|
אמרי שפר ל' ניסן ה'תשע"ז
״אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת״ (ויקרא יג,ד). בארבעה שמות נקרא האדם: איש, גבר, אנוש ואדם. על-פי הזוהר התואר אדם הוא החשוב במעלה. לכן בפרשת נגעים מוזכר רק השם אדם. כי נגעים באים על עוון לשון הרע, והמידה המגונה הזאת מצויה מאוד אצל אנשים רמי מעלה דווקא. (רבי מרדכי מאיזביצה(
בימי ספירת העומר אנו יוצאות יחד למצעד החיים. זה שם הפוך לצעדות המוות האכזריות של הנאצים, שמצאו את ה"פתרון" בסוף המלחמה: למה לבזבז גז, תחמושת ומזון ? שפשוט יצעדו בשלג עד שימותו. ומה רואים? שהצועדים נאבקים על כל צעד וצועדים כל צעד. בשביל מה, אנשים? אישה שאיבדה הכול בשואה, את אישהּ, את ילדיה, את כבודה, הייתה רבנית גדולה בכיסוי ראש וכעת היא עומדת קירחת בשלג, מה את נלחמת על עוד צעד, על עוד פרוסת לחם ? "די", אומרת אשת איוב. "ֹעְודך מֲחִזיק בֻּתָמֶּתך ? ברך א-לקים וֻמת תגיד חס ושלום שאין א-לוקים ותמות. מה הוא עונה לה – " כַּדֵבּר אַחת הנָּבֹלות תַּדֵבִּרי ?" והמדרש הנפלא מבאר: "נבלות" – פרח נובל. הרי כולנו ננבל בסוף, כמו הפרחים, איוב אומר לה. אבל האם זו סיבה לנבול לפני הסוף? כל צעד שיש בחיים האלה, צריך להוקיר ולכבד. רק להבין, שאנחנו במצעד מופלא של חיים. איזה נס זה, להיוולד. איזה נס זה, חיים. (הרבנית ימימה מזרחי)
בספר חסידים (סימן תל"ד) כתב: מעשה באדם אחד שהיה נוהג בעצמו, כשהיה אדם אָ בֵ ל רח"ל, היה חוזר לביתו בלא מנעלים, להצטער עם האבל, והיה אותו יום שמת, בו יום שנקבצו כל הקהילות לאותו העיר, ויום ט' באב היה, והלכו הכל יחפים, והראה הקב"ה שהטוב והישר בעיניו עשה אף על פי שלא הוצרך לעשות... המהר"ל אומר לנו, שאנחנו צריכות לתת כבוד לאריכות ימים. ולמה אין לנו הערכה כלפי הארכת ימים? כי הושפענו מהפסיכולוגיה המודרנית שמפארת את איכות החיים, הרבה יותר מאשר את אריכוּת החיים. שלא תטעי, אומר הקב"ה. כל מה אֶורך יִמים בִּימָינהּ. בְּשֹׂמָאלהּ – עֶושׁר וָכֹבוד. שאתם קוראים לו "איכות חיים", שזה עושר וכבוד, זה משמאל, כתופעות לוואי. אך אריכות ימים זו ה-ברכה! (הרבנית ימימה מזרחי)
לחמא עניא שאפינו בסמרקנד כשהרב מיכאל מישולובין מקריית מלאכי אופה מצות מהודרות לקראת חג הפסח, צפים ועולים א??לו זיכרונות מהימים שבהם אפיית מצות הייתה כרוכה באתגרים קשים. מאז היותו ילד חש את אימת הקומוניזם. הוא למד בחדר מחתרתי. "היינו לומדים בהיחבא בביתו של המשפיע החסידי הרב ברקה חן", הוא מספר ופולט אנחה, המבטאת את קשיי אותם ימים. "הוא היה אז בחור צעיר, והחדיר בנו את אהבת התורה הקדושה". הכשרת טחנת קמח הלימוד החשאי היה כרוך בסיכון. "רשמית היינו אמורים ללמוד בבית הספר הממשלתי", הוא מספר. "כשהיו באים לביתנו לביקורת היינו ממציאים תירוצים ובכל פעם נקבנו בשמו של בית ספר אחר שבו כביכול אנחנו לומדים. היה צריך להיזהר גם מהשכנים. הקפדנו לצאת מהבית בכל יום עם ילקוט על הגב, ולמעשה צעדנו אל הבית שבו למדנו תורה". את חוויית אפיית המצות לא ישכח: "בדרך כלל עוד לפני פורים היינו קונים חיטים בשוק אוזבקי. היו לנו סימנים לבדוק שהחיטה לא נשטפה במים. השלב הבא היה הכשרת טחנת קמח. הכשרת הטחנה ארכה לפעמים יומיים. כל משפחה מצאה מקום משלה לאפיית המצות". שוחד חיטה הרב מישולובין מתרפק בגעגועים על הידורי המצווה של אותם ימים. "שנה אחת נסעתי עם הרב רפאל חודידייטוב כדי להשיג חיטה. שבוע שלם בילינו ליד שדות חיטה, בתקווה להשיג את מבוקשנו. החוק אסר על החקלאים למכור חיטה בדרך ישירה. רק בעזרת מתן שוחד לבעל שדה חיטה הצלחנו להשיג מעט חיטים. אבל איזו שמחה הייתה לנו, כשחזרנו ובידנו חיטה שמורה משעת הקצירה!"... והיו גם שנים שקיבלו מצות מוכנות מארץ ישראל, מארה"ב או מגרוזיה. "ברור שהשלטונות ידעו על כך, אולם בחרו להעלים עין", הוא מבהיר. "גם יכולנו לערוך סדר בלי חשש. סמרקנד לא הייתה מוסקווה". הידורי מצה את אווירת הפסח הוא זוכר היטב. "היינו מהדרים בכל שנה לקנות כלים חדשים. אני נזכר כעת באחת מאפיות המצה שנחרתו בלבי. הרב שמעיה מרינובסקי, רבה של סמרקנד, אפה מצות עם בחורים שלמדו בישיבת 'תומכי תמימים' המחתרתית. אלה היו בחורים יראי שמים, מסורים, וכל שלבי האפייה נעשו בתכלית ההידור ממש, מתוך הקפדה על כל פרט. עד היום אני מתמלא תענוג כשאני נזכר ברגעים הללו". הרב מישולובין עלה לארץ ישראל, השתקע בשכונת חב"ד שבקריית מלאכי והקים משפחה לתפארת. "נכון, הייתה לנו קצת מסירות נפש", הוא מסיים, "אבל כמו בימים שהיינו מאחורי מסך הברזל
החוויה היהודית
שאת,ספחת,איש,גבר,אנוש,אדם,מצעד החיים,פרח נובל,להיוולד,נס, חיים, איכות חיים,עושר וכבוד,טחנת קמח,שוחד חיטה, אמרי שפר כ"ט ניסן ה'תשע"ז
"אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: רצונכם להימלט מגיהינום, הרחיקו עצמכם מלשון הרע ואתם זוכים בעולם הזה ובעולם הבא, שנאמר: מי האיש החפץ חיים וגו' ( שם לד יג). הגמרא מסבירה כי אחד הגורמים לצרעת היא שהוא סובל מצרות עין שזה כמו קמצנות באופן רופף . כאחד כזה, הענישה היא מידה כנגד המידה כי האדם הקמצן שסרב להשאיל את חפציו לאחרים באומרו כי לא היה לו את מה שהם ביקשו ( כאשר במציאות היה להם) , צריך עכשיו לפרק את הבית שלו ולהסיר את כל תכולתו וזה מאפשר לכולם לראות שהוא באמת מחזיק אותם אובייקטים שהוא אמר שאין לו.
הרב אמר לתלמידיו: ישנם אנשים המאחרים לבא לתפילה, בחול באים כשהחזן אומר "כי בא סוס פרעה..." ויוצאים כשאומרים "אלה ברכב ואלה בסוסים...", זה פי' "והסר שטן מלפנינו ומאחרינו" - לפני התפילה ואחרי התפילה, ובשבת באים ב"בואי כלה..." ובבוקר ב"והמקיץ נרדמים...". הרב ישראל סלנטר היה אומר "אם אתה אומר שרב לא יכול לשיר , או חזן לא יכול ללמוד , זה לשון רע ... אבל אם אתה אומר שרב לא יכול ללמוד וחזן לא יכול לשיר , זה כמותו כרצח " והוא מגיע למסקנה בהכריזו כי " כדאי לאדם ללמוד מוסר כל ימי חייו ... אם זה יציל אותו מלדבר לשון הרע אפילו פעם אחת ".
הפצצה ומצה (על-פי 'תפארת יעקב') ההפצצה החלה פתאום, בלי שום אזהרה מוקדמת. נהם מטוסי הקרב קרע את השמים, וכעבור רגע נשמעו פיצוצים עזים מתחנת הרכבת הסמוכה למחנה העבודה מילדורף שבגרמניה. בעוד הגרמנים הביטו מבוהלים והמומים בלהבות ובתימרות העשן, הרי שעבור אסירי המחנה נשמעו הפיצוצים כפעמוני שחרור והצלה. זו תקיפה של חיל האוויר האמריקני. הידיעה הפיחה רוח של תקווה בקרב אנשי המחנה. ועם זה עוד נכונה להם תקופת סבל עד שהמלחמה תוכרע בתבוסת הגרמנים. אלה היו ימי ערב פסח. אלפי האסירים הכלואים במחנה העבודה מילדורף רק ניסו לשרוד עוד יום, אך שלושה מתוכם הוטרדו מעניין אחר לגמרי – מניין ישיגו מצות לליל הסדר. אלה היו האדמו"ר מקלויזנבורג; ר' משה גולדשטיין, חתנו של האדמו"ר מסקוליע; ור' יעקב פרידמן, שסיפר את המעשה לילדיו. המחשבות על מצות לפסח בתוך הגיהינום נחשבו מופרכות, אך לא כאשר מדובר באדמו"ר מקלויזנבורג. הוא לא חדל לרגע מלהביע אמונה ותקווה שהשנה יאכל מצות בליל הסדר. אחרי ההפצצה ביקשו הגרמנים לשקם את הנזק. התברר כי הפגיעה בתחנת הרכבת, שהייתה תחנת מעבר לרכבות רבות, קשה מאוד. פסי הרכבת הושמדו, רכבות נפגעו וגם התחנה עצמה ניזוקה. הגרמנים החליטו להפנות קבוצת אסירים מן המחנה אל תחנת הרכבת כדי לפנות את ההריסות. פרידמן, שזכה לפטור מעבודות הכרוכות ביציאה מן המחנה, הציע את עצמו למשימה. אולי ימצא שם מעט אוכל, חשב בלבו. כשהגיעו האסירים לתחנת הרכבת התגלו לעיניהם ממדי החורבן: רכבות מפויחות, פסי רכבת שנתלשו מן האדמה ואנדרלמוסיה גדולה. פרידמן סייר בין קרונות הרכבת שנותרו שלמים, ובפתח אחד הקרונות קפא על מקומו בתדהמה: הקרון היה מלא שקי חיטה. לבו החל לפעום בהתרגשות. אין זו כי אם יד ה' שהתגלתה אליהם בתוך התופת. בעודו חוכך בדעתו כיצד לנהוג באוצר שנפל לידיו, הגיע לאוזניו קול גניחות מירכתי הקרון. הוא התקרב בזהירות וגילה חייל נאצי פצוע קבור מתחת לשקי החיטה. האיש נאנק ומלמל מילים מקוטעות. פרידמן הרים שק חיטה מעל רגלי הנאצי וגילה שהוא נועל נעליים איכותיות. "ראשית, אסיר את הנעליים כדי שתרגיש חופשי יותר", אמר לו, "ואז אראה מה עוד אפשר לעשות". האסיר, שהתהלך בנעליים מרופטות, חלץ את נעליו של הנאצי ונעל אותן לרגליו, ואז חבט בראשו בחוזקה, מכלה בו מעט מהזעם שהצטבר בלבו על המרצחים. אחר-כך החל לתכנן את צעדיו. איך יוכל להכניס למחנה מעט מהחיטה? במוחו הבזיק רעיון. בקרון סמוך ראה זוגות מכנסיים רחבים. הוא לבש שני זוגות והידק את שוליהם לקרסוליו בעזרת חבלים. אחר-כך הריק לתוך החלל שבין המכנסיים גרגירי חיטה לרוב. הוא ידע היטב עד כמה גדול הסיכון שהוא מקבל עליו, אך השליך את יהבו על הקב"ה. בלב הולם וכששפתיו רוחשות תפילה שב אל המחנה. למרבה המזל, בעקבות ההלם שנגרם מההפצצה, השמירה בפתח המחנה הייתה רופפת. השלב הראשון בתכנית עבר בהצלחה. בשלב הבא הובא בסוד העניין עוד אסיר, הרב סנדר דירנפלד, שהיה מחשובי חסידי בעלז. הוא הופקד על שמירת החיטים ומילא את תפקידו נאמנה. בדרך-לא-דרך השיגו האסירים מטחנת קמח ישנה, ובלילות טחנו קמח וניפו אותו בתוך פיסת בד נקייה. בימים עבדו בשדה. "אִספו מקלות וקחו עמכם", ביקש פרידמן מחבריו. הדבר עורר את חשדו של השומר הגרמני, אך פרידמן הצליח להסיח את דעתו. "זה כדי להקל את ההליכה", הרגיע אותו. בעזרת המקלות רידדו בצק ואפו את המצות על חתיכת פח, כששפתותיהם רוחשות את פסוקי ההלל. כל אותה עת עמד אסיר שומר והתריע על סכנה קרבה. בין אופי המצות היה גם יהודי מומר, שנכלא בשל מוצאו היהודי, ודווקא במחנה שב בתשובה שלמה. הוא התנדב להיות אופה המצות, וטרח בכל מאודו על הכנת המצות מתוך דבקות ואמונה בוערת. כך הצליחה החבורה לאפות עשרים מצות מתחת לאפו של הצורר הגרמני! הגיע ליל הסדר. קבוצת האסירים נאספה בחשאי. 'מרור' היה להם בשפע, ובדמעות אכלו את לחם העוני שאפו במו ידיהם. הם אכלו אותו בחיפזון, כמו אבותיהם במצרים. האדמו"ר מקלויזנבורג נשא דברי עידוד נלהבים. ר' יעקב שרד מאימי המלחמה והגיע לארה"ב. בכל שנה ושנה, בטרם פתח את ליל הסדר, קם על רגליו בהתרגשות גדולה, וכשדמעות זולגות מעיניו היה קורא: "ילדים יקרים! הורים ונכדים! רצוני לספר לכם על יציאת מצרים הפרטית שלי. הייתי במחנות עבודה. עסקנו בבניית ערי מסכנות לגרמנים יימח שמם. וכאן אנו יושבים סביב שולחן נקי ומצוחצח, עמוס כל טוב, עם גביעי כסף ויין מהודר, כר להסבה וסימני הסדר. לנו לא היה זכר מכל זה. עלינו להודות לקב"ה על כך!". רק לאחר שהיה נרגע מסערת הנפש שאפפה אותו היה ניגש לקדש על היין. החוויה היהודית
להימלט,לשון הרע,עולם הזה,עולם הבא, צרעת,צרות עין ,קמצנות,בואי כלה, ברכב,בסוסים, אמרי שפר כ"ח ניסן ה'תשע"ז
האר"י ז"ל שואל שאלה כה נפלאה: הנה כל "בן" חייב בכבוד אביו. והנה יש לפעמים אב שפל ועם הארץ, ואילו הבן, הוא צדיק גדול. ואעפ"כ חייב בכבוד אביו. וכיצד יתכן שצדיק כפוף לאב כזה? אלא העניין הוא, שזה עצמו שהבן הלזה במדרגה גדולה ונפשו נפש טובה, אינו עבודתו העצמית, אלא שקיבל "כח" זה, מאת אביו. שאביו כפי מחשבתו משך "נפש" זו אל בנו, וזו היא שמסייעת לו לבן בכל עשיית הטוב אשר לו. (ועיין ב"שער המצוות" פרשת יתרו).
בספר "אוצר מרגליות" בשם "תוכחת חיים" מסביר את הברכה "כשם שנכנס לברית כן יכנס לתורה לחופה ולמעשים טובים" כי כשמכניס אדם את בנו לברית, מהדר הוא בדרך כלל לקחת מוהל מומחה, וגם מפזר ממון רב להכנת הסעודה ביד רחבה. אבל, כאשר גדל הנער והאב צריך לחנכו וללמדו תורה, אז מקמץ במשכורת של המלמד, ואינו מתעניין עד כמה הוא באמת מומחה. וכאשר יתבגר הנער, והאב חייב להשיאו אישה, נותן האב עיניו בממון הכלה המשודכת, וכל המרבה לספר הרי זה משובח(ת(... לכן מברכים: "כשם שנכנס לברית" - כמו שבברית חיפשת את הטוב ביותר, "כן יכנס לתורה ולחופה" - כך בתורה ובחופה יחפש את הטוב ביותר, בלי להתחשב בהוצאות הכספיות הכרוכות בכך.
היודעים אתם מה היא ברכת 'אשר יצר' – זו היא ברכה על ניתוח קשה ומסבך שנעשה בגופנו זה עתה, ועלינו להודות על כך להשם יתברך בכל לבבנו ובכל נפשנו. ניתוח זה מתבטא בניקויו של הגוף מן הפסולת שבו, ורבי אליהו מנה חמשה דברים הכלולים בברכת ההודיה הזו, ועל כל אחד ואחד מהם עלינו להודות להשם יתברך. הדבר הראשון שיש להודות עליו שהניתוח נעשה באפן הקל ביותר. הדבר השני, שהוא נעשה בלי הרדמה. השלישי, ללא כאבים וייסורים. הרביעי, על ידי הרופא הגדול ביותר, השם יתברך. והדבר החמישי, שהניתוח נעשה חנם אין כסף. על כל אחד מחמשת הדברים הללו, יש לתת הודיה גדולה להשם יתברך, ולהללו ולשבחו בברכת 'אשר יצר'. יש להוסיף שהמשגיח ממיר, רבי ירוחם, היה אומר שאם האדם היה יודע מה שנעשה בגופו, מהרגע שהאוכל נכנס לפיו ועד שהוא יוצא מהגוף, היה שולח מברק לביתו, להודיעם שהכל עבר בשלום.
ואמרו בגמרא במסכת ערכין: מדוע הוזקק המצורע לציפורים? לפי שהנגעים באים על לשון הרע, שהוא מעשה פטפוטי דברים, לפיכך הוזקקו לטהרתו צפרים שמפטפטים תמיד בצפצוף קול. האורח המסתורי (פניני בית הלוי, עלון 379) ליל-הסדר הגיע. בבית הודלקו זה-עתה נרות החג. הניקיון בהק מכל פינה, והשולחן היה ערוך במיטב הכלים. בני המשפחה התכוננו לצאת לתפילת החג , שאחריה יסבו לעריכת ה’סדר’. לבני הבית הצטרפו גם שני אורחים עניים ששהו בעיר. אך עיניו של בעל-הבית הפיקו עצב ואי-שביעות-רצון. ארשת צער ניבטה מפניו הטובים. מה מעיק על ליבו? - חסרונם של האורחים הרבים, שנהגו להסב בביתו מדי שנה לליל- הסדר. הוא היה עשיר גדול ובעל-צדקה מופלא. במפעלו הגדול העסיק יהודים רבים, והשתדל תמיד לתת אפשרות פרנסה ליהודי נוסף. ביתו היה פתוח תמיד לעניים ולנצרכים. בשבת ובמועד נהג להזמין אליו אורחים רבים ונהנה מהסעודה החגיגית, רבת המשתתפים. השנה היה מזג-האוויר קשה ביותר. סופות שלגים וקור עז הדירו את רגליהם של עוברי- אורח מהדרכים. כך הגיע ליל החג, ומלבד שני האורחים לא נמצאו בעיר עוד עניים שיוזמנו לסעודת החג. דפיקה בדלת הקפיצה את בעל-הבית ממקומו. הגביר שהיה להוט כל-כך אחר אורחים, שמח מאוד על האפשרות שאולי אורח הוא זה, וניגש בעצמו לפתוח את הדלת. “ איבדתי את דרכי בשבילים המושלגים”, התנצל הזר, “רטוב אני וקופא מקור. התואילו, יהודים טובים, להזמינני לחוג עמכם את ה ’סדר’?”. “ברוך הבא!”, קידם הגביר בשמחה את הנכנס, “היכנס- נא! לעונג רב ייחשב לנו בואך”. הזר היה לבוש בגדים פשוטים, מרופטים קמעא, רטובים לגמרי ומוכתמים בבוץ וברפש ורעד מקור. בעל-הבית מיהר לצוות על אחד הנוכחים להביא בגדים נקיים ויבשים כדי שהאורח יוכל להחליף את בגדיו הרטובים והמלוכלכים. “לשם מה?”, חייך הזר בביטול, “ בגדיי טובים הם דיים, הלוא כן? עד שנסיים תפילת ערבית, יתייבשו בוודאי” . “רצונו של אדם כבודו” , הפטיר הגביר כשהכול תמהים על דבקותו של האורח בבגדים המלוכלכים, בשעה שהכול סביב כה מבריק, מצוחצח וחגיגי. האורח הניח את תרמילו על הרצפה ויצא עם הנוכחים לתפילת ערבית. בני-הבית שמו לב לכבוד הרב שבעל- הבית מרעיף על האורח. הוא הושיבו בראש השולחן, לצידו, חייך אליו כל הזמן כדרך מכרים ותיקים, והרבה לדאוג לו. הבנים התפלאו, אך לא הביעו את תמיהתם בקול רם. “ ''מגיד”, הכריז בעל-הבית, וכל היושבים החלו קוראים בהגדה. האורח הזר ישב ולא פתח את פיו. מי שהביט האורח המסתורי בו הבחין, שהוא אפילו לא הופך את הדפים בהגדה המהודרת המונחת לפניו. בשלב מסוים נדמה היה שהזר פשוט ישן. כשהגיע זמן הסעודה, לעומת זאת, גילה האורח ערנות יתירה. כאילו התעורר לחיים. נוגס בכל פה, מושיט ידיו לקחת לצלחתו מכל עבר, אוכל ושותה, ומבקש עוד ועוד. בעל-הבית, באצילות מיוחדת, המשיך לכבדו, כבתחילה. סתם טרדן גרגרן, חשבו בליבם בני-הבית. אך מה זה ראה לו אביהם לכבדו? - זאת לא יכלו להבין. לאחר שנמזגה הכוס השלישית, לפני ברכת-המזון, פתח בעל-הבית את פיו. “בני!”, אמר, “מצווה לספר ביציאת-מצרים. ומובא בספרים, שראוי לספר גם על נסים פרטיים שאירעו לו לאדם, שהרי כל הנסים נובעים מיציאת-מצרים”. והוא סיפר. סיפר על מסע-עסקים עם עוד שני יהודים בעגלה רתומה לצמד סוסים. על סופת שלג עזה שפגעה בהם במהלך דרכם. סיפר על לילה חשוך בדרכים בלתי ידועות. על סוסים שכמעט נפלו לארץ ורק מלקות העגלון אילצו אותם להמשיך בדרך הבלתי-נודעת ולא לטבוע בשלג העמוק. “ המצב נראה חסר-תקווה”, סיפר הגביר, “עד שלפתע הבחנו באלומת אור. כשהגענו לבית והתדפקנו על דלתו, גילינו שאין כל מקום לשמחה. נקלענו למעוזה של חבורת שודדים, שקיבלה אותנו כחיה הפוערת פיה לעומת טרפה. “ כספי, שעוני, ושרשרת הזהב שהייתה תלויה בו, נלקחו ממני”, המשיך הגביר לספר. “השודדים דנו מה ייעשה בי, ובאו לכלל החלטה. אחת דתי - למות. לא הועילו תחינות ובכיות. איש לא הטה אוזן לתחנוניי. “ ולפתע נכנס אדם ושאל לפשר המתרחש במקום. בראותו אותי מוטל כבול על הארץ ועיניי מלאות דמעות, אמר: ‘עזבו אותו! אם ימות הוא, ימותו עוד רבים עמו. כל עובדיו שפרנסתם עליו וכל העניים הנהנים ממתת- ידו. גם אני עבדתי פעם אצלו, ויכול אני להעיד על טוב- לבו וצדקתו. אנא, עזבוהו לנפשו. עשו זאת למעני!’. “ עם בוקר ניתנה לנו הרשות לעזוב. האיש שהצילני הובילני עד לדרך-המלך. ואם רצונכם לדעת מיהו”, סיים הגביר את סיפורו, “הריהו יושב לצידי, וברצוני לכבדו בברכת-המזון ”. בני-הבית שישבו מרותקים, נעצו את עיניהם בכיסא הסמוך לאביהם, אך הוא היה ... ריק. במהלך הסיפור, מבלי שאיש יבחין בכך, עזב הלה את השולחן – ונעלם . יצאו לחפש אחריו, והעלו חרס בידם. לאחר החג, כשפתחו את צרורו, שנשאר בפינת החדר, מצאו בו שרשרת זהב, שעון וסכום כסף... החוויה היהודית
אב שפל,עם הארץ,צדיק גדול,אוצר מרגליות,תוכחת חיים,המלמד,'אשר יצר', פסולת,הרדמה,כאבים,ייסורים, אמרי שפר כ"ז ניסן ה'תשע"ז
אי אפשר לצפות מבבון ללמוד לקפוץ לרוחק להוראתך בשיעור אחד, בדיוק כפי שאי אפשר לצפות מבעל מצוי להתחיל לאסוף גרביים מלוכלכות מזה שמשבחים אותו פעם אחת שהכניס לסל גרב אחת. עם הבבונים, קודם מתגמלים דילוג קטן, ואז קפיצה מעט יותר רחוקה, ואז זינוק רחוק עוד יותר. עם בעלי, התחלתי לשבח כל מעשה קטן ברגע שהוא קרה: אם הוא נהג במהירות נמוכה בקילומטר אחד לשעה, זרק זוג אחד של מכנסיים לסל הכביסה, או שהגיע בזמן, לא משנה לאן. חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה' -מסופר )בבדיחותא( כי בעיר אחת נהגו אנשי החברא קדישא שאחרי כל לוויה היו מוציאים עראק ושותים ומברכים זה את זה 'לחיים' הדבר היה צורם מאוד ונראה כזלזול בכבוד המתים והחיים. כאשר נודע הדבר לרב העיר הוא קרא אותם אליו ושאלם אודות מנהגם המשונה. ענו אנשי החברא קדישא ואמרו 'אנו רואים כי בהרבה מן הלוויות שנערכות אנו שומעים דיבורים ושיחות אודות הסיבות שגרמו למות אותו אדם, זה מאשים את הרופאים, זה את בני המשפחה שהזניחו אותו וזה את הרכב שפגע ועוד כהנה וכהנה... לכן אנו שותים ומברכים 'שהכל נהיה בדברו' כדי לחזק את עצמינו באמונה שהכל נהיה בדברו וברצונו של הבורא בלבד. פנה אליהם הרב ושאל 'אם אכן זו הסיבה מדוע אינכם מסתפקים בשתיית מים או משקה קל אחר? ענו ואמרו 'רבנו אם כבר הגענו לאמונה כל כך חזקה לא מגיע לנו כוסית עראק'...? (מתוק מדבש, הרב ברוך בוקרה שליט"א, גיליון 121) "יש נוהגים בשבת שלאחר הפסח שמברכים בו אייר, אוכלים בו לחם משנה שעושים בו צורת מפתח, או שעושים צורת מפתח בשומשומין שמפזרים עליו, זכר למן, שהתחיל לרדת באייר ולרמז על מפתח פרנסה שבידי הקב"ה ולהזכיר כי ד' הטוב יפתח לנו את אוצרו הטוב, ויצו שחקים ממעל ודלתי שמים יפתח" ]ליקוטי מהרי"ח, טעמי –המנהגים ו"אוהב ישראל" בליקוטים[ ישנם שמות רבים ונפוצים שבני אדם קוראים לצאצאיהם, שהם שמות של בהמות חיות ועופות, כגון: אריה, דוב, זאב, יונה, צבי, דבורה, חוה, חולדה, צפורה, רחל. והחיד"א ('שם הגדולים' מערכת גדולים, מערכת ו אות ג) כתב אצל השם רבי וואלף שפירא ז"ל (אביו של בעל 'אליה רבה'): "ובאיטליה קצת נוהגים לשום לבניהם שם חיה, כי אומרים שקבלו כי בזה ינצל מחולאים, ולכן קראו בשמותם צבי או איל או אריה". ו ב 'זכר דוד' (מאמר פרק פ"ג ד"ה מצאתי כתוב) כתב, מי שבניו מתים בחייו, יקרא את בניו בשם חיה כגון צבי, ויתקיימו לו בניו, והוא בדוק ומנוסה. ובעניין קריאת שם ע"ש בהמה, כתב רבי חיים קניבסקי שליט"א ('שמות בארץ' פ"ב עמ' קנד): "קריאת שם על שם 'בהמות', אפילו בהמות טהורות, אין קורין, כי על שם החיות שנהגו נהגו, ואין להוסיף".
"כולנו חכמים" כומר אחד הזמין את היהודים לויכוח על עיקרי הדת והאמונה. אם ינצחוהו – הוא מבטיח כי יחדל להציק ולהצר להם, אך אם לא – רע ומר תהיה אחריתם. חששו היהודים מפני הצפוי להם ולא ששו לדרישת הכומר. אולם כששב הכומר וציוה על עריכת הוויכוח, לא הייתה להם ברירה והם פנו לכמה מחכמיהם שייאותו לייצג אותם אצל הכומר. אולם הללו, שפחדו בסתר ליבם מן הצפוי להם, השתמטו בתואנות שונות. היה שם עגלון אחד, יהודי כפרי שלא נודע בחכמה רבה, וכששמע שאין מי שייצג את היהודים אצל ??כומר, קפץ ואמר: מוכן אני לבוא לפני הכומר ולהתעמת אתו... כשראה את תגובותיהם הצוננות של היהודים, אמר להם: מדוע אינכם סומכים עלי? אל דאגה! ממה נפשך, אם יעלה בידי לקפח את טענותיו – מה טוב, ואם לא – אמרו לכומר: אין זו רבותא, בעל – עגלה ניצחת! [כעין זה מובא על לחכמים: תנו לי רשות ואלך ואדון עמהן לפני אלכסנדרוס, גביהא בן פסיסא (סנהדרין צא, א): "אמר גביהא בן פסיסא אם ינצחוני – אמרו להם: הדיוט שבנו ניצחתם, ואם אני אנצח אותם אמרו להם: תורת משה רבינו ניצחתכם"[. התייצב העגלון לפני הכומר וחיכה למוצא פיו. אך הכומר לא פצה פיו, ובמקום זאת סימן בידיו כמה תנועות סתומות: בתחילה הניף שתי אצבעות, וכנגד זה השיב לו היהודי בהנפת אצבע אחת. אחר כך הניף הכומר את ידו, והיהודי השיב לו בתנועת אגרוף. הוציא הכומר מתיקו בקבוק יין , וכנגדו הוציא היהודי מתרמילו פרוסת גבינה... . פנה הכומר ליהודים שהיו בחדר ואמר להם בארשת של אכזבה: ידו של היהודי שלכם הייתה על העליונה, הוא ניצח אותי בוויכוח!תהו היהודים על סמך מה הגיע הכומר למסקנתו ומה פשר תנועות הידיים המוזרות של הכומר והעגלון. אמר הכומר: אני נופפתי בשתי אצבעות, להורות שיש שתי רשויות בעולם כביכול. והוא השיב לי בהנפת אצבע אחת, להורות שיש א-לקים אחד בעולם. אני גליתי את כל היד, לרמז שהיהודים מפזרים בכל העולם. וכנגד זה הוא השיב לי באגרוף קפוץ, לרמז שהמשיח יבוא ויקבץ את כולם. אני הוצאתי מתיקי בקבוק יין אדום, לרמז שיש ליהודים עברות וחטאים רבים. וכנגד זה הוא הוציא לי מתרמילו גבינה צחה כשלג, לרמז שהם עושים תשובה על מעשיהם והקדוש ברוך הוא מוחל להם על החטאים והעבירות. באו היהודים לעגלון, חיבקוהו ונשקוהו והודו לו שהצילם מיד הכומר והרעיפו עליו דברי שבח והלל על חכמתו הרבה. תהה חכם, בעל עגלה פשוט אנכי. העגלון: על איזו חכמה אתם מדברים?... לא חכם אני ולא בן השיב העגלון: פשוט מאוד. אם כך, למה התכוונת בתנועות ידיך? הכומר הניף שתי אצבעות, להראות לי שהוא יכול לעקר את שתי עיני. אולם אני לא פחדתי מפניו והשבתי לו באומץ שאני יכול לעקר את שתי עיניו באצבע אחת... תשובתי עוררה את חמתו והוא הניף לעברי את ידו, כרומז שהוא עומד לסטור לי סטירה הגונה. השבתי לו שאם הוא יעז לסטור לי אני אכה אותו באגרופי מכה ניצחת... כשראה את אומץ לבי, החליט שלא כדאי לו להתגרות בי ומוטב לו להתפייס עמי, והוציא מתיקו בקבוק יין. משום דרכי שלום נעתרתי לו, אך מה לעשות, עגלון פשוט אני, עני ואביון, ואין באמתחתי יין, על כן הסתפקתי פרוסת גבינה שהבאתי עמי כדי לסעוד בה את לבי...
החוויה היהודית
לקפוץ לרוחק,בעל מצוי,גרביים מלוכלכות,הבבונים,המתים והחיים,הרופאים, צבי,איל,אריה, אמרי שפר כ"ה ניסן ה'תשע"ז
אם תבחרו לדבר בזמן שאתם כועסים, תישאו את הנאום שעליו תתחרטו כל החיים.
בעיות רבות בעולם היו נפתרות, אם היינו מדברים אחד עם השני במקום אחד על השני. ''גיל אינו מכשול לחלומות"
הדרך בה אתה מתקשר חושפת הכל לגביך.
הגמרא במסכת תמיד לגבי בית הכיסא מצאו נעול ידוע שיש שם אדם, מצאו פתוח בידוע שאין שם אדם, אותו דבר לגבי פיו של האדם. ''ויקריבו לפני ה' אש זרה" (י, א( " אש זרה" היא מסוכנת בייחוד כשהיא מובאת "לפני ה'", כשמצרפים אותה לשם שמים. קנאות הופכת לאש קודש רק כשהיא נקיה משנאה ומקנאה ומזוקקת מכל טובת הנאה ונגיעה עצמית. (על התורה(
זריזות - "ורגלינו קלות כאיילות" מדוע לא כצבי? ההבדל בין מנוסת הצבי לאייל שהצבי כל כמה פסיעות מיסב את פניו לאחור ואילו האיילה רצה קדימה בלי להסתכל לאחור. יהלום אמתי שויו רב. ישנם יהלומים בשווי חצי מיליון דולר ויותר. לעומתם ישנם יהלומים מזויפים, אבני חן, זרקונים, שנראים אמנם כיהלומים, אך שווים מעט ביותר. לאמתו של דבר, רבים מאותם יהלומים מזויפים נראים יפים מאד, אפילו יותר מיהלומים אמתיים. היכן, אפוא, מתגלה ההבדל בין יהלום אמתי ליהלום מזויף? תנסה לשבור אותו! הענווה – (ופריו מתוק). מעשה ביהודי שקנה חלקת קבר, וכאשר הלך לראות בעיניו את מיקומו, נוכח כי חלקתו נמצאת בין שתי נשים. מאחר שמנהג העולם שלא לקבור איש אפילו ליד אישה אחת שאינה אשתו , וכל שכן שלא בין שתי נשים, היהודי היה סבור שזה מקח טעות. הציע את טענתו לפני הגאון רבי ישראל יעקב פישר זצ"ל. השיב לו הגאון: "יש פיתרון לבעיה - לאחר אריכות ימים כשיבוא זמנך, יעמיקו באדמה ויחפרו עמוק יותר מהרגיל, ובכך לא תנוח בין שתי נשים, כיון שקברך יהיה עמוק יותר מהן". כששמע הגאון רבי אברהם גניחובסקי זצ"ל את המעשה, אמר: יש ללמוד מכאן מוסר השכל, כי לפעמים נמצא אדם במבוך, ' בין הפטיש לסדן'; העצה בשבילו היא להנמיך את עצמו ולהתכופף יותר לעומק, ובכך ייפטרו בעיותיו. גם בעיות מורכבות ומחלוקות קשות, שחושב האדם שאין להן פיתרון בשום אופן, עם ענוה והתכופפות ניתן לפתור אותן! ומעשה נוסף בעניין: יהודי הגיע לאחד מחכמי ישראל והתלונן: "איני מסתדר עם פלוני, וגם פלוני הסתכסך עמי, ועל השותף שלי אני מלא בזעם... ואת עלית על כלנה - רעייתי - שאיני מסתדר עימה כלל..." ביקש ממנו הרב: "תזקוף בבקשה את אצבעות ידך, והתבונן עליהן; האם הן שוות?". האיש לא הבין בדיוק מהי כוונת הרב, אך השיב: "הן לא שוות כלל, אחת למעלה ואחת למטה, כל אחת בעלת אורך שונה" . "עתה – המשיך הרב – כופף נא את האצבעות; האם כעת הן שוות?". האיש השיב בחיוב, אך הבעת פניו הביעה את תמיהתו משאלותיו של הרב. " ראה נא ידידי - הסביר לו הרב – ביד האדם חמש אצבעות שגודל כל אחת שונה מחברתה, אך כאשר מקפלים אותן כולן נעשות שוות; ואם כן - 'מבשרי אחזה' - כך הוא גם בנוגע לדעות בני האדם, ששונים הם זה מזה, וקשה לאדם להסתדר עם הזולת השונה ממנו; ואם עומד זקוף, וחושב רק על עצמו ואינו מוכן לוותר ולהתחשב בזולת, אזי הכל לא הולך, הוא אינו מצליח להסתדר עם אף אחד. העצה אפוא היא - תכופף ותכניע מעט את עצמך, ותראה שהכל ילך חלק; כולם ישתוו עמך שווה בשווה, אף אלו שאין דעתך כמותם!"
העני העשיר (מתוק מדבש, הרב ברוך בוקרה שליט"א. עלון 120) הרב חיים קרייזווירט זצ"ל סיפר כי בהיותו במחנה עבודה בשואה פנה אליו יהודי וביקש ממנו בקשה מיוחדת. היהודי סיפר כי עד פרוץ המלחמה הוא היה עשיר גדול וכל כספו בסך מיליוני דולרים מופקד בחשבון סודי בשווייץ. 'איני יודע' אמר היהודי 'מה ילד יום והאם אזכה לשרוד ולצאת חי ממחנה התופת הזה '. 'בקשה אחת לי אליך כבוד הרב, יש לי בן יחיד שאיני יודע מה עלה בגורלו, אם הרב יצא בחיים מגיא ההריגה, אבקש כי יעשה מאמץ לאתר את הבן וימסור לו את פרטי חשבון הבנק ויאמר לו שהוא עצמו מוגדר כבעלים יחד איתי בחשבון, מאוד חשוב לי שעמלי לא ירד לטמיון אלא יגיע לשאר בשרי '. הרב שמע את הדברים, בירך את היהודי שיזכה לצאת בחיים והבטיח שיעשה ככל יכולתו למלא את בקשתו. במהלך השואה היהודי עלה על המוקד ונהרג על קידוש השם, הרב קרייזווירט עצמו זכה להיות אוד מוצל מאש, יצא והחל לשקם את ביתו ויחד עם זאת יצא במסע חיפושים בכל דרך אפשרית אחר בנו של אותו יהודי. כל החיפושים העלו חרס ועקבות הבן לא נודעו. עברו כעשרים שנה, הרב קרייזווירט יצא לשליחות בארצות הברית, במהלך שהייתו נסע ברכבת התחתית והנה בתוך הדוחק פונה אליו יהודי עני ואביון קרוע בגדים ומבקש ממנו צדקה לאוכל לשבת. הרב ביקש ממנו שיזכה אותו ויהיה אורחו בשבת, היהודי הסכים והגיע לביתו, תוך כדי השהייה והדיבורים ביניהם שאל הרב לשמו והעני הזדהה... כשמוע הרב את השם תהה בליבו כי השם מאוד מוכר לו אך לא זכר מניין... לאחר מאמצים רבים נזכר לפתע הרב כי מדובר באותו בן אובד של היהודי העשיר שנספה בשואה. הרב התחבט בינו לבין עצמו כיצד יספר לאותו עני ואביון כי למעשה הוא עשיר גדול, לבסוף בצאת השבת הוא הושיב את היהודי והחל לדבר על ליבו ולהכין אותו... לבסוף הוא סיפר לו את כל הסיפור על אביו ועל בקשתו ואז הודיע לו כי הוא הבעלים של אותו חשבון סודי בשווייץ... היהודי היה המום מן הידיעה שלמעשה שינתה את חייו הוא איתר את החשבון וחייו השתנו ומאז הוא הפך לבעל צדקות גדול מאוד. כשהיה מספר הרב קרייזווירט את סיפורו, הוא היה עוצר בסוף הסיפור ושואל את קהל שומעיו: 'מה אתם אומרים? היהודי הזה שבמשך עשרים שנה מסתובב ומקבץ נדבות להחיות את נפשו ומצד שני יש לו חשבון בנק של מיליוני דולרים שהוא כלל לא יודע עליו. השאלה היא בכל אותם השנים כיצד הייתם מגדירים אותו עני או עשיר? מצד אחד הוא עני כי הרי במציאות הוא מקבץ נדבות ומאידך הוא הרי עשיר כי הרי יש ברשותו הון עתק... הדיון היה מרתק נשמעו דעות לכאן ולכאן, לבסוף קם הרב ואמר 'מורי ורבותי היקרים, מובא בחז"ל 'אין עני אלא בדעת' אחד ההסברים הוא כי גם אדם שיש לו ברשותו ממון אך הוא אינו יודע על כך הוא נחשב כעני ואביון. כך הוא במקרה שלנו, יהודי זה מסתובב שנים רבות כשיש ברשותו מיליוני דולרים אך כיוון שהוא עצמו אינו יודע על כך הרי שהוא נחשב כעני ואביון . וכך הסביר הרב את המשנה )אבות ג', יד'( 'חביבין ישראל שנקראו בנים למקום, חיבה יתרה נודעת להם שנקראו בנים למקום שנאמר בנים אתם לה'' א-לוקיכם' ויש לשאול מדוע התנא כופל את דבריו? אלא ההסבר הוא כך: עם ישראל נקראו בנים לקב"ה, אבל זה רק בתנאי שהוא יודע את ערך יהדותו ולכן נאמר 'חיבה יתרה נודעת להם שנקראו בנים למקום' . אחים יקרים! כל תכלית ליל הסדר כולל אכילת המצה בהסבה, שתיית ארבעת הכוסות בהסבה ואמירת ההגדה היא להמחיש ולהביא לידיעתנו כי אנו בנים יקרים, אהובים ונבחרים של מלך מלכי המלכים הקב"ה ולכן אנו חותמים את פרק אמירת המגיד באמירת: ' לְפִיכְָך אֲנַחְנּו חַייָבִים לְהודות, לְהַלֵל, לְשַבֵחַ, לְפָאֵר, לְרומֵם, לְהַדֵר, לְבָרְֵך, לְעַלֵה ּולְקַלֵס לְמִי שֶׁעָשָה לַאֲבותֵינּו וְלָנּו אֶת כָל הַנִסִים הָאֵלּו: הוצִיָאנּו מֵעַבְדּות לְחֵרּות מִיָגון לְשִמְחָה, ּומֵאֵבֶל לְיום טוב, ּומֵאֲפֵלָה לְאור גָדול, ּומִשִעְבּוד לִגְאֻלָה. וְנאמַר לְפָנָיו שִירָה חֲדָשָה: הַלְלּויָּה'. החוויה היהודית
כועסים,הנאום,תתחרטו,חלומות,בית הכיסא,אש זרה,יהלומים ,
אמרי שפר כ"ד ניסן ה'תשע"ז
אמר רבי נחמן מברסלב אישה זה כמו מראה איך שאתה נראה ככה היא תתנהג אליך אם יש לך עברות עברה גוררת עברה ומגלגלים את המלאכים הרעים שנקראים מכח העברה לאישה והיא באה לתקן אותך ולמרק את העוונות, לכן עדיף לא לחטוא כדי לא לפגום בשלום בית שנאמר "לא שריא באתר פגים" הקב"ה לא שורה במקום פגום. " ויברכם וירד מעשת החטאת" (ט, כב( לאחר שנשא אהרן הכהן את ידיו ובירך את העם, וכאשר העם נתברך בכל טוב – "וירד מעשת החטאת" – פסק העם מלחטוא, כי רק הצרה והמצוקה הן המעבירות יהודים על דעת קונם וגורמת את חטאיהם. ) אהבת ישראל מוויז'ניץ( חז"ל קבעו "התוכחה מביאה לידי אהבה" (ב"ר נ"ד)! מסופר על האדמו"ר ריי"צ מליובאוויטש זצ"ל שרופא נאלץ להזריק לו זריקה. הרבי עקב אחר שלבי ההכנה, רואה את הרופא רוחץ ידיו בחומר מיוחד, מוציא מחט מאריזה סטרילית ומחטא את המקום באלכוהול למנוע חדירת חיידקים לגופו. פתח הרבי ואמר למלווהו, "הבה נלמד מוסר השכל, לפני ש"דוקרים" מישהו, שמוכיחים אותו על מעשה לא טוב שעשה, צריך שהתוכחה תהיה סטרילית וללא נגיעות אישיות, שלא נזיק יותר מאשר נועיל...". יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה, כְּעִיר שֶׁחֻוברָה לָּהּ יַחְדָּו. שימו לב לדיוק: "כְּ-עִיר" . כמו, כי אין חיבור אמיתי, אין. כי אנחנו שבטים. שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים. כל אחד הוא שיבוט של משהו אחר, כל אחד כל כך שונה. הצפיפות הזו של החג, שמעמתת אותנו זה עם זה, שמראה לנו האחד את האחר. כשם שבא לראות - כך בא להיראות, כך כתוב על המועדים. אז ירושלים מאלצת אותנו, במין חיבור מלאכותי כזה, כעיר שחוברה לה יחדיו, עיר שהיא עושה (על-כורחנו) כל ישראל חברים. (הרבנית ימימה מזרחי) הצדיקים הם קודש קודשים. (ברכת דוד). החטאת והאשם – מבאר ה"כלי יקר" – באים על חטא ונקראים "קודש קודשים". ומכאן, צדיק גמור שלא חטא נקרא קודש, ואילו החוטא ששב בתשובה והכיר בחטאו עליו נאמר "קודש קודשים". מכאן מתבקשת המסקנה עד כמה גדולה היא מעלתו של בעל התשובה, הזוכה לשוב אל אביו שבשמיים. חזרה בתשובה היא אינה מן הדברים הקלים והפשוטים. בל נשכח שאדם שעד עתה נהנה מ"חופש מוחלט" בכל הקשור למהלך חייו, נדרש מעתה להיכנס למסגרת "בית האסורים"... זה מותר, זה אסור... צריך לקום מוקדם בבוקר למניין... אי אפשר לישון בשבת עד עשר בבוקר... לא כל מאכל אפשר לאכול... פתאום צריך להמתין בין בשר לחלב שש שעות... ועוד כהנה וכהנה מגבלות, החמרות וויתור על "תענוגות" העולם הזה... אך מי שנזכר בזמן ומתעורר לאביו שבשמיים בעוד כוחו במותניו ואוזר חלציו, שמעתה אומר "די" לכל "תענוגות העולם הזה" – יכול הוא אף להגיע לגדולות ולנצורות בתורה. הא לנו מעשה נפלא כיצד מקרבים "בנים של הקב"ה" במסירות נפש מתוך הספר "באהבתה תשגה תמיד" מספר יהודי תלמיד- חכם, שעוסק רבות בקירוב בנים אובדים לאביהם שבשמיים: נסעתי באוטובוס בדרך חזרה הביתה לטבריה. בעפולה, בחניית הביניים, עלה לאוטובוס יהודי מבוגר שניכר בו כי מכובד הוא, תלמיד-חכם בעל שיעור קומה. זקנו הלבן ירד על מידותיו וכולו אומר כבוד והדר. הוא עטה מעיל ארוך של רבנים ומגבעת מכובדת לראשו. האוטובוס היה מלא ולידי היה מקום פנוי כך שהוא התיישב לידי ומיד החל לדבר על פרשת השבוע. משם הפלגנו ל"דף היומי" ולענייני הלכה. הנסיעה חולפת לה, עוד מעט כבר מגיעים לטבריה. כשכבר היינו כמעט לפני סוף הנסיעה, פנה אותו יהודי אלי והתעניין במעשיי. סיפרתי לו על הצעירים שאיתם אני עובד ומלמד ועל הניתוק העגום שלא פעם יש בינם ובין חיי תורה ומצוות. היהודי שתק. אחרי כמה דקות אמר: "בחודש הבא אני פורש פרישה מוקדמת לגמלאות מבית-הדין שבו אני מכהן כדיין כבר עשרים וחמש שנה. אבל, דע לך, שלא תמיד נראיתי ככה... הבגדים הללו, הזקן, המגבעת – זה לא מהבית. הוריי היו ניצולי שואה מבוגרים ולא הייתה להם יכולת נפשית לתת לי את תשומת הלב שדרשתי. "התגלגלתי ברחובות ומהר מאוד הגעתי גם למחוזות של כמעט פשע ואני אפילו עוד לא הייתי בגיל בר-מצווה! " ליד בית הוריי היה בית-כנסת אחד, וסמוך לו מגרש כדורגל שבו הייתי משחק עם חברים במשך השבוע ובעיקר בשבתות, רח"??. לא פעם היה הכדור עף לחצר בית-הכנסת ופעם אף ניפץ את אחת הזגוגיות. " כך גדלתי והפכתי לנער בן חמש-עשרה, מוצא את סיפוקי במגרש הכדורגל ובמעשי בריונות נועזים. באחת השבתות שיחקנו, כרגיל, במגרש. נסחפתי בסערת המשחק ובעטתי חזק בכדור. הכדור יצא מן המגרש ועף היישר לכיוון בית- הכנסת... " בדיוק באותו רגע יצא רב מבית-הכנסת... הכדור פגע במגבעת שלו והפיל אותה. בעיניי ובעיני חבריי זה היה מחזה משעשע. התפקענו מצחוק כשראינו איך הכובע של הרב ההוא עף מראשו. " הרב הרים את הכובע וצעד לעברנו אל המגרש. "' שבת שלום. כבודו רוצה לעשות לנו קידוש או להצטרף למשחק?'- שאלתי אותו בחוצפה. " הרב לא נבהל. הוא הסתכל בי ושאל: 'היכן ההורים שלך?' " לא התחשק לי למסור לו דיווח מדויק והמשכתי להעיז פניי: 'ההורים שלי מתו!' – עניתי לקול צחוקם של חבריי. " הרב אמר לי: 'בוא איתי.' הייתי חייב לשחק את 'גיבור השכונה' ולכן צעדתי אחריו בשאננות מופגנת. " הגענו לביתו. הוא נכנס ואני אחריו. הוא עשה קידוש ונתן לי לשתות. ואז שאל: 'אתה רעב?' " מת מרעב!' – אמרתי. הרב סימן לרבנית ומיד הוגשה לשולחן מנה מיוחדת עבורי. אכלתי כמו אדם שלא ראה אוכל שבוע. הרב אכל מעט מאוד ורוב הזמן הסתכל בי ודיבר דברי מוסר והתעוררות. לימים הבנתי כי אכלתי אז גם את המנה שלו... " כשסיימתי לאכול, שאל אותי: אתה עייף?'. 'אני? מת מעייפות!' – השבתי בשפת הרחוב בה הורגלתי. הרב הלך והציע לי מיטה. הלכתי לישון. ישנתי שם כל השבת. כשקמתי כבר היה מוצאי שבת. " הרב שאל אותי: 'מה אתה רוצה לעשות?' אמרתי שאני רוצה ללכת קצת לבלות. 'כמה עולה הבילוי?' – הוא שאל. ' לירה וחצי.' – עניתי בלי בושה. הוא נתן לי כסף ושלח אותי ולפני שהלכתי אמר לי: 'מחר תבוא עוד פעם.' " ואני באתי גם למחרת. אכלתי וישנתי וקיבלתי כסף לבלות. עוד יום ועוד יום ועוד יום... עם הזמן התגלה לי שיש עוד שנים-עשר ילדי רחוב כמוני אצל הרב הזה בבית! " לא יכולתי להיות כפוי טובה, מה גם שאהבתי אותו באמת. עם הזמן הוא החל ללמד אותי מצוות: נטילת ידיים, קנה לי תפילין, היה יושב ולומד איתי חומש, משנה, הלכות... לימים הלכתי בזכותו לא פחות ולא יותר ל... ישיבה, והגעתי ללמוד רבנות והסמכה ובסוף אף השתלבתי במגמת דיינות. נבחנתי וזכיתי לכהן כדיין באחד מבתי- הדין. הרב אף חיתן אותי והשתתף גם בחתונות ילדיי והיה סנדק לנכדי." היהודי סיים את סיפורו המרתק ופנה אליי: "אני מספר לך את הסיפור האישי שלי כי אני רואה בו שליחות. לפעמים קשה לראות את מצב הצעירים הרחוקים כל כך. החוצפה גואה, העזות חסרת גבולות. ובכל זאת, אני מתחנן אליך, אף פעם אל תתייאש מהתלמידים שלך... אתה רואה אותי כך – תלמיד-חכם, דיין בבית-הדין, אבל פעם אני הייתי כמותם! רק תאהב אותם. תאהב אותם כמו את ילדיך שלך. תגלה להם שלא רק אתה אוהב אותם, אלא גם – ובעיקר – ה' אוהב אותם ורוצה אך ורק בטובתם ובהצלחתם. רק כך תוכל לחולל את המהפך בנשמתם!" האוטובוס נכנס לרציף התחנה המרכזית בטבריה. התארגנו לרדת מהאוטובוס. אני הייתי נתון תחת הרושם הכביר של הסיפור ואפוף מחשבות. רגע לפני שהיהודי נבלע בקהל הסואן בתחנה משכתי בשרוולו. " רגע, מי היה הרב הזה? מה היה שמו בישראל?" " הרב הזה כיום הינו יהודי בן תשעים ושתיים. הוא חי ופועל כאילו היה צעיר בשלושים שנה..." – ענה בחיוך. "נו, ומה שמו ?" - - - "קוראים לו, ידידי, הרב עובדיה יוסף. " כן, זהו הרב שאהב אותי ללא תנאים, שהאמין בי בכל ליבו ונתן לי את האמונה והתקווה להשתנות. הוא נטע בי את השאיפה והרצון להצליח בלימוד התורה ועבודת ה'. הוא זה שהוכיח לי, שיש לי עתיד גדול אם אשקיע ואתמיד. בזכותו זכיתי אכן להגיע להיכן שהגעתי. כל מה ששלי – שלו! " אבל לא רק בי הוא נטע את האמונה הזו. לא רק בי השקיע הרב עובדיה דם ויזע כדי שאתעלה. אלא בכל אחד ואחד שפגש הוא נטע את האמונה הזו, והוא הרי פגש עד כה אלפים אם לא מאות אלפים, ולכל אחד ואחד הוא היה אומר את המילה החמה, את העידוד הנכון. הוא נתן להם את התקווה הגדולה שאתם – באיזה מצב שאתם – אתם יכולים להתעלות ולגדול גדולי תורה ויראה! אתם יכולים להיות רבנים ודיינים! אתם יכולים להרביץ תורה ולהיות מנהיגים בעם ישראל לקרבם לעבודת ה'! אתם יכולים להגיע להיכן שרק תרצו! תשאפו, תעמלו, תשקיעו וכך תגיעו למעלות הגדולות ביותר בתורה ויראת שמיים. ואכן, עשרות ומאות אלפים התקרבו, עמלו והגיעו!!!" הגר"ע יוסף זצוק"ל יכול ללמדנו את קיום מצוות "והערב נא את דברי תורתך". כך מחנכים לאהבת תורה! החוויה היהודית
נחמן מברסלב,אישה,מראה,מלאכים,מקום פגום,צרה ומצוקה,תוכחה,אהבה, זריקה,חדירת חיידקים, אמרי שפר כ"ג ניסן ה'תשע"ז
בשביל הוצאות שבת צריך אדם לחלק לצדקה יותר מן המתבקש, שיהיה לעני לעשות את השבת ברווח ולא בצמצום. ולומדים אנו זאת - " אמר הגאון רבי חזקיהו מדיני ז''ל בדרך צחות "- מהמשנה הראשונה במסכת שבת ': יציאות השבת שתיים שהם ארבע , ' לגבי הוצאות השבת צריכים לתת שתיים - שהם ארבע.". בשביל כבוד צריך לעבוד. " בשביל לחלום... צריך קודם כל לישון ." בשבת הגיהינום שובת ועל כך הקב"ה אומר: האש שלי, פיו של גיהינום, שובתת בשבילכם, ולכן גם האש שלכם תשבות ביום השבת. (בעל הטורים)
המכתב אל ר' משה (מעשיהם של צדיקים). ריב פרץ בין פריץ העיירה לבין היהודי , שחכר את משקו ואת פונדקו. כעס הפריץ על היהודי והודיע לו , שמהיום והלאה בטלה החכירה מכל וכל! נדהם היהודי: בלא השדות והפונדק החכורים יוותר ללא מקור פרנסה! עצוב ומדוכא, כאדם שעולמו חרב עליו, בא האיש האומלל אל הרבי בעל ה"צמח צדק", וסח באוזניו את הצרה , שפקדה אותו. הרבי האזין לדברי היהודי, ולבסוף נתן לו אגרת עבור יהודי אחר, בשם ר ' משה, המתגורר בעיירתו. "מכתב זה יעזור לך", עודדו, והיהודי יצא מחדרו רגוע. בהיותו ברחוב הביט אל מעטפת המכתב - ונפלו פניו: על המעטפה נכתב "לכבוד ר ' משה ראטנר". התפלא האומלל, הייתכן , שה"צמח צדק" טעה והחליף משה במשה? זאת לדעת: שני יהודים הנושאים את השם משה התגוררו בעיירה. אחד מהם, המכונה "משה הקטן" (משום קומתו הנמוכה), היה אדם עשיר, ויחסיו עם פריצי האזור – היו מצוינים. ואילו משה השני, שהכל כינוהו "משה הגדול" (משום קומתו הגבוהה), היה אמנם אדם מכובד, אך לא עסק בצרכי הציבור. שם משפחתו של "משה הגדול" היה ראטנר. התפלא היהודי: מדוע פונה ה"צמח צדק" למשה הגדול שישתדל בעדי, כלום אין כאן טעות? נבוך ואובד עצות עמד בפתח בית הרבי. להיכנס ולשאול את הרבי על העניין לא העז. ללכת אל משה הגדול גם כן לא רצה. לבסוף החליט להימלך בבני ביתו של הרבי ולנהוג בעצתם. הוא פנה אל אחד מבניו של ה"צמח צדק" וספר לו על לבטיו. "אבי אינו טועה", השיב הבן. "סע לעיירתך ועשה , כפי שאמר לך לעשות ". כשהגיע היהודי לעיירתו פנה אל משה ראטנר, הוא "משה הגדול, והגיש לו את מכתבו של הרבי. הלה התפלא למראה אגרתו של הרבי. אך את מצוות הרבי החליט לקיים. "עלה ושב בחדרון הקטן שבעלית הגג", אמר ליהודי שבא אל ביתו, "אמור שם תהלים, נמתין לישועה שתבוא, ואולי תבוא היא באמצעותי". עלה החוכר לחדרון, ובעיניים נוטפות דמעות קרא פרקי תהלים. יומיים תמימים ישב שם, והישועה עדיין לא באה. ביום השלישי נקלעה כרכרה הדורה רתומה לסוסים אבירים לקרבת ביתו של ר ' משה הגבוה - שקעה שם בבוץ סמיך ואחד מציריה נשבר. יום חורף גשום היה אותו יום ובתוך הכרכרה השבורה ישבו הפריץ ובתו הצעירה ורעדו מקור. שעות ארוכות ישבו כך, ואיש לא בא לעזרת ם. היום ירד ומבעד לחרכי הכרכרה הבחין הפריץ באור חלוש, הבוקע מעליית גג סמוכה. בלית ברירה עזב הפריץ את הכרכרה ופנה אל עליית הגג לבקש עזרה. הוא הקיש על דלת העץ, והחוכר, ששלושה ימים אומר תהלים בעלייה, ניגש לדלת ופתחה. מצמץ החוכר מול פני הפריץ, אדם רע מעללים שנשלו מפרנסתו. אולם הפריץ לא הכירו ושטח בפניו את הבקשה: "עזרו לי, כרכרתי נשברה , ואיננו יכולים להיחלץ מן הבוץ". פנה החוכר להעיר את ר ' ' משה הגדול ' ולספר לו על האורח. הלה ניגש והזמינו ללגום כוס תה חם. עד מהרה הובאה לבית גם בת הפריץ והשניים נהנו מהכנסת האורחים. הם אכלו ושבעו, לנו את שנתם, ובבוקר תוקנה הכרכרה והייתה נכונה לצאת לדרך. בטרם יצאו, ניגש הפריץ וביקש לשלם. "לא אקח כסף ממך", סירב 'משה הגדול'. "יהודי אינו מכניס אורחים תמורת בצע כסף. אולם אם באמת ברצונך לגמול עמי טובה - תוכל לעשות זאת: אחד מידידיי חכר את השדות והפונדק שלך בעבר. אתה נישלת אותו מתפקידו, והאיש נותר ללא פרנסה. מצבו אינו קל. עליו לפרנס אישה וילדים. השב לו את השדות ואת הפונדק - ויהא זה חסדך עמדי!" . מסכים אני", התלהב הפריץ אסיר התודה. "ויותר מכך: את הפונדק אתן לידידך במתנה!". ואכן, החוכר חזר אל שדותיו והפונדק הפך לנחלתו. עתה הבין כי רבנו ידע, כמובן, את אשר הוא כותב על מעטפת המכתב, ולא היה לו להרהר על כך... החוויה היהודית
הוצאות שבת, :יציאות השבת,כבוד,לעבוד,גיהינום,פריץ העיירה,היהודי,המכתב, עצוב ומדוכא, אמרי שפר כ"ב ניסן ה'תשע"ז
אנחנו בימי ספירת העומר ולמדנו ש"עֹמר" - גימטריה "יקר" וגם "יש". אנחנו סופרים כל יום וזה לכשעצמו המסר החשוב: מבינים כמה יש, מה הערך המופלא של החיים. אל תבזו, אל תבזו. ושמחת בחגיך -בחוג שאתה נמצא בו. מסוּבּב במה שה' נתן לך. וזה כל כך יקר. וזה כל כך הרבה. (הרבנית ימימה מזרחי)
דום תעמדו. תיפול עליהם אימתה - תיפול עליהם אימהותה. להצדיע לה, לאישה. קנו לה מתנות, עטפו אותן בגלימה. "גלימה" = גַּלִי מה, גלי מה שיש בך. את כל כך כל כך גדולה אבל פשוט התרגלו אליך, התרגלו. (הרבנית ימימה מזרחי) היה הרה"ק רבי צבי הירש מרימנוב זי"ע, אומר: "תסמכו על דברי, שהנהגת הבן שאינו יודע לשאול, טובה יותר משאר הבנים" - כלומר שאינו שואל שום שאלות ולעולם אין לו תרעומת חלילה, והוא מקבל הכל בתמימות, כי "כל מה דעביד רחמנא לטב עביד"...
