבו אותם ...הרי שכרתם את עצמכם מן העולם "ואתם הדבקים בה' אלוקכם חיים כולכם היום" .אדם שדבק במצוות חי ואילו אחד שעזב אותם הוא מכרית את עצמו ...המצה היא הסמל למצוות בעניין של זריזות וההבדל בין הזריז למתעכב הזריזות אל מול העצלות.... ישנה מימרא מפורסמת: בזמן מתן תורה הקב"ה כפה עליהם הר כגיגית ואמר להם: "אם מקבלים ..."אתם את התורה מוטב. ואם לאו שם תהא קבורתכם :שואל הרב שמואלביץ למה אמר הקב"ה" כאן תהא קבורתכם " : היה לו לומר שם תהא קבורתכם"! תירץ הרב..זה הקבר של הבן אדם "שם" למה הדבר דומה משל אדם שלא הולך לו בכתה א' אומר לא נורא אני בכיתה ג' ילמד. הוא לא לומד וסומך על כיתה ו' שם הוא ילמד זה חובה לפני ישיבה קטנה... הוא לא לומד ואבא שלו רץ לתת הוראות קבע לישיבה והם מקבלים אותו. כעת אין חוכמות צריכים ללמוד... הוא לא לומד. האבא כבר מפעיל קשרים לישיבה גדולה והוא מתקבל... הוא כבר ילמד לפני החתונה... וזה לא קורה מזווגים לו אישה לפי מעשיו... והוא מחליט להתחיל ללמוד ברצינות. עול הפרנסה משכיח את הכרח החינוך לילדים וגם בגילאי האמצע של החיים הוא לא לומד. הוא מזדקן ויוצא לפנסיה - אין עול של הפרנסה אבל אין לו ראש כבר ללמוד הוא מעדיף לשבת עם הפנסיונרים במועדון הגימלאים... ושוב הוא לא לומד. . הוא כבר סיעודי מובל עם כסא גלגלים ע"י פיליפיני - עובד זר. וכבר מאוחר גם אם ילך לשיעור תורה הגוי יבין יותר ממנו... ושוב הוא לא לומד. ...ואז מגיע הרגע בו הוא נופח את נשמתו והוא מובל באמבולנס פרטי אל החברא קדישא לקבורה... :זהו מה שאמר הקב"ה לבני ישראל ..."אם מקבלים אתם את התורה מוטב. ואם לאו שם תהא קבורתכם" שם תהא " אז ל"ע...שם תדעו שאם תאמרו ללימוד התורה: "לא כעת... אח"כ... לא כאן אלא ..."קבורתכם הדחייה והעצלות תביא אתכם למצב שבזמן הקבורה תהיו בדיוק באותה הנקודה שדחיתם את לימוד ...התורה נעמי אומרת לרות שלא תידאג מבועז הוא צדיק וכך דרכם של צדיקים היא זריזות במצוות: "כי לא ישקוט האיש עד עם כילה את הדבר היום" שיגמור את המצווה היום וכך היה... חז"ל אומרים שהקימו בית באותו היום ובועז מת באותו היום. רואים מהו האסון של עצלות... שאילו היה דוחה ביום אחד ...היה מפסיד את שושלת בית דוד שתצא ממנו זאת תורת העולה היא עולה )ו,ב( )הרב יעקב חן( ב"אוצר המדרשים" )עמוד רכ"ב( מובאים דברי חז"ל על קורבן עולה, עליו אומר הקדוש ברוך הוא: רצוני שלא יזוז מן המזבח מפני שקורבן זה חביב עלי מכל הקורבנות! למה הדבר דומה? למלך שהייתה לו שמחה, והיו אריסים ובני ביתו ואוהביו מביאים לו מתנות והיה המלך מקלם. הגיע אדם ובידיו סל מלא פירות יפים. שאל אותו המלך: מי אתה? אני – ענה האיש – אריסו של המלך! אני מטפל בפרדסי המלך והבאתי דורון מפירות ההדר המתוקים הגדלים שם. אחריו הגיע אחר ובידיו טלה רך. מי אתה? – שאל אותו המלך. אני – השיב האיש – הממונה על עדרי צאן המלך והבאתי דורון למלך מהוולדות החדשים שהמליטו הצאן. בא אחד ובידיו מתנה למלך. מי אתה? – שאלו המלך – האם גם אתה עובד בשירותי? אני אינני עובד עבור המלך – השיב האיש – לא אלא שהבאתי מתנה כדי לכבד את המלך! לשם כך באתי. דורון שהביא זה - אמר המלך – לא יהא זז משולחני! אדוני המלך – שאל אחד השרים המקורבים – מפני מה חיבבת דורון זה יותר מכל הדורונות? כל אלו שהביאו דורונות – ענה המלך – הם חייבים לי וחייבים בכבודי, אבל זה שאיננו אריסי ולא בן ביתי אלא כיבדני חינם, דורון זה חביב עלי מכולם! כך אם חטא אדם מביא קורבן חטאת, ואם אשם מביא קורבן אשם, אבל העולה נדבה היא, לפיכך חביבה היא לפני הקדוש ברוך הוא יותר מכל הקורבנות.
