דגל הוא פיסת בד המתנופפת על עמוד או תורן, בדרך כלל לסימון, לאיתות, או לזיהוי.

השימוש בדגלים החל בשדות הקרב העתיקים לשם תיאום וקישור בין יחידות ובמרוצת הזמן שוכללו לכלי איתות וזיהוי, במיוחד באזורים בהם היה קושי בתקשורת (לדוגמה, הסביבה הימית בה נעשה שימוש בסמפור).

הדגל הלאומי הוא סמל חשוב ביותר והוא עשוי לשמש ליצירת מוקד הזדהות וגאווה בקרב אלה המניפים אותו. שימוש זה בדגלים גדל בעקבות עליית הלאומיות כביטוי לפטריוטיות. הדגלים הלאומיים עשויים לעורר אסוציאציות צבאיות עקב מקורם והשימוש הצבאי הנרחב בהם. הדגל הלאומי הקדום ביותר שעדיין נמצא בשימוש הוא דגל דנמרק, שקיימות עדויות לשימוש בו עוד במאה ה-13.

משהחלו מדינות לאום להקים ציים ימיים גדולים במאה ה-15 נוצר הצורך לזהות בים, ממרחק ניכר, לאיזו מדינה שייכת הספינה. צורך זה הוביל ליצירת דגלים גדולים יחסית, בצבעים חדים וברורים ובעלי צורה גרפית חדה (במקום סמלי האבירים ופסי-הבד של ימי הביניים).

מחקר דגלים מכונה וקסילולוגיה, מהמילה הלטינית VEXILLUM שמשמעותה דגל או כרזה.

לפי מקורה האטימולוגי של המילה, משמעות השם "דגל" היא פלוגה צבאית גדולה, והוא נזכר בפקידת בני ישראל במדבר סיני. שימוש דומה במילה לציון קבוצת לוחמים נמצא, למשל, במלחמת בני אור בבני חושך במגילות הגנוזות. העדות הקדומה ביותר של השורש ד.ג.ל. מקורה בשפה האשורית ומשמעו מבט. שימוש דומה בשורש במובן של מבט מעריץ נמצא, למשל, בשיר השירים "הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה" (מגילת שיר השירים, פרק ב', פסוק ד'). רק מאוחר הרבה יותר שילב יונה אבן ג'נאח את שני מובני המילה וקבע כי קבוצת הלוחמים נקראה על שם הנס המסמל אותה "הדלת והגימל והלמד. ובשם א-להינו נדגל, דגול מרבבה, אימה כנדגלו תעניינו הרוממות והפרסומת כרוממות הדגל ופרסומו וכעניין 'נתת ליראיך נס להתנוסס'''.

על פי אנציקלופדיה בריטניקה הדגלים הומצאו בידי הסינים או ההודים בתקופה העתיקה והשימוש בהם התפשט לארצות השכנות בורמה, סיאם ושאר ארצות דרום מזרח אסיה. סון דזה מתאר בספרו חכמת המלחמה את השימוש בדגלים ובניסים כאמצעי להעברת פקודות והוראות בשדה הקרב.

הפרסים השתמשו ב"דֶראפְש כאוְיאנִי" כדגל בתקופת הממלכה האחמנית בין השנים 330-550 לפנה"ס. לאחר מכן הוא היה בשימוש בסגנונות שונים עד תקופת האימפריה הסאסאנית המאוחרת (224-651) ואף ייצג את ממלכת פרס ועל כן נחשב כדגלה הלאומי הראשון של איראן.

במקור, ניסייהם של הלגיונות הרומאיים לא היו דגלים כי אם סמלים, כגון סמל העיט של הלגיון העשירי פרטנסיס. עיט זה הוצב על עמוד ונושאו הרים אותו מעל ראשי החיילים בשעת קרב. ליחידה צבאית מסוימת מדאקיה היה נס של דרקון בעל זנב גמיש אשר התנופף ברוח, הסמל הגמיש הועתק ללגיונות רומא ובסיכומו של דבר, לכל הלגיונות היו ניסים גמישים. ניסים גמישים אלו התפתחו אל הדגל המודרני.

במהלך ימי הביניים, השימוש העיקרי בדגלים היה לשם זיהויים של מנהיגים בשדה הקרב: באירופה היו אלה האבירים, ביפן היו אלה הסמוראים ובסין היו אלה הגנרלים אשר שירתו בצבא האימפריאלי. מתקופתו של כריסטופר קולומבוס ואילך, נהוג היה (ולאחר מכן מחויב חוקית) לסמן ספינות בדגל המצביע על הלאומיות שלהן. דגלי סימון אלו התפתחו לדגלים הלאומיים והימיים של ימינו אנו. בנוסף לכך, הדגלים הפכו לאמצעי התקשורת המועדף בים, דבר אשר גרם להתפתחותם של מספר רב של שיטות סימון באמצעות דגלים.

כאשר אבירי אירופה הוחלפו בצבאות המרוכזים, הפך הדגל כאמצעי זיהוי לא רק מבחינה לאומית אלא גם בין היחידות השונות באותו הצבא. הדגלים הפכו לעצם אותו יש ללכוד ועליו יש להגן. במרוצת הזמן ועם התפתחות הלוחמה בשדה הקרב, הדגלים הפכו לסכנה בעבור אלו אשר נשאו אותם ועד מלחמת העולם הראשונה הדגלים נעלמו משדה הקרב והופיעו מפעם לפעם רק באירועים טקסיים.

צורתו של הדגל היא כמעט תמיד מלבן (לרוב ביחס של 2:3 או 3:5) אך הוא יכול להיות בכל צורה או גודל אשר ניתן יהיה להניפו (מרובע, משולש או בעל זנב סנונית. נדירה עוד יותר היא צורתו של דגל נפאל - שני משולשים צמודים זה לזה. לדגלי מדינות מוגדר גם היחס הקבוע בין אורך הדגל לרוחבו. בדגל ישראל, למשל, יחס זה הוא 8:11.

העיצוב הרגיל של הדגלים הוא עיצוב של תמונת ראי בין צידו הקדמי לצידו האחורי של הדגל. עיצוב זה הוא זול יותר ליצור והוא מגיע בשני סגנונות עיצוב:

1.     עיצוב הדגל סימטרי (לשמאל ולימין הדגל) ו2 צדדים זהים (חזית וגב) לדוגמה: דגל ישראל.

2.     עיצוב א-סימטרי (לשמאל ולימין) כאשר התקני ההנפה יהיו לימין הדגל בחזית, ולשמאל הדגל בעורף. (עיצוב זה אינו מהווה בעיה כאשר לא מופיע כיתוב על הדגל).

עיצובים מורכבים אחרים אינם נופלים בקטגורית תמונת הראי ובתמונת החזית והעורף ישנו אלמנט עיצובי אשר אינו סימטרי ויש להציגו ללא קשר לצד ההנפה (בדרך כלל טקסט). שתי דוגמאות לכך:

1.     אותו מרכיב יכול להיות מועתק מן החזית אל העורף.

2.     באופן די נדיר, העורף מציג עיצוב שונה (כללו או חלקו) לחלוטין מזה המוצג בחזית. לדוגמה: דגל פרגוואי, דגל מדינת אורגון האמריקאית ודגל ברית המועצות הישן.

סגנונות עיצוב שכיחים לדגלים כוללים צלבים, פסים, חלוקת השטח לרצועות או ריבועים - מושגים לקוחים מתוך עולם המושגים של ההרלדיקה. שלטי אצולה יכולים להיות מונפים כדגלי אצולה כפי שמונפים דגל מדינת מרילנד, ודגל קיריבטי.

הדגל הקודם של לוב, אשר הציג שטח מלבני ירוק, היה הדגל הלאומי היחידי אשר הציג צבע אחד ללא כל עיצוב.