ברשות כל עשיר מצויים שני סוגי אבנים, אבנים סתם ואבנים טובות (יהלומים) אבל לא אצל כולם האבנים מצויות באותו מקום. יש מי שהאבן הפשוטה מונחת בלבו והיהלום בכיסו, ויש מי שהאבן הפשוטה טמונה בכיסו והיהלום בלבו. (עיטורי תורה( חסד עם אלמנה (פניני עין חמד, גליון 362) היה זה בחודש ניסן בשנת ה'תרע"א. לאחר בדיקת חמץ בביתו של הגאון רבי חיים הלוי סולובייצ'יק מבריסק זצוק"ל. בשעה מאוחרת בלילה, הגיעה אישה אלמנה, אם לשלושה עשר ילדים אל רבנו ודמעות הזולגות על לחיה, כי אין לה מאומה מצורכי החג. הלך הגאון אל הארון , שבו הניחה אשתו את מצרכי החג, שטרחה ימים רבים בהכנתם, כדי שיספיקו לכל האורחים הרבים שיסעדו על שולחנו בחג. לקח הרב את הכל, והטעין בעצמו את כל המצרכים על עגלה רתומה לסוס, ושלח את העגלה לבית האלמנה. למחרת בבוקר קמה הרבנית, והנה שוד ושבר. כל מצרכי הפסח נעלמו כלא היו, ותהום כל העיר: מצרכי הפסח נגנבו מבית הרב... כמובן , לשמע דברים אלו כל בני העיר הזדרזו ומיהרו לשלוח מכל טוב לבית ה 'מרא דאתרא', על מנת שיספיק לו לכל ימות החג. לאחר הסדר גילה הגאון רבי חיים לאשתו, כי הוא היה הגנב... לשאלתה, כיצד חשב להשאיר את הבית ללא כל מצרך לחג הפסח, השיב כי הוא כ 'רב העיר', ידע שלעולם לא ישאירוהו ללא אוכל, אך לאותה אלמנה מסכנה אין מי שידאג... החוויה היהודית
ספירת העומר,ושמחת בחגיך,גלימה,מתנות,שאינו יודע לשאול,תרעומת ,חלילה,בתמימות,אבנים סתם,אבנים טובות,חסד עם אלמנה , אמרי שפר כ' ניסן ה'תשע"ז
"אהבת ישראל". ידוע שלכל יהודי יש אות בספר התורה, ואם נפסול יהודי אחד בלבד, נפסיד אות אחת ואז הספר כולו יהיה פסול ח"ו, ואיך נוכל לקבל כך את התורה בכך השבועות?! השמחה הכי גדולה היא שמחה של "בין אדם לחברו", כשאדם מחפש את הנקודה הא-לוקית שנמצאת בכל אחד, הוא מתקרב אל הבורא והוא נמצא כל הזמן בתוך "הטוב".
"אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה, דיינו". כשעומדים באחדות ובאהבת חברים זו בחינה של קבלת התורה, ודיינו רק לעמוד לפני הר סיני כאיש אחד בלב אחד, וממילא כבר נזכה לקבל את התורה בשלמות.
''אין מלאכי השרת אומרים שירה למעלה עד שאומרים ישראל שירה תחילה למטה". [תנא דבי אליהו זוטא, כ"ה[ "היום יום". היום הוא יום וחובה לנצלו עד תום ואין רשות לדחות את היום ליום שלמחרת. אדם נוטה לדחות עבודת ה' מהיום למחר כיון שמדמה לעצמו שהיום הנוכחי אינו מסוגל לעבודת הבורא מרוב עיכוביו, טרדותיו שיש לו בזה היום, וכך עלול הוא לאבד חלילה ימים רבים ויקרים. מצות ספירת העומר מחדדת את הידיעה שכל יום ויום מנוי וספור הוא וצריך למלא בו את חובת היום, לחדור את המחיצה ולהגיע אל הטוב – "היום הזה אנכי מצווך", "אשר אנכי מצווך היום", "היום אם בקולו תשמעו". כל אלו מרמזים לו לאדם שמול עיניו ומחשבתו צריך להיות מיוצג רק "אותו היום", זה היום שעומד בו דווקא ולא יום המחרת. "המתנה". בחיים יש "המתן", לא תמיד אפשר לקבל הכל מיד. כדי לקבל מתנות מהקדוש ברוך הוא צריך להכין כלים, וכלים מכינים על ידי כיסופים והשתוקקות והרבה תפילות, ורק כך מגיעים לדבקות בה'. יעקב אבינו חיכה 7 שנים ללאה ועבד 7 שנים לרחל כי הוא ידע כמה צריך לעבוד כדי להיות ראוי להקים בית של תורה וקדושה, בית שממנו עתיד לקום עם שלם. סופרים 49 ימים וביום ה – 50 מקבלים את התורה – אומרים לנו "המתן".
ואמר רבי יהושע בן לוי כל האומר שירה בעולם הזה, זוכה ואומרה לעולם הבא, שנאמר "אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה". [סנהדרין צא:[ ''ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר". לכאורה היה צריך לומר הפוך - "ולפי שכפר בעיקר", גרמה הכפירה ש"הוציא עצמו מן הכלל", ולא שהיציאה מהכלל גרמה לכפירה ? ויש לתרץ, במה ששמעתי על גאון אחד, שאמר לו יהודי פוקר שיש לו קושיות על דרכי היהדות הנאמנה, וענה לו הגאון - אם קושיותיך היו קושיות הייתי יכול לתרצם, אך כיון שכל קושיותיך הינם תירוצים שתירצת לעצמך, אחרי שהרשעת, על מה שאינך הולך בדרך הישר, אני דרכי לתרץ קושיות ולא תירוצים... והיינו הך כאן, שכיון שהרשע יצא מהכלל ורצה לילך אחר תאוות ליבו, זה דווקא מה שגרם לו לכפור בעיקר, ולא להיפך ! )הג"ר איסר זלמן מלצר, אבן האזל, מעילה פ"ח ה"ח( "וספרתם לכם" – לכם, לעצמכם. כל אחד צריך לספור ספירת העומר לעצמו – כפי מה שהוא,
אשר נשיא יחטא" (ד, כב( (מעשיהם של צדיקים(. לשון אשרי – אשרי הדור, שהנשיא שלו נותן לב להביא כפרה על שגגתו. (רש"י) לקהל המשתתפים בשמחת בר המצווה של אחד מילדי העיר בני ברק נכונה הפתעה: בפתחו של אולם השמחות נראתה לפתע דמות מוכרת. "הסטייפלר! " עברה לחישה מפה לאוזן . והכל קמו ממקומותיהם, מבקשים לחזות בהדרת פניו של הצדיק, אשר זה זמן רב אינו יוצא-מפאת חולשתו-מפתח ביתו. נרגשים במיוחד היו בני משפחתו של חתן השמחה, נרגשים ונבוכים כאחת, הן אין הם קרובי משפחה של רבי יעקב ישראל קנייבסקי. על מה ולמה זכו הם אפוא, כי הצדיק, ששנים רבות אינו משתתף אף בשמחות משפחתיות יגיע דווקא לשמחתם? עד מהרה התבררו הדברים. שכן, עם היכנסו לאולם השמחות בקש הסטייפלר לשוחח ביחידות עם חתן בר המצווה. נפעם לחלוטין שמע הנער מה בפיו של הצדיק הדור. ובתם השיחה, עזב האורח הנכבד את המקום. "מה אמר לך? " הקיפו הנוכחים את הנער, "מה אמר לך הסטייפלר? " נחנק מהתרגשות הצליח הנער לפלוט: "הוא בא לבקש ממנו מחילה"... . הסתבר, כי אביו של חתן השמחה נוהג להתפלל בבית המדרש "לדרמן", בו התפלל הסטייפלר זצ"ל. בעת שהיה הילד כבן שבע שנים, נדמה היה לו, למרן זי"ע, כי הילד לומד בזמן התפילה. הוא גער בו על כך, ואחר כך התברר לו כי סידורו של הילד דומה היה לגמרא, והילד אמנם התפלל ולא למד. כיון שכך, חפץ הצדיק לבקש את מחילתו של הילד אך לפי שקטנים (טרם בר-מצווה( אינם בני מחילה – לא יכול לבקש את מחילתו. לפיכך בירר הסטייפלר זצ"ל מה שמו של הילד ומה גילו. שש שנים שמר את הדבר בליבו, ובהתקרב מועד בר המצווה של הנער, בקש לדעת היכן תיערך שמחת המצווה. ומיד עם צאת הכוכבים, ביום בו מלאו לנער י"ג שנים והוא יצא מגדר "קטן", מהר הצדיק לבקש את מחילתו...
להריח טבק (סיפורי צדיקים, עלון 250) מסופר על הגה"ק החיד"א זיע"א, שהיה רגיל להריח טבק, בכל עת ובכל זמן קופסת אבק הטבק לא זזה מידו כל היום וגם בלילה, היה ננער משנתו משעה לשעה, נוטל את ידיו ומריח מן הטבק וחוזר לישון. פעם בהיותו בדרך מסעיו כשד"ר שליח דרבנן מארץ הקודש בצרפת, שבת שבתו בביתו של אחד הגבירים, ולן אצל גביר שני כי כך היה המנהג, שהיו קונים בתרומה גדולה לטובת ארץ ישראל את הזכות שהשליח ה שד"ר יסעד או ילון אצל מישהו, ושנים זכו בו, אותה שבת אחד לסעודה ואחד ללינה. הימים מות החורף היו, שלגים ורוחות עזים השתוללו וסערו בחוץ. וכשניעור הרב כדרכו באמצע הלילה לשאוף טבק, חיפש וחיפש ולא מצא את קופסתו. בתוך כך נזכר כי שכח והשאיר קופסתו במקום הסעודה בבית הגביר השני. מיד התלבש בזריזות והלך למקום שסעד שם ודפק בשער. ירדו בני הבית לראות מי הדופק ונתחלחלו חיל ורעדה בראותם כי מרן החיד"א בכבודו ובעצמו בא באמצע הלילה ובמזג אויר כזה. הרב הרגיעם באמרו שרק שכח משהו באולם הסעודה, נכנס ונטל את קופסת הטבק, ומיהר וחזר לבית מלונו. משהגיע לאכסניה שלו ושכב על משכבו נתן לעצמו דין וחשבון, מה עשה, בשביל קופסת טבק העיר משנתם את בני ביתו של הגביר, ואף את משרתי הבית שבודאי היו עייפים ויגעים מעבודתם במשך היום ומתוקה שנת העובד. מיד נתמלא כל לבו חרטה וצער גדול על המעשה אשר עשה, הניח את קופסת הטבק הצדה ושוב לא נגע בה והדיר עצמו מן הריח, וכל הלילה נדדה שנתו מעיניו בשל רגשי נוחם ומוסר כליות. למחרת בשבת בבקר צוה הרב להכריז בעיר שידרוש בבית הכנסת הגדול אחרי קריאת התורה וכל בני העיר יתאספו לשם. כשסיימו קריאת התורה, עלה הרב על הבימה ובקול ספוג דמעות סיפר לקהל כל אותו מעשה שהיה לו עם קופסת הטבק. והמשיך ואמר רבותי גם מקודם ידעתי גם ידעתי מיעוט ערכי הדל אדם מועט לעולם, אך מתוך מכשול הטבק שקרה לי נוכחתי כי חדל אישים הנני, שלא יכולתי למשול בעצמי ולשלוט על רצוני אפילו שעה קלה. רבותי במטותא מכם אם יש את נפשכם לחלק כבוד לארץ הקודש, אינני רשאי למנוע, אבל לי לשמי עיניכם הרואות כי אינני כדאי וראוי לכבוד. הריני מבקש סליחה ומחילה, סיים מרן החיד"א מכל העובדים בבתי שני הגבירים ומבעלי הבתים, שהעזתי בהם פנים להפריע מנוחתם. ולשם תשובת המשקל הנני נודר בזה נדר גדול לא-לקי ישראל, על דעת המקום ברוך הוא ועל דעת הקהל הקדוש הזה, שמהיום והלאה לא אוסיף לשאוף טבק כל עיקר מעתה ועד עולם. ו ה' הטוב יכפר בעדי. בשמעם את הדברים האלה געו כל העם בבכייה. ואמרו שמעולם לא נשמעה דרשה שתעורר להרהורי תשובה בכל הלבבות כדרשה זו שדרש מרן החיד"א באותה השבת. החוויה היהודית
אהבת ישראל,יהודי,ספר תורה,הר סיני,כאיש אחד,בלב אחד,מלאכי השרת, ספירת העומר,המתן,שירה, אמרי שפר י"ח ניסן ה'תשע"ז
ברוחניות, הדאגה למחר זה העבודה של היום, ובגשמיות, הדאגה למחר זה הכפירה של היום. ברוך תהיה מכל העמים. אם תסתכל על הגויים מה הם לעומת ישראל, בכל מצב ברוך תהיה. החג האחרון של פסח צריך להיות כמו החג האחרון של סוכות – יום של שמחה. אלא שבחג האחרון של סוכות שמחים בשמחת התורה, ובחג האחרון של פסח צריכים לשמוח באמונה, ״ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו״. (רבי נחמן מברסלב)
״הים ראה וינוס״ (תהילים קיד,ג). ״מה ראה? ראה ישראל באים ורכוש של מצרים בידם״ (מדרש). ניסיון העושר גדול מניסיון העוני. לכן כאשר ראה הים שבני ישראל התעשרו ובכל-זאת האמינו בה׳, נתמלא הים דרך-ארץ אליהם ואִפשר להם לעבור.(דמשק אליעזר) הפרנסה שהקב״ה מזמן היא באמת קלה ונוחה, אבל קשה ומרה היא הפרנסה שבאה על-ידי אדם; זו קשה כקריעת ים סוף. (עיטורי תורה)
״והריחו ביראת ה׳ ולא למראה עיניו ישפוט״ (הפטרה לאחרון של פסח). לא בנקל ניכרת יראת ה׳ אצל האדם. על מראה עיניים אי-אפשר לסמוך. לכן על המשיח נאמר ״והריחו ביראת ה׳״ –דרוש חוש ריח מיוחד, לדעת להריח מי באמת ירא שמים. (רבי מנחם-מענדל מקוצק)
״ויאמר ה׳ אל משה מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל וייסעו״ (שמות יד,טו). בהלה ואיבוד עשתונות אינם דרך, ואין משיגים בכך דבר. לא צעקה וזעקה דרושות לשעה כזאת, אלא מעשים – ״דבר אל בני ישראל וייסעו״. (רבי משה חפץ)
ישועה כשאין מוצא - ״קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף״ (פסחים קיח). כשם שהנס של קריעת ים סוף בא פתאום, כשנדמה היה שאפסה כל תקווה ואין כל מוצא, כן הוא גם בפרנסה.(חידושי הרי״ם) "הרב פינקוס" (דברים טובים – פסח)
הרב שמשון דוד פינקוס זצ"ל סיפר פעם איך הוא הגיע להיות "הרב פינקוס". ובכן, היה זה אחר שגמר לנקות את כל הבית לפסח, ולבדוק בדיקת חמץ קפדנית. הדבר נמשך כמה שעות עד השעות הקטנות של הלילה. בסיימו את הבדיקה התיישב לנוח קמעה ואז.... הזדעזע. הרי ישנה עליית הגג שלא ניקינו לפסח?! ומה עם בדיקת חמץ?! השכל הישר שידר פתרון מיידי: פשוט למכור את כל העלייה במכירת חמץ וחסל. אולם במחשבה שנייה "יש להתאמץ". הוא ניגש למלאכה, שוב עלו ניחוחות חומרי הניקיון באפו, השרוולים הופשלו הסחבה הוטבלה בחומר החריף, עוד שפשוף ועוד שפשוף, ניקה וניקה היטב, עד גמירא. אח"כ ניגש למלאכת בדיקת החמץ בכובד ראש ובדקדוק מרבי מבלי לוותר על שום פינה.....עד עלות השחר. סחוט מעייפות ניגש לתפילת שחרית. הרהורים מעורפלים סובבו את מוחו ...כבר ידע איך תראה התפילה עם כל העייפות הזו. אך ראה זה פלא, לאורך כל זמן התפילה, ההרגשה הייתה שמימית. ממש כל מילה מכוונת, שמחה גדולה וחשק גדול. חשב הרב לעצמו, כנראה שזה בזכות המצווה. נו, נו, ליל הסדר הגיע. איזה הרגש, שמחה עצומה, מעיינות חכמה נפתחו, חידושי תורה הכל בבת אחת, ו...כל כך נעים. הרב שיער, שההרגשה הזו תפסק למחרת. אך הנה גם בתפילת שחרית, הוא מרגיש פשוט "בעננים" - ענני כבוד. וכך כל חול המועד הפלא ופלא. כאשר הרגש הזה המשיך גם אחר הפסח, הבין הרב כמה כח טמון היה באותו מאמץ. וכך עלה ונתעלה עד שהפך להיות הרה"ג הצדיק והמפורסם, הרב פינקוס זכותו תגן עלינו אמן.
המצות הנפלאות (דברים טובים – פסח) הרה''ק מצאנז זי''ע סיפר שהרה''ק ר' מנחם מענדל מרימנוב זי''ע היה רגיל לספר מעשה זה בליל הסדר בכל שנה: הגאון הקדוש רבי יצחק נוניס זי''ע היה יועצו של הסולטאן הגדול בקאנסטאטינאפאל, והיה רואה את פניו יום יום . יום אחד לא בא. לערב יצא הסולטאן לטייל, וראה יהודי לבוש בגדי שבת. שאלו: ''מה יום מיומים?'' ענה היהודי:''הלילה חוגגים היהודים את חג הפסח". אמר הסולטאן: ''אכן נודע הדבר, מדוע לא בא היועץ. עסוק היה בהכנות לחג''. כיון שכך, ביקש הסולטאן לראות כיצד חוגגים היהודים את חגם. שאל למקום מגוריו של היועץ , ושם פעמיו לביתו. יושב היה הגה''ק רבי יצחק נוניס ומכין בדחילו ורחימו את קערת ליל הסדר על פי רזי תורת הסוד. לפתע נשמעו נקישות על דלת ביתו. פתח את הדלת, והופתע לראות את מלכו. הכניסו לביתו בהדרת הכבוד, והסולטאן הביע את רצונו להיות נוכח בעריכת הסדר. הקצו לו מקום של כבוד ליד השולחן הערוך בכלים הנאים, והסולטאן עקב אחר הקידוש, שאלת הבנים ותשובת המסובין בניגון ובהטעמה. הגיעו ל''שולחן עורך'', ורבי יצחק הודיע לסולטאן, שעתה נגשים לסעודת החג ושאלו, האם ברצונו להישאר ולהצטרף לסעודה. ''ודאי'', אמר הסולטאן. חלק הרב מצה לכל המסובין, ונתן אף לסולטאן. טעם הסולטאן, ואורו עיניו - טעם גן עדן ממש. [ואין בכך כל פלא, הסביר הרה''ק מרימנוב, שכן היו מצות אלו משולחנו של הצדיק, משולחן ליל הסדר!]. כל מאכלי ליל החג נשאו חן בעיניו, אבל המצות - אין כמותן. הוא הותיר פסת מצה לתת לאשתו (הסולטאנית( לטעום ממנה וליהנות מטעמה. ראה הרב, ונתן לסולטאן כמה מן המצות שהכין לשאר ימי החג. שב הסולטאן לארמונו, וסיפר לאשתו על מה שראה בליל הסדר במחיצת הרב. נתן לה לטעום מהמצה שעמו - והיא טעמה בה טעם צפיחית בדבש. באמרו: ''היועץ נתן לי כמה מהמצות הללו''. אמרה לו:''לא כדאי לאכול מהן עתה. הן מחר יחול יום גנוסיא שלך, והשרים יבואו למשתה ברכה. תן להם, ויטעמו ממעדנים אלו!'' נראו לו דבריה. למחרת, כשבת הסולטאן במשתה השרים, אמר להם: ''הכינותי בעבורכם מעדן שאין כמוהו, מאכל שלא טעמתם מימיכם!'' וחילק לכל אחד מפתותי המצה. טעמו השרים, והיה טעמה יבש ותפל, לא טעם ולא תואר לה... השתאו ותהו, אך מי יאמר לסולטאן מאומה. הבליעו מלות שבח וחנופה, ותמהו ובזו בלבם. חש הסולטאן שמתנתו לא זכתה להערכה הראויה. לאחר שהלכו השרים שאל את הפקיא, ראש כהני הדת: ''תמהני, שמצה זו של היהודים אבדה מטעמה...'' שמע הפקיא צורר היהודים, שהסולטאן חילק לשריו פתיתי מצה, ואמר: ''מלכתחלה תמהתי מה רעיון הוא זה, להאכיל מוסלמים מאמינים במאכלם של היהודים, כל שכן כשתפל הוא וחסר טעם. הלא הסולטאן עשה עצמו לשחוק בעיני כל שריו !'' התנצל הסולטאן ואמר: ''איני יודע -אמש הייתי במסבת ליל החג של היועץ, והיה טעמה של המצה נפלא. אף לאשתי נתתי לטעום ממנה''. קרא הסולטאן לאשתו שאישרה את דבריו. אכן הייתה המצה טעימה עד מאד. היא זו שיעצה לתת אף לשרים לטעום ממנה. ברצוני להבין" אמר הפקיא ''הסולטאן ואשתו אכלו ממצות ליל החג - ואילו לשרים נתנו ממצות אחרות, שלא היו על שולחן החג, הלא כן?'' ''אמת'', אישר הסולטאן. ''אם כן אפוא'' אמר הפקיא, ''הלא ברור הדבר כשמש בצהרים, היהודים מושחים את מצות ליל החג בשומן חזיר, ולכן הן טעימות כל כך! היועץ העז להאכיל את הסולטאן בשומן חזיר !'' החזיר - פגול הוא למוסלמים. חרה אף הסולטאן ביועצו היהודי, שהעז לטמאו והאכילו פיגולים. קרא לו ושאלו, הכיצד הרהיב עוז לעשות כן, בן מות הוא. נרעש. הרב ומחה: ''חלילה לי מלעשות כן, הן החזיר פיגול הוא אף ליהודים". ''אם כן" השיב הסולטאן, ''במה תסביר את העובדא, שמצות ליל החג הייתה כה טעימה, מימי לא אכלתי מעדן כמוה, והמצות האחרות היו בלא:טעם קשות ותפלות !'' נעתקו המלים מפי הר''ר יצחק. אמר: ''את האמת אומר ולא אכחד, כי נשגב הדבר מבינתי יתן לו הסולטאן שלשה ימים, ואחתור לתשובה האמיתית''. זה זמן נתון לך'' אמר הסולטאן, "אך דע לך, כי אם לא תשביע תשובתך את רצוני - אדע שצדק הפקיא, ומות תמות ?'' שב הר''ר יצחק אל ביתו שבור ורצוץ בעיצבונו נרדם ובחלומו נגלה אליו אליהו הנביא אמר לו אליהו הנביא ''שוב אל הסולטאן, ואנכי אהיה עם פיך, והוריתיך את אשר תדבר''. עלה הר''ר יצחק לארמון הסולטאן והתייצב בפניו. תמה הסולטאן ושאלו: ''הן בקשת זמן שלשת ימים, וחייך תלויים בתשובתך, כלום הגעת כה מהר לחקר האמת ובפיך תשובה נכוחה ?'' אמר הר''ר יצחק - לא תשובה בפי, אלא שאלה. - מעודי לא בא לפי בשר פיגולים, ואף הסולטאן לא טעם מעולם בשר חזיר. לא ידוע לי אם טוב הוא" אם רע, אם דומה הוא לבשר שור או דג. שאלתי היא, מהיכן יודע. הפקיא, שאם מושחים רקיק בשומן חזיר יש בו טעם נפלא שאין כמותו?' נעתקו המלים מפי הסולטאן לא הצליח אלא לומר: ''אין בכוונתך להטיל דופי בפקיא הנערץ... איני יודע'', אמר הר''ר יצחק, ''ברצוני רק לברר היכן הוא עתה". קרא הסולטאן לאחד מעבדיו, שילך לברר היכן, הפקיא. שב המשרת ואמר ביראת הכבוד, שהפקיא מתבודד בחדרו המיוחד לו. התבודדות שאיש לא העז להפריעה. כי אמרו שהפקיא מתעלה, עד שהוא עולה לשמים, ולומד מפי נביא המוסלמים בגן עדנו. השיב הר''ר יצחק: ''רצוני לראותו בעבודת בוראו!'', אמנם לא היה איש מעז להפריעו בהתבודדותו, אף לא הסולטאן בכבודו ובעצמו. אבל הואיל ומדברי הר''ר יצחק" השתמעה נימת בקורת ודיבה, חש עצמו הסולטאן! מחויב להזימה. קם והתלווה אל רבי יצחק ללשכתו של הפקיא. בפתח הלשכה ניצב משרת הפקיא וגונן על הדלת הסגורה. ואמר אליהם ''הפקיא בחדרו, אך לאיש אסור ליכנס אליו בשעה זו ! לתדהמתו הושיט הסולטאן את ידו לדלת, ופתח את הלשכה והפריע להתבודדותו, הסולטאן מצא את עצמו בלשכה ריקה. ''רואה אתה'', אמר הסולטאן לרבי יצחק בנימת תוכחה, ''אכן יעלה הפקיא למרום !'' הביט רבי יצחק סביב כל החדר, והבחין שאכן החלון נעל, ובשום קיר אין פריצה, אבל קיר אחד מכוסה בוילון יקר... נגש רבי יצחק והפשיל את הוילון, מאחוריו נגלה פתח, שממנו נראו מדרגות. ''הוא לא עלה למרום". אמר רבי יצחק, ''הוא ירד לתהום''. ירדו במדרגות, והקיפו בריכת מים. המשיכו לרדת והגיעו לכוך. והפקיא – ראש כוהני הדת המוסלמים - כורע לפני ''צלם'' נוצרי... ראה הפקיא שנגלה סודו, קם והביט בהם במבט מתריס. ומפי הסולטאן נעתקו המלים. שאל רבי יצחק: ''לשם מה הוא הבריכה שפגשנו בדרך?'', והשיב הפקיא בחוצפה: ''להיטהר מטומאתם של המוסלמים!''. אין צריך לומר שגורלו נחרץ, צדיק מצרה נחלץ! ויבוא רשע תחתיו. כנראה שיש בסיפור זה דברים שעמקו מבינתנו, ישמע חכם ויוסיף לקח . החוויה היהודית
אמרי שפר י"ז ניסן ה'תשע"ז
אחד מי יודע פעם - שאלו את הרבי מבעלז, רבי יששכר בער, מדוע אומרים בליל הסדר ”אחד מי יודע... אחד א-לוקינו“, הלא ודאי שאנו יודעים זאת, הרי אמונה זו מלוה אותנו כל השנה. השיב: אדם שהוא עשיר גדול, לעולם אינו מגלה כמה כסף יש לו. מתי הוא מגלה? אם קורה שהוא שותה כמה כוסות יין, אז נפתח פיו והוא מגלה את כל סודותיו. ”נכנס יין - יצא סוד“ (עירובין סב, א). אף אנחנו, כל השנה אין אנו מדברים על אוצרותינו. אבל לאחר ארבע הכוסות, נפתח הפה ואנו מספרים ומגלים את כל האוצרות: אחד א-לוקינו, שני לוחות הברית… )האדמו“ר מבעלז( ''בנחת מועיל יותר מאשר בכוח, זה יסוד לכל החיים'' (שמש ינון) הרה"ק ר' מאיר מפרימשלאן זיע"א: בפרשת פיטום הקטורת נאמר: 'הדק היטב, היטב הדק, מפני שהקול יפה לבשמים'. למה הקב"ה מהדק (מייסר) אותי? כדי שאיטיב את מעשי וזהו 'הדק היטב', וגם אם מעשי טובים בכל זאת 'היטב הדק', ולמה? מפני שהקול שלי יפה לבשמים, ) עם שין ימנית(. דהיינו לקב"ה שנמצא בשמים. (הרב בן ציון סנה שליט"א(( יש בן חורין שרוחו רוח של עבד, ויש עבד שרוחו מלאה חירות, הנאמן לעצמיותו - בן חורין הוא, ומי שכל חייו הם רק במה שטוב ויפה בעיני אחרים - הוא עבד. הכסף שלא נגנב (דברים טובים – פסח) סיפר יהודי בשם י, י, ה, מארצות הברית, בעל נכסים רבים, ובבעלותו עומדים כמה וכמה דירות )שהוא משכיר) באזור מסוכן, אשר גנבים מצויים בו למכביר, וכל כך מסוכן המקום עד שבכל דירה שאינה מושכרת הוא מוכרח לשלוח איש מאנשיו לשהות בה, כי בלאו הכי פורצים הגזלנים לבית ושודדים על אתר את כל הרכוש. באחד הימים בהגיע היהודי אל הדירות, יצא מרכבו ושכח על הכסא ארבעים אלף דולר טבין ותקילין צרורים בצקלונם, ועליהם היו מונחים שני נגנים. משחזר, מצא שגנבים שיברו את החלון וגנבו את שני הנגנים – ס''ה הפסד של חמש מאות דולר לתיקון החלון ועוד ארבעים דולר על הנגנים, אך כל סכום הכסף נשאר במלואו בחסדי ה'. נתמלא היהודי שמחה, ובגיל ורנן נתן שבח והודאה לבורא עולם ששמר לו על כספו. הוסיף היהודי ואמר, אחר מעשה התבוננתי בעצמי, ואמרתי, אם לא היה לי שם סכום גדול של מעות בנוסף לנגנים הרי הייתי מתמלא צער ועגמת נפש על הפסד ממון של חמש מאות וארבעים דולר, אך כעת שכנגד ההפסד ניצלו לי שאר המעות הרבים שמח אני ומודה לא-לוקי, מכאן עלי ללמוד לכל עת וזמן כאשר יארע לי ח''ו איזה מקרה של עגמת נפש לשמוח בה '' א-לוקי בשאר רכוש, צאצאים ושאר קניינים אשר חלק לו ה'. ובפרט נוגעים הדברים לימים אלו, בעת אשר עוסקים קשות בניקיון הבית לקראת היו''ט הקרב ובא, ומצוי שהקטנים המצויים בבית חוזרים ומלכלכים וכדו', ועל כל חד מוטלת החובה שלא להתכעס אלא אדרבה עליו לזכור להודות להקב''ה על שזיכהו בבן יקיר, בזרע של קיימא. וכפי שהיו אומרים זקני קרתא דשופרייא בצחות לשונם ''אזעלכע צרות אויף אלע עקרות'' )העקרות שנמנע מהם פרי בטן היו מתברכים בצרות כאלו). החוויה היהודית
אחד מי יודע,עשיר גדול,כוסות יין,נכנס יין יצא סוד,ארבע הכוסות,פיטום הקטורת,הדק היטב, היטב הדק,בשמים,בן חורין,
אמרי שפר ט"ז ניסן ה'תשע"ז
''ההתקדשות בליל פסח כל כך גבוהה, כמו שמש הבוקר שמאירה את הבית לאחר חשכת הלילה, צריך רק להרים את התריס"... (עבודת ישראל) ''ואתא מלאך המוות ושחט לשוחט” מספרים סיפור: מלאך המוות בא בטרוניה לפני הקדוש ברוך הוא. הלא מלאך הוא, כמוהו כמיכאל וגבריאל, אוריאל ורפאל. ומדוע? מדוע הם נערצים, ואנשים קוראים לבניהם בשמם., ואילו הוא מוזכר ברתיעה, פוחדים לנקוב בשמו שלא לדבר על כך שאיש לא קראו לבנו בשם 'מלאך המוות'!. אמר לו הקדוש ברוך הוא: מה אוכל לעשות? שיאהבו אותך ויקראו בשמך לבניהם, זה לא. אבל אבוא לקראתך: איש לא יזכיר אותך יותר, לא לחיוב ולא לשלילה! אומרים, ומני אז, נפקד שמו מפינו: מדוע מת פלוני? מדום לב, כך ומקוצר נשימה. מאותה מחלה ממארת. מתאונה, מזקנה, משברון לב רק לא ממלאך המוות... (ומתוק האור)
והיא שעמדה - פעם אחת בחג הפסח השמיע יהודי באוזני רבי ישכר! דב רוקח מבעלז אמרה בשם רבי מנחם! מענדל מוורקא: מדוע בשעה שאומרים 'והיא שעמדה' נוהגים לכסות את המצה ולהגביה את הכוס, והלוא המצה היא מדאורייתא ואילו היין הוא מדרבנן בלבד? אלא רוצים ללמדנו שהשמירה על כל קוץ ותג של מנהג יהודי — "היא שעמדה לאבותינו ולנו". הרבי מבעלז נהנה מאוד מהאמרה ואמר לבנו, הרב מבילגוריי: "יש לשמור ולייקר אמרה זו, ומותר לרשום אותה בחול המועד, כדין 'דבר האבד', שלא תשתכח". ''והיית אך שמח" – בגימטריא: הכנסת אורחים.
למי עוזרים (דברים טובים פסח) מעשה בהגה''צ רבי שמשון אהרן פאלאנסקי גאב''ד טעפליק זצ''ל שנכנס לביהמ''ד כמה ימים לפני פסח, וראה אברכים שוקדים על תלמודם בהתמדה גדולה, והבין שכמה מהם תפקידם כעת הזאת לעזור לבני ביתם בהכנות החג, לפיכך עלה על הבימה והכריז, שיש לו רשימה ארוכה של נשים אלמנות שצריכות עזרה בדחיפות למען צרכי החג, והוא דורש ומבקש מי מוכן לעזור ולסייע להן. למותר לציין שכאיש אחד ובלב אחד התאספו כולם לעזור ולסייע לאותן אלמנות, וגאב''ד טעפליק ביקש מהם להתייצב לפניו בשורה והוא ייתן בפניהם בכתב את פרטי הבית שעליהם לפנות ולעזור שם, ויהי כאשר פתחו את הפתקים מצאו כל אחד כתוב בפתקא שלו מקום מגוריו - שנשלח לסייע לבני ביתו. והייתה כוונתו להוכיח להם, שרבים לוקים ברעה זו, שהם מוכנים ומזומנים לסייע לאחרים יותר מבני ביתם, ולא באלה חפץ לה' שהרי כתיב )ישעיה נח ז) ''ומבשרך לא תתעלם'', וד''ל.
החוויה היהודית
ההתקדשות,ליל פסח,גבוהה,שמש הבוקר,חשכת הלילה,להרים תריס,מלאך המוות,מיכאל,גבריאל,אוריאל,רפאל, אמרי שפר י"ג ניסן ה'תשע"ז
אי אפשר לשאוף בלי להיות אדם ואי אפשר להיות אדם בלי לשאוף.
אין מלאכה בזויה ביום הקדוש ביותר – יום הכיפורים, במקום הקדוש ביותר – קודש הקודשים, מתחיל הכהן הגדול את עבודת הקודש (סדר העבודה) ב...הרמת הדשן, כלומר, בהורדת האפר מעל המזבח. ללמדנו, שאת עבודת הקודש יש להתחיל מהדברים הפשוטים. מלמטה. כך גם בעבודת הקודש – החינוך. זאת ועוד. את הרמת הדשן מבצע הכהן הגדול בעצמו, לא עוזריו השונים. ללמדנו: שאין מלאכה בזויה. ואומר על כך רבי שמחה בונים מפשיסחה: התורה חששה, שהכהן הגדול בקודש הקודשים ביום הכיפורים יעסוק רק בעניינים הרוחניים הנשגבים, וישכח להתפלל על העניינים ה"פשוטים", הגשמיים, פרנסתם של ישראל וצרכיהם ה"פשוטים" האחרים. לפיכך נצטווה הכהן הגדול, שעם היכנסו לקודש הקודשים, יחליף את בגדי הכהונה בבגדים פשוטים , ויתחיל דווקא בעבודת חולין הכי פשוטה. אז, ודאי יזכור, כי "מרובים צרכי עמך". ''אם הבנים שמחה", "אם" ר"ת של כל גאולות ישראל, גאולת ישראל ממצרים ע"י אהרן משה, גאולת ישראל בפורים ע"י אסתר מרדכי, גאולת ישראל לעתיד במהרה ע"י אליהו משיח. )ספה"ק( '' והנותר בבשר באש תשרפנו''(ח, לב( , רמז לאדם שפרנסתו בשפע ויש לו תמיד 'נוֹתר' בבשר ובלחם, צריך הוא לקיים 'באש תשרפו' – כלומר ללמוד תורה שנמשלה לאֵּש ובכך לשרוף את עוונותיו, כיון שאין לו סיבה להתבטל מהתורה ולטעון שפרנסתו מצומצמת. (תורת הפרשה( גברת, מזמן עברת את מסגרת האשראי שלך" (להתעדן באהבתך, עלון 154)
רבי חיים שמואלביץ זצ"ל כותב, שבעונש על עניינים שבין אדם לחברו פוגעים לא רק באדם עצמו, אלא לפעמים רח"ל גם בדורות הבאים. להמחשת העניין ספר הרב יעקב שיש את המעשה הבא, על פי עדותו של תלמיד חכם גדול; והרי הדברים כלשונו: נכנסתי לסניף הבנק שלי ברחוב רבי עקיבא, ומיד הרגשתי מתח באוויר. אנשים מסביבי התלחשו ודברו בסערת רוחות, ומיד הבנתי שהתרחשה כאן איזו דרמה. פתאום הבחין בי מנהל הבנק וסימן לי להיכנס למשרדו, משום שהוא רוצה לשתף אותי בהתרחשות שקרתה זה עתה. לפני זמן קצר נכנסה אישה לבנק ובקשה מהפקיד למשוך שלוש מאות שקלים מחשבונה. הפקיד הציץ בחשבון וסרב: "גברת, זה לא יתכן, מזמן כבר עברת את מסגרת האשראי שלך, ובאמת הגיע הזמן שתסדרי את העניין. בשום פנים ואופן אין אפשרות שתמשכי עוד כסף. על הראשונים אנו בוכים." האישה התווכחה: "מה כבר בקשתי? בסך הכל שלוש מאות שקל! אני מוכרחה אותם בשביל מוצרי יסוד במכולת! אין לי ברירה! אני יודעת שהמצב שלי קשה מאוד, בעזרת ה' זה יסתדר, אבל עכשיו אין לי כלום, ואני מוכרחה את שלוש מאות השקלים הללו!" הפקיד התרגז וגער בה בקול: "הסיפורים הללו אינם מענייני בכלל. את נדרשת לסדר את העניין ולהביא את הכסף. כבר שלחנו כמה התראות – ואת כלל לא מתייחסת! את שלוש מאות השקלים הללו את בודאי לא תקבלי!" הגערה הגיעה לאז??י האנשים שעמדו שם והאישה נשברה. היא עזבה את הפקיד, נכנסה לחדרו של המנהל, פרצה בבכי ואמרה: "איני מבינה אותו! מה כבר בקשתי? איך מותר לו לשפוך את דמי לפני כל האנשים כאן? בקשתי בסך הכל שלוש מאות שקל, ולא למותרות – אלא בשביל לשלם במכולת! למה הוא צועק עלי לפני כולם?!" נכמרו רחמיו של המנהל: "את צודקת". אבל האישה לא התרצתה. היא קמה ממקומה ויצאה בהפגנתיות מן הבנק אל הרחוב. המנהל שלף שלוש מאות שקלים מהארנק שלו ויצא אחריה, אבל האישה לא הסכימה לקבל. "גברת, קחי שלוש מאות שקל!" והיא אפילו אינה מסתובבת. בלית ברירה חזר לתוך הבנק, נכנס למשרדו ומצא את הסגן שלו יושב ובוכה. "מה קורה כאן היום?" – שאל – "למה כולם בוכים? זו מחלה מדבקת?" ענה לו הסגן: "שמע, אני קרוב לגיל חמישים, אבל יש איזו תמונת ילדות שעומדת מול עיני כבר ארבעים שנה. התמונה הזו רודפת אחרי ואינה עוזבת אותי! הייתי ילד קטן קרוב לגיל עשר, כשהלכתי עם אימא שלי למכולת. אימא הכניסה לסל כמה מוצרים: לחם, חלב וגבינה, ובקשה מהמוכר שירשום לה. המוכר התרגז: 'מה פתאום לרשום? את חייבת כאן כל כך הרבה כסף! את לא משלמת כבר כל כך הרבה זמן! אני לא מסכים לרשום בשום אופן. תחזירי את המוצרים הללו! אני לא בנק!' אימא דברה בעדינות: 'אני אסדר את זה, אבל עכשיו אני במצב קשה! המצב הכלכלי שלנו לא מזהיר! תראה – לא לקחתי שום מותרות, רק לחם ומוצרי חלב.' המוכר אפילו לא דיבר. הוא חטף לאימא את סל המצרכים והניח אותו על הדלפק. אימא יצאה מהמכולת ופרצה בבכי. היא נתנה לי יד ומשכה אותי הביתה. כל הדרך שמעתי אותה בוכה... הסיטואציה הזו עומדת לי חיה מול העיניים כל חיי! איני מסוגל לשכוח את התמונה הזו! היום כשבאה האישה נזכרתי, שבעל המכולת הוא אבא שלה"— אתה מבין! לבת שלו אין כסף אפילו למוצרי יסוד רח"ל...
החוויה היהודית
לשאוף,להיות אדם,מלאכה בזויה,יום הכיפורים,קודש הקודשים,בגדי הכהונה ,בגדים פשוטים, אליהו משיח,אסתר מרדכי,אהרן משה, אמרי שפר י"א ניסן ה'תשע"ז
אצל מרן ה"חזון איש" לא כיבו את החשמל בשעת הבדיקה. (מהגאון רבי חיים קניבסקי, וכך נוהג רבינו שר התורה בעצמו - "נר לשולחן שבת" ) בבית הגאון רבי יהודא שפירא היו מכבים את החשמל בשעת בדיקת חמץ. ("נר לשולחן שבת" מפי נכדו הרה"ג צ"ש) סבר מרן הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך שאין צריך לכבות את אור החשמל בשעת הבדיקה . ואף שמבואר במשנ"ב (תל"ג א') דאור הנר אינו מאיר ביום כמו בלילה, זה דווקא באור השמש, אבל אור החשמל אדרבה מועיל להאיר יותר. ("שלמי מועד") הקפיד רבי שלמה זלמן שאור החשמל יהיה דולק בעת הבדיקה. פעם נשרפה נורת החשמל באמצע הבדיקה, ולא המשיך רבנו עד שהתקינו נורה חדשה. ("נר לשולחן שבת" מפי ידידי, נכדו הרה"ג א"ד גולדברג) הגאון רבי יוסף שלום אלישיב אמר שאין לכבות את האור, שהרי אור כזה אינו מחשיך את אור הנר, אדרבה מסייע הוא לבדיקה, ורק אם אור החשמל מפריע לו לבדוק, כגון שמסנוור אותו אז צריך לכבותו.
בי"ג ניסן, יום לפני בדיקת חמץ, ניגש אברך ירא שמים, מאותם האנשים שהעולם עומד עליו, ושאל את מרן הגאון רבי אלעזר מנחם שך: "האם אפשר לעשות בדיקת חמץ עם פנס?" הרב שך שאלו: "איך אבא שלך עושה בדיקת חמץ?" והוא השיב: "עם נר". שאלו מרן: "אם אבא שלך עשה עם נר, מדוע אתה רוצה לעשות עם פנס?" השיבו האברך: "אומרים שעם פנס רואים יותר טוב בחורים ובסדקים". ומרן מלטף לו את היד ואומר :"אתה תראה יותר טוב מאבא שלך?!" ("פניני רבנו האבי עזרי")
''הזמן הטוב ביותר להירגע הוא כשאתה בטוח שאין לך זמן לזה''
הרב אליהו דסלר אומר : האהבה היא תולדת הנדיבות , כי למי שנותנים יותר אוהבים אותו יותר . ''ובשר זבח תודת שלמיו ביום קרבנו יאכל" )ז, טו(. שאלו לאדמו"ר רבי אברהם מרדכי מגור: מה טעם נאכל קרבן תודה רק ליום אחד, שלא כשאר קרבנות? השיב האדמו"ר: קרבן תודה מביאים אותו על נס, והרי בכל יום ויום מתרחשים אתנו נסים חדשים - ואיך יאכלו מנס של אמש על נס של היום... )ממעיינות הנצח(
''והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל" (ז, יט( מקשה על כך הר"מ מקוצק זצ"ל: מדוע כאשר טמא נוגע בטהור הוא מטמא את הטהור, ואילו כאשר הטהור נוגע בטמא, הוא אינו מטהר את הטמא? הלא מידה טובה מרובה ממידת פורענות, ולכאורה, היה מתאים שכתוצאה ממגע בין טהרה וטומאה, תשפיע הטהרה על הטומאה. התשובה לכך היא, מתרץ הרבי, שהטמא הוא טמא באופן ודאי, אולם על הטהור - אין לנו ערב שהוא, אכן, טהור. ''חוק מספר אחת הוא לא להילחץ מדברים הקטנים. חוק מספר שתיים הוא שכל הדברים הם קטנים''
''יותר מדי מכל דבר, איננו טוב עבורך''
הפגישה המופלאה לאחר שנים רבות של ניתוק (להתעדן באהבתך,עלון 154) מעשה היה באברך שנשלח לכהן כרב בקהילה בדרום אמריקה. כאשר הגיע לשם הוא רואה שבית הכנס מוזנח מאוד וזקוק לשיפוץ מינימאלי כדי שיוכלו להיכנס ולהתפלל בליל פורים הקרוב. והנה ב י"א באדר פקדה את האזור סערת שלגים שגרמה בין היתר לנפילת הטיח מהקיר המזרחי של בית הכנסת. הרבה זמן לא היה לאותו רב, והוא פנה בזריזות לחפש בחנויות כיסוי כלשהו כדי לכסות בינתיים את הקיר המזרחי. והנה באחת החנויות הוא ראה מפת שולחן מיוחדת עם מגן דוד רקום באמצעה, וגודלה – לא יאומן, בדיוק כגודלו של הקיר המזרחי, שילם ויצא... בדרכו החל לרדת שלג והנה הוא רואה אישה מבוגרת רצה לכיוון התחנה לתפוס את האוטובוס, והאוטובוס חמק, עבר... הרב הזמין אותה להמתין בבית הכנסת המחומם ואמר לה שכשהוא יגמור לתלות את המפה הוא ייקח אותה ברכבו ספיישל עד הבית... הזקנה הסכימה והתיישבה בבית הכנסת והסתכלה על הרב איך שהוא תולה את המפה שרכש. " רבי, רבי", קראה בהתרגשות, "מהיכן השגת את המפה הזאת?!" הוא אמר לה שהוא קנה את זה בחנות מסוימת האישה התקשתה להאמין וביקשה ממנו לבדוק בפינה למטה מצד ימין אם רקום שם האותיות באנגלית – ARC . הרב בדק ואכן אישר שהם אלו האותיות שרקומות שם אותיות אלו היו ראשי התיבות של שמה וכאן היא פתחה בסיפור מרגש במיוחד: לפני שלושים וחמש שנה בעודה בשואה הנוראה במחנה 'ברגן בלזן' שם היא רקמה את המפה הזו, יד ההשגחה העליונה עזרה לה לצאת מהתופת הנאצית ובעלה נשלח למחנה ההשמדה אושוויץ ומאז לא ראתה אותו ואף לא קיבלה שם פיסת מידע מה עלה בגורלו. הרב נדהם מהסיפור העומד אחר המפה ורצה להחזיר לה את המפה שיהיה לה מזכרת מימים טרופים. היא סירבה וביקשה שישאיר את המפה תלויה בבית הכנסת שיהיה לה לזכות. לאחר שהרב סיים לתלות את המפה הציע לה שתעלה לרכבו, והוא לקח אותה לביתה. ליל פורים הגיע, נערכה התפילה וקריאת המגילה ברוב עם, ולאחר התפילה פנה איש איש לביתו חוץ מיהודי זקן אחד שנשאר מאובן בכיסאו ומביט לעבר הקיר המזרחי כשכולו אחוז התרגשות ומעיניו זולגות להם הדמעות. הרב ניגש אליו ואמר לו: "רבי יהודי פורים היום למה אתה כל כך בוכה?" להפתעת הרב, התעניין הזקן היכן השיגו את המפה שתלויה על הקיר שכן היא זהה למפה שאשתו רקמה בתקופת השואה ומאז הוא לא יודע מה עלה בגורלה. הרב היה המום מצירוף המקרים, ומאחר שידע את כתובתה של האישה שהרי לקחה לביתה זכה להפגיש את בני הזוג ולאחד את המשפחה בליל פורים לאחר שלושים וחמש שנה של ניתוק מוחלט
ישועה באמריקה (שיחת השבוע גליון 1577) היא הייתה דמות מוכרת בסמטאות הצפופות של שכונת בתי אונגרין בירושלים. אלמנה קשישה, שהתגוררה בגפה שנים רבות, ונודעה בצדיקותה. מדי בוקר נהגה להשכים ולפתוח את שערי בית הכנסת של החסידים, שבו הייתה מתפללת שחרית במניין ותיקין, ממקומה שבעזרת הנשים, והייתה מקפידה גם על תפילות מנחה וערבית. מעשי החסד שלה היו מפורסמים לכול. ואולם את סיפורה האישי המופלא ידעו מעטים בלבד. דבורה-מרים קווין היה שמהּ. היא נולדה בשנת תרל"ג, בעיר דווינסק שבלטוויה, שבה חי שר התורה, הגאון הרוגוצ'ובי. משפחתה של דבורה-מרים השתייכה לחסידות חב"ד. בילדותה התייתמה מאביה, ואמהּ האלמנה נותרה לבדה עם ילדיה הקטנים. גיסהּ של האם, אחי בעלה, הכניסם לביתו ופרש עליהם את חסותו. דבורה-מרים גדלה והתחנכה ליראת שמים ולמידות טובות. כשבגרה רצתה להינשא לבעל תלמיד חכם ולהקים בית של תורה, אולם הדוד ייעד אותה לבנו, ודבורה-מרים גנזה את חלומה. בשנת תרנ"ד, בהיותה כבת עשרים, הקימה עם בן-דודה בית בישראל. השנים נקפו, ובני הזוג טרם נפקדו בילדים. דאגה החלה לכרסם בלבם. בשנת תרס"ד, כאשר הושלמו עשר שנים כאובות של אכזבה, החלו קרובי המשפחה לחשוב על פירוק החבילה. לאחר התחבטויות נפש ממושכות החליטו השניים להביא את הסוגיה למפתנו של הגאון הרוגוצ'ובי. הגאון הקשיב לדבריהם והשיב: "אם שאלתכם היא אם מותר לכם להתגרש – התשובה חיובית; אך אם אמנם עליכם לעשות זאת, זו כבר איננה שאלה לרב אלא לרבי". מביתו של הגאון יצאו השניים לעבר העיירה ליובאוויטש, אל רבי שלום-דובער שניאורסון, אדמו"ר הרש"ב. הם תינו את צרתם באוזני הגבאי, וביקשו להתקבל אצל הרבי ל 'יחידות'. הלה נאלץ להשיב את פניהם ריקם לנוכח התור הארוך שהשתרך על מפתן דלתו של הרבי. הבעת הצער והאכזבה ניכרה היטב על פניהם של בני הזוג. הגבאי יעץ להם עצה: "עִמדו ליד הפתח, וכאשר הרבי יֵצא, יבחין בכם ויטה אוזן קשבת למצוקתכם". ואכן, כאשר פנה הרבי לצאת מחדרו ראה את בני הזוג הממתינים בחוץ והזמינם פנימה. עוד בטרם הספיקו לפצות פה, הקדים הרבי ואמר: "העצה שיעצו לכם להתגרש אינה נכונה. עצתי שתקיימו את דברי חז"ל מְשַׁנֶה מקום מְשַׁנֶה מזל לטובה ולברכה. סעו לאמריקה, ושם יהיו לכם ילדים ותזכו לברכה רבה". יצאו השניים מאת הקודש נדהמים ונרעשים, הן מרוח הקודש שהתגלתה לפניהם, הן מעצתו הבלתי-צפויה של הרבי. אמריקה של אותם ימים הייתה שממה רוחנית, כמעט בלי תשתית לחיים יהודיים ראויים. אך חזקו עליהם דברי הרבי, וכבר למחרת החלו לארגן את הגירתם. הידיעה על עזיבתם התפרסמה בכל העיר. נסיעה לאמריקה לא הייתה דבר שבשגרה באותם ימים. מצוידים גם בברכת הדרך מאת הגאון הרוגוצ'ובי יצאו בני הזוג קווין למסעם. בשנה הבאה כבר היו באמריקה, מנסים להתרגל למציאות הזרה. השניים החליטו החלטה נחושה שלא להיסחף אחרי התרבות האמריקנית ולשמור בכל התוקף את ערכי היהדות. עד מהרה נעשו בני הזוג לעמודי תווך בהקמת היהדות ועולם התורה בארצות-הברית. בין היתר הקימו תלמוד תורה, כדי שילדיהם יזכו ל??תחנך על טהרת הקודש. לימים נהפך המוסד לישיבה המפורסמת 'תורה ודעת'. הם אף ייסדו שחיטה כשרה ועוד מוסדות דת. ואכן, ברכת הרבי התקיימה אף היא. לבני הזוג נולדו שמונה ילדים, וכולם זכו לאריכות ימים ושנים. השניים התגוררו בשכונת ויליאמסבורג שבברוקלין והתפללו בבית הכנסת 'צמח צדק'. וכשבית הכנסת הזה נמכר מפני כמה וכמה סיבות, הועברו כספי המכירה לבית הכנסת חב"ד בירושלים. בני הזוג קווין זכו וכל צאצאיהם נותרו יהודים נאמנים לדרך אבותיהם. דבורה-מרים התאלמנה מבעלה בשנת תרפ"ז והוסיפה להתגורר בארה"ב, עד הגיעה לגיל שמונים, ואז החליטה לעלות לארץ ישראל. נחישותה ואופייה הנמרץ הקלו את קשיי המעבר, והיא קבעה את משכנה בירושלים עיר הקודש. דבורה-מרים זכתה לאריכות ימים מופלגת, וכל העת לא חדלה מלעסוק בתפילה ובמעשי צדקה וחסד. פעם אחת בא בנה לבקרהּ, והביא עמו מתנה יקרת ערך – מקרר חשמלי, שהיה אז מוצר חדיש ונדיר. כשבא לבקרה בשנה שלאחריה, נדהם לגלות שהמקרר איננו. "נתתי אותו להכנסת כלה", הסבירה אמו. הבן נאלץ לקנות בעבורה מקרר חדש, ולהתנות עמה שהמקרר נשאר בבעלותו והוא רק מעניק לה את הזכות להשתמש בו... האישה המופלאה נפטרה בשנת תשד"מ, בשיבה טובה, בהיותה בת 111. נינהּ, הרב דניאל כהן, משמש שליח חב"ד בחברון. לפני כמה שנים יזם הרב כהן את שיפוץ בית רומנו, שאותו קנה אדמו"ר הרש"ב, והפך אותו למגדלור להפצת ערכי החסידות. הוא ראה בכך סגירת מעגל – הנין שנולד בעקבות ברכת אדמו"ר הרש"ב זכה לעסוק בחידוש נכסיו בעיר האבות חברון. החוויה היהודית
החזון איש,נר לשולחן שבת,בדיקת חמץ,אור השמש,אברך ירא שמים,חורים,סדקים, אמרי שפר י' ניסן ה'תשע"ז
אתרוג לפסח - הרה"ק רבי משה מקוברין שאל פעם את אחד מחסידיו שנפרד ממנו ליסע לביתו לחג הפסח: "ואתרוג לפסח יש לך"? השתאה החסיד ולא ירד לסוף דעתו של רבו, הוסיף הרבי ואמר: מדוע לא תבין, איתא בזוהר "אתרוג דא לבא", ולב צריך להכין לא רק לסוכות, גם בפסח יש צורך בו. הקב''ה לא דורש שתצליח, הוא מבקש ממך רק לנסות! הקוץ של היום יכול להיות הפרח של מחר. ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים. ומפרש רש"י, בגדים שבישל בהם קדירה לרבו, אל ימזוג בהם כוס לרבו. והמהרש"א מביא מכאן ראיה, שצריך אדם להחליף בגדיו לכבוד שבת לבגדים נאים ונקיים, שכמו שהכהן היה מחליף את בגדיו בשעת העבודה, ולא השתמש באותם בגדים שהוציא בהם את הדשן, כן יש להחליף את הבגדים לשבת, ולא להשתמש באותם הבגדים שהלך בערב שבת בהכנות של שבת. ויעש את המנורה" [ויקהל – לז, יז]. (ופריו מתוק). הסיפור המופלא והמרגש שלפנינו, נשלח אלינו מאת הרב צבי נקר שליט"א (מחבר סדרת הספרים 'אמונה שלימה'): מעשה שהיה ביהודי שבהיותו נער צעיר עבר את מאורעות השואה על גופו ועל רוחו, ומרוב ייסורים ותלאות שעברו עליו, נחלשה אמונתו רח"ל. לאחר השואה הגיע לאוסטרליה הרחוקה, ושם התחתן עם אישה שגם עברה את כל מאורעות המלחמה, והשניים בנו את ביתם ללא שום סממן יהודי. מקום מגוריהם היה במחוז רחוק ונידח בו אין מתגוררים יהודים כלל. שלושת הילדים שנולדו להם, לא ידעו מאומה אודות היהדות, וגם לא היו מודעים לעובדת היותם שייכים לעם היהודי. הילדים גדלו בחברת הגויים והתנהגו כמותם, עד שלא היה ניכר שום הבדל ביניהם. ויהי היום, נעשה בנו הגדול בן שלוש עשרה שנים. קרא לו האב ואמר לו: "היום הזה נחגוג את יום הולדתך, נצא יחד לרחוב- העיר במלבורן הבירה, נעבור בין החנויות הגדולות, ומה שתאווה נפשך אקנה לך. אתה תבחר ואני אשלם!". הבן שמח מאוד לדברי אביו, ויצאו שניהם אל חוצות העיר ורחובותיה. הם עוברים חנות אחר חנות, וראה זה פלא, הילד אינו רוצה מאומה; כל המשחקים ויתר המתנות שעמדו לפניו לבחירה בחלונות הראוה, לא מצאו חן בעיניו. עד שחלפו השניים ליד חנות ה 'יודאיקה'. שם נפרשה גלריה מהודרת של כלי יהדות עתיקים, חפצי אומנות, שופרות מסוגים שונים, גביעים לקידוש, פמוטים עתיקים ויפיפיים, ואף חנוכיות בשלל צורות וגוונים. משום מה, הילד נעצר שם, ונפשו נמשכה לאותה חנות. האב עיקם את פרצופו וניסה להניאו מלהיכנס לחנות באומרו "הכל כאן עתיק ומיושן, אין מה לחפש פה הבה נתקדם לחנויות חדישות ומעניינות יותר ". אך הילד מתעקש ועומד על דעתו, "ברצוני להיכנס פנימה ולבחון מקרוב את המוצרים... הלוא הבטחת שתקנה לי כל מה שאחפוץ, ואולי פה אמצא את שאהבה נפשי ". לאבא כמובן לא הייתה ברירה, והם נכנסו פנימה. הילד הביט על המוצרים בהשתאות, ולפתע, צדה עינו מנורה עתיקה שהונחה על מדף גבוה במרכז החנות. הייתה זו חנוכייה שהייתה עשויה לא מזהב ולא מכסף, אלא מ...מקלות עץ דקיקים. הילד הביט ארוכות במנורה שנבנתה מחתיכות של קני עץ מגולפים ביופי והדר, ואז פנה אל אביו ואמר לו: " אבא, בזאת חפצתי כמתנה ליום הולדתי", כשהוא מצביע באצבעו על אותה מנורה. האב נתקף בכעס וחרדה, הוא נפחד מהמחשבה שמא נתפס בנו בענייני יהדות. הבן כמובן לא ידע מאומה על המתחולל באותה שעה בנפש אביו , כמו שלא ידע כלום ממהותה של המנורה ומצוותיה. 'משהו פנימי' העצים אצלו את מראה המנורה ולכן ביקש לקנותה. האב ניסה לשכנע את הבן שלא לבחור במתנה הזו, "אין בה כלום! איזו תועלת תצמח לך ממנה?! הבה נפנה לאחת מחנויות המתנות, שם תבחר לך משחק שתהנה ממנו הרבה יותר ממנורה עתיקה ממקלות שתנוח על המדף בחדרך בלא שתוכל לעשות בה כלום... תוכל לקנות לעצמך אופניים חשמליות, מסוק עם שלט, מחשב או נעליים חדשות...". אך משום מה הבן ממשיך להתעקש. "הבטחת לי הבטחה! עם המנורה הזו ברצוני לקשט את חדרי! ". משראה האב שאין לו ברירה, ניגש אל המוכר וביקש לרכוש את המנורה. "צר לי - התנצל המוכר - מנורה זו אינה עומדת למכירה. היא ניצבת על המדף למזכרת נוי בלבד, אך לא למכירה!". הוא הצביע על מלאי גדול של חנוכיות בשלל גוונים, "מאלה תוכלו לרכוש", אמר. סקרנותו של האב התעוררה. "מה המיוחד כל כך במנורה זו?", התעניין בפליאה. השיב לו המוכר: "אספר לך את ההיסטוריה של מנורה זו, ותבין מדוע אינה עומדת למכירה". וכך סיפר: "מקורה של מנורה זו אינו כל כך עתיק כפי שהיא נראית, אך הנסיבות בהן נוצרה, הן שמעלות את ערכה. זו מנורה שנבנתה באחד מהגטאות שהקימו הנאצים ימח שמם. בנה אותה יהודי שנפשו המתה להדליק את נרות החנוכה. הוא אסף גרוטאות וקני עץ, גילפם בידו עם פצירה חדה, ובמומחיות רבה חיבר חלק לחלק והרכיב מהם יחדיו מנורה מופלאה זו. מנורה זו עברה את כל מאורעות השואה; בכל שנה ושנה כאשר הדליקו את הנרות בחנוכה, חיסנה היא את אותם מאות אומללים ומיוסרים שהביטו לעברה, וקיבלו ממנה כוחות להמשיך לחיות ולדעת ש 'קץ ישים לחושך', ויבואו ימים טובים מאלה... רכשתי אותה תמורת דמים מרובים - המשיך המוכר - וחפץ אני שתפאר את גלריית החנוכיות שלי; כעת אתם מבינים מדוע אפוא אין בדעתי למכרה!". הילד שומע את סיפורו של המוכר, ועיניו מצטעפות בדמעות. חשקו לרכוש את המנורה גבר. הוא לא הרפה מאביו (שהינו אדם אמיד מאוד), "אנא תציע סכום כסף שיהיה בו כדי לשכנע את המוכר" . חפץ היה האב לעמוד בהבטחתו; הוא פלט מפיו סכום אסטרונומי, שגרם למוכר להתבלבל לכמה רגעים... " בסכום כזה אני מוכן למכור!", נענה המוכר, והעסקה יצאה לפועל לשמחת כל הצדדים. הבן ניקה וצחצח את החנוכייה, הניחה במקום מכובד בחדרו, והרבה להביט בה. והנה, לא חלף זמן רב, ובאחד הימים, בעוד הנער מירק וצחצח את המנורה שכה 'נקשר' אליה, לפתע נשמטה המנורה מבין ידיו, נפלה על הרצפה, ומחמת היותה שברירית, התפרקה לחלוטין. הבן פרץ בבכי תמרורים, ואביו שראה את אשר אירע, ניסה להרגיעו ואמר "בוא ננסה להרכיב אותה מחדש, כל החלקים לפנינו, אולי נוכל להשיבה על כנה". התיישבו האב והבן והחלו לחבר את ה 'פאזל' המורכב שלפניהם . והנה, לפתע, נופל לעיניהם המשתאות פתק קטן, שנגלל והוחבא באחד מקני העץ החלולים של המנורה. פתח האב את הפתק, שהיה דהוי ומרופט, והחל לקרוא בו, כשהבן עוקב אחריו בדריכות. תוך כדי קריאת הפתק, פרץ האב בבכי עז, בכי שגבר ולא היה ביכולתו להפסיקו. סערת רוחו התגברה, עד שקרס והתעלף... הבהלה בבית הייתה גדולה, והוזעקה מיד עזרה רפואית. רק כעבור דקות ארוכות רוחו של האב שבה אליו והוא נרגע מעט. כשפניו עדיין מכוסות בחיוורון, סיפר בהתרגשות לבני משפחתו: אגלה לכם את שאירע לי. בפתק שנפל מהמנורה כותב האומן שבנה אותה, על מצבם הקשה והאומלל של היהודים במחנה, על הייסורים הנוראים העוברים עליהם יום יום... בסיום מכתבו הוא מסיים בבקשה מוזרה וכך כתב: 'בונה אני מנורה זו כאן בתוך מחנה השמדה, תוך סכנה עצומה ומסירות נפש, אינני יודע אם אזכה בעצמי להדליק בה את נרות החנוכה בשנה זו, כי כל יום במקום זה הוא שאלה של חיים או מוות. אף אם אזכה להדליק נר ראשון מי יודע אם אזכה לחיות עד לנר השני; מבקש אני בכל לב - מי שתגיע מנורה זו לידו, מנורה שהשקעתי בה כל כך הרבה מסירות נפש, אנא שידליק בה נרות ויאמר קדיש לעילוי נשמתי המיוסרת והדאובה...'. ומסיים האב ומגלה לבני משפחתו: כותב המכתב סיים בחתימת שמו שם משפחתו ושמות הוריו, ומה מאוד הזדעזעתי לגלות, שכותב המכתב המרגש הזה, הוא לא אחר מאשר - - - אבי מורי, ה' יקום דמו, שנספה באותו גטו בשואה! עוצמת ההשגחה הפרטית שנתגלתה אל רוכש המנורה, איך שמשמים כיוונו בצורה כה פלאית שמנורת אביו תגיע אליו, הגבירה את סערת רוחו. כל בני המשפחה היו המומים. החלטתו הבלתי-מובנת של הילד להיכנס לחנות היודאיקה, הצבעתו על המנורה, ועקשנותו לקנותה בכל מחיר, היוותה אות משמים למשפחה. כעת הם מבינים שעליהם לחזור לדרכם של אבותיהם, שכה מסרו נפשם על יהדותם וקיום מצוות התורה. לא חלף זמן רב, והמשפחה עקרה את מקום מגורה, ועברה לעיר בה קיימת קהילה יהודית חמה. לאט לאט החלו ללמוד אודות היהדות, עד שברבות הימים הפכו לשומרי תורה ומצוות המקפידים על קלה כבחמורה. הודות למסירות נפשו של אבי המשפחה לשמירת התורה גם במצבים הכי קשים, זכה שבנו ומשפחתו ישובו בתשובה, יאמרו קדיש וידליקו נרות לעילוי נשמתו, כפי שביקש בפתק אותו גנז במנורה לפני מותו.