צו את אהרן (ו,ב) אין צו אלא לשון זרוז מיד ולדורות (רש"י)
אומר ה"ילקוט הגרשני": אדם המצווה ועושה גדול יותר מזה שאינו מצווה ועושה, וזאת בג' דברים: א. יש לו יצר הרע שמסית אותו לא לעשות, וכשאדם מתנדב ואינו מצווה אין לו את אותו יצר הרע. ב. אדם שאינו מצווה יכול לעשות את המצווה גם בזמן מאחר יותר, אין לו הכרח לעשותה דווקא מיד. לא כן המצווה ועושה, שחייב לעשות את המצווה עד זמן מסוים, כגון בקריאת שמע או באכילת אפיקומן, שחייב להזדרז לקיימן קדם שיעבור זמנן. ג. כשאדם אינו מצווה והתנדב לעשות את המצווה, זו התנדבות שלו בלבד, ואלו בניו אינם מחויבים באותה מצווה. לא כן המצווה ועושה, שגם בניו חייבים בקיום אותה מצווה. זהו שכתב רש"י על דברי הכתוב "צו את בני ישראל" – "אין צו אלא לשון זרוז" – מכיוון שיש למצווה יצר הרע, צריכים לזרז אותו. ''מיד" – עליו לעשות את המצווה בזמנה, לא להמתין. ודבר שלישי – "לדורות". שלשת הדברים הללו כלולים במלה "צו." "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" )ו' ו'( )הגאון רבי חיים מוולוז'ין זצ"ל( המשנה במסכת אבות מונה את הניסים שהיו בבית המקדש: "עשרה ניסים נעשו לאבותינו בבית המקדש וכו' לא כבו גשמים אש של עצי המערכה". שאל הגאון רבי חיים מוולוז'ין זצ"ל: לכאורה צריך להבין, מדוע היה צריך לעשות נס כזה - שלא יכבו הגשמים את האש שהוא נס שלא בדרך הטבע מדוע לא נעשה נס שלא ירדו כלל גשמים במקום המקדש?! אלא השיב רבי חיים: הדבר בא ללמדנו את ההנהגה הרצויה שלא ייטוש האדם את מקומו בעבודת המקדש ולימוד התורה בשום מצב אף אם יש לו עיכובים מכל סיבה שהיא שהרי רוב העולם מבקשים להצדיק את העדר תלמודם בתירוץ של טרדות שונות ומשונות המפריעות להם. לא נוכל לכתוב את כל התירוצים שיש לבני האדם כסיבה לשאלה: "למה אתה לא לומד"?... מלמדת אותנו התורה שכמו באש המערכה שאף כאשר ירד עליה גשם הקב"ה סייע שלא תהיה שום הפרעה ולא כיבו הגשמים את האש, כך כל מי שמוסר עצמו על לימוד תורה, הקב"ה יסייעו שעניינים גשמיים לא יפריעו לו כלל וכלל! רק צריך רצון אמיתי לשמור את האש שלא תיכבה...
אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה (ו,ו) (הרב נתי)
התורה הקדושה נמשלה לאש תמיד, אשר כל העוסקים בה בהתמדה שומרים הם עליה שלא תכבה... התפילה גם היא משולה לאש קודש. כאשר האדם מבקש ומתחנן בתפילתו, זוכה ושערי תורה נפתחים בפניו ויכול הוא לעסוק בה בהתמדה. בעיר אחת חי צורף אומן מומחה שנודע לשם ולתהילה כבעל מלאכה נפלא בשיבוץ אבני חן. מכל רחבי המדינה היו שרים ורוזנים שולחים אליו אבנים טובות ומרגליות והלה היה משבץ אותן על מקומן בתכשיטים ובכתרים במומחיות רבה והייתה פרנסתו ברווח. פעם אחת אירע והאיש נפצע ושבר את ידו. שוב לא היה יכול לעסוק במלאכת הצורפות על כן פנה לקבץ נדבות ...הדבר אינו יאה לך ואינו לפי כבודך – אמרו לו מקורביו – צורף אומן כמוך, שמלכים ורוזנים היו משחרים לפתחך השכם והערב, וכעת אתה פושט יד...!? ומה אעשה? – קונן האיש – והרי ידי נשברה ושוב איני יכול לעסוק באומנותי כבתחילה! כן הוא גם הנמשל – אמר המגיד מדובנא – חובה על אדם לעסוק כל ימיו במלאכת הקודש של לימוד התורה וקיום המצוות, ואל לו לאדם להתרפות בכך, אלא שפעמים היצר הרע משיא לו עצה שאינה הוגנת ומסית אותו לדברי הבל על כן אל ישעה ליבו לכך אלא יישא כפיו בתפילה, יבקש רחמים מהרופא לשבורי לב ויתחנן: לב טהור ברא לי אלוקים ורוח נכון חדש בקרבי!
"אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" ( ו' ו')
...התורה הקדושה נמשלה לאש תמיד. אשר כל העוסקים בה - בהתמדתם, שומרים הם שלא תכבה, מסופר על הגאון הצדיק רבי אליהו לואפיאן שבסוף ימיו, כאשר היה זקן וחולה המשיך במנהגו אותו נהג שנים רבות. הוא היה קם באישון ליל כדי לעסוק בתורה עד זמן תפילת שחרית. רבינו! - אמרו לו תלמידיו - "מדוע הרב קם כל כך מוקדם? והרי אינך בקו הבריאות ובפרט שהרב אינו צעיר לימים? הרב ימשיך לישון עוד קצת !!! השיב להם הרב: "דווקא מפני כך עלי להקדים ולקום מוקדם! שהרי עוד מעט אצטרך לתת דין וחשבון בבית דין של מעלה . יביאו שולחן ארוך ונראה האם כדברייך כן הוא! ויבדקו מה כתוב בסעיף הראשון ''יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו, שיהא הוא מעורר השחר'' ומה אתם רוצים? שכבר בסעיף הראשון אכשל. תפיני מנחת פתים (ו,יד) (הרב ראובן שמעוני)