 

 

 

אחד השימושים הנפוצים ביותר לדגלים הוא ייצוג אומה או מדינה. הדגל הלאומי מונף לרוב על מוסדות של המדינה כדוגמת בתי משפט, תחנות משטרה, בסיסי צבא ובתי ספר. במרבית המקרים, אזרחי המדינה רוחשים כבוד רב לדגל. מספר עיצובי דגלים של מדינות מסוימות השפיעו על עיצובי דגלים של אומות, מדינות, חבלים וקבוצות שונות. לדוגמה:

• דגלה של דנמרק הוא דגל הלאום העתיק ביותר אשר עודנו בשימוש. דגל זה נקרא דנברוו (Dannebrog) והוא השפיע על עיצוב הצלב של מדינות סקנדינביה: נורווגיה, שוודיה, פינלנד, איסלנד והדגלים האזוריים של איי פארו, אולנד, סקניה, ובורנהולם ועל שורה ארוכה של דגלים אזוריים במדינות האזור.
• דגל בריטניה (Union Jack) הוא הדגל הנפוץ ביותר, כיוון שהוא מופיע בקנטון של עשרות דגלים. הקולוניות הבריטיות נהגו להניף דגל אשר התבסס על עיצובו של אחד הניסים הבריטיים. רבות מן המושבות השאירו את הדגל הבריטי על דגלן כדי לשמר את עברן הקולוניאלי. דוגמאות: אוסטרליה, פיג'י, ניו זילנד, טובאלו, וכמו כן הפרובינציות הקנדיות: מניטובה, אונטריו, קולומביה הבריטית וניופאונדלנד ולברדור וכן הוואי האמריקאית.
• הטריקולור ההולנדי הנו הטריקולור העתיק ביותר. הדגל הופיע לראשונה בשנת 1572 כ"דגל הנסיך" בצבעי כתום-לבן-כחול. גרסאות נוספות בצבעי אדום-לבן-כחול הופיעו לאחר מכן ללא כל סיבה ברורה אך עם הרבה אגדות סביבם. לאחר שנת 1630 גרסת האדום-לבן-כחול הייתה הנפוצה ביותר. הטריקולור ההולנדי השפיע על דגלים רבים ובמיוחד על דגלי רוסיה, הודו, וצרפת אשר בתורה הפיצה את רעיון הטריקולור עוד יותר.
• דגלה הלאומי של צרפת הוא אולי הטריקולור המפורסם ביותר, ועיצובו השפיע על מדינות רבות לאמץ את רעיון הטריקולור לאות הזדהות עם רוח המהפכה הצרפתית, שם עוצב הדגל בשנת 1794. לדוגמה: קוסטה ריקה, הרפובליקה הדומיניקנית, אירלנד, האיטי, איטליה, רומניה, ומקסיקו.
• דגל ארצות הברית של אמריקה, המכונה גם "הפסים והכוכבים". באותה הדרך בה מדינות רבות נשאו את עיניהם אל עבר צרפת והושפעו מעיצוב דגלה, כך גם מדינות רבות הושפעו מרעיונות המהפכה האמריקאית, השפעה אותה ביטאו בדגלם. לדוגמה: קובה, ליבריה, צ'ילה, אורוגוואי, ודגל המחוז הצרפתי ברטאן.
• דגל רוסיה - טריקולור נוסף, הוא מקור הצבעים הפאן-סלאביים אשר אומצו על ידי רבות מהמדינות הסלאביות. לדוגמה: סלובקיה, סרביה, קרואטיה, סלובניה ועוד.
• הדגל האיראני, הוא מקור הצבעים הפאן-איראניים (ירוק-לבן-אדום) אשר אומצו על ידי מדינות הודו-איראניות רבות. לדוגמה: טורקמניסטן, כורדיסטן, ודגל הרפובליקה של אררט. גם העם הבולגרי, אשר טוען כי מוצאו משבט התראקים האיראני הקדום, אימץ את צבעי דגל איראן כמו גם כמה משכנותיה של איראן כגון עומאן.
• דגל אתיופיה נתפס כמודל לחיקוי בשנות החמישים והשישים של המאה ה-20 כיוון שאתיופיה הייתה אחת המדינות אשר זכו לעצמאות מדינית באפריקה. כתוצאה מכך, הפך דגלה למקור הצבעים הכלל-אפריקאיים - ירוק-צהוב-אדום. לדוגמה: טוגו, סנגל, גאנה ומאלי.
• דגל טורקיה, אשר שימש גם כדגל האימפריה העות'מאנית, השפיע על מספר מדינות מוסלמיות אשר אימצו בדגליהן את מוטיב הסהר. ובהן הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין, אזרבייג'ן, טורקמניסטן, אוזבקיסטן, אלג'יריה, תוניסיה, קומורו, פקיסטן, מלזיה,  מאוריטניה והמלדיביים. דגל סינגפור כולל אומנם מוטיב של סהר וכוכב ואף משלב אדום ולבן בצבעיו, אך אין בינו לבין דגל טורקיה קשר ישיר.
• דגל המרד הערבי אשר ממנו נגזרו הצבעים הפאן ערביים (ירוק-לבן-אדום-שחור) השפיע על דגלי מדינות ערב ירדן, כווית, סודאן, סוריה, איחוד האמירויות הערביות, רפובליקת סהרה הערבית הדמוקרטית, דגל מצרים, עיראק, תימן ודגל הרשות הפלסטינית.
• דגל ברית המועצות, המציג את סמל הפטיש והמגל המוזהב על רקע אדום, היווה השראה למדינות קומוניסטיות רבות, כגון: גרמניה המזרחית, הרפובליקה העממית של סין, וייטנאם, אנגולה, הרפובליקה הדמוקרטית של אפגניסטן ומוזמביק.
• דגל רפובליקת קולומביה הגדולה אשר נוצר על ידי המהפכן פרנסיסקו דה מירנדה כסמל לתנועת העצמאות בוונצואלה כנגד השלטון הספרדי. הצבעים ועיצובם התגלגלו לדגלי קולומביה, ונצואלה ואקוודור אשר חולקים את שילוב הפסים צהוב-כחול-אדום.
• דגל ארגנטינה, אשר עוצב על ידי מנואל בלגרנו במהלך מלחמת השחרור הארגנטינאית מספרד, הושפע בעיצובו של דגל הפרובינציות המאוחדות של מרכז אמריקה. דגל התכלת-לבן-תכלת תרם את צבעיו לדגלי גוואטמלה, הונדורס, אל סלבדור, וניקרגואה.

דגלים אזרחיים

דגל אזרחי הוא גרסה של הדגל הלאומי אשר מיועד להנפה על ידי אזרחים או על מבנים וכלי רכב לא ממשלתיים. השימוש בדגלים אזרחיים היה נפוץ בעבר כאשר היה צורך לסמן מבנים או ספינות אשר לא היו בשימוש הצבא. בכמה מדינות הדגל האזרחי זהה לדגל המלחמה או המדינה אך ללא שלט האצולה או סמל המדינה כגון דגל ספרד או דגל פרו.

דגלים צבאיים

דגל צבאי הוא גרסה של הדגל הלאומי, המונפת בעיתות מלחמה. למספר מדינות, כגון בריטניה או פרו ישנו דגל מיוחד אשר מונף על ידי הכוחות המזוינים תחת דגל המדינה.

צבאות אחרים (כגון צבא ארצות הברית) עושים שימוש בדגלם הלאומי כדגל הצבא, ואילו הצבא הפיליפיני מניף את דגל הלאום ובזמן מלחמה, הדגל מונף בצורה הפוכה - זהו המקרה היחידי בו דגל המונף הפוך, מסמל מלחמה (ולא אבל לאומי).

גרסאות גדולות של דגל המלחמה המונפות על ספינות מלחמה, אלו הם ניסי הקרב.

במלחמה הנפת דגל לבן פירושה כניעה.

 

השימוש בדגלים בים חשוב במיוחד, שכן בים הם יכולים להיות ההבדל בין חיים למוות ועל כן החוקים והנהלים לגבי הנפת דגלים נשמרים בקפדנות.

דגל לאומי אשר מונף בים נקרא דגל ימי (Naval ensign).

על ספינת צי סוחר או על יאכטה נהוג להניף שני דגלים, הדגל הימי של הצי או המדינה של כלי השייט, אשר יונף בעמדת הירכתיים ואילו על התורן יונף דגל המדינה בה כלי השייט מבקר (דגל זה מכונה גם נס ידידות). הנפת דגל זר לבדו במים טריטוריאליים או בנמל של מדינה זרה או אל מול אוניית מערכה זרה, נחשב כרצון להילחם, עם תותחים, על זכותה של הספינה המניפה לעשות זאת. עד ימינו מנהג זה נאכף על ידי ציים ורשויות ברחבי העולם, באמצעות עלייה לסיפון הספינות, החרמות ועונשים כספיים. במדינות שונות ישנו דגל מיוחד הנועד להנפה על יאכטות כדי להבדילן מספינות צי הסוחר, הבדלה זו נועדה לסמן כי הספינות הללו חופשיות ממטען מסחרי.

עם השימוש בדגלים בים נוצרו מערכות קודים עבור מספרים ואותיות. לכל דגל ישנה משמעות כאשר הוא מונף לבדו או ביחד עם מספר דגלים נוספים. הסמפור משמש כאמצעי תקשורת בין ספינה לספינה במרחקים קצרים.

כיוון שלשפות אין דגלים ייחודיים אשר ייצגו אותם, נהוג לסמן שפות בדגל לאומי כציון השפה למקרים כגון:

• ייצוג כישורי השפה של עובד מסוים בחברה.
• ייצוג שפות קיימות באתר אינטרנט, תכנה או חוברת מידע.