החוויה היהודית
רבי משה מקוברין,אתרוג לפסח,הקוץ,הפרח,בגדים לשבת,נאים ונקיים,בערב שבת,שעת העבודה, אמרי שפר ט' ניסן ה'תשע"ז
אחד נכנס ל "שפת אמת" בערב פסח ושטח את צרותיו. והרב יעץ לו: במהלך הפסח אומרים כל יום הלל. אייעץ לך עצה: תכוון ב"אנא ה'" והכל יסתדר... שמח החסיד אך לא היה ברור לו באיזה אנא ה' עליו לכוון לכן בכל ימות הפסח כיוון בדבקות גם ב- "אנא ה' הושיע נא" הוא כיוון ולא עזר. וגם כיוון ב"אנא ה' הצליחה נא" וגם לא עזר... חזר לרב ואמר לו כל מה שעשיתי וכיוונתי לא עוזר?! שאל אותו הרב איך יתכן?! ספר לי מה עשית? סיפר לו אותו יהודי שהוא לא הבין למה הרב התכוון ב- "אנא ה'" לכן כיוון גם ב"אנא ה' הושיע נא" ולא עזר כיוונתי ב"אנא ה' הצליחה נא" וגם לא עזר... השיב הרב בחיוך ואמר לו: "התכוונתי שתכוון ב"אנא ה' כי אני עבדך" אדם שמרגיש שהוא עבד של ה' יש לו ישועה"...
המשנה באבות מגלה את סייג החכמה – שתיקה. הוסיף על כך הרבי מקוצק זיע"א, והחכמה עצמה, - מה כן לומר. הרה"ק רבי צבי אלימלך מדינוב, קודם שהתחיל בעריכת הסדר, היה לו עניין לסובב בין בתי העיר לשמוע כיצד עורכים פשוטי העם את הסדר. פעם שמע אחד קורא בהגדה וכשאר הגיע לקטע בהגדה: " כְנֶגֶד אַרְבָעָה בָנִים דִיּבָרה ּתֹורה, אחָד חָכָם וְאֶחָד רָשָע...", כשאמר תיבת "אחד" היה מאריך בה כמו בקריאת שמע. אמר הרה"ק שיהודי פשוט זה לקח את הארבעה בנים - כולל את הרשע, ועשה מהם יחוד שם ה' כמו בקריאת שמע.
יש יהודים המשולים לעיסה של מצה – הם כשרים רק כל זמן ש 'לשים' אותם, אך ברגע שמניחים להם ופוסקים מ 'ללוש' אותם, מיד הם נהפכים לחמץ.(רבי יחזקאל מקוזמיר)
וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון לה' כל העושה בו מלאכה יומת" [ויקהל – לה, ב]. (ופריו מתוק). מעשה שהיה כך היה: אברך ירא ה', נוהג מידי ליל שישי לעשות 'משמר' (לימוד במשך כל הלילה) בבית המדרש שבשכונתו. בליל שישי אחד נכנס לבית המדרש, ולפתע, הבחין באחד מידידיו שישב מאחורי התיבה, למול ארון הקודש, כשעל פניו בלטה ארשת עצבות ודאגה, והוזיל דמעות כמים... האברך ניגש אל ידידו והתעניין במצבו. בתחילה האיש התחמק וסירב לגלות את שעובר עליו, אך האברך לא הרפה, "תספר נא לי ואולי תהיה לי את הסייעתא דשמיא לעזור לך, הן אמר החכם מכל אדם (משלי י"ב) 'דאגה בלב איש 'ישיחנה', ודרשו חז"ל (בסוטה מ"ב:) - ישיחנה לאחרים"! לבסוף הסכים היהודי לספר : "שלום הבית אצלי הופר לגמרי, היות ומחר שבת קודש, ובבית אין כל... אנו סובלים ממחסור נורא, והערב אשתי הקניטה אותי מאוד, כי לא נותרה בבית ולו פרוטה שחוקה לצרכי השבת המינימאליים..." האברך החליט שנזדמנה לידו מצווה עצומה של עשיית שלום בית וחסד, וכעת יעשה הכל על מנת להשיב, עוד הלילה, את השלום והשלווה לבית ידידו. השעה הייתה שתיים בלילה, והאברך יוצא לחפש אחר מרכול פתוח. כיוונו אותו לאזור חילוני מסוים, ושם מצא לשמחתו מינימרקט פתוח. נכנס ומילא עגלה שלימה בכל טוב - עופות ובשרים קפואים, מוצרי חלב, פירות וירקות, ממתקים ומיני מגדים, ועוד מוצרים רבים. כשעמד לשלם בקופה, לפתע הבחין בדבר שגרם לו לזעזוע... על שקיות החנות, הוטבע בגדול סמל הנאצה של החנות: 7/24 ! פירושם של המספרים - המקום פתוח 24 שעות בכל שבעת ימי השבוע. ירחם ה '. מה עושים כעת - הרהר בליבו - מעודי לא דרכתי במקום משוקץ שכזה, אך המדובר כאן במצב שגובל קצת בפיקוח נפש... לבסוף החליט לקנות את המצרכים, אך את השקיות עם הכיתוב המתועב, בשום אופן לא יטול. והנה, בצד הקופה ישב אדם בעל חזות חילונית, והתבונן על הקונה החרדי המוזר, שהגיע לערוך קניות בשעת לילה כה מאוחרת, ואינו מוכן לקחת שקיות... האיש ניגש והציג עצמו כבעל המקום, והתעניין - "מדוע לא תיקח את השקיות שלנו? איך אתה חושב לשאת את כל המצרכים הרבים?" "מעולם לא נכנסתי למקום בו מחללים את השבת - הודיע האברך בנחרצות - ובטח לא למקום בו השבת נדרסת באופן כה מוצהר! ואם אתה שואל - אם כן מה אני עושה פה - בוא ואספר לך...", וכאן גולל האברך, באופן די מרגש, את הסיפור העומד מאחורי קניית הצרכים. האברך עמד לסיים את דבריו, ונדהם למראה עיניו - זרם דמעות חמות שטף את פניו של בעל המינימרקט! הסיבה שהסיפור שבפי האברך כל כך הפעים אותו אינה ידועה, אך סכר דמעותיו לא פסק מלזרום... כשנרגע מעט, הודיע לקופאי: "אל תיקח ממנו פרוטה, הוא מקבל את כל המוצרים בחינם אין כסף!"... ובכן, האברך שלח את הסיפור אל מו"ר יצחק זילברשטיין שליט"א, וסיים בשתי שאלות שהתעוררו אצלו בעקבותיו: א) האם לאור הנסיבות היה מותר לי לבצע את הקנייה באותה צרכנייה? ב) פעמים רבות שמעתי מכבוד הרב שאין לחזק ידי עוברי עבירה, ופעמים שאין ליטול צדקה מחוטאים, כדי שלא יהיו סבורים שתהא צדקתם כפרתם (כלשון המאירי בב"ק קי"ג.). האם היה נכון לקבל מאיש זה את הצדקה הגדולה ? השיב מו"ר שליט"א: אמרו חז"ל (ב"מ נ"ט.): "אין המריבה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא על עסקי תבואה (כשהעניות שוררת בבית, בני הזוג באים לידי מריבה), שנאמר (תהלים קמ"ז) השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך". וצדק האברך שטען כי לאור העניות המחפירה בבית ידידו וחוסר השלום בבית, העניין מריח קצת בפיקוח נפש, ולכן בשעה כזו היה צריך לנהוג כפי שנהג. למדנו אפוא, שהדמעות נובעות ממקום עמוק בנשמתו של האדם, ולכן, למרות שאיננו יודעים מדוע בכה בעל הצרכנייה, יש להניח שהסיפור גרם אצלו להתרגשות והתעוררות, ויתכן מאוד שעוד ישוב בתשובה בעקבות מעשה הצדקה האצילי, שכן 'מצווה גוררת מצווה'. וממילא יש לקבל ממנו את המצרכים, ואף להמשיך לשמור עמו על קשר חם, כדי לקרבו לתורה, עד שבע"ה יסגור את חנותו בשבת קודש .
החוויה היהודית
ערב פסח,אנא ה',ארבעה בנים,אחָד חָכָם,אֶחָד רָשָע,אחד תם,אחד שאינו יודע לשאול,עיסה,
אמרי שפר ח' ניסן ה'תשע"ז
אנשים רגילים עסוקים בבעיה, אנשים חכמים עסוקים בפתרון. בשולחן ערוך מובא שהתפילה היא במקום הקורבנות, ולכן צריך להיזהר שתהא דוגמת הקורבנות בכוונה, ולא יערב בה מחשבה אחרת כמו מחשבה שפוסלת בקדשים והנה ב"כרפס" אנו אוכלים ומכוונים בברכה לפטור את המרור, ידוע מספה"ק ש "כרפ"ס" הוא ר"ת כ'לל ר'אשון פ'ה ס'גור, ואם בן אדם מכניס בראשו לסגור פיו בשעת כשאומרים משהו נגד רצונו וכדו' אז באמת פטור הרבה מרורים, וזהו הכרפס שפוטרים את המרור. יהודים רבים - טובים וישרים, מקפידים לנקות את ביתם לקראת החג, להדר בכל הידורים שרק ניתן... אך שוכחים הם את המצווה העיקרית של חג הפסח: "שמחת החג"...
חסד ועמידה בניסיון (פניני עין חחד, עלון 630)
לפני קרוב למאה שנה חי בירושלים יהודי בשם ר ' זלמן גרוסמן זצ"ל. באותם הימים סבלו יהודי א"י מעוני ומרעב, ואפשרויות התעסוקה היו מעטות. ל ר' זלמן לא הייתה ברירה אלא לצאת את הארץ למשך שנים אחדות, ולנסות למצוא פרנסה בארה"ב. הוא לווה כסף לצורך קניית כרטיס נסיעה. נפרד מבני משפחתו ויצא למסעו הארוך.
בין מעלותיו הגדולות של ר' זלמן, בלטה הצטיינות מיוחדת בשמירת השבת. רגיל היה לומר: "הואיל ושבת קודש נקראת בפי חז"ל 'שבת המלכה', אם כן יש לנו הזדמנות נפלאה להיות בכל שבת במחיצת המלכה". בשל כך מיודענו לא היה עוצם עין מכניסת השבת ועד צאתה , והיה מנצל את כל יום השבת מבואו ועד צאתו לתפילה , ללימוד, לאמירת תהילים ולשירת הזמירות. גם בהיות ר' זלמן בספינה לא ויתר על הנהגתו המופלאה בניצול יום השבת-קודש. התפלל בהתלהבות כדרכו בקודש, אח"כ קידש ואכל ושר זמירות בהשתפכות הנפש ומתוך תחושת התעלות. תוך כדי הסעודה, וכמובן גם אחריה, עיין באחד מספריו הרבים שלקח עמו לנסיעה, וכך ישב ולמד עד אור הבוקר. כך עבר עליו יום השבת.
אחד מנוסעי האוניה הבחין בדרך המיוחדת שבה היה ר' זלמן מכבד ומנצל את יום השבת, ונוכח לדעת שהאיש מקדש את היום השביעי במלוא מובן המילה. הדבר שבה את ליבו , ומיד עם צאת השבת הוא ניגש אל ר' זלמן ואומר לו: "עקבתי אחריך במשך כל היממה האחרונה, וחייב אני לומר לך שמעודי לא ראיתי אדם המקדש את השבת כמוך. שמי הוא הברון רוטשילד, ורצוני למלא משאלה כל שהיא , שתהיה לך. אני מקציב לך חמש-עשרה דקות למחשבה, אח"כ חזור אליי ותאמר לי , במה אוכל לסייע לך ". ר' זלמן הופתע מאוד, כמובן, על המתנה הגדולה שזימנו לו משמיים - הרי בידו לבקש מהברון את סכום הכסף הדרוש לו ולמנוע בכך את גלותו הארוכה לארץ נכר. בכל זאת הוא נכנס לתאו כדי לחשוב היטב על העניין, וכדי לשקול , האם אין לו בקשה טובה מזו. כאשר החל להתבונן בעניין, נזכר ר' זלמן בביקור פתע שערך אצלו אחיו ערב נסיעתו. אחיו, ר' שלמה, שהיה ממקימי הישוב משמר הירדן שבצפון, הגיע אליו כדי לספר לו על מגפת המלריה , שפקדה את יישובו ואת יסוד המעלה וראש פינה שכנותיה. מדי יום ביומו נפטרו מהמחלה הזו אנשים, נשים וטף. רבים היו מרותקים למיטותיהם ולא יכלו לצאת לעבוד ולפרנס את משפחותיהם. " המצב מחריף והולך" - אמר ר' שלמה לאחיו " - פשוט אין לנו כסף לקנות תרופות לכולם. לכן, שטוחה בקשתי לפניך , שכאשר תגיע לארה"ב לא תשכח את הילדים ואת הוריהם, וכל דולר שתשלח - יעזור לנו להצלת נפשות.
כעת, בשבתו בחדר לבדו, חש מבוכה נוראה. נטייתו הטבעית הייתה לבקש מהברון רוטשילד עזרה לפתור את בעייתו הפרטית וזוהי אף זכותו. מאידך גיסא, עלתה בראשו מחשבה שונה, אשר העלתה את השאלה - מה יהיה עם מאות היהודים הנאבקים על חייהם? " חייך קודמים!" - חשב לרגע, ומיד אח"כ הזדעזע ושאל את עצמו - האם אין להעדיף הצלת נפשות של מאות יהודים ? על כן שמא מן הראוי הוא שאבקש מהברון לעזור לתושבי משמר הירדן ושכנותיה ."מחשבותיו התרוצצו לכאן ולכאן, ובתום רבע השעה שהקציב לו הברון, יצא אליו ואמר לו את החלטתו. הוא סיפר לברון על מצוקת יי ישובי הצפון, ואמר לו: "שאלתי ובקשתי לשלוח לשם צוות רפואי , שיטפל בחולים ויעצור את המגיפה. זאת תהיה הטובה הגדולה ביותר שתוכל לעשות עבורי ". הברון נענה לבקשה והבטיח שיעשה את כל שביכולתו להביא רפואה ומזור לכל האזור הנגוע במחלה.
כארבעה חודשים לאחר הגעת ר' זלמן לארה"ב, קיבל מכתב מאחיו ר' שלמה, שבו כתב: "אחי היקר, דלו המילים מלתאר לך את אשר התרחש כאן במשך השבועות האחרונים. נענינו מן השמים, וישועתנו הגיעה ממקור בלתי צפוי לחלוטין. בוקר אחד הגיעו לאזורנו צוות רופאים ואחיות ומשאיות עמוסות בציוד רפואי. הם פתחו כאן שלושה בתי-מרקחת המספקות תרופות לחולים, וכמו כן ניתנו זריקות לפי הצורך . " "ההשפעה הייתה מיידית. אפשר היה לראות את השיפור בעליל , ולמעשה בס"ד המגיפה נעצרה. אנו מלאי הודאה לה' על השינוי הפתאומי הזה, ואחרי תקופה ארוכה מאוד שוב אנשים מחייכים זה לזה ומלאים תקווה וביטחון. ישנה שמועה , כי הברון רוטשילד עומד מאחורי מבצע הצלה זה... ." הוא סיים את מכתבו במילים אלו: "אחי היקר, אינך צריך לדאוג לנו, הקב"ה כבר טיפל בנו ושלח את שליחיו הנאמנים. דאג לבעיות הפרטיות שלך, ואני מאחל לך ולכל אשר לך לקבל עזרה כפי שאנחנו קיבלנו ."
ר' זלמן קרא את המכתב פעמים אחדות, עד שפרץ בבכי על שזכה לעסוק בחסד ובהצלת נפשות בשלמות, שהרי אף אחד מהניצולים לא ידע , שידו הייתה בדבר. ע??יית חסד בדרך כזו, יש בה מעלה מיוחדת. לימים סיפר ר' זלמן לילדיו, שהייתה סיבה נוספת לבכי: "בכיתי, מכיוון שהייתי אפוף ברגשי תודה לה' על שנתן לי את הכוח להתגבר על הנטייה הטבעית להציל תחילה את משפחתי ." "הייתה דרושה גבורה מיוחדת לחשוב על האחרים באותה תקופה קשה בחיי. הייתה לי אפשרות כשרה וקלה לשפר את מצבי הכלכלי, לחזור לביתי ולחיות בשלווה עם בני משפחתי. ה' נתן לי את הכוח להתגבר ולוותר על משאלתי הפרטית, למען תרומה לכלל ולהצלת נפשות.
החוויה היהודית
בעיה,פתרון,קורבנות,כרפס,מרור, חג הפסח,"שמחת החג",שמירת השבת, קידש, אכל,שר,זמירות, הסעודה, סעודה,
אמרי שפר ז' ניסן ה'תשע"ז
בהגדת ''כוס הישועות''. מביא, רמז על דברי המשנה (ברכות לד.): "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה". ובכן, ה ''מצה" רומזת על הטובה, ו ה ''מרור" מרמז על הרע ח"ו. כן עשה הלל - היה כורך "מצה ומרור" יחדיו, להורות שצריך להודות להשי''ת על שניהם. זאת הייתה מידת הלל: "ברוך ה' יום יום", כדאיתא במס' ביצה (ט''ז.) ־ הוא קיבל את הכל באהבה. הנה בהלכות תפילה מובא "כשהוא כורע, כורע בברוך, וכשהוא זוקף, זוקף בשם". ואולי אפשר להמליץ שבאם בא לאדם ח"ו איזה "כריעה" פי' "פשיטת רגל" וכדומה, ואז "ברוך" והוא עוד מברך את ד', אפילו שנראה לא רע, צריך לזכור כשהוא "זוקף" שאפילו כשהולך לו טוב בשם שיזכור גם את ד'. הנה ידוע כשהרה"ק מסלאנים הגיע לארץ ישראל פגש את גיסו ודיברו ביניהם אחד מהדברים היה שגיסו אמר ל האדמו"ר שאם שותים קפה זה טוב אבל תלוי איך, אם ניקח כפית קפה בפה זה יהיה מר ואם ניקח אח"כ סוכר בפה יהיה מתוק ואם אח"כ ניקח מים נרגיש טעם מים ואח"כ חלב נרגיש חלב, אבל לא יהיה לזה טעם של קפה מה עושים לוקחים כפית קפה וסוכר ומים וחלב ומערבבים זאת ואז מרגישים את הטעם, וא"כ אמר ככה גם כן כל חיינו לפעמים לומדים מתפללים עובדים ויוצאים לפרנסה חוזרים אבל לא לזה תכלית חיינו, הכל צריך להיות מעורבב עם אמונה גם התפילה גם התורה וגם העבודה, וזהו וידעת היום והשבות אל לבבך כי ד' הוא האלוקים, וזהו הכפית שמערבבים ואז יש אמונה בכל דבר. וצריכים לתת לאוורר את החריין כדי שיפוג ולא לאכלן עד שיגיעו לפיקוח נפש. הבן וההצלה (פניני עין חמד, עלון 630) לעיתים, עלולים אנו חלילה לשכוח, כי אנו בנים של מלך מלכי המלכים. גם אם חלילה האדם נפל או מעד, הרי שברגע, שבו יעשה צעד ואפילו קטן, בורא העולם, שהוא אבינו, מיד יושיט לו יד ויושיעו. להלן סיפור מופלא שהובא על ידי ידידי ורעי, ר' צבי נקר בסדרת ספריו 'אמונה שלמה' על פרשות התורה. המעשה הבא התרחש לפני כשלושים שנה , ביישוב חרדי התגוררה משפחה. האב הלך ללמוד בכולל כדרכו בקודש, והאם שמרה על בנה בן השש. הילד שיחק להנאתו במרפסת . מדי פעם העיפה האם מבט לעברו לראות , שהכול בסדר. לפתע נעלם הילד מעיניה. היא קראה לו: "מוטקה!" אולם הוא לא הגיב. ניגשה האם אל המרפסת וראתה זוג ידיים אוחזות במעקה. היא שלחה את ידיה בשקט ותפסה את ידי ילדה הקט, שהיה תלוי מחוץ למרפסת בקומה השישית, אולם לא היה באפשרותה למשוך אותו , מכיוון שידיה היו בתוך הסורגים. וכך היא נשארה אוחזת בידיו, חצי שעה... שעה... שעתיים... אולם אף אחד לא הבחין בהם. היא ביקשה מבנה, שישליך את נעליו, בתקווה , שהעוברים והשבים יביטו למעלה. אולם הנעליים פגעו בהולך רגל , שהזיז את הנעליים לצידי הרחוב , ובכך תם הסיפור. שלוש שעות... ארבע... חמש... חמש וחצי... ואז אחד מבעלי החנויות הרים את עיניו , כיוון שרצה לסגור את תריסי חנותו, וקלט מראה מפחיד: ילד תלוי באוויר בקומה שישית ואמו אוחזתו... הוא הזמין מיד צוות חילוץ של מכבי אש ומשטרה שבאו מיד למקום, הללו פרשו סולמות וטיפסו עד הילד, אחזוהו והכניסו אותו לביתו... העיתונאים הרבים עטו על האם , כאשר השאלה המרכזית הייתה: "כיצד הצלחת להחזיק ילד תלוי באוויר במשך שש שעות? . " היא ענתה להם במשפט אחד: "זה הבן שלי''. עלינו לדעת ולהבין, כי הקב"ה אוהב כל אחד מבניו באשר הוא שם, שכן כולנו בניו ואהבת ההורים כלפי ילדיהם היא ללא גבולות . ועל אחת כמה וכמה אהבת הבורא כלפי ילדיו. ואף אם, חלילה, נפלנו ומעדנו, עלינו לזכור זאת לעד, כי הבורא מחזיק בנו כל הזמן. עבור הילדים - עושים הכל!
החוויה היהודית
כוס הישועות,מצה ומרור,מידת הלל,כורע,ברוך,זוקף,פשיטת רגל,שותים קפה, כפית,קפה,סוכר,מים,חלב,פיקוח נפש, אמרי שפר ו' ניסן ה'תשע"ז
איך צריך לראות הסדר. בשלוות הנפש בלי כעס, היה מעשה בליל פסח, סעד אורח על שולחנו של הגאון יצחק הוטנר זצ"ל בעל פחד יצחק, בטעות שפך קצת יין על ה"קיטל" שלו, שהשאיר כתם ניכר. כדי להצילו מבושה,מיהר הגאון אף הוא ואמר: קיטל נקי בליל פסח, ללא כתמי יין, דומה לאותו מחזור של יום כיפור שלא נרטב מדמעות. והיא שעמדה לאבותינו ולנו, ידוע ש"היא" ר"ת א'ם י'רצה ה'שם, ולכן זה הכח שעמד לאבותינו ולנו , והקב"ה מצילנו מידם, למה כי אם האדם מבין שכל מחשבותיו כאין וכאפס, ורק מה שהקב"ה יעשה הוא טוב, א"כ אין מה לדאוג לכלום, וידוע דברי השל"ה הק' רבות מחשבות בלב איש ועצת ד' הי"א תקום, אם כל מחשבותינו עצת ד' זהו ה הי"א רק א'ם ה'שם י'רצה. חצי הלל. מה טעם חולקים את ההלל באמצע ? כתב ה ''מרדכי'' (פסחים ב"הסדר הקצר'' עמ'' י''ט), וזה לשונו: "ולכך חולקים את ההלל, ואין אומרים אותו כולו לאחר המזון, שאין אומרים שירה אלא על היין (ברכות לה.). ורצונו לומר כבר חלק של ''הלל'', על כוס שני. כי כל ד' כוסות מהודרים ־ כוס ראשון מהודר בקידוש היום, שלישי מהודר בברהמ''ז, רביעי בהלל. וכוס השני במה נהדר אותו - אם לא נאמר עליו קצת הלל. כי בהגדה אינו מהודר, כי אינו כי אם סיפור דברים בעלמא. וכן כתב בהמנהיג (סימן צ'( טיבול כרפס במי מלח. שח האדמו"ר ממודז'יץ זצ"ל, כשם שטיבול המרור בחרוסת, הוא "זכר לטיט" שנשתעבדו בו ישראל במצרים (פסחים קטז.), כך טיבול הכרפס במי מלח, הוא "זכר לדמעות" של בכייה, שהוזילו ישראל מעיניהם בשעת השעבוד, שהרי דמעות מלוחות הן. לאן נעלמה האמת (ישראל שרייבר) סיפור יהודי עממי מספר על יהודי שהגיע לרב העיירה לבקש עצה ותושייה: ''מחר עליי להתייצב לפני וועדה ממשלתית ואחד השאלות שאתבקש לענות שם היא: מהי תאריך לדתך?'' ומה השאלה שואל הרב. ''אני מתלבט האם להגיד להם שנולדתי בז' באדר או ב ט' באדר – משיב היהודי. ''ומה תאריך לדתך באמת'' – הקשה הרב. ''בח' באדר'' ענה היהודי. ומדוע שלא תגיד את האמת?'' היהודי פלבל בעיניו בבלבול, ולפתע הוארו פניו ובירך בשם ומלכות: ''ברוך שחילק מחכמתו ליראיו''. ''על רעיון גאוני שכזה – לא חשבתי'' הפתיר בהתפעלות...
בכל תחום בחיינו, בחברה כמו במשפחה, בבית המדרש ובחיי המעשה, בפוליטיקה כמו בעסקים, לעולם, אבל לעולם לא נפסיד מצורת-התנהלות שקופה וכנה, מתוך יושרה, ישירות והגינות. ''מילה זו מילה'', לטוב ולרע, ללמוד לדבר באופן ברור ורהוט, חותך וצלול – לחיוב או לשלילה, בלי גניבת דעת ובלי הונאת דברים.
כי המציאות הבלתי-נעימה ביותר, עדיפה תמיד על פני השקרים והבלבולים הנוצצים ביותר. בכל תחום ומקום, תמיד עדיפים פרטנרים ''קשים'', שמתווכחים איתך על כל תג וניואנס, ומניחים הכל על השולחן, כי אז אתה יודע שיש כוונה ונכונות לקיים, מאשר טיפוסים קלילים וחלקלקים, חנפנים ו "מעגלי פינות'', שאין ערך למילתם, חיוכם האווילי מסתיר רק זדוניות ואנוכיות מרה, ''אשר פיהם דיבר שווא וימין ימין שקר''.
כי כל בועה – סופה להתפוצץ, ואין לך גרוע מהצבועים, שנחשפים תמיד בסופו של יום לאור השמש המחטא - שמציג אותם קבל עם ועדה באפסותם וטיפשותם.
הבה ונסגל לעצמנו את דרך האמת, היושר והטוב, דרך התורה, דרך השם, כי אז תזכו אתם וסביבותיכם, לחיים שקטים והרמוניים, מסודרים והגיוניים, ''אמת מארץ תצמח'', והיה כעץ שתול על פלגי מים, אשר פריו ייתן בעתו ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח!
החוויה היהודית
הסדר,בשלוות נפש,בלי כעס,ליל פסח, קיטל,כתמי יין,נרטב מדמעות,והיא שעמדה,חצי הלל,מי מלח,
אמרי שפר ד' ניסן ה'תשע"ז
אדם כי יקריב. למה כתוב אדם ולא כתוב איש, כתב רש"י, לומר מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל, שהרי הכל היה שלו, אף אתם לא תקריבו מן הגזל . אל פתח אהל מועד יקריב אתו. התורה מרמזת לנו, שכאשר אדם מביא קרבן לה', יכולה לעלות לו מחשבה שכבר הגיע לשלמות ותיקן את הכל, והגיע למדרגות גבוהות מאוד, לכן אומרת התורה אל פתח אהל מועד, שצריך לדעת שעדיין הוא עומד בפתח, בתחילת העבודה, ועדיין רחוק הוא מן השלמות. ״אם עולה קרבנו״ (ויקרא א,ג). קרבן העולה נזכר ראשון בין הקרבנות, כי העולה באה לכפר על הרהורי הלב, על מחשבות רעות, והמחשבה קודמת תמיד למעשה . )רבנו בחיי( אמר האר"י הקדוש שאפילו מי שמשכים ללמוד תורה, נשמתו אינה חוזרת עד שיאמרו ברכו! (כה"ח או"ח סי' נ"ז) הכלי יקר מביא בשם המדרש, למה מתחילין התינוקות ללמוד פרשת ויקרא, מפני שחומש ויקרא מדבר מענייני הקרבנות, ומה הקרבנות טהורים, כן תינוקות של בית רבן טהורים. וזהו הרמז אל"ף קטנה, לרמז שהקטנים יתחילו כאן את לימודם. ''והסיר את מראתו בנוצתה והשליך'' (א, טז( רש''י: בשביל שניזון מן הגזל. אמרה תורה דבר זה אצל קרבנו של העני ללמדנו, שאפילו העני אל יורה היתר לעצמו לשלוח ידו אל ממון חברו. (אלשיך( 'יבואו טהורים וילמדו טהרות' פעם כאשר הגאון רבי יעקב קמינצקי לימד בשיעור את ההלכה שהנשמה עוזבת את הגוף בשינה וחוזרת בבוקר. הוסיף ואמר: אם רוצים אתם לדעת מתי בדיוק בבוקר חוזרת הנשמה, זה קורה כשאומרים 'ברכו'. כאשר הבחין רבנו שהשומעים משתאים, אמר: 'רואה אני שאתם מביטים עלי בתמיהה, האם בעת תפילת שחרית אתם מרגישים אחרי 'ברכו' כמו לפני 'ברכו'?! אינכם מרגישים שנתווסף לכם איזה דבר? אך אין זה משנה, גם אם אתם לא מרגישים את זה, המציאות היא שהנשמה חוזרת לגמרי באמירת ברכו, כך כתוב בספרים'. ("במחיצת רבנו") יש נוהגים לומר בגמר הפרשה את הר"ת של "לאשמה בה" ל'קל א'שר ש'בת מ'כל ה'מעשים ב'יום ה'שביעי. יש מוסיפים דכמו שהקרבן מכפר גם שמירת שבת מכפר. ההלוויה (מעדני הפרשה) בית הכנסת הגדול 'זכרון משה' בירושלים עיה"ק, שוקק חיים יום ולילה לא ישבותו, עשרות בשנים, ורגילים היו המתפללים לראות בשטיבל הגדול הוא 'שטיבל השיעורים' את הרב ה"מ, יהודי חשוב, צנוע ומעלי, יושב ומשתתף בקביעות בשיעורי התורה הנמסרים שם תמידין כסדרם, ושותה בצמא את דברי מגידי השיעורים בכלל, ואת שיעוריו של רבנו המגיד רבי מרדכי דרוק זצ"ל בפרט. במיטב שנותיו היה הרב ה"מ כאשר נסתלק מן העולם שנה ביום כ"ד אדר לאחר מסכת ייסורים ותלאות לפני כ 20-, בהותירו אחריו בחור יתום צעיר ללא משען ומשענה. מכיוון שבחור יתום זה לא היו לו אמצעים לארגן מנין לנסוע לציון אביו ביום היארצייט כנהוג, פנה אלי והצעה בפיו: מכיוון שכל בוקר באשמורת נוהג אני להגיע ברכבי אל שיעורו של הגר"מ דרוק ברחבת הכותל המערבי, אשר על כן נפשו בשאלתו כי אחר תפילת שחרית כותיקין עם הנץ החמה נבקש מכמה מתפללים שיצטרפו אלינו להר הזיתים חלקת הגניזה, הסמוך ונראה למקום המקדש, שם טמון אביו ז"ל, ונאמר פרקי תהילים ואחריה יאמר היתום קדיש, וכך לא יעלה לו הדבר בדמים מרובים וגם ללא טרחה רבה מצד המשתתפים שכבר בין כך נמצאים באזור. כך הווה, זכינו לשמח לב יתום ולעשות עילוי נשמה לנפש המנוח הדגול ז"ל. ומאז במשך מספר שנים נמשך נוהג זה. והנה ביום שישי כ"ד אדר תשס"ב, סמוך לעמוד השחר מתקשר אלי אחי ר' דוד שליט"א להודיע בצער רב כי אבי מורי ז"ל נגאל מייסוריו ושבק חיים לכל חי. אחר שנתעטפתי בצערי, וביכיתי את האבידה, אזרתי עוז לעצמי להתארגן לסדר את כל סידורי הלוויה הנדרשים ובראשם לדון עם אמי ע"ה ואחיי היכן לטומנו וכו'. לא עברו דקות ספורות והטלפון שוב צלצל ועל הקו נשמע קולו של אותו בחור יתום , שהתקשר להזכירני כי היום כ"ד אדר היארצייט של אביו ושלא אשכח להביא את הרכב הגדול לתפילה שנוכל לאסוף מנין לעלות לציון אביו שבהר הזיתים אחר תפילת שחרית כמנהגנו מידי שנה. ראשי היה עלי סחרחר, טרם עיכלתי את הבשורה על התייתמותי מאבי, ואמרתי לבחור בטלפון כי זה עתה התבשרתי על הסתלקותו של אבי ואונן אני, על כן לא אגיע הבוקר לתפילת שחרית כוותיקין, וגם איני יודע אם יהיה סיפק בידי לעזור לו בשעה קשה זו, שמתו מוטל לפניו. החל הבחור לבכות ולהתחנן כי אין לו מי שיעזור לו ומה יוכל לעשות ? אמרתי לו כי אחר שאסיים לארגן את ענייני הלוויה של אבא אנסה להתרכז ולראות מה אפשר לעשות. נסעתי לבית אמי והחל דיון. מצד אחד יש עניין לקוברו בהר הזיתים סמוך לקברי אבותיו, ומאידך, היה זה בימי האינתפדה הקשים וראשי הציונים הסכימו אז לערוך 'מכירת חיסול' ואולי יותר נכון 'חלוקת חיסול' והתנהל מו"מ די רציני כי כל מזרח ירושלים יועבר במתנה לידי הפלישתים כתודה ומחווה על כל פעולות הטרור, וזה היה סיבה מספקת לקוברו בהר המנוחות, מה גם שהיה סכנה בדבר לילך להר הזיתים כי מעשים בכל יום שסקלו משפחות שבאו להר, באבנים שיש בהם כדי להמית. סיפרתי אז לאחיי, כי זכורני לפני שנים רבות כי ביקרתי עם אבי בהר הזיתים ואמר לי כי יש ענין גדול להיקבר בהר הזיתים דווקא, כי יש סיד באדמת ההר, המכלה את הגוף במהירות וזה תיקון גדול לנשמה כאשר מתקיים ואל עפר תשוב, על כן הוחלט כי אם זה היה רצונו, מצווה לקיים דברי המת, ויש לקוברו בהר הזיתים. עלינו למשרדי החברה קדישא, לבדוק אם יש מקום קבר פנוי, ואכן מקום אחד נשתייר בין קבר אביו ר' גרשון אביגדור, שנהרג בשנת תרצ"ו בהיות אבי עולל בן פחות משנה לבין סבו אבי אביו ר' יעקב לייב קלצקי. ומה מתברר לי? אותו יהודי מזיכרון משה קבור באותה חלקה, ואך שורות בודדות מפרידות בין קברו לקבר שיועד לקבור שם את אבי. מיד התקשרתי אל היתום הנ"ל ואמרתי לו: תשתתף בהלוויית אבי, ובעת הקבורה יהיה לך מנין בשופי לומר קדיש על קבר אביך. ומני אז, מדי שנה בשנה עולים אנו על ציון אבינו ואותו בחור עולה איתנו ואומר קדיש על ציון אביו, כי 'אבי היתומים' דאג עבורו למניין לכל השנים ביום היארצייט עדי יקוצו וירננו שוכני עפר. הסידור והדגים (דברים טובים – כי תשא) צדיק אחד כיתת את רגליו בין ערים וכפרים לצורך הרגשת גלות. באחד הימים הגיע לכפר של גויים ומה רבה הייתה פליאתו עת שראה על בית אחד מזוזה ישנה. שמח האיש בליבו כעת יוכל לשבות בכפר בחברת יהודי ומי יודע אולי גם אוכל כשר. הוא נקש בעדינות על הדלת ושאל בעדינות האם דיירי הבית יהודים? כן. השיב האיש שפתח את הדלת - אם כי לא ניכר על פניו ששומר תורה ומצוות הוא. בכל מקרה שמח הצדיק על האפשרות להיות במחיצת יהודי. בין הדברים שאל האורח את בעל הבית: "אמור לי בבקשה, זהו כפר של גויים מה לך וכאן? השיב המארח: "ראה אני מאד מכבד את היהדות אבל.. לא מסתדר לי כל כך עם כל המצוות שיש בתורה... לכן עזבתי את הכפר הסמוך וכבר 16 שנה אני מתגורר כאן". לאחר כמה דקות ביקש הרב ספר ללמוד בו. המארח הסביר לו שהוא יהודי פשוט ואין לו ספר... הרב שאל: "אולי חומש?" וגם זה לא היה לפתע הבחין הרב בסידור גדול וישן הוא קם ופתח אותו וגילה חידושים יפים הכתובים בכתב יד. עד מהרה התברר שסידור זה שייך לסבא של בעל הבית אשר לא הבין איזה אוצר בלום טמון בין דפי הסידור. כשרצה הצדיק להיפרד חשקה נפשו בסידור היקר ופירושיו הנפלאים למרות שחסרו ממנו כמה דפים בתחילתו. הוא ביקש ממארחו להחליף את הסידור הגדול בסידור תפילה קטן שנשא עימו אך שלם הוא. צחק המארח והתריס כנגדו: "וכי חושב אתה שטיפש הנני?!.. סידור כזה קטן בעד סידור גדול שכזה"? וכי מה זה חשוב הגודל? תמה הרב. צחק האיש ואמר: "בדפי הסידור הזה אני עוטף את הדגים שאני מביא מהשוק זוהי הסיבה שחסרים בו דפים.. בסידור שלך בקושי אוכל לעטוף סרדינים.
החוויה היהודית
אדם כי יקריב,הגזל,אהל מועד,שלמות,הרהורי הלב,מחשבות רעות,ללמוד תורה, טהורים,שמירת שבת, אמרי שפר ג' ניסן ה'תשע"ז
אמר פעם הרב הקדוש ר' לוי יצחק מבארדיטשוב זי"ע בדרך צחות, שזה כוונת ה'יהי רצון' שאומרים אחר תקיעת שופר בראש השנה 'המלאכים היוצאים מקשר"ק', שהוא ראשי תיבות 'קראצין (- גירוד), שאבין (קרצוף), ראבין (- שפשוף), קאשרען (הגעלה('. בניסן עתידין להגאל, הר"ת הוא בגימטריא אמונה, וידוע שבזכות הצדקה נגאלין, ולכן אנו רואים בניסן כל כך הרבה צדקות מ "קימחא דפסחא" ובוודאי זוהי שמקרב הגאולה, "ניסן" בגימטריא "חסד חינם" שעושים חסד בחינם, ובזכות אהבת חינם בוודאי יבוא גואל. זכר לשעבוד מצרים. כאילו הוא יצא: כתב הגרי''מ שכטר שליט''א (קונטרס על פסח) בדרך צחות, כשם שבפסח כל אדם חייב להראות בעצמו כאילו הוא יצא ממצרים, כך בערב פסח בניקיונות כל אדם מראה בעצמו זכר לשעבוד מצרים.. . חמץ – מצה. מובא בשם חידושי הרי"ם זי"ע, בזוהר הקדוש מובא כי ההבדל בין חמץ למצה היא הנקודה הקטנה, המבדילה בין האות "ה' "לאות "ח'", וזוהי הנקודה היהודית, קוצו של יוד, הנצרך למסירות נפש, כי בזה תלוי כל היהדות, כמו השעון אם מתקלקל בנקודה אחת, עומד השעון, כן ביהדות .ואת השולחן ואת כליו (לא ח). (דברים טובים – כי תשא) בבני ברק נפטרה לפני מספר שבועות אישה צדקת ויראת– השם, בשם מרת לאה ברבר ע"ה. מי שהשתתף בהלווייתה הבחין שאנשי הח"ק מניחים בתוך קברה לוח– עץ גדול. בימי ה 'שבעה' שמענו מהבנים שיחי' את הסיפור המלא אודות לוח – העץ. מרת לאה ע"ה ובעלה הרב אברהם– צבי ברבר זצ"ל, הקפידו מאוד שלא לשבת אף פעם לסעודת-השבת בלי אורח עני. גם אם לא הזדמן להם למצוא עני בקרבת– מקום, השקיעו מאמצים עליונים על מנת להביאו לסעודת– השבת. הבנים מעידים ש 'אף פעם לא ישבנו לסעודת-שבת בלי אורח.' והיו האורחים הללו בצורתם ובתואר-פניהם של האורחים- של-פעם, בעיירות ישראל בגלות. עניים ואביונים, שריח לא-טוב עלה מהם, ובזמן הסעודה נקטו במעשים שנפשו של אדם סולדת מהם. והיו גם כאלה שלא הסתפקו בסעודות השבת, אלא נשארו כמה ימים – ולפעמים שבועות – לאחר מכן. למרות הכל, לא התעייפו בני הזוג הצדיקים הללו, לבית ברבר, והקפידו בתמידות על הבאתו של אורח מהסוג הנ"ל, כדי 'להתפאר' בו במהלך השבת. כך היה גם בסעודות החגים, ובסעודת פורים. והנה, ביום פורים אחד, שהיה גשום במיוחד והבריות לא הסתובבו ברחובות, לא הזדמן להם בשום אופן להשיג עני שיאכל על שולחנם בעת הסעודה. מרת לאה ע"ה שיגרה את בעלה שוב ושוב אל הרחוב, אולי בכל זאת יימצא עני כלשהו, ואין. אבל היא לא וויתרה. הוציאה מארנקה כסף, וביקשה מבעלה שייסע לתחנה המרכזית בתל אביב, שם מסתובבים מאות עניים, ויביא משם את אחד מהם לסעודה. האבא מילא את רצון אשתו, נסע לתל אביב והביא משם אורח עני, אבל כזה שכל צורתו אמרה עניות, על כל המשתמע מכך... 'עד היום אנחנו זוכרים את הרגע שבו פתח אבא זצ"ל את הדלת, ועימו העני, ואימא פורצת בשאגות– שמחה על המצווה הגדולה שהזדמנה להם. אורח זה, אגב, נשאר בביתם זמן רב לאחר פורים. כל כך היה טוב לו, שלא רצה ללכת...' את המצווה הגדולה הזו של הכנסת-אורחים, קיימו בני הזוג ברבר, וכל משפחתם, על השולחן בסלון-הבית. והיה השולחן הזה עד למצווה שנעשתה במסירות נפש. והנה, לפני פטירתו, אמר בעל-הבית, הרב אברהם-צבי זצ"ל, שכיון שאמרו חז"ל (ברכות, דף נ"ה עמוד א'( ש 'כל זמן שבית המקדש קיים מזבח מכפר על ישראל , ועכשיו שלחנו של אדם מכפר עליו' – ברצוני לחלק את לוח-העץ של שולחן-המצווה שלנו לשני חלקים, כשחלק אחד יונח בתוך קברי-שלי, והחלק השני בקברה של רעייתי, ויבוא השולחן ויכפר עלינו בבית דין של מעלה. ומנהג חסידים שבצרפת שעושים משולחנם ארון לקבורה, להורות כי האדם לא ישא מאומה בידו, ולא ילונו בעמלו כי אם הצדקה שעשה בחייו והטובה שהוא מיטיב על שולחנו. ולכך אמרו חז"ל (ברכות נ"ד ע"ב) המאריך על שולחנו מאריכין לו ימיו ושנותיו'.
החוויה היהודית
גירוד,קרצוף,שפשוף,הגעלה,אהבת חינם,חסד חינם,שעבוד מצרים,חמץ,מצה, מסירות נפש,הכנסת אורחים, אמרי שפר ב' ניסן ה'תשע"ז
אנשים בעלי אור פנימי לעולם לא ילכו לאיבוד באפילה. הרה"ק מקאצק אמר "ויקח מן הבא בידו מנחה לעשיו אחיך" אם אתה בא בלי הכנה ואתה לוקח מן הבא בידך, זוהי מתנה לעשיו.
' והסיר את מראתו בנוצתה והשליך אותה..'.רש"י מפרש שהעוף ניזון מן הגזל, לכן משליכים את המעיים, שהקב"ה שונא גזל בעולה. הדברים נוראים -אם עוף, שאינו מצווה על גזל, בכל זאת הקב"ה לא רוצה קרבן מהמעיים שלו, ............ אזי אדם יהודי שנוגע בגזל, כמה צריך לעשות תשובה... וכבר המליץ האדמו''ר רבי אליעזר זוסיא פארטגאל זצ''ל, מסקולען. עה"פ ''שלוש רגלים תחוג לי בשנה'' (שמות כ''ג, י''ד) לא רק בזמן הרגל, בעיצומו של חג, כי אם ''בשנה'' זכור תזכור את המועדים במשך ימות השנה. ראה, שהשפעת החגים תלווה אותך, כל שס''ה ימים. כל י''ב חודש. אני אעביר כל טובי על פניך" [לג, יט] (ופריו מתוק). (אוצרות הפרשה, גליון 745) הבה ונאזין לסיפור מרטיט ומרגש, שבעקבותיו התעוררה שאלה מעניינת שהגיעה אל מו"ר יצחק זילברשטיין שליט"א: מעשה בבני זוג יראי שמים, שחלפו עשר שנים מנישואיהם, ועדיין לא זכו להיפקד בזרע של קיימא. הבעל ואשתו נקטו בכל הפעולות והטיפולים, בארץ ובחו"ל, ואף ניסו סגולות רבות, הרבו בתפילה ובתחנונים, אך עדיין לא נושעו. בנסיעתם האחרונה לאחת המדינות, נכנסו אל מומחה עולמי בתחום. לאחר התבוננות קלה בתיק הרפואי שלהם, ה 'מומחה' פתח בפניהם את כף ידו הימנית, תופף עליה באצבעות ידו השמאלית, ואמר: אם תצמחנה שערות על כף ידי זו ,יהיה לכם ילד... ביציאתם מהמרפאה, שבורים ורצוצים, פונה הבעל לרעייתו ואומר לה כשעיניו מלאות בדמעות: כנראה שהאפשרות היחידה שלנו לחבוק ילד, היא רק על ידי אימוץ, אולי זו השליחות שלנו בעולם. האישה הסכימה להצעתו, ובני הזוג נרשמו לבקשת ילד לאימוץ. כידוע, אימוץ ילד כלול בדרך כלל בבירוקרטיה גדולה, ובהמתנה ממושכת לאישורים מתאימים, שנועדו לבדוק שאכן בני הזוג מתאימים לאימוץ, ושמצבם מאפשר גידול ילד על כל המשתמע מכך. לאחר תהליך מורכב וממושך, בני הזוג עברו את כל בחינות ובדיקות הוועדות הסוציאליות ופקידי הסעד והרווחה, ונמצאו מתאימים לאמץ ילד. כעת עליהם להמתין עד שיימצא ילד עבורם. חלפו להם עוד חודשים ארוכים של המתנה בכיליון עיניים לקבלת הילד, והנה, ביום בהיר אחד, מודיעים לבני הזוג אודות תינוק שנולד זה עתה, ומחפשים עבורו הורים מאמצים. הבעל ואשתו מיהרו לנסוע לבית החולים, ומיד בראותם את התינוק, שהיה חמוד ביותר, החליטו שיקבלו אותו לאימוץ. האחראים על מסירת הילד, הודיעו לבני הזוג שלא יקבלו לידם את הילד אלא לאחר הכנת הבית לקבלתו ורכישת כל צרכיו. כמובן שהשניים מיהרו להכין חדר תינוקות בביתם, רכשו עריסה, עגלת- תינוק ואת שאר אביזרי וצרכי התינוק. והנה, יום אחד בלבד טרם קבלת הילד לידם, פונים בני הזוג לבדיקות שגרתיות בקופת החולים, וכאן התגלה דבר מפליא, שגרם להם ולכל צוות הרופאים לתדהמה-רבתי... הבדיקות הראו באופן ברור, שהאישה נפקדה !! כעבור שתים-עשרה שנה של נישואין, זוכים בני הזוג להתבשר סוף סוף שזכו להיוושע, ולא בילד אחד בלבד - אלא ב...תאומים!! לא ניתן לתאר במילים את שמחתם של ההורים שפרצו בבכי נסער של התרגשות לנוכח הבשורה המפתיעה. אלא שעכשיו, הטרידה מאוד את בני הזוג השאלה: מה אנו עושים כעת עם הילד שעמדנו לאמצו? לגדל בבת אחת שלישיית תינוקות, אין זה דבר פשוט כל כך (בפרט לבני זוג שטרם גידלו ילדים), ואם כן, שמא נוכל 'לוותר' על אותו ילד, ולהודיע לממונים שימסרוהו לאימוץ משפחה אחרת?... באו אפוא השניים אל מו"ר הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א, וביקשו לקבל ממנו עצה והדרכה, כיצד עליהם לנהוג במקרה שכזה... ראשית כל, אמר מו"ר שליט"א להורים: עליכם לדעת, שאותו תינוק נטוש שהחלטתם לאמץ - הוא ה "קמע" שלכם!! יתכן מאוד, שרק הודות לאותו תינוק, זכיתם להיוושע, ואם כן, אתם עלולים להפסיד, חלילה, אם תוותרו עליו ... ואם נראה לכם שזה בלתי אפשרי לגדל שלישייה, תמסרו אותו לעת עתה למשפחה אחרת, תמורת תשלום, ובבוא העת תקבלו אותו כילד שלישי, ותחנכו אותו לתורה ומצוות. ומעשה שהיה בימי קדם באחת העיירות: מושל עריץ גזר על כל יהודי העיירה לאסוף עבורו סכום כסף גדול, והודיע, שאם לא ימסרו את כל הממון תוך חודש ימים - יהרוג את כל היהודים! יהודי העיירה שלחו לצדיק מפורסם שיתפלל בעדם, למען תוסר מעליהם הגזירה הקשה. הצדיק הציע שישלחו כספי צדקה בעד פדיון נפשם, והוא יחלקם ליתומים ולאלמנות, והאנשים הסכימו בחפץ לב לשלוח את הכסף. שליח מטעמו של הצדיק הגיע, ואסף מכל בני המקום את כספי הצדקה. והנה, אך יצא השליח, ולפתע הגיעה איגרת מבית המלכות בידי שליח המושל. באיגרת נכתב, כי הגזירה בוטלה!! ומה התברר? - הגזירה בוטלה כבר מלפני ימים רבים. משכך, קמו מספר אנשים מבני המקום, ודרשו את כספם בחזרה, שכן נתברר שהייתה זו נתינה בטעות... הסיפור התגלגל לשולחנו של רבנו המהרש"ם, ובגאונותו, פתח לאלתר את הגמרא במסכת ברכות (ס"ג:), ומשם ביקש להכריע בנידון; הגמרא מביאה את הפסוק בנביא (בשמואל- ב', ו'): "וישב ארון ה' בית עובד אדום הגיתי שלושה חודשים, ויברך ה' את עובד אדום ואת כל ביתו". ודורשת הגמרא: "והלא דברים קל וחומר, ומה ארון שלא אכל ושתה, אלא כיבד ורבץ לפניו (עובד אדום הגיתי), כך (שכרו), המארח תלמיד חכם בתוך ביתו, ומאכילו ומשקהו ומהנהו מנכסיו, על אחת כמה וכמה. מאי היא ברכה שברכו (את עובד אדום)? אמר רב יהודה בר זבידא: זו חמות (אשת עובד אדום) ושמונה כלותיה שילדו ששה שישה בכרס אחד". ויש להבין - העיר המהרש"ם - הרי הארון היה מונח בבית עובד אדום רק שלושה חדשים, כמבואר בפסוק דלעיל, ואיך יתכן שבזמן זה כבר התברכו וילדו שישיות? - אלא, רואים אנו, שבזכות המעשה הטוב שעשה עובד אדום, ציוו בשמיים את הברכה כבר קודם לכן, שהיות וכלפי שמיא גליא, שעתיד הארון להיות בביתו והוא יכבדו ביותר - שלח ה' יתברך את הברכה עוד טרם בא הארון (חצי שנה טרם בואו כבר נפקדו הנשים בהריון), וזאת כדי שהברכה המיוחדת תחול בזמנה. הסיק מכאן המהרש"ם בעניינו - מאחר ובני העיירה קיבלו על עצמם ליתן את הצדקה - ה' יתברך הסיר מעליהם את הגזירה למפרע. בשמיים כבר גזרו מראש שהגזירה תתבטל, משום שידעו בשמיים שאנשי העיירה יתנו את הצדקה. ולכן עליהם לקיים את קבלתם וליתן את הצדקה! ולענייננו - יתכן מאוד שגם כאן, בשמים ראו את קבלתם של בני הזוג להכניס לביתם ילד נטוש, שדינו כיתום, ולהתמסר לגידולו - זכות עצומה זו, גרמה להם להיוושע עוד בטרם הכנסת היתום לביתם... אשר על כן, בני הזוג צריכים לעמוד בקבלתם, ולקבל את הילד לאימוץ. (וגם אם אין זה ברור לגמרי שזו הזכות שבעטיה נפקדו, מכל מקום, לא יהא אלא ספק, ומספק, בוודאי שכדאי מאוד לקבל את הילד, ולא להיכנס לחששות של איבוד הישועה... ). עוד הוסיף מו"ר שליט"א ואמר לבני הזוג, שלמצווה זו של אימוץ, אין גבול וחקר, (כמובן תוך הקפדה על דיני ייחוד ושמירת שאר ההלכות הנוגעות לאימוץ ילד זר). והמדרש (פרשת כי תישא, פרשה מ"ה) אומר על הפסוק "אני אעביר כל טובי על פניך" (שמות ל"ג, י"ט): באותה שעה הראה לו הקב"ה למשה רבנו, את כל האוצרות של מתן שכר שהם מתוקנים (מיועדים) לצדיקים, ובין השאר, הראה הקב"ה אוצר מיוחד השמור למגדלי יתומים. ואשרי הזוכה לכך, שכן אמרו חז"ל (בכתובות נ'.): 'אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת' (תהלים ק"ו, ג'), וכי אפשר לעשות צדקה בכל עת?! - אלא זה המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו ומשיאן! ועוד אמרו (בסנהדרין י"ט:): כל המלמד את בן חבירו תורה, מעלה עליו הכתוב כאלו ילדו! עם כל זאת - סיים מו"ר - צריכים בני הזוג לפנות תחילה לבית הדין, כדי שיבדקו (ע"י הרשויות) שני דברים: א) האם בקבלת התינוק אליהם קיימת עוולה כלפי חשוכי ילדים הממתינים ומצפים לקבלת תינוק שכזה. ב) האם זו באמת טובת התינוק המאומץ שיגדל כתינוק שלישי בביתם, או שמא טובתו היא שיגדל בבית אחר של חשוכי ילדים שומרי תורה. לסיכום: מצווה על ההורים לקבל את התינוק לאימוץ, במידה והדבר אפשרי, וכשזו טובת הילד. ויגדלו אותו כבנם, לתורה לחופה ולמעשים טובים, ובזה ייחשב כאילו ילדו גם אותו, ויתברכו על ידו מהאוצר הטוב המיועד למגדלי יתומים! החוויה היהודית
המעיים,עוף,גזל,שלוש רגלים,זכור תזכור,יראי שמים,מגדלי יתומים,אכל ושתה,אדם יהודי,אפילה, אמרי שפר א' ניסן ה'תשע"ז
אמר רבי טרפון, תמה אני אם יש בדור הזה מי שיכול להוכיח... *אמר רבי אלעזר בן עזריה, תמה אני אם יש בדור הזה מי שמקבל תוכחה. אשר נשיא יחטא - ללמדך שאם העם חוטא והמנהיג מעלים עינו ולא מוחה בחוטאים, הרי הוא נתבע על אותו עוון ונענש כמותם. כיוון שלציבור יש יראת כבוד מהמנהיג והם נשמעים לדבריו - ואם ימחה בהם יתכן שישובו מדרכם. משום כך, אם המנהיג מעלים עינו ולא מוחה בהם, הקולר תלוי בצווארו וחטאם רובץ על ראשו (הקמח תורה ב 'כד). במלח תמלח (ב,יג). גם ילד ממלח, צריך תוספת מלח – חזר ואמר רבי שלמה זלמן – ילד מוכשר צריך רב מעולה יותר, וחריף יותר, כדי ללמדו תורה, ובמקביל עליו לזכות לעידוד גדול ולהדרכה אמיתית בלמוד, כשבהתאם לכישרונותיו הברוכים הוא זוכה לרמת למודים גבוהה יותר.
יש נוהגים, כשילד מגיע לגיל שבו הוא יכול להתחיל ללמוד תורה, מתחילים את הלימוד בפרשת ויקרא, שהיא פרשת הקרבנות, על פי מאמר חז"ל: ......... 'יבואו טהורים )ילדים( ויעסקו בטהורים )קרבנות('. ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת" [לב, לב]. (נצוצות).(אוצרות הפרשה, גליון 745) בכפר קטן ביפן, ששכן על אחת הגבעות. ולמרגלותיה רבץ גדול ותכול האוקינוס השקט כשמימיו מלחכים בנחת את החוף. תושביו של הכפר היו אנשים חרוצים שעיבדו את שדותיהם וחיו את חייהם בשלווה ובנחת. ממש בראש הגבעה שכן לו ביתו של זקן הכפר, כמדומני שקראו לו ביפנית ה"מגהוצי". הוא היה ישיש נשוא פנים, נכבד ונערץ על כל בני הכפר . והנה ימים קשים הגיעו לכפר הקטן והשלו. בצורת קשה ואיומה ייבשה את שדותיהם ואת מקור מחייהם. שנה ועוד שנה ועוד שנה, ובני הכפר טומנים את פניהם באדמה הסדוקה, ומרטיבים אותה בדמעותיהם. כך חלפו להן כמה שנים קשות, עד שסוף סוף נפתחו ארובות השמים וגשם של ברכה החל לרדת. חורף מבורך כזה לא זכרו גם האיכרים. וכשהגיע האביב והיבול הלך ומילא את המחסנים, החליטו בני הכפר לערוך מסיבה רבתי לכל בני הכפר, למגדול ועד קטון. על שפת הים נערכו שולחנות עמוסים בכל טוב. אנשים, נשים וטף לבושים במיטב מחלצותיהם נאספו כשפניהם קורנות וחגיגיות. רק שניים מכל בני הכפר נשארו מאחור, היה זה המגהוצי הזקן שרגליו לא היו נאמנות לו עוד כפעם, והוא נותר בביתו שבראש הגבעה, כשאיתו נכדו הצעיר. ישב לו המגהוצי והביט בחיבה על בני הכפר החוגגים למטה. והנה לפתע הוא מבחין בדבר מדהים. הים הגדול והתכול שעד לפני רגע ליטף את החול בגליו הרגועים, הולך לאחור. תוך שניות אחדות נסוגו המים עוד ועוד כשהם חושפים לעין כל את קרקעית הים. לא רק המגהוצי הבחין בתופעה המוזרה. גם בני הכפר שנתונים היו בשמחתם, שמו לב לפלא המתרחש מול עיניהם. השולחנות הגדולים עמוסי התקרובת נעזבו מיושביהם וכולם החלו להתקדם לכיוון הים שאיננו. היה זה מראה מרתק. הים הלך והתרחק בצעדים מהירים לעבר קו האופק, משאיר אחריו את אוצרותיו הסמויים. בני הכפר התרוצצו נרגשים בין המוני דגים שפרפרו על רצפת הים, ביניהם התנוצצו בעין השמש קונכיות, צדפים מעניינים וחלוקי אבנים נהדרים. לצד האוצרות מידו הרחבה של הים, היה גם שלל שהים חמס מן האדם, סחף וכיסה ??גליו כל השנים. פריטים של כסף וזהב מאוניות שאולי טבעו באזור במאות השנים האחרונות, סירות שהתהפכו ותכולתן נבלעה בים. כל אלו, מכוסים אזוב וחלודה הציצו מול פניהם הנדהמות של בני הכפר. מלמעלה הביט במראה בעיניים קמות המגהוצי הזקן. זיכרון ישן הלם בו. בהיותו ילד הירבה לשבת ולהקשיב לסיפוריו של סבו, שהיה אף הוא זקן הכפר, וסיפוריו שפעו מתוכו, מתובלים בחכמת שנותיו. פעם אחת סיפר לו הסב על מאורע מפליא ומרהיב שהסתיים באסון נורא, כאשר הים נסוג לאחוריו ולאחר זמן מה חזר לאיתנו בעוצמה אדירה ושטף את כל הנקרה בדרכו, כשהוא עולה ומכסה כברת ארץ נכבדה. הנה, כאן ועכשיו, כשכל בני הכפר למטה, עומד הסיפור הנורא לקרות שוב. המגהוצי קפא לרגע על עומדו, צמרמורת נוראה עוברת בו ומשתקת אותו לגמרי. לידו עמד נכדו כשהוא פולט קריאות התפעלות נרגשות. גם למטה גברה ההתרגשות, ילדים החלו לאסוף צדפים וקונכיות, כשהם מתחרים ביניהם מי יצבור יותר. מבוגרים סקרניים הסתובבו בין החפצים התקועים בקרקע הים החולית, כדי לאגור אוצרות. דייגים זריזים וממולחים רצו והביאו רשתות כדי לאסוף את הדגים הרבים הפזורים לרגליהם, וכך הקיפה התכונה העולזת את הכל, מבלי לדעת מה עומד להתרחש כאן. ובראש הגבעה התעשת ה"מגהוצי" וידע את אשר לפניו. עליו לעשות מעשה ומהר. אין ברירה, כל רגע יקר. אסון נורא עומד לבוא על בני הכפר, שאינם יודעים כלל כי יש להימלט מפניו. עוד מעט יבוא נחשול איום ויכסה עליהם. מה הייתם עושים בכזה מצב, אתם לא יכולים להזהיר אותם כי אתם למעלה והם למטה, אתם לא יכולים לרדת אליהם ולהזהירם כי רגליכם חלושות, ובנוסף לזאת כל רגע יקר? אנשים אומרים לא יודע, אבל מנהיג לא אומר לא יודע, הוא ממשיך לחפש במוחו את הפתרון, הוא חושב על דרך חדשה איך להזהיר את היושבים ליד הנהר, אנשים לא יודעים דרך אחרת, כי הם לא חושבים, לא מתאמצים, הם לא מרגישים שחיי עדתם תלויים מנגד, אם הם היו יודעים וחשים זאת בוודאי היו חושבים ומוצאים פתרון כאותו זקן הכפר. מה עשה זקן הכפר: ברגליו החלושות מיהר המגהוצי לצאת מן הבית כשהוא נושא בידו לפיד בוער. הוא מיהר וצעד את השדה המקיף את ביתו והטיל את הלפיד לתוכו. השדה שיבולו צימח ועלה, שש אלי אש, ותוך דקות ספורות היתמרה ועלתה להבה גדולה השמימה. מה אתה עושה, סבא? נרעש הנכד. והסבא במקום לענות ממהר אל הבית ברגליו התשושות ומביא עוד לפיד בו הוא מבעיר עוד חלקת שדה. השדות של המגהוצי בוערים", נשמעו סוף סוף הקריאות המיוחלות מן ההמון שלמטה. מהר מהר עזבו הכל את השלל הבוגדני שהציע הים, ורצו במעלה הגבעה. אש משתוללת, אש בשדותיו של המגהוצי היקר. עוד הם עולים ומטפסים, ??צים ומתרחקים מן הים נשמעה נהמה נוראה מרחוק. בני הכפר הפכו את פניהם וגילו נחשול אדיר שוצף קוצף והולך ומתקרב, בולע הכל בדרכו. כולם ניצלו. הם כבר היו במעלה הגבעה רחוקים מן הנחשול הנורא. וכשדעכה האש בשדותיו של המגהוצי, התאספו כל בני הכפר סביבו. הם עמדו דוממים ומביטים בים ששב וכיסה על כל מחמדיו, כשהוא ממשיך ומכלה זעמו בבתים ובשדות שעל שפתו. המבטים שבו וחזרו שטופי דמעות תודה אל המגהוצי הזקן שבזכות חכמתו וניסיון חייו היתה להם נפשם לשלל. הסיפור הזה, הוא הסיפור של זעקת גדולי הדור על כל הניסיונות, זקני הדור המורמים מעם עומדים מלמעלה, הם רואים כיצד ים של גירויים ופיתויים נחשף בפני הדור הצעיר. בכל התחומים, ובפרט בתחום הקדושה בשיכלולים הטכנולוגיים של פלאפונים ואייפונים וכדו'... ומלמעלה מביטים הזקנים שקנו חכמה, שעיניהם ומבטם צופה למרחוק, יודעים את גודל האסון המתרגש לבוא, עוד מעט קט, ונחשול אדיר יבוא ויציף את הכל, נחשול של טומאה, של הפקרות, נחשול עכור של כיעור, סחף בוצי טובעני שקשה יהיה לעמוד בפניו, כל מי שרוצה להציל את עצמו חייב לברוח, לברוח. מי שישאר יטבע והרשעים כים נגרש. ממעלה הגבעה קוראים אלינו, גדולי ישראל באש לבם, הם מוכנים לעשות הכל, אפילו לשרוף את שדותיהם כדי לזעוק אלינו את זעקת החיים, חיי הנצח! לעזוב את דגי הרקק את הקונכיות והצדפים הריקים, את הגרוטאות שמציע הים הבוגדני, להתרחק מן המראה החדש והלא מוכר, המסקרן והמושך, ולברוח כל עוד נפשינו בקרבנו לעולם התורה והקדושה והיתה היא לנו לשלל...