מסביר רבי אהרון בקשט זצ"ל ודבריו מובאים בספר "דרכי מוסר": התורה ציוותה אותנו "פתות אותה פתים" – פתיתה זו נועדה שתיראה כאילו היא מכילה כמות גדולה. כאשר העשיר מביא קרבנו, והקרבן הוא שור, אזי בגלל גודלו לוקח זמן רב עד שנשרף. עובדה זו הייתה גורמת לעני חלישות הדעת. באה התורה וחסה על כבודו של העני ולכן אמרו: "לא יבדיל", שיישרף יחד עם הנוצות וכתוצאה מכך תימשך שריפת קרבנו זמן רב יותר ולעני תהיה נחת רוח. אנו רואים עד כמה התורה רוצה להרים את רוחו של העני שלא יהיה כל כך שבור ונכנע – ולהיפך מצד השני רואים איך שהתורה דואגת שהעשיר לא יתגאה בעושרו, כי תועבת ה' כל גבה לבב. לא אחת אנו רואים כי מקבצי הנדבות או האנשים הנחשבים כעניים, מלבושם, התנהגותם ואף דיבורם מעידים עליהם כי מצבם הכלכלי אינו שפיר, ולא רק זאת אלא הם אף מרגישים עצמם נחותים כלפי אחרים וזאת בגלל דלותם. וכל מי שמסייע ביד העני, אם זה בהלוואה למשל, על כך אומר דוד המלך: "מלוה ה' חונן דל". אדם המלווה לעני נחשב כמלווה להקב"ה. נתאר לעצמנו שהגיע עשיר גדול ונתקע ללא מזומנים ומבקש מאיתנו הלוואה לזמן קצר והוא מבטיח כי תוך תקופה קצרה הוא יחזיר לנו פי כמה, מי יהסס לתת? להיפך, רבים ירצו לזכות בנתינה זו ק"ו כאשר מלך מלכי המלכים מבקש שנסייע לעני כדי שלא ירגיש שפל או בזוי, כי כאשר העני מתבזה יש פגיעה ביציר כפיו של הקב"ה. על השכר שיכולים לזכות בו בעבור נתינת צדקה ועידוד לעני נלמד מהמעשה הבא: מעשה בעשיר מופלג בתורה, בחוכמה ובמידות טובות, אך רק בדבר אחד לא דקדק: בזמן שהיה עורך סעודה והיה מזמין לסעודתו אורחים, היה מזמין רק עשירים ואנשים מכובדים, רבנים ותלמידי – חכמים אולם אורחים עניים לא הזמין. לא מרוע לב עשה זאת, אלא פשוט מאוד הוא לא אהב שבמחיצתו יהיו עניים. לאותו עשיר הייתה בת יחידה, חכמה, נבונה ויפה להפליא. הבת הנזכרת הגיעה זמנה להינשא, ומיד קפצו השדכנים והציעו בני טובים לבחורה. מצאה חן בעיניה אחת ההצעות, הזוג הסכים להינשא, וקבעו מועד לנישואים. השמחה והאושר שררו בבית העשיר וכל העיר ציפתה בכיליון עיניים ליום החופה ביודעם שתהא חתונה מכובדת והעיקר מלאת מעדנים... ובהגיע יום החופה כולם היו שמחים וקהל גדול השתתף בחתונה. ברם, השמחה נקטעה בהלם גדול: הורי החתן והכלה באו לדירת הזוג הטרי למחרת בבוקר לראות מה שלומם והנה החתן, בר מינן, מוטל במיטתו ללא רוח חיים! שמחתם נהפכה לאבל ויגון ותהום כל העיר והכלה שנהפכה לאלמנה הייתה בצער עמוק. לא ארכו הימים ודיברו על לב האלמנה שתינשא כי עודנה צעירה ואכן היא נישאה שוב, אך שוב – החתן השני גם הוא נפטר לפתע למחרת הנישואין וגם בחתונתה השלישית נפטר החתן... העלמה החכמה והנבונה אמרה: "אני אשאר אלמנה ואיני רוצה עוד להתחתן! מספיק שלושה חתנים קברתי. אינני יודעת בשל מי כל זה, ומה הוא העוון שבידינו או גלגול הוא". למרות המקרים המדהימים באו כמה חתנים וביקשו את ידה אך היא בשום פנים ואופן לא הסכימה להצעות שידוכים עוד. העשיר, אבי האלמנה "הקטלנית", היה לו אח עני מאוד שגר במדינה אחרת. מצבו היה קשה מאוד ולו עשרה בנים. כל יום היה יוצא הוא ובנו הבכור ליער והיה חוטב עצים ומביאם לעיר ומוכרם בפרוטות ובכסף שקיבל עבורם פרנס את בני ביתו בדוחק רב. יום אחד הלכו האב ובנו ליער וחטבו עצים והביאום העירה ולא יכלו למוכרם ובאותו ערב ישנו כולם רעבים. למחרת שוב הלכו ליעד ותוך כדי העבודה הקשה האב התעלף כי נחלש מחוסר תזונה. הבן ראה את אביו המעולף, הרים את עיניו לשמים והחל לבכות בגלל מצב המשפחה ועוניים המדולדל והמדוכא. כששבה רוחו של אביו, התחנן לפניו שירשה לו לבקר אצל דודו העשיר, אולי תהיה תשועה על ידו, וה' יפתח את לבו לסייע בנדיבות לאחיו. האב לא מנע מבנו והרשה לו לנסוע בלית – ברירה. כשהגיע הבן לדודו קיבלו אותו באהבה רבה. הדוד ואשתו שמחו מאוד לראותו. הבן ידע כבר כל המוצאות אותם עם בתם האלמנה, ובכל זאת לאחר זמן מה ביקש מדודו אם מוכן לתת לו את בקשתו, אבל שישבע לו שלא ישיב את פניו ריקם. הדוד אמר: "אחייני יקירי, תגיד מה בקשתך והנני ואמלאנה". אך הבן לא אמר דבר, עד שנשבע לו הדוד. להפתעתו ביקש הבחור את יד בתו האלמנה. הדוד ואשתו החווירו בשומעם ואמרו לו: "הננו מוכנים לעזור לך בכל מה שתרצה הן בכסף הן בכל דבר, אך עניין בתנו זה קשה. הלוא ידוע לך מה שקרה עם שלושת חתניה, שבליל חופתם הלכו לבית עולמם, ואיך נוכל לראות בך ח"ו דבר כזה? יקר אתה לנו!". אמר הבחור לדודו: "אעפ"כ אני רוצה את בתך שתינשא לי ומהשמים ירחמו עלי וגם עליה!". מחמת שנשבע לו הדוד לא היה יכול עוד לסרב ואמר: "אני אדבר על לב בתי ואשפיע עליה וה' הטוב בעיניו יעשה. אם מהשמים היה הדבר, אין להחזיר". העשיר קרא לבתו ואמר לה את בקשת בן אחיו הבכור. היא בכתה וצעקה, ואמרה: "די בשלושה שהלכו לעולמם ואיך ארצה ברעת בן דודי והוא בחור חמד נבון וחכם! אנא ה'! תהיה יד ה' בי ולא בבחורים אלה! מה חטאם"? הבת ביקשה בתוקף מאביה לנסות שוב למנוע ממנו את בקשתו, אך אביה אמר לה: "בתי היקרה, את לא יכולה לתאר כמה דיברנו וביקשנוהו אני ואמך בעניין זה, ואמרנו לו שהנני מוכן לתת לו כסף לרוב, אך הוא השביעני לפני שיאמר