ברוב המקרים, שיטת ייצוג זאת עובדת כהלכה ואין אליה עוררין, אך ישנם מקרים בהם השימוש בסימון דגלים עלול לגרום לוויכוח שפות.

• שפות אשר ישנה מחלוקת לגבי השפה כגון: רומנית ומולדבית, אשר יש הטוענים כי מדובר בשתי שפות נפרדות.
• שפות אשר מדוברות ביותר ממדינה אחת כגון: אנגלית, ערבית, צרפתית, גרמנית, פורטוגזית וספרדית. במקרה שכזה, פתרון נפוץ הוא סימון באמצעות אחד מארבע הדרכים הללו:

1.      דגל המדינה ממנה השפה הגיעה.

2.      דגל המדינה בה נמצא שיעור הדוברים הגבוה ביותר.

3.      דגל משולב של מדינת המקור והמדינה בעלת השיעור הגבוה ביותר (אם הם לא אותה המדינה)

4.      דגל המדינה המזוהה עם השפה ביותר ( פורטוגזית - דגל פורטוגל או דגל ברזיל; אנגלית - דגל אנגליה).

בדתות מסוימות ישנה לדגלים חשיבות רבה. בבודהיזם למשל, נעשה שימוש בדגל תפילה הצבוע בחמישה צבעים שונים ובזרם הטיבטי נעשה שימוש בדגל תפילה בהרי ההימלאיה. דגלים לאומיים רבים כוללים סמלים ואלמנטים דתיים שונים כדוגמת הצלב, הסהר, או הפנייה לפטרון. קבוצות דתיות נוספות עשויות להשתמש בדגלים כדי לייצג את הדת עצמה לדוגמת דגלי הכנסיות באנגליה. ביהדות נעשה שימוש בדגל בשמחת תורה.

עקב העובדה כי השימוש בדגלים הוא קל וברור, ישנו שימוש נרחב בדגלים בספורט:

• במשחק הכדורגל ה'קוון' (השופט אשר עומד על הקווים), נושא דגל מיוחד. הדגל משמש אותם לאותת לשופט המשחק על הפרה פוטנציאלית של החוקים, על זכותו של מי להחזיק בכדור לאחר שהכדור יצא את גבולות המשחק, או להניף את הדגל כאשר אחד השחקנים נמצא בעמדת נבדל. שימוש דומה בדגלים נעשה במשחק הרוגבי.
• במשחק הפוטבול השופטים נושאים דגל כדי לסמן ולהצביע על עברות במהלך המשחק. המינוח הוא "Flag on the play". הדגל עצמו הוא קטן (בגודל של מטפחת) הנזרק על המגרש במקום העברה המשוער כדי לברר את פרטי המקרה לאחר סיומו של המהלך. בפוטבול האמריקאי הדגל הצבע צהוב ואילו בגרסה הקנדית הדגל מופיע בצבע אדום.
• במרוצי יאכטות, ישנו שימוש בדגלים כדי להעביר מסרים מספינת השיפוט את סירות המתחרים. דגלים מיוחדים המונפים על ספינת השיפוט עשויים להצביע על זינוק פסול, שינוי במסלול המרוץ, ביטול מרוץ או כל מידע חשוב אחר. הספינות עצמן יכולות להניף דגלים אשר יצביעו על מחאה או צרה אחרת. הדגלים עצמם הם חלק מדגלי הקוד הבינלאומי לאיתות בדגלים בים.
• בספורט המוטורי הדגלים נועדו כדי ליצור קשר עם הנהגים. הדגל המוכר ביותר הוא הדגל המשובץ בשחור ולבן המציין את סופו של המרוץ וניצחון למוביל. דגל שחור מציין עברה, דגל צהוב מסמן כי יש לנהוג בזהירות ובמהירות נמוכה ודגל אדום מסמן לנהגים לעצור באופן מידי.
• אוהדים, במרבית ענפי הספורט, מניפים דגלים לביטוי תמיכתם במתחרים או בקבוצות אותם הם מעודדים. כאשר מתמודדות נבחרות או קבוצות ממדינות שונות, יניפו אוהדים את דגל המדינה אותה הם מעודדים.
• הדגל הוא משחק ילדים פופולרי ביותר.
• בכדורגל הגאלי, ובהרלינג משחקים הנפוצים באירלנד, דגל ירוק משמש לציון שער ואילו דגל לבן משמש לציון נקודה.
• בכדורגל האוסטרלי, שופט השער ינופף בשני דגלי סימון לציון שער, ובדגל אחד לציון נקודה.
• בצלילה, דגל הצלילה משמש לציון צולל אשר ירד למים.

קיימים מספר דגלים המייצגים ארגונים בינלאומיים, כדוגמת דגל הצלב האדום, דגל האומות המאוחדות או הדגל האולימפי המיצג את הוועד האולימפי הבינלאומי. בין הדגלים הבינלאומיים של גופים לא מאורגנים ניתן לציין את דגל שודדי הים.

 

 

בחופי רחצה רבים בעולם נעשה שימוש בדגלים כדי לסמן לקהל המתרחצים על תנאי הרחצה בים.

• בישראל, נהוג מפרט הדגלים הבא: דגל לבן משמש לציון ים שקט ובטוח לרחצה, דגל אדום משמש לסימון ים סוער, שהרחצה בו מותרת ודגל שחור לסימון ים סוער מאוד, שהרחצה בו אסורה. כאשר אין דגל מונף פירוש הדבר הוא שהחוף סגור ואין בו שירותי הצלה.
• באוסטרליה, ניו זילנד, הפיליפינים ובבריטניה נעשה שימוש בזוג דגלים אדום/צהוב לצורך סימון חופי הרחצה אשר בפיקוח שירותי הצלה. בחופים אוסטרליים רבים דגל אדום יציין כי חוף הרחצה סגור, דגל צהוב יסמן כי תנאי השחייה קשים אך מותרים, ודגל ירוק יציין כי השחייה מותרת ובטוחה. בבריטניה דגל אדום מצביע על סכנה.
• באירלנד דגל אדום/צהוב מציין כי בטוח להתרחץ, דגל אדום מציין כי מסוכן להתרחץ וכאשר אין דגל מונף פירוש הדבר הוא שהחוף סגור ואין בו שירותי הצלה. דגל כחול המונף על חופים המרוחקים מאזורי רחצה מציין אזור השמור לשימושי ספורט ימי.

במערכות רכבת ברחבי העולם, נעשה שימוש בדגלים צבעוניים כדי לאותת לנהגי הקטר (בלילה בדגלים מוחלפים על ידי פנסים באותם הצבעים).

• אדום = עצור!
• צהוב = המשך בזהירות.
• ירוק, לבן או כחול = המשך.
• דגל בכל צבע המונף בנמרצות מסמן עצירה מיידית.
• דגל כחול המוצמד לקטר מסמן כי אין להזיזו כיוון ומישהו עובד עליו או על הקרונות המוצמדים אליו. דגל כחול המונף על מסילה מציין כי אסור לנסוע על המסילה, רק האדם או הקבוצה אשר הניחה את הדגל רשאית להסירו.

לעתים מוחלפים האורות בחזיתם של קטרים נוסעים בדגלים ופירושם:

• לבן = נסיעה שאינה חלק מלוח הזמנים הקבוע.
• ירוק = התחנה הנוכחית אינה תחנתו האחרונה של הקו.
• אדום = תחנה אחרונה.

בנוסף, איש הבלמים ישא בדרך כלל דגל אדום כדי לסמן למכונאי על הבלימה באופן חזותי. השימוש בסמפור רכבות התפתח מן השימוש בדגלי רכבות.

תנועות חברתיות ופוליטיות אימצו לעצמן דגלים כדי ליצור סמל ויזואלי להזדהות ואיחוד. הזרם הסוציאליסטי משתמש בדגל אדום כדי לייצג את רעיונותיו. האנרכיזם משתמש במגוון דגלים, אך הנפוץ ביותר המזוהה עם האנרכיה הוא דגל שחור. אחדים מן הדגלים של התנועות החברתית הפכו ברבות הימים לדגלים לאומיים כגון דגל ברית המועצות ודגל התנועה הנאציונל-סוציאליסטית של גרמניה הנאצית.

במרבית מדינות העולם, דגלים ובמיוחד דגלים לאומיים, הם מקודשים: במדינות רבות קיים חוק המתאר את המותר והאסור בנוגע לדגלים. במרבית המדינות אסור לדגל לגעת בקרקע, ושריפת דגל משמשת כאמצעי לזלול במדינת אויב או כאמצעי מחאה. עם זאת, במדינות מסוימות מותרת שריפת דגל הלאום כמחאה.