החוויה היהודית
תוכחה,דרך כבוד,מוחה בחוטאים,יראת כבוד,מנהיג,קולר,תוספת מלח,עידוד, הדרכה,ללמוד תורה, אמרי שפר ל' ניסן ה'תשע"ו
אמר פעם אחד האדמו"רים: אם אני זה אני כי אתה זה אתה , ואתה זה אתה כי אני זה אני, אז אני לא אני ואתה לא אתה. אבל אם אני זה אני, ואתה זה אתה, אז אתה זה אתה ואני זה אני.
הרה"ק רבי שלמה אל עמי אומר: הזוכר מומי בני אדם, הוא עצמו בעל המומים. והרואה מומי עצמו, לא יראה מומי זולתו.
הרה"ק רבי שלמה אלעמי אומר: מי שהוא אצל עצמו חכם - אצל בני אדם הוא סכל.
הרה"ק רבי שלמה מבויאן אומר: הדור האחרון כלול מכל הדורות הקודמים, לכן הוא משיג חוכמה יותר מכולם.
כאב הזולת (פניני עין חמד, גיליון 583) ְ להלן סיפור המעובד מתוך 'איש לרעהו', ויש בו כדי ללמדנו כי כאשר כואב האחר את צער הזולת - ימצא הוא את הדרך לעזור לו , וכן עד כמה צריך להיזהר מלשון הרע, מקנאה ומתחרות. ומעשה שהיה - כך היה: בית הכנסת 'היכל מאיר', תל אביב. ליל שבת - אי שם לפני עשרות בשנים קריאות 'מזל טוב!' התערבבו באיחולי ' גוט שבת!' , לאחר שאחד המתפללים סיפר על בתו שהתארסה אתמול בלילה - ליל שישי. " עם מי? ", הוא נשאל, והוא עונה: "עם פלוני, בחור טוב! -" 'אוהו!' הגיב אחד המתפללים ועיניו יורקות אש " : אני לא מבין אותך. איך העזת לארס את בתך עם בחור כזה , שבקושי מתפלל? " הלה המשיך את דברי הארס באומרו: "הרי בשעתו ביררתי עליו. הוא לא אוחז לא בלימוד תורה ולא בתפילה. וזה מעבר למידותיו המושחתות, תחקור את זה... תברר! עשית שטות - אבל אולי אפשר עדיין לתקן! ". בדיוק כך הלה אמר. בלי טיפת אנושיות ובחוסר טקט משווע עמד האיש והשמיץ את החתן באוזני חמיו לעתיד. כאשר סיים האיש את ה'מי שברך', הגיב החותן התמים שהוא פשוט לא היה מעודכן. "עבדו עליי, נפלתי בפח", אמר הלה בקול . אך מיד התעשת והכריז: "אל תדאגו אני אתפטר מהבחור הזה במהירות ואבטל את האירוסין! " כוחו של לשון הרע. רחמנא לצלן. אברך צעיר בשם ר ' בן ציון פלמן ניצב בירכתי בית הכנסת, ושיניו דא לדא נקשן. הוא הגיע לשבות בצל אביו הגאון רבי שמואל פלמן - רב בית הכנסת ולא חלם להיקלע לסיטואציה כה אכזרית ומביכה. מה שבעיקר כאב לו זו הידיעה הברורה, שמדובר בהשמצה זולה, תוצאה של קנאה. הוא הכיר אישית את הבחור מישיבת פוניבז' וידע , שכל מה שנאמר על הבחור בשקר יסודו. אך מה הוא יכול לעשות? כיצד הוא יכול לפעול? הלוא ברור , שאם ייגש לאבי הכלה ויאמר לו שזה לא נכון , הוא לא יאמין לו. ההשמצה כבר התקבעה בליבו , והוא כבר החליט לפעול... ַ הוא לא יתעלם מצרתו ומהביזיונות שצפויים לזולת. זו בעיה אישית שלו - והוא לא יירדם , עד שימצא פתרון! רק לפנות בוקר הצליח לנמנם מעט. עודו סהרורי צעד ביום ראשון לספסל לימודיו. בדרך ניגש אליו יהודי ומתעניין: "מה שלומך? הכול בסדר?" . היה זה הגאון רבי דוד פרנקל , שהבחין בפניו הנפולות וביגון האופף של מיודענו . זו הרי לא צרה פרטית שלו - אבל הוא לוקח את זה ללב כבעיה אישית! בסוף הוא מחליט לפעול באופן הבא: הוא נכנס לראש הישיבה, מרן הגאון רבי אלעזר מנחם שך זצ"ל ומספר לו את מה שהתרחש. "צריך להציל את הבחור הזה!" הוא מסיים. הרב שך מציין , שהוא לא מכיר את הבחור ולא יודע מה נכון ומה לא, ומתעניין בדרך לסייע לו. הרב פלמן מדגיש , שהוא מכיר היטב את הבחור וניתן לסמוך עליו בנוגע לכל אינפורמציה.! הוא מציע לנסוע לבית הורי הכלה, ולדבר על ליבם... הרב שך מתלהב מהרעיון: יוצאים עכשיו! (למרות שבאותו הזמן הם היו באמצע סדר אל"ף!!) הוא מבקש להזמין מונית , אך הרב שך מודיע 'נוסעים באוטובוס!' במשך כל הדרך הרב שך מתחקר אותו שוב ושוב אודות טיבו המדויק של הבחור, והוא מספק את כל המידע. סוף כל סוף מגיעים לתל אביב. צועדים לבית הכלה. נוקשים בדלת ופוגשים פנים מופתעות. ראש הישיבה בכבודו ובעצמו הגיע לבקר אותם ! הרב שך פותח: "הייתי כאן בתל אביב לצורך עניין מסוים , וכשעברנו כאן, אמר לי האברך הזה, שהבת שלכם התארסה עם בחור פלוני שהוא בחור חשוב ובעל מידות ויגע ועמל בתורה ". אמרתי לעצמי: "אני לא יכול לעבור כאן , בלי שאעלה אליכם לאחל לכם 'מזל-טוב ' ולספר לכם על הזכייה הגדולה , שנפלה בחלקכם! ." הוא המשיך ושיבח את הבחור בשבחים נפלאים, וסיים: "אשריכם שזכיתם לכזה בחור - משהו! משהו! בחור מיוחד מאד במידות ויראת שמים! ." כמובן שלאחר דברים אלו, השידוך חזר למסלולו. הם הקימו דורות ישרים , ועד עצם היום הזה לא חולם אף אחד מהם , שהכול בזכותו של אברך צעיר , שהכאב של הזולת היה עבורו כאב אישי! חוויית השבוע שלי מומי בני אדם,חכם,סכל,כבוד הזולת,צער הזולת,הרב שך,חתן,כלה,עמל בתורה, אמרי שפר כ"ח ניסן ה'תשע"ו אחרי פסח, אבא רץ ואימא רצה. אבא רץ לבנק, אמא רצה למשקל . אבא בהלם מהמינוס, אמא בהלם מהפלוס... (נשלח א''י חיי שרה)
איך נקרא החדר שבו יושב השומר בבית העלמין? התשובה – 'פינת החי'
"איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו" (יט, ג( - בספרים הקדושים כתוב, שאם אדם רוצה לעשות נחת רוח להוריו שנפטרו – יחדש דבר תורה בשבת, כי בגן עדן מעטרים את ההורים על כך. זה מה שאומר הפסוק "איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו" – אתה רוצה לכבד את אבא ואימא, תחדש דבר תורה בשבת. (חיד"א)
אפילו אם רק יקיימו “איש אביו ואמו תיראו” - כבר “קדושים” יהיו!
בכל המצבים, גם כשנראה הדבר כרחוק. תמיד יש לנסות למצוא צד זכות על כל אדם! הוי דן את 'כל האדם' לכף זכות!
האדמו"ר מקאליב שליט"א ( 91 ,)ניצול המחנות, מתנגד, לנוסחה שנקראת "יום השואה". לדידו, כל השנה צריכה להיות בסימן "יום השואה". "עם כל תום תפילה קיבלנו על עצמנו לומר 'שמע ישראל' לזכר אחינו ששת מיליון נספי השואה הי"ד.
המצרים זכו למה שכל יהודי מבקש אחרי מותו א. לוויה ראויה ב. טבילה במקווה טהרה (ים סוף( ג. שהכסף שהשאירו הלך למקומות טובים...
ויבקעו המים (יד', כא - '( מובא בחז"ל: 'קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף'. מדוע? הסביר הרב שלמה לוונשטיין שליט"א: בקריעת ים סוף הים לא נבקע עד שנחשון בן עמינדב קפץ לתוכו ונכנס עוד ועוד עד שהמים הגיעו לו לאף, והוא נשא עיניו ואמר 'הגיעו מים עד נפש' ואז הים נבקע. יוצא מזה שאם האף של נחשון היה גבוה יותר ב-20 ס"מ הייתה מתעכבת בקיעת הים. וכך הוא בזיווג, ככל שהאף של הבחור או הבחורה גבוה יותר (מגאווה) הזיווג שלהם מתעכב...
כוחו של ויתור (פניני עין חמד עלון 490) מיודענו היה בחור צעיר, תלמיד בישיבה ידועה והיה מתמיד גדול. כשהגיע זמנו להינשא מצא ב"ה בחורה יראת שמיים, בעלת מידות טובות, חכמה ונאה ממשפחה טובה והם באו בברית האירוסין. כעבור שבוע וחצי, כאשר ביקרה הבחורה בבית ארוסה חשה בראשה ולא הייתה מרוכזת. היא שאלה אם תוכל לקבל כוס מים וביקשה לנוח מעט. הוריו הביטו זה בזה בדאגה. הבחורה אמרה לארוסה, כי אינה חשה בטוב ומעולם לא הרגישה כך והלה דאג מאוד. חודש לאחר האירוסין נפגשה עמו לפי בקשתה ואמרה: "יש לי משהו לספר לך. גילו בראשי את המחלה הנוראה". הבחור חש שהוא עומד להתמוטט, ואז היא הוסיפה: "אבין אם תחליט לבטל את השידוך". "על מה את מדברת?!" , קרא, "ספרי לי , מה אומרים הרופאים". "לא חשוב. תדבר עם הוריך והם יעזרו לך לקבל החלטה נכונה". הבחור חזר לביתו המום והסתגר בחדרו. הוריו חשו , שמשהו אירע לו והחלו לדובבו. "ארוסתי חלתה במחלה!", אמר. האם בכתה, והאב אחז בכתפי בנו. הם עודדוהו והניחוהו לנפשו. הוא ישב נסער בחשכה, עד שנרדם. כשהתעורר אמרה אמו: "זה לא נראה לך מוזר, שמיד לאחר האירוסין היא קיבלה את המחלה?!'' - "נפלאות מאיתנו דרכי הגורל", ענה. האם הוסיפה: "כבר בפגישת האירוסין היא נראתה חיוורת. הם ידעו והסתירו". "זה מסביר", המשיך האב, "מדוע הם סגרו איתנו מהר בלי להתמקח". "אבא ואימא", קרא הבחור, "אתם חושבים , שאעזוב אותה במצב הזה?!". "היה כאן מקח טעות", השיב אביו, "אתה מאורס רק חודש. אנחנו רק רוצים בטובתך ". הבחור חזר לישיבתו וניסה לשקוע בלימודו ולהתנתק ממועקתו. מדי יום התקשר לשאול בשלום ארוסתו. ערב אחד ענתה אם הארוסה: "מדוע אתה מתקשר, הרי השדכן התקשר בשם הוריך והודיע, שביטלתם את השידוך?!". ''רק לי יש זכות לבטל את השידוך, ואיני מבטלו!'', קרא בהתרגשות. האם נתנה לבתה את הטלפון והבחור אמר: "כעת החלטתי סופית שנתחתן, וביחד נתמודד עם כל הקשיים". הוא חזר לביתו והודיע להוריו , שהוא נחוש להינשא לארוסתו. ומיד החל מסע לחצים מצד כל בני משפחתו, שטענו, כי אין להכניס ראש בריא למיטה חולה. הוריו ביקשו , שילך לרב גדול שיכריע כיצד ינהג, ונקבו בשמו של הרב עובדיה יוסף זצוק"ל. הבחור השיב: "בגלל כבודכם אני מסכים, אבל אל תטענו אחר כך , שאני מסרב לתלמיד חכם". לאחר תפילת שחרית אצל הרב עובדיה, נכנסו הורי הבחור לחדרו כדי לספר לו על המקרה. לאחר שיצאו נכנס הבן. הרב עובדיה התעניין באיזו ישיבה הוא לומד והיכן הם אוחזים בלימוד. הבחור השיב, ולאחר מכן אמר לרב את שם ארוסתו והרב בירכה באריכות. ואז פניו קדרו והוא אמר: "אביך תלמיד חכם והוא תולה בך תקוות רבות. כעת הוא שרוי בצער וחש שנפלת בפח". והוסיף: "אתה יודע שאין תוקף הלכתי למסיבת אירוסין?". הבחור אישר. הרב השמיע את הטענה, שמשפחת הארוסה ידעה על מחלתה ולא גילתה. הבחור אמר: "איני סבור כמותם. ייתכן , שחשה ברע אבל לא ידעה". "למה אתה מתעקש?!", הקשה הרב. "היא בחורה טובה ויראת שמיים ובדיוק כמוה רציתי, ואיני מוכן לוותר עליה , רק מפני שחלתה. ''אני חש שהיושב בשמיים בוחן אותי". הרב החזיק את ראש הבחור והקשה שוב. הבחור השיב בבכי ונדהם לראות , שהרב עובדיה בוכה עמו. לאחר מכן הרב נישקו, סטר לו באהבה ואמר: "אתה תתחתן איתה, ו ה' ייתן לכם רפואה שלמה! היא תהיה אישה יראת שמיים ויחד תעמידו דור ישרים מבורך. היא תגמול לך עשרת מונים! ויתקיים בך 'בטח בה לב בעלה'. כעת קרא להוריך". הבחור יצא דומע וקרא להוריו. הרב אמר להם: "בנכם יינשא עם ארוסתו ואתם לא תתנגדו". לאחר מכן ציטט גמרא המוכיחה, שבנושא נישואין לא חל כיבוד אב ואם. הוא סיפר להורים: "העמדתי פנים , שאני מתנגד לו ושאלתי שאלות קשות, ונוכחתי , שאכן עליו להתחתן עמה ותהיה להם ברכה". הרב עובדיה החל לחלק לאב עשרות סטירות ונתן את ברכותיו האינסופיות לרפואה שלמה והצלחה בבניין עדי עד. הבחור והוריו יצאו מופתעים ונרגשים. ההורים התנצלו בפני הורי הארוסה על הביטול ויישרו את ההדורים. הארוסה עברה ניתוח בראשה בהצלחה מרובה והחלה להחלים. תקופת האירוסין התארכה לכמעט שנה, ולבסוף נערכו נישואין ברוב פאר והדר על ידי הרב עובדיה, שהתרגשותו ניכרה על פניו וסטירות אהבתו לחתן לא פסקו. הרב בירך את הכלה בבריאות שלמה והוסיף: "החתן שלך לא ויתר עלייך, וכשהיה אצלי עמד במבחן , שהיה קשה יותר מהסמכה לרבנות, ולכן תגמלי לו טובה כל חייך". בני הזוג הקימו בית לתפארת והביאו לעולם שמונה ילדים יראי שמיים. האישה נרפאה לגמרי ממחלתה. הבעל למד בכולל ונעשה ר"מ בישיבה חשובה. הם חיתנו את רוב ילדיהם וזכו לנכדים, אבל סיפורם לא תם. לפני תריסר שנים חלה הבעל בטרשת עורקים קשה. רגליו שותקו , והוא ישב על כיסא גלגלים , כשהוא מניע את ראשו ואצבעות ידיו בלבד. אשתו התפטרה מעבודתה וטיפלה בו במסירות נפש מופלאה בעזרת בני משפחתם. בכל אירוע משפחתי , הרב עובדיה הגיע ובירך את האישה , שיהיה לה כוח לשאת בעול. כאשר הרב עובדיה נפטר הגיע הבעל ברכב מיוחד ללוויה הענקית, וכאשר ירד והתנהל אחר מיטתו, דמע בעיניו ואמר: "יהי רצון שתמשיך לברך משמיים את כל בית ישראל , כפי שבירכת אותם בחייך. תהיה נשמתך צרורה בצרור החיים".
חבילה מסתורית (על-פי 'סמרקנד', מאת ר' הלל זלצמן) קשים היו חיי היהודים בימי השלטון הקומוניסטי בברית-המועצות, ובהתקרב חג הפסח –התעצמו הקשיים. האתגר הגדול ביותר הוא, כמובן, אפיית מצה שמורה. בסמרקנד שבאוזבקיסטן התגבשה בשנות מלחמת העולם השנייה קהילה חסידית גדולה, שניהלה חיים יהודיים במחתרת. הם התקבצו ובאו מרחבי ברית-המועצות, ואליהם הצטרפו פליטי מלחמה מפולין וממדינות שכנות. אחרי המלחמה הצליחו רבים מהם לצאת מברית-המועצות, אולם משפחות רבות נותרו כלואות מאחורי מסך הברזל. למרות כל הקשיים התעקשו החסידים לקיים את הפסח כהלכתו. הם הצליחו להשיג חיטים שלא נשטפו במים. איתרו טחנת קמח מחוץ לעיר, שהייתה בבעלות ממשלתית, אולם תמורת שוחד הגון ניאות המפעיל לאפשר להם לטחון את הגרגירים ולהפיק קמח מהודר. שעות רבות עמלו לנקות את אבני הרחיים הענקיות מן הקמח שהצטבר בחריציהן. אחד החסידים, שהיה בונה תנורים מקצועי, הביא מבער להשלמת תהליך ההכשרה, ולא נחה דעתם עד שטחנת הקמח הייתה מהודרת לפי כל החומרות. אפיית המצות הייתה מסכת לעצמה. המאפיות נבנו בבתים פרטיים, ונדרשה יצירתיות כדי לעמוד בדרישות ההלכתיות המחמירות. בכל שנה הצליחו החסידים לייצר כמות מצומצמת של מצות, והן נאכלו בחרדת קודש. אחד החסידים המבוגרים טען שיש להעדיף בחלוקת המצות את הצעירים, על-פי דברי הזוהר שמצה היא 'מאכל האמונה', ומן הראוי שהצעירים יאכלו את המצות, כדי להנחיל את ערכי האמונה לדור הבא... שנה אחת, אחרי שכל ההכנות לפסח עברו בשלום, אירעה תקרית בלתי-צפויה, שהייתה קרובה לסבך את החסידים בצרות צרורות. הכול החל כאשר החסידים קבעו לקיים תפילות במניין בביתו של ר' רפאל חודידייטוב, חסיד מקומי. זה כבר היה אחרי מותו של הצורר סטאלין. רדיפות הדת פחתו במקצת, ואולם התכנסות דתית עדיין הייתה סכנה גדולה. לצורך התפילות נדרש ספר תורה, ומאחר שבכל פעם התקיים המניין בבית אחר, נאלצו החסידים לטלטל את ספר התורה. כל העברה הייתה מלוּוה חשש, שמא יבחין אי-מי בספר וילשין לשלטונות. ר' רפאל יצא לדרך כדי להביא את ספר התורה לביתו. הוא בא לבית שבו הוחזק הספר, עטף אותו בשמיכה, כדי להסתירו מעיני העוברים והשבים, ועצר מונית כדי להוביל את הספר לביתו. כאשר הגיע לכתובת מגוריו ירד מן המונית, ולא הבחין באחת השכנות שבדיוק עמדה בחצר וראתה את החבילה המוזרה שבידיו. חשדהּ התעורר. צורת החבילה נראתה בעיניה כגופת ילד. מוטות עצי החיים של ספר התורה נדמו בעיניה לשתי רגליים. סיפורי עלילות הדם מן העבר צפו בזיכרונה. זה ודאי ילד נוצרי שהיהודים הרגו כדי להשתמש בדמו לאפיית המצות, חשבה בבעתה. היא מיהרה להזעיק את המשטרה ודיווחה על חשדהּ. ר' רפאל חודידייטוב לא ידע מאומה מכל ההמולה. הוא נכנס לביתו והניח את ספר התורה בארון הזכוכית שבסלון הבית. פתאום התפרצו אל חצר הבית בלשים בבגדים אזרחיים, ואליהם התלוותה הגויה המלשינה. הם ראו את בנו של ר' רפאל, ושאלו אותו היכן הזקן שנכנס אל הבית זה עתה. הבן חשש שאביו שרוי בסכנה, ומיהר להיכנס ולהזהירו שיימלט על נפשו. אלא שהשוטרים הקדימו אותו ונכנסו עמו אל הבית. הגויה זיהתה מיד את החשוד, והשוטרים עצרו את ר' רפאל והחלו לעשות חיפוש בבית. "מה אתם מחפשים?", שאל בחרדה, אולם הללו לא השיבו לו דבר אלא הוסיפו להפוך את תכולת הבית בחיפושים אחרי ה 'גופה'. פתאום הבחינה הגויה בחבילה החשודה המונחת בארון הזכוכית. "הנה, זה כאן!", קראה בהתרגשות והצביעה לעבר הארון. השוטרים נטלו בזהירות את החבילה ואט-אט החלו לפתוח אותה. למרבה הפתעתם לא גופה ולא ילד נגלו לנגד עיניהם, אלא יריעת קלף... המתח הופר באחת. ר' רפאל הסביר לשוטרים שהיום חל יום השנה לפטירת אביו, ואצל יהודים נהוג לקרוא ביום הזה מתוך ספר תורה. עדיין היה חשש מפני תגובתם, אך השוטרים העדיפו שלא להתעסק עם יהודי זקן זה ועזבו אותו לנפשו, נבוכים מחשד השווא ומההתפרצות המיותרת לביתו. בנו של ר' רפאל החליט לנצל את ההזדמנות, והחל לגעור בשוטרים ולנזוף בהם על הבהלה שגרמו לאביו. "יש לי קשרים עם ראש העיר, ומיד אתקשר אליו ואדאג שיפטר אתכם", איים עליהם. השוטרים נבהלו. הם החלו להצטדק, והסבירו שבאו בעקבות קריאת השכנה. הם ביקשו את סליחת בני הבית, ועזבו מיד את המקום. גם החסידים למדו לקח מן הסיפור. בכאב רב נאלצו לנסר את עצי החיים, כדי שהללו יבלטו פחות, אף שהדבר הִקשה את ביצוע ה 'הגבהה' של הספר אחרי הקריאה. בהעברות הבאות אף הקפידו לעטוף את הספר באופן שייראה כילד חי עטוף בשמיכה.
חוויית השבוע שלי
פינת החי,בנק,אימא,אבא,משקל,נחת רוח,דבר תורה,קדושים,כף זכות,לוויה,טבילה,ויתור,
אמרי שפר כ"ז ניסן ה'תשע"ו
אל תשפוט כל מי שניסה ונכשל, תשפוט מי שלא ניסה בכלל.
אם לא פעלו דברי תוכחתך על חברך, אל תגלגל את האשמה עליו. אתה אשם בכך, כי דבריך לא יצאו מן הלב ולכן לא נכנסו אל הלב. (הרבי הריי"צ מליובאוויטש)
"הוכח אפילו מאה פעמים" (בבא מציעא לא). באמירה אחת לא דיי. פעמים התוכחה לא נאמרה כהוגן. פעמים לא נשמעה כהוגן. אבל אם תחזור עליה עד מאה פעמים ייתכן שפעם אחת תקלע למטרה על-ידי אמירה מתאימה ושמיעה נכונה. (עיטורי תורה)
כוחה של תפילה ישרה (להגיד)
סיפור שסיפר רבי יעקב קמינצקי זצ"ל מגדולי אמריקה, אודות כוחה של תפילה ומעשים, א'גיואלדיגע מעשה. בעיר סובאלק התגורר אדם רב גדול מגאוני הזמן שחיבר ספר: "שאלות תשובות עמודי אור". בכל 'תשובה' הלכתית בספרו הוא מסיים בחתימת שמו בתוספת: "העלוב". (הנצי"ב מולאזין היה חותם "נפתלי צבי - העמוס בעבודה", וגאון זה חתם "העלוב"), מה הבסיס לחתימה תמוהה זו? על כך סיפר רבי יעקב קמינצקי. סבו של רבה של סובאלק, היה גביר ונגיד נכבד. הוא התפרנס ממכרז מכירות גדול של הימים ההם, בו בקרו רבים ונכבדים שרכשו את סחורתם. גם הגבירים הגויים נכנסו בשערי מרכז המכירות. הפריצים של העיירות מסביב ביקרו הרבה בחנות. וילך האיש הלוך וגדול, עשירותו הייתה לשם דבר. והקנאה בעקבותיה... כאשר הקנאה אוכלת את הלב, החלו לדבר סרה על בתו של הגביר... היא, הבת, עסקה גם כן במכירת סחורות בחנות של אביה. ובעלי לשון הרע ומוציאי שם רע אמרו: "הפריצים הרי מסתובבים שם כל כך הרבה ובוודאי יש לה קשר איתם", לשון הרע, מי שלא יודע, הוא לפעמים כאש בנעורת, נורא ואיום, התוצאה הייתה: כל שידוך שהציעו לה, צד הבחור התעניין בעיירה ומיד שמע את הרינונים עליה, ואין שידוכים. השנים חלפו. שנה שנתיים, - חמש שנים. הבת כבר בגרה והכאב גדל. האב היה אערליכע'ר איד וידע כי בת ישראל אין לה לשבת גלמודה, וכדאי לה שידוך פשוט ולא לשבת בדד. הוא התאמץ להשיג לה לפחות שידוך פשוט. אך גם שידוך כזה היה קשה למצוא לה... מי יהין להתחתן עם בת ישראל לא כשירה. בסופו של דבר הוא מצא בחור שנאות להינשא עם בתו - "אהרון דער שמייסער" (=אהרון המצליף) בחור שמגיל שנה שנתיים הסתובב ללא מסגרת, ללמוד לא ידע, וברבות הימים השכיר את עצמו לבעלי העגלות של העיר - להכות את הסוסים, מאי משמע? כאשר העגלון מתעייף, התיישב הוא להחליף אותו ולהצליף את הסוס. אתם כבר מבינים איך הוא היה נראה. למעשה, אחד מבעלי העגלות בעיר היה אפוטרופוס עליו. וכאשר הגביר אבי המדוברת הציע את בתו באוזני העגלון, הוא לא הביע את הסכמתו על אתר, רק לאחר שבוע נתן את הסכמתו. נו, ברוך ה', הם באו בברית האירוסין. הימים חלפו, יום הנישואין הגיע. בת הגביר עם אהרון דער שמייסער. עלבון. התאספו בחצר בית הכנסת לעריכת חופה וקידושין כאשר שמחה ועלבון משמשים בערבוביא. רגעים ספורים לפני שהחתן בא לכסות את פני הכלה. נעמדה הכלה על רגליה ובמעמד כל האורחות שהצטופפו באולם, דיברה לפני מי שאמר והיה העולם - הקרוב "לכל אשר יקראוהו באמת": "ריבונו של עולם אתה יודע כי אני בת ישראל כשירה, ונקייה מכל רבב. אתה יודע!. לכן בזכות זאת, אני מבקשת ממך, שתתן לי ילדים כשרים ונקיים מכל רבב". והדמעות עלו עד לב השמים. מאותו זיווג נולדו לה ארבעה ילדים. שארבעתם היו מגדולי הדור ממש, אחד מהם הסובאלקער רב: הגאון בעל "עמודי אור" זצוק"ל.ומכאן רמז לחתימתו בכל תשובותיו "העלוב". בזכות העלבון שליוה את אמו, הוא ואחיו זכו למה שזכו. הנה כוח תפילה. "ואמרו חז"ל "אשרי מי שחושדים בו ואין בו". ה' יעזרנו שלא נזדקק חלילה לביזיונות, בשביל להצליח מחמתם. ונזכה לתשובה שלימה ולגאולה שלימה לנו ולכל כלל ישראל במהרה בימינו.
חוויית השבוע שלי ניסה,נכשל,תגלגל, אשמה,נכנסו ללב,תקלע למטרה,תפילה ישרה,אמירה,שמיעה, אמרי שפר כ"ו ניסן ה'תשע"ו
הדבר היחיד שאנחנו לומדים מההיסטוריה הוא שבני האדם אף פעם אינם לומדים מההיסטוריה. "ההפך של אהבה אינו שנאה, אלא אדישות. ההפך של אומנות אינו כיעור, אלא אדישות. ההפך של אמונה אינו כפירה, אלא אדישות. וההפך של חיים אינו מוות, אלא אדישות". (אלי ויזל) הוכח את עצמך תחילה, ורק לאחר מכן "תוכיח את עמיתך", ואז "לא תישא עליו חטא". (הבעש"ט) הפשע הבלתי נתפס של המאה העשרים, יותר משהיה ניצחונו של הרשע, היה חטאו של הצופה ה"חף מפשע". כוחה של תפילת "יקראוהו באמת"
לפני למעלה ממאה שנה בעיירה קטנה שנקראת "שאוול" נישאו זוג בשעטו"מ. אברהם עב"ג חיה מושא. השנים חלפו ובני הזוג טרם נפקדו בזרע של קיימא. תפילות, דמעות, תרופות, וילדים אין!!
לאחר עשרים שנות עקרות הציעו להם הרופאים שבווינה, ישנו רופא מספר אחד בתחום, והוא ודאי יוכל לעזור להם .ואכן, נדדו הזוג הרחק לאוסטריה בווינה שבמזרח אירופה. נכנסו הזוג לאותו רופא בהתרגשות עצומה הגישו לו את כל הניירת ואת כל הבדיקות. הפרופסור עבר על הניירת בעיון. כשהוא סיים לעיין, הוא הסתכל עליהם ושתק. במבט חד הניע ידו בתנועת ביטול ואמר: יצמחו לי שערות בכף היד אם לכם יהיו ילדים . אין סיכוי!"והוא הניף את ידו לשלום.
חזרו הזוג לביתם מיואשים ומדוכדכים עד עמקי נשמתם. אבא של חיה מושא שהיה אחד מגדולי הדור התגורר בביתם ובאותה העת שהם חזרו לביתם ישב אביה ולמד. האישה רצתה להתפרץ בבכי אולם פחדה שזה יפריע ללימודו של האב הגדול .מסיבה זו, היא נכנסה לאורוות סוסים שהייתה בסמוך לביתם, ובכתה במשך שעתיים תמימות, אמרה תהילים בדמעות שליש. ופרקה את כל אשר על ליבה. לאחר שעתיים של בכי תמרורים היא נכנסה הביתה ומולה הופיע אביה. והנה הוא ראה את עיניה הנפוחות והאדומות ושאלה: " חיה מושא, מדוע עיניך אדומות ונפוחות ?" והיא השיבה: שהם חוזרים עכשיו מוינה והפרופסור סתם את הגולל על הסיכוי שאי פעם יהיה להם ילד, היא סיפרה לו שהפרופסור אמר שאם יצמחו לו שערות בכף היד - יהיו להם ילדים. אמר לה האב הגדול , "חיה מושא זכרי את היסוד שאני הולך לומר לך כעת ותחקקי אותו על לוח ליבך! ''קרוב 'ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת" . מה פירוש "באמת"? הפשט הוא, שאדם מתפלל ל הקב"ה וההרגשה שלו שרק הוא יכול לעזור לו ! רק ה' יכול להושיע אותו! את ובעלך התפללתם במשך שנים אלפי תפילות, אבל התפילה הזו שעכשיו התפללת שעתיים תמימות היא תפילה מסוג אחר, מזן אחר. מעולם לא התפללת תפילה כזו! כל אלפי התפילות שהתפללת היו כאשר תוך ליבך היה את הפרופסור מוינה שאולי הוא יעזור . ועכשיו - זו הייתה תפילה בלי הפרופסור מוינה, ויש לך ידיעה ברורה שרק ריבונו של עולם יכול לעזור ולהושיע, הרופאים אינם יודעים דבר. התפילה הזו הייתה חסרה , והנה היא הגיעה! ומובטחני שעם התפילה הזו "קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת!" ובזכות זה שהתחשבת בתורה שאני לומד ולא רצית להפריע לי בלימוד, בטוח אני שתיוושעו בזרע של קיימא!"
אכן, דבריו התקיימו. לאחר תשעה חודשים העיירה שאוול צהלה ושמחה: נולד בן זכר! ביום השמיני עשו ברית וכל העיירה הגיעה . המברך את ברכות המילה אמר: "א-לוקינו וא-לוקי אבותינו, קיים את הילד הזה לאביו ולאמו ויקרא שמו בישראל יוסף שלום אלישיב", הוא מרן פוסק הדור זצ''ל!! חוויית השבוע שלי לומדים מההיסטוריה,אהבה,שנאה,אדישות,הפשע,חף מפשע,בדיקות,פרופסור,
אמרי שפר כ"ה ניסן ה'תשע"ו
אריכות הגלות - פעם אחת שאלו את רבי נתן-נטע משינווה מדוע הגלות האחרונה ארוכה כל-כך ועדיין לא נושענו. השיב רבי נתן-נטע: "בליל הסדר, כשיבוא אליהו הנביא, אשאלהו". בסדר השני אמר רבי נתן-נטע: "שאלתי את אליהו, ותשובתו הייתה: 'מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות' – מדוע הגלות הזאת ארוכה מכל הגלויות האחרות? מפני ש' הלילה הזה כולנו מסובין' – בגלות הזאת כולנו דומים לסובין". אמרו את הדברים לפני רבי אלימלך מליז'נסק, והוא הסביר: הגלות מתארכת מפני שבני ישראל אינם בבחינת קמח, שמתחבר יחד לעיסה אחת, אלא בבחינת סובין, שכל אחד נפרד מחברו, ואי-אפשר לחברם יחד.
הגיד כ"ק אדמו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור שלשון צרפת מושכת לניאוף ר"ל, ולדעתי הטעם משום שהאומה הצרפתית משוקעת בטינוף זה יותר מכל האומות כידוע, ע"כ שפתה מושכת לטבעה ומהותה, וממנה תקיש ליתר לשונות הגויים שכולן מתפשטים מהותם וטבעם בלשונותיהם ומושכים את תשוקת לב האדם לטבעם ומהותם בחיצוניות.
היחס לזמן הוא אחד ההבדלים המהותיים בין העבד לבן החירות.
רבי שלמה מרדומסק זצ''ל נהג לפרש את הפסוק "וייקום אברהם מעל פני מֵתו'' , שכל 'הקימה' (שיעור הקומה) של אברהם אבינו נבעה מכך שראה תמיד לנגד עיניו את "פני מתו –" את יום המיתה, ולכן פעל לנצל כל יום ויום במידה המלאה.
ואת כל הרשעים (והגדת) שח הגה"צ ר' יעקב גלינסקי זצ"ל: אגלה לכם כיצד מגיע האדם ל"שאלות פילוסופיות"– אדם הגיע לבית הכנסת, אבל זמנו דחוק. מיד אחרי ברכת כוהנים חלץ את התפילין וקפל את הטלית. ב"אשרי" כבר חפז החוצה. הספיק לשמוע שאומרים: "שומר ד' את כל אוהביו ואת כל הרשעים"- זהו, כל היום תמה: הכיצד?! במה מגיע לרשעים שהבורא יתברך ישמרם?! כל היום הייתה דעתו פזורה עליו, השאלה הטרידה ולא נתנה מנוח. לפנות ערב עלה להתפלל מנחה, ואחר מעט. שמע שאומרים: ש"את כל אוהביו ואת כל הרשעים ישמיד" זה כבר עבר כל גבול. מילא בבוקר אמרו שהוא שומר את הרשעים. אבל כעת נהפך הגלגל, והחליט להשמיד את הצדיקים עם הרשעים? השופט כל הארץ לא יעשה משפט?! אמרו אתם, האם יכול היה לכוון בתפלת העמידה?! אך, לכל זה יש תרופה אחת: לבוא בזמן ולסיים בזמן... לשמוע את הפסוקים במלואם, ואז אין קושיא והכול על מכונו... חוויית השבוע שלי אריכות הגלות,בליל הסדר,דומים לסובין,קמח,לעיסה אחת,לשון צרפת,משוקעת בטינוף,
אמרי שפר כ"ד ניסן ה'תשע"ו
אז ישיר משה" (שמות טו,א). אומרת הגמרא (סנהדרין צא): "שר לא נאמר אלא ישיר". אם האדם שר על העבר בלבד, אין ממש בשירו. העיקר הוא שירת השמחה בעתיד, התקווה והשאיפה לניסים ולשמחות לעתיד לבוא.(רבי משה מקוברין)
איש אמו ואביו תיראו" אפי' שהוא "איש" שאינו זקוק לאביו ולאמו, מכל-מקום חיוב עליו לכבדם.
ואהבת לרעך כמוך אני ה'. הקב"ה אומר שאיך שאתה מתנהג עם חברך כך אני יתנהג אתך (אוצר החיים(.
ואהבת לרעך כמוך אני ה'. שני פעמים 'אהבה' בגימטריא כ"ו כמו שם הוי"ה, אז יצטרפו שני האהבות לאני ה' . (רבי חיים ויטאל(
הגר"י אברמסקי ביקש להדביק את הבול במו-ידיו (פרי עמלינו, עלון 78) אשר תשיג ידו (יד, כב) אחד ממקורביו של מרן הגר"י אברמסקי זצ"ל סיפר לנו סיפור מופלא על האי גאון וצדיק, הממחיש בפנינו כיצד יש להתייחס למעשה של מצוה. בעת זקנותו קרא הגאון לאחד מתלמידיו, וביקש ממנו שייגש אל סניף הדואר בשכונת בית וגן, ויקנה לו בול למשלוח-מכתב. התלמיד עשה את שהתבקש, עמד בתור בסניף הדואר, רכש את הבול, והביאו אל רבו. שמחה גדולה ניראתה על פניו של רבי יחזקאל אברמסקי בעת שקיבל את הבול. הוא הוציא מכיסו מעטפה, הדביק עליה את הבול, ועכשיו ביקש מהתלמיד שישלשל את המעטפה בתיבת הדואר הקרובה. התפלא התלמיד ושאל: יורנו רבנו, לשם מה ביקשני הרב להביא לו את הבול, כדי שידביקנו הוא על גבי המעטפה; הרי היה אפשר לבקש ממני דבר יותר יעיל, דהיינו להביא לי את המעטפה, לבקש שאקנה בול, ואדביק אותו בעצמי, ואז אשלשל את המעטפה לתיבת הדואר! לשם מה הייתי צריך להביא את הבול אל הרב? השיב לו מרן זצ"ל כהאי לישנא: במעטפה זו מונחים כספים שאני שולח לת"ח עני, ומדובר אפוא במצוה גדולה שאני זוכה לקיימה, והיא מצוות אחזקת תורה וצדקה. לימדוני רבותיי, ולימדונו כל בעלי המוסר, שערכו של כל חלק וחלק במצוה, לא יסולא בפז, וכשנגיע לבית דין של מעלה, לאחר מאה ועשרים שנותינו, יראו לנו את שוויו של כל חלק כזה, ואז נצטער שלא עשינו חובתנו כראוי, ולא קיימנו את כל חלקי המצוה בשמחה ובהתלהבות. והנה המשיך הגאון ואמר, אני כבר זקנתי ושבתי, ואין בכוחי ללכת בעצמי עד לבית הדואר, ולקנות את הבול, ולשלשל את המעטפה. אם הייתי יכול לעשות זאת, הייתי עושה זאת בעצמי, אבל כיון שהדבר אינו בכוחי, ביקשתי להרוויח לפחות את מה שאני כן יכול לעשות... והרי להדביק את הבול, אני עדיין יכול, וכאמור – גם מעשה זה של ההדבקה, שהוא חלק מהמצוה של משלוח הכסף לת"ח העני, הוא מעשה-של-מצוה, ושכרו גדול עד למאוד, ולכן ביקשתי ממך להביא את הבול אליי...
חוויית השבוע שלי אז ישיר משה,שירת השמחה,התקווה,השאיפה,ניסים,שמחות,אהבה,להדביק, אמרי שפר כ"ג ניסן ה'תשע"ו אמר הגאון רבי חיים ברים: בקריעת ים סוף היו ישראל מוקפים מכל הצדדים, ים סוף, מדבר, חיות רעות ופרעה. בני ישראל חשבו שזה מצב של חושך. היה נראה לעיניהם שזה המצב הכי גרוע שיכול להיות. אין הצלה, הכול אבוד. אבל בשמים היה כבר "שביעי של פסח", המפות הלבנות היו כבר פרוסות – אורו של שביעי של פסח הופיע כבר! כן הוא בהרבה דברים. חושבים שהמצב עתה הוא הגרוע ביותר שיכול להיות, מצב של חושך, אבל בשמים מסתכלים אחרת. מפות לבנות צחורות פרושות כבר, השמחה כבר נמצאת. כאשר יודעים שהכול מהקב"ה לטובתנו אז אין צריך לפחד, רק להתפלל לה' המצפה ומתאווה לתפילתנו! ("נעימת החיים"(
בספירת העומר אנו אומרים "היום יום , " והכוונה היא שהיום יהיה יום, שיֵדעו מה פעלו בכל יום, מה פעלו אתמול ומה צריכים לפעול היום
הפסוק "והתגלח" בפרשת תזריע, הוא פסוק ל"ג, יש אומרים רמז שב ל"ג בעומר עושים תגלחת - חלאק'ה, וגם האות ג הוא גדול, רמז על ג' שנים
. ואהבת לרעך כמוך אני ה'. יש לומר פירוש הפסוק ואהבת לרעך כך, "ואהבת לרעך" כמו שאתה תתנהג עם רעך באהבה ואחדות, "כמוך אני ה'" כך אני אהיה אתך כמוך, וכמו שנאמר 'ה' צלך' ונתבאר בדברי מרן אלוקי הבעל שם טוב, שכמו הצל של אדם, שהתנועות שהוא עושה כך עושה הצל כנגדו, כך כמו שאדם מתנהג למטה עם חברו באהבה ובמידות טובות, כך מתנהג עמו מלך עליון. וזהו "ואהבת לרעך" כי "כמוך אני ה'", להתנהג גם עמך באהבה אוצר החיים
היכן טמון האושר? קבוצה של 50 אנשים השתתפו בשיעור פילוסופיה. לפתע, המרצה החליט לעשות איתם פעילות קבוצתית. הוא החל לחלק לכל אחד מהאנשים בלון. כל אחד התבקש לרשום את שמו על הבלון. לאחר מכן כל הבלונים נאספו והוכנסו לחדר אחר. המשתתפים הורשו להיכנס לחדר עם הבלונים וכל אחד מהם נתבקש למצוא את הבלון שלו, תוך 5 דקות. כולם החלו לחפש אחוזי תזזית את שמם, מתנגשים אחד בשני, דוחפים אחד את השני ונהיה בחדר כֵאּוס גדול. בסוף חמש הדקות אף אחד לא הצליח למצוא את הבלון שלו. עכשיו, כל אחד נתבקש לקחת בלון בצורה אקראית ולתת אותו לאדם ששמו רשום על הבלון. תוך מספר דקות היו כולם עם הבלון שלהם. המרצה התחיל לדבר ואמר: אותו הדבר קורה בחיינו. כולם מחפשים אחוזי תזזית את האושר בכל עבר, לא יודעים איפה הוא מתחבא. האושר שלנו טמון באושרם של אחרים. תן להם את האושר שלהם ותקבל את האושר שלך. זוהי המהות של החיים האנושיים... חוויית השבוע שלי קריעת ים סוף,מדבר,חיות רעות,פרעה,"שביעי של פסח",ספירת העומר,ל"ג בעומר, באהבה ,אוצר החיים,
אמרי שפר י"ג ניסן ה'תשע"ו
אַף אַתּה אֱמוֹר לוֹ ְכְּהִלכוֹת הַפֶּסַח אֵין מפטִירין אַחַר הַפֶּסַח אֲפִיקוֹמן. כמו שאסור לאכול אחר הפסח כדי שישאר הטעם בפיו, כך אמור וספר לו ביציאת מצרים באופן שישאר הטעם בפיו. (החידושי הרי"מ) בדרשת שבת הגדול תשס"ז, נשאל הגאון רבי פינחס שרייבר "מה לקחת לארבע כוסות, יין או מיץ ענבים?" חיוך רחב עלה על פני הקדוש...: והשיב מה שיותר טעים!". "מה באמת מקור דבריו ? ברמב"ם (פ"ז ט'): "ארבעה כוסות האלו צריך למזוג אותן כדי שתהיה שתיה עריבה, הכל לפי היין, ולפי דעת השותה!" (מפי אחד השומעים - "נר לשולחן שבת" ) בימות החול מברכים איש את רעהו בבוקר 'א גוט מארגן’ ובלילה 'א גוטע נאכט’, ואילו בשבת מברכים תמיד 'א גוטן שבת’, משום שהוא יום קדוש בפני עצמו. והנה ימות המשיח נקראים "יום שכלו שבת”, ועל זה אנו מבקשים קרב יום אותו יום שכלו שבת, אשר הוא לא יום ולא לילה, שלא לעצמו וקובע ברכה לעצמו. יברכו איש את רעהו בברכת יום או לילה, שיום קדוש הוא )לב שמח לכ"ק האדמו"ר מאלעסק) החומרות של פסח אין להם שיעור, שהם כמו תכשיטי אישה, שככל שמוסיפים הרי זה משובח. (רבי בונם מפרשיסחא) דולר אחרון, שישה ילדים (שיחת השבוע, גיליון 1528) "הסיפור הזה מלווה אותי יום-יום", פותחת הגב' טובה אדלר , תושבת אשדוד, את סיפורה המדהים. "אנחנו חסידי גור, אבל אבי שיחיה קשור מאוד לרבי מליובאוויטש. הוא היה נוסע הרבה לארה"ב ונהג לבקר אצל הרבי. בכל פעם, כשהיה חוזר, היינו מצפים לסיפור ולחוויות מהרבי. באווירה הזאת גדלתי". היא נישאה לר' אריה אדלר בחודש אב תשמ"ח. כהכנה לחתונה החליטה לשהות כמה שבועות בחודשי הקיץ בחצר הרבי. התקופה הזאת זכורה לה כתקופת התעלות בלתי-רגילה. היא השתתפה בהתוועדויות, בתפילות ובמעמדי 'חלוקת דולרים'. אחרי החתונה קבע הזוג את מקום מגוריו באשדוד, והחיים זרמו על מי מנוחות. מחשבות מייאשות החודשים חלפו ודאגה החלה למלא את ליבם: הם לא זכו לילדים. "החברות כבר טיילו עם עגלות, קבעו לצאת לגני שעשועים, ואני נותרתי מאחור", היא מספרת. "הלכנו לרופאים, ללא הועיל. בכל נסיעה של אבי לניו-יורק הוא הקפיד להזכיר את שמי לפני הרבי. הרבי היה נותן לו עוד דולר, 'עבור הבת', אבל התגשמות הברכה התמהמהה". חלפו שלוש שנים וחצי. מחשבות מייאשות החלו לכרסם בליבה. "מי יודע אם אי-פעם אזכה לילד משלי", תהתה בכאב. בחורף תשנ"ב המליצו הרופאים על טיפול מיוחד, אחרי שכשלו כל הדרכים האחרות. "אין צורך לתאר את המתח שליווה את הטיפול", היא משחזרת. "אני עדיין מצטמררת כשאני נזכרת ברגע שבו קיבלנו את הבשורה כי הטיפול לא הצליח. יצאנו במפח נפש נורא". תשלום על המתנה כמה שבועות אחר-כך, בחודש אדר א תשנ"ב, התארגנו אביה ובעלה לנסיעה עסקית לניו-יורק. היא החליטה לטוס איתם כדי לקבל בעצמה את ברכת הרבי. ביום ראשון, כ"ו באדר א, התייצבו ב'חלוקת הדולרים'. האב ביקש שתינתן לו אפשרות לעבור עם בתו. המזכיר הציע לחכות לסוף התור, וכך היה. מספרת הגב' אדלר: "תחילה אמר אבי לרבי כי בא לניו-יורק לשבועיים והציג מתנה שמשפחתנו הכינה: כיסוי לחלות. הרבי איחל 'הצלחה רבה', נתן עוד דולר ואמר: 'עבור מתנה צריך לשלם'". הברכה נולדה אבל מחשבותיו של האב היו נתונות לבתו. "אבי הצביע לעברנו, ואמר לרבי: 'לשלם להם! אין להם ילדים, הם צריכים להיוושע בילדים'. הרבי נתן לבעלי דולר ואמר לו: 'זה לברכה והצלחה', ואז הוסיף עוד דולר ואמר: 'וזה עבור זרעא חיא וקיימא'. אזרתי אומץ והתחלתי לומר לרבי שאני מבקשת הבטחה, אבל הרבי כמו הִסה אותי, נתן בידי דולר, בעודו מביט בי, ואמר: 'זרעא חיא וקיימא'". זו הייתה 'חלוקת הדולרים' האחרונה של הרבי. חלפו תשעה חודשים ושלושה שבועות, ובכ' בכסלו תשנ"ג נולדה בתם הבכורה. "זה היה 'נטו' הברכה הקדושה של הרבי", היא מספרת בהתרגשות. "קראנו לה ברכה, על שם שנולדה מברכה של הרבי". בני הזוג זכו לשישה ילדים, ואחד מהם שמו, איך לא, מנחם-מענדל. חוויית השבוע שלי דרשת שבת הגדול,שתייה ערבה,א גוט מארגן, א גוטע נאכט,א גוטן שבת, ימות המשיח, נקודה שבועית, פרשת השבוע "אחרי מות" ה'תשע"ו
ביום שישי בערב ישבו המוני יהודים ברחבי העולם ויסבו לשולחן הסדר. זהו ערב מיוחד בו אנו יודעים בדיוק מה יאכל כל יהודי ויהודי ברחבי העולם. זהו אחד מהייחודים של ערב זה בעם שלנו. כחלק מהערב המיוחד הזה אנו מצווים לספר מדור לדור את סיפור יציאת מצרים וכל זאת על ידי קריאת ההגדה. ממבט עליון נראית לנו האגדה אסופת פסוקים וסיפורים ללא קשר ומבנה מסודר ובקלות אנו הולכים לאיבוד ופשוט מחכים לשעת האוכל. הרב רימון, בהגדה המיוחדת שהוציא לא מזמן, עוזר לנו בהבנת מבנה החלק העיקרי של ההגדה הוא "המגיד". באופן כללי נסביר שההגדה פונה לכל סוגי האנשים: אלה האוהבים ללמוד על ידי סיפור, כאלה שדווקא מעדיפים להתפלפל בלימוד מעמיק וגם באנשים שמעדיפים המחזה ישירה של הדברים. בנוסף לכך צריכים לזכור שהתכלית העיקרית של ערב ליל הסדר הוא שנצא בסופו של דבר בשבח ותודה לבורא עולם על הנס הגדול שעשה לעם ישראל בהוצאתם ממצרים ונודה לו על כך ונרגיש כאילו אנו בעצמנו יוצאים ממש משם. מבנה "המגיד" מחולק אם כן לארבעה חלקים שכל חלק מהם בנוי משלושה שלבים שווים: תחילה יש שאלות,לאחר מכן עונים על השאלות בסיפור, ובסוף כל חלק מגיע שלב ההודאה והשבח. החלק הראשון מעובר על ידי סיפור של גאולה פיזית ובו אנו מתחילים בשאלות מה נשתנה, מספרים את הקטע של "עבדים היינו" ומודים לה' על ידי: "ברוך המקום ברוך הוא..." החלק השני מועבר גם כן על ידי סיפור, אלא שהפעם זהו סיפור של גאולה רוחנית. השאלות בחלק זה הם שאלות ארבעת הבנים: "חכם מה הוא אומר?" וכו', נענה על ידי הסיפור "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותנו" ונסיים שוב בשבח והודאה במשפט "ברוך שומר הבטחתו לישראל". יש צורך בשני החלקים האלה מפני שתהליך הגאולה מתחיל בצד הגשמי ועובר לצד הרוחני. הגאולה מתחילה במציאות פיזית וממנה בוקעת הגאולה הרוחנית, וכך היה במצרים, תחילה שיחרור מידיו של פרעה ולאחר מכן מתן תורה. בהתאם להסבר זה נאמר שגם השאלות בכל חלק מתאימות. בחלק א' מדובר בשאלות גשמיות (מה נשתנה) ובחלק ב' אלה שאלות רוחניות (מה העדות והחוקים). חלק ג' ב"מגיד" יהיה על ידי דרשנות ולמדנות בה נשאל בתחילה: "מה ביקש לבן הארמי לעשות?" (כאן יש הליכה ממש למקור ההתחלתי בהיסטוריה), נמשיך בסיפור ארוך של למדנות פסוקים "צא למד ..." על מקרא ביכורים, ונודה לה' בשיר הידוע דיינו. בחלק ד' והאחרון הוא חלק ההמחשה בו נשאל שאלות על כל מאכל ומאכל: "מצה זו שאנו אוכלים על שום מה?"... וכו', נספר את הסיפור על רבן גמליאל "פסח מצה ומרור" ונודה לה' על ידי שני המזמורים הראשונים מההלל. רצוי לעיין בהגדה במקביל להסבר זה וכך נגיע לליל הסדר מבינים ויודעים טוב יותר לקראת מה אנו עתידים לבוא ונעבור בקלות יותר ערב מיוחד זה.
פסח שמח וכשר ושבת שלום !
תודות: לצחי מיכאלי חוויית השבוע שלי
לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם האגדה,אסופת פסוקים,סיפורים,סיפור יציאת מצרים,ברוך המקום,ברוך הוא,גאולה רוחנית,
אמרי שפר י"ב ניסן ה'תשע"ו ''אור לארבעה עשר בודקין את החמץ” שואל רבי יהושע מבעלזא זצ"ל: "בודקין את החמץ" הן היה ראוי לומר "בודקין את הבית מן החמץ"! אלא תירץ, שהחמץ רומז כידוע ליצר הרע והשמיעונו שאין די לבקר ולמצוא ולאתר את העבירות, אלא לאחר שמצאנום יש "לבדוק את החמץ" לעצמו לראות מהיכן נובע, מה הן נקודות התורפה דרכן מתגנב היצר הרע - וכיצד ניתן לחסמן, מה הם שורשיו - וכיצד לעקרן ולהוציאן מן השורש ... (מתוך ‘שערי ארמון’(
אחרי 120 שנה ישאלו את האדם: "חמץ או ַמצה"? האם הְּחמְּצת את החיים? או מיצית את החיים? המתנה הכי גדולה שיש לאדם זה הזמן, אך עלינו לזכור 'ימיו כצל עובר...' הזמן טס ויום שעובר אינו חוזר. האם מיצינו או החמצנו?!
אמר האדמו"ר רבי ישראל מבלזוב: ממה שהצריכו לספר לבן דווקא בדרך שאלה ותשובה, ולעשות כל מיני תחבולות כדי שישאלו הילדים 'מה זאת', אנו למדים יסוד גדול בדרכי ההוראה והחינוך: אם רוצים שהילד יקלוט במוחו מה שלומדים עמו, חייבים לעשות זאת באופן שזה יעניין אותו, וללא זה לא יועיל מאומה ברוב הלימוד! ("שופרא דישראל" הגש"פ(
אין שאלות מסופר על יהודי שאיבד את ילדיו ומשפחתו בשואה וזכה לשרוד ולהגיע לארץ ישראל והקים מחדש את ביתו משפחה גדולה דור ישרים יבורך. פעם אחת בהיותו מיסב בליל הסדר עם נכדיו בעת שאלה מה נשתנה לפתע שאל את הסבא אחד מהנכדים: ״סבא יקר, אנחנו יודעים שאתה לבד מכל המשפחה זכית לעבור את מלחמת העולם ומאורעות השואה, וראית את מה שעוללו לכם ואת הסבל הנורא. ואחרי ככלות הכל הגעת לארץ ישראל... סבא, איך ומהיכן שאבת את כל הכוחות ולא איבדת את שפיות דעתך, כלום לא היו לך הרבה שאלות?? והנה זכית ובנית הכל מחדש והיום אתה שש ושמח וזוכה שוב למשפחה גדולה!! מהו הסוד שלא התייאשת ועלית ונתעלית כל כך סבא יקר??" הס הושלך בשולחן, ולתדהמת כל הנוכחים ענה לו הסבא: "דע לך בני שבאמת לא היה לי קל ונותרתי עם המון המון שאלות... עד שפעם אחת הוזמנתי לליל הסדר אצל הרבי הקדוש רבי ישכר דב מבעלזא זי"ע וכאשר הגיע לשאלת מה נשתנה, הבן של הרבי (לימים ממשיך דרכו - כ"ק מרן רבי אהרן מבעלזא זי"ע) לא שאל כלל מה נשתנה, מה עשה הרב הזיז הצלחות ממקום למקום והבן לא שואל, המשיך והזיז את השולחן והבן לא שואל... הפך את השולחן ועדיין הבן לא שואל... אז שאל הרבי: מיין זיס קינד, ילדי המתוק, למה אינך שואל כלום? אין אתה רואה פה הרבה שינויים? שימו לב מה השיב הבן לרבי: ״על אבא לא שואלים שאלות״ ושוב חזר ״על אבא לא שואלים שאלות!!!" הבנתם, נכדיי היקרים, היו לי הרבה שאלות אחרי השואה, אבל מאותו ליל הסדר ועד היום מלווה אותי שנים רבות שכל מה שאבא עושה הכל לטובה, ולכן מאז ועד היום לא שאלתי מאומה ובזכות זה היום זוכים אנחנו להיות ביחד ששים ושמחים!!" חוויית השבוע שלי חמץ,נקודות התורפה,חמץ או מצה,ימיו כצל עובר,תחבולות,הוראה,חינוך,אין שאלות,
אין דרך חזרה לביצה מטיגון חביתה (פתגם אנגלי)
הדין הוא שאם בלע מצה יצא, בלע מרור לא יצא, ובודאי שאם בלע הגדה לא יצא (הגר"ח פלאג'י(.