לי, שלא אחזיר את פניו מבקשתו, ולא עלה על דעתי שהוא בכלל יבקש אותך"... לבסוף נכנעה האלמנה ומסרה בידי שמים שירחמו עליו ועליה ועל הוריה הכאובים מהעבר. הזוג התארס ונקבע זמן לנישואין. והנה, יום אחד לפני החופה נפגש החתן עם איש זקן. זה היה אליהו הנביא, זכור לטוב, שאמר לו: "שמע, בני, אתה רוצה להתחתן עם בת זוגתך? איעצך עצה אך אל תמוש מעצתי ימין ושמאל. בסעודה שתעשה לכבוד החתן והכלה, יבוא עני וישב ליד הדלת. אתה אל תתחיל לאכול עד שיבוא עני זה. אתה בעצמך תקום ותביא אותו ותושיבו על ידך בצד ימין. כך תינצל אתה ממוות בטוח"! ופתאום נעלם הזקן. החתן שמר את הדברים בלבו והתכונן לחופה. בשעת הסעודה הקרואים כולם ישבו מסובים ליד השולחנות אך ליבם על החתן ועיניהם לשמים שלא יקרה לו ח"ו כמו החתנים שקדמו לו ושפתותיהם דובבות תפילה לא–ל עליון. והנה נכנס אותו עני שתיארו אליהו הנביא זכור לטוב והתיישב ליד הדלת. מיד קם החתן וניגש אליו וביקשו שישב לידו. קודם סירב ואמר כי טוב לו פה אך החתן לא עזב את ידי העני ומשכו אליו בכוח והושיבו לידו לצד ימינו כבקשת הזקן, וכיבדו כבוד גדול. כל האורחים התפלאו על התנהגות החתן עם העני הזר ולא ידעו פשר הדבר. לאחר שגמרו הסעודה והמשתה כל אחד הלך לביתו וחשב על ההלוויה, ב"מ, שככל הנראה תיארך כבר מחר... בעוד העני היה יושב, קם החתן ללכת לחדרו ואז פנה אליו העני ואמר לחתן: "אני שליחו של מרום ובאתי לקחת את נפשך"! החתן לא נבהל ואמר לו: "תן לי זמן שנה אחת". ענה: "לא! אין לי רשות". ''טוב, תן לי חודש אחד כדי לשמח את הכלה". ענה: "לא! אין לי רשות". ''טוב, תן לי רשות לגשת אל אשתי ואקח ממנה רשות ואיפרד ממנה שלא תיבהל". אמר לו המלאך: "לזה אשא פניך כי גמלת עמי חסד. לך וחזור מהר"! הלך החתן אל הכלה שהייתה בחדר לבדה, ממתינה לחתנה שיקיים מצוותו, ונחלי מים זולגות מעיניה ומתפללת לאלוקים. כשבא חתנה לחדרה מיד ניגבה פניה והחזיקה אותו בכוח אך התפלאה מדוע בא לבד לחדר כי המנהג ללוותו. אמר לה החתן בשקט: "באתי לקחת רשות ממך כי באה שעתי ומלאך המוות מחכה לי. הוא אמר לי כי בא לקחת נפשי ממש עכשיו הוא נמצא בחוץ". אמרה הכלה לחתן: "אתה תישאר פה ואני אלך אליו ואדבר איתו"! ומיד הלכה אל העני, שהוא מלאך המוות, ושאלה אותו: "אתה הוא השליח שרוצה לקחת נשמת אישי?". "כן" ".הלא כתוב בתורה 'כי יקח איש אישה חדשה לא יצא לצבא ולא יעבור עליו לכל דבר נקי יהיה לביתו שנה אחת ושימח את אשתו אשר לקח' והקב"ה אמת ותורתו אמת היא, ועכשיו אם תיקח את נשמת בעלי אזי תהיה התורה ח"ו פלסתר! אם תקבל את דבריי הנה מה טוב. ואם לא, בוא איתי לבית – הדין הגדול שבשמים לפני הקב"ה"! שמע המלאך וענה לה: "אני עושה למען בעלך שעשה לי כבוד גדול וחסד, לזאת אשא פניך ואלך לפני הקב"ה ואמסור את דבריך". וילך המלאך לשאול מאת הקב"ה, ובהרף עין חזר בשמחה ובישר אותם שהקב"ה ויתר לחתן והחזיר את חייו עבור גמילות חסד שעשה עם העני. ומנגד – בבית הורי הכלה הסתובבו שם כל הלילה במתח, וכשהיו שומעים את קולם ושמחתם, היו מלאים שמחה אך שמחתם הייתה מהולה ביגון כי לא ידעו מה יהיה עד הבוקר. מיד בזריחת החמה נכנסו לחדר הורי הכלה וכשראו את שניהם בריאים ושמחים לא היה גבול לשמחתם. מיד פשטה הידיעה על הנס שקרה להם, והודיעו ברבים כי גמילות חסד היא שהצילה אותו. מכאן נלמד על החשיבות הגדולה בעשיית חסד עם העני. על כך נאמר במשנה: "אלו דברים שאין להם שיעור... גמילות חסידים". העני שבדרך כלל מתבייש במצבו ובדרך כלל פניו נפולות, על כן חלה עלינו חובה כפולה ומכופלת בהתייחסותנו אליו. ה"חפץ חיים" זצ"ל בספרו "אהבת חסד" מעיר עפ"י השו"ע, שצריך להיזהר לתת את הצדקה בסבר פנים יפות ולא בפנים זועמות. כן הדין לעניין הלוואה. צריך שלא להנהיג בו מנהג ביזיון חלילה אלא ילוונו בסבר פנים יפות. וכאשר האדם מסייע לעני ומאיר לו פנים – בגלל הדבר הזה יברך ה' א-לוקיך.
״והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל״ (ז', ט')
מסופר להרב בעל התניא, שא' מן הנכנסים והבאים אליו התחיל להתחבר עם המשכילים. הזמין אותו הרבי אליו, והסביר לו כי התחברות זו יכולה להשפיע עליו ולהטותו מדרך הישר. ״עלי?״ - אמר האברך בשחצנות - ''אי אפשר כל כך בקלות להשפיע, והא ראייה: זה מזמן רב שאני מתיידד עם החסידים וטרם נעשיתי חסיד!!''. אין זה דומה כלל - החזיר לו הרב - אצל טומאה כתיב ''והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל'', פירוש: אפילו בנגיעה בעלמא סגי לטמא .אבל אצל קדושה כתיב ''כל אשר יגע בבשרה יקדש'', וחז''ל 9 אמרו ''יכול אפילו לא בלע? תלמוד לומר בבשרה - עד שיבלע''. הרי שנגיעה בקדושה הוא רק מתוך בליעה לתוכו לפנימיותו, ואצלך להיפך :עם הקדושה יש לך רק נגיעה קלה, ואולם אצל הטומאות אתה בולע.