הדגל משמש כדימוי לדבר בולט באופן שלא ניתן להתעלם ממנו. דוגמה בולטת לכך הם דברי השופט בנימין הלוי, בפסק הדין שנתן במשפטם של מבצעי טבח כפר קאסם:

מטבע לשון נהוג הוא לשאת את דגל המאבק ומשמעו היא להוביל מאבק, תוכנית לשינוי או לתמיכה. הדימוי משתמש בדגל כמוביל את המחנה. ביטויים נוספים הם "חרת על דגלו" המצורף לרוב לעיקרון שפלוני בחר לקרב אל ליבו ו"נקרא אל הדגל" עבור מקרים בהם יחיד או רבים נקראים לשירות ארגון או מדינתם.

הדגל הגדול ביותר

הדגל הגדול ביותר בעולם הוא דגל קטאר במשטח של 101,978 מ"ר, אשר נפרש ליד דוחה בדצמבר 2013, השיא הקודם היה שייך לדגל רומניה שהוכן במאי אותה שנה.

הדגל הגדול ביותר, אשר מונף על בסיס קבוע, הוא דגל ברזיל, אשר מונף ב"כיכר שלושת הכוחות" בעיר ברזיליה, בירתה של ברזיל. משקלו של הדגל כ-600 ק"ג וגודלו 7,000 מ"ר. הדגל מונף מאז חנוכתה של ברזיליה ב-21 באפריל 1960.

הדגל הקטן ביותר

הדגל הקטן ביותר בעולם, אורכו 700 ננומטרים ועובייו כ-2 ננומטרים אשר נוצר באוניברסיטת בילקנט, באנקרה, טורקיה.

שבטי ישראל והדגלים במדבר

 

סדר מיוחד

 

     עם ישראל במדבר לא הלכו בערבוביא או באיזו שיירה, כמנהג הולכי דרכים. אלא הם הלכו בסדר מיוחד, מחנות מחנות: במרכז שכן המשכן - "מחנה שכינה", מסביב לכל המשכן שכנו הלויים - "מחנה לויה", ומסביבם שכן "מחנה ישראל" - מסודרים ומחולקים לפי שבטים, כל שבט במקום מיוחד, שלושה שבטים בכל צד. כל שבט נשא עימו דגל, בעל צבע מיוחד, שעליו מצויר סמל מיוחד המאפיין אותו. 

 

     שבט ראובן - אבנו בחושן היא 'אודם', ולכן דגלו בצבע אדום, ומצויר עליו דודאים. 

 

     שמעון - אבנו בחושן היא 'פטדה', לכן דגלו בצבע ירוק, ומצויר עליו שכם. 

 

     לוי - אבנו ברקת, צבע דגלו: שליש לבן, שליש שחור ושליש אדום, ומצויר עליו אורים ותומים. 

 

     יהודה - אבנו נֹפך, צבע דגלו כמין שמים, ומצויר עליו אריה ("גור אריה יהודה"). 

 

     יששכר - אבנו ספיר, צבע דגלו כחול כהה, ומצויר עליו שמש וירח ("ומבני יששכר יודעי בינה לעתים" ). 

 

     זבולון - אבנו יהלום, צבע דגלו לבן, ומצויר עליו ספינה ("זבולון לחוף ימים ישכון"). 

 

     דן - אבנו לשם, צבע דגלו דומה לספיר, ומצויר עליו נחש ("יהי דן נחש"). 

 

     גד - אבנו שבו, צבע דגלו אפור, ומצויר עליו מחנה ("גד גדוד יגודנו").

 

     נפתלי - אבנו אחלמה, צבע דגלו דומה ליין אדום צלול, ומצויר עליו אילה ("נפתלי אילה שלוחה"). 

 

     אשר - אבנו תרשיש, צבע דגלו דומה לאבן יקרה שמתקשטות בו הנשים, ומצויר עליו עץ זית ("מאשר שמנה לחמו"). 

 

     יוסף - אבנו שוהם, צבע דגלו שחור עד מאוד. ולשני דגלי בניו הנשיאים אפרים ומנשה, מצוירת העיר מצרים, כיון שנולדו במצרים. ועל הדגל של אפרים מצויר גם שור, על שם "בכור שורו הדר לו", שזה רמז על יהושע שהיה משבט אפרים. ועל הדגל של מנשה מצויר גם ראם, על שם "וקרני ראם קרניו", שזה רמז על גדעון בן יואש שהיה משבט מנשה. 

 

     בנימין - אבנו ישפה, צבע דגלו דומה לכל י"ב הצבעים, ומצויר עליו זאב ("בנימין זאב יטרף").

 

     כאשר היו צריכים בני ישראל להתחיל לנסוע, או כאשר היו צריכים לעצור ולחנות - גם אז נעשה הכל בסדר נפלא ומיוחד.

 

     כשהיו צריכים לנסוע - היה הענן נעמד מעל מחנה יהודה, ומורה להם את כיוון הליכתם. שני כהנים היו תוקעים 4 תקיעות בחצוצרות של כסף. ובכל תקיעה ותקיעה היו מתקדמים שלב נוסף של הכנה לקראת המסע [פירוק המשכן, קיפול ונשיאת הכלים ועוד,] לאחר שכולם היו מוכנים למסע, לא היו זזים ממקומם עד שהיה משה אומר: "קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ!" או אז היה הענן מתחיל ללכת, ואחריו עם ישראל.

 

     בחנייתם - היה עמוד הענן נעשה כסוכה מעל מחנה יהודה, וכך ידעו שה' חפץ שכאן יחנו. בסדר נפלא היו מתארגנים לחנייה, ואז היה אומר משה: "שׁוּבָה ה' רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל!", והענן היה נפרש על עם ישראל.

 

     כך היו הולכים עם ישראל בטקסי המלכים, בסדר נפלא ומיוחד "אִישׁ עַל מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל דִּגְלוֹ".

 

"     וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: "קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ". וּבְנֻחֹה יֹאמַר: "שׁוּבָה ה' רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל". (במדבר י ל)

 

צבא ה'!

     לאמתו של דבר - צורת הליכה מיוחדת זו, לא הייתה רק עניין של סדר וטקסיות, אלא הייתה בה משמעות עמוקה!

 

     עם ישראל - אינם איזה קובץ של ציבור המוני, הנמדד בכמותו. אצל עם ישראל - כל אחד ואחד חביב לפני הקב"ה בפני עצמו, לכל אחד יש ייחודיות וחלק מיוחד השמור רק לו - בהמלכתו של הקדוש ברוך הוא! לכל שבט - דגל, מקום מיוחד, חלק ייחודי. עם ישראל הוא צבא ה'! וכבר התברכו עם ישראל להיות ככוכבי השמים, שעליהם נאמר: "מוֹנֶה מִסְפָּר לַכּוֹכָבִים, לְכֻלָּם שֵׁמוֹת יִקְרָא!" (תהלים קמז ד) - לכל אחד שמו, מקומו, מהותו וחלקו המיוחד!

 

     אומר המדרש (במדבר רבה ב): בשעה שנגלה הקב"ה על הר סיני, ירדו עמו כ"ב רבבות [220,000] מלאכים, והיו כולם מסודרים דגלים דגלים. ראו ישראל את המלאכים בהדר תפארתם, כצבא ה', כשלכל אחד חלקו המיוחד בהמלכת ה' יתברך, והתחילו מתאווים אף הם לדגלים. אמרו: "הלואי כך אנו נעשים דגלים כמותם!" אמר להם הקדוש ברוך הוא: "מה נתאויתם להיעשות דגלים? חייכם שאני ממלא משאלותיכם!" מיד אמר הקב"ה למשה: לך עשה אותם דגלים כמו שנתאוו.

 

בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם

 

     התחיל משה לחשוש, אמר: עכשיו עתידה להיות מחלוקת בין השבטים, מי ישכון בכל צד [כי יש בקביעת הצדדים משמעות עמוקה ונשגבה לגבי קביעת תפקידו ומעמדו של כל שבט.] אם אני אומר לשבטו של יהודה שישכון במזרח, והוא אומר לי שרצונו בדרום, וכן ראובן וכן אפרים, וכן כל שבט ושבט - מה אני עושה?!

 

     אמר לו הקב"ה: משה, אל תדאג, הם אינם צריכים שאתה תגלה להם את הסדר, אלא מעצמם הם מכירים כל אחד את מקומו המיוחד. וכיצד? מסורת יש בידם מיעקב אביהם, היאך לשכון בדגלים. אני איני מחדש להם זאת, כבר יש להם טקסים מיעקב אביהם - כמו שנשאו והקיפו את מיטתו אחר פטירתו, כך יקיפו את המשכן.