וכאן הבן שואל . הוא לשון שאלה ובקשה, בליל הסדר יכול כל בן ישראל לשאול ולבקש מאביו שבשמים את כל צרכיו, ולהשיג אפילו דברים שלא עמל ולא יגע בהם. (בית אהרן( ושאינו יודע לשאול, את פתח לו . אמר הרה"ק רבי צבי הירש מרימנוב, שה'שאינו יודע לשאול' עושה הטוב ביותר מכל הארבעה בנים, כיון שהוא הולך בתמימות ואין לו קושיות על הבורא, 'את פתח לו' הקב"ה פותח לו ומשפיע לו כל מה שצריך . )מהר"י מבעלזא(
זו חליפתך (הסיפור המלא פורסם בשבועון 'כפר חב"ד') "סליחה, האם אתה נוסע לציוּן של הרבי?". הרב משה אורנשטיין, ראש ישיבת חב"ד בנתניה, הסב את ראשו, וראה לפניו אישה מבוגרת. היא הוסיפה שבאה מירושלים, והיא בחניית ביניים בדרכה ללוס-אנג'לס. עז רצונה "לבקר אצל הרבי". זה היה בנמל התעופה קנדי בניו-יורק. הרב אורנשטיין השיב שהוא עצמו נוסע לשם, והיא יכולה להצטרף למונית המסיעה אותו. בהגיעם למתחם ה'אוהל' החל הרב אורנשטיין להתכונן לכניסה לציוּן. הוא למד מאמר חסידות של הרבי וערך הכנה נפשית. בעודו שקוע בהכנותיו יצאה האישה מהציוּן וניגשה להודות לו. "תודה מקרב לב", אמרה בארשת שמחה. "רציתי כל-כך לבוא לרבי; הלוא נולדתי בזכותו!". הרב אורנשטיין נדרך. הוא ביקש ממנה את מספר הטלפון שלה, וכעבור זמן התקשר אליה, לביתה שבירושלים, ושמע מפיה את סיפורה המופלא. משה-מענדל פיינר ז"ל ורעייתו יענטה-פערל היו זוג צעיר, ניצולי שואה. שניהם נולדו בגליציה, באזור העיר בעלז. חתונתם נערכה במחנה העקורים פוקינג שבגרמניה, בשנת תש"ו (1946). שם גם נולדו שני ילדיהם הראשונים – שמריהו וצביה. בתחילת חורף תש"ט החלה יענטה-פערל לחוש כאבי בטן עזים. רופאי המחנה היו בעלי ידע דל, ומלבד מתן תרופות הרגעה לא יכלו לסייע לה עוד. בעלה קבע לה תור אצל רופא במינכן. הלה בדק אותה ואמר שלפי השערתו יש אצלה גידול ממאיר, ואם אכן יתברר שכך – אין מנוס מלבצע כריתת רחם, כדי להציל את חייה. הגברת פיינר לא ייחסה לדברים משמעות רצינית מדיי, והעדיפה להישען על חוסר הוודאות של הרופא. הכאבים שככו מעט, ובאותה עת הצליחה המשפחה להשיג אשרות כניסה לארה"ב. בקיץ תש"י (1950) באו לארה"ב. אך הכאבים חזרו, והפעם בעוצמה חזקה יותר. רופא משפחה הִפנה אותה בדחיפות למרכז הרפואי 'בית ישראל'. שם התברר לבני הזוג כי האבחנה של הרופא הגרמני נכונה. "אין מנוס מכריתה", הובהר להם. כדי לעבור את הניתוח במימון המדינה נדרשה שנת מגורים בארה"ב, אך הרופא הבהיר: "אין לכם שנה להמתין". בני הזוג חשו שעולמם חרב עליהם. תחילה סירבו לקבל את הגזֵרה, והלכו לרופאים אחרים, אולם כולם היו תמימי דעים. שעון החול אזל והלך. כמוצא אחרון החליטו לבקר אצל רופא שהתגורר בשכונת קראון-הייטס בברוקלין, ושמו יצא כמומחה גדול בתחום. כשנה קודם לכן נסתלק הרבי הריי"צ (רבי יוסף-יצחק שניאורסון) מליובאוויטש, ושרביט ההנהגה הועבר אל חתנו, הרבי מליובאוויטש. בני הזוג פיינר יצאו במפח נפש מהרופא המומחה מקראון-הייטס, שחזר על אבחנות קודמיו. הם החליטו להיכנס אל הרבי, ולבקש את עצתו וברכתו. מזכירו של הרבי התחשב במצבם, ואישר להם להיכנס באותו יום. הם נכנסו מלוּוים בשני ילדיהם. משה-מענדל הגיש לרבי את התיק הרפואי, וסיכם את אבחנת הרופאים שאין מנוס מכריתה. הרבי עיין מעט במסמכים הרפואיים, ולפתע הישיר את מבטו לעבר משה-מענדל ושאל: "מי היה הרופא הראשון שאִבחן את מחלתה?". משה-מענדל השיב: "היו רבים". "אבל מי היה הראשון?", חזר הרבי ושאל. משה-מענדל החל למנות כמה מהרופאים שבדקו את רעייתו בארה"ב. דעתו של הרבי עדיין לא נחה. "מי היה הראשון?", חזר ושאל. משה-מענדל נבוך. הוא אימץ את זיכרונו, ולא הצליח לזכור. בליבו תהה מה החשיבות בציון שמו של הרופא הראשון. הוא גם חש אי-נוחות כלפי הממתינים הרבים בחוץ. "אל תחשוב על הממתינים בחוץ", שמע את קולו של הרבי, "נסה להיזכר מי היה הרופא הראשון שאִבחן את המחלה". האישה נזכרה: "זה היה רופא במינכן שבגרמניה", אמרה. "הא!", אמר הרבי, כאילו זו הייתה התשובה שציפה לה. פניו הרצינו מאוד. הוא פנה אל שני הילדים הקטנים ושאלם אם שמעו על מעלליהם של הנאצים כנגד היהודים. הם הנהנו בחיוב, והרבי הסביר להם במילים פשוטות שהללו רצחו שישה מיליון יהודים. שאל הרבי את הילדים: "אתם אוהבים את אימא שלכם? אתם רוצים שהיא תחיה?". השניים הנהנו בחיוב. "ובכן", המשיך הרבי, "צודק יהיה שניקח אישה נאצית בגרמניה והיא תהיה כפרה על אימא שלכם?". בני הזוג הוכו בתדהמה. "אתה מסכים?", שאל הרבי את הבעל. הלה לא הצליח לענות מרוב תדהמה, והרבי שב על שאלתו. כשהשיב בחיוב, הוסיף הרבי בהחלטיות: "תהיה לה רפואה שלמה, ויהיו לכם עוד ילדים!". הם יצאו מחדרו של הרבי, והגברת פיינר פרצה בבכי של אושר והקלה. ואכן, מחלתה נעלמה כלא הייתה. זמן קצר לאחר מכן נתבשרה כי ברכתו של הרבי מתחילה להתגשם. בערב ראש השנה תשי"ג נולדה להם בת, גליקל שמה, ושנה אחר-כך נולד בן, ישראל שמו. "אני הבת שנולדה בעקבות ברכת הרבי", סיימה האישה את סיפורה המדהים. "אני גליקל לבית פיינר". חוויית השבוע שלי
ביצה,טיגון,חביתה,בלע מרור,בלע הגדה,לשאול,לבקש,ארבעה בנים,קושיות,זו חליפתך, אמרי שפר י' ניסן ה'תשע"ו
בכל ההגדה אינו מוזכר שם "משה" רק פעם אחת בקטע של רבי יוסי, ואפילו שהוא הרי היה עיקר הגואל, מ"מ כדי להדגיש את "אני ה' ולא אחר " )מפרשים(
הבאר היטב (סי' תסט) מביא בשם הירושלמי שלא יאמר אדם כמה טורח פסח זה, כי זו טענת הרשע "מה העבודה הזאת לכם".
הגאון מווילנה אמר שההוכחה הכי גדולה לכך שאתה לא מושלם זאת העובדה שאתה חי כאן, ולא חלק ממלאכי עליון.
המצווה הקשה ביותר בליל פסח הוא חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים (רי"ז מבריסק(
כוחה של תפילה (פניני עין חמד, גיליון 517) כשנכנסה רבקל'ה לכיתה א', לא הייתה ילדה מאושרת ממנה. היא ציפתה לרגע זה כל שנת ה"גן חובה". בכל בוקר היא קמה בהתלהבות, קראה "מודה אני", לבשה את התלבושת האחידה של בית הספר, אכלה ארוחת בוקר קלה, ובעליצות ושמחה המתינה להסעה , שתבוא לקחתה אל הכיתה, למורה ולחברותיה, אל המקום שאותו כל כך אהבה. בוקר אחד, ללא כל התראה מוקדמת, התעוררה עם כמה יבלות קטנות על כף ידה. אמא שלה חשבה "בוודאי זה יחלוף כמו שבא". היא לא התייחסה לזה ברצינות. אך כעבור יום, היבלות החלו להתפשט. הן התרבו וכיסו את כל כף היד. בשלב זה לקחו את רבקל'ה לרופאים, שנתנו משחות למיניהן אך מאום לא השתנה ולא עזר, ולהפך, היבלות המשיכו לחגוג. הן עברו לכף היד השנייה, ומשם לפנים. רק בפנים לבד היו עשרות יבלות קטנות וגדולות. חלקן אף פגע בריסים שהפריעו לפקיחת העין, וההורים עמדו חסרי אונים מול תופעה איומה שכזו. הפעם השקיעו ההורים את כל מרצם בנושא, רבקל'ה מצידה פסקה מללכת אל בית הספר שהיה כה אהוב עליה, ילדות התרחקו ממנה, ואף למסיבת סיום שכה ציפתה לה, יעצו לה לבוא עם כפפות... שלא תדביק אף אחת. רבקל'ה נכסה לדיכאון. השמחה שהייתה על פניה נעלמה, ומילדה עליזה וחרוצה מהטובות בכיתה, הפכה לילדה מופנמת ושבורה. העצבות הייתה ניכרת היטב על פניה, היא העדיפה להסתגר בביתה ולנתק קשר עם חברותיה. מספרת האם: "הייתי מתוסכלת, הרגשתי שאני מאבדת את הילדה מבחינה רגשית, הנושא העסיק אותי יום ולילה , לקחתי אותה לרופאים מומחים, חלקם בעלי שם עולמי, אלפי שקלים נשפכו כדי למצוא מזור ל בתי המסכנה, אך דבר לא עזר". רבקל'ה עברה גם לרופאים אלטרנטיביים, הומאופתיה, דיקור סיני, פרחי באך, קינסיולוגיה, וכל מיני מומחים למיניהם, שניסו להציע את עזרתם, אך המצב לא השתנה, רק החמיר יותר ויותר. בין שאר הטיפולים נזקקה רבקל'ה לפסיכולוגית עקב מצבה הנפשי שנפגע קשות, "ואני" אומרת האמא, "מרגישה איך אני מאבדת את רבקל'ה מבחינה רגשית ונפשית, ואין בידי לעזור לה במאומה, זו הרגשה שלא ניתן לתארה במילים". אחד הרופאים הגדולים הציע כניסיון אחרון... ניתוח! להוריד את היבלות בהרדמה כללית, וכבר היו דברים מעולם, כל יבלת שמורידים בניתוח, נלווה לה כאבים יום - יומיים לאחר מכן, ופה היו עשרות יבלות! בלית ברירה נתנו ההורים את הסכמתם לניתוח, ויום אחד נכנסה רבקל'ה לחדר הניתוחים , כשכולם מקווים שמכאן תצמח הישועה. הכאבים הצעקות והבכי חלפו, היבלות נעלמו, והיא שבה להיות כשהייתה. אבן גדולה נגולה מלב ההורים, סוף סוף הגיע הקץ לסבל הנוראי שארך מספר חודשים. חודש ימים חלפו מיום הניתוח, ורבקל'ה קמה בבוקר עם מספר יבלות על כף ידה. ההורים בהיסטריה, נסעו מיד לרופא המנתח, הראו לו את היד, הרופא הרים ידיו ואמר: "האמינו לי, ניסיתי לעשות את הטוב ביותר שניתן, זו תופעה נדירה, ואין לי הסבר לכך איך קורה דבר שכזה לאחר הניתוח?! ". "שבנו הביתה", מספרת האמא, "ולא פסקתי מלבכות. הפעם הרגשתי , שלא אהיה מסוגלת לעמוד בניסיון הזה. ראיתי איך רבקל'ה מתחילה לפרוח מחדש, ועכשיו הכל יחזור בחזרה, איך אעמוד בזה? היבלות שבו בהמוניהן, וכעבור ימים ספורים היו שוב עשרות יבלות על הפנים והידיים. חמותי , ששמעה שהיבלות שבו, קראה לבנה, אבא של רבקל'ה, וביקשה: "אנא הקשב לי, סע לבני ברק, לגאון ר' חיים קניבסקי שליט"א, ספר לו כל מה שרבקל'ה עברה, ותבקש ברכה. אמור לו , שאתה רוצה סגולה, ללא סגולה אל תצא מחדרו". שמע הבן לקול האם, ובאותו מוצ"ש הקרוב, בחצות ליל, נכנס האבא לר' חיים. בדמעות בעיניו ,סח את כל אשר עבר על בתו עד לניתוח שנערך לפני כחודש, ועתה הכל חזר, עשרות יבלות על הידיים והפנים. ר' חיים האזין לכל הסיפור הכואב של רבקל'ה, הושיט ידו ואמר "רפואה שלמה". ביקש האבא לקבל סגולה (כידוע מחלק ר' חיים סגולות לכל מיני דברים ) אך הצדיק שב ואמר: "תתפללו!, אתה יודע מה זה תפילה של אמא?!" . הנכד של ר' חיים שעמד נוכח במעמד, פנה לסבו וביקש אולי יש סגולה לתת לו אחרי סבל כה גדול שעובר? ר' חיים שב חזר ואמר " : האמא צריכה להתפלל". יצא האבא מחדרו של ר' חיים, התקשר לאשתו וסיפר לה מה אמר ר' חיים. "רק תפילה של אמא! זו הסגולה שר' חיים נתן". אמא של רבקל'ה שמעה את התשובה ופרצה בבכי. אמנם היא "גם" התפללה, אך את מירב האנרגיה והכוחות השקיעה ברופאים ובתרופות ואת העיקר שכחה, גם אחרי שנרמזה מהמנתח , שהרים ידיו לא קלטה שזה רק בשליטה של בורא עולם, והיא רצה מרופא לרופא כש"העיקר חסר מהספר". היא ניגשה לארון, הוציאה את הסידור, ועם הרבה ייסורי מצפון בפעם הראשונה התפללה תפילה עמוקה "לבורא עולם רופא כל בשר ומפליא לעשות", היא לא הפסיקה לרגע כל שורה נשתנקה מבכי, הדמעות גלשו ונספגו בדפי התהלים וכך היא ישבה עד אור הבוקר זועקת לבורא עולם , שיחוס וירחם על רבקל'ה שלה וישלח לה רפואה שלמה מן השמים. "ומפליא לעשות" – באותו בוקר קמה רבקל'ה ומספר יבלות גדולות נחו על הכרית עליה ישנה, דבר שלא קרה עד היום בכלל, בתחילה לא חשבו , שזו תחילת הישועה, אך מהר מאד ראו שעוד יבלות ועוד יבלות החלו לנשור... שבוע ימים ארך הנס, היבלות נשרו ביום ובלילה, ולקראת שבת לא נותרה יבלת אחת, ופניה וידיה היו נקיים כתינוק שנולד. "למדתי דבר נורא וחשוב בחיים, וזה רוצה אני להגיד לכל האימהות" אומרת האם, "אין לנו מושג , איזה עוצמות אדירות יש בכוח התפילה שלנו, הבה ננצל אותו, הכוחות נגישים ובהישג יד, על כל דבר ודבר, אף על הפעוט ביותר. הרבו בתפילה, תפילה אמתית, תנו לספר התהילים לספוג את הדמעות, ותראו ישועות! ". חלפו מאז מספר שנים.. רבקל'ה כיום פורחת, שמחה ועליזה, אך אמא שלה לא מפסיקה לשבח ולהודות על העבר ולבקש על העתיד, מאבא יושב במרומים שהוא טוב ומטיב לכל, רופא כל בשר ומפליא לעשות. חוויית השבוע שלי ההגדה,משה,רבי יוסי,הירושלמי,הגאון מווילנה,יצא ממצרים,כוחה של תפילה , אמרי שפר ט' ניסן ה'תשע"ו
אומרים בדרך הלצה, שטענת הרשע היא שאינו מתנהג כמו שצריך, ואינו מקפיד על פאות וזקן, מפני שגם כשנולד נולד בלעדיהם, לכן אומרים לו, שגם שיניו צריכים להוציא, שהרי נולד בלעדיהם. התובנה היא ש"אני לא צריך להיות אדריכל גדול. אני צריך להיות אדם גדול". זאת תהיה תורת המצורע (יד', ב') - כשמתקשרים אליכם ולכל אדם בעולם, המילה הראשונה שאומרים היא 'הלו' ומדוע באמת? התשובה היא: 'הל"ו' זה ראשי תיבות לשון הרע ורכילות. ולכן בלי לשים לב אנו מזהירים בפתח השיחה את עצמינו ואת זה שעל הקו: 'הלו' תיזהר מלשון הרע ומרכילות. יש גורסים כהא לחמא עניא. והמכוון, שהגם שכל מערכות העולם מתקדמות בצעדים ענקיים עם הטכנולוגיה המתקדמת עם כל המכשירים המתקדמים למיניהם, אבל מצוות התורה לא נשתנו מאומה ולא תהא תורה אחרת, וזה "כהא" לחמא עניא ללא שום שינוי. כוחה של ברכה (פניני עין חמד, עלון 536) להלן סיפור המעובד מהחו' "מאת ה' הייתה זאת" ויש בו כדי ללמדנו, מה כוחה של ברכה. סיפר הגה"צ רבי שלמה ברעוודא זצ''ל: נסעתי פעם במונית לומר שיעור בעיר רחובות. התלוו אליי למונית זוג ישישים, שרצו לנסוע לרחובות לבקר את בתם ואת הנכדים, בדרך סיפר לי הישיש את המעשה הבא: " עברתי את כל מראות השואה ל"ע, והגעתי בתור פליט לאחר המלחמה. הייתי בחור מבוגר ובודד, ולא ידעתי אנה אני פונה. פגשתי ידידים והם יעצו לי: 'ישנו צדיק נשגב בבני ברק וקוראים לו הצדיק הרב ישעיהו אברהם קרליץ המכונה 'ה חזון אי"ש , ' תסע לבני ברק כנס לצדיק ותבקש ממנו ברכה , לכל מה שאתה צריך. אנשים רבים פנו לצדיק - ונושעו. ברכותיו עושות פרי ולכן כדאי לך לנסוע אליו". נסעתי לבני ברק ונכנסתי אל החזון אי"ש סיפרתי לו את כל מה שעבר עליי. אמר לי הרב ": דבר ראשון אתה זקוק לפרנסה. מה הייתה מלאכתך לפני המלחמה? " אמרתי לו שהייתי מלמד לתשב"ר וכשהחלה המלחמה , נפסק הכל.ו אמר לי החזון אי"ש: " אם כן, אתה צריך לקבל משרת מלמד תינוקות בישראל! השי"ת יעזור לך! ותכף אחרי זה אתה צריך גם שידוך טוב והגון, השי"ת יברך אותך! ." בזה נסתיימה פגישתי עם החזו" א. ממשיך מיודענו לספר: "אך יצאתי מביתו של החזון אי"ש, פניתי ימינה לכיוון רחוב ר ' עקיבא. לפתע אני פוגש ידיד שלי משנות הנעורים, שמחנו מאד להיפגש ובכינו מרוב התרגשות. סיפרתי לידידי , שרק לפני יומיים הגעתי לארץ ישראל ושלחו אותי לקבל ברכה מהחזון אי"ש והוא אמר לי לחפש משרת מלמדות! ". אמר לי הידיד: "אני זוכר, שהיית מלמד בחול" דע לך, אני מנהל כאן בית הספר וכרגע אני מחפש מלמד. יש לך משרה אם אתה מעוניין! ואני גם חושב עתה על שידוך הגון בשבילך!" המשודכת שהציע, זו אשתי היושבת עכשיו על ידי", סיים הלה, "וכל העסק הזה של הצעת הפרנסה והשידוך נמשך רק עשרה רגעים... זאת מיד אחרי שקיבלתי את ברכתו של החזון אי"ש. חוויית השבוע שלי הלצה, פאות וזקן, אדריכל גדול,אדם גדול,תורת המצורע,לחמא עניא,כוחה של ברכה , אמרי שפר ז' ניסן ה'תשע"ו
זֹאת תוֹרַת: לרמוז שהמדבר לשון הרע עובר על כל התוֹרָה. וזה רמוז בכל אחד מהספרים של חמישה חומשי תורה: בראשית: מסופר על חטא הנחש ועונשו, 'הנחש סיפר לשון הרע על בוראו שאמר מן העץ אכל וברא העולם'. (חז"ל(. שמות: מסופר עלָ דָתן וַאֲבִּירָם שהלשינו על משה רבנו שהרג את 'המצרי' –הם נענשו במחלוקת קורח. ויקרא: הזהירה התורה במפורש על איסור רכילות ולשון הרע: "לא תלך רכיל בעמך". (יט, טז(. במדבר: מרים שדיברה לשון הרע על משה: " וּתדבּר מריָם. על אֹדוֹת ָהִּאָשה הֻּכשית". (יב, א)-נענשה בצרעת. דברים: משה מזהיר את בני ישראל: "זכור את אשר עשה ה' אלוקיך למרים בדרך בצאתכם ממצרים". (כד, ט(
רבי משה מקוברין היה אומר על למדנים בעלי גאווה, המתנשאים בתלמודם: "בורא דשתית מניה לא תשדי ביה קלא" (בבא קמא צד) – בור שאתה שותה ממנו – בור התורה – "לא תשדי ביה קלא", אל תערב אותו ב'קלא', הוא פרק קלא בתהילים שבו נאמר: "ה' לא גבה ליבי ולא רמו עיניי, ולא הִלכתי בגדולות
רבי נחום מטשערנוביל היה אומר, העולם אומרים ”ר‘‘ח אלול ציטערין די פיש אין ים“ מגודל פחד ויום הדין. אבל זה לא אמת, כי לא רק הדגים רועדים, אלא הים ג‘‘כ רועד מפחד יום הדין. (לקוטי ש‘‘י)
רבי נפתלי מרופשיץ אומר: להוכיח לשוטה שיש פיקח ממנו - לכך דרושה חוכמה מרובה.
"רבי עקיבא אומר, כל המדבק עצמו בעוברי עבירה, אע"פ שלא עשה כמעשיהם, הרי זה מקבל פורענות כיוצא בזה. וכל המדבק בעושי מצוה, אע"פ שלא עשה כמעשיהם, הרי זה מקבל שכר כמעשיהם". (אבות דר' נתן)
רבי פינחס מקוריץ נכנס פעם אחת לבית מדרשו ומצא את החסידים שרויים בדיון ער. "על מה אתם משוחחים?", שאל. "מדברים אנו על עורמתו של יצר הרע הרודף אחרינו", השיבו החסידים. נענה רבי פינחס ואמר: "אל תדאגו, טרם הגעתם למדרגה זו שהיצר ירדוף אחריכם; לפי שעה אתם רודפים אחריו". רבי צדוק הכהן מלובלין היה אומר: השמחה – עיקר העשירות. ירבה אדם כסף כחול אך שמחת בלב אין לו - נקרא עני.
רבי ראובן קרלנשטין שליט"א ספר על רבי חיים ברים זצ"ל, שפעם אמר דרשה בצבור וקרא אותה מתוך הכתוב. לאחר שסיים את דרשתו, שכח את הדף על הסטנדר. נטלו האנשים את הדף והתברר שהוא ריק. שאלו אותו לפשר העניין, ולאחר הפצרות הסביר, שהדרשן שדרש לפניו, הקריא את דרשתו מן הכתב. חשש רבי חיים שאם ידבר בעל פה יראה הדבר כאילו הוא דרשן גדול מן הקודם. מה עשה? נטל דף ניר ריק ועשה עצמו קורא מתוכו. "לחוס על כבודו של אדם".
"ביום טהרתו והובא אל הכהן" [יד, ב] . (ופריו מתוק). אפשר לרמוז, כי תיבת 'והובא' אותיות, 'ואהוב', רמז למה שכתב הרמב"ם ז"ל בפרק ו' מהלכות תשובה, שבעל תשובה, קודם היה שנאוי ומרוחק מה', ואחרי שובו הוא אהוב וחביב, וזה רמז הכתוב פה ביום טהרתו, 'ואהוב' אל הכהן, כלומר כששב בתשובה אז מלבד הטהרה, ואהוב, הוא אהוב לפני ה', כמו הכהן, כי תכף כששב נעשה אהוב למקום כמדובר (חומת אנך). מעשה בבחורה בעלת תשובה, בת להורים חילונים לגמרי, שאביה פנה אליה וביקש רשות למצוא עבורה חתן. האב עמד על כך, שמאחר ומשפחתם הינה נחשבת למכובדת ועשירה, כך גם צריכה להיות משפחת החתן, "כראוי וכנאה למשפחתנו החשובה". אמרה הבת לאביה: "אין לי שום התנגדות לשידוך עם משפחה עשירה, רק דבר אחד חשוב לי – שיהיה בחור שיושב ולומד!". האב, שהינו אדם תמים ואינו מכיר כלל את הציבור החרדי ומושגיו, התקשר לשדכן המתעסק עם 'כל המגזרים', וסיפר שמחפש עבור בתו בחור טוב שיושב ולומד, כמובן ממשפחה מכובדת. "יש לי בחור מצוין שעונה על כל הדרישות שלכם", אמר השדכן. ונקבעה פגישה. הבחורה הגיעה למקום המיועד, ראתה את הבחור, ו...חשכו עיניה. לפניה עמד בחור בעל מראה של אדם רחוק מאוד מיהדות. מיהרה להתנצל, והסבירה שמדובר באי-הבנה, כי ביקשה בחור חרדי שיושב ולומד . הבחור ביקש להבהיר: "גם אני יושב ולומד, באוניברסיטה, בעוד זמן קצר אני מסיים תואר בפיזיקה... ואני גם קצת דתי - סיפר בגאווה - משתדל לקרוא לפעמים פרשת שבוע, ולבקר בבית הכנסת בחגים...". הבחורה חזרה והתנצלה, הבהירה עם איזה בחור התכוונה להשתדך, וביקשה לסיים את הפגישה. עדינות נפשה של הבחורה, הרשימו מאוד את הבחור. הוא היה מלא התפעלות מאצילותיה ומידותיה. ומה אירע כעת? – כעבור מספר ימים נכנס לישיבה מצויינת לבעלי תשובה, ובחלוף שנתיים של שקידה ושקיעה בלימוד התורה, הפך לבן עלייה אמיתי ! הבחור פנה אל אביה של אותה בחורה, וביקש לברר אם בתו התארסה. האב השיב בשלילה, והבחור ביקש להיפגש עמה שוב. הבחורה ביררה אודות הבחור, וכששמעה מרבותיו שמדובר בעילוי של ממש, שקדן מופלא ואציל המידות, הסכימה להיפגש עמו. בפגישה נוכחה לגלות, שאכן מדובר בבחור שונה לחלוטין מזה שפגשה לפני שנתיים, ובסייעתא דשמיא, באו השניים בברית האירוסין. ומי מופיע כעת? - - - השדכן, שמבקש לבוא על שכרו ולקבל דמי שדכנות מלאים ! וכאן באים בני הזוג וטוענים, ששמא אין הם חייבים בדמי שדכנות, כי הבחור שהתארס, הוא אינו אותו בחור שהשדכן הציע כי 'פנים חדשות באו לכאן'... ונשאלת השאלה – האם קיים במקרה זה חיוב לשלם לשדכן? השיב מו"ר הגאון יצחק זילברשטיין שליט"א: הבחור דנן, בשעת ההצעה, לא התכוין כלל ללכת ללמוד בבית המדרש, ולכן עובדת הפיכתו לבעל תשובה תלמיד חכם, היא בגדר 'נולד', ולא כזו הצעה הציע השדכן; ובפרט, שדבר נדיר מאוד הוא, שבחור שלומד פיזיקה באוניברסיטה, ינטוש את לימודיו, ויהפוך לבן ישיבה מצויין. כך שעצם הצעתו של השדכן, אין לה שום סיכוי, ונועדה לכישלון מלכתחילה, ולכן אינה מחייבת בדמי שדכנות. אולם, כשהצעתי את דבריי לפני גיסי מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א, אמר שיש לשלם לשדכן את מלוא דמי השדכנות, כי כל אדם עשוי לעשות תשובה, אפילו אחד שהיה 'רשע כל ימיו'; 'אמש היה זה שנאוי לפני המקום, משוקץ ומרוחק ותועבה; והיום הוא מודבק בשכינה, אהוב ונחמד קרוב וידיד' (רמב"ם בהל' תשובה). ומאחר וגם יהודי רחוק עשוי להפוך לבעל תשובה ואף לתלמיד חכם, ממילא הצעתו של השדכן אכן הועילה, והביאה לנישואי בני הזוג. ולכן - סיים מרן הגר"ח - יש לשלם לשדכן את שכרו!
כוחה של תאווה ((שלום לעם ) (קול ברמה גליון 134) שמו של המלך אפוליוס נודע בכל המדינות כמלך רב חסד וירא א-לוקים, הנוהג בנתיניו בכבוד ובהתחשבות. עושרו של אפוליוס היה רב ועצום, וחדרי אוצרותיו הכילו מטבעות זהב רבות מספור ואבנים טובות עד בלי קץ. מדי שנה נהג המלך לסייר בשטחי מלכותו כדי לפגוש את המושלים ואת השרים. גם אנשים פרטיים יכלו לשטוח בפניו את בקשותיהם, והוא היה מעניק להם ביד רחבה מן העושר הרב שחנן אותו בורא עולם . באחת השנים החליט המלך אפוליוס להפליג לביקור באחד מאיי הים שהיו בשליטתו. משרתיו וחייליו ציידו את הספינה המלכותית בכל הדרוש למסע, החל מצרכי מזון ובגדי שרד ועד למתנות יקרות לאנשי האי. ההפלגה ארכה כמה ימים והים היה רגוע ושקט, אך יום אחד פקדה סערה עזה את האזור. ארובות השמים נפתחו וגשם זלעפות הציף את הסיפון. ספינתו של המלך היטלטלה כעלה נידף, רוחות סוערות הטילו גלי ענק על דופנותיה ואיימו להטביעה . עמד המלך אפוליוס על הסיפון ונשא תפילה לבוראו. וכה אמר המלך ': א-לוקי השמים והארץ, היבשה והים, אנא הצל אותי והשיבני בשלום לארצי ולמולדתי. והיה אם אזכה לחזור ולעלות על חוף מבטחים, אטול את הדבר הראשון שייקרה בדרכי, אשלש את משקלו במטבעות זהב, ואחלקם לחולים ולעניים . 'והנה זה פלא – שעה קלה לאחר מכן שככה הסערה, הים שָ קט והגלים הרועשים הפכו לדממה. הספינה המלכותית ונוסעיה ניצלו והמלך הורה לקברניט להמשיך בדרכו אל האי . כשהגיעו לחוף והמלך ירד אל הכרכרה המלכותית, נתקלה לפתע רגלו בחפץ קשה שהיה טמון בחול. הוא התכופף והרים את החפץ המוזר והקעור שהיה מעופש ומלוכלך. המלך שזכר את נדרו הורה מיד למשרתיו להניח את החפץ על כף המאזניים '. הניחו בכף הנגדית מטבעות זהב, וכך תעשו שלוש פעמים, ואת הכסף חלקו לחולים ולעניים', אמר להם . משרתי המלך עשו כדבריו. הם הניחו את החפץ המוזר על כף המאזניים והחלו להניח על הכף הנגדית מטבעות זהב, אך לתדהמת הכול קרה דבר מוזר: ככל שהם הניחו מטבעות זהב, עדיין היה החפץ כבד יותר. הם הניחו עוד ועוד מטבעות זהב, ועדיין הכף שעליה החפץ נותרה למטה . התפלא המלך מאוד. הוא ציווה להביא מאזניים נוספות, אך גם הפעם התברר כי ככל שאנשיו מוסיפים ומניחים שקים מלאים של מטבעות זהב, עדיין החפץ כבד מהם . כינס המלך את יועציו ואת חכמיו וביקשם לפענח את החידה המוזרה. את שהבטיח לבוראו בעת צרה הוא מבקש לקיים, אולם החפץ המסתורי, כך נראה, כבד יותר מכל הזהב שיש באוצרותיו .לאחר שאיש מהיועצים ומהמומחים לא הצליח לספק למלך הסבר מניח את הדעת, החליט המלך לקרוא לדֶנַייפוס, פילוסוף מתבודד שחי בבקתת עץ בהרים, אולי הוא בחכמתו יוכל להבין את פשר הדבר . יצאו שליחי המלך אל ההרים, והזמינו את הפילוסוף אל הארמון. הראה המלך לפילוסוף את הפלא הגדול ושאלו האם יש לו הסבר לתופעה . בחן האיש הזקן והחכם את החפץ ואמר ': אדוני המלך, החפץ הזה אינו אלא חלק מגולגולתו של אדם, וזהו סודה: בגולגולתו של בן אנוש אצורה כל כך הרבה חמדנות ותאוותנות, ששום כמות של מטבעות זהב לא תוכל לספק אותה. משרתיך יוכלו להעמיס עוד ועוד שקי זהב, ועדיין הגולגולת תהיה כבדה יותר. 'אם כן', הקשה המלך, 'כיצד אוכל לקיים את הבטחתי? האם יש לך עצה, איש חכם ?' 'יש ויש עצה', השיב הפילוסוף '. צווה את משרתיך, אדוני המלך, ויביאו לי דלי אחד מלא בעפר . 'הדלי הובא. הפילוסוף הניח את הגולגולת על כף המאזניים וכיסה אותה בעפר. לאחר מכן נטל חופן מטבעות והניחן על הכף שכנגד. להפתעת הכול התאזנו כפות המאזניים למרות הכמות הזעומה של הזהב . 'כל עוד הגולגולת לא נקברה בעפר', הסביר הפילוסוף למלך, 'תאוותה אינה יודעת שובעה. אך ברגע שקוברים אותה מתחת לאדמה, שוב אין לה שום צורך במטבעות זהב כלשהן ' ... ציווה המלך לקבור את הגולגולת, ולחלק שלושה שקי זהב לעניי הארץ.
חוויית השבוע שלי
הנחש,לשון הרע,מחלוקת קורח, למדנים,בעלי גאווה, רועד מפחד,יום הדין,חוכמה מרובה,
אמרי שפר ו' ניסן ה'תשע"ו בעיירה אמריקאית קטנה היו שלושה בתי כנסת - אחד אורתודוקסי, אחד קונסרבטיבי ואחד רפורמי. בשלושתם הייתה קיימת בעיה רצינית של סנאים המסתובבים בבניינים. לפיכך, כל קהילה, בדרכה שלה, קיימה ישיבה כדי לדון בבעיה. האורתודוקסים הגיעו למסקנה שזו גזירה משמיים שסנאים יהיו בבית הכנסת, והם פשוט ייאלצו לחיות עם זה. הקונסרבטיבים החליטו שעליהם לטפל בסנאים בסגנון הראוי של אחריות קהילתית ופעילות חברתית . הם לכדו את הסנאים באופן בלתי-מזיק ושחררו אותם בפארק שבקצה העיירה, רק כדי להיווכח שבתוך שלושה ימים הופיעו כולם בחזרה בבית הכנסת. בבית הכנסת הרפורמי נערכו מספר ישיבות ארוכות, ובהן ניתנה לכל החברים זכות להביע את דעתם . לבסוף הם החליטו לקבל את הסנאים כחברים בקהילה . עכשיו הם רואים אותם רק בראש השנה וביום כיפור....
החיים שלך הם כמו הצגה - שאתה הוא הבמאי, המפיק והשחקן הראשי.
הצלחת האדם תלויה בחוזקו לבצע את מה שהחליט בלי חזרה לאחור.
יש לעשות זיכרון לכך לעורר את האדם שיש קץ לימיו עלי האדמות.
אשה כי תזריע וילדה זכר. (דברים טובים – פרשת תזריע) סיפר הרב נחום כהן שהעיד ששמעו מפי הרב שמעון אליהו שלזינגר זצ"ל, שהתלווה יום אחד אל הצדיק רבי שלומק'ה מזוועהיל. והנה, ניגש אליו לפתע יהודי ומספר לו, בבכי רב, שהוא חשוך-ילדים מזה זמן רב. "אשתי הגיעה למצב כזה שהורתה לי לבקש ברכה מהרבי, ואמרה שאין לי מה לבוא הביתה בלי הבטחה מהרבי שיוולדו לנו ילדים. אני מבקש שהרבי ירחם עליי, ויבטיח לי זרע של קיימא", בכה היהודי. האדמו"ר הרהר לעצמו כמה דקות, ואחר כך אמר: "תראה, אתה מבקש ממני שאבטיח לך. אני מוכן, אבל בתנאי שגם אתה תבטיח לי כמה דברים". כמובן שהיהודי נתן את הסכמתו לעיסקה, ועוד בטרם שמע מה הן דרישותיו של הרבי, אמר 'הן'. ואז אמר לו הרבי: שמעתי עליך שהינך 'ראש המדברים' במקווה, וסביבך מתרכזים רוב היהודים שם. אני רוצה לבקש ממך שבלכתך למקווה, אל תדבר. ושנית, שמעתי שהדיבורים שלך אינם מסתיימים במקווה, אלא גם כאשר את מגיע להתפלל בבית הכנסת, אינך מהשומרים על שתיקה מוחלטת... ונחשב כאחד הדברים הראשיים. אם תבטיח לי שתפסיק לדבר במקווה ובבית הכנסת, אני מבטיח לך בן זכר. כמובן שהיהודי קיבל על עצמו את הדבר, ואלה שנפגשו עימו במקומות הנ"ל לא ידעו מה קרה לו... הם התרגלו לראותו מדבר ומדבר, והנה לפתע הוא שותק כדג. אבל, כבר אמרנו, מה לא עושים בשביל לזכות לזרע של קיימא?... ולכן, למרות שהסתכלו עליו כעל מי שירד מדעתו, המשיך לשתוק. ויהי לתקופת השנה התקיימה הבטחתו של הרבי ונולד לו בן זכר. הרבי מזוויהל התכבד בסנדקאות, ולאחר מכן שאל האב- המאושר את הרבי איזו 'מידה כנגד מידה' יש בשתיקה ולידת בן זכר? והרבי השיב בדברים מחודשים: מובא בשם רבי פנחס מקוריץ שהקב"ה קוצב לכל אחד את מידת ההנאות שייהנה כאן בעולם הזה. בזמן שהינך מדבר במקווה ובבית הכנסת את דיבורי החול, הינך ממלא את קצבת ההנאה שהקב"ה הקציב לך, ולא נשארת לך יותר זכות ליהנות מההנאה שבלידת ילד. כאשר הפסקת לדבר, ואז לא נהנית יותר מכך, אפשר היה לספק לך את הנאת הלידה. חוויית השבוע שלי אורתודוקסי,קונסרבטיבי,רפורמי,סנאים,בית הכנסת, הצגה,הבמאי,המפיק,השחקן,
אמרי שפר ה' ניסן ה'תשע"ו
אדם אחד הגיע לאדמו"ר אחד עם בנו הקטן, וביקש שהרבי יברך את בנו. שאל אותו הרבי "במה אתה רוצה שאברך את בנך ?" השיב האב "שהוא יהיה דבוק בצדיקים" . חייך הרבי ואמר אם כן, אברכו שיהיה עשיר, ובכך יהיו הצדיקים דבוקים אליו"...
בליל הסדר עושים זכר לכל העניינים שהיו בקריעת ים סוף, זכר למרור, זכר לטיט, זכר לחגיגה, זכר לפסח. מרגלא בפומיה דאבי מורי ז"ל בדרך צחות, שלכל הדברים שהיו ביציאת מצרים עושים זכר, ואילו לדבר זה שיצאו ברכוש גדול אין עושים שום זכר, אלא כנראה – היה מפטיר – שמן הרכוש הגדול לא נשאר אפילו זכר...
הנגעים באים על גסות הרוח. לכן הם מופיעים גם בבתים ובבגדים, שהם הגורם העיקרי לגאווה. רוב בעלי הגאווה הם בעלי בתי פאר ובגדי פאר. (רבי משה מקוברין)
יום אחד ימצאו תרופה לאדישות, ולאף אחד כבר לא יהיה אכפת.
וביום השמיני ימול... II (מפי הרה"ג ר' שלום זילבר שליט"א(
האדמו"ר מצאנז קלויזנבורג זי"ע בראשית בואו לאמריקה נתכבד בסנדקאות אצל אחד מאנ"ש, וכשכבר ישב על הכסא של אליהו והתינוק הושם על ברכיו, הבחין כי יש לתינוק כמין אבעבועות קטנות על הלשון, ומקובל היה אצלו שבכהאי גוונא אין מלין, הרבי זי"ע הורה מיד למוהל שלא למול, וקם מעל הכיסא, כמובן שמיד החל מהומה, ואבי התינוק כעס מאוד למה משבית לו הרבי את השמחה כשהכל מוכן לסעודה, והמוזמנים כולם הגיעו, והוא החליט לקרא לרופא ילדים שגר בסמוך, הרופא שבדק את הילד קבע חד משמעית שמותר למול אותו, אבל הרבי לא קיבל את דעתו, והאב טרח וקרא לרופא שני (יהודי) וגם הוא אמר הגם שיש לו משהו בפה אבל אין בזה כל סיבה לדחות את הברית, והרבי לא נכנע לדעתם, ואמר להם שהם יכולים לעשות כהבנתם, אבל הוא לא מוכן להיות הסנדק, כמובן שהברית לא התקיים, וכולם הלכו הביתה רוטנים על הרבי המחמיר הזה, למחרת בא אבי הבן לרבי זי"ע לבקש ממנו מחילה ולהודות לו, וסיפר, כי הילד קיבל חום גבוה, והרופא אמר שאם היה הברית מתקיים אתמול הייתה נשקפת סכנה לחיי התינוק, והרבי זי"ע הפטיר ואמר, שאז נוכח לראות שרב בישראל שמקובל אצלו דבר, חייב להישאר איתן בדעתו ולא להכנע לשום דעות אחרות אפילו לא של רופאים. חוויית השבוע שלי דבוק בצדיקים,עשיר,קריעת ים סוף,זכר למרור, זכר לטיט, זכר לחגיגה, זכר לפסח, בעלי הגאווה,בתי פאר,בגדי פאר,תרופה לאדישות, אמרי שפר ד' ניסן ה'תשע"ו
הא דאומרים בליל הסדר בברכת המזון )ויש נוהגים להגיד בכל יו"ט( " וצדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם" – דלזה אומרים "בראשיהם", ולא "על ראשיהם" – שלא די שהשטריימל מונח "על" הראש, אלא צריך להיות "בתוך" הראש...
האדמו''ר ה''בית ישראל'' מגור היה אומר בדרך צחות: מנין שאסור לעבור ברמזור אדום? שנאמר: ''ויאמר אליו אדום לא תעבור בי'' (במדבר כ יח).
הייתה אישה שאמרה שבעלה הוא 'מחמיר' גדול – על כל דבר הוא אומר "מאך מיר דאס" און "מאך מיר יענס " )תעשה לי זה ותעשה לי זה(...
יש אנשים שחושבים לעצמם מה קרה אם דיברתי כמה מילים על פלוני, מסבירים בעלי המוסר שגם הכהן אומר שתי מילים, "טהור אתה" או "טמא אתה", וזה קבע אם "טהור הוא" או לא.
וביום השמיני ימול... (דברים טובים פרשת תזריע) פורים תקפ"ג, פרשבורג. רבים מתושבי העיר מצטופפים בגורן עגולה סביב הרך הנולד, שזה עתה הוכנס בבריתו של אברהם אבינו. סנדק משמש אב-בית-הדין של פרשבורג, הגאון רבי דניאל פרסוניץ. המוהל הוא ה'חתם סופר' בכבודו ובעצמו. תלמידי ה'חתם סופר' מבחינים בשמחה מיוחדת על פני רבם. תחילה הם מייחסים את השמחה היתרה לעיצומו של יום - יום הפורים. אך כששמחת רבם גוברת מרגע לרגע ומגיעה לשיאה ברגע קריאת השם לילד - "ברוך-מרדכי" - הכול מבינים כי שמחתו המיוחדת של ה'חתם סופר' נעוצה ברך הנימול. תהיית הסובבים גוברת כאשר ה'חתם סופר' משנה מהנוסח הרגיל. לאחר "ואומר לך בדמייך חיי", בעודו מטיף טיפת יין לפי הרך, מוסיף הוא, כמעט לוחש - "נכנס יין יצא סוד". ומכיוון שאין מנהגו של ה'חתם סופר' בדברי משל וחידוד, מסיקים הנוכחים כי "דברים בגו". חולפות כמה שנים. ברוך-מרדכי, שנקרא כך לרגל יום הפורים שבו נימול, גדל והיה לנער בעל יראת-שמים מיוחדת במינה. השתתפותם של גדולי ישראל בברית- המילה שלו, והברכות שאצלו לו אז, ניכרות היטב בדרך תפילתו, בהידוריו במצוות ובטוב-ליבו המיוחד. אך אליה וקוץ בה - כל אימת שמישהו מנסה לפתוח עמו בדברי תורה, נאלם פיו של ברוך- מרדכי, והוא נותן בבן-שיחו מבט נבוך. עד מהרה מתבררת העובדה המצערת, כי מוחו של ברוך-מרדכי פשוט אינו מסוגל לקלוט דברי תורה, אף לא הקלים והפשוטים. ובכל-זאת, ברוך-מרדכי אינו נוהג לשוטט סתם כך ברחובות. את רוב יומו הוא מבלה בבית - המדרש, מול גמרא פתוחה. מתנועע ומתנועע בלי הפסקה. לא-אחת נוהגים ילדי העיר השובבים להתל בו. כשהוא קם לרגע ממקומו, נוטלים הם את הגמרא הפתוחה שהניח ומחליפים אותה במסכת אחרת. את ברוך-מרדכי, כך נראה, אין הדבר מטריד כלל. מה לו סנהדרין ומה לו בבא-בתרא. בשובו למקומו חוזר הוא להתנועע מול הספר הפתוח. את הילדים המחזה משעשע. לימים קם ברוך- מרדכי ובעצת רבותיו עולה לארץ-ישראל ומתיישב בירושלים. בעיר- הקודש הוא מקים משפחה, ואת לחמו הוא מוציא בשאיבת מים. יראת-השמים שלו ניכרת בכל הליכותיו, גם במלאכתו. בכל ראש-חודש נוהג ברוך- מרדכי לפקוד את בתי כל לקוחותיו ולספק להם מים חינם אין-כסף; שמא החסיר טיפה וקיבל תשלום שלא כהוגן במהלך החודש החולף. פורים תרנ"ג. בביתו של הגאון רבי שניאור-זלמן לאדיער, בעל 'תורת חסד' מלובלין, מגדולי חסידיו של אדמו"ר ה'צמח צדק' מליובאוויטש, מסבה לסעודת פורים קבוצה נכבדה מקרב תלמידי-החכמים ובני-העלייה של ירושלים. סביב עומדים רבים מהמון העם, המבקשים להתבסם משמחת הפורים בצילו של הגאון החסיד וחבורתו. גם ברוך-מרדכי שואב המים ביניהם. הגאון מלובלין מורה למזוג לנוכחים כוסות מלאות יין, שהלוא כך ראוי לעשות - "לבסומי בפוריא". פתאום נשמע קולו של ברוך-מרדכי. "רבי!", קרא אל הגאון היושב בראש השולחן, "היום מלאו שבעים שנה לכניסתי בבריתו של אברהם אבינו!". הקהל, שלא היה רגיל לשמוע את ברוך-מרדכי פוצה את פיו, בוודאי לא בקול רם, הביט בו בהשתוממות. אין זאת אלא שהיין הישן שלגם עשה את שלו, חשבו. הגאון מלובלין האיר פנים לברוך-מרדכי, והורה לשמשו למזוג לו עוד כוס מלאה יין. "מן הראוי לכבדו ביומו הגדול!", נימק הגאון בעל העיניים החריפות, המעוטרות בגבות עבותות. ברוך-מרדכי לא היסס ורוקן את הכוס עד תומה. הגאון לא הרפה מברוך-מרדכי: "נו, אולי תזכה אותנו בדבר תורה מענייני דיומא?". הנוכחים הבליעו את חיוכיהם למראה ברוך-מרדכי שתלה בגאון מבט מזוגג, ששכרות ובורות משמשות בו בערבוביה. " ענייני דיומא?! הלוא יש על זה מסכת שלמה, מסכת מגילה, ומה כבר אוכל להוסיף?". תשובה מפולפלת משהו לאיש כערכו. הגאון מלובלין, כאילו מתוך זחיחות-דעת, הוסיף ללחוץ: "ומה כתוב במסכת מגילה?". ואז, לתדהמת כל הנוכחים, פתח ברוך-מרדכי את פיו והחל להרצות בענייני היום. הוא קרא את לשון המשנה הראשונה, עבר מיד לגמרא, משם גלש לפירושי רש"י והתוספות, תיבל בדברי ראשונים נוספים, התגלגל למסכתות אחרות, הקשה, תירץ, השווה ופרך, עקר הרים וטחנם זה בזה. שעתיים רצופות פלפל ברוך-מרדכי בלי הפסקה , והמסובים היו שרויים בהלם מוחלט. לבסוף תש כוחו של ברוך-מרדכי והוא צנח על כיסאו ושקע בתרדמה. עוד הוא ישן וירושלים כמרקחה - "ברוך-מרדכי שואב המים הוא גאון אדיר!". עלתה על כולנה התפעלותו של ישיש מופלג, יוצא פרשבורג, שאמר: "אני עוד זכיתי להשתתף בברית- המילה של ברוך-מרדכי ולשמוע את דברי ה'חתם סופר' שאמר, 'נכנס יין יצא סוד'. אז היו הדברים בבחינת חידה. והנה, בחלוף שבעים שנה מאותו יום, נתגלה הסוד ונחשפה ברבים גאונותו המופלגת של ברוך-מרדכי בתורה". חוויית השבוע שלי ליל הסדר,ברכת המזון ,שטריימל,הצמח צדק,ה ''בית ישראל'',בעלי המוסר, "טהור אתה", "טמא אתה", אמרי שפר ג' ניסן ה'תשע"ו
הרה"ק רבי אשר מסטאלין זצוק"ל היה קורא תיגר על חסידים הבאים אל הרבי ומבליטים את מעשיהם הטובים ומסתירים את המעשים הלא טובים, כשאני הייתי בא אל הרבי המתוק שלי (הרה"ק רבי שלמה מקארלין זצוק"ל), הייתי מסתיר את כל הטוב שלי, כי התחת א-לקים הוא לתת שכר ועונש?! אבל את הרע שלי הייתי מראה לו, שכן נאמר ַ נגע צרעת כִּי תהיֶה ְבּאדם ְוהוּבָא אל הכֹּהן - הוא הצדיק, כדי שיתקן אותי.
וביום השמיני ימול... הפרשה הקודמת מסתיימת: להבדיל בין הטמא ובין הטהור, לכן מתחילה זאת בפרשת מילה: אישה כי תזריע... וביום השמיני ימול, לרמז, כי מצוות מילה. היא המבדלת בין טמא לטהור ובין ישראל לעמים. (ספרים)
חז"ל אומרים שכתוב בפרשה חמש פעמים "זאת תהיה תורת המצורע" כדי לרמוז לנו שמי שמדבר לשון הרע נחשב כמי שעבר על חמישה חומשי תורה.
ידועים דברי הגר"א באגרתו "בכל רגע שאדם חוסם את פיו, זוכה בשבילו לאור הגנוז שאין מלאך ובריה יכולים לשער".
השתדלות II (באר הפרשה – תזריע) בעיר קלם היה איש צדיק מפורסם , ושמו וכינויו רבי לייב חסיד, פעם עמד ר' לייב בתחנת הרכבת. ונעמד יחד עם כל העם בתור – לקנות 'טיקעט' עבור הרכבת, עבר שם אחד מתלמידי בית קלם, ומשראהו עומד בין ההמון, ניגש אליו ואמר לו, רבי הלא אין זה ראוי לפי כבודכם שתעמדו כאן בינות לכולם, הבא לי את המעות ואני אעמוד במקומך לרכוש את הכרטיס עבורך, נענה רבי לייב ואמר לו , אין בידי כלל מעות, אמר לו היהודי אם כן מדוע באתם הנה כלל , אמר לו ר' לייב הנה אנכי צריך ליסע מהכא להתם, אך דא עקא שאין בידי לפורטה אפילו שווה פרוטה, אלא מחמת 'השתדלות' באתי הנה – הלך התלמיד ורכש עבורו טיקעט ממעותיו שלו, לאחר שהביאו לרבי לייב חזר לשאלו, ילמדנו רבנו, באם לא היה למע"כ מעות מדוע הטריח עצמו לבוא עד הנה , ויען ר' לייב ויאמר – כי על האדם מוטלת החובה לעשות השתדלות, שלא להישאר שאנן בביתו, אלא שעליו לידע שלא עליו המלאכה לגמור, כי ה' הטוב יגמור בעדו וימציא לו כל המעות הנצרכים לי לנסיעה .
חוויית השבוע שלי קורא תיגר,חסידים,הרבי,שכר ועונש,נגע צרעת,הטמא,הטהור,חמישה חומשי תורה,השתדלות, אמרי שפר ב' ניסן ה'תשע"ו
אורח לא מוכר. בברית המילה של הרבי מסוכטשוב זצ"ל היה זר שאיש לא הכירו, אדם בעל הדרת פנים מרשימה ואומרת כבוד, האיש נדחק אל המקום שבו החזיקו את התינוק, הביט עליו, וברך אותו, לאנשים ששאלוהו לזהותו ענה, שהוא מופיע בכל ברית מילה ומברך את הרך הנולד: )אביר הרועים(
אליהו הנביא בברית מילה. פעם בא הרי"ם מגור זצ"ל לברית מילה בשבת, והרגיש שאחד מן הנוכחים חילל את השבת, נענה ואמר, איתא במדרש שאליהו הנביא ע"ה נענש בגלל התוכחה הקשה שהוכיח את בני ישראל, שהוא בא לכל ברית מילה, ולכאורה מה העונש שבדבר, אולם כשהוא מוכרח לבוא בין אנשים כאלה הרי שזהו עונש עבורו: (חידושי הרי"ם-מצוות(
הגה"ק מציעשנוב אמר שאם נותנים אצל סעודת ברית "דגים", אז הילד ילמוד חומש, ואם נותנים "בשר" אז ילמוד גמרא.
וביום השמיני ימול... הבעל ברוך טעם אמר שאחת הסיבות מחדירת הריפורם בגרניא היא, מפני שהפסיקו לעשות סעודה של בשר בברית והחליפו בסעודה חלבית: (דברי יחזקאל השלם דף ק"ב(
כוחה של קללה עד כמה עלינו להיזהר מכל מה שיוצא מפינו ובעיקר מקללה. לעיתים האדם סובל בעולם ואינו מודע שדווקא הוא שגולל על עצמו את גורלו בגין קללה שיצאה מפיו. להלן סיפור המעשה המעובד מהספר "העיתונאי" של הרב קובי לוי ומעשה שהיה-כך היה: שפרה שגיב עמדה לסגור שידוך. חלום חייה , להינשא לאחד העילויים של ישיבת "קול התור" , הולך להתגשם. חננאל גרוסבלום הוא הבחור של הישיבה, ושמו הולך לפניו לא רק באיכות הלימוד שלו, לא רק בחידושים ובקונטרסים הרבים שהספיק להוציא, אלא בעיקר על רקע אישיותו הכובשת והחביבות שהוא מקרין כלפי סביבתו. שפרה הייתה מאושרת ושמרה בסוד את מהלך התרקמות הקשר בינה לבין חננאל. היו אלה ארבע פגישות שנמשכו שעה וחצי כל אחת, אך תוכנן היה עמוס ביראת-שמים, אמונה ובטחון בקב"ה, ובעיקר ברצון לבנות בית יהודי על יסודות התורה. בפגישה הבאה, הרביעית, היו אמורים לסגור תאריך לאירוסין ולחתונה. לשפרה, בתו של ראש ישיבה נודע ובעל ייחוס חשוב הייתה חברה טובה מאד, ידידת נפש ממש. אסתר מורן. לה היא גילתה הכל. מה דיברו, מהם דעותיו ועל הישגיו המופלאים של הבחור שכל רבותיו משבחים ומהללים, ועל המחשבות היכן לגור, כאן, או אולי באחת מערי הפריפריה. אסתר הייתה קשובה והביעה שמחה עצומה ואוהבת על השידוך המוצלח. "יהי רצון שהזיווג יעלה יפה" ברכה בחום ליבה את חברתה "ובקרוב נוכל לחגוג את נישואיכם". "אמן. תודה", הודתה שפרה. "גם אני מאחלת לך מכל הלב, שתזכי בקרוב, להצעת שידוך נפלאה, ונזכה שתינו לשמוח אחת בשמחת חברתה . " היא הייתה המומה. היא לא האמינה למשמע אוזניה . השדכן התקשר הבוקר לאביה ומסר לו בצער: "צר לי הרב שגיב, אבל חננאל החליט מסיבות השמורות עמו, לא להמשיך בקשר. הוא מתנצל, הוא ממש דיבר בקול שבור, אינני יודע מה הסיבה, אך כנראה שמשמים חושבים אחרת. מסור לבתך שיש לי כמה הצעות משובחות לא פחות עבורה. ואני מאד מאד מתנצל בשמו. סליחה ". שפרה רצה לחדרה ופרצה בבכי גדול. "אבא שבשמים, הייתי בטוחה שזה השידוך שלי, לא העליתי בדעתי אפילו ברמז שחננאל יחזור בו... הוא היה כל כך נחוש בדעתו שבפגישה הבאה נדבר על תאריכים וכו'... אחרי שעה של בכי ושתיקה היא חייגה... אסתר הייתה על הקו, וניסתה לרכך במילים טובות את המשבר, אך ללא הועיל. שפרה הייתה שבורה ומצולקת, כפי שלא הייתה בחייה, למרות שבסך הכל היא בת 21 היא הייתה בטוחה שהצלקת הזו לא תגליד לעולם... היא לא טעתה בהרבה . עשרה חודשים אחר כך קיבלה שפרה הזמנה בדואר. אסתר חברתה נישאת בשעה טובה. למי? לחננאל גרוסבלום. השברון והדמע חזרו אליה והפעם בכוויות יותר עמוקות. דווקא חברתי הטובה אסתר, ידידת הנפש שלי, היא הזיווג של חננאל?! היא הרגישה איך ליבה מתמלא כעס והקפדות, גם שניהם. היא חשה נבגדת, היא הישירה עיניה למרומים ושאלה: "אבא, ריבונו של עולם, אני מרגישה , שאני נכנסת לניסיון נורא , שאינני יכולה לעמוד בו ." מאז הסתיים הקשר ביני לבין חננאל דחיתי את כל ההצעות. הייתה בי עוד תקווה שנחזור להיפגש שוב... ועל הכל אסתר שמעה, והכל היא ידעה... איך היא יכלה לעשות לי את זה. דווקא היא?!?! החברה הכי טובה שלי!?. שפרה אזרה עוז והחליטה לצאת לחופה. רגליה היו כבדות, ליבה כאוב, ונחשול דמעות רוויות מקנאה עמד לפרוץ מעיניה . היא הביטה אל הרב המקדש, אל כוס היין ועל טקס הנישואין . אחרי חצי שעה היא ביקשה לחזור הביתה. בדיוק באותה שנייה ירדו החתן והכלה במדרגות לכיוון האולם. היא הבחינה בהם, ואז היא סיננה מילים נוראיות. היא הרגישה, שאין לה כוח לעצור את הקללה האיומה הזו: היא חיפשה פינה להסתתר וקראה תהילים. ואמרה: "ריבונו של עולם, אני מבקשת , שלא יהיו להם ילדים לעולם...שלא ייהנו מהזיווג שלהם ".! החתן והכלה נבלעו באולם. שפרה השבורה החלה לצעוד ברחוב. אסתר כבר לא תוכל להיות חברתה הטובה. מה שנותר לה לשפרה, זו התקווה האכזרית, שהזיווג הזה לא יזכה לפרי בטן. אל תשאלו איך ולמה, אבל שפרה הרגישה, שהקללה הזו תתקיים. חלפו 25 שנה. שפרה קנול פנתה לעלות על גרם המדרגות לכיוון עזרת הנשים. לפתע היא מבחינה באשה בת גילה, מוכרת לה, ומסביבה כמה ילדות קטנות ומתוקות להפליא. אסתר? שפרה? "לא התראינו 25 שנה לפחות" אמרה אסתר "מה שלומך?". ברוך השם. ואיך אצלך? הפטירה שפרה במבוכה. " הודו לה', את רואה את 4 הקטנטנות האלה, הן הנכדות שלי, הן שובבות וחכמות. סיימנו את התפילה והן מבקשות: סבתא עכשיו טיול. " שנה טובה אסתר יקרה. שיהיה לך נחת עם הנכדים והבנים. מכל הלב". אמרה שפרה ועלתה בזריזות על גרם המדרגות לעזרת הנשים, כאשר היא נזכרת בפעם האחרונה , שראתה את אסתר ביום חתונתה עם חננאל -, וכמובן , את הקללה הנוראה! שפרה התיישבה על הכסא הראשון בעזרת הנשים ופרצה בבכי קורע לב: "הוי אבאל'ה שבשמים" , זעקה . "עכשיו ערב ראש השנה, ואני מבקשת מחילה סליחה וכפרה על הקללה הנוראה , שקיללתי אותה ביום חופתה. ואני מודה לך מעומק הלב – ריבונו של עולם – שהקללה הזו לא התקיימה בה , וברוך השם שהיא זכתה לפרי בטן ומהלכת עם נכדותיה המתוקות ברחובה של עיר. אני מאושרת בשבילה, אבל עצובה בשבילי. עכשיו , אבאל'ה , אני מבינה , מדוע לא נפקדתי עד היום בפרי בטן. מדוע עקרה הנני, ללא ולד, וללא סיכוי אי פעם לזרע של קיימא. הקללה שקיללתי אותה, פגעה בי. הרגשתי באותן שניות מזוויעות, שהקללה תתקיים, אך לא האמנתי שהיא תתקיים דווקא בי ." אומרת הגמרא במסכת מועד קטן: "ברית כרותה לשפתיים" – לאדם יש כוח עצום בפה, אשר לעיתים ככל אשר הוא מוציא מפיו, נגזר בשמיים , שכך יהיה וכך יעשה! וכדברי הגמרא במסכת כתובות: "כל המנבל פיו ומוציא דבר נבלה מפיו , אפילו נחתם לו גזר דינו של שבעים שנה לטובה , נהפך עליו לרעה –" כמה צריך האדם להיזהר בדבריו! ? חוויית השבוע שלי ברית המילה,הדרת פנים,אביר הרועים,אליהו הנביא,חומש,סעודה חלבית, כוחה של קללה
'כשדלת אחת של שמחה נסגרת, אחרת נפתחת; אך לעיתים אנו מסתכלים כל–כך הרבה על הדלת שנסגרה עד שאנו לא מבחינים בזו שנפתחה בפנינו...''
"כשהאדם עולה למעלה אין שואלים אותו על ה'חומרות' שנהג בהן, אלא אם נזהר מלראות ברע ואם לא עשה רעה ליהודי" (רבי יחיאל־מיכל מזלוצ'וב)
כשהחיים נותנים לך מאה סיבות לבכות תראה לחיים שיש לך אלף סיבות לחייך
כשהייתי בן חמש, אמא שלי אמרה לי ששמחה היא המפתח לחיים. כשהלכתי לבית הספר שאלו אותי: "מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?" כתבתי "שמח". אמרו לי שלא הבנתי את המשימה, אמרתי להם שהם לא מבינים את החיים.
טעות לעולם חוזרת (הרב מנחם אינגבר) כבני אדם, אנו עושים לעתים טעויות. טעות היא חלק מהותי בלימוד ובגדילה האנושיים. ב''פרקי דרבי אליעזר'' מובא שאחד הדברים שנוצרו לפני בריאת העולם זו תשובה. נשאלת השאלה: איך אפשר לברוא מה שנועד לתקן טעויות עוד לפני שבוראים את העולם, עוד לפני שנעשו טעויות? ודרשו חכמי המוסר כי מכאן בהכרח שטעויות הם חלק מהבריאה, כדי לגדול אנחנו חייבים לעשות טעויות, ולכן נבראה התשובה – לתקן את הטעויות שעשינו. ללמוד איך להיות יותר טובים יכולים רק שמוכנים להסכים להודות ולהכיר בכך שעשינו טעות. בכל מקרה של טעות, אסור לנו לחשוב שאם טעינו, נכשלנו. יש להפריד בן מעשינו לבין מי שאנחנו. יש לדעת שלטעות זה דבר נורמלי ובלתי נמנע. וכשאנחנו טועים זה לא אומר שאנחנו טעות אלא שעשינו טעות. והיא גם מעידה על עשייה – מי שלא עושה לא טועה, וטעות היא האפשרות למינוף עצמי. בוודאי שיש לבחון את הטעות, לחפש איזה ידע החמצתי או נעדר שאתו הייתי פועל אחרת. לבחון את רצף הדברים כי טעויות לא קורות בבת אחד כטעות ענקית, אלא הוא רצף שהוביל לטעות הסופית. וכשבוחנים אותו ומזהים – אפשר לבחור אלטרנטיבה, כיצד ננהג בעתיד במצב דומה. מתוך כך נזהה אלו שינויים צריך לעשות כדי להצליח. ובכל מקרה, אין כבעל ניסיון וכדאי להיעזר בהם.
חוויית השבוע שלי
דלת שמחה,חומרות,לבכות,לחייך,המפתח לחיים,המשימה,טעות לעולם חוזרת, אמרי שפר כ"ח ניסן ה'תשע"ה
אמר רבי יהושע בן לוי: חמש תורות כתובות במצורע (פירוש: חמש פעמים מופיע המושג "תורה" בפרשה בהקשר להלכות הצרעת והמצורע). "זאת תורת נגע הצרעת"; "זאת תהיה תורת המצורע" וכו'. ללמדך, שכל האומר לשון הרע, עובר על חמשה חומשי תורה (.מדרש רבה ויקרא טז, ו) אסור לוותר על התקווה " במי סודה רואים בועות הנראות, לכאורה, מים רותחים, אך כאשר ייגעו בהם, ניתן להיווכח כי הם קרים . והנמשל-לפעמים רואים אדם שמתלהב, כאילו כולו אומר קדוש, אך כשתוהים על קנקנו, הוא קר לגמרי..."