"וזאת תורת זבח השלמים" (ז' יא) (המגיד מדובנא)
במדרש מובא כי בשעה ששמעו אומות העולם את מצוות הקרבת הקורבנות באו אל בלעם ושאלו: מדוע ציווה הקב"ה לישראל שיביאו לו קורבנות, ולנו לא ציווה דבר? השיב להם בלעם: התורה היא שלום, מי שקיבל את התורה שהן כתובין בה צריך להקריב קורבן! אתם מתחילה פסלתם אותה, ועכשיו אתם מבקשים להקריב קורבנות?! את דברי המדרש הללו הנראים לכאורה תמוהים, מבאר המגיד מדובנא על פי משל: עני אחד היה לו אח עשיר במדינת הים שהיה שולח לו מדי חודש כסף למחיה כך נהגו זמן רב. פעם אחת הפסיק העשיר לשלוח את הכסף ועד מהרה נכנס העני לחובות כבדים מאד. כעבור שנתיים הגיע להשתתף ביריד גדול שהתקיים בעירו של אחיו העני. לפני פתיחת היריד, קפץ העשיר אל בית אחיו ואמר לו: תעשה לי בבקשה חשבון כמה אתה צריך ואתן לך כי מעל שנתיים לא שלחתי לך כלום. שמח העני שמחה גדולה ועד מהרה פתח את פנקסיו לאחיו, שם הראה לו את החובות הרבים שהצטרפו להם יחד לסכום גדול. אתן לך את מלוא הסכום - אמר האח הטוב - אולם אבקש ממך אל נא תפריע לי במהלך היריד כי אני עסוק בעסקי מאוד על כן בתום היריד תגיע אלי ואתן לך את כל הכסף. למחרת היום נפתח היריד והעשיר עמד בחנות ששכר ועמו מלאי גדול של בדי משי המתאימים לתיקון בדי משי יקרים. קונים רבים הצטופפו בחנותו, ואף קנו במיטב כספם. אל המקום הזדמנה אשתו של האח העני וכאשר ראתה את העשיר עומד בינות הקונים הרבים ובידיו שטרי מזומנים לא התאפקה, מיהרה לבעלה וסיפרה לו את אשר ראו עיניה. לך לאחיך - הפצירה - ובקש ממנו את הכסף כבר עכשיו! אבל הלוא זאת ביקש ממני שאתן לו מנוחה בזמן היריד ורק לאחר מכן אפנה אליו. זאת עשה - יעצה אשתו בעורמה - לך אל חנותו ועשה עצמך בוחן בדי משי ובתוך כדי כך הזכר לו את עניין הכסף... הלך העני אל החנות והחל ממשש את בדי המשי היקרים. כאשר ראה אחיו את מעשהו הבין מיד את כוונתו על כן פנה אליו ואמר לו: מה לך שאתה ממשש את הבגדים? האם יש לך בביתך בגדי משי יקרים הטעונים תיקון? והרי אני יודע היטב שאין לך!... כן הוא גם הנמשל: אמר המגיד שנברא העולם התקיים על גמילות חסדים ומשקיבלו ישראל את התורה היה העולם עומד על התורה ועל גמילות חסדים, ולאחר שנצטווו בנ"י בעבודת קורבנות העולם עומד על שלושה דברים: תורה, עבודת הקורבנות ועל גמילות חסדים! וזו הייתה טעותם של אומות העולם, שחשבו שהקרבת הקורבנות היא עניין בפני עצמו, על כן באו ושאלו מדוע לא נצטווו אף הם בהקרבת קורבנות? על כך השיב להם בלעם שהקרבת קורבנות אינן אלא שלום דהיינו: למעשה באו להשלים את מה שנחסר עד עכשיו ומשום כך רק מי שקיבל את התורה הוא רשאי להקריב קורבנות!... פרשת זכור – אשר עשה לך עמלק (טיב המועדים)
בימי מלכות הצאר ברוסיה, נסע פעם הצאר במרכבתו כשאלפי חיילים מלווים אותו במשמר של כבוד, בדרכם הגיעו לנהר גדול שלא היה אפשר לעבור דרכו, סימן הצאר באצבעו ובתוך רגעים ספורים קפצו אלפי חיילים לתוך המים כדי שמרכבתו של הצאר תוכל לחצות את הנהר. בשבת זו אנו קוראים את פרשת זכור, וידוע מספרים הקדושים ש'עמל''ק' בגימטרייה 'ספ''ק', דהיינו שעיקר מלחמתו של עמלק היא להכניס בלבו של אדם ספקות באמונה, כי האמונה צריכה להיות חזקה כצור החלמיש, אך אם חלילה יהיה לאדם חור קטן באמונה, אז יש מקום לספקות להיכנס, ובהתחלה נכנסים ספקות קטנים כתולעת, אבל אותה תולעת נכנסת ומכרסמת עד שנעשה חור גדול, שהולך וגדל עד שהורס את כל יסודות האמונה הקדושה. ובאמת אמונתו של יהודי צריכה להיות כל כך חזקה עד שאין שום כוח שבעולם יכול לעמוד כנגדו, וזו הסיבה שמרדכי הצדיק 'לא יכרע ולא ישתחווה' למרות שידע כי הוא מכניס את עצמו ואת כל ישראל בסכנה גדולה, אבל כשאדם מאמין בדבר בלב שלם אינו יכול לפעול בניגוד לאמונתו, ולעומת זאת כאשר הוא נצרך למסור את נפשו, הרי זה פשוט וברור עבורו, ובקלות הוא קופץ למים, כי על זה הוא חושב ו'מתאמן' כל יום בקריאת שמע, למסור את נפשו למען קדושת שמו יתברך. אבל אם ח''ו יש לאדם ספקות באמונה, אינו קופץ למים. כי אדם מוסר את נפשו רק על מה שהוא מאמין בלב שלם, וזו היא מלחמת עמלק, 'מלחמת הספקות', כשעמלק יצא להילחם עם ישראל דווקא כשכולם פחדו מהם, להראות שאפשר להילחם בהם. ולכן, למרות שמלחמת עמלק הייתה לכאורה מלחמה טבעית, ראו כולם שידי משה עושות מלחמה, בכוח הסתכלות עיני ישראל לאביהם שבשמים, כי זו מלחמה שתלויה באמונה. וזה תפקידנו גם היום, להכניע את כוחו של עמלק ע''י שנחזק את האמונה בליבנו באופן שלא יהיה שום ספק ולו הקל שבקלים, ובזה נקיים בכל רגע את מצוות 'תמחה את זכר עמלק'.