 

     כאשר בא יעקב אבינו להיפטר מן העולם, קרא לבניו, ובירכם, וציווה אותם על דרכי ה' יתברך, וקיבלו עליהם עול מלכות שמים. ומשסיים אמר להם: כשתיטלו את מיטתי - ביראה ובכבוד לוו אותי, ולא יגע שום אדם במיטתי מלבדכם, לא אחד מן המצריים, ואפילו לא אחד מבניכם! ואז גילה להם יעקב את הסדר שבו יישאו אותו, ולסדר זה הייתה משמעות עמוקה ביותר! אמר להם: יהודה, יששכר וזבולון - יטענו את מיטתי מן המזרח. ראובן, שמעון וגד - יטענו את מיטתי מן הדרום. אפרים, מנשה ובנימין - יטענו מן המערב. דן, אשר ונפתלי - יטענו מן הצפון. יוסף אל יטען מפני שהוא מלך, ואתם צריכים לחלוק לו כבוד, ולוי אף הוא לא יטען, מפני שהוא עתיד לטעון את ארון הקודש, ומי שהוא טוען ארונו של חי העולמים אינו טוען ארונו של מת! אם תעשו כן ותטענו את מיטתי כסדר הזה, עתיד הקב"ה לעשות אתכם כסדר הזה בדגלים! ואכן כאשר נפטר טענו אותו כשם שציום. ובשכר זאת, זכו במדבר להיעשות דגלים כסדר הזה, כמו שנאמר (במדבר ב ב): "אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" - כפי שקיבלו מיעקב אבינו.

 

     למעשה - כבר לאברהם אבינו הראה הקב"ה את הסדר שבו ילכו עם ישראל! כשאמר הקב"ה לאברהם "הבט נא השמימה", הראה לו הקב"ה עגלה באמצע, ושתים עשרה מזלות סובבים לה. אמר לו: זה סימן לבניך, שעתידים להיות ארבעה דגלים, שלושה שבטים מכל צד, והארון באמצע. (מדרש הגדול במדבר ב א)

 

     על משמעותו העמוקה של סדר זה, דרשו חז"ל את הפסוק (משלי ג יט): "ה' בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ". ארבע רוחות ברא הקדוש ברוך הוא בעולם: מזרח, מערב, דרום וצפון. בכל רוח הטביע הקב"ה כוחות מיוחדים, וכנגדם סידר את הדגלים. לדוגמא: מזרח - משם האור יוצא לעולם, יש בו כח להזריח ולהשפיע על העולם כולו. בצד זה העמיד ה' את שבט יהודה שהוא בעל מלוכה, ואת שבט יששכר שהוא בעל תורה, ואת שבט זבולון שהוא בעל עשירות. הם משפיעים ומזריחים בכוחותיהם על העולם כולו. וכשם שהשמש נראית תחילה במזרח, כך היו הם ראשונים בכל המסעות והחניות. וכך סודר כל שבט ושבט במקומו המיוחד לו על פי כוחותיו, תכונותיו, והחלק המיוחד לו בהמלכת הקב"ה בעולם.

 

חיבה גדולה!

 

     אומר המדרש (במדב"ר ב): חיבה גדולה חיבבם הקב"ה שעשאם דגלים. ומנין שהוא אהבה לישראל? שכן שלמה המלך אומר: "הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן, וְדִגְלוֹ עָלַי - אַהֲבָה!" משל למה הדבר דומה? לעשיר שהיה לו אוצר מלא יין, נכנס לבודקו, והנה - כל החביות החמיצו! בפחי נפש בא לצאת מן המקום, ולפתע מצא חבית אחת של יין טוב. אמר: חבית זו שווה בעיני כמו כל האוצר! כך, ברא הקב"ה שבעים אומות, אך מכולם לא מצא עם שדבק בו אלא עם ישראל. וזהו שנאמר "הביאני אל בית היין", יין אלו הם שבעים אומות ['יין' בגימטריה = 70], ומבין כולם - "ודגלו עלי אהבה" - בחר בעמו ישראל באהבה!

 

     קדושים וגדולים היו ישראל בדגליהם, וכל האומות מסתכלים בהם ומתפעלים. ומרוב התפעלותם היו האומות אומרים לישראל: "שובי שובי השולמית!" [שולמית אלו עם ישראל השלמים באמונתם לבורא עולם] - בואו אלינו, הידבקו עמנו, ואנו ניתן לכם גדולה וכבוד, נעשה אתכם מושלים, הגמונים, דוכסים! "שובי ונחזה בך"! ועם ישראל עונים להם: "מה תחזו בשולמית, כמחולת המחניים" - איזו גדולה אתם יכולים לתת לנו, האם תוכלו לתת לנו גדולה וכבוד "כמחולת המחנים", האם יכולים אתם לעשות לנו כמו הגדולה שעשה לנו הא-לוקים במדבר, שהוליך אותנו מחנות מחנות?!

 

     אף בלעם הרשע הביט בהם ויצאה עינו כנגדם! כמו שנאמר (במדבר כד ב): "וַיִּשָּׂא בִלְעָם אֶת עֵינָיו, וַיַּרְא אֶת יִשְׂרָאֵל שׁכֵן לִשְׁבָטָיו... וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיּאמַר... מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב, מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל!". התחיל אומר: מי יכול לגעת באלו, שמכירים את אבותיהם ואת משפחותיהם?! מכאן למדנו שהיו הדגלים גדולה וגדר לישראל!

 

לֹא יָדַעְתִּי נַפְשִׁי!

 

     אמר רבי חייא: משל לבת מלכים, שנשבתה והוגלתה מארמון המלך. גדלה במרחקים, ולא ידעה כלל שהיא בת מלך. חיה חיי שפל ומחסור, והייתה מלקטת שיבולים למאכלה יחד עם חברותיה. לימים, עבר המלך והכיר אותה שהיא בתו! מיד שלח את אוהבו, נטל והושיב אותה עמו במרכבת המלך. היו חברותיה תמהות עליה ואומרות: "אתמול היית מלקטת שבולים, והיום יושבת בקרונות מלכות עם המלך?!" אמרה להם: "יותר ממה שאתן תמהות עלי - אני תמהה על עצמי!"

 

     כך, היו ישראל במצרים, משועבדים בטיט ובלבנים, שקועים בתועבותיהם וגלוליהם, והיו מאוסים ובזויים בעיני המצרים. כאשר נעשו בני חורין ונגאלו, נעשו כבני מלכים, חוסים תחת כנפי השכינה, מוקפים בגילויי אהבה, והיו כמושלים על כל באי עולם. היו אומות העולם תמהים ואומרים: "אתמול הייתם עובדים בטיט ובלבנים, והיום נעשיתם בני חורין וסגנים על כל העולם?!" והיו ישראל אומרים להם: "כשם שאתם תמהים עלינו, כך אנו תמהים על עצמנו!" וקראו על עצמם את הפסוק: "לֹא יָדַעְתִּי נַפְשִׁי שָׂמַתְנִי מַרְכְּבוֹת עַמִּי נָדִיב". (שיר השירים רבה ו)

 

על שולחן המלך

 

     יצאו עם ישראל משפלות מצרים, והפכו להיות "סמוכים על שולחן המלך" - על שולחנו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. האם חסר משהו בבית המלך?! "לא חסרת דבר!" - אלא שהדבר בפיך, מה אתה רוצה? - לחם? - "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים!" (שמות טז ד) מים אתה רוצה? "ויך את הסלע... ויצאו מים רבים!" (במדבר כ יא) בשר, עופות אתה מבקש? "ותעל השליו!" (שמות טז יג) מלך במדינה - אין המדינה חסרה כלום! כך - "ה' א-להיך עמך - לא חסרת דבר"! (מדרש תהלים כג)

     ואולם, אכילה על שולחן המלך היא אף מחייבת מאוד! אין זה פשוט לגור בארמון המלך, להיות קרובים אל המלך. יש להתרגל לנימוסי מלכות, להיות מעודנים, להיות נאמנים להוראותיו ומצוותיו של המלך. והיה זה ניסיון לא פשוט! ניסיון - אשר חישל וחיזק את עם ישראל, לימד ותרגל אותם להיות אמונים [מורגלים] ומלומדים על ה' יתברך, לדורות עולם!

 

וכך אומרת התורה (דברים פרק ח):

 

"     כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם - תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת, לְמַעַן תִּחְיוּן וּרְבִיתֶם וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבתֵיכֶם. וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הוֹלִיכֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לְמַעַן עַנּתְךָ לְנַסּתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמר מִצְוֹתָיו אִם לֹא... הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ... וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם, הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ, הַמַּאֲכִילְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבתֶיךָ, לְמַעַן עַנּתְךָ וּלְמַעַן נַסּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ...!"