האדמו''ר מפינסק קרלין היה אומר לרמי''ם ''עליכם להתייחס אל התלמיד לא כמו בן אלא כמו נכד, כי על בן לפעמים כועסים אך מנכדים שואבים רק נחת רוח ומעודדים אותם תמיד במילה טובה''.
הרה"ק בעל התפארת שלמה זי"ע הסביר: "דע מה למעלה ממך –" דע, שכל מה שנעשה "למעלה –" בשמים – הריהו "ממך", הוא תוצאה של פעלותיך אתה, האדם .
" זאת התורה לכל נגע הצרעת" זאת התורה רפואה שלמה היא "לכל נגע הצרעת" – לכל המחלות ולכל המיחושים, כדברי חז''ל " חש בראשו יעסוק בתורה, חש בכל גופו יעסוק בתורה".
כמה נזהרים אנו מטיפת חמאה שנפלה לתבשיל עוף , וכבר רצים לרב , ואוסרים את התבשיל . ומגעילים את הקדרה איסור אחד מדרבנן . לשון הרע ,שבעה עשר איסורים מדאורייתא
כשבנה הרב בערל ויין (שעלה מאז ארצה) את ישיבת שערי תורה במונסי, ניו-יורק, הציע לו הקבלן להשתמש בקורות עץ פיניות מיוחדות שמחזיקות מעמד 150 שנה, במקום בעץ רגיל שמתחיל להתבלות לאחר 90. "לא תודה," אמר הרב ויין, "אנחנו לא רוצים להפוך את החיים שלנו מחוץ לישראל לדבר קבוע כל כך." הניצול מהמנזר הרוסי (שיחות השבוע גליון 1476) על-אף גילו (86), לאורך ימים ושנים טובות, ר' נפתלי בורנשטיין אינו שוכח שום פרט, ולו הקטן ביותר, מהשבי הירדני בימי מלחמת השחרור. התיאורים צבעוניים, התאריכים מדוייקים, הזיכרונות מלאי רגש, משל התרחשו אך אמש. בורנשטיין, או בכינויו בפי מכריו 'רֶבּ נפתלי', מוכר לתושבי שכונת בית ישראל כסנדלר פשוט, אולם מאחורי החזות הצנועה מסתתר סיפור חיים מסעיר. אפשר לשבת עם ר' נפתלי שעות רבות ולשמוע על ירושלים של פעם, זו שהייתה בלי חיבור מסודר למים ולחשמל, זו שעדיין אינה מעכלת את שפע השכלולים בני ימינו. "יש דברים שאספר ואנשים לא יאמינו", הוא אומר בקולו הצלול. במשך 62 (!) שנה שימש בעל קורא, בעיקר בבית כנסת חב"ד בשכונתו. היד התרסקה בורנשטיין ירושלמי בנשמתו, ותמיד מזכה את מבקריו בסיפור עסיסי מהשנים ההן. הוא נולד בשכונת בית ישראל ולמד ב'חדר' המקומי. לקראת מלחמת השחרור התגייס ל'הגנה' והשתתף בקרבות הקשים בגוש עציון. "לחמתי במנזר הרוסי נגד הירדנים והכנופיות הערביות שנעו לירושלים", הוא מספר. "ב-12 במאי הערבים התקרבו אל המנזר. הם חשבו שמולם ניצב כוח גדול, ולמעשה מנינו כשלושים חיילים. הירי גבר. לפתע נורה פגז אל העמדה שלי. ידי התרסקה. חשבתי שעולמי חרב עליי". בריחה ניסית בורנשטיין נמלט מהמנזר בדרך נס. "אמרתי למפקד שלא אוכל לגונן על עצמי בשל הפציעה הקשה, והוא אישר לי לסגת", משחזר בורנשטיין. הוא זחל רוב הדרך, וסביבו שורקים כדורים. "כשיצאתי מהמנזר, צעקו לי חיילים: 'נפתלי, יורים! הורד את הראש'".הוא הצליח להגיע למשואות יצחק, מתייסר מכאבי תופת. שם בישרו לו כי כמעט איש מהלוחמים במנזר לא נשאר חי. הפציעה הצילה למעשה את חייו. ירי ותהילים אבל כאן הסיפור רק התחיל. לאחר נפילת הגוש נלקח בורנשטיין, עם עוד פצועים, למעצר במשטרת חברון. בהמשך הועברו לבית לחם ומשם לירדן. כל תחנה לוּותה בניסים רבים מספור. בורנשטיין מספר כי בחברון ראה שוטר גרמני: "השוטר נראה לי גרמני. החברים לא האמינו, אך כששמעו אותו מדבר גרמנית, אמרו לי שצדקתי. הוא דיבר בכעס, ואמר איך אנחנו, קומץ יהודים, מעזים להילחם נגד הערבים. 'הם יכולים לכסות אתכם ביריקות', התבטא הגרמני". בשבי הירדני הוחזק תשעה חודשים, בתנאים קשים, שעליהם הוא מעדיף שלא להרחיב. בעסקת שבויים שוחרר עם עוד מאות שבויים. "כל שנה אני חושב על הנס שלי", הוא אומר. "אני נזכר ברגעים שבהם עמדתי ליד מכונת הירייה במנזר הרוסי ויריתי לעבר הקמים עלינו לכלותנו, בעודי אומר תהילים וחושב על הצדיקים. אני מברך על הנס הגדול שעשה עמי הקב"ה. הוא 'דאג' שאפצע ביד, אבל בזכות זה ניצלו חיי. לפעמים אדם חושב שעולמו חרב עליו, ורק מאוחר יותר הוא מגלה כי ניצל מדבר הרבה יותר גרוע".
הילד העשיר והחווה יום אחד, אביה של משפחה עשירה מאוד, לקח את בנו לטיול באזור הכפר במטרה להראות לו מה ההבדל בין חייו לאלו של אנשים אחרים כדי שילמד להעריך אותם. הם שהו מספר ימים ולילות בחוה אצל משפחה ענייה מאוד... כשחזרו מהטיול שאל האב את בנו: "איך היה הטיול? נהנית?... 'אבא, נהניתי ולמדתי המון', ענה הבן... 'האם ראית עד כמה עניים יכולים להיות'? המשיך האב...'כן' ענה הבן... 'אז מה למדת מהטיול בן'? ענה לו הבן: 'ראיתי שלנו יש כלב אחד ולהם יש ארבעה'...'לנו יש בריכה שמגיעה עד אמצע החצר ולהם יש אפיק נחל שאין לו סוף'... לנו יש גופי תאורה מיובאים מחו"ל, להם יש את הכוכבים המנצנצים כיהלומים בשמי הלילה'.. 'מרפסת הפטיו שלנו מגיעה עד לחצר השכנים, להם יש את כל האופק'... לנו יש חלקת אדמה לחיות בה, להם יש שטחים עצומים שמגיעים מעבר למה שניתן לראות'... אנחנו קונים את האוכל שלנו, והם מגדלים את שלהם'... 'לנו יש חומות מסביב לרכושנו, ולהם יש חברים שמגנים עליהם'...
חוויית השבוע שלי
ילד עשיר,החווה,תהילים,בריחה,המנזר הרוסי,שערי תורה,חמאה,תבשיל עוף,נכדים,מי סודה, אמרי שפר כ"ז ניסן ה'תשע"ה
החכמה לנשמה, היא כמו מזון לגוף.) ע"פ האבן עזרא(
ישתבח שמו של האדון שברא את בריותיו דגלים דגלים (כמו שנאמר "אִּיש עַל-דִּגְלוֹּ בְאֹּתֹּת לְבֵּית אֲבֹּתָּם" הסבירו החכמים שדגל משמעותו "תפקיד". שאין שני אנשים בעולם שיש להם אותו תפקיד. כמו שמדים מסמלים כל אחד במשרתו ודרגתו ומקום עבודתו או אמונתו וכמו הדגל לכל מדינה ולכל עיר וכל מחלקה וכיתה, את דגלו המיוחד, כך: "דִּגְלוֹּ בְאֹּתֹּת לְבֵּית אֲבֹּתָּם" ממש בזהות מוחלטת! שאם יש זהות מוחלטת, לא יתכן ששניים ימלאו את אותה משבצת. ה' ירחם שאחד מהם נשאר, והשני עובר ל'מקומו הקבוע' כלומר לעולם שכולו טוב.(בע"ה שיבוא משיח צדקנו ונחיה לעד, ובינתיים רק אחרי מאה ועשרים).
ישתבח שמו של מלך מלכי המלכים הקב"ה. שנשקף לאדם כאילו מביט אליו במראה. שבכל דרך שינהג האדם, באותה דרך ינהג ה' עמו, אם בטוב, טוב תבואנו, ואם לא, ר"ל,...בכל זווית שיפנה האדם באותה זווית, יראה לו פנים.
" כשאדם חש שאפסה תקווה, בבחינת 'מאַיִן יבוא עזרי', עליו לזכור שמיד אחר-כך נאמר: 'עזרי מעם ה', עושה שמים וארץ'" (הרבי מהר"ש מליובאוויטש(
הווידוי של הרב (שיחת השבוע גליון76 14) השיחה הקשה שהתנהלה בינו ובין אשתו עדיין הדהדה בראשו. שוב תינתה האישה באוזניו את מצבם הכלכלי הקשה והביעה את דאגתה לעתידם. "אליהו הנביא יושיע אותנו", ניסה לעודד אותה, ואולי את עצמו, ויצא מן הבית. התהלך לו יוסל ברחובות העיר לפיניק שבצ'כיה, מניח לרגליו לשאתו לאן שיחפצו, ופתאום שמע מאחוריו את שקשוק גלגליה של מרכבה מהירה. הוא זז הצידה, ואז הבחין שזו מרכבת הדואר. ביעף חלפה המרכבה על פניו, אך באותו רגע עפו מן המרכבה שני מכתבים ונפלו לרגליו. גחן יוסל, הרים את המכתבים ועיניו נפערו בתדהמה. על אחת המעטפות נכתב כי יש בה שלושים אלף מרקים! בידיים רועדות הטמין את המכתב הזה בחיקו, והחל לדלוק אחרי המרכבה כשהוא צועק: "עצור! נפל לך מכתב!". הוא השיב לרכב את המכתב השני, ואילו המעטפה השמנה נחה עמוק בכיס מעילו. בצעדים מתרוננים שב לביתו. "אליהו הנביא הושיע אותנו!", קרא באוזני אשתו הנדהמת, והניח לפניה את המעטפה. במילים קצרות סיפר לה את שהתרחש. אך זו לא הייתה שותפה כלל לשמחתו. "מה עשית?!", קראה בחרדה. "הכסף אינו שייך לנו!" "מה את דואגת", ביטל יוסל בזחיחות את פחדיה של אשתו, "הנמען ודאי יפוצה בידי הדואר ולא יינזק". הדברים לא התקבלו על דעתה של האישה. "זה משחק באש", הזהירה את בעלה. "בעוד זמן קצר יגלו אנשי הדואר כי המעטפה היקרה נעדרת, ובוודאי יבואו לחפשה אצלנו. לאן נוליך את החרפה כשיתברר כי גנבנו כסף שאינו שלנו". אולם תאוות הממון בערה בליבו של יוסל ולא הניחה לקול ההיגיון לקררה. יוסל טמן את הכסף במקום סתר, ובליבו כבר החלו להתרקם תכניות וחלומות. הנקישות בדלת החזירו אותו במהרה לקרקע המציאות. איש הדואר עמד בפתח, מלוּוה בשוטר. התעורר חשד, אמרו ליוסל, שמעטפת הכסף שאבדה נמצאת ברשותך. הם עשו חיפוש מהיר, אולם לשמחתו של יוסל לא מצאו דבר. איש הדואר נטה לוותר, אולם אז הרצינו פניו של השוטר. "חוששני", סינן, "ששניכם, היהודי ואיש הדואר, עשיתם יד אחת". יוסל נלקח למעצר. הימים חלפו. יוסל נמק בבית הכלא, הכסף לא נמצא, ושום פתרון לא נראה באופק. אשתו, המתייסרת בתוכה, החליטה לעשות מעשה. יום אחד הוציאה את הכסף ממקום המסתור, והחישה את צעדיה לביתו של רב העיר, הגאון רבי ברוך פרנקל-תאומים. מבעד לחלון הציצה אל הבית, השליכה את הצרור פנימה והסתלקה מן המקום. למשמע קול הנפילה נשא רבי ברוך את עיניו והבחין במעטפה שנחתה על הרצפה. הוא בחן את הכתוב על גבה, ואז נחרש מצחו קמטים. שלושים אלף מרקים... זו המעטפה המבוקשת, שבעטייה יושב יוסל במעצר. משהו כאן לא כשר, הבין הרב. הוא שקע בהרהורים. אם ישיב את המעטפה – ייפול החשד עליו ועל הקהילה כולה. הרב יצא מן הבית כדי לשקול בדבר באוויר הפתוח. זמן מה צעד לבדו, חוכך בדעתו כיצד לנהוג, ופתאום שמע קול קורא בשמו. זה היה כומר העיר, שבירכו לשלום. באותו רגע צץ רעיון במוחו של הרב. "אמור לי", פנה אל הכומר, "האם מחוייב אתה לסודיות כלפי מאמיניך שבאים להתוודות לפניך?". "ודאי!", השיב הכומר, "אסור לי לגלות לאיש את סודותיהם". "והאם גם מי שאינם בני דתך יכולים להתוודות לפניך?", הוסיף הרב ושאל. הכומר אישר. "אם כן", המשיך רבי ברוך, "חפץ אני להתוודות לפניך". הכומר לא ידע את נפשו מתדהמה. "הרב, האם אתה... מתלוצץ?". "אני מדבר ברצינות גמורה", השיב רבי ברוך. בתוך זמן קצר ישבו השניים בביתו של הכומר, ורבי ברוך גולל לפניו את סיפורה של המעטפה. "מבקשך אני", אמר לכומר, "שתשיב אתה את המעטפה, ותאמר לפקידי הדואר כי היא ניתנה לך מאת מתוודה, שזהותו חייבת להישמר חסויה". הכומר הסכים. למחרת עבר קול בעיר: מעטפת הכסף הוחזרה! יוסל שוחרר מהכלא ומיהר אל ביתו. שם שמע מפי אשתו את אשר עשתה. "עליך ללכת לרבנו, להודות לו", אמרה לו. רבי ברוך קיבל את יוסל במאור פנים ובירכו ב"ברוך מתיר אסורים". יוסל השפיל את עיניו. "לא, רבי", נקוו דמעות בעיניו, "אינני חף מפשע, אלא אשם בכול. המעטפה הייתה ברשותי. חטאתי ופשעתי". והוא גולל לפני הרב את כל הנעשֶה. לפתע נשמעה דפיקה בדלת. הכומר עמד בפתח. הוא בא להעניק לרבי ברוך את חמש-מאות הזהובים שהובטחו כפרס למשיב האבֵדה. "הכסף אינו מגיע לי", אמר הכומר, "שכן אתה הוא שהחזרת את הכסף". גם רבי ברוך סירב לקבל את הפרס, וטען שהכומר הוא שהשיב את הכסף ליעדו. בסופו של דבר נפל רעיון במוחו. "הנה", הצביע על יוסל, "זה האיש שישב בכלא בגלל המעטפה הזאת, והוא עני מרוד. הבה נעניק לו את הפרס"... הכומר הסכים מיד. יוסל הנבוך הביט כלא מאמין בחמש-מאות הזהובים, ופיו לא חדל מלברך את הרב על החסד הכפול שגמל עמו.
חוויית השבוע שלי
אמרי שפר,חכמה לנשמה,מזון לגוף,דגלים,ישתבח שמו,אפסה התקווה,מאין יבא עזרי,הווידוי,
אמרי שפר כ"ו ניסן ה'תשע"ה
''אל תבכה שזה נגמר, תחייך שזה קרה''
אמר הגאון מווילנא: "בכל רגע שאדם חוסם פיו מלדבר דיבור אסור, הוא זוכה לאור הגנוז שאין כל מלאך ובריה יכולים לשער
זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו, והובא אל הכהן", ה"חפץ חיים" חיבר ספרים על לשון הרע, אומרים רמז: הרוצה לעשות תשובה מלשון הרע, והובא אל הכהן ילמד ספרי ר' ישראל מאיר הכהן, ויתרפא.
''זכר" בגמטריא "ברכה" )בעל הטורים(.
הברכה צמחה מתוך האפר (עונג שבת גיליון 1636) מטע הזיתים של חיים המשתרע על דונמים רבים, משוה לנוף מראה קסום ומושך מטיילים רבים השוחרים לצל. הזיתים הגדולים שהכבידו על העצים, כופפו את ענפיהם עקב משקלם, קיררו את המטע ולא נתנו לקרני השמש לחדור בעדם. המטע של החקלאי חיים שמש כתחנה על אם הדרך. חיים היה מקבל את המטיילים שומרי המצוות בחפץ לב. חלפה תקופת אלול, החום היה עדין מורגש באוויר, חיים החקלאי ששהה באותה עת בבית הכנסת של המושב, מביט השמימה ומתבלבל, הרואה אני נכונה.! שואל את עצמו. לפתע פתאום, חשכו השמים והתקדרו, ובאחת, באו ענני עשן שחורים, שכאילו כיוונו את דרכם אל מטע הזיתים של חיים. חשד התגנב ללבו הפועם של חיים, עת גילה כי ענני שרפה הוא רואה בעד חלון בית הכנסת. יום כפור היום, נזכר חיים, לא ניתן לעשות דבר כדי להציל את המטע העולה באש. בודאי הערבים מהאזור נצלו את היום הקדוש הזה לבצע זמנם, חלפה מחשבה במוחו של חיים. לפתע התעשת החקלאי וחשב לעצמו, הרי אין אפשרות לעשות דבר, לא להזמין מכבי אש ולא להתיז מים מצנורות, הן שבת שבתון היום. חיים בחר לעמוד בנסיון ולקבלו בשלוה עילאית. בגבורה עצומה נותר חיים החקלאי להתפלל מתוך רגיעת אמת, וחש את עצמו תלוי ברבונו של עולם. למחרת יום הכיפורים פנה חיים לאמוד את הנזק, פנה אל מטע הזיתים, ומה רואות עיניו. שרידי עצים חרוכים שנותרו כמו לאחר מדורה של ל"ג בעומר. אגרונומים הוזעקו למקום בהציעם לו לעקור את כל שרידי העצים כדי שהשורשים החרוכים שירקבו בקרקע לא יגרמו לרעלה. באם לא תנהג כעצתנו, עשרים שנה לא תוכל להשתמש בקרקע, פסקו המומחים. עשרים שנה, כלומר שלוש שמיטות פירש חיים את הנזק. קרן השביעית שהיתה בקשר עם חיים החקלאי פסקו לו על פי פסקו של מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל, לא לעקור את הנטעיות. המומחים שכמובן לא הסכימו עם תשובת הרבנים חשבו, ח"ו, שהרבנים, כביכול, לא מבינים את גודל הנזק העצום שיהיה לאדמה. החקלאי חיים אמר בנחרצות לאגרונומים: "הרבנים פסקו, ואני נוהג על פיהם". חיים שהיה יהודי חרדי, ידע שהתורה מצווה עלינו לא לסור ימין ושמאל מדברי החכמים. כך עשה, והנה לא אחר לבוא, בשנת השמיטה הקב"ה הביא קרה נוראה, עד שהיה צריך לפתוח את הברזים ולא לסגרם, כדי שהמים יוכלו לזרום בצנורות לא יקפאו. אף בירושלים, בזמן הקרה, השאירו את ברזי המים פתוחים כל העת. מספר שבועות לאחר הקרה, פנה חיים לשדה לחוש את גודל הנזק. והפלא ופלא, מתוך העצים המפוחמים, בקעו ענפים ירוקים חדשים וזעירים שהעידו על כך שהגזעים לא נשרפו מבפנים כלל. לבו של חיים התמלא שמחה. הוא חש ששמירת שמיטה פועלת נגד ההגיון והיא ששמרה אותו מכל נזק אפשרי נוסף. לאחר כמה חדשים בעת מסיק הזיתים, קבל חיים את שכרו בנס בל יתואר. בדרך כלל, עץ זית בריא מניב ארגז ענק, כטון זיתים. ואילו העצים השרופים שגדלו, הניבו מכל עץ שלושה ארגזים, שלוש טונות של זיתים הניב כל עץ. חיים החקלאי באמונתו הצרופה, משמש דוגמא ליהודי מאמין החי באמונה תמימה, הוא, הראוי שדרכו יתחולל נסי נסים במטע.
חוויית השבוע שלי
אמרי שפר,תבכה,תחייך,חוסם פיו,אור הגנוז,לשון הרע,ברכה,אפר,צמחה,מטע זיתים,נוף קסום,חוויית השבוע שלי,
אמרי שפר כ"ה ניסן ה'תשע"ה כשאתה נקלע למבוי סתום, עצור ונתח את המצב. התמודד עם הבעיה. אל תחפש את הפתרון המהיר והקל. (הרב נח ווינברג זצ''ל)
כשאתה צועק שומעים אותך. כשאתה מדבר גם מקשיבים לך.
כשאתה רואה חסרונות בזולת, עליך לדעת שהחסרונות האלה קיימים בתוכך, ואת המעלות שאתה רואה בזולת עליך לאמץ ולקבוע אותן בנפשך" (הרבי מהר"ש (רבי שמואל) מליובאוויטש)
כשבא עָנִי לפֶניך, וְּמספר לך שאֵין לוֹ לצרכיי שָֻבת, וְַּאתה מתאֵזֻר עֹוז וִמְּתַעטף באמונה, ואוֹמֵר לוֹ שִיֻבטח בהשם זוֹ אִֻפיקֹוְּרסות ממש. (רַבִֻי מֹשה טֵיְּיטֵלְּבֻוֹיִם)
"זאת תהיה תורת המצורע" (יד, ב( המצורע – המוציא שם רע (מדרש רבה(. הכוח האצור בלשוננו גדול יותר מכל מה שנוכל לתאר לעצמנו. על האדם לדעת שתוצאותיו של דיבור אסור הן הרות אסון. כדי להבין מדוע התורה מדגישה כל כך את כוח הדיבור, די להעיף מבט חטוף בהשפעתה של המילה על הסביבה. לדוגמא, אדם יכול להיכנס לחדר, לומר כמה מילים המביעות כעס, וכבר הצליח להרגיז את כל הנוכחים במקום וכתוצאה מכך יכול אח"כ להיגרם חורבן ממשפט אחד. משפחות רבות נהרסו בגלל משפטים בלתי שקולים של איש אל אשתו וכן להפך. מילה שנאמרת שלא במקומה לא ניתן לקחתה בחזרה גם אם נבקש אלף סליחות. גם כאשר אדם אומר משפט קשה על רעהו אע"פ שהתנצל וביקש את סליחתו, הפצע נשאר פתוח ולא במהרה הוא מגליד. כאשר אנו שולטים בכוח הדיבור בצורה הנכונה אנו שולטים גם בחיינו. הקב"ה נתן לנו הוראות מפורשות כיצד לשמור על לשוננו, עשה לנו מחסום עליון ותחתון בפה כדי שלא נתיר רסן לשוננו במהרה כי התוצאות הן חמורות, ואין פלא שכאשר האדם משחרר רסן לשונו הוא אינו יכול לראות את הנזק החמור העלול להיווצר ממשפט אחד. הנה דוגמא נפלאה שהובאה בספר "אמרי שפר": מעשה בשליח תלמיד חכם מצפון הארץ שהגיע לארגנטינה לשם גביית כספים לישיבה מסוימת. בשבת עלה אותו תלמיד חכם לתיבה ודרש דברי אלוקים חיים, כשפיו מפיק מרגליות . הציבור שתה בצמא את דבריו הנלהבים, והתרשם מאוד מדברי תורתו. בסעודה שלישית שוב דרש הרב והחליט כי כעת כבר הקרקע מוכשרת לעריכת מגבית ופנה לעשות כן... והנה הוא רואה שחלה תפנית דרסטית בציבור, ואותם אנשים שהיו מקודם רתוקים למוצא פיו, החלו לפתע להזעיף לו פנים ולשלוח לעברו מבטי בוז מוסתרים. הוא גם ראה שהמגבית נתקלת בקשיים. הרב פנה אליהם ושאל בתמיהה "וכי מה קרה כעת ומדוע נשתנו פניכם אלי?" קם הגבאי ושאל "האם כבוד הרב גם סופר סת"ם? " הרב המופתע השיב "כן". פני כולם חוורו. הנה אמת נכון הדבר... הרב ביקש לשמוע במה העניין , ואז אמר הגבאי "אם כבוד הרב מבקש, אספר לו. זה עתה נודע לנו כי כבודו לוקח בעירו את ספרי התורה כביכול להגהה, ואחר כך מוכר אותם בגנבה, ובא לחוץ לארץ עד יעבור זעם ומעמיד פני חסיד... וכך מנהגך הרע תמיד!... " הרב תפס עת עצמו לבל יאבד עשתונותיו ושאל את הגבאי באיפוק מאיפה הוא יודע את זה. הגבאי השיב שפלוני אמר את זה. שאלו את פלוני היושב שם והוא הכחיש והשיב שלא אמר שהרב גונב תמיד ספר תורה, אלא ש"הרב גנב פעם אחת ספר תורה". "האם ראית אותי גונב ספר תורה?" ממשיך הרב ללחוץ. "לא ..." משפיל האיש את עיניו "אבל פלוני אמר שהוא ראה". ניגשים לפלוני "אתה ראית את הרב במגניבת ספר או ספרי תורה?" "לא" משיב האיש "אמרתי שהרב גנב ספר. לא אמרתי ספר תורה". "ומנין אתה יודע שגנבתי ספר?" שואל הרב. "אה" , משיב האיש בנימה בטוחה ומצביע על איש למדן וחכם שהיה בקהל "הוא אמר כך בפירוש!" החכם הלמדן משתומם "אני אמרתי שהרב גנב ספר?! אני בסך הכל שמעתי את הדרשה היפה של הרב וליקקתי את השפתיים כמו כולם, ואמרתי שדרשה כזאת יפה מסתמא הרב לא חיבר לבד אלא גנב אותה מאיזה ספר...". כך נראה פטפוט מיותר...
חוויית השבוע שלי
אמרי שפר,מבוי סתום,פתרון מהיר,צועק,שומעים,מקשיבים,חסרונות בזולת,מעלות,לאמץ,לקבוע,צרכיי שבת,מתעטף,אפיקורסות,תורת המצורע,
אמרי שפר כ"ד ניסן ה'תשע"ה
כשאחד חותם בתחתית ''אני הקטן'' האם אפשר באמת להאמין שהוא רואה עצמו כזה ''קטן'' (שמואל אייזיקוביץ)
כשאני מצביע על מישהו, אצבע אחת שלי מופנת אליו, כי אותו אני בודק, אבל שלוש אצבעות פונות אליי, כי אני תמיד צריך לבדוק את עצמי פי 3.
כשאתה אומר אמת, אינך צריך לזכור את כל הפרטים. (מרק טווין)
כשאתה מפסיד בקרב – אתה לומד איך לנצח במלחמה.
טעות-דפוס גורלית (ע"פ ספר 'כיסופים' לתולדות חייו) נמל חיפה חשון תרצ"ו. מסיפון האניה 'קושציושקו' יורדים לאיטם בני משפחת בורשטיין הפולנית. האב הרה"ח ר' משה, זוגתו ובנם התינוק נחמן ישראל.בתקופה זו עדיין לא פילל איש כי קרוב מאד היום בו כל יהדות פולניה תעלה על המוקד רחמנא ליצלן, גם רבי משה ומשפחתו לא עלו לארץ ישראל מפחד השואה, הסיבה שבגינה עשו בני המשפחה את הדרך הקשה, נעוצה בכך שרבי משה זכה בצעירותו להתקרב לדרך רבינו הקדוש, והרי רבינו אינו משאיר ספקות בנדון זה; "מי שרוצה להיות יהודי, דהיינו לילך מדרגא לדרגא – אי אפשר כי אם על ידי ארץ ישראל"... "ארץ ישראל הזאת בפשיטות, עם אלו הבתים והדירות"... "שרצונו שכל איש ישראל, כל מי שרוצה להיות איש ישראל באמת יסע לארץ ישראל, ואף על פי שיש לו מניעות רבות על זה, ישבר כל המניעות וילך לשם כי זה עיקר נצחון המלחמה כשזוכין לבוא לארץ ישראל" - - - (חיי מוהר"ן ט"ו). הנה הגיע היום המאושר בחייו, לאחר ניסים והרפתקאות רבות, החל מהשגת הסרטפיקטים ועד להצלה ברגע האחרון מגיוס לצבא הפולני – זכה רבי משה בורשטיין ומשפחתו לצעוד את הד' אמות הראשונות שלהם בארץ הקודש. אולם כנראה שהנסיונות עדיין לא פסקו, אם אין זוכים באמת, אפשר להגיע לארץ ישראל ובה עצמה להכנס ולשקוע בטומאת ארץ העמים רחמנא ליצלן. בדרכים שונות ומשונות הצליחו ראשי הסוכנות והמפלגות החילוניות להעביר על דתם משפחות וקהילות שלימות, שעזבו את מסורת אבותם ובתואנה של מצוות יישוב הארץ עזבו את כל שאר מצוות התורה ל"ע. הנסיון הזה הלך והתדפק גם לפתחה של משפחה צעירה זו שהגיעה ארצה אך זה עתה. כבר בבית העולים החיפאי עטו עליהם אנשי הסוכנות ופעילי מפלגות שונות כשכל אחד מנסה לשכנע מדוע כדאי לעבור להתגורר דווקא בקיבוץ או במושב שבשליטתו. אך רבי משה לא הסתכל על שום דבר מלבד על עיר הקודש ירושלים, הוא ידע היטב כי אם קיימים בארץ חסידי ברסלב הרי שהם מתגוררים בירושלים העתיקה, הוא אינו מוכן לשמוע על שום מקום מלבד ירושלים המקודשת. היה זה דווקא עסקן חרדי שניסה להניא אותו מתכניתו: "ירושלים? הנך יודע מה מצפה לך בירושלים? הרי לתושבים אין ממה להתפרנס, קיים מחסור חמור בדירות והצפיפות נוראה, התנאים ירודים ביותר, הרעב מציק ומחלות מפילות חללים, הזאת העיר שבכוונתך לדור בה?" אך רבי משה לא נשאר חייב, "אכן, באתי לארץ ישראל על מנת לגור בירושלים, אין לי כל מחשבה אחרת!!!" בכל זאת הדיבורים אט אט התחילו למצוא מסילות ללבו של רבי משה, האחריות לשלום משפחתו החלה לנקר במוחו, הרי אין לו כל קרובי משפחה בירושלים ומי יעזור לו בחבלי הקליטה? העסקן שראה כי החומה התחילה להסדק אף בא עם הצעה מפתה למדי: "העיר ראשון לציון נמצאת כעת בתנופת התפתחות מואצת, שם תקבל משק, פרה ותרנגולים, וכמובן בית ראוי למגורים עם תנאים מצויינים..." היות והשבת הלכה והתקרבה, החליט רבי משה לדחות את ההחלטה עד לאחר השבת. במוצאי שבת ישב וזימר זמירות מלוה-מלכה בנוסח הוותיק של חסידי ברסלב ולאחר מכן אמר בהתעוררות את התחינה הארוכה "רבון העולמים". לפתע עצר, המילים כאלו נעתקו מפיו, בקטע האחרון של התפילה נפלה משום מה טעות דפוס ובמקום "ראשון לציון הנה הינם" הודפס בטעות "ראשון לציון הנה חינם"... הוא בודק שוב, אכן, המילה חינם מודפסת שחור על גבי לבן. התחינה מסתיימת ובפיו של רבי משה מונחת כבר התשובה הסופית: "ראשון לציון – הנה חינם" – אם אעבור לראשון לציון אין ספק כי לחינם כל המאמץ של העליה ארצה, כנראה שהחיים הרוחניים שם לא יהיו בדיוק 'קדושת ארץ ישראל'... אבל ההמשך של התפילה גם הוא ברור "ולירושלים מבשר אתן" המגורים הקבועים יהיו בעזרת השם בירושלים עיר הקודש. זכה רבי משה להתגורר בירושלים העתיקה ביחד עם שאר חסידי ברסלב, לגדל דור ישרים מבורך בדרך הירושלמית הוותיקה, כשהוא מזכיר לטובה את אותה טעות דפוס שחרצה את גורלו וגורל עתיד ילדיו. בערוב ימיו אף ביקש מפורשות: "על המצבה שלי תכתבו שהתגוררתי בין חומות ירושלים מתוך מסירות נפש!"
חוויית השבוע שלי
אמרי שפר,חותם,אני הקטן,מצביע,אצבעות,לזכור,פרטים,מפסיד בקרב,לנצח במלחמה,טעות דפוס ,
אמרי שפר כ"ג ניסן ה'תשע"ה
"כשאדם נמצא בעמק הוא רואה את הדברים הגדולים. כשהוא עומד בפסגה כל הדברים נראים לו קטנים."
כשאדם עושה מצווה בשמחה זה סימן שלבו שלם לא-לוקיו.
כשאדם קובע את התנהגותו בשבת בראשית בהרחבה, הרחבה זו באה לידי ביטוי בכל השנה כולה בכל העניינים, בהרחבה בגשמיות ובהרחבה ברוחניות.
כשאוכלים סעודת שבת ואומרים "לכבוד שבת קודש" בעת האכילה, שמא ראוי לומר "לכבוד הבייכל" [הכוונה להבטן]... (הרה"ק מקאצק זי"ע)
טלפון בהשגחה (ברינה יקצורו, עלון 180) כתוב בתורה הקדושה: "כִי מִי גוֹי גָדוֹל אֲשֶר לוֹ אֱֹ-לקִים קְרֹבִים אֵּלָיו כה' אֱֹ-לקֵּינּו בְכָל קָרְאֵּנּו אֵּלָיו" (דברים ד'). כמה מאושר צריך להיות כל יהודי היודע שבורא כל העולמות הוא אביו, המנהל את חייו בכל רגע, וכל מקרה ודבר בחייו הוא חסד ה' הנעשה לטובתו! יהודי כזה שמח בכל מצב ובוטח בה'. לפנינו מעשה מדהים המראה שהכל מושגח: מלון 'גלי צאנז' בעיר נתניה. בשבת זו, אמורים להתארח כאן במלון קרוב למאה ילדים מיוחדים, הבאים מטעם ארגון החסד "רפואה וחיים" של חסידות ויז'ניץ. מאה ילדים שברא אותם הקב"ה מיוחדים במינם. ילדים מיוחדים אלו יוצאים הישר ממקום לימודיהם ביום שישי, ונוסעים לשבת של הנאה ושל שמחה בנתניה. כל ילד מקבל מתנדבת אחת, יקרה ומסורה, שמטפלת רק בו במשך השבת. יום שישי בצהרים. בלובי המלון יושב רכז הארגון, הרב נפתלי ויינברגר שליט"א, מוטרד במחשבות. מארגן נוסף של השבת נגש אליו ושואלו: "הרב ויינברגר, קרה משהו? אתה נראה מטרד ביותר", הרב ויינברגר נאנח עמוקות. "אמו של אחד התקשרה וספרה שבנה חלה בחזרת ואינו יכול יבוא לשבת", חזרת? זו לא מחלה מסוכנת", אומר המתנדב. "נכון" מסכים הרב ויינברגר, אני רק חושב את מי להביא במקומו". "מה פרוש את מי? תבחר את המקרה הקשה ביותר", מייעץ המתנדב, 'המקרה הקשה ביותר'? תוהה הרב ויינברגר, "איך אני יכול לדעת מה הכי קשה כאן..."? שני המארגנים שקעו במחשבות. את מי באמת יבחרו להביא לשבת במקום הילד שלא מגיע? רשימת הילדים מונחת לִפְנֵּיהם. כל ילד וסיפורו הכואב, כל משפחה והקושי שלה. לבסוף הרב החליט על אחד השמות. דוקא לא בין המקרים הקשים ביותר, אבל ליבם אמר שהילד הזה זקוק לעזרה. הם מתקשרים לביתו של הילד. אין תשובה. איש אינו עונה בבית. מתנדבי האגודה מנסים לאתר את מספר הפלאפון של האב ומתקשרים אליו. הרב ויינברגר מחייג ושומע את אב המשפחה מדבר בקול שקט ושבור. "שלום, מדבר נפתלי ויינברגר 'מרפואה וחיים'. תגיד, אולי אתה רוצה לשלוח את הבן שלך לקיטנה היום. סליחה שאנו מודיעים לך ככה מהרגע להרגע. אבל בדיוק עכשיו ביטל מישהו את ההגעה שלו לשבת, אז רציתי להזמין את הבן שלך כאורח הכבוד לשבת". שקט בקו. האב המום לגמרי, מתקשה להאמין שהטלפון הזה מגיע אליו. "אתה מתקשר אליי לבקש ממני שאשלח את הילד המיוחד שלי לקיטנה שלכם"? צועק האבא בקול. הרב ויינברגר נבהל מעט. אולי נעלב האב, אולי ההזמנה אינה מוצאת חן בעיניו? ואז מספר אביו של הילד המיוחד: "אני נמצא פה בתחנת דלק עם המשפחה", מספר היהודי, "אנחנו בדרך למירון לעשות חלאקה, לאחד הילדים שלנו. את ילדנו המיוחד, השארנו אצל חברה של אשתי, אותה הילד אוהב. למרבה הצער, נפטר חמיה של החברה. היא ובעלה נוסעים עתה מהבית ואמרו שהבן שלנו לא יוכל להיות אצלם בשבת. החלטתי לחזור הביתה. הילדים אמנם מתמרמרים כאן, אבל אין לנו ברירה. וככה, דקה לפני שאני מתניע את הרכב להסתובב ולחזור הביתה, אתם מתקשרים לבקש לארח את הילד שלנו לשבת! יש השגחה יותר פרטית מהשגחה פרטית כזו? אדם רק צריך משהו, וכבר הקב"ה שולח לו את הישועה פעמים, אפילו לפני שביקש ממש "טרם יקראו ואני אענה"! "אין לכם משג איזה חסד עצום אתם עושים איתנו, הילדים הבריאים שלנו, בקושי זוכים לשבתות שבהן אנחנו מתייחסים אליהם. כל כך התכוננו לשבת זו, וכמה הצטערנו מביטולה, ועכשיו אנחנו שמחים כל כך בזכותכם! ההורים הביאו את הילד למלון והשמחה היתה מרוממת ומלווה בדמעות של אושר. השבת נכנסה והיתה מלאה בחוויות לילד המיוחד במלון ואף למשפחתו. מיד כשיצאה השבת, אביו של הילד מחייג לרב ויינברגר שמח ומאושר, ומבקש לשלם על האירוח. הרב ויינברגר מסרב בכל אופן, ומודה לאב על שנתן לו את הזכות להיות עם הבן שלו... "תבינו", אומר האב, "מישהו נתן לי לשלם לכם על האירוח בשבת זו". הסתבר, כי באותה שבת שהה במירון עשיר גדול מאנגליה. האיש, בעל לב חם נפגש עם אביו של הילד. בין היתר, סיפר האברך לעשיר, על ההשגחה הפרטית שליוותה אותם בנסיעתם למירון, והחסד הגדול שעשו אגודת 'רפואה וחיים'. "כמה עולה לך שבת כזו"? התעניין העשיר... "לי, השבת לא עולה כלום, האגודה היא שמשלמת, אך אינני יודע מניין להם הכסף". העשיר היה מופתע וביקש שאברר לו זאת. "איך זה שיבואו אנשים, יקחו את הבן שלך, יטפלו בו, ירחצו אותו, ישמרו עליו, יארחוהו במלון על חשבונם בלי לבקש ממך כסף..."? "עשיתי ברורים אחדים", מספר האב לרב נפתלי ויינברגר, "וגליתי פתאום שאתם אוספים פרוטה לפרוטה כדי להגיע לסכום שיכסה את הוצאות השבת הזו. גם אני עצמי הייתי מופתע. תמיד אני טרוד כל כך ולא זוכר בדיוק לחשב זאת... אז הנה, הוא (העשיר) כל כך התפעל, שהשאיר לי בעבורכם סכום נכבד בעבור הוצאות השבת לבני ולילדים נוספים". הפעם היה תורו של הרב ויינברגר להתרגש עד דמעות... באמת לא ידעתי איך אני 'מכסה' את השבת הזו..." – הוא אמר. "סמכתי ובטחתי בה' שיעזור לי להגיע לסכום הנדרש. והנה, הקב"ה ברוב רחמיו, ידע את המצוקה של ההורים, את השמחה וההנאה של הילדים, את הרצון שלנו להיטיב לברואיו באמת, אז ה' דאג לנו גם לפרט הזה. ללמדנו, שהעולם מנוהל כל רגע ורגע בהשגחה ובדיוק מופלא ע"י הבורא חי העולמים, כל דבר נעשה ברגע המתאים. אין טעויות! הכל נעשה בשלמות ע"י בורא כל העולמות, וה' חפץ להיטיב לעושה רצונו...! כי אין עוד מלבדו.
חוויית השבוע שלי
אמרי שפר,בעמק,בפסגה,לב שלם,בהרחבה,לכבוד שבת,טלפון בהשגחה,מלון גלי צאנז,
אמרי שפר י"ט ניסן ה'תשע"ה
אפשר למצוא עבד שהוא מלא חירות ובן חורין שרוחו רוח של עבד.
בצרות של אחרים – תמצא שחייך בעצם יפים.
הסבלנות היא מחצית החכמה.
" זאת החיה אשר תאכלו" - התורה מתחילה לפרט את מה שמותר לאכול , כי בעצם היה ראוי שלא לאכול שום בעל-חיים, כמו שאמרו חז''ל: " -עם הארץ אסור לאכול בשר ". לכן היה צורך להתחיל "ב זאת החיה אשר תאכלו , " כי עצם היתר האכילה הוא חידוש .
אורח נטה ללון (מתוך הספר סיפור לשבת) ” כאשר יצחק‘ל שלי (הכוונה לחוזה מלובלין) מתפלל מנחה“ נענה פעם הרבי הקדוש רבי אלימלך מליז‘ענסק ואמר ”הרי הוא מפיל את החומות בפריז . ואמנם, קדושתו של רבי יעקב יצחק מלובלין שרבו הרר“א קראו ”יצחק‘ל שלי“ ואילו בפי העולם ידוע שמו כ“החוזה מלובלין“, )יום ההילולא שלו תשעה באב תקע“ה(, על שום עיניו שהיו חוזות ורואות למרחקים - היתה בגדר לית מאן דפליג. דוגמא מובהקת של עיניו החוזות למרחקים מומחשת בסיפור הבא: ר‘ שמואל דוד הגיע ללובלין כמו כל היהודים שבאו למצוא כאן ישועה לצרתם. אמנם בימים כתיקונם, היה מבקש לקנות רוחניות מפיו של הרבי אך עתה העיקה עליו צרת הבת. ”בתי הגיעה לפירקה, אבל אין בידי אפילו פרוטה לפורטה כדי להשיאה“ התאונן בפני החוזה. ” סע לעיר פלונית ושם תוושע מצרתך“ ברכו החוזה קצרות. ר‘ שמיל יצא מחדרו של הרבי כולו תמה. מה עליו לעשות בעיר, כמה זמן עליו לשהות בה, ואיך בדיוק יוושע שם מצרתו. זאת לא פירט הרבי. אם הרבי אמר, אין חכמות - אמר לעצמו. אז נוסעים! ויסע ר‘ שמיל דוד ’הלוך ונסוע‘. נסיעה של קבצנים דלפונים שחציה הליכה וחציה נסיעה עם יהודים רחבי לב שהעלוהו לעגלתם. לאחר כמה ימים הגיע למחוז חפצו ושם קבע לעצמו אכסניה בפונדק של יהודי ירא ושלם. בעל הבית התפלא. רגיל היה לאורחים שבקושי ישנו קמעא ואכלו קמעא בביתו ואילו את כל היום בילו בשוק וביריד לרגל מסחרם. הן לזאת באו לכאן, ואילו אורחו זה יושב מבוקר עד ערב בחדרו ולומד גמרא או מתפלל בהתלהבות. ניגש אליו לאחר כשבוע ושאלו בעדינות. ”ר‘ יהודי, למה באת לפה? לשבת וללמוד אתה יכול גם בביתך!“ ” הרבי מלובלין שלח אותי לכאן“ ענה בפשטות ”כיון שיש לי בת בוגרת“. ”ומה עניינה של בתך הבוגרת לשהייתך כאן ?“ ”גם אני לא יודע. הרבי מלובלין אמר לי לנסוע הנה וכאן אוושע“ . שקעו בשיחה והלבבות נתקרבו, בעל האכסניה מצא בו איש כלבבו וגילה לו את המעיק על ליבו. ”ברוך ה‘ הכל הולך לי טוב מאוד. אבל לאחרונה חזרתי מן היריד בדאנציג עם רוחים מכובדים של עשרים אלף זהובים שהיו מונחים בשקים סגורים וחתומים בחותמת מיוחדת שלי. החבאתי את השקים היטב, אבל גנב הצליח לשים את ידו עליהם וגנב לי את כל כספי“. ר‘ שמיל דוד לא ידע מה לעוץ למארחו אבל הבטיחו לתת את דעתו על הענין. בינתיים יצר קשר עם האורחים והדיירים האחרים בפונדק, ביניהם ר‘ עקיבא, מלמדם הפרטי של בני בעל הפונדק. גם ביניהם נוצר קשר שהלך והתהדק מיום ליום לשאלת המלמד ”מה לך פה“ סיפר לו ר‘ שמיל דוד את כל המעשה ועצתו וברכתו של החוזה . ”יש לי בשבילך דבר סתר“ ברקו עיניו של המלמד. ”רואה אני כי איש נאמן אתה, רוצה אני לגלות לך סוד כמוס אם תישבע לי שלא תגלהו“ . ”לא אשבע, אבל אל דאגה“ הבטיחו נאמנה. והמלמד מתחיל להתודות לפני האורח כי לא מזמן חזר בעל הפונדק מן היריד בדאנציג עם סכום עצום של 20.000 זהובים ולמראה השקים הרבים פחז עליו יצרו, והוא ולא אחר גנב את השקים ועתה מכה אותו לבו ונוקפו מצפונו אבל פוחד הוא מחילול ה‘ שעלול לצאת מן הגילוי מלבד מה שללא ספק יקפח את פרנסתו ויאבד את משרתו. האם תוכל להשיב את הכסף לבעליו בצורה שקטה וחכמה? ר‘ שמיל הבטיחו לפתור את הענין בצורה הטובה והחכמה ביותר. למחרת בא אצל בעל הפונדק ואמר לו כי דבר סתר לו אליו. ”מבקש אני כי תספר לי עוד פעם איך נגנבו לך 20.000 הזהובים“. בעל הפונדק סיפר והאורח נענה ”אם אקבל ממך תקיעת כף שלא תשאל אותי מאומה, כי אז תקבל כעת את כספך בחזרה“ . בעל הפונדק היה כה נרגש שלא איחר לתקוע כפו לאורחו וזה הובילו בדממה אל קרן זוית שם בתוך אותם שקים חתומים נחו להם לבטח עשרים אלף הזהובים כשלא נחסר מהם אפילו זהוב אחד . האכסנאי אמנם קיים את תנאו, לא שאל דבר, אבל מרוב שמחה על הישועה שהיתה לו הפריש מתוך כספו אלף זהובים תמימים אותם העניק לר‘ שמיל דוד שיכול כעת להתחייב נדוניה לבתו ביד רחבה... וכשהגיעה הפרשה אל סיומה נענה החוזה מלובלין ואמר: ”כוח התשובה של אותו מלמד שגנב והתחרט, לא הניח לי לישון!“ שמחה יתירה שורה היתה תמיד על החוזה מלובלין, וצדיקים אמרו כי השעונים שבעולם כולם משרים מרה שורה בצלצוליהם המבשרים ואומרים ”המוות מתקרב בעוד שעה“, אולם שעונו של החוזה היה מכריז ומצלצל בחדוה: ”בואו של המשיח התקרב בעוד שעה אחת''. מפה לאוזן סיפרו יהודי פולין את הסיפור הבא: לובלין שקועה היתה בשינה ליל עמוקה. צינת החורף הפולני הבריחה מן הרחובות אף את אחרוני יושבי הקרנות. הכל הצטנפו בבתים המוסקים, הגיפו את החלונות התריסים והדלתות, וכך לתוך הקור העז מחוץ, והחום הנעים מבית- שקעה לה העיר כולה בתרדמה. את השקט העמוק הפרו לפתע שקשוק אופני עגלה וקול פרסות סוסים ההולמות באדמה הקפואה. אלא שרעש זה לא החריד את מנוחתו של איש, ואילו יושב העגלה היה נבוך מאוד. הוא נשלח בבהילות מאחד הערים הסמוכות. אשה אחת מקשה לילד מזה כמה שעות ואילו הוולד ממאן לצאת. המילדת כבר החלה מראה חששות לשלום האם והוולד. נמלכו הכל וגמרו לשלוח שליח אל הרבי הקדוש היושב בלובלין הסמוכה ולהזכיר לפניו את היושבת על המשבר. או אז חזקה כי בתוך שעה קלה ייצא הוולד לאור העולם וניתן יהיה לומר בפנים שמחות. ”מזל טוב“. בזמן רגיל ניתן היה למצוא כמה וכמה שליחים שיסכימו לעשות את הדרך לובלינה הלוך- ושוב על מנת להזכיר שם אזכרה לפני הרבי. אך לפי השעה המאוחרת ולרגלי הקור שהתגבר באותו לילה, הפכה השגת שליח כזה למשימה קשה. יצא אביה של היולדת לצד אחר של העיר ואילו בעלה שם פניו אל עברה השני, תרים אחר מי שיסכים ליטול עליו את השליחות בלילה שכזה. כאמור לא בנקל נמצא מי שהסכין לצאת אל המסע ולוותר על שינת הליל, ולהסכין לצאת בלילה קר כל כך עד לובלין . לבסוף הסכימו לשלוח את ’נפתולצ‘ה דער בוחער‘. (הבחור נפתלי). נפתלי זה לא היה מן החכמים בלשון המעטה, ולפיכך הגיע כבר לשנתו השלושים ועוד לא נשא אישה. באופן רגיל לא היו סומכים עליו שימלא שליחותו, אך במקום שאין איש, אף נפתולצ‘ה כשר. עתה צריכים היו למצוא עגלון שיקח עמו את נפתולצ‘ה לובלינה במהירות האפשרית. אף זו לא היתה מלאכה קלה. כמה וכמה עגלונים השתמטו, ובכל זאת נמצא לבסוף אחד שהסכים- תמורת תשלום כפול – לצאת למסע. עתה ציידו המשלחים את נפתולצ‘ה בקוויטל, רשמו בו שם היולדת ושם אמה, צרפו פדיון- כנהוג- ושלחוהו בזריזות לובלינה אל הרבי. את כתובת חצר הרבי לא ידעו, אך סמכו על כך שאין בלובלין מי שאינו יודעה. יותר משעה עשו נפתולצ‘ה והעגלון את דרכם לובלינה. אך משעה שהגיעו העיירה מצאו כי היא שקועה כולה בעלטה עמוקה. סובבו דקות ארוכות ברחובות החשוכים ללא שמץ רמז היכן היא חצר הרבי וביתו, ולא ידעו לשית עצות בנפשם. העגלון כמעט שהתייאש, רוצה הוא לשוב במהרה אל ביתו בעיר הסמוכה ולהצטנף ככל הבריות תחת השמיכה הכבדה והחמימה. אולם היולדת מה תהא עליה? לבסוף נמצא בית אחד ויחיד שאור עלה בחלונו. הזדרז נפתולצ‘ה ונקש על התריסים עד שחרך דק נפתח ובפתח הופיע יהודי של צורה. ראה בעל הבית כי יהודי עומד ברחוב הקר, זירזו להכנס פנימה. שילח נפתולצ‘ה את העגלון לביתו ולמיטתו, והוא עצמו שירך את רגליו אל תוך הבית. את הרבי הקדוש- ה‘חוזה‘ מלובלין לא הכיר ואת פניו לא ידע, ולפיכך לא עלה בדעתו כי היהודי היחיד שעודו ער בכל לובלין בשעה מאוחרת של לילה קר שכזה, ושעתה עומד ושופת עבורו כוס חמין גדולה – הוא הוא הרבי בכבודו ובעצמו אשר את ביתו הוא מחפש... עודו מתענג על כוס החמין שהגיש לו בעל הבית הזדרז נפתולצ‘ה לשאול, ”שמא יודעים אתם היכן חצירו של הרבי? זקוק אני לבוא אליו בדחיפות כדי להזכיר יולדת היושבת על המשבר בעירי ואילו כאן שקועה העיר כולה בשינה ועלטה גם יחד. האמת תיאמר שכמעט והתיאשתי משליחותי אלמלא שמצאתי את ביתכם“ . ואילו המארח הדור הצורה, מאיר פנים לאורחו ומשיב לנפתולצ‘ה, ” מן הראוי שתתחמם מעט ואחר נראה כיצד תגיע אל הרבי“. עד מהרה העלה מדורה גדולה בתוך האח, ונפתולצ‘ה מתחמם. לאחר שנתחמם, נזכר נפתולצ‘ה כי עוד לא סעד הערב לפיכך רעב הוא מאוד. לא חשך ידיעה זו ממארחו, ומששמע שכך הוא הדבר הזדרז להעמיד בעצמו לאורחו, סעודה שיש בה כדי שביעה. כשסיים לאכול גילה נפתולצ‘ה באוזני מארחו, כי מן הראוי היה שיזדרז כעת לצאת אל חצר הרבי להזכיר בפניו אותה מקשה לילד, אך הוא חש בעייפות רבה וגם הקור העז מרתיעו מלצאת שוב אל הרחוב החשוך. ואף המארח האיר לו פנים והסכים עימו, כי מן הראוי שישן כעת, ובבוקר ילך אל חצר הרבי להזכיר לו את היולדת. מלמדים אנו זכות על נפתולצ‘ה זה כי אותו לילה היה אכן כה קר, עד שראה בטובתו יותר מזו של היולדת היושבת על המשבר, ולא חשש לדחות את בואו אל הרבי עד הבוקר שלמחרת. אדהכי והכי הציע המארח עבור נפתולצ‘ה מיטה גדולה ונוחה. הביא עבורו כמה כרים וכמה כסתות למען ייחם לו, וכבדרך אגב שאלו לשם האישה ולשם אמה. הראה לו נפתולצ‘ה את הפתקה שמסרו לו קרובי היולדת מלמל קריאת שמע שעל המיטה, ונרדם. איננו יודעים איך וכיצד פעל ה‘חוזה‘ הקדוש בישועתה של אותה יולדת, אך זאת נדע כי לא חלף זמן רב וכבר יצא הוולד לאוויר העולם בשעה טובה ומצלחת. ואילו נפתולצ‘ה נם את שנתו העריבה עד לשעות הבוקר המאוחרות... אתא ובא הבוקר קרני שמש חורפית החלו מסתננות לתוך הבית, מלטפות את נפתולצ‘ה הישן על מטתו בשלווה, מסבות לו עונג ונייחות רוח בשנתו, ומוסיפות שלוה על שלוותו. עד שהתעורר... ברגע הראשון התקשה לזהות היכן הוא. המקום היה עבורו זר ומוזר. אך ברגע השני הופיע אותו מארח נלבב מליל אמש והציע לו קערה ונטלה לנטילת ידיים. נטל נפתולצ‘ה את ידיו, ולפתע נזכר בבעתה בשליחותו שעוד לא התמלאה, והלא היה בה משום פיקוח נפש. ביקש איפוא ממארחו כי יואיל להורות לו כיצד לבוא אל חצר הרבי בבהילות – לפחות עתה יזכיר בפני הרבי הקדוש את היולדת. ואילו המארח- שליו כליל כאמש. שאלו. ”למה אתה נחפז? מן הראוי שקודם תתפלל ותסעד את ליבך ובינתיים אשלח את אחד מבני ביתי אל הרבי עם הפתקה והפדיון“.... אף עתה הסכים נפתולצ‘ה לעצה טובה זו. כשסיים תפילתו וסעודתו,ביקש לשמוע את אשר אמר הרבי. ומארחו סיפר כי הרבי שראה את הקויטל, אמר כי הוא יכול לשוב לעירו שכן היולדת כבר נפקדה במשך הלילה. שבע ומדושן עונג שב נפתולצ‘ה לעירו, וגילה כי כדברי הרבי כן היה- ואכן עוד באמצע הלילה כאשר נם את שנתו, יצא הוולד לאויר העולם בריא ושלם. בינתיים נודעו הדברים בחצר הרבי, ומקורביו חפצו לדעת מי הוא זה ואיזה הוא אשר זכה כי הרבי עצמו ישרתו. שמא צדיק נסתר הוא. אולי אליהו הנביא או שליח אחד משרפי מעלה. אך הרבי העמידם על טעותם ואמר. ”אין זה אלא יהודי פשוט וטוב מאחד הערים הסמוכות אלא שמשמיא ראו בצערי הגדול על שאין סיפק בידי לקיים מצות הכנסת אורחים, ולפיכך סיבבו שאיש לא יהיה בביתי באותו לילה לכך אוכל לזכות במצווה“. חוויית השבוע שלי אמרי שפר,עבד,חירות,בצרות,סבלנות,חכמה,החיה,חידוש,אורח,ללון,חוויית השבוע שלי, אמרי שפר י"ח ניסן ה'תשע"ה
אתם תחרישון (יד, יד). פעם כאשר הלכו קבוצה אל הגאון ה'חזון איש' זצ"ל, ביקשו ממנו שיאמר לפניהם דברי תורה. ענה להם כי אין בכחו לומר כעת דברי תורה, היות ושוכב במיטתו ולא חש בטוב. לאחר מכן פתח החזון איש ואמר, איתא במסכת מגילה )יח.) אמרי במערבא, מלה בסלע משתוקא בתרין [אם תרצה לקנות הדיבור בסלע תקנה השתיקה בשתים. רש"י] ומשמע מכאן שהשתיקה חשובה יותר. אולם לכאורה החשבון אינו מדוקדק, משום שעל השתיקה מקבלים שכר פעם אחת, מה שאין כן על הדיבור מקבלים שכר על כל מלה. אלא, משמע מכאן שגם בשתיקה מקבל שכר כפול על כל מילה ומילה שרצה לדבר ומונע את עצמו מלאמרה ושותק. ושפיר אמרו חכמינו ז"ל מלה בסלע משתוקא בתרין. (אוצר אפרים)
ויסע מלאך וכו' ההולך לפני מחנה ישראל (יד, יט( ה'הולך ל'פני מ'חנה י'שראל ר"ת "מילה" שבזכות מצות מילה נגאלו ונבקע להם הים כידוע בכל המדרשים. (קרבן העני להרה"ק רבי יעקב קטינא זי"ע בעל "רחמי האב")
זה קלי ואנוהו אלוקי אבי וארוממנהו (טו, ב). יש לפרש בדרך צחות, 'זה קלי' אם אדם עמל בעצמו כדי להגיע לידי הכרת השם יתברך, 'ואנוהו' הרי זה נאה ויאה. אבל אם 'אלוקי אבי' כאשר אדם סומך על ייחוסו ואומר אב גדול לי, אזי 'וארוממנהו', הרי זה סימן של גאווה, של התרוממות בעיני עצמו. (פנים מאירות)
יהודים רבים, ולא משנה עד כמה הם רחוקים, חוזרים "הביתה" לכל נדרי ביום כיפור, ולליל הסדר בפסח. בספר 'נתיבות שלום' כתוב שישנו קשר עמוק בין שני החגים האלה. ביום כיפור אנחנו חוזרים לא-לוקים מתוך יראה, פחד מתוצאות הנתק. אולם בפסח, אנחנו חוזרים הביתה מאהבה. אהבה למקום שממנו באנו. אהבה לאלה שריפדו וערסלו את ילדותנו במילותיהם ובחיוכיהם. אהבה לאחד שמחזיר אותנו שוב הביתה.
לחישה באוזן (שיחת השבוע 1475) המתפללים מיהרו להסיר את תפיליהם ולקפל את טליתותיהם. ערב פסח היום. בעוד זמן קצר יחול זמן איסור חמץ. היום קצר, וההכנות לסדר מרובות. אל קדמת בית הכנסת בעיר סלונים פסע בצעדים מהירים ר' נחום, איש חסד ידוע בעיר. הוא ניגש אל רבי יהושע-אייזיק שפירא, רב העיר, שגם הוא סיים את תפילתו והתכונן ללכת לביתו. "רבי", קרא ר' נחום, "ימחל-נא לי על שאני טורדו בשעה דחוקה כל-כך, אבל זה עניין של פיקוח נפש ממש". "פיקוח נפש אתה אומר?", נדרך הרב, שכונה בפי כול 'ר' אייז'ל חריף', בשל שכלו החריף ושנינותו הידועה. "במה העניין?". ר' נחום הביט לצדדים, כדי לוודא שאיש אינו שותף לשיחתם, והנמיך את קולו: "ובכן, מדובר בר' נטע-הירש הגביר. הוא התרושש מכל נכסיו ונהפך לחסר כול ממש. נודע לי כי מצבו חמור כל-כך עד שאין לו אפילו מצות ויין לחג הפסח. אין לו ולבני משפחתו מה לאכול בפסח, והוא מתבייש לבקש עזרה". "ועכשיו אתה מספר לי?!", נזף בו הרב. "הלוא בעוד שעות אחדות ייכנס החג!". "מה אעשה ורק הלילה נודע לי הדבר", נאנח ר' נחום. "השאלה הגדולה היא איך אפשר לסייע לר' נטע-הירש ולמשפחתו, שאינם רוצים כי מצוקתם תיוודע ברבים. יאמר לי רבנו מה עושים". רבי אייז'ל חריף הרהר לרגע ואמר: "גש אל נטע-הירש ואמור לו שהערב, אחרי תפילת ערבית, בשעה שהקהל כולו ניגש אליי לברכני בברכת החג, יברכני הוא בלחישה, על אוזני, בלי שאיש ישמע מה הוא אומר".עיניו של ר' נחום נפערו בתימהון, אולם רבי אייז'ל המשיך: "אם יעשה כדבריי, מבטיחך אני נאמנה שמאומה לא יחסר משולחנו של נטע-הירש, להפך, הוא יתברך בשפע וביד רחבה!". "במחילה מרבנו...", העז ר' נחום לשאול, "וכי הלחישה תביא לו מצות, יין, דגים ובשר?". "לא עת להקשות קושיות", גער בו הרב, "הזמן דחוק והמלאכה מרובה. גש מהר אל נטע-הירש ומסור לו את דבריי, והערב תיווכח בעצמך". נפרד ר' נחום מהרב ומיהר אל ביתו של הגביר לשעבר. ליבו נצבט כשהביט בבית המפואר, שהסתיר היטב את המחסור השורר בין כתליו. הוא מסר לנטע-הירש את דבריו של רבי אייז'ל, והוסיף ואמר בכנות שאינו מבין את פשר ההוראה. "ומה הרב מבקש להשיג בברכה הסודית שאלחש באוזנו?", תהה הגביר. השיב ר' נחום: "אינך מכיר את רבנו? הלוא חריף ושנון הוא. עשה כדבריו ותראה בעצמך". שקל הגביר את הדברים, ואף שלא הצליח לרדת לסוף דעתו של הרב, ניאות לשתף פעולה עם התכנית המסתורית. הערב ירד וליל הפסח התקדש. בבית הכנסת הסתיימה התפילה, והמתפללים ניגשו לעבר מקומו של רבי אייז'ל חריף כדי לאחל לו חג שמח, כנהוג. איש לא הבחין בפניו העגומות של נטע-הירש הגביר ובמצב רוחו הקודר. הן בביתו אין דבר כדי לחגוג את חג הפסח. עני ואביון הוא, אך עדיין הכול רואים בו את עשיר העיירה. עם זה, חזקה עליו בקשתו של רבי אייז'ל, והוא התייצב בתור העובר לפני הרב. כשהגיע סמוך אליו עמד כמהסס. רבי אייז'ל הבחין 'פתאום' בגביר העומד לידו וארשת נבוכה על פניו, וביקש מהקהל שהתגודד סביבו: "סלחו לי רגע, אני רואה שר' נטע-הירש מבקש לשאול אותי שאלה בפרטיות. אנא, התרחקו קמעה". המתפללים נסוגו מעט לאחור, ונטע-הירש ניגש אל הרבי, לחץ את ידו, וכמסוכם רכן אל אוזנו ואיחל לו בלחש: "מברך אני את רבנו בחג פסח כשר ושמח". רבי אייז'ל חריף הזדקף באחת, ועטה על פניו ארשת חמורת סבר. "אוי!", קרא בקול גדול, שהגיע לאוזני כל המתפללים. "הכול חמץ! חמץ גמור! אסור לאכול שום דבר ממה שיש בבית!". עוד בטרם הספיק נטע-הירש לעכל את ההכרזה הפתאומית, המשיך רבי אייז'ל וקרא בקול רם: "אל תדאג, ר' נטע-הירש, אין דבר, הרי אינך יהודי בודד בעיירה נידחת. ברוך השם אתה שרוי בין אחינו בני ישראל, שבוודאי ישמחו להטות שכם ולסייע לך בצורכי החג במקום אלו שנפסלו, ותוכלו לחגוג את ליל הסדר ביד רחבה...". שמע הקהל את דברי הרב ומיהר להתגייס לעזרה. "אני אביא יין!", הכריז מאן דהו, ואחר קרא אחריו: "אני אשלח דגים!". שלישי הודיע כי יביא בשר, ורביעי הציע בנדיבות מצות. החמישי הבטיח לשלוח את סימני הסדר, והשישי הצהיר כי יש בביתו מרק בשפע. בתוך זמן קצר הגיעו לביתו הריק של נטע-הירש שליחים נושאי סירים ומצרכים. שולחן הסדר הריק התמלא לפתע בכל טוב, והגביר נטע-הירש עמד לו משתאה בפתח הבית, ולא ידע את נפשו מתדהמה. תוגת משפחתו נהפכה לשמחה, והכול בזכות פיקחותו המיוחדת של רבי אייז'ל חריף.