יש בעד מה! (גד שכטמן)
השולחן העמוס בכל טוב שנערך בבית הכנסת לאחר התפילה, סיקרן את כולם. על מה השמחה הגדולה? בעל השמחה חיכה שיברכו על הכיבוד ונטל את רשות הדיבור.: ''אני רוצה להודות להשם על הנס שקרה לי אמש. חציתי את הכביש במעבר חצייה מסודר, אך רכב שנכנס לצומת שלא כחוק כמעט פגע בי. ברגע האחרון הצליח הנהג לבלום וניצלתי מתאונה“. הכול השתתפו בשמחתו בלב נרגש והודו לה‘ על חסדו הגדול. למחרת לאחר התפילה שוב פעם נערך השולחן במיני מאכל ומשקה, היום הייתה זו סקרנות כפולה, יום אחרי יום נס מתרחש?! ולמי אירע הדבר? יהודי ממתפללי בית הכנסת פתח בדבריו: ”ברצוני להודות במעמד כולכם על הטובה שגמל לי השם יתברך. חציתי אתמול את הכביש בדרך לעבודה, כמנהגי מידי יום זה עשרים שנה. בסייעתא דשמיא חציית הכביש עברה בשלום, אבל אתמול הבנתי שלא צריכים לחכות לאסון כדי להודות על כך לבורא עולם!“ *** נקודה מעניינת מעלה רבי משה סופר - החתם סופר: בפרשת ויקרא נמנו כמעט כל סוגי הקרבנות, כשבהמשך החומש מפרטת התורה את דיני הקרבתם. אך למרבה הפלא, קרבן תודה - שמגיע כדי להודות על נס שהתרחש - אינו מופיע כלל בפרשת הקודמת ורק כאן בפרשת צו מונה אותו התורה. מהי סיבת הדבר? להבנת עומק תשובתו נפתח במשלו הקצר, אך קולע, של המגיד רבי יעקב מדובנא: ראובן ושמעון היו שכנים שהתגוררו דלת מול דלת. המרחק הפיזי הקצר בין בתיהם לא רמז מאומה על השוני בין מעשיהם ומהותם. בעוד ראובן גדל במשפחה ממוצעת מבחינה כלכלית ושקד על תלמודו בכל רגע פנוי, היה שמעון בנו של עשיר העיירה ומעשיו לא הסבו נחת מרובה לאביו בלשון המעטה... ויהי היום והוריו של ראובן ערכו סעודת הודיה לכל מכריהם, הסיבה לחגיגה הייתה משמחת ביותר: ראובן נבחן אצל רבני העיר וזכה להתעטר בתעודת רבנות. השכנים כולם נטלו חלק במאורע הגדול ואיחלו לבניהם: ”הלוואי ותזכה לגדול כראובן השקדן.“ שמעון בנו של העשיר, להבדיל מראובן, נתפס באחד הימים כשהוא עובר על החוק ונשפט למאסר ממושך. הוריו הגישו ערעור על גזר הדין ובסופו של דבר זוכה שמעון, או מחוסר ראיות, או מ“ראיות“ שסופקו על ידי אביו מתחת לשולחן... סעודת ההודיה שערכו הוריו של שמעון, אכן הייתה מלאה אף היא בשכנים וידידים. אך אין שום השוואה בין שמחתם של העשיר ורעייתו, לבין שמחתם של הורי ראובן. בוודאי ובוודאי שהשכנים לא חלמו לאחל לבניהם שיזכו גם הם לשמחה כזו, ביום מן הימים, כשמעון. כעת נשוב לשאלה בה פתחנו: מדוע באמת קרבן תודה אינו מופיע בפרשת ויקרא בה התורה מדברת לכלל ישראל, ונדחה רק לפרשת צו שבה מתייחד הדיבור בעיקר לכוהנים? מבאר החתם סופר: יש המודה להשם רק לאחר שניצל ממוות או מגורל רע כזה או אחר. אבל הפיקח שעיניו בראשו, יודע שצריכים אנו להודות גם על ניסים שבעינינו נראים כטבע מוחלט. כאותו אחד שהבין, שגם כשעוברים את הכביש כחוק במשך עשרים שנה, אין זו תעודת ביטוח שלא יקרה אסון. על כך אנו מודים שלוש פעמים ביום: ”על ניסיך שבכל יום עימנו“, רק שאיננו שמים לב שזהו נס. מיהו זה שזוכה להודות בסתם יום של חול? יהודי שמבין שהכול מושגח לפרטי פרטים, ויודע שרק חסדי הא-ל מצילים אותו בכל שעה מתאונות ופגעים. לכן את קרבן התודה הותירה התורה לפרשת צו שבה התייחד הדיבור לכוהנים – עובדי ה‘, ואמרה: ”אם על תודה יקריבנו“. דהיינו: כל יהודי מבין שצריכים להודות על נס גלוי. אך כיון שאתה רואה כל רגע בחיים כנס, במידה ויקרה לך נס גלוי מחוץ לדרך הטבע, תביא קרבן תודה מיוחד עבורו. בשונה מיהודי שמביא קרבן תודה רק כשהוא ניצל מפגע. *** בהגיענו בסיום ההגדה לפסקה: ”לפיכך אנחנו חייבים להודות ולהלל... למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הניסים האלו“, נזכור היטב: ביציאת מצרים הודו אבותינו על שינוי הטבע והיציאה משעבוד לחירות. אם הגענו להבנה מחודשת שכל רגע של קיום הוא נס עבורנו, חובה כפולה עלינו להודות עליו לבורא, שכן נחסך מאיתנו הצורך לחוות צער או קושי כדי שנשכיל להודות .
אם על תודה יקריבנו (ז,יב) (הרב בנימין אסולין)
ידוע היה שבדרך כלל נמנע רבי ישראל מאיר הכהן מראדין, בעל ה"חפץ חיים", לתת ברכות. מסרב היה בתואנות שונות. שונה הדבר היה במקרים בהם הרגיש ה"חפץ חיים" רגש של "הכרת הטוב" למאן דהוא, או אז היה מברכו מכל הלב וברכותיו של הצדיק נתקיימו במלואן. סיפר לי אחד מאחרוני הישיבה בראדין, רבי יהושע לוי, שכאשר הגיע ה"חפץ חיים" לכנסיה הגדולה שהתקיימה בוינא בחודש אלול של שנת תרפ"ג, נדחקו הציבור לחזות בבואו של קדוש ישראל עד כדי כך שה"חפץ חיים" לא היה יכול להיכנס לאולם מחמת הצפיפות והדוחק. אחי הגדול – סיפר רבי יהושע – היה בחור גדול וחזק והוא סייע ותמך ביד ה"חפץ חיים" בין ההמון עד שהכניסו אל האולם. פנה החפץ חיים" אליו וברכו בקול: הקדוש ברוך הוא יעזור שתאריך ימים ושנים! ואכן – סיפר רבי יהושע – מכח ברכתו של הצדיק, אחי האריך ימים עד גיל מאה ושש שנים!