 

"     למען ענותך ולמען נסותך להיטיבך באחריתך" - כל ענוי המדבר, הטורח הגדול שהיה לישראל בו, לא היה אלא להביאם לניסיון, כדי להרגיל טבעם במידת הבטחון, ולהכניס בלבם אמונת ה' יתברך, עד שיחזור להם רגילות העבודה לטבע, וזהו לשון התורה - "למען תלמד ליראה את ה' א-להיך", כלומר שתהיה מלומד, ותרגיל טבעך בעבודת ה' יתברך, עד שלא תצטרך לטרוח עליו, ויהיה מעשה היראה דבר טבעי אצלך לעשותו, כשאר הדברים הטבעיים אשר אתה עושה בטבע. (רבנו בחיי דברים ח טז)

 

"    וזכרת את כל הדרך..." - כי תוכל לדעת, שיש בעשיית המצוות טובה שלימה, ולא יהיה צדיק נעזב ומבקש לחם, כי ה' מפרנס אותך במדבר במעשה נס גדול, בעבור לכתך אחר מצוותיו!  ...וה' היה יכול להוליכם בדרך הערים אשר סביבותיהם, אבל הביאם בניסיון הזה, כי ממנו יודע שישמרו מצוותיו לעולם!" (רמב"ן דברים ח ב)

 

אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר ב, ב) (הרב בנימין בירנצוייג)

 

     דבר תמוה הוא עד מאד, עניין הדגלים שהצטוו בני ישראל במדבר? וכי מה הוא הדגל? קרש וסמרטוט של בד בראשו? האם זה מה שייתן זהות לשבטי ישראל ולפי זה יקבע מקומם ושמם? והתמיהה גדולה אף יותר כשרואים את דברי חז"ל הקדושים (תנחומא סי' י) שבשעה שנגלה הקב"ה על הר סיני, ירדו עמו עשרים ושתיים אלף מלאכי השרת, והיו כולם עשויים דגלים דגלים, ואמרו ישראל לפני הקב"ה 'הלוואי ואנו עשויים דגלים כמותם'. וקיבל הקב"ה בקשתם וציוה עליהם לחנות לדגליהם. הנה כי כן ישראל התאוו להיות כמלאכי השרת בגלל מעלת הדגלים? הייתכן שבד הקשור למקל יהיה סיבת הרצון של ישראל להדמות למלאכים?

 

     ביאור נפלא כתב המשגיח דישיבת חברון הגה"צ רבי לייב חסמן זצוק"ל, כי הדגלים מסמלים את הזהות והייחודיות שיש לכל אחד על זולתו, דגל הוא סמל של זהות מדינה על חברתה, ובזה היו מלאכי השרת נעלים ומורמים שעל אף קדושתם ומעלתם היו מכבדים אחד לחברו כמאמר הפסוק "כולם אהובים כולם גיבורים כולם קדושים וכולם מקבלים עליהם עול מלכות שמים זה מזה ונותנים רשות זה לזה" כן על אף קדושתם ידע כל אחד מעלת זולתו עד כדי נטילת רשות אחד מזולתו לפני שמקדישים ליוצרם ומקבלים מלכותו.  את זה ראו ישראל במעמד הר סיני ולזה התאוו לדגלים של מלאכי השרת שמסמלים את הערכה של כל אחד במעלת חברו, ושרק על ידי זה יכולים להגיע להקדיש ליוצרם בנחת רוח.  אך מעלה נוספת מתגלה בעניין הדגלים, שהרי כל מדינה בעולם מצטיינת בדגל הלאום שלה, ומהסיבה הפשוטה, שמדינה ללא דגל אין לה כלל קיום וחשיבות!, הדגל מסמל את עצם הקיום והחשיבות כישות בפני עצמה, זה בא ללמדנו עניין הדגלים, ההתחשבות בשני כאדם כמוני ! עצם המחשבה של האדם שמסביבו קיימים עוד אנשים, ומכך חובת ההתחשבות בזולת היא בסיס הקיום של בני אדם כקבוצה וכחברה לחיות בשלום עלי אדמות. בזה רצו בני ישראל לזכות להיות כמלאכים החיים באהבה ואחווה על אף גדולתו ורוממותו של כל אחד בפני עצמו.

 

"''מסע דגלי ישראל במדבר
 

סדר המסע בתקופת המדבר מתואר במדרשי חז"ל ובתלמודים. קיים שוני בולט בין התיאור במקורות אלו לתיאור העולה מפירוש רש"י. במהלך המאמר יושוו ההסברים, יוצגו הפרטים שרש"י אינו מתייחס אליהם, אך הנזכרים בברייתא דמלה"מ ובירושלמי, ועל פי הבדלים אלו יבואר השוני בין פירושו של רש"י להצעת ההסבר המבוססת על מקורות אלו.

סדר המסע כולו מחולק בתורה למספר פרשיות נפרדות שחז"ל טרחו ליצור מהן כמין תצרף המשלב ביניהן. כל מסע מתחיל מנקודת חניה ומסתיים בנקודת חניה חדשה. הסדר בתחילת המסע קובע את הסדר גם במהלכו וגם בחניה. גם לצורת החניה יש השפעה על סדר המסע.

בארבע פרשיות בתורה תואר סדר מסע דגלי ישראל במדבר.
בבמדבר ב, ב-לד, תוארה צורת ארבעת מחנות דגלי ישראל סביב מחנה שבט לוי עם אהל מועד בחניה, ונקבע שבעת המסע "ונסע אהל מועד מחנה הלוים בתוך המחנות, כאשר יחנו כן יסעו" כלומר שצורת המחנות בעת המסע תהיה דומה לצורתם בעת החניה, כלומר בצורת תיבה. ברם קיימת מחלוקת אם ציווי זה מתייחס רק למחנה שבט לוי עם המשכן או גם למחנות הדגלים. הסובר שהציווי נוגע גם לדגלים סובר שהן המשכן והן הדגלים נסעו בצורת תיבה סביב מחנה בני קהת נושאי כלי המשכן, ואילו הסובר שהציווי נוגע רק למחנה לוי, סובר שרק הלויים בני גרשון ומררי עם שאר בני שבטם נסעו סביב בני קהת נושאי כלי המשכן, ואילו הדגלים נסעו כקורה בזה אחר זה.

בבמדבר ד, א-טו, מתוארת הכנת כלי המשכן למסעות, כיסויים והתאמת מוטות הנשיאה לכלים השונים בידי בני קהת. מפרשה זו גם למדנו שצריך להתקיים פער זמן בין סיום כיסוי הכלים לכניסת בני קהת לשאת אותם, פער שנועד למנוע את בני קהת מלגעת בכלים ( ולראותם גלויים ) בעת כיסויים. לא עוד אלא שעל בני קהת להרחיק עצמם בעת כניסתם מלגעת בארון הברית, שכן מגע כזה טומן בחובו סכנת מות.

הפרשה העיקרית, בבמדבר י, יא-כה, עוסקת בתחילת המסע הראשון מהר סיני, ומיד אחריה בבמדבר י, לג-לו, מתואר מסע הארון והענן במסע זה. מאמרנו עוסק בעיקר בהסבר של פרשה זו. מתי בדיוק בוצע כל שלב של פירוק ותחילת מסע חלקי המשכן ביחס למסע הדגלים, האם יחד עם מסע הדגל הנזכר לפניו או יחד עם זה שאחריו או במרווח שבין מסע דגל לדגל ? ניתן להראות שכל שלב בפירוק ומסע חלקי המשכן בוצע עם תחילת מסע הדגל הנזכר אחריו, שכן השלב הראשון, שלב כיסוי הכלים, שאינו נזכר בפרשה זו אלא בבמדבר ד כנ"ל, קדם לשלבים הבאים המפורטים בה ובוצע כבר "בנסע המחנה", כלומר עם תחילת מסע הדגל הראשון, דגל יהודה. בהתאם, פירוק המשכן, העמסתו על העגלות ומסע בני גרשון ובני מררי עמן, החל עם תחילת מסע דגל ראובן, וכניסת בני קהת לשאת את כלי המשכן, החלה עם תחילת מסע דגל אפרים. אם כן, "נסיעה" בפרשה זו משמעה תחילת נסיעה ועקירה ממקום החניה.

ברם הסבר זה הנראה פשוט כל כך, אינו נחלת כל הפרשנים. לשיטת רש"י ( למשל, ועיין בשיטות נוספות במאמר עצמו בו הובאה שיטת הרמב"ן, אך ראוי לעיין גם בשיטות המהר"ל ב"גור אריה" עה"ת וב"לבוש האורה" ובמאמר קצרתי ולא הבאתי אותן ), בני גרשון ובני מררי שנסעו עם חלקי המשכן המפורק המועמסים על העגלות, נסעו בין דגל יהודה לדגל ראובן, בעוד שבני קהת הלכו עם כלי המשכן על כתפיהם, בין דגל ראובן לדגל אפרים. בהתאם, הקדימו בני גרשון ובני מררי להגיע לאתר החניה, והם הקימו את המשכן קודם להגעת בני קהת לשם, וקודם להכנסת הכלים למשכן הבנוי ומוכן.