חוויית השבוע שלי מלה בסלע,החזון איש,שתיקה,מלאך,מחנה ישראל,מצוות מילה,התרוממות,כל נדרי,לחישה באוזן,
אמרי שפר י"ז ניסן ה'תשע"ה
ד' ילחם לכם ואתם תחרישון (יד, יד). בסימן שאלה, אתם רוצים שד' ילחם לכם ואתם שותקים, אלא תתפללו גם אתם אליו. (מהרי"ל דיסקין )
התיצבו וראו את ישועת ד' (יד, יג). "התיצבו" מלשון אמת ויציב, רצונו לומר קחו לכם אל האמת ותתרחקו עצמכם מן השקרים 'וראו' פירוש אזי תראו את ישועה השי"ת. (אילנא דחיי)
ויאמרו אל משה המבלי אין קברים (יד, יא). בעוד שכלל ישראל נתיראו מהשי"ת ועמדו בתפלה וזעקה , הרי כת הערב-רב התלוננו - המבלי אין קברים במצרים - ועל כך קיבלו תשובה ניצחת ממשה - ואתם תחרישון - לכם יפה השתיקה. (ישמח ישראל, בשם הרה"ק רבי שמחה בונם מפרשיסחא זי"ע)
ופרעה הקריב וכו' ויצעקו בנ"י אל ד' (יד, י), בני ישראל צעקו שאותה היראה שהיתה להם אז מפרעה וחילו, תהא להם תמיד יראה כזו מהשי"ת, כמאמרם (ברכות כח . ( יהי מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם.(אבקת רוכלים פ"י)
הגיבורות שלי! ליל הסדר מזכיר לי שתי נשים מדהימות במשפחתי: סבתא שלי, אוולין או כמו שכינינו אותה 'ננה', ואחותה סיידי. ננה אוולין נולדה בליטא בסביבות שנת 1895 ("השנה שהייתה בה סופת שלג גדולה" על פי התיעוד המשפחתי). לאביה, הייתה חנות מוצרים יבשים, אולם מכיוון שעל פי החוק היה אסור ליהודים להחזיק בבעלותם עסק כזה, החנות הייתה רשומה על שמו של מכר גוי. אשתו של "בעל-הבית" הגוי, הייתה מגיעה הרבה פעמים לחנות, ומסתובבת בה ביהירות כמו "המלכה של רומניה", כפי שסבתא אוולין הייתה מתארת זאת. הגברת הייתה יוצאת בידיים עמוסות חבילות (שכולן נעטפו בזהירות על ידי סבי או סבתי), בלי להציע כל תשלום או אפילו תודה פשוטה, כשהיא מודעת היטב לחוסר האונים של בני המשפחה שמאלץ אותם לשרת אותה ולחייך, בשל הסכם הבעלות. ננה אוולין, שהייתה אז בערך בת ארבע, ראתה פעם איך אמא שלה נכנסת לחדר האחורי של החנות, אחרי אחד מאותם "ביקורי קניות" מרושעים, ובוכה על העוול וההשפלה. כשננה אוולין הייתה בשנות השמונים לחייה, היא סיפרה לי שזאת נשארה אחת התמונות העצובות ביותר שהיא ראתה בחייה. לסבתי היו אינספור סיפורים על ילדותה (חלקם שמחים, וחלקם פחות), ולמרות שהיא נהנתה לשתף את חוויותיה עם אחרים, היא הרבה פעמים הייתה מסיימת את סיפוריה ב"אבל אני לא מסתכלת לאחור". לננה אוולין הייתה אמונה נחושה במבט לפנים. מבחינתה, מאבקי העבר ושמחותיו לא היו אמורים להתערב בחיי ההווה, אלא בסך הכל סיפקו נושאים לשיחה כשבא לה להעלות זכרונות. היא האמינה שיותר מידי מחשבה על קשיי העבר, היא שקיעה ברחמים עצמיים. ננה אוולין התמסרה בלהט למשפחתה ולחבריה. כאשר מישהו עשה לה משהו טוב, היא תמיד החזירה לו מכתב תודה מנוסח היטב, אולם מעולם לא רצתה לזכות בקרדיט על המעשים הטובים הרבים שהיא עשתה. ואם מישהו היה מנסה להודות לה, היא פשוט הייתה מנופפת את ידה בביטול ואומרת: "אוי, מספיק עם זה!" ננה אוולין הייתה גם טבחית מעולה, והיא ביטאה את אהבתה בעזרת מיומנויותיה הקולינריות. וכשסבתי הייתה בשנות התשעים לחייה, היא הייתה יוצאת עם הקלנועית שלה לקצב, כדי להכין מרק עוף לקרובה או ידידה חולה. ננה אוולין הייתה טיפוס חזק, וכולם נשענו עליה כדי לשאוב ממנה כוחות. סבתא שלי האריכה חיים אחרי ששת אחיה, ונפטרה חודשיים אחרי יום הולדתה המאה, במוח צלול, ועם אותה גישה של "אני לא מסתכלת לאחור". אנחנו מסיימים את הסדר במלים: "לשנה הבאה בירושלים!" עבור ננה אוולין "לשנה הבאה בירושלים!" הייתה הדרך בה היא בחרה לחיות. מלים אלה מסמלות את החשיבות של מבט לעתיד ושמירה על מאגרי תקוה בלתי נדלים, שכולנו נמשיך לשגשג בשלווה. ננה אוולין צדקה כשהיא אמרה: "אנחנו עם הפנים קדימה!" אחרי הכל, העבר אינו יכול להשתנות. סבתא שלי השתחררה מכבלי ילדותה הקשה, והתמקדה באפשרויות הבלתי מוגבלות של החיים. מרור סיידי, אחת מאחיותיה של ננה אוולין, הייתה אישה קטנה אנרגטית ושופעת טוב לב אמיתי. היא נישאה לאלמן עשיר עם ששה ילדים, וילדה שני ילדים משל עצמה. האלמן הזה היה אדם מאד מאד עשיר, למעשה הוא היה אחד ממייסדי אוניברסיטת ברנדייס. הנישואים האלה אפשרו לדודה סיידי להיכנס לעולם של פריבילגיות מיוחדות, אולם היא נשארה על הקרקע. היא ממש הקדישה את חייה לנתינת צדקה, וגילתה עניין אמיתי בארגוני צדקה רבים. אולם היא לא הסתפקה בכתיבה פשוטה של המחאה, אלא רצתה מעורבות ישירה. אז כשדודה סיידי תרמה בגדים ליתומים, היא לבשה בגדים פשוטים והביאה את שקיות הבגדים בעצמה. כשהיא התנדבה לבית חולים מקומי, היא עטתה סינר והושיטה יד. דוד אייב, בעלה של סיידי דאג לה, בגלל שחלק מהשכונות שבהן היא ביקרה היו רחוקות מלהיות בטוחות, בלשון המעטה, אז הוא התעקש שהיא תפסיק לנסוע בתחבורה הציבורית ובמוניות, ותאפשר לנהג שלהם לקחת אותה באחת ממכוניות הרולס רויס שבבעלותם. דודה סיידי נכנעה בלית ברירה, אבל היא דאגה שהנהג יחנה רחוק מהיעד שלה, כדי שאיש לא יראה את המכונית שאיתה היא הגיעה. ננה אוולין יצאה לבקר את דודה סיידי ביום חורף קר וגילתה סימן כהה על המצח של אחותה. סבתא נבהלה וקראה, "גאט אין הימל! סיידי! ממה קיבלת את המכה הזאת?" דודה סיידי העיפה מבט חטוף במראה, "אה", היא צחקה, ונגבה את הלכלוך במטפחת שלה. "זאת לא מכה. זה אפר של פחם!" דודה סיידי הסבירה שהיא העמיסה את תא המטען של המכונית שלה בשקיות פחם, נסעה לבתיהם (או לקרבת בתיהם) של נזקקים ופרקה את הפחם בעצמה. ננה אוולין הייתה בהלם. "סיידי, את משוגעת? את עשירה כמו המלך מידאס! אם את רוצה שלאנשים האלה יהיה פחם, שלמי למישהו שיביא להם! תזכרי מאיפה באנו ואיך לא היה לנו כלום!" "זה בדיוק העניין", השיבה לו דודה סיידי. "אני לא שוכחת". דודה סיידי גילמה באישיותה את המרור, כוח הזכירה של העבר. אנחנו לא אוכלים את המרור רק כדי להזכיר לנו את הסבל של בני ישראל במצרים, אלא שכולנו, בדרך זו או אחרת, יוצאים מהמצרים האישית שלנו. זכירת קשיי העבר, שומרת שנמשיך לצמוח בכיוון הנכון; היא מזכירה לנו אילו זוועות בני אדם מסוגלים לעשות, כדי שננסה למנוע מאסונות כאלה לחזור על עצמם, תוך מתן כבוד לזכר המתים. אנחנו יכולים להשתמש בקשיי העבר כדי לדחוף אותנו לעזור למי שזקוק לעזרה, כמו שאנחנו נזקקנו לה פעם. דודה סיידי הייתה אלופה במציאת האיזון בין כבוד לעבר תוך התמקדות בעתיד, שימוש בעבר הקשה בלי לשקוע בביצת הרחמים העצמיים, על מנת ליצור מחר טוב יותר. בפסח זה אזכר בשתי הנשים המיוחדות במשפחתי: סבתי אוולין עם רוחה העשויה ללא חת ודודתי סיידי, שישבה במושב האחורי של המכונית, ומצחה מלוכלך באפר פחמים.
חוויית השבוע שלי
אמרי שפר,תחרישון,תתפללו,התייצבו,אמת ויציב,שקרים,קברים,כלל ישראל,צעקו,יראה,גיבורות,ליל הסדר,
אמרי שפר ט"ז ניסן ה'תשע"ה
השתא הכא, לשנה הבאה בארעה דישראל" – באם מכניסים אורחים ונותנים צדקה, נזכה לגאולה שכן "גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה.
כסף יכול לקנות לך אנציקלופדיה, אבל לא ידע.
כסף יכול לקנות לך תרופות, אבל לא בריאות.
כסף זה לא הכל. אבל זה עוזר לשמור על קשר עם הנכדים.
טכנולוגיית מטוסים בספרי תורה (שיחת השבוע 1431) בסיס חיל האוויר רמת-דוד. מטוסי קרב ממריאים ונוחתים בנהם מנועים אדיר. המערכות הטכנולוגיות המפעילות אותם הן מהמתקדמות בעולם. מהנדס המטוסים יוסף דרעי נמצא שם, כדי להבטיח שכל המערכות פועלות כתקנן. חולפות שנים והוא עובר מפסגת הטכנולוגיה אל הניגוד הגמור – כתיבת סת"ם. הוא יושב בחדר קטן וכותב על קלף אות אחר אות, בעזרת נוצה ודיו, בדיוק כפי שכתבו ספרי תורה לפני אלפי שנים. אבל יום אחד, כשהוא חושב על הקושי לגלול ספר תורה ועל הבלאי שהגלילה גורמת ליריעות ספרי התורה – מבריק במוחו רעיון, ואת ההשראה הוא מקבל מאחת המערכות המתקדמות במטוסים. תדהמה בבסיס הוא נולד במרסֵי שבצרפת. בהיותו ילד עלתה משפחתו לארץ והשתקעה בכפר חסידים. הוא למד הנדסת מטוסים, התגייס לצה"ל ושירת בבסיס חיל האוויר רמת-דוד. אל הבסיס היה בא שליח חב"ד באזור כדי למסור שיעורי תורה. "השיעורים תמיד חיזקו אותנו", הוא מספר. "באחד השיעורים למדנו על כשרות המזוזות. למחרת אני וחבר החלטנו לבדוק את המזוזות בבסיס. נדהמנו למצוא בתוך הנרתיקים גזרי עיתונים. המראה החריד אותנו". שיחת טלפון בהולה לשליח, ובתוך כמה ימים הוחלפו כל המזוזות לכשרות ומהודרות. "האירוע הזה נחרת עמוק בתוכי", הוא אומר. "שם החלה התפנית בחיי. הבנתי שאקדיש את חיי לתחום הסת"ם". למה בכוח אחרי חתונתו נרשם לקורס לכתיבת ספרי תורה, והוא עוסק בתחום כבר כשלושים שנה. במרוצת השנים נחשף לספרי תורה רבים שנפגמו, מקצתם בעקבות גלילה לא-נכונה: "אירעו מקרים שספרי תורה נפלו מהבימה עקב גלילה חפוזה. הכוח המופעל בעת הגלילה גורם לפעמים לקרעים ביריעות. תהליך הגלילה גם מסורבל, ומצריך שני בני-אדם". הוא התחיל לחשוב איך אפשר לשכלל את הגלילה ולעשות אותה מהירה וקלה, ובדרך שאינה פוגעת ביריעות הקלף. ופתאום נולד הרעיון, שגאונותו בפשטותו: "ייצרנו 'עצי חיים' שבהם מותקנים מְסבּים מיוחדים. למעשה הפרדנו את ה'ידיות' מה'צלחות', וכך אפשר לסובב את ה'ידית', ועמה הקלף, בלי להזיז את ה'צלחות'. ב'צלחות' יש תבנית שמאפשרת להן להתקבע על הבימה". קשה להתרגל כשבידו המוצר החדש, שנרשם כפטנט, הלך אל גדולי ישראל. "הרב וואזנר אמר לי שלוש פעמים 'יישר כוח', בהתלהבות רבה", הוא מעיד. "רבנים רבים אמרו לנו שעשינו תיקון גדול. שימוש בעצי-החיים שלנו מוריד לאפס את הסיכוי שהספר ייפול חלילה מחמת גלילה לא-ראויה". לדבריו כל מי שמנסה להשתמש בעצי-החיים האלה עומד משתאה. "קשה לאנשים להתרגל למחשבה שאדם אחד יכול לגלול ספר תורה בתוך שתיים וחצי דקות, וכמעט בלי מאמץ", אומר הרב דרעי. כשהציג זאת לא-מכבר בתערוכה לפני גבאי בתי-כנסת, אמרו לו: "איפה הייתם שלושת-אלפים שנה?".
חוויית השבוע שלי
מכניסים אורחים,נותנים צדקה,מקרבים גאולה,אנציקלופדיה,כסף,תרופות,נכדים,טכנולוגיה,מטוסים,
אמרי שפר י"ד ניסן ה'תשע"ה
בכל דבר יש מידה של עצב - ומידה של שמחה, תלוי לאיפה אתם מעדיפים להשתייך.
ההיסטוריה מלמדת - שהאדם אינו לומד ממנה.
''ותיק הוא, זכאי הוא, חסיד הוא" (מפיוטי פסח). רבי נפתלי מרופשיץ, בהיותו נער, פנה אל אביו ואמר: "אבא, ריבון העולם חסיד הוא. אם כן למה אינו אומר 'ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה' ומביא את הגאולה"...
כמו שאתה נזהר בחורף מהצטננות - כך תהא נזהר בקיץ מהרחוב.
הפסקת חשמל (משל ונמשל – הרב יחזקאל שובקס) היה זה בר"ח ניסן. זעליג עמד בנמל ניו-יורק וצפה באנייה השטה לאיטה ומפליגה לדרכה. דמעות נקוו בעיניו. הכל התחיל בחודש אייר העבר. פרנסתו של זעליג קשה הייתה ולא הצליח לכלכל את בני משפחתו. ילדיו הגיעו עד פת לחם בטרם נזקק לעצותיהם של חבריו וידידיו. אלו לחשו על אוזנו אודות "ארץ הזהב" אשר זהב גדל בה על האילנות. מיד לאחר הפסח יצא לדרכו לעבר אמריקה. את רעייתו וילדיו השאיר בגפם, תוך שהם אמורים להתמודד בקשיים אדירים כדי לשרוד בחיים. הכל למען התקווה שיחזור הביתה, ובאמתחתו צרורים מטבעות זהב כדי לחיות את חייו בהרחבת הדעת. מראש הבטיח להם לחזור הביתה לקראת חג הפסח. הוא באמת היה בטוח שכך ינהג. קשיי ההתאקלמות באמריקה הכבידו מאוד, אבל בעזר השם מצא פרנסה מכובדת במתפרה גדולה בבעלות יהודית. עובד חרוץ ומסור היה זעליג, וכך סיכם בעל הבית: במשך השבוע עבד ארבע עשרה שעות מדי יום בחריצות מופלגת ובמסירות נפלאה, כך במשך שישה ימים רצופים, בתמורה זכה בשבת לקיים את מנוחת השבת כדת וכדין. כדי לחסוך בכסף, התגורר בגפו במחסן טחוב בשכונה מרוחקת בניו-יורק. בתחילת חודש אדר ניגש זעליג למעבידו והודיעו שהוא מתכוון לעזוב את אמריקה מיד לאחר פורים. כך יגיע בתחילת חודש ניסן לביתו ויספיק להתכונן לחג. הדבר לא מצא חן בעיני ה'בוס'. לקראת החג הממשמש ובא גדלו והתרבו מאוד הזמנותיהם של החייטים. ידיו האמונות והחרוצות של זעליג היו נחוצות לו יותר מאשר אי פעם. ה'בוס' הרהר כמה רגעים ,לבסוף הציע לו הצעה שזעליג התקשה לסרב לו. "אני רוצה שתישאר לעבוד כאן במפעל עוד שבועיים או שלושה שבועות, ובתמורה תקבל שכר כפול". זעליג התפתה לעבוד עוד כמה שבועות תוך שהוא משכנע את עצמו שיספיק את ההפלגה האחרונה שיוצאת מניו-יורק ומגיעה לאירופה לפני כניסת החג. ברגעים האחרונים ממש הגיע לנמל, הוא עוד הספיק לרכוש כרטיס הפלגה, אך כאשר רץ לעבר האנייה, ראה בעיניים כלות כיצד היא עוזבת את הנמל. ובביתו יושבים רעייתו ובני ביתו, מחכים ומצפים שיחזור הביתה לחגוג איתם את החג. ובעוד מחשבותיהם נתונות לאביהם היקר אשר אמור לחזור לביתו, היה זעליג מוטרד במחשבתו, כי היה ברור לו שלא ישב ל'ליל הסדר' במחסן הטחוב שברשותו. בערב פסח שוטט זעליג ברחובות ניו-יורק תוך ששפתותיו לוחשות תפילה. לאחר כמה שעות של שוטטות פגש יהודי בעל צורה יהודית, עם זקן ופאות. הלה שש לקיים את ה'כל דכפין' בהידור והזמינו בשמחה לביתו. לאחר תפילת ערבית בבית הכנסת, הצטרף זעליג למארחו והלכו לביתו לחגוג את ליל הסדר. יש לציין שבאותם הימים שלפני מאה שנה הייתה "נורת החשמל" מצויה כמעט בכל הבתים בניו-יורק. כאשר נכנסו פנימה היה הבית שטוף באור יקרות, השולחן היה ערוך כהלכה בכלים נאים, וכל בני הבית הופיעו בבגדיהם החדשים אשר נקנו לכבוד החג. פתח בעל הבית ואמר: "קדש". ואז פתאום ירדה עלטה כבידה. החשמל בבית כבה. תוך כמה רגעים הבינו שגם אצל השכנים הערלים נפל החשמל, ועל כן החליטו להמשיך מיד את ליל הסדר לאור הנרות שעקרת הבית הדליקה. השכנים הערלים הלכו להזעיק טכנאי לטפל בחשמל. עברו כשעתיים, הם אחזו כבר ל"שולחן עורך" והנה חזר האור ושטף את הבית באור חזק. אחד השכנים דפק בדלת וסיפר כי הטכנאי מצא שחוט החשמל המרכזי אשר מוביל חשמל לכל השכונה היה רופף. כעת מצא את התקלה ותיקן. לאחר שהשכן סיים את דבריו, דפק בעל הבית והשתיק את כל בני המשפחה. "הקשיבו לי ילדיי היקרים, רעיון עצום עלה בלבי". מחשבותיו של זעליג נדדו כל העת לביתו בפולין. בעיני רוחו ראה את רעייתו וילדיו יושבים דומעים סביב השולחן. אך לקולו הפתאומי והדרמטי של בעל הבית התנער אף הוא משרעפיו והקשיב לדברים בשימת לב. "הנה במרחק של עשרות מיילים מאיתנו נמצאת תחנת הכוח אשר מייצרת את החשמל. אליהם מחוברים אלפי חוטי חשמל, אשר מזרימים את החשמל לכל העיר. לכל חוט כזה מחוברים עוד אלפי ורבבות חוטים אשר מחברים את כל הבתים למקור החשמל. ובבית עצמו מגיע חוט אחד ואליו מחוברים כל נורות החשמל בבית. "עכשיו מה קורה כאשר במקום אחד החיבור אינו חזק דיו. לא שאין חיבור בכלל, אלא שהחיבור רופף. מה קורה? כל החשמל נופל והאור נכבה. "וכעת שימו לב! לפני שלושת אלפי שנה יצאנו ממצרים וראינו בחוש את השגחתו של הבורא על עם ישראל ואת החסדים הרבים שעשה עמנו. הבורא יתברך שמו ציווה על משה רבינו ועל כל עם ישראל 'למען תספר באוזני בנך ובן בנך'. כל אבא בישראל יש לו תפקיד, לספר יציאת מצרים בלילה הזה לבניו, והם לבניהם. כך נמסרת האמונה מדור לדור. "החיבור הזה נמשך על פני מאות דורות, מאז שיצאנו ממצרים ועד היום, ובזכות זה קיימת האמונה כל כך הרבה שנים. "אך מה קורה כאשר יש נתק קל באמצע? כאשר החיבור רופף חלילה? "הפסקת חשמל מוחלטת. אור האמונה נכבה". בעל הבית המשיך לדבר, אך זעליג לא יכול היה יותר. רגשותיו סערו מאוד. זה בדיוק מה שקורה לו השנה. החיבור רופף. הילדים שם והוא פה, והוא אינו יכול להמשיך את המסורת הלאה. באותו זמן הבטיח לעצמו שמכאן והלאה לא יתפתה יותר, ולעולם לא יפספס שוב את מצוות 'והגדת לבנך'. זעליג אומנם ישב באמריקה וילדיו בפולין. אנו כולנו נזכה לשבת על שולחן אחד יחד עם ילדינו. ניזהר ונישמר שלא נפסיד את המצווה היקרה אשר מוטלת עלינו.
חוויית השבוע שלי
אמרי שפר,עצב,שמחה,ההיסטוריה,זכאי,חסיד,חורף הצטננות,הפסקת חשמל,
אמרי שפר י"ג ניסן ה'תשע"ה
החמץ מבטא את היֵשות העצמית והמצה את הענווה. החמץ, העולה ותופח, הוא בדוגמת גס הרוח המתנפח. לעומתו, המצה, שהיא לחם עוני, היא בדוגמת העניו, הרואה תמיד רק את מעלות הזולת והוא בטל לפניו.(ספר השיחות תש"ד)
המשמעות של קרבן הפסח לדורות היא שעל היהודי להאמין בהשגחה פרטית. גם כששרויים במצבים הקשים ביותר, צריך שיהיה ביטחון אמיתי בה', שהוא יתברך שומר ישראל. כי הנהגתו של הקב"ה עם בני ישראל היא למעלה מן הטבע. (ספר המאמרים אידיש)
"ואחרי-כן יֵצאו ברכוש גדול" (מן ההגדה). רק לאחר שיצאו משם נתנו להם את הרכוש הגדול, שכן אילו נתנו אותו להם מוקדם יותר, לא היה להם עוד חשק לצאת ממצרים. (אמרי חן)
"כי גר יהיה זרעך... והיא שעמדה לאבותינו" (מן ההגדה). הגזֵרה "גר יהיה זרעך" כוחה יפה עד היום הזה, שהגויים אינם מניחים לנו להתבולל ומזכירים לנו תמיד שאין אנו אלא זרים וגרים. "היא שעמדה" לנו ושמרה עד היום הזה על עצמאותנו הרוחנית. (הרב נפתלי-צבי ברלין)
מסופר על הרה"ק מבעלזא זי"ע ואביו עשה הרבה דברים מתמיהים כדי שבנו ישאל, והנה בנו לא שאל כלום, שאלו אביו איך לך שום דבר שקשה לך ופלא בעיניך על הנהגתי, ענה הבן: על "אבא" אין שאלות. וזוהי ידיעה והכרה ברורה על אבא אין שאלות מה שהוא עושה זוהי רק מתוך דאגת הטוב לבנו.
מתאמריה משמיה דהרה"ק הרמ"מ מרימנוב זי"ע שמבין הד' בנים הוא אוהב את ה"שאינו יודע לשאול" כי אחד שאין לו שאלות הוא הבן הכי קשור לד' . וא"ת פתח לו, ומה שנפתח לו זוהי מא' ועד ת'.
מפורסמת המימרא של המאגלינצער [נכדו של המגיד מקאזניץ] שאמר שכמו שהאדם שזכה בפיס הגדול ביותר בפולין אינו יכול לישון אח"כ, כך לא שייך לישון בליל הסדר אחרי שנתעשרנו כ"כ. פסח כשר ושמח - אם הפסח כשר אז הוא שמח. אם אדם מרגיל עצמו להיות תהיה לו שמחה.
החמצה גדולה. במשך חודש מוטי כמעט לא עצם עין. במשרד הפרסום שבבעלותו עבדו סביב השעון לקראת המכרז לבחירת המשרד שינהל את מסע הפרסום של חברת תקשורת בינלאומית, שהתכוננה להתחיל לשווק את הטלפונים שלה בישראל. משרדו של מוטי לא היה היחיד שניגש למכרז. עוד ארבעה משרדי פרסום מובילים הכינו הצעות משלהם. כל ההצעות אמורות להיות מוגשות להנהלת החברה, וזו תבחר את היצירתית והמוצלחת מכולם. כמובן, המשרד שיקבל את תקציב הפרסום יזכה בכסף רב וביוקרה. התחושה של מוטי הייתה טובה. הוא קיבל הדלפות מהמשרדים המתחרים, ולא היה ספק שהצעתו טובה יותר. הקמפיין כלל מודעות בעיתונים, שילוט חוצות, מערכת שיווק אגרסיבית ומבצע פרסים ענק, אך מוטי החליט 'להתפרע' ולהפיק סרטון פרסומת של ממש. בדרך כלל לא משקיעים בשלב המכרז בצילומים אלא מגישים תסריטים כתובים ומי שזוכה במכרז מצלם את הפרסומות, אבל הפעם מוטי החליט להשקיע יותר מהרגיל כדי להבטיח את זכייתו. הימים האחרונים היו מפרכים ביותר. הצילומים, עריכת הווידאו, המוסיקה וכל שאר חלקי הסרטון דרשו עבודה רבה. חדר האוכל של המשרד היה שומם. העובדים עבדו ברציפות וזכו למשלוחי פיצה היישר לשולחנות העבודה שלהם. הסימן המובהק ביותר לחשיבות העניין הייתה העובדה שמוטי שהה בארץ וויתר על נסיעתו השנתית הקבועה לאנגליה, לטורניר הטניס היוקרתי. מוטי היה חובב טניס מושבע, וידע לדקלם מתוך שינה את שמות אלופי הטניס לדורותיהם ואת תוצאות משחקי הגמר. אם הייתה שנה אחת שבה לא הצליח להגיע לטורניר, הוא היה צמוד למרקע במשך כל ימי התחרות, אבל הפעם המכרז היה כה חשוב, שהוא ויתר אפילו על הצפייה. ככל שהתקדמה העבודה במשרד, הלך גם הטורניר והתקדם. משחקי שמינית הגמר עברו ואחריהם משחקי רבע הגמר. מוטי רק התעדכן מי העפיל משלב לשלב, אבל לצפות במשחק שלם? לזה לא היה לו זמן. היום האחרון לפני המכרז היה יום מטורף, והעבודה הסתיימה רק באחת אחר חצות. סוף סוף הקמפיין היה מושלם ומוכן להגשה. עבודה של כמה שבועות מאומצים נדחסה למעטפת נייר חומה ובה העתקים צבעוניים של המודעות ושילוט החוצות, דיסק ובו סרטון הפרסומת, וחוברת מודפסת המפרטת את התכנית השיווקית ואת המהלך הפרסומי. מוטי נסע לביתו עם המעטפה היקרה. עד מחר, בשעה 11:00 בצהרים, על המעטפה להגיע לתיבת המכרזים שבמשרדי חברת התקשורת בקומה ה-10 של בניין משרדים מפואר בתל אביב. למחרת בבוקר, הגיע מוטי לתל אביב כבר ב-9 בבוקר. הוא מצא מקום חנייה מרוחק כעשר דקות הליכה מבניין ההנהלה, אך לא היה מודאג. יש לו עוד שעתיים עד לסגירת המכרז. רק עכשיו חש עד כמה הוא מותש מהשבועות האחרונים. בית קפה נחמד קרץ לו מפינת הרחוב, והוא החליט שכוס קפה טובה לא תזיק לו עכשיו. אך כשהחל ללגום, שמע מוטי לפתע קולות מוכרים. הוא הסתובב לאחור, ולשמחתו ראה שעל מסך גדול מוקרן משחק הגמר באליפות הטניס. הוא החליט מיד להישאר חצי שעה ולפצות את עצמו על חודש העבודה הקשה. יש לו מספיק זמן... המשחק היה טוב, ומוטי נסחף. בפעם הבאה שהביט בשעונו, חלפה שעה ורבע. 'יש לי רק עוד שלושת-רבעי שעה', נבהל מוטי. הוא הזמין חשבון ושילם, אך עדיין עמד והביט במשחק המרתק בלי יכולת להתנתק ממנו. מדי פעם הביט בשעונו. הדקות חלפו אך המשחק היה מותח. ב- 10:45 כבר לא הייתה ברירה והוא עזב את הקפה והחל לצעוד במרץ לכיוון משרדי החברה. רק במחצית הדרך הוא הבחין לחרדתו כי שכח את המעטפה על השולחן בבית הקפה. מוטי נחרד. עוד עשר דקות המכרז נסגר. הוא רץ כל עוד נפשו בו בחזרה לבית הקפה. המעטפה לא הייתה על השולחן. הוא תפס את המלצר הראשון ושאל אותו בהיסטריה האם מישהו מצא פה מעטפה. עוד שלוש דקות יקרות עברו עד שהמעטפה נמצאה. מוטי פרץ כרוח סערה לרחוב, וטס לכיוון בניין המשרדים. ב-00:11 הוא כבר עמד, מזיע, מתנשף ועצבני, בלובי הבניין. הוא לחץ בהיסטריה על כל הכפתורים, אבל דווקא עכשיו היו כל המעליות תפוסות. כשסוף סוף הגיע מעלית, הוא לא היה נוסע יחיד. המעלית עצרה בכל קומה וקומה. כשהמעלית הגיע לקומה ה-10, פרץ מוטי בדהרה למשרדי החברה, אך הפקידה הודיעה לו באדישות שהמכרז כבר נסגר. 'מה נסגר??' זעק מוטי. 'יש לך שעון. עכשיו 11:02 אמרה הפקידה. מוטי היה על סף בכי. 'אבל עבדתי על זה חודש. השקעתי בזה עשרות אלפי דולרים', צעק. הפקידה לא התרשמה. 'אולי עבדת חודש, אבל פספסת בגלל שתי דקות', אמרה לו. ההבדל בין חמץ למצה הוא במשהו. רגע אחד מפריד בין חמץ למצה! בצק שנאפה בתוך 18 דקות הוא מצה, אך בצק שאפייתו גלשה אל תוך הדקה ה-19 הוא חמץ גמור, ומי שאוכל אותו בפסח עובר עברה חמורה. הדבר בא ללמדנו את חשיבותו של רגע אחד בחיים. אפשר לעמול קשה במשך חיים שלמים - ולהחמיץ חלילה הכול ברגע אחד של חוסר אחריות. לכל אחד מאתנו עלולים להגיע אותם רגעי ייאוש, אותם ניסיונות הקשים והחלטות גורליות שיכולות להשפיע על כל מהלך חיינו. אם נזכור את חשיבותו העצומה של הרגע, אותו רגע מכריע שעליו עומד הכול, נצליח להתגבר ולקבל את ההחלטה הנכונה, ולא להחמיץ את המטרה האמיתית של חיינו.
אורחים מופלאים להלן סיפור המעובד מתוך הספר "נפלאות הסבא קדישא -" גודל דחקותו של מרן רבנו הסבא קדישא מראדישיץ זי"ע - טרם התגלותו – היה עצום . פעם אחת אירע שנה שביתו היה ריקם מכל ממש, יום אחר יום. עד שהגיע יום בדיקת חמץ ועדיין אין זכר לכסף ולא שום דבר מחג הפסח, הגיע אור לארבעה עשר, עת הגיע הזמן של בדיקת חמץ, ובביתו לא נמצא אפילו חתיכת לחם, עד שהוכרח לשאול משכינו ככר לחם... ולא ידע מה להעדיף, מנהג העשרה פתיתי חמץ או פשוט ליתן את החתיכות לבני ביתו המשוועים לחתיכת לחם צנומה וטיפת מים להרוות את נפשם. עד שהוחלט לקחת הכי ,כר ובו לקיים מצות ביעור חמץ וכן המנהג של עשרת פתיתי החמץ כנגד עשר ה ספירות, ו"אגב" זה גם סעדו לבם העטופים ברעב מכמה ימים, עד שמרוב רעבתנות אכלו כל הלחם ולא נשאר ממנו עד הבוקר . ויהי בבוקר, לאחר התפלה, הלכו לביתם ובבית אין כל. דרכו של הצדיק לא לספר על מצבו, רק לסמוך בביטחון עז בבורא עולם, וכך עברה שעה אחר שעה עד שעברה סוף זמן אכילת חמץ, ונשארו שוב בחוסר כל. בשעה העשירית, כאשר כבר קיימו הכתוב 'שאור לא ימצא בבתיכם', אבל באותה מדה שהיו נקים מחמץ היו נקיים ממצות ושאר צרכי החג, כי לא הוכן עדיין על החג אפילו פחות משו וי פרוטה... בני ביתו היו רעבים מאד עוד מאתמול, כי מעט הלחם לא הספיק לכל אחד כי אם כזית, ומה יהיה עם ליל הסדר המתקרב ובא בצעדים מהירים?! השעות עברו וחלפו, ועיניהם כלות ומייחלות וצופות למעלה מאין יבא עזרם?! והנה בשעה שלישית אחר חצות היום מגיעים שני אנשים יושבים במרכבה רתומה לשני סוסים אבירים, חזותם ומלבושם מעיד כי מגיעים הם ממדינת אשכנז, וישאלו לאנשי העיר לאמר: "היכן גר כאן איש חסיד וירא שמים, שנזהר בכל ימי הפסח לאכול רק מצה שמורה, ונזהר מאד אפילו ממשהו חמץ? ". ויתמהו אנשי העיר על האנשים למבוקשם, ומחמת שה'סבא קדישא' היה נחבא אל הכלים, והצניע מאד הליכותיו בקודש, לא ידעו מגודל צדקתו וקדושתו, להראות עליו עד שמצאו שני נערים משכניו , שהיו דרים עימו בבית אח ד, והכירו בו קצת לאיש אמונים, ותיכף הראו להם את בית רבינו הסבא קדישא. בבואם לביתו, מצאו רק את הרבנית, ושאלו אותה: "היכן בעלך?", וענתה , כי הוא יושב ולומד בבית המדרש, ושאלה למבוקשם. ויענו: "מארץ רחוקה באנו, ומה' מצעדי גבר כוננו, ולרגל קדושת החג המתקרב רואים אנו שמוכרחים אנו להישאר כאן בליל החג, והיות ובביתנו אנו נזהרים בכל החומרות, רוצים אנו לערוך את חג המצות כמו בביתנו, וכיוון ששמענו על בעלכם , כי איש ירא וחרד לדבר ה', ברצוננו להיות מחוגגי חג הפסח אצליכם, כי מסתמא נזהרים אצלו בכל ". הרבנית ענתה בלב נאנחה וברוח נשבר: " אגיד לכם את האמת, רציתי מאד להכניס אורחים, זכות גדול היא לנו, אמנם עדיין לא הוכן אצלנו מאומה לחג הפסח, אני מתביישת מאד, אבל אני אומרת לכם את האמת, כבר קרוב לכניסת החג ואין לנו כלום כפשוטו וכמדרשו ." "אל תדאגי!" - ענו שניהם כאחד. "הסתכלי נא בעד החלון, וראי מה הבאנו אתנו, כל הפסח ממש מונח על המרכבה בתוך תיבה סגורה, וכבר נביא את הכל הביתה ." מיד יצאו השניים, והביאו את התיבה ופתחו אותה, והנה היא מלאה מכל מילי דמיטב, מצות ויין משובח, בשר ודגים וכל מטעמים, וכל הירקות הנצרכים לילי הסדר, ואפילו קליות ואגוזי ם לחלק לילדים, ומיד ניגשו לערוך את השולחן כיד המלך, בהרחבה ובחירות כבני מלכים. כשהגיע זמן המנחה, הלכו האורחים אל בית המדרש אשר היה שם רבי נו, והתפללו ש ם מנחה וערבית של חג. לאחר התפילה, ניגשו האורחים אליו ויאמרו לו "גוט יום טוב!", ונתן להם שלום, ויספרו לו כל הדברים לאמור: " אנחנו מעיר רחוקה, ממדינת אשכנז, ואירע שלא יכולנו להגיע לביתנו לחג הפסח, והיות ובביתנו אנו זהירים ביותר בחומרות החג, על כן פה רוצים אנו לחוג אצל ירא וחרד לדבר ה'. ושמענו על כבודו שהוא מהחרדים לדבר ה', על כן רצינו לשאול , אם אפשר להישאר אצלכם ב ."חג ויען הצדיק מראדישיץ: וב" ודאי מסכים אני לזה בחפץ לב, אבל האמת לא אכחיש, ומה אעשה כי לא הכנתי עבור החג מאומה, ואיני יודע בעצמי היכן אוכל לערוך את הסדר, ועל ה' אני שם מבטחי! ". ויענו השנים: "אם לא יהיה - לא נאכל! ". והלכו עימו האורחים לביתו. ויהיה בבוא רבנו הסבא קדישא הביתה, והנה הבית מלא אורה ושמחה, והשולחן ערוך ומסודר כ יד המלך י. ו שתומם מאד, ושאל לרבנית " : מה זאת ו ?". תען הרבנית: "האורחים שבאו הנה, הם שהביאו כל זה", ותיכף נתן שבח והודיה להשי"ת על הנסים, ושמח מאד עם האורחים, כי ראה שהמה תלמידי חכמים גדולים ויראי ה', וערכו עמו הסדר ברוב עוז וחדוה, ועסקו כל הלילה יבס פורי יציאת מצרים, וכן היה גם בלילה השני. בצאת החג, ברכו האורחים לכל בני הבית, ואחר הבדלה, הלכו החוצה, ולאחר מספר שעות נעלמו כלעומת שבאו, הלכו וחיפשו אותם בכל העיר ולא מצאו אותם, והבינו מיד שלא דבר ריק היא. ויהי כבא חג השבועות, נסע הסבא קדישא מראדישיץ לרבו הקדוש מלובלין, ואז בעת קבלת שלום שאלו הרבי על מצבו, ועל חג העבר, ויספר את אשר מצאו הנסים והנפלאות מהאורחים העלומים, ושנעלמו במוצאי יום טוב, ויען הרב ויאמר לו: " היודע אתה מי היו האורחים החשובים הללו ? הלא הם מלאכי מעלה מיכאל וגבריאל, אשריך וטוב חלקך, ומעתה אפילתך תאיר לך, ויתרומם קרנך בעולם, מהיום והלאה, וכך הוה.
חוויית השבוע שלי גס רוח,קורבן פסח,השגחה פרטית,ברכוש גדול,והיא שעמדה,זכה בפיס,פסח כשר ושמח,החמצה גדולה,
אמרי שפר י"ב ניסן ה'תשע"ה
אמונה. פותחים הדלת בשפוך חמתך, ויודעים שאליהו הנביא מגיע, הנודע ביהודה ירד המדרגות ללוות, ואמר לא ראיתיו אלא האמנתי שהוא מגיע על כן לוויתיו. נכד של המהרי"ד מבעלזא שאל את סבו האם ראה את אליהו, אמר, יש שרואים ויש שאינם רואים אבל מאמינים שהוא מגיע, וזוהי מדריגה יותר גדולה להאמין מלראות.
אמר המגיד מקוזניץ: הבדיקה מהחמץ - הכוונה ליצר הרע- צריכה להעשות במקומות בהם מכניסים חמץ, היינו במקומות שם שוכן היצר הרע, כלומר, באיזה מידה שאדם לקוי, שם צריך הוא לבדוק ולשוב בתשובה, למשל, אם אינו זהיר בדיבור פיו, או שלקוי הוא בשמיעת דברים אסורים, עליו לבדוק במקומות אלו אצלו, ולקבל על עצמו להשמר מעתה ועד עולם, ואז! על העבר ימחל לו ה', יתברך, אבל מקום שאין מכניסים שם חמץ,- שם, אין צורך לבדוק, דהיינו , אל לו לאדם לבדוק במעשיהם של אחרים, שלא יהיה מאלה המחפשים חמץ אצל הזולת, ושוכחים לבדוק החמץ המצוי אצלם...
ה'אמרי חיים' מויז'ניץ זצ"ל אמר פעם, שחביב עליו מטבע הלשון הנהוג בארץ ישראל, שאומרים על כל דבר 'הכל בסדר', כי באמת כל העניינים שעוברים על האדם בכל השנה כולם שורשם בליל הסדר... ]וכבר ידוע כמה היה אותו צדיק משתוקק בכל השנה ללילה קדוש זה של ליל הסדר,
והיא שעמדה לאבתינו ולנו, ידוע ש"היא" ר"ת א'ם י'רצה ה'שם, ולכן זוהי שעמד לאבותינו ולנו, והקב"ה מצילנו מידם, למה כי אם האדם מבין שכל מחשבותיו כאין וכאפס, ורק מה שהקב"ה יעשה הוא טוב, א"כ אין מה לדאוג לכלום, וידוע דבר רי השל"ה הק' רבות מחשבות בלב איש ועצת ד' הי"א תקום, אם כל מחשבותינו עצת ד' זוהי הי"א רק א'ם ה'שם י'רצה.
חכמת הקיסר. קיסר צרפת נפוליאון בונפרטה ישב מהורהר ומודאג באוהל המפקדה. המידע שהגיע מהחזית לא היה מעודד. צבאות רוסיה, אוסטריה ופרוסיה (כך נקראה אז גרמניה) עמדו להביסו. החורף הקשה עשה שמות בצבא צרפת. מתוך חצי מיליון חיילים, נותרו בחיים מאה אלף בלבד! עכשיו התכוננו שלושת הצבאות האדירים לקרב המכריע שבו הם תכננו לכבוש את צרפת ולהוריד אותו מכסא מלכותו. מפקדי הצבא הביטו בקיסר בדאגה. 'הוד מעלתו',' אמר אחד הגנרלים שאזר אומץ, 'מצבנו בכי רע. הצבא איבד את רוח הלחימה והאויבים צוברים כוח ועידוד. אינני יודע כמה זמן נוכל להחזיק מעמד'. בניגוד לדעתו, היו אחרים שהביעו אמונה בכוח הצבא להתאושש ולהגן על המולדת, וטענו שיש להמשיך בלחימה. הדיון הסוער נמשך זמן רב, עד שאחד מעוזרי הקיסר נכנס ואמר כי מחוץ לאוהל ממתין שליח של מפקדי שלושת הצבאות, ובפיו הצעה לסיום המלחמה. נפוליאון הרהר רגע קט, וסימן בידו להכניס את השליח. השליח היה איש מפורסם ממשפחת אצילים מכובדת ורבת השפעה. הוא קד כלפי נפוליאון לפי כל כללי הנימוס. 'הוד קיסרותו, לכבוד ולעונג לי לשהות במחיצתו של מנהיג מהולל כמוך', פתח ואמר, 'ואני מאושר שניתנה לי הזכות ההיסטורית להציל את צרפת מתבוסה כואבת ולתרום את חלקי הצנוע להמשך ישיבתך על כסא מלכותך עוד שנים רבות' . השליח עצר לרגע והביט בפניו של נפוליאון כדי לבחון את תגובתו, אך בהבעת פניו של הקיסר לא ניכר כל שינוי. 'שלוש הממשלות ביקשוני למסור לך זאת, המשיך השליח, 'במקום להמשיך בהקזת הדם, הבה נגיע להסכם הפסקת אש. צרפת תוותר על כמה מהשטחים הנתונים במחלוקת, ובתמורה מתחייבות ממשלות רוסיה, פרוסיה ואוסטריה לחדול מהתקפות ולהחזיר את השלום והשלווה לאירופה'. הקצינים הביטו בדריכות לעבר נפוליאון וציפו לתשובתו. אם הוא יקבל את ההצעה, רבבות חיילים יינצלו ממוות בשדות הקרב, אך מאידך ייתכן שהצעת השלום אינה אלא תכסיס ערמומי, וברגע שצרפת תיסוג מהשטחים החשובים שמגנים עליה, יתנפלו המדינות ויכבשו אותה בקלות. נפוליאון ידע זאת, וחש את כובד האחריות. הוא קם ממקומו ואמר לשליח: 'תן לי מספר דקות להרהר בדבר, ואז אתן לך תשובה'. הוא החל להתהלך באוהל הלוך ושוב כשהוא נתון בסערת מחשבות. השליח עמד במקומו, מצפה לתשובה. תוך כדי צעידה, כאשר הקיסר חלף ליד השליח, נפל לפתע כובעו המלכותי על הארץ, ממש לרגלי השליח, אך נפוליאון התעלם והמשיך לצעוד. לאחר עוד כמה דקות, נעצר הקיסר מול השליח ואמר נחרצות: 'אני דוחה את הצעתם של שולחיך. איני מוכן לסגת ולו ממטר אחד מאדמתה של צרפת!' השליח לא ויתר. הוא קרב אל נפוליאון שהיה במרחק ניכר משאר הקצינים, ואמר לו בשקט: 'אדוני הקיסר, אין מדובר רק בצרפת, אלא גם בעתידך האישי. אם תוותר תישאר מלך, אך אם אחזור אל שולחיי עם תשובתך השלילית, הם יפתחו בקרב ורב הסיכוי שצרפת תובס ואתה תודח'. הביט נפוליאון בשליח, ואמר בחיוך נוגה: 'כשליח מיוחד אתה בוודאי יודע את המתרחש בחדרי המלחמה של שולחיך, ולכן אתה יודע היטב שהצעה זו אינה אלא מלכודת. מפקדיך אינם מתכוונים להפסיק את המלחמה עד שיורידו אותי מכיסאי'. 'ואם תשאל מאיפה אני יודע זאת', המשיך נפוליאון ואמר, 'אענה לך מיד: כשצעדתי לידך מקודם, שמטתי את כובעי לרגליך בכוונה. ביקשתי לראות כיצד אתה מתייחס אליי באמת. לו ידעת שאני עומד להמשיך להיות מלך צרפת, היית מרים מיד את כובעי ומגיש לי אותו ביראת כבוד. אולם כאשר הנחת לכובע המלכותי להתגולל על הרצפה, ידעתי שכבר אינך מתייחס אליי כלמלך, כי אתה יודע שימיי על כסא המלכות ספורים'. השליח המיומן שמע את תשובתו של נפוליאון בפנים חתומות ולא הגיב, אך בלבו ידע שהקיסר הצרפתי החכם צודק. נפוליאון התעלם מדבריו ומאמרותיו, ובחן רק את התנהגותו ואת מעשיו, וכך הצליח לזהות את כוונותיו האמיתיות. השליח חזר אל שולחיו ואמר להם שנפוליאון לא נפל בפח שהם טמנו לו. ואכן, תוך זמן קצר פתחו שלוש המדינות בקרב גדול נגד צרפת, שהפך למרחץ דמים, ולא הסתיים אלא כאשר הם הצליחו להוריד את נפוליאון מכיסאו ולשלוח אותו לגלות באי בודד, שבו שהה עד יום מותו. בפרשה הנקראת בשבת זו, הנקראת 'שבת הגדול', התרחש במצריים אירוע דרמטי. כל משפחה מבני ישראל נטלה שה וייעדה אותו להקרבת קרבן פסח. הצאן היה העבודה זרה של המצרים, ונטילת שה ושימוש בו לעבודת ה' נחשבה לפגיעה חמורה באמונתם של המצרים. ודווקא משום כך, חשיבותו הרבה של הדבר. עד אז חשבו פרעה ועבדיו שהם מצליחים לשעבד את רוחו של עם העבדים היהודי, אבל במעשה הזה, הוכיחו היהודים במעשים שהם כבר לא עבדים, ואין להם שעבוד נפשי, אלא הם עם העומד לצאת לחירות. ואכן, באותו שלב אומרים יועציו של פרעה: 'הטרם תדע כי אבדה מצריים?' - כי כשאדם מסיר מעצמו את העול של השעבוד הנפשי והקשר אל העבדות , הוא כבר על דרך המלך ליציאה לחירות ולגאולה.
חוויית השבוע שלי
אמרי שפר,שפוך חמתך,אליהו הנביא,חמץ,יצר הרע,מטבע לשון,הכל בסדר,והיא שעמדה,קיסר,נפוליאון,
אמרי שפר י"א ניסן ה'תשע"ה
חייב אדם לראות א"ע כאילו יצא ממצרים אומר הפחד יצחק מבאיאן זיעועכי"א שכמו ביציאת מצרים יצאו בנ"י ממצרים בלי זכויות כמו שכתוב ואת ערום ועריה גם כך צריך אדם לראות א"ע בכל דור ודור שמקבל רק חסדים מהקב"ה כמו ביציאת מצרים שזה היה רק חסד כאילו יצא ממצרים.
חז"ל לימדו אותנו ש"מי שטרח בערב שבת – יאכל בשבת". ומי שלא? יאכל אותה בשבת.
ידוע מה שאמרו צדיקים, שאדם שיודע בבירור שהוא נכד של אברהם יצחק ויעקב, מותר לו לחבוש את כובעו כפוף מעט דרך יוהרא....
ידוע מה שמקשין העולם למה כופלין הלשון 'השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל, השתא עבדי לשנה הבאה בני חורין'. והזמן גרמא להביא את מה שאמר בזה האדמו"ר מקלויזנבורג זצ"ל [בליל ב' דפסח תשל"ו] שכיום מבינים זאת היטב, כי גם אחרי שאנו בארץ ישראל עדיין צריך תפילה מיוחדת שנהיה גם 'בני חורין', כי גם בא"י אנו מצויים בעוה"ר תחת שליטת הערב רב.
"אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים״, דרש הרה״ק בעל ה"אוהב ישראל" מאפטא זי״ע שנה אחת בשבת הגדול, שאם יגיד יהודי בליל פסח "אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים״, ויאמין באמונה שלימה במוצא שפתיו. יוכל לצאת מכל מיצריו ולהיגאל גאולת עולם. גאולת נפש וגאולה הגוף. לפי שזמן זה מיוחד ומיועד לגאולה. מעשה ביהודי תמים. שכדרכם של יהודים בימים ההם חכר בית מרזח מן הפריץ כדי להתפרנס ולהביא טרף לביתו. באחת השנים היה חורף קשה והיתה הדרך שוממה מעוברי דרכים, וממילא לא היה לו כסף לשלם לפריץ בתום השנה עבור החכירות. למותר לציין שאותו רשע לא התחשב כלל בנסיבות אלו. אלא דרש את תשלום החכירות במועדו במקומו וכהלכתו, ולא זו בלבד, א"א אף שלה להזהירו שאם לא ישלם לו את כל הכסף בזמן רע ומר יהיה עונשו. ויהי כאשר קיבל היהודי את ההודעה הזאת נפלו עליו אימה ופחד, כי בהבל פיהם היו השליטים הללו חורצים את גזר דינו של אדם לחיים ולמות. וכ״ש כאשר היה הדבר נוגע למשפטו של יהודי שאז לא היו מגזימים כלל. ולא על כגון דא נאמר (תהלים קנוד. ח) ״אשר פיהם דבר שוא וימינם ימין שקר״. בצר לו יצא לדרך ונסע למאגלניצא. ובערב שבת הגדול הגיע אל חצר הקודש של הרה״ק רבי חיים מאיר יחיאל ה"שרף ממאגלניצא זי״ע, אך כשביקש ליכנס אל הקודש הודיעו לו המשמשי שאי אפשר לקבל את פני הרבי קודם שב״ק, בלית ברירה נשאר לשבות שב״ק במאגלניצא כדי להיכנס אל הקודש אחר השבת. ויהי בשבת אחה"צ עלה ה"שרף" על הבימה ודרש דרשת שבת הגדול בקול חוצב להבות, כמנהג ישראל תורה שהמרא דאתרא דורש לפני קהל מרעיתו מעניני החג בחג, ובתוך דבריו אמר ״בליל הסדר יש ביד כל אחד לבקש מאת ד' כל משאלות לבו לטובה ולברכה, מי שמזונותיו מצומצמין יכול לבקש על הפרנסה כשאומר ׳ונצעק׳, מי שיש לו חולה בתוך ביתו יצעק על עניני בריאות. וכן כל אחד ואחד בדבר אשר חסר לו״. כשמוע היהודי התמים את דברי ה"שרף". הבין בנפשו, שבודאי היתה כוונת הדברים אליו, ולכן לא התמהמה כלל ובמוצש״ק חזר תיכף לביתן והודיע לבני משפחתו שקיבל הדרכה מפורטת מן הצדיק כדת מה לעשות, ואכן בליל הסדר כאשר הגיעו לפיסקא ״ונצעק אל ד'" פתחו כולם בקול צווחה וזעקה אל ד' שישפיע עליהם פרנסה טובה בהרחבה ויצילם מידו של הפריץ הרשע, וככה היו יושבים וצועקים בקולי קולות במשך שעה ארוכה. באותה שעה פרץ ויכוח ומחלוקת בין אחד הגוים לאשתו, ומרוב זעמו קם עליה והרגה נפש, לאחר המעשה הבין הגוי שעליו לברוח מן המקום, כי אם יתפסו אותו השוטרים יענישו אותו קשות על מעשיו, לכן החליט לברוח למדינה אחרת עד יעבור זעם. מיד נתן את כל רכושו בשתי חביות גדולות והעמים אותן על עגלתו וברח עמן כל עוד נפשו בו. אך בדרך הבין שאם יתפסו אותו שומרי הגבולות וימצאו אצלו רכוש גדול כל כך ירגישו שדבר מה אינו כ...״שורה, וידרשו ויחקרו בענינו ורע ומר יהיה גורלו, לכן חיפש היכן להשאיר את כספו, ויהי עודו טרוד במחשבותיו ראה אור בוקע מחלון ביתו של היהודי, ובד בבד קול המולה ואנשים רבים הצועקים ומתפללים, מיד דפק על דלת ביתם ופגש את בעה״ב, אשר מצא חן בעיניו, וביקש ממנו שישמור על רכושו הרב, ואם יצליח לחזור אל ביתו יחזיר לו חבית אחת והשניה תהיה לו במתנה על שכר השמירה, ואם לא יחזור עד שנה הרי שתי החביות שלו במתנה גמורה, הסכים היהודי והורה לו היכן להניח את החביות. ויהי כפתוח היהודי את החביות אורו עיניו . וידע שכבר נושע בתוך כדי דיבור בעת אמירת ההגדה. ומיד בצאת החג נסע למאגלניצא כדי להודות על הנס שנעשה עבדו, אך מיד בכניסתו אל החודש אמר לו ה"שרף" בפשטות "אין לך מה להודות לי על הנס. כי אתה המשכת עליך ישועה בעת שצעקת באמירת 'ונצעק'.
חוויית השבוע שלי זכויות,ערום ועריה,חסדים,יאכל בשבת,לחבוש כובע,בני חורין,ערב רב,גאלנו,אמרי שפר, אמרי שפר י' ניסן ה'תשע"ה
הדין הוא שאם בלע מצה יצא, בלע מרור לא יצא, ובודאי שאם בלע הגדה לא יצא (הגר"ח פלאג'י(.
יש גורסים כהא לחמא עניא. והמכוון, שהגם שכל מערכות העולם מתקדמות בצעדים ענקיים עם הטכנולוגיה המתקדמת עם כל המכשירים המתקדמים למיניהם, אבל מצוות התורה לא נשתנו מאומה ולא תהא תורה אחרת, וזה "כהא" לחמא עניא ללא שום שינוי.
יש 15 סימני הסדר כנגד ט"ו ניסן. צדיק אחד אמר אחרי הסדר, רבש"ע אנחנו אמרנו 15 סימני סדר, מבקשים ממך רק מילה אחת שתאמר "נרצה".
כל ימי חייך להביא לימות המשיח. יש לפרש, שכל ימי החיים יש לפעול ולצפות תמיד לימות המשיח, אחכה לו בכל יום שיבוא.
הפתק הישן (מתוך העלון 'אהבת ישראל' גיליון 517) המעשה שלפנינו אירע לפני עשרות שנים בלבד , כאשר יום אחד הופיע בביתו של ראש ישיבת פוניבז' הגאון רבי יוסף ש. כהנמן זצוק"ל וזיע"א בחור צעיר אשר עלה לא מכבר ממדינת שוויץ, ובפיו בקשה להיכנס ללמוד בישיבה המעטירה כתלמיד מן המניין... ראש הישיבה קיבלו בסבר פנים יפות והחל תוהה על קנקנו, שואל ודורש כפי שהיה עושה עם כל בחור . לבסוף מצא שהוא אמנם בחור מעולה אך ללמוד בישיבה המצויינת הזו אינו מתאים כל כך... רמתו התורנית לוקה בחסר ובוודאי לא יבין הוא את השיעורים הנמסרים בישיבה , מניסיונו של ראש הישיבה דבר זה מביא את הבחור לכדי ייאוש ועלול לפולטו מן הישיבה. לכן, חיבקו הרב בחביבות עצומה כפי שהיה מחבק כל אחד , ובעדינות מופלגת החל להסביר לבחור מדוע אין זה מקומו, ומה עליו לחפש על מנת להצליח בישיבה אחרת... מה עשה הבחור ?שלף פתק קטן מאמתחתו והניחו לפני ראש הישיבה. כשהציץ ראש הישיבה בפתק, החווירו פניו... הוא קם ומיהר אל רעייתו הרבנית וביקש ממנה לסדר מיד לבחור הזה חדר בפנימייה, ומקום בשולחן בחדר האוכל, הוא אף הראה לה את הפתק. לאחר מכן מיהר הרב לכולל האברכים ובחר משם שני אברכים מצוינים, אחד שילמד עם הבחור לפני הצהריים והאחר ללמוד עמו אחר הצהריים, וכמובן בישר לבחור בשמחה כי התקבל לישיבה. שואלים אתם את עצמכם מה היה כתוב בפתק? ובכן , נשוב חמש עשרה שנה אחורה, ראש הישיבה היה צריך לטוס יום אחד בדחיפות לשוויץ. הוא הגיע לשם עם הרבנית באמצע הלילה ונכנס לבית מלון יהודי. פקיד הקבלה הודיעו בצער כי התפוסה במלון מלאה, וכל שנשאר הוא ללון בפרוזדור, אך זה כמובן לא ראוי לכבוד התורה. ניסה מנהל המלון למצוא בכל זאת מקום כל שהוא. הוא עבר על הרשימה ומצא שיש משפחה שתפסה שני חדרים, אחד להורים והשני לילד... הוא מיהר להתקשר אליהם ולספר על הבעיה שנוצרה. כעת שאל האם יסכימו לצרף את ילדם אל חדרם ולפנות את החדר השני לרב מפוניבז' והם אכן הסכימו. למחרת בבוקר פנה הרב מפוניבז 'אל המשפחה שפינתה לו את החדר, הודה להם על החסד הגדול שעשו עמו ושאל אם חסר להם משהו שיוכל להשיב להם טובה . מיד אמר האב כי ברוך ה' יש הכל ולא חסר להם מאומה... אלא שאז התפרצה האמא, הצביעה על בנה הקטן ואמרה: "בעזרת ה' הילד הזה יגדל וירצה להיכנס ללמוד בישיבה קדושה, האם תקבל אותו לפוניבז'?" אין בעיה, בשמחה!" השיב הרב. אך האמא בחוכמתה לא הסתפקה בזאת. היא הגישה לרב נייר ועט וביקשה ממנו לכתוב את הבטחתו... כעבור 15 שנה הוגש הפתק, כשטר חוב של 'הכרת הטוב' לפירעון. ואכן מיהר ראש הישיבה להשיב טובה ולגמול חסד עם הנער...
חוויית השבוע שלי אמרי שפר,מצה,הא לחמא עניא,טכנולוגיה,סימני הסדר,ימי חייך,המשיח,הפתק הישן,חוויית השבוע שלי, אמרי שפר ט' ניסן ה'תשע"ה
בשביל לחלום... צריך קודם כל לישון ."
ומי שיש לו עיניים פקוחות רואה יום יום הרבה דברים יפים (שמואל אייזיקוביץ ביום אופטימי)
כסף יכול לקנות לך וילה, אך לא בית חם. כסף יכול לקנות לך שעון, אבל לא זמן.