בשר זבח תודת שלמיו ביום קרבנו יאכל לא יניח ממנו עד בוקר (ז,טו)
אדם מביא קרבן תודה כהודאה על נס שנעשה לו, כגון: יורדי הים, הולכי מדברות, חבושי בית האסורים וחולה שנתרפא, שהם צריכים להודות שכתוב בהן )תהילים פרק ק"ז, כ"א-כ"ב( "יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם ויזבחו זבחי תודה." יש להבין – שאל הצדיק רבי אברהם מרדכי אלתר מגור, בעל ה"אמרי אמת" – הרי התודה היא קורבן שלמים ודינם של קורבנות השלמים שהם נאכלים בשני ימים ולילה אחד, ומדוע נשתנה דינו של קורבן תודה להאכל רק ליום אחד? אלא – השיב הרבי – התודה כאמור באה על ניסים חדשים, חלקו גלויים ורובם נסתרים, אם כן איך ניתן לאכול מקרבן תודה שבא כהודאה על הנס של אתמול על חשבון הנס של היום...!?
''לא יחשב לו - פיגול יהיה" (ז' יח)
בשולחן ערוך מובא שהתפילה היא במקום הקורבנות, ולכן צריך להיזהר שתהא דוגמת הקורבנות בכוונה, !ולא יערב בה מחשבה אחרת כמו מחשבה שפוסלת בקדשים תפילה ללא כוונה: היא משולה לסבל בעל גוף בריא וחזק שעשה שותפות עם בחור ישיבה. וכך סוכם: הסבל יעבוד וייתן חצי משכרו לבחור ...הישיבה ואילו בחור הישיבה נותן חצי משכרו בלימוד תורה לסבל (כמו יששכר וזבולון) לאחר זמן פנה הסבל לבחור הישיבה ואמר: "תראה - לא מתאים לי, אני רוצה לשנות את תנאי השותפות, "...מהיום אני אשב ואלמד ואילו אתה תישא חפצים ותעבירם ממקום למקום בלית בררה, יצא הבחור העדין והצנום אל העיר לשאת משאות ואילו הסבל ישב ובהה בגמרא. משותפות כזו - ...אין לצפות לרווחים נאים הנמשל כן גם הוא: אצל היהודים יש שותפות מלאה עם הגוף והנפש הגוף מקיים את הנפש בגשמיות, ואילו הנפש תורמת את חלקה ברוחניות לגוף. אולם לצערנו יש אנשים שמחליפים את השותפות: הגוף זה אחראי לרוחניות משום כך באמצע התפילה מתנענע הגוף ללא כל כוונה ומחשבה, וכנגד זה הנפש היא האחראית על הגשמיות, משום כך מרחפות המחשבות אל על או במצב הטוב אל השוק והפרנסה..
לא יחשב לו פגול יהיה (ז,יח)
בשולחן ערוך (אורח חיים סימן צ"ח סעיף ד') מובא שהתפילה היא במקום הקורבנות, ולכך צריך להיזהר שתהא דוגמת הקרבן בכוונה, ולא יערב בבה מחשבה אחרת, כמו מחשבה שפוסלת בקדשים! על עניין הכוונה הראויה בתפילה אמר המגיד מדובנא משל נפלא: אדם אחד זקוק היה לטובה מאת חברו, שהיה מקורב למלכות, שידבר עליו טובות לשלטון. לשם כך הטריח עצמו ונסע אל ביתו שם חיכה כשעה עד שהלה ישוב מעסקיו, כאשר הגיע ביקש בתחנונים כי ימלא את משאלתו והסביר וחזר והסביר את חשיבות הדבר עבורו. לבסוף, כאשר הסכים הידיד לבקשה, הודה האיש למיטיבו בהתרגשות רבה ונפרד ממנו לשלום. ואכן עשה הידיד את המתבקש ממנו והיטיב עם ידידו משכבר. כעבור זמן שוב הלך אותו מקורב למלכות ברחוב העיר ופגש במכר ותיק. אנא עשה נא לי טובה – אמר המכר – דבר עלי לשלטון בעניין פלוני. הסכים האיש, אולם הדבר נשכח מליבו ולא עשה את המבוקש ממנו. ההבדל בין שני המקרים – אמר המגיד מדובנא – כח הראשון הטריח עצמו מרחק רב ולא חסך כל מאמץ, וגם כאשר גילה כי הלה אינו בביתו המתין לבואו. ואילו השני פגש בו במקרה ולא הראה כל סימן למאמץ מיוחד, משום כך גם אותו מקורב למלכות לא עשה כל מאמץ. כן הוא גם הנמשל – אמר המגיד מדובנא – כאשר אנו מתאמצים בתפילה שונה הדבר בתכלית מאשר אם אנו מתפללים כמצוות אנשים מלומדה...
זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים (ז,לז) (הרב ראובן שמעוני)
ה"חפץ חיים", מעורר היה תמיד בדבר הצורך הגדול שיש לכל בן תורה לקבוע לעצמו זמן מסוים ללימוד ענייני קדושים. את דבריו המתיק משל: בעת שנערכת חתונה, לפני החופה טרודים כל המחותנים בשמחת הנישואין, כולם מסבבים את הכלה ושמחים עמה. קשה עד מאוד להוציא את הכלה ממקום מושבה ולהביאה אל מתחת לחופה. דבר אחד מזרז את הכלה ושושבינותיה לצאת אל החופה, כאשר מגיע מאן דהוא ומכריז בקול: החתן עומד כבר תחת החופה וממתין לכלה! כן בעניינינו אם אנחנו מוכנים בידיעת סדר הקורבנות, אז יש לסנגור של ישראל מה להמליץ לפני אבינו שבשמים והוא טוען לפניו: הלא בניך מוכנים בידיעות התורה של הקורבנות ועומדים ומצפים רק לך! חושה נא לגאלם ושלח משיח צדקך!
וישחט )ח, כג(. (מעשי לובלין)
"וישחט, הנגינה שלו לשלשלת, שהוא מסלסל בנגינתו, ומכאן כנראה הרמז למנהג, שעל פי רוב השוחט הוא גם חזן. בסטופניץ היה חזן ר' מרדכי ,אחיו של ר' מאיר מאפטא, והיה מקורב ל"חוזה מלובלין". פעם שאל אותו "החוזה": ר' מרדכי! מדוע שגור בפי העולם שחזן הוא פתי, אמר לו ר' מרדכי :אמרו חז"ל במסכת סוטה )דף לב, ב( אמר ר' יוחנן משום רשב"י: מפני מה תיקנו תפילה בלחש, כדי שלא לבייש את עוברי עבירה המתוודים בתפילתם על עבירות שבידם, שהרי לא חילק הכתוב מקום בין קורבן חטאת לעולה. ופרש רש"י: שהרי לא קבע לשחיטת חטאת הקום בפני עצמו, כדי שלא יבינו שהוא חטאת והתבייש. לכן תיקנו תפילה בלחש שלא לבייש את אלה שמתוודים בשעת תפילתם, ובא החזן ואומר בקול רם מה שאומרים הכול בלחש ולכן הוא שוטה.