במרכזה של פרשה זו, ובאמצע תיאור תחילת מסע המחנות, מופיע הפסוק "ונסעו הקהתים נשאי המקדש והקימו את המשכן עד באם". פסוק זה והסברו הם במוקד הדיון של מאמרנו : האם חלקו השני של הפסוק הוא מאמר מוסגר העוסק בסיום המסע ובהקמתו בהגעה לחניה - כפי שסברו רש"י ושאר הפרשנים, או שהוא עוסק בהמתנתם של בני גרשון ומררי במרווח הזמן שבין סיום פירוק המשכן על ידם והעמסת חלקיו על העגלות, לכניסת בני קהת לשאת את הכלים - כמוצע במאמרנו, על פי הברייתא דמלה"מ והירושלמי. לשיטת רש"י, משמעות המלה "והקימו" היא "בנו", ואילו לפי הצעת ההסבר שבמאמרנו משמעה - "העמידו בהמתנה". הסבר זה הינו יחידאי כמעט בתורה, והמילה היחידה בתורה, הניתנת להסבר דומה, מופיעה גם היא באותה פרשה, בפסוק :"קומה ה' ויפצו איביך..." כמבואר במדרש. בעוד שלפי פירש"י בני גרשון ומררי הקימו את המשכן בהגיעם לחניה לפני שהגיעו בני קהת עם הארון והכניסוהו למשכן הבנוי, הרי שלדברינו העמידו בני גרשון ומררי את העגלות שהועמסו בחלקי המשכן המפורק בתחילת המסע בהמתנה מחוץ לשטח החצר, עד שבני קהת נכנסו לחצר לשאת את כלי המשכן, כדי שמיד בעת כניסתם יוחל בפירוק החצר והעמסתה על עגלות אחרות, ואזי הוחל במסע כל המחנות, כאשר במרכז הולכים בני קהת, סביבם נוסעים בני גרשון ומררי וסביבם או לפניהם ואחריהם הדגלים. לפי התיאור המוצע, הקמת המשכן בחניה היא תמונת ראי מדויקת של פירוקו בתחילת המסע.

ברם לא רק המילה "והקימו" והקשרה בפרשה חשובים להבנת סדר המסע. גם להבדל המשמעות וההגדרה שבין "המשכן" ל"אהל מועד" חשיבות רבה. לדברינו, בעוד "המשכן" הינו כינוי רק לאהל עשוי יריעות הבד והעזים המונחים על הקרשים והעמודים, ואין הוא כולל את קלעי החצר והכלים המצויים בחצר, הרי שהכינוי אהל מועד כולל על פי רוב במשמעו גם את החצר. כאשר נאמר "והורד המשכן", כוונת הכתוב לומר שרק האהל וכליו פורקו אך לא קלעי החצר - שבפירוקם הוחל רק עם כניסת בני קהת לשאת את הכלים המכוסים. לכן כאשר כתוב "ונסעו בני גרשון ובני מררי נשאי המשכן" הכוונה לומר שהם נסעו עם העגלות מהאתר בו עמד המשכן, אך לפי ההמשך מתברר שהם המתינו מחוץ לחצר לבוא בני קהת לשאת את כלי המשכן.

עוד עולה מן הכתוב שאת אתר החניה קבע ארון הברית עפ"י ענן ה' שעליו, וממילא הוא גם שקבע את כיוון חניית המחנות.

מסורת היא בידי חז"ל שאת מחנה ישראל הקיפו שבעה ענני כבוד ה', אחד מכל ארבעת הרוחות, אחד עליון ואחד תחתון וכן עמוד הענן ההולך לפני המחנות ומורה על כיוון המסע. רק בברייתא דמלה"מ ובמדרש תנחומא נשמרה ההתייחסות לענן ש"למטה" כאל "ענן השכינה" שעל ארון הברית הקובע את כיוון נסיעת הארון וכיוון העמדתו בחניה, וזו אחת הסיבות לכך שרש"י - שלא ראה את הברייתא דמלה"מ - סבר שהענן שקבע את אתר החניה הוא עמוד הענן ההולך לפני המחנות ולא ענן השכינה.

פרשה נוספת הקשורה בסדר המסע היא פרשת החצוצרות, אשר שימשו להכרזה על תחילת כל שלב ע"י תקיעות בהן.

מרבית התיאור של תחילת המסע הראשון שהוא כאמור תצרף של כמה פרשיות כנ"ל, מובא בברייתא דמלה"מ, ברם דווקא הפרט המרכזי ביותר חסר בה. הגורם הקובע את אתר החניה ובעיקר אופן קביעת כיוון בניין המשכן וחניית המחנות לפיו, לא נזכר בה. פרט זה נזכר רק בדברי רב אחא בירושלמי. הוא קובע שלא רק שארון הברית קבע את אתר החניה אלא גם את כיוון בניין המשכן, אשר נבנה סביבו, ואשר לפיו כוונה הקמת כל המחנות..

ברם לא רק הסבר שונה לגבי תיאור סדר מסע המחנות יש במאמר, אלא גם הסבר שונה בתכלית לברייתא במסכת זבחים סא,א. לפי ברייתא זו קיימים היו שני מצבי ביניים קצרים בהם מותר היה עדיין לאכול בשר קדשים בשעת המסע :"קודם שיעמידו הלוים את המשכן ולאחר שיפָרְקו הלוים את המשכן''."

לדברינו הדברים פשוטים: לאחר שכוסו כלי המשכן ואף הוחל בפירוק המשכן, עדיין היה שלב קצרצר בו לא הוסרו יריעות המשכן מעל הקרשים והייתה לו צורת הפתח. אמנם המיתרים כבר נותקו מהיתדות ואולי אף הוסר מסך פתח המשכן, אך אם לא נשבה רוח חזקה לא נגללו היריעות וצורת הפתח עדיין הייתה קיימת. גם המזבח עמד במקומו בחצר שעדיין לא הוחל בפירוקה. בשלב זה עדיין מותר היה לאכול קדשים. כך גם בעת ההגעה לחניה. הארון והכלים כבר הועמדו במקומם המיועד - ראשונים. מיד הועמדו סביבם הקרשים, נפרשו עליהם היריעות, ואולי אף המסך נתלה בפתח המשכן. במקביל, הועמדו עמודי החצר ונתלו הקלעים, והמזבח כבר עמד במקומו. עדיין לא חיברו את המיתרים ליתדות, לא הוסרה הפרוכת מעל הארון ועדיין לא נתלתה על העמודים ולא הוסרו כיסויי כלי המשכן, אולם כבר נוצרה צורת פתח למשכן. לכן משלב זה ואילך ניתן היה כבר להתחיל להקריב קרבנות ולאכול קדשים. הובאו במאמר שני מקורות חז"ל התואמים להפליא לשני מצבי מעבר קצרים אלו.

רש"י לשיטתו, לא יכול היה להסכים עם האפשרות שקודם להשלמת בנין המשכן בחניה הותר כבר לאכול קדשים בחצר שהוקמה, שכן עדיין כלי המשכן לא הגיעו לאתר הקמתו ולא הוכנסו לתוכו, אלא אם שינו את סדר המסע מהסדר הכתוב בתורה.

לבסוף, הראינו, שגם יוסף בן מתתיהו בספרו "קדמוניות היהודים" מתאר את סדר המסע כמתואר בזה.

חשיבות המאמר המובא בזה, אינה אפוא רק במתן הסבר חלופי לפירושי הראשונים, המבוסס על התיאור בברייתא דמלה"מ והירושלמי, אלא אולי בגילוי החשוב שמקורות אלו לא היו לפני רש"י, גילוי המוביל לסוגיות נוספות הנידונות בברייתא דמלה"מ ובירושלמי, בהן שונה ההסבר והתיאור מזה המובא בפירושו של רש"י, כאשר עמידה על ההסברים המובאים בהן תיתן בידינו כלים להבנת פרטים שהיו בלתי מובנים עד כה הן בתורה והן במקורות חז"ל.

 

ביהדות, הכנסת אורחים היא מצווה חשובה שעליה נאמר בתלמוד: "גדולה הכנסת אורחים מקבלת פני שכינה"‏[. במקרים מסוימים ניתן אף לחרוג מההלכה הרגילה לשם הכנסת אורחים.

הכנסת אורחים במסורת היהודית הפכה דמותו של אברהם לדמות המזוהה יותר מכל עם ערך זה של הכנסת אורחים ואת הפסוק "ויטע אשל בבאר שבע" דרשו חז"ל כנוטריקון של "אכילה, שתייה לוויה".

הכנסת אורחים היא ערך חשוב בתרבויות שונות הנוגע לאירוח אדם שהזדמן למקום זר. להכנסת האורחים יש משמעויות שונות במקומות שונים בעולם ובתקופות שונות בהיסטוריה.

סיפור אברהם

בספר בראשית מסופר על אברהם שישב בפתח ביתו כחום היום. על פי המדרש הסיבה שהמתין, בעת שהיה ביום השלישי למילתו, בהיותו חולה, הייתה מתוך ציפייה לאורחים. על פי המקורות, שלושה אורחים (שלושה מלאכים, על פי המדרש) אכן הגיעו ואברהם וביתו טרחו ועמלו רבות לרווחתם. במסורת היהודית הפכה דמותו של אברהם לדמות המזוהה יותר מכל עם ערך זה של הכנסת אורחים ואת הפסוק "ויטע אשל בבאר שבע" דרשו חז"ל כנוטריקון של "אכילה, שתייה לוויה".

סיפור לוט

דמות נוספת בספר בראשית המזוהה עם הכנסת אורחים היא לוט. לפי ספר בראשית, פרק יא, פסוקים כז-לא, היה לוֹט בנו של הרן בן תרח ואחיהן של מילכה ויסכה. הוא יצא מאור כשדים עם אברם אחי אביו, ושרי אשת אברם, "ללכת ארצה כנען" פסוק ל"א. סיפורו של לוט והחרבת העיר סדום: לשם החרבת סדום א-לוהים שולח לעיר שני מלאכים המכונים "אנשים" (ספר בראשית, פרק י"ט) וככל הנראה המדובר בשניים משלושת ה"אנשים" שנפגשו עם אברהם בפתח האוהל בפרק י"ח. לוט היושב שערי העיר פוגש אותם ומקבל את פניהם בהכנסת אורחים. על אף שהם מביעים רצונם ללון ברחוב - הוא מתעקש שילונו בביתו. אנשי העיר הרשעים דורשים מלוט כי יוציא אליהם את אורחיו - ככל הנראה למטרת אונס. לוט מגונן על אורחיו, יוצא בגופו אל הקהל שמתאסף סביב ביתו, ואף מציע את בנותיו במקום האורחים. לבסוף המלאכים מחזירים את לוט אל הבית על ידי נס של סנוור האספסוף כך שלא ימצא את הדלת. המלאכים מזהירים את לוט מפני ההפיכה, ומייעצים לו לעזוב את העיר עם כל קרוביו. חתניו של לוט לא מאמינים לו וצוחקים על אזהרתו, ולבסוף הוא עוזב את העיר עם שתי בנותיו ואשתו. בעת הבריחה מזהירים המלאכים את לוט ומשפחתו לא להסתכל על העיר הנהפכת (על פי פירוש רש"י - משום שאין ראוי שלוט, אשר היה ראוי להיענש ביחד עם אנשי סדום וניצל רק בגלל קרבתו לאברהם, יתבונן בחורבן העיר). אשתו לא עומדת בפיתוי, מתבוננת אל העיר והופכת לנציב מלח.

קווי שוני בין הסיפורים

להכנסת האורחים בספר בראשית ישנם קווי דמיון מסוימים המאפיינים את המאורע, אך ישנם גם הבדלים בין הסיפורים. להלן השוואה בין הכנסת האורחים של אברהם להכנסת האורחים של לוט:

1.     הידיעה על בואם של האורחים- בסיפור אברהם נאמר שציפה לבואם של המלאכים בקוצר רוח, למרות שהיה חולה מברית מילתו שקרתה שלושה ימים לפני כן. לוט לא ידע על בואם של המלאכים, ובנוסף לכך – הוא גר בסדום, עיר החוטאים, ולפי פרשנים שם היה זה אסור להכניס אורחים ולתת צדקה לעניים.

2.     כאשר אברהם רואה אורחים מרחוק , הוא רץ לקראתם. לוט קם רק כאשר המלאכים עומדים לפניו ממש.

3.     אברהם מכניס אורחים גם ערבים וגם אורחים בעלי דרגה רוחנית פחותה. לוט מכניס רק מלאכים ולא אנשים.

4.     המלאכים מקבלים מיד את דברי אברהם ועושים אותם, לוט צריך להפציר רבות עד שיסכימו להתארח בביתו. ומכאן למדו חז"ל שמסרבים לקטן ולא מסרבים לגדול, כי לכאורה יש מעלה בלוט שהפציר באורחים ואילו אברהם לא צריך להפציר.

5.     אברהם נתן לאורחים מים לשתות ולרחוץ רגליו. ואילו לוט לא נותן מים לאורחים לרחוץ רגליהם עד לאחר השינה בבוקר, כדי שלא יחשבו אנשי סדום שקבל את האורחים אמש אלא בבוקר, והראיה שיש אבק על רגליהם.

6.     אברהם הכין סעודה של בשר מובחר (3 לשונות בחרדל) , שחט פר אחד עבור על אורח , רק לצורך חלק אחד של בשר בכל הפר. וגם חלב חמאה ולחם. (אברהם רצה לתת גם עוגות לאורחים אך שרה פרסה נידה והעיסה נטמאה) ואילו לוט עשה לאורחים משתה (יין בעיקר ופחות אוכל) ועשה מצות.

7.     אברהם ייסד את מצות הכנסת אורחים "ויטע אשל" , ואילו לוט היה חיקוי לאברהם ועשה הכנסת אורחים כמו שהיה למוד מאברהם. וכידוע המייסד והמלמד יותר גדול מהחיקוי עצמו.

פרשנות

פרשנות ההמשך לסיפור אברהם: הרמב"ם והרמב"ן מפרשים את סיפור ביקור המלאכים אצל לוט (ספר בראשית, פרק י"ט) כהמשך לסיפור על התגלות שלושת האנשים לאברהם (ספר בראשית, פרק י"ח) נקטנו לשון 'המשך הסיפור', שכן למרות המינוח השונה שבו נקראים האורחים אצל אברהם ולוט, ולמרות שיש גם שוני במספרם, הרמזים הפזורים בשני הפרקים מעודדים את הלומד להניח שמדובר באירוע אחד: כבר בפרק י"ח נרמז שיהיה בסדום המשך למעשי האנשים: "ויפנו משם האנשים וילכו סדמה" (פס' כב), ואכן אורחי לוט מוצגים בתוספת ה"א הידיעה, כאילו עניין לנו במכרים ותיקים: "ויבאו שני המלאכים סדמה" (יט, א) ההמשכיות מתבטאת גם בסבירות של מעבר הזמן: אצל אברהם האורחים באים כחום היום, ולסדום הם מגיעים לאחר ההליכה בערב. גם ההתנהגות הדומה של המארחים נדיבי הלב מבליטה את הקשר שבין שני הסיפורים. כמו כן ברור, שהסיפורים בהקשרם הרחב תלויים זה בזה: אין טעם בשיחה הנסערת בין א-לוקים לאברהם על גורל סדום בפרק י"ח, בלי היישום של מסקנות השיחה בפרק י"ט: לא נמצאה סיבה לרחמים, וסדום נחרבת כליל! כמו כן הצלתו המופלאה של לוט בפרק י"ט מוצדקת רק על פי שאלתו הנוקבת של אברהם בפרק י"ח, כג: "האף תספה צדיק עם רשע"? קשר הדוק זה שבין שני הסיפורים מביא לכך, שיש לראות את אורחי לוט באותו אופן שבו רואים את אורחי אברהם, למרות המינוח השונה שבו הוצגו בראשית כל אחד מן הסיפורים. ההכרח הפרשני הזה בולט מאד בפירוש הרמב"ן. רמב"ן תקף בחריפות את פירוש רמב"ם, שראה בסיפור שבפרק י"ח חזון נבואי של אברהם, ובין יתר טענותיו הייתה הטענה, כיצד ייתכן להעמיד את לוט בשורה אחת עם אברהם? שכן אם האנשים התגלו לאברהם רק בחזון, אנו חייבים לפרש שגם ללוט נתגלו בנבואה; ובניסוחו (בר' יח, א) והנה לפי דעתו זאת יצטרך לומר כן בעניין לוט, כי לא באו המלאכים אל ביתו, ולא אפה להם מצות ויאכלו, אבל הכל היה מראה. ואם יעלה את לוט למעלת מראה הנבואה, איך יהיו אנשי סדום הרעים והחטאים נביאים, כי מי הגיד להם שבאו אנשים אל ביתו?!

הבדואים, יושבי המדבר, מפורסמים בשל הכנסת האורחים שלהם. על פי המסורת, הבדואי מחויב לארח כל אדם ללא הבדל מיהו, לשרת את האורח היטב ולהימנע מלשאול