האבחנה והברכה (על-פי עדות וידאו של הרב וייס למגזין JEM ) הם פסעו אל החדר נרגשים. פגישה אישית עם הרבי מליובאוויטש, 'יחידות', היא תמיד פסגת שאיפותיו של חסיד, ועל-אחת-כמה-וכמה של חתן וכלה העומדים ערב חתונתם. זה היה בשנת תשי"ז. הרב משולם וייס, כיום שליח חב"ד במיאמי, פלורידה, וכלתו, איליין, נכנסו ברעד אל החדר. עם כניסתם הגיש משולם לרבי את פתק בקשת הברכה. הרבי עיין בו, הרים את עיניו ושאל: "אתם מבינים יידיש?". משולם השיב בחיוב, ואילו הכלה השיבה שאמנם היא מבינה יידיש, אך מתקשה לדבר בשפה זו ומיטיבה להתבטא באנגלית. "אם כן", הגיב הרבי, "אשוחח עם החתן ביידיש, ועם הכלה באנגלית". חלפו כמה שניות, ולפתע פרצה הכלה בבכי. היא אמרה: "האם הרבי יוכל לבקש מהחתן לעזוב את החדר? רצוני לשוחח עם הרבי שלא בנוכחותו". משולם נדהם. הרבי נתן בו מבט, והוא יצא מהחדר. מזכירו של הרבי, הרב לייב גרונר, השתומם. "מה יכולתי לעשות?", התנצל החתן, "כך ביקשה הכלה". כעשרים דקות המתין החתן בחוץ. אמנם הדלת לא הייתה סגורה, אבל הוא לא הצליח לשמוע את השיחה בין הרבי ובין כלתו. לאחר עשרים דקות יצאה הכלה ואמרה כי הרבי ביקש שיחזור. הוא נכנס אל החדר והרבי העניק להם ברכות לנישואיהם. כשיצאו מה'יחידות' נפרדו החתן והכלה ולא התראו עד החתונה. מיד אחרי החופה, כאשר החתן והכלה נכנסו לחדר הייחוד, המילים הראשונות שאמר החתן לכלתו היו: "על מה דיברת עם הרבי במשך עשרים דקות?". השיבה הכלה: "אני מקווה שלא תכעס עליי... אמרתי לרבי שרצוני לבטל את החתונה". "לבטל את החתונה?!", התמלטה השאלה מפיו של החתן הנדהם. "כן", השיבה. "אמרתי לרבי שאני בעלת מזג נורא ואיום. אני חסרת סבלנות ומתרגזת בקלות. עד עכשיו לא הבחנת בכך, אך ברור לי שאחרי החתונה לא יעבור זמן רב ואתה תבין שטעית טעות גדולה והתחתנת עם האישה הלא-נכונה, עם מכשפה. הנישואין יעלו על שרטון ויסתיימו בגירושין. החלטתי שאני מעדיפה שלא להתחתן מלהיקלע להרפתקה כזאת". "ומה אמר הרבי?", שאל החתן ההמום. "הרבי חייך", השיבה הכלה, "ואמר לי באנגלית: 'הקב"ה יברך אותך בילדים רבים, והם ילמדו אותך את מידת הסבלנות. לכן אינך צריכה לבטל את החתונה. ועד שייוולד הילד הראשון, לכי להתנדב במרכז רפואי, ומה טוב בבית רפואה לילדים. ההתנדבות תסייע לך ללמוד להתייחס לאנשים בסבלנות, וכך המזג שלך לא ייצור בעיה'". החודשים חלפו ובני הזוג טרם נפקדו. האישה החלה לדאוג והלכה עם בעלה לבדיקה אצל רופא מומחה במיאמי, עיר מגוריהם. הרופא ביצע סדרת בדיקות מקיפה, ובסיומן התיישב על כיסאו מול השניים בארשת פנים חמורה. "ראו", אמר בטון קודר, "יש בפי בשורות שלא ישמחו אתכם. האישה סובלת מבעיה פיזיולוגית חמורה, שמשמעותה כי לעולם לא תוכל להרות. היא תהיה עקרה. עליכם להשלים עם המציאות". הדברים הקשים נפלו על ראשם כרעם ביום בהיר. הם יצאו מהרופא שבורים ורצוצים. הבעל ניסה לעודד את רעייתו: "האיש הזה איננו הרופא היחיד בעיר. נלך לרופא אחר, לקבלת חוות-דעת שנייה". מיהרו השניים וקבעו תור אצל רופא בכיר אחר, אולם גם הוא אישש את ממצאי קודמו. "אין שום דבר שאפשר לעשות בעניינכם", הוסיף ואמר לזוג האומלל. מיד עם חזרתם לביתם מיהר משולם וייס להתקשר למזכירו של הרבי, הרב גרונר. "אנא מסור את דברי הרופאים לרבי ובקש את ברכתו בעבורנו", אמר למזכיר. זה הבטיח לעשות זאת מיד. כעבור חודש נפקדה האישה, ובחלוף תשעה חודשים ילדה את בנה הבכור, מרדכי. המיילד לא היה אלא הרופא השני, שתמך בממצאי הבדיקה של הראשון. אותו רופא יילד במרוצת השנים את כל חמישה-עשר הילדים של משפחת וייס... כשהייתה הגברת וייס באמצע שנות הארבעים לחייה הלכה לסדרת בדיקות מקיפה אצל מומחה לבריאות האישה. זה עשה את הבדיקות, ואז אמר בטון רך: "ודאי את חשה אכזבה רבה"... "אכזבה?", תהתה הגברת וייס, "ממה?". "וכי אינך אורתודוקסית?", תהה הרופא הבכיר. "אכן", אישרה האישה. "אני יודע", אמר הרופא, "שבציבור היהודי-אורתודוקסי הרצון ללדת ילדים חזק מאוד. בבדיקה אני מוצא שאת סובלת מבעיה רפואית שמשמעותה כי מעולם לא זכית לפרי בטן. זו ודאי אכזבה עצומה בעבורך להיות נשואה שנים רבות כל-כך בלי ילדים". הגברת וייס חייכה לעצמה ולא הגיבה. כשיצאה החוצה, אל בעלה, פרצה בצחוק. היא שיתפה את בעלה בדברי הרופא ושניהם צחקו. "איך אתה מסביר את זה?", שאלה האישה את בעלה. "פשוט מאוד", השיב לה. "הלוא הרבי העניק לך ברכה לפני חתונתך שהקב"ה יברכך בילדים רבים, ולכן ילדת את כל הילדים האלה למעלה מדרך הטבע – בזכות ברכתו של הרבי!".
חוויית השבוע שלי לחלום,לישון,עיניים פקוחות,דברים יפים,כסף,וילה,שעון,אבחנה,ברכה,אמרי שפר,חוויית השבוע שלי,
אמרי שפר ז' ניסן ה'תשע"ה
״בבית א־להים נהלך ברגש״, המילה ״ברגש״ נדרשת נוטריקון: ״ברד, רוח, גשם, שלג״.
החוזה מלובלין עבר פעם אחת ליד בית המדרש וראה אור גדול בוקע ממנו. סבור היה שיושבים שם יהודים ולומדים תורה לשמה. כשנכנס, מצא שני יהודים יושבים ומספרים בשבחי צדיקים.
הצדיק רואה ומכיר את העולם הבא, ואילו על העולם הזה הוא רק שומע. לעומתו, האדם הפשוט רואה ומכיר את העולם הזה, ואילו על העולם הבא הוא רק שומע. (רבי משה מקוברין) ״חייב כל אחד ואחד לומר בשבילי נברא העולם״ (סנה׳ לז, א)
ברכת כהנים שלא נשכחה (מתוך הספר סיפור לשבת( ” רצה ה‘ אלוקינו בעמך ישראל ולתפילתם שעה“ הסתלסל קולו של החזן בחגיגיות יתירה. דריכות הורגשה ברחבי בית הכנסת הממוקם באחת הקהילות הגדולות בחו“ל, שם ברכת כהנים אינה מנהג של כל יום חול כבארץ ישראל. בחו“ל כידוע, ברכת כהנים יחסנית היא ואינה נוהגת אלא רק בתפילת מוסף של שלוש רגלים. רב בית הכנסת ר‘ שלום בער המשמש גם כשליח חב“ד באותה עיר שם לב לתופעה מעניינת. עינו לכדה את מראהו, של אחד המתפללים, ר‘ עזריאל לנדאו, הממהר לצאת מבית הכנסת בדיוק באותה שעה בה כולם היו בכיוון ההפוך, כאשר אף אחד לא רצה להפסיד את הברכה הנדירה, ר‘ עזריאל מיהר להימלט החוצה כבורח מן הדליקה. זה היה תמוה בעיניו של השליח, אולם, חשב בליבו, אך מקרה הוא. אולי חש שלא בטוב, אולי מישהו קורא לו החוצה לאיזה ענין שאינו סובל דיחוי. אולי היה רעב ומיהר לביתו אל הסעודה? אולם, ברגל הבא שוב חזר ונשנה המחזה. הקהל כולו מקבל בשמחה עצומה, בצימאון ובהתרגשות את ברכת כהנים, כמי שזוכה במרגלית יקרה, ואילו ר‘ עזריאל נושא את רגליו, במקום שהכהן נושא את כפיו, וינס ויצא החוצה, ויעש ”ויברח“ אל ביתו. זה כבר דבר חידוש! יהודי שנמלט החוצה מבית המדרש ואינו רוצה לשמוע ברכת כהנים?! מדרש פליאה כזה לא שמעתי מעולם. החליט השליח לעשות מעשה, ולקראת החג הבא של שלש רגלים, התיידד עם ר‘ עזריאל ככל האפשר עד שהיו היחסים ביניהם יחסי קרבה וידידות, כאשר ראה את המצב כי טוב, עמד השליח והזמינו לר‘ עזריאל לסעוד על שולחנו ביום החג לאחר התפילה. ואולם גם באותו חג, בו היה אמור ר‘ עזריאל לסעוד בביתו של ר‘ שלום בער לאחר התפילה, כאשר הגיע החזן אל התפילה ”רצה ה‘ אלוקינו“ והקהל השתחווה קלות במודים דרבנן, הרים ר‘ עזריאל את רגליו ונחפז שוב לצאת מבית הכנסת, שם עמד וחיכה לר‘ שלום בער בחצר בית הכנסת. כאן כבר לא יכל היה ר‘ שלום בער לכבוש את תמיהתו וכראותו את ר‘ עזריאל עומד ברחוב ניגש אליו ואמר לו ”אני מתפלא עליך“ . ”מתפלא עלי?“ שאל ר‘ עזריאל. ” אכן“ ענה לו ר‘ שלום בער. ”ברכת הכהנים כל כך קדושה וחביבה לנו, כולם רצים פנימה אל היכל בית המדרש כדי להתברך מפי הגבורה ואילו אתה בורח החוצה כאילו אסון עומד להתרחש, איני יכול להבין דבר כזה?“ פניו של ר‘ עזריאל קדרו כאילו עננה חשוכה נחתה עליהם. ”שאלתך, שאלה של טעם היא,“ ענה בשפה רפה, ”אולם אם תשמע את סיפורי, כבר תבין אותי.“ ” אדרבה, אני מוכן לשמוע,“ ענה ר‘ שלום בער. ובעת סעודת החג, בביתו של ר‘ שלום בער, סביב שולחן ערוך במיטב המאכלים ובקבוקי יין לרוב, וגדולה לגימה שמקרבת את הלבבות, נפתח סגור ליבו של ר‘ עזריאל והוא סיפר למארחו: בחור צעיר היה ר‘ עזריאל כאשר פרצה מלחמת העולם השניה והגרמנים הארורים ימ“ש כבשו את אירופה והציפו אותה בנהרות של דם יהודי שפוך. התמזל מזלו של עזריאל והוא לא נהרג אלא רק נשלח למחנה כפיה, שם עבד יחד עם עוד אלפי יהודים עבודת פרך בתנאים תת אנושיים. הם היו מורעבים, המזון הדל שקבלו ליממה לא הספיק אפילו לארוחה אחת, הקור האירופאי היה נורא ולגופם רק סמרטוט דקיק, מים דלוחים שתו ועל דרגשים שורצי פשפשים וכינים ישנו בלילות. רוחם היתה נפולה. כבר ראו את הגרוע מכל מתרחש מול עיניהם. יקיריהם נטבחו במיתות משונות ואכזריות ואילו מעל ראשם ריחף צילו של מלאך המוות שביקוריו במחנה העבודה היו יום יום. אולם, יהודי אחד, הדור צורה היה איתם באותו בלוק, ובזכותו שמרו הכל על מורל גבוה. היה זה יהודי חסידי מלא וגדוש בתורה ובחסידות שאצר במוחו מלבד אמרות חסידיות יקרות שהפיחו רוח חיים בלבם בשעות הקשות, גם את לוח השנה היהודי ידע על בוריו. הוא ידע כל ברכת כהנים שלא נשכחה יום איזה תאריך הוא היום לפי הלוח העברי ודאג ליידע את כל חבריו לצריף היום הוא יום פלוני. שלא לדבר על כך שהוא ידע בדייקנות מתי חל כל חג ומועד. יום אחד הודיע האיש לחבריו האסירים היהודיים בבלוק: דעו לכם יהודים יקרים, כי חודש ניסן עתה, חג הפסח הולך ומתקרב. עמדנו והבטנו בו כלא מבינים. פסח הרי הוא חג החירות והמצות, שני דברים שנשללו מאיתנו לחלוטין. בקושי היתה לנו פרוסת לחם יומית שהצילה אותנו ממיתת רעב, אבל מצות כשרות לפסח במחנה, מי יעז לחלום על דבר כזה? ”אל תתנו ליאוש להשתלט עליכם!“ אמר לנו היהודי החסיד, ”הבה ונטכס עצה. חרות אמיתית היא חירות הרוח, ואת רוחנו הנאצים ימ“ש לא יצליחו לשבור. ובכן מה דרוש לליל הסדר? בעיקר יין, מרור, ומצות. יין? נמלא ארבע כוסות בדמעות. לכל אחד מאיתנו יש די והותר דמעות שטרם מצאו את דרכן החוצה. מרור? יש לנו די והותר ואותו אנו אוכלים בכל עת ובכל שעה.... אבל מצות כשרות חייבים אנו להשיג. לכן הודעתי לכם מבעוד מועד על החג המתקרב. יפקח נא כל אחד עין, אולי תיקרה על ידו הזדמנות לזכות את אחיו במצוות אכילת מצות בליל הסדר.“ ומאותו רגע ואילך היו עינינו בולשות בהיחבא ומשוטטות ומחפשות פירור מצה, שמא כבר הספיק מישהו לאפות מצה בסתר, או כמה גרגרי קמח ממנו נוכל לאפות מצות. ואמנם, יום אחד גילה אחד מאסירי הבלוק פירור מצה מתגלגל על הארץ, וזה היה עבור כולנו סימן מובהק כי יש כאן מישהו עם גישה למחסן קמח כלשהו. התחלנו לברר במרץ, ואמנם גילינו די מהר במי מדובר. היה זה אסיר שנבחר על ידי הרשעים להיות מנקה ביתו הפרטי של אחד ממפקדי המחנה. בתוקף תפקידו היתה לו גישה חופשית למטבח ולמחסן ביתו של המפקד הנאצי, ושם במזווה גילה האיש כמות גדולה של קמח שלא נעשה בו שימוש הוא הצליח להבריח משם מעט קמח, ובשעה שהכל היו עסוקים בעבודת הפרך היומית תחת השגחתם האכזרית של המפקדים, אפה בסתר כמה מצות בתנאים מחתרתיים. אחת המצות נשברה בדרך וזה היה פתרון הפירור שמצאנו. התנפלנו על היהודי בתחנונים. ”נא ונא, אתה הרי יכול, גם אנחנו רוצים לאכול מצות בליל הסדר“. ”אני מקוה שאצליח, כמה אתם רוצים“. השבנו בתמימות. ”אנחנו 800 אסירים, בדוחק אפשר לחלק כל מצה לשמונה חלקים. מאה מצות יספיקו לנו“.... האיש נתקף בולמוס צחוק שלא מן המקום והזמן. ”אתם מדברים כאילו וורשה עומדת על תילה, ולודז‘ ולובלין לא חרבו. לכו לחנות המצות ברחוב נאלבקי בוורשה ושם תזמינו מאה ק“ג מצות.. האם יצאתם מדעתכם? מאה מצות?!“ ”אתה יודע מה?“ אמרנו לו, ”תעשה מה שאתה יכול“. והוא עשה מה שהיה יכול, וזה הסתכם בשתי מצות שלמות! שמחנו עליהן כעל כל הון. הבנו שנכרסם פירורי מצה בליל הסדר. כזיתים? שיעורים? מושגים אלו רחקו מאתנו מרחק שנות אור. העיקר שיהיה זכר למצה. בליל הסדר התכנסנו בבלוק מאוחר בלילה, לאחר יום עבודה מפרך. חיכינו שהשומרים ילכו לישון ואז התאספנו כולנו למרכז הצריף. שתי המצות עליהן שמרנו כעל בבת עינינו נשלפו ממקום מחבואן וכולנו ובראשינו אותו יהודי חסיד הדור צורה, ישבנו לסדר ליל פסח, בלי יין, בלי כרפס, בלי חרוסת, בלי הגדה, אבל עם שתי מצות שלמות! רוחנו היתה מרוממת. הנה אנחנו מצליחים, מתחת לאפם של הארורים ימ“ש, להתכנס ולשבת בצוותא. רצינו לשאול את ארבע הקושיות. דלת הצריף נפתחה בבעיטה ומפקד המחנה התפרץ פנימה כחיה טורפת. חמת רצח ניצתה בעיניו למראה 800 יהודי המחנה יושבים במרכז הצריף סביב שתי מצות עגולות. ” מה חשבתם שאנו לא יודעים שהיום אתם חוגגים את חג הפסח שלכם?“ קרא בשאגת קרב, ”עקבתי אחריכם והנה הצלחתי לתפוס אתכם בשעת מעשה!“ ישבנו המומים, קפואים, ומאובנים. כל חלומנו התנפץ ברגע אחד. המפקד השתולל מזעם. ”אני דורש לדעת מי ארגן את ה‘סדר נאכט‘ )ליל הסדר( במחנה“. שתקנו, אף אחד לא רצה להלשין. המפקד ניגש באופן אקראי אל אחד היהודים הצמיד קנה אקדח לראשו וצרח עליו. ”תגיד לי מי עומד מאחורי הסדר נאכט, שאם לא כן אירה בך מיד כמו בכלב“ . ”אתה יכול לירות בי,“ ענה היהודי בעוז רוחו. ”לא אגלה לך את שמו“ . ”צא החוצה וגש אל הקיר,“ ציווה עליו המפקד הנאצי. היהודי קם ופניו לבנות כשלג. הוא החל לפסוע לעבר הקיר. כולנו התבוננו במחזה כשלבנו צונח מטה. שערי הגיהנום שתמיד היו פתוחות כאן לרווחה כמו נפערו עוד יותר. ” אל תירה בו, זה אני!“ נשמעה קריאה נרגשת. היה זה היהודי החסיד הדור הצורה. הוא לא רצה שמישהו אחר ישלם את המחיר על המעשה שלו. ”אני סיפרתי לכולם שהלילה זה חג הפסח ובגללי התארגנו לעשות ליל סדר''.האקדח שהיה מופנה לעבר חבירו סטה כעת מנתיבו ואיים עליו. ”טוב מאד,“ גיחך הקצין הגרמני. ”מיד תשלם בחייך על הפשע“ . אולם במחשבה שניה שינה הקצין את דעתו. ”לא. אני לא אתן לך את התענוג הזה של מוות מהיר כל כך. מחר נערוך לך משפט ראווה מול כל אסירי המחנה ואז נוציאך להורג בנוכחות כולם. למען ישמעו וייראו“. בשעה 4:30 לפנות בוקר, רעם כל המחנה. כל האסירים הוקפצו ממיטותיהם אל משפט הראווה שהכינו הנאצים ליהודי הפושע שהעז לגלות לאחיו כי חג הפסח הוא היום. המשפט היה כהלכות המשפטים הנאציים, קצר וקולע, כל אורכו לא עבר את שתי הדקות. התובע תבע, סניגור לא היה, והשופט חרץ את דינו. מוות בירייה. הנאשם הצטווה לגשת את הקיר כדי לספוג את הכדורים, אולם כשעמד שם מול עיניהם העצובות של כל האסירים, לבש לפתע עוז ותעצומות נפש יהודיות ופנה אל המפקד. ” בכל העולם מקובל כי לנידון למות נותנים זכות לבקשה אחרונה, גם אני רוצה לבקש בקשה זו“ . המפקדים ה‘יקים‘ לא יכלו לסרב לבקשה כזו. הם הסכימו והנידון למוות ביקש לשאת דברי פרידה בטרם יישלח לעולם שכולו טוב. גם לזאת הסכימו הקצינים. החסיד הסתובב אלינו, ופתח בדברים: ”אחי!“ – קרא אלינו, ”אני עומד להיפרד מכם וברצוני להעניק לכם משהו. רכוש אין לי. ובגדי שעלי אינם שווים מאומה. אך דבר אחד יש לי - כהן אני, והיום - יום טוב ראשון של פסח. אזכה אתכם בברכת כהנים“. החסיד נשא את כפיו החשופות. מילות הברכה, בלולות מדמעות של דם ואש ותימרות עשן, נחצבו מפיו ומנשמתו העומדת לטוס אל כסא הכבוד בעוד רגע ונחתו עלינו כסלעי אש מהר סיני. מעולם - ולעולם – לא שמענו ברכת כהנים כזו. אנו אלפי יושבי המחנה – השפלנו את ראשינו כדי שלא להביט בו. כשסיים במילה ”שלום“, היתה האדמה שתחתינו ספוגת דמעות. הדי המילה ’שלום‘ התגלגלו באויר כאשר הרובים רעמו והוא, הכהן, נהרג על קידוש ה‘, וצנח ארצה מתבוסס בדמו. כעבור חדשים מספר הסתיימה המלחמה - המשיך ר‘ עזריאל את סיפורו המרטיט באזני ר‘ שלום בער- ואני הפלגתי לארה“ב. כאשר באתי שמה החלטתי כי מה שהיה – היה, אבל מהיום, ביני לבין רבש“ע - אין יותר קשר. באחד הימים נכנסתי לחנות בשר ובקשתי לקנות חתיכת בשר. היתה זו כמובן חתיכת בשר טריפה,. שילמתי והגוי - בעל החנות ארז לי את מנת הבשר, אך כאשר רציתי לקחתה איתי – קפצה ונעמדה מולי ברכת הכהנים של החסיד יושב המחנות, ואני נטשתי את בשר הפיגולים בחנות, לא יכולתי לקחתו איתי. במשך הזמן התקבלתי לעבודה. הייתי אמור לעבוד שבעה ימים בשבוע. אך בשבת כאשר הגעתי אל שערי המפעל בו עבדתי, לא יכולתי להכנס פנימה. שוב טסו ועמדו מולי ידיו הפרושות של אותו חסיד, ומנעו ממני לחלל את השבת . וכך גם היה כאשר אביתי להתחתן עם הנערה הנוכריה אותה הכרתי. ברכת הכהנים של החסיד חצצה ביני לבינה ומנעה ממני לבצע את תוכניותי“. ” אתה הראת לדעת“ - סיים ר‘ עזריאל את סיפורו המרטיט - ”שברכת הכהנים המיוחדת הזו שמרה עלי כיהודי. ולכן איני יכול לשמוע ברכת כהנים אחרת. איני יכול להמיר את ברכת הכהנים של החסיד הקדוש הי“ד, בשום ברכת כהנים אחרת“.
חוויית השבוע שלי
אמרי שפר,ברד,רוח,גשם,שלג,ברגש,החוזה מלובלין,בית המדרש,עולם הזה,עולם הבא,ברכת כוהנים
אמרי שפר ו' ניסן ה'תשע"ה כל שיש בו חיים הוא בבחינת קיים אולם לא כל שקיים הוא גם חי. ''כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו'' (חז''ל) כמה יֵש לְּרַחֵם עַל הקמצן, הַחַי בְֻּעֹנִי - כֵדי למות בְֻּעֹשר. (רַבִֻי יְּחֶזְּקְּאֵל מִשינוֹבָה) כמו שאי אפשר לעיוור בשתי עיניו שיראה, ולחמור שישכיל, כך אי אפשר לנער בלי עול שיזדרז וישכם לבחור חובות לעצמו (מתוך חובת התלמידים פרק ה) כמעט לכל אחד יש בעיות בחיי הנישואין שלו. לאחדים יש בעיה להיכנס אליהם, לאחרים יש בעיה לצאת. כסף זה לא הדבר החשוב ביותר בחיים, יום אחד המדענים יגלו משהו חשוב יותר. כסף הוא לא הכל בחיים, כל זמן שיש לך מספיק. (מלקולם פורבס) חומש עם רש"י – במעלת המלמד תורה (קובי לוי) זמן קצר לאחר ששקעו ענני האפר על אדמת אירופה המדממת, חודשים מועטים לאחר שחלק מן הצוררים, תעשייני מכונת ההשמדה הנאצית, נלכדו בידי חיילי בנות הברית, ויומיים אחרי חג השבועות, הצליח הנער עזריאל מנסבך - אוד מוצל מאש - לעלות על מעבורת קטנה בצרפת, שפניה לבריטניה. הניצול בן ה-14 היה כה שדוף, עד שצלעותיו ניכרו היטב כסכינים חדות מבעד לחולצתו האפורה והבלויה. הוא הותיר הרחק מאחור, במחנות ההשמדה של פולין, הורים, אחים, אחיות ודודים ללא זכר, ללא שארית. עזריאל, התיישב על סיפון המעבורת רעב ועייף, אך עם עיניים דולקות כמו מדורות האש של התקווה הגדולה שיש לכל יהודי באשר הוא, העומד בפני ניסיון של אמונה ויכול לו. עזריאל החליט לעבור לבריטניה לא מתוך שיקול דעת, כי לאיזה שיקול דעת ניתן לצפות מילד שנוף ילדותו בחמש השנים האחרונות היה מורכב ממוות, רעב, מכות, וסחיבת גופות מתאי הגזים למשרפות. לבו נשאו אל האי הבריטי, האפור, הגשום, הבלתי מחייך, כי ידיה הרחמניות של ההשגחה העליונה, ניווטו אותו מתוך חשבון עלום, שלעולם לא נדע ולא נבין. אך דרכו רגליו בנמל הבריטי, ביקש שיסמנו לו את הכיוון לעיר הבירה לונדון. למה לונדון? למה לא מנצ'סטר או ליברפול, או אולי בלפסט האירית? לא נדע לעולם. עזריאל הצעיר, הגיע ללונדון עוד יותר עייף ועוד יותר רעב, אך לא פשט ידו לקבץ נדבות. "אני בן של מלך, נסיכו של מלך העולם, עברתי נסיונות עצומים של השפלות נוראיות, וכפי שהצילני מהתופת, בוודאי יביאני לחוף מבטחים עם מיטה נעימה וארוחה חמה". דוד המלך העיד על רגליו, כי הן נושאות אותו אל בית המדרש למרות שהתכוון להגיע לארמונו לעסוק בענייני המלוכה. נו, ולאן נושאות אותו רגליו של היתום עזריאל? אל דלת עץ גדולה ומעליה שלט פח לבן אך מחליד: "ישיבת תורת משה". הוא דופק באצבע רזה על הדלת פעם, פעמיים ושלוש. איש בעל הדרת פנים ועיניים מלטפות פותח את הדלת ומאיר פניו אל היתום. "כן ילדי". "באתי ללמוד תורה כאן בישיבה. האם תקבלו אותי"? ראש הישיבה הרב שמואל שפיגל חייך אליו בפנים מאירות: "למה לא, רק ספר לי בבקשה מה כבר הספקת ללמוד, מה אתה יודע"? בגאווה בלתי מוסתרת סיפר עזריאל היתום "אני יודע חומש עם רש"י". ראש הישיבה הכניסו פנימה והגיש לפניו פת לחם, אומצת בשר, ירקות וכוס מים גדולה. עזריאל נטל ידיו, ברך והחל לאכול. הוא ידע שיהודי לא טורף. יהודי אוכל באצילות, ללא רעבתנות. הוא ידע, כן הוא ידע, אבל שלעולם לא תתנסו ולא תחוו רעב שכזה. תוך דקותיים הוא בלע את המזון ונרגע. ראש הישיבה הרב שפיגל ליטף את לחיו של הנער ואמר: "יקירי, בני האהוב, צר לי, אך כאן בישיבתנו לומדים בחורים קצת יותר גדולים ממך. זו לא ישיבה מתאימה עבורך. אם תרצה אשלח אותך לישיבה מתאימה, לכאלה שיודעים בינתיים רק חומש עם רש"י". עזריאל הקטן, שעל גבו ועל נפשו צלקות ושריטות ובליבו פצעי ענק, שאף אויר לריאותיו ואמר: "כבוד הרב, לבי אומר לי שכאן מקומי, איתך ועם תלמידיך. אם אספר לך רק פיסה קטנה ממסכת חיי בחמש השנים האחרונות, לא תוכל לומר לי "לא". כאן מקומי. מכאן, בבקשה ממך, מכאן אני רוצה לצמוח ולגדול ולפרוח עם החומש ועם רש"י ועד לפסגות הכי גדולות. אנא"! ראש הישיבה הביט לתוך עומק עיניו של עזריאל, וגילה שם פנינים של טוב לב ורצון עז. הוא לא היה מסוגל לדחות את עזריאל. "בסדר", אמר "אבל אני מטיל על כתפיך הקטנות אך החזקות, את המשימה למצוא לעצמך חברותא שתוכל לקדם אותך בלימוד התורה, והאמן לי שזה לא פשוט". אחרי ברכת המזון, התעשת עזריאל והשיב לרב שפיגל בזו הלשון: "אמצא חברותא כבוד הרב, אולי אפילו יותר מאחת" . הרב שפיגל הוביל את הנער לחדר קטן ובו שתי מיטות. "זה חדרך. בקומה השניה בית המדרש. מחר בבוקר אמתין לך שם. לילה טוב". למחרת בבוקר, נכנס הנער עזריאל מנסבך לבית המדרש, כשבידו שתי חתיכות קרטון קטנות ועליהם כתוב בדיו שחור "אני עזריאל מנסבך יודע בינתיים חומש עם רש"י, מבקש מתנדב שיהיה לי חברותא". הוא הצמיד קרטון אחד על דלת הכניסה לבית המדרש, ואת חתיכת הקרטון השניה על הקיר הדרומי. אחר כך התיישב בפינת בית המדרש, פתח חומש "ויקרא" והחל לקרוא בו. מהר מאד התברר לו שהקריאה קשה עליו, וגם רש"י לא כל כך מובן לו. הוא הבזיק מבט לעבר שלט הקרטון ועיניו מלאו דמע. "ריבונו של עולם, אני מקווה שאני לא מטעה פה אף אחד, הם גאונים בגמרא ואני בקושי קורא... חמש שנות המלחמה רוקנו אותי...". הוא השפיל את ראשו על שולחן העץ, והתייחד חרישית עם יגונו הפרטי, עם אבלו על הוריו ואחיו, עם עצבונו הצורב על חלל ידיעותיו בתורה. שערי דמעות - כידוע - לא ננעלו. שלושה ימים היו תלויות המודעות של עזריאל, אך איש לא הגיב או לפחות התעניין. הוא לא רצה להטריד את ראש הישיבה. לפתע אזר אומץ, והחלטה חדשה ביצבצה ממעיינות חיותו. "אעבור מתלמיד לתלמיד ואבקש שילמדו איתי. אין ספק שמישהו יתנדב...". הוא ניגב את עיניו, זקף את כתפיו הרזות, ייצב את ראשו והחל סובב לו בין עשרות התלמידים. "שלום עליכם, שמי עזריאל מנסבך, אני תלמיד חדש בישיבה, בינתיים אני יודע רק חומש... (הוא חשש להגיד עם רש"י). אולי תסכים ללמוד אתי"? הוא נע בין השולחנות, והבחורים שהיו שקועים בלימודם ובבניית עולמם התורני, לא יכלו להענות לבקשתו. חלילה, הם לא פגעו בו, הם היו עדינים, והבינו את רצונו ושאיפותיו, אבל הם הרגישו שהם לא מסוגלים להעתר לבקשתו. עזריאל חש מועקה כבדה, שהקשתה על נשימתו, הוא לא הבין מדוע הבחורים מסרבים ללמוד איתו. בקצה בית המדרש, הבחין בשני תלמידים כמעט מתקוטטים ביניהם, לומדים בריתחא דאורייתא. קנאה לוהטת איימה לכלות את ריאותיו של עזריאל, והוא חשש מאד להתקרב לשני הצורבים הללו, שהיו שקועים עד צווארם באוהלה של תורה. " אבל נותרו רק הם..." - הרהר, "אולי אחד מהם יסכים ללמוד איתי". "אני עזריאל מנסבך...", השניים השתתקו. "אתה עזריאל? ברוך השם. קראנו הבוקר את השלט שלך, כי הגענו רק היום בבוקר לישיבה, ובאמת תכננו לשוחח איתך. אנו נשמח ללמוד איתך ונתחיל בחומש עם רש"י. השמים הם הגבול. שמי יוסף" . "ושמי מנחם. ברוך הבא עזריאל, ליבנו ושכלנו מוקדשים לך באהבה רבה". מנחם ויוסף, שכבר אז היו משכמם ומעלה מונחים ושקועים בלימוד התורה, מצאו זמן ללמד ולהדריך את עזריאל, שאט אט התעלה על עצמו ועשה חיל בתלמודו. עם הגיעו לפרקו, נישא עזריאל לבת גילו והקים בית נאמן, אך עקב קשיי המחייה ולאחר שנועץ עם ראש הישיבה, פנה לעסקים. אנחנו שטים על ספינת הזמן, האצה שבעים שנה קדימה. עזריאל - כיום - הוא גביר אדיר שעסקיו חובקים עולם וידו נדיבה וטובה, ולזכותו רשומים מפעלי תורה עצומים ואחזקת תורה עד לאין חקר. לא מכבר, הוא הכניס ספר תורה לאחת הישיבות הקדושות בישראל, ונשא דברים. נציין כאן במשיכת קולמוס, כי הגביר האדיר ר' עזריאל מנסבך, איננו איש דברים ולא נושא נאומים, אשר על כן רבים וטובים, נדרכו לשמוע את דבריו. במילים קצרות, הוא תיאר את מסכת חייו הנוראה בימי השואה, עד להגעתו לישיבה, לימודיו שם, ועסקיו. וכך סיים את דרשתו: " רציתי לספר לכם יקירי, רבנים, אברכים ובני תורה, כי מזה 70 שנה, שאני עוקב אחרי השניים שמסרו נפשם עבור היתום שבקושי ידע חומש עם רש"י, שניהם כיום שני גדולי תורה (וכאן נקב בשמותיהם, יוסף ומנחם עם שמות משפחותם, ק.ל.( מרביצי תורה לאלפים. ואני רוצה לחזק אתכם אחי האהובים, באהבת איש את אחיו, בהשפעה עד אין קץ של אהבת חינם לזולת. איש לרעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק. שנדע ונפנים כי מי שמוכן לעזור לזולתו ולחזקו בלימוד, זוכה לסייעתא דישמיא מופלאה, שתוביל אותו לגדלות בתורה, ואני עד נאמן לכך". סיפור יקר זה סופר לא מכבר בפורום של מנהלי תלמודי תורה, ושמות גיבורי הסיפור ידועים אף הם. לנו חשוב הלקח, הצידה לדרך, עמה נצעד במשעול חיינו הרוחניים. הגר"ש שקופ זצ"ל כתב, שעל כל יהודי לעשר את זמנו למען הזולת וללמדו תורה. זה לא הפסד, זה רווח נקי. המעשר שאנו מעניקים לאחינו מן השדות, לכאלה שגם חומש עם רש"י אינם יודעים, הוא מפתח אדיר של סייעתא דישמיא רוחנית. אם לא לנו, לכל הפחות לילדינו, לנכדינו. ויפים הדברים לתיתם אל הלב. אמרי שפר ה' ניסן ה'תשע"ה ״אין הדורות נגאלין אלא בזכות נשים צדקניות שבדור״ (מדרש רות זוטא) ''בוצין בוצין מקטפיה ידיע״ (ברכות מה, א). רש״י: הירק ניכר משרשו והאדם מנעוריו. הלל הזקן בשמחת בית השואבה שם נאספו המוני בית ישראל, והוא בראותו אותם היה אומר: ״אם אני כאן — הכל כאן" (סוכה). ״ובמקום שאין אנשים השתדל להיות אישי׳ (אבות ב, ו)
הנפט והשבת בימי מלחמת העולם הראשונה שלטו בארץ ישראל הטורקים. באותה עת יצאה גזרה מאת הממשל כי כל האוגר נפט מעל הכמות הנדרשת לתצרכתו היומית יענש בכל חומר הדין, ואף צפוי לעונש מוות. רבי יוסף לוי חגיז, איש ירושלים היה איש אמיד ובעל אמצעים. בגלל הרעב בירושלים העתיק האיש את מגוריו ליפו. בחושו המסחרי המפותח הבין שהנפט עתיד להיות מבוקש ביותר בזמנים של מלחמה, לכן קנה כמות רצינית של פחי נפט והחביאם בתחתית הבאר באחד מפרדסיו שהיה בפתח תקוה. באחת השבתות הופתע השומר הערבי שהופקד על הפרדס לראות פלוגת חיילים טורקים נכנסת לפרדס ועורכת בו חיפוש יסודי . והנה אחד החילים השתחל לתחתית הבאר אשר בפרדס וגילה את מחבוא הנפט. השומר הערבי החויר בידעו מה צפוי לר‘ יוסף, בעל הפרדס. השומר גמגם מספר מילים לעבר הקצין הטורקי ששאלו מי הוא בעל הפרדס, אך מחוסר בררה נאלץ השומר לספר לקצין שבעל הפרדס גר ביפו ובא לפרדסיו בפתח תקוה לעתים מזומנות. "קח מהר את הסוס ורכב אל ביתו של בעל הפרדס", ציוהו הטורקי, "ואמור לו שבפקודת האמפריה הטורקית עליו לבוא ולהתיצב מיד בפני, שאם לא כן - רע ומר יהיה גורלו" . "אבל", התחנן השומר, "בעל הפרדס הוא יהודי, והוא לא יבוא בשבת", כי אסור ליהודים לרכב על סוס בשבת." דבריו של השומר העלו את חמתו של הקצין הטורקי והוא החל לצרוח בחמת זעם: "רוץ מיד והבא לכאן את בעל הפרדס - ואם לא יבוא מרצונו הטוב,אני כבר אדאג להביא אותו" והוסיף: "לפקודתו של קצין טורקי עוד לא העז בן אדם לסרב". באין בררה התישב השומר על הסוס ויצא בדהירה ליפו. אחרי רכיבה של שעות מספר הגיע השומר הערבי לשכונת נוה צדק ביפו, ומצא את ר‘ יוסף לוי יושב וסועד את סעודת שבת ומזמר בנחת את זמירות השבת. מבוהל ומפוחד, סיפר השומר לר‘ יוסף לוי את דבר גילוי מחבוא הנפט בתחתית הבאר, וכי יש בידו פקודה דחופה מהקצין הטורקי בדבר התיצבותו של ר‘ יוסף לוי. ר‘ יוסף לוי לא גילה שום סימני בהלה או פחד , גמר את זמירות השבת, וברך ברכת המזון בנחת כאילו דבר לא קרה. בסימו את ברכת המזון פנה לשומר ואמר: "ראשית התר את הסוס מהמושכות וקשור אותו אל העץ שבחצר. מי התיר לך לרכב על הסוס שלי בשבת, הלא הזהרתיך כמה פעמים שלפי הדין היהודי גם הסוס מצוה לנוח בשבת. ועתה, קח לך חמור או סוס בשוק של יפו וחזור לפרדס, אמור לקצין שאצלי שבת היום וצו האלקים מחייב אותי יותר מהפקודה של קצין טורקי". נתחלחל השומר ורועד מפחד אמר שבודאי יהיה צפוי לו עונש כבד, אך ר‘ יוסף לוי ענה לו שוב: "מי שמפחד מאלקים, אינו מפחד מקצין טורקי". "אמנם אמרתי לקצין שלא תבוא" - ענה הערבי "אבל הוא לא רצה להאמין לי". השומר ירד מן הסוס וקשרו לעץ התאנה שבחצר, ויצא לחפש לו סוס אחר כדי לשוב אתו לפרדס של ר‘ יוסף. נקל לשער, איפוא, את כעסו ורוגזו של הקצין הטורקי בראותו את השומר חוזר בגפו, ובשמעו את תשובת השומר, השאיר שני חיילים לשמור במקום והחליט לחזור עם חיליו למחרת בבוקר. למחרת הופיע ר‘ יוסף בפרדס רכוב על סוסו, והתיצב לפני הקצין הטורקי. "מדוע זה לא באת אתמול כששלחתי לקרוא לך?" הרעים הקצין בקולו. "הנני מצווה על ידי מי שהוא גבוה ממך לא לבוא" ענה לו ר‘ יוסף לוי בקול שקט ותקיף. "מי הוא זה שציוה עליך לסרב לפקודה", אלקים - והמשיך "אם כבוד הקצין היה מקבל פקודה מהסולטן ירום הודו והיה בא קצין ומצוה אחרת, למי היית מציית, הלא גם אתה מאמין שאלקים הוא מלך על כל המלכים ופקודותיו מחייבות את כולם." "ומהו הנפט שמצאתי אגור בפרדסך, האם גם זה מצות אלקים" שאל הקצין ברוגזה. "בודאי", ענה ר‘ יוסף לוי בשקט. כלום יעלה בדעתך כי אאגור נפט עבורי ואסכן את חיי. כל זה הכנתי עבור העניים שיש להם משפחות גדולות ואין להם במה לחמם את האוכל לילדיהם. תוכל לשאול ביפו ובירושלים אם חי אני בשבילי או בשביל העניים". "האם לא ידעת שאתה עובר על החוק וצפוי לעונש כבד" - המשיך הקצין לשאול. מי שדואג לעניים ולנצרכים - אלקים יגן עליו, ואם גם אתה תעזור לי לקיים מצוה זו - אלקים יגן גם עליך. ועתה בזמנים קשים אלה של מלחמה כולנו זקוקים לעזרת האל." המשפטים האחרונים רככו קצת את הקצין הנוקשה ועל פניו הופיע חיוך קל. לאחר הפסקה קצרה אמר לר‘ יוסף לוי: "אני בעצמי מאמין באלקים ומכבד אנשים מאמינים. אם היית בא אתמול, לא הייתי מאמין לדבריך. אבל מכיון שנוכחתי שאתה מאמין באמת ובתמים באלקים, ואפילו מוכן לסכן את חייך ולא לעבור על ציוויו - מזה אני למד, כי אכן איש ישר וירא אלקים אתה. ולכן אני מודיע לך שאני משחרר אותך ומשיר את הנפט ברשותך, למען תוכל לעזור לאלה המסכנים שאלוקים רוצה שנעזור להם". הקצין הטורקי וחיליו עלו על הסוסים, הצדיעו לר‘ יוסף לוי שעמד נדהם ונרגש ועזבו את הפרדס. ר‘ יוסף לוי עמד בדיבורו וחילק את הנפט לעניים ולמוסדות מבלי להשאיר לעצמו אפילו פח אחד. אכן, זכות שמירת השבת עמדה לו לר‘ יוסף לוי חגיז.
אמרי שפר ד' ניסן ה'תשע"ה
הגאון מוילנא אומר: תורה ומצוות – ביד האדם להשיגן מה שאין כן יראה ואהבה פנימית מתנת א-לוקים, אך כשאדם עושה את שלו אז ה' לא ימנע טוב להולכים בתמים.
החתם סופר אומר: ירא חטא אמיתי הוא: הפוחד מהטמטום והלכלוך של העבירה ולא מהעונש שלה.
המגיד ממעזריטש אומר: אהבה ויראה שני הפכים המה ובמציאות אינם יכולים להתקיים יחד מלבד אצל הקדוש ברוך הוא.
כל פסיעה שאדם פוסע עבור הזולת, חוסך בכך אלף פסיעות עבור עצמו... [רבי שלמה מזועהיל זצ"ל]
העוף הגדול מסופר ברבי יהונתן אייבשיץ שהיה קטן היה נוהג לטעום את המאכלים בערב שבת והנה פתח את אחד הסירים וטעם איזה עוף גדול ומשובח. הגיע זמן סעודת שבת ואמו של הרב יהונתן מזגה את האוכל למשפחה התבוננה בסיר של העופות ונדהמה, מנהג היה שאת העוף הגדול ביותר מקבל האבא והעוף נעלם. שאלה על אודות העוף ואף אחד לא עונה. היא כבר מיד הבינה מי שיכול לעשות את הקונצים האלו זה רק יהונתן הקטן. כעסה אמו ואמרה נו זה יפה ככה לעשות לאבא, לאכול את העוף הגדול. אמר יהונתן אני קיימתי מצוות טעימה בערב שבת, מה עשיתי, אמר לה אביו, עזבי אותו, סה"כ הוא מקיים את המצווה טועמיה חיים זכו. ענתה אמו טועמיה נאמר ולא לאכול כזה עוף גדול. ענה לה יהונתן הקטן אך גם נאמר ואוהביה גדולה בחרו. וכל המשפחה פרצה בצחוק שנזכר לדורות.
חוויית השבוע שלי
הגאון מוילנא,החתם סופר,המגיד ממעזריטש,ירא חטא,טמטום,לכלוך,פסיעה,העוף הגדול,יהונתן אייבשיץ, אמרי שפר ג' ניסן ה'תשע"ה
בהפטרה של שבת הגדול "הנה אנכי שולח לכם את אלי-ה הנביא" והרי היה צריך להיות כתוב אשלח לשון עתיד, ולא שולח לשון הוה. ומפרש החפץ חיים, שהכוונה של שולח, שאין שום עיכוב מצד הקב"ה והוא היה שולח מיד את אליהו הנביא, רק הדבר תלוי בנו, וברגע שלא יהיה עיכוב מצד בנ"י מיד הוא שולח את המבשר.
הבעל שם טוב הקדוש אומר: גם מידת היראה קיימת בכל נברא, מהאדם מישראל נדרש: לירא את השם בלבד!
היא העולה על מוקדה (ו, ב) אות "מ" זעירא, לרמז כי ההתלהבות של האדם ללימוד התורה ולעשיית המצוות אינם צריכים להיות בולטים לכל עין, אלא חבויים בלבו פנימה. (אבן בוחן)
ואש המזבח תוקד בו. וא"ש נוט' ו'היית א'ך ש'מח )דברים טז, טו). "מזבח" רמז לשלחן, כשאתה יושב לשלחן בשמחה, אתה מדליק אש קדש בשלחן, ואש תוקד בו בשלחן. (אמרי חיים)
הרבי לא טועה (עלון סיפורי צדיקים 146) לכבוד יומא דהילולא (י"ג ניסן) של הרה"ק רבי מנחם מענדל בעל ה"צמח צדק" מליובאוויטש זיע"א, נביא סיפור שסיפר זקן מופלג לפני כחמישים שנה: ליד עיירת מולדתי היה בית מרזח אותו חכר יהודי מהפריץ המקומי. פעם קרה שהפריץ התרגז על החוכר והודיע לו על הפסקת החכירה, פירוש הדבר היה כי היהודי נשאר ללא פרנסה, קשה לדעת אם סיבת כעסו של הפריץ היחתה נעוצה בפיגור שהיהודי פיגר בתשלומי דמי החכירה, או שסתם שם עליו עין, כללו של דבר, היהודי נותר ללא פת לחם והיה נתון בצרה גדולה. ובימים ההם היה בליובאוויטש רבי גדול הלא הוא הרה"ק רבי מנחם מנדל שניאורסון בעל ה"צמח צדק" זיע"א, אל הרבי הזה בא עתה בבהלה בעל המרזח המיואש, שהרגיש כי עולמו חרב לו בחייו בהישבר מטה לחמו, שפך היהודי את מר שיחו בפני הצדיק והרבי נתן בידו מכתב אל ר' משה ראטנר שהיה מתגורר בעיירתנו. תקוה מחודשת מלאה עתה את לבו של החוכר, אם כי לא היה ברור לו מה יעזור לו במצוקתו ר' משה ראטנר. בצאתו מהרבי, המשיך הזקן לספר, הביט היהודי על המעטפה של המכתב ושוב נפלו פניו, הוא חשב כי הרבי טעה והחליף משה במשה, כי אצלנו בעיירה היו שני ר' משה, אחד מהם היה גבוה ונקרא בפי הבריות "משה הגדול", ואילו השני שהיה נמוך קומה נקרא "משה הקטן", משה הקטן היה יהודי אמיד מבעלי הבתים החשובים והמבוססים של העיירה, הוא גם היה ביחסים מצוינים עם כל הפריצים שבסביבה, ולעתים קרובות עלה בידו לעשות טובות שונות לאחיו היהודים, למשה קטן זה קראו גם "משה של שמשון" על שם אביו ר' שמשון, שהיה בעל בעמיו למדן גדול ועסקן מסור. לאחר אתנחתא קלה נענה הזקן והמשיך בסיפורו. אני מוכרח לסטות כאן במקצת מסיפור המעשה ולספר לכם כיצד ניצל ר' שמשון זה מתליה, הודות למסירות נפשו של יהודי אחר מעיירתנו, אני מספר זאת כדי שתראו איזה יהודים היו לנו פעם. זה קרה לפני שנים רבות הפולנים התמרדו נגד השלטון הרוסי ורצו לעשות שבת לעצמם, כשכנופיה של כשלושת אלפים פולנים התלכדה ביער שליד העיירה, הגיחה משם וכבשה את המקום בסערה, הם החלו להלך אימים על האוכלוסייה היהודית, לשדוד ולהחרים סחורות, ואם כל זה לא הספיק, החליטו הפולנים לעשות מעשה למען ישמעו וייראו, הם גמרו אומר לתלות את העסקן היהודי החשוב של העיירה את ר' שמשון, כדי לשוות לרצח המתוכנן אופי חוקי הם העלילו עלילה לפיה היה ר' שמשון מרגל רוסי, שמסר לאדוניו על תנועות המתקוממים הפולניים. בהישמע הבשורה המרה הייתה העיירה כמרקחה, אולם שום השתדלות לא של יהודים ולא של גויים לא הועילה מאומה, הפולנים העמידו עץ תליה בכיכר השוק וניגשו לבצע את מזימתם, דוק של עצב מהול בהרגשת אין אונים ירד על העיירה, איש לא העלה על הדעת תכנית הצלה כלשהי, וכי מה ניתן לעשות נוכח תאוות רצח של גויים שאין להם מה להפסיד? ברגע המכריע התפרץ נחום המלמד לבית המדרש ובפיו זעקה גדולה: יהודים מה אתם מחשים? הפולנים מתכוננים לבצע את זממם ולתלות את ר' שמשון, אתם שומעים יהודים, הם רוצים לתלות את ר' שמשון, כיצד אתם מרשים וכיצד מרשים תושבי העיירה כולה לתלות יהודי כמו ר' שמשון? אם היו רוצים לתלות יהודי כמו נחום המלמד מילא, יש הרבה כמו נחום המלמד, אבל ר' שמשון יש לנו רק אחד, העיירה לא יכולה להסתדר בלעדיו, יהודים מה אתם מחשים? דברים של נחום המלמד עשו רושם חזק על היהודים, אולם קולות מיושבים של בעלי ניסיון חיים מר, ניסו להרגיעו, וכי מה אנחנו יכולים לעשות? אפשר לצעוק חי וקיים הכל נסינו כבר עם הפולנים ודבר לא עזר. נחום המלמד אינו מאבד זמן הוא יוצא בחפזה מבית המדרש ורץ לכיכר השוק, שם הוא רואה כיצד שמים את חבל התלייה על צווארו של ר' שמשון, הוא ניגש בריצה אל התליינים וצועק במלוא גרונו: עצרו! עצרו! חכו מה אתם רוצים לתלות אדם חף מפשע? הנה אני מסרתי את סודותיכם לרוסים, אני הוא המרגל הרוסי ולא ר' שמשון, תלוי אותי את המרגל האמתי. אולם הפולנים ידעו כי לא זה ריגל ולא האחר, הם רצו לתלות דווקא את ר' שמשון וצחקו למלמד נחום ישר לתוך פניו, אולם נחום לא קורץ מחומר קל לדחייה, הוא מתעקש, נדחף, ניגש, נופל וקם, מוריד את החבל מצווארי המועמד לתליה, סופג מכות ושוב מנסה את מזלו, כך עבר זמן מה, קשה לדעת כמה בדיוק, בעיני הנידון למות היה זמן זה נראה כנצח, עד ש... "הרוסים באים" נשמעה לפתע הצעקה מרחוק, מיד קמה מהומה בין הפולנים והם פתחו במרוצה, כעבור רגעים אחדים לא נשאר מהם זכר. בכיכר השוק הריקה מאדם, עמדו עתה שני יהודים, האחד ר' שמשון חיוור כסיד ואינו מאמין שעודנו בחיים, והשני ר' נחום המלמד מיוזע, המום ומאושר בעת ובעונה אחת, והם נופלים איש על צווארי רעהו. ר' שמשון זה היה אביו של משה הקטן, הוא הותיר לבנו ירושה נכבדת לא רק בכסף, כי אם גם במובן הרוחני. לעומתו משה הגדול היה חנווני בעל בית מכובד, אך לא עסקן ולא שתדלן, כינו אותו יהודי פשוט של כל ימות השנה, הוא היה ר' משה ראטנר אשר אליו כתב ה"צמח צדק" את מכתבו, ובו בקשה שישתדל לטובת החוכר אשר הפריץ נשלו מבית המרזח. עכשיו אתם כבר מבינים, שאל הזקן מדוע חשב החוכר כי כוונת ה"צמח צדק" הייתה למשה השני, ומדוע נפלו פניו בהיוודע לו הטעות? הוא עמד לרגע ליד הדלת של הרבי ושקל מה לעשות, להיכנס שוב ולשאול לא היה לו העוז לעשות זאת, הוא החליט לשאול את בני ביתו של הרבי והחליט לנהוג לפי מה שייעצו לו. כאשר החוכר סיפר את ספיקותיו לאחר מבני הרבי, הוא נענה: "אבא אינו טועה, סע הביתה ועשה כפי שאמר לך לעשות." הוא עשה כדבריהם, נסע הביתה, ניגש אל ר' משה הגדול ונתן לו את המכתב של הרבי, הלה התפלא מאד כי הרבי פונה אליו במכתב זה, אולם הבין שאם הרבי כותב לו אזי אין מה לערער ואמר לחוכר שיישאר אצלו, אולי תבוא הישועה באמצעותו, יש לי למעלה על הגג חדר קטן, אמר לו, שב שם וקרא בספר תהילים ואנחנו נחכה לישועה שתבוא. החוכר עשה כדבריו ישב בחדרון הקטן ואמר תהילים כשעיניו זולגות דמעות, הוא ישב עד השעות הקטנות, שעה שהחשיכה פרשה את כנפיה על העיירה, ישב ליד נר קטן ואמר תהילים. כך עברו יומיים, בלילה השלישי קרה שכרכרה הדורה רתומה לסוסים אבירים עברה ליד הבית של ר' משה, ושקעה בבוץ הסמיך שכיסה את הרחובות, ונשבר אחד מציריה, והיא נעמדה קרוב לבית בו ישב החוכר שלנו ואמר תהילים. בכרכרה ישב פריץ ובתו, בחוץ היה קור, גשם ורוח, הרטיבות חודרת לעצמות, הכרכרה שבורה ואין מה לעשות אין לאן לזוז, הפריץ רואה בעד חלון הכרכרה, אור קטן מהבהב בחדר של עליית גג, הוא יורד ניגש ודופק בדלת, החוכר שומע את הדפיקות בדלת יורד ופותח, בדלת הוא רואה את הפריץ שלו, אולם הלה אינו מכיר אותו אם בגלל החשיכה ואם בגלל שבעיניו, כל היהודים שווים וזהים, החוכר הולך ומעיר משנתו את בעל הבית את ר' משה קרוא, משה הגדול אינו משתומם כלל וכלל, נטל ידיו ניגש אל "הגדול", בין כה וכה הוא מספר לו בקצרה מיהו האורח הבלתי צפוי ומזמנו להיכנס, הוא יוצא מהמיטה, הפריץ ובתו נכנסים, שותים כוס תה חם ואוכלים לשובע, כמובן שהם נשארו עד למחרת בבוקר שעה שתיקנו את הציר השבור, והכרכרה הייתה מוכנה להמשיך בדרכה, לפני לכתו קורא הפריץ למשה ואומר לו, אתה הלא החייתם אותנו אמש, לולא ביתך איני יודע מה היינו עושים, נקבה שכרך ואשלם לך בעין יפה, הגד נא לי כמה אתה רוצה? חס ושלום, משיב משה הגדול, יהודי אינו לוקח כסף בעד מצוות הכנסת אורחים, אולם אם אתה דווקא רוצה לעשות לי טובה, הנה ידיד שלי היה חוכר אצלך את בית המרזח, ואתה משום מה פיטרת אותו והוא נותר ללא פרנסה, הוא זקוק מאד לכך כי יש לו אשה וילדים. על כן אבקש אם אתה רוצה לעשות לי טובה, החזר נא לו את בית המרזח בחכירה כמקודם. "לא זו בלבד שאני נותן לו את בית המרזח בחכירה, אלא שאני נותן לו אותו במתנה גמורה" קרא הפריץ באזני משה המשתאה, הב לי עט וניר ומיד אני מעביר את המרזח על שמו של ידידך, ואכן הוא אמר ועשה, ונסע הביתה שמח יחד עם בתו. נקל להבין את השמחה שהייתה מנת חלקו של החוכר העני, שמצבו השתנה פתאום מן הקצה אל הקצה, עתה הוא כבר הבין כי ה"צמח צדק" לא טעה כלל וכלל, ושלח אותו לאדם הנכון ובזמן הנכון. זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן.
חוויית השבוע שלי
שבת הגדול,החפץ חיים,אליהו הנביא,הבעל שם טוב,התלהבות,לימוד התורה,בולטים,חבויים,אש המזבח,הרבי לא טועה,
''כל מה שהאדם עושה - בין אם רע ובין אם טוב - לעצמו הוא עושה". "כל מה שצריך הרע כדי לנצח, הוא שהטובים לא יעשו כלום." "כל מי שאינו מלמד את בנו אומנות כאילו מלמדו ליסטות." (מסכת קידושין (כט, א)) "כל עבודתנו, לגלות אהבתנו בקרבנו, בכל יום ויום ממש" (הרב אשלג, חוכמת הקבלה). טוב להודות לה' (קובי לוי) אם הכרית של טלי פרץ, מורה בכירה בת 32 הייתה יכולה לדבר, הייתם שומעים ממנה תפילה וזעקה מן הלב, דמעות ללא סוף, תחנונים ובקשות לקב"ה במשך חודשים ארוכים של אימה ובלהה. כמה צריכות להודות הנשים היולדות על היציאה מסכנת הלידה בבריאות איתנה בגוף ובנפש, בדרך כלל מסתיימות שעות הסבל והמכאוב בחיוך ובאושר של אם מתרגשת האוחזת בידיה תינוק צווח. כשילדה טלי את בנה השלישי, הכל היה תקין, הלידה היתה קלה ומיד אחרי הבשורות לסבים ולסבתות ולבני המשפחה השמחים הובל תינוקה למחלקת התינוקות ואילו היא הובלה למחלקת היולדות כדי לנוח. לאחר 8 שעות שינה עמוקות היא התעוררה וביקשה לקום מן המיטה אך ללא הצלחה. הרגלים היו כבדות עליה והידיים עוד יותר, היא ניסתה להזיז אצבעות אך זה הלך בקושי. היא חשבה שהיא חולמת וביקשה לישון עוד קצת אולי זה רק חלום בלהות, אחרי שעה ניסתה שוב לקום, אך חוץ מהראש שנע ימינה השמאלה ושאר חושיו, כל הגוף היה משותק... היא זעקה בבהלה וחרדה מפני הבאות... לאחר בדיקות ארוכות נותרו הרופאים אף הם חסרי אונים, גם רופאים מומחים שהוזעקו מחו"ל לא הצליחו לאבחן את מקור הבעיה. האם זה וירוס? או שמא החיידק הטורף ר"ל? קריסת מערכת העצבים? פגיעה מוחית? לאחר שבועיים של ניסיונות, טיפולים, אבחונים ובדיקות שונות ומשונות היא הועברה שבורה ורצוצה לבית לוינשטיין, מיכאל התינוק נשאר אצל הסבתא וטלי הייתה רווית געגועים אליו ולשאר הילדים. בעלה, גלעד לא עזב אותה לרגע ופיו היה מלא מילות עידוד ואופטימיות כפי שאדם ירא שמים צריך להיות: "משותק לנו הגוף, אבל אין לי ספק אשתי שישועה קרובה לבוא" לחש לה. טלי פרצה בבכי תמרורים, שלושה חודשי שיתוק מוחלט היו כבדים מנשא, כוחות נפש עצומים נדרשו לה כדי לומר: "בעלי היקר, אתה עדיין איש צעיר ועתידך לפניך, יש לנו 3 ילדים מתוקים שצריך לגדל, אני מחוץ למשחק החיים, הקב"ה נטל ממני את הגוף, זה רצונו ואני מקבלת עלי את הגזירה באהבה עד כמה שביכולתי.... אני מלאה הערכה לעידוד ולחיזוק היום יומי אבל אני מאפשרת לך לבנות חיים אחרים, בלעדיי". "עד יום מותי אשאר בעלך, את עוד תלכי על הרגלים... חדלי מדברי ההבל הללו..." השיב לה. בחדרה של טלי היו עוד 3 חולות בתהליך שיקום... מירב, אישה צעירה עיוורת, נורית, חולת טרשת נפוצה ונוגה פצועת תאונת דרכים שאיבדה מעט את יציבותה הנפשית ועסקה ברקימת כריות, "את חברה שלי, תניחי את ראשך על הכרית שלי ובעז"ה תבריאי" אמרה לטלי. טלי השקיעה ראשה בכרית והחלה לדבר עם ה': "אבא שבשמים, אני יודעת שאני לא צדיקה גדולה, ואין לי ספק שהשיתוק הוא גזירה מתוך רחמים... אבל יש לי תינוק קטן בבית שעוד לא ליטפתי, שלא חיבקתי, שלא הניח עלי את ראשו... אולי תרחם עלי ובמקום משותקת 100% תהפוך אותי לעיוורת כמו מירב, נכון שהיא עיוורת אבל היא יכולה לחבק את ילדיה.... או אולי בטרשת נפוצה כמו שיש לנורית, נכון זו מחלה סופנית אבל לפחות היא יכולה לשחק עם ילדיה... כמה נורא זה להיות משותקת, חסרת אונים כמו סמרטוט שאין בו שימוש... אבא שבשמים אתה יודע מה, מי אני ומה חיי שאבקש מחלות וצרות של אחרים, הרי אתה יודע מה טוב ונכון בשבילי... עשה בשבילי רק מה שמגיע לי... רק לי, לא רוצה משל אחרים". תפילה זו בקעה רקיעים, למחרת הגיע לבית לוינשטיין ד"ר ארנולד מהולנד, מומחה בעל שם עולמי, הוא בדק את טלי במשך שעה ארוכה, עיין תיק הרפואי ואמר: "השיתוק הזה זו תופעה חולפת, לפי הערכתי זה יעלם והיא תבריא תוך חודשיים שלושה" המילים החמות היו כטל תחיה עבור טלי. בעלה שמח לשמוע את הבשורה, לפתע נעורה בו תקוה שניתן לקצר את הזמן, הוא חיכה שכל חברותיה לחדר תלכנה לחדר האוכל הוא נעל את הדלת ופנה לאשתו: "טלי את בריאה, לבי אומר לי שהגזירה בוטלה והרופא אינו מדבר מגרונו, זוהי בת קול משמים, קומי עכשיו מהמיטה!!!" טלי הייתה המומה, "קומי, את בריאה!" צעק. "זהו עכשיו זמן של רחמים!", הוא ביקש מאחותו נחמה לאחוז בידיה של טלי ולסייע לה לשבת, טלי לא האמינה, לפתע ניסכו בה כוחות טמירים... נחמה סייעה לה לעמוד והיא התחילה לגרור רגליים... כשהיא נשענת על הקיר, לא יאומן אבל גוררת, 10 ימים חלפו עד שחזרה לעצמה אך לא ב- % 100, היא נפרדה בנשיקות מחברותיה ואיחלה להן החלמה מהירה. ואז קראה לה נוגה: "טלי, אל תשכחי את המתנה שלי קחי אותה אתך...", וכשהגיעה הביתה שמה את הכרית למראשותיו של תינוקה "ילד מתוק שלי... הכרית הזו שמעה הרבה תפילות של אימא... שהרקיעו שחקים, היא גם מלאה דמעות, יהי רצון שהן ילוו אותך בהמשך חייך, בבריאות ובשמחה". חוויית השבוע שלי רע וטוב,לנצח,אומנות,ליסטות,טוב להודות לה',כרית,יולדות,אמרי שפר, |
|