והנותר בבשר ובלחם באש תשרפו (ח, לב). (עלינו לשבח)
בשרפת הנותר יש הוראה ברורה לאדם כיצד עליו להתנהג בימי חייו בכל מה שקשור לביטחון בה'. האדם, הרואה שהקדוש ברוך הוא צווה לכלות בכיליון גמור את בשר הקדש שעברה שעתו, ואסר את הנאתו בתכלית האסור, צריך ללמוד מכך פרק מוסר: שעליו לבטח בה' שבודאי ייתן לו בשר אחר תמורתו, ולא ידאג ממאומה בכל אשר יעבר עליו. אחת התקופות בחיים ,שבה צריך להתחזק ביותר בענייני הביטחון – היא תקופת השידוכין של הילדים. כמה קולמוסים נשברו כדי להוכיח, שבתקופה זו אפשר לראות את השגחת של הקדוש ברוך הוא בצורה חותכת מאד. וגם אדם שלא הרגל בכגון דא, אם רק יפתח את העיניים, יראה את ידו של בורא כל העולמות שולטת בכל. הגיע לאוזנינו סיפור מפלא על שידוך שנעשה בין אחת ממשפחותיה העשירות ביותר של בני ברק לבין משפחה ענייה ודחוקה מאד מירושלים. מי שהתודה להבדלים התהומיים בצורת החיים של שתי המשפחות, לא היה מעלה על דעתו – ולו יהא השדכן היצירתי ביותר – לקשר את הקצוות ולהציע את בתו של זה לבנו של זה . ומעשה שהיה כך היה: בנה של אותה משפחה ירושלמית, בן תורה מפלג, עמד בתחנת אוטובוסים , והבחין לפתע בתיק שחור גדול המונח בצורה מחשידה על הספסל. כיון שחשש שמא זה מטען חבלה, החליט להסתלק מן המקום. אולם לאחר מכן נזכר, שכאשר הגיע לתחנה, עדין לא היה שם התיק, ומהרגע שהגיע לשם עברו בתחנה רק יהודים חרדים. אם כן, תיק זה נשכח, מן הסתם, על ידי אחד מהממתינים בתחנה. בן הישיבה נגש לתיק ופתחו, ונדהם לראות שמונחות בו עשרות חבילות של דולרים שערכן עלה לכדי עשרות אלפים. הוא המתין בתחנה שעה ארכה, כדי שאם המאבד יחזר לכאן, ישיב לו את האבדה על אתה . משלא הגיע איש, חזר לביתו, ואביו צווה על כל הילדים לתלות מודעות גדולות של "השבת אבדה " בבתי הכנסת באזור ובכל השכונות הסמוכות. לאחר שעות ספורות, הגיע יהודי חרדי מבני ברק, שמסר סימנים מובהקים על התיק. ומה רבה הייתה שמחתו ,כאשר בעל הבית הוציא מהארון את האבדה ומסרה לו. בעל הבית טרח להדגיש, שלא הוא הביא את התיק מהרחוב אלא הבן שלו, והצביע על בנו המפלג שעמד אף הוא בחדר . כבדרך אגב, ספר העשיר לבני המשפחה, שבכסף הרב שהיה בתיק התכונן ללכת לאחד הקבלנים בירושלים , במטרה לרכש דירה לבתו הנמצאת בשידוכין. הוא הודה נרגשות לכולם ויצא את הבית, כשפיו אינו פוסק למלל פסוקי הודיה והכרת הטוב לה' על השבת האבדה היקרה. עובר שבוע, והעשיר מדפק שנית על דלת בית המשפחה בירושלים. הוא לוקח את בעל הבית לאחת מפנות הבית ואומר לו כדלהלן: "כאשר חזרתי הביתה, וספרתי לרעייתי את שעבר עלי באותו היום ואת דבר אבדת הכסף, התענינה אשתי רבות על משפחתכם. עד מהרה נודע לנו, שהבן שלכם שמצא את האבדה, הוא בן ישיבה מופלג שבמפלגם והוא עונה לכל הנתונים של תלמיד חכם, כזה שחיפשנו לבתנו במשך תקופה ארכה. כיון שנודע לנו שגם הבן שלכם הגיע לפרק 'האיש מקדש', אני מעז לבוא אליך כשדכן ולהציע לכם את בתנו. הבה נפגישם יחדו ונראה אם יתאימו, ואז אפשר יהיה לעשות שידוך . וכמובן, הדירה שרכשתי השבוע בכסף שנמצא על ידי בנך תהיה שייכת לו". תוך ימים אחדים נשברה שם צלחת, במזל טוב.
ויעש אהרן ובניו את כל הדברים אשר צוה ה' ביד משה (ח,לו) ויעש אהרן ובניו – להגיד שבחן שלא הטו ימין ושמאל (רש"י).
מהי משמעותו של שבח זה, לפיו אהרן ובניו לא נטו ימין ושמאל? וכי מדוע שיעלה על דעתם לשנות משהו מצוויו של הקב"ה? אלא, אומר הלקוטי אנשי שם כי יש פעמים שבהן האדם צריך להפעיל את שיקול דעתו, גם לאחר קבלת הוראות. לדוגמא: אישה האופה עוגה, יכולה בהחלט להיעזר במוצרים חדישים, פרי תכנון טרי שיצא לשוק לא מכבר, או בעצות חברותיה, ואינה חייבת לשמור בדקדקנות על ההוראות הראשונות שקבלה. אולם, מאידך גיסא – אדם הרוכש בשליחות רופא מסוים תרופות, אך בדרך שומע לעצות אחרים, כאלו אשר אינם בקיאים כמו הרופא שלו, ולא זו בלבד אלא שהוא פועל לפי הוראותיהם, הנו שוטה גמור, שכן חיים ומוות מונחים לפניו, ויתכן כי טעות קטנה תהיה הרת אסון. נמצא, אפוא, שתוספת של שקולי דעת אישיים, תלויה בעניין עצמו, ולפי היחס והחשיבות שהאדם מעניק לאותו עניין, הוא מכוון את התנהגותו. בא הכתוב ומדגיש את שבחם של אהרן ובניו, אשר התייחסו לענייני הקרבנות ממש כמו הוראות מדוקדקות לרפואת הנפש, ולא עלה על קצה דעתם לשנות למשהו שנראה להם טוב יותר, כי אכן כן – קרבנות אינם בגדר "הצעת הגשה", אלא עניינים חמורים שחיים ומות רוחניים כרוכים בהם!
|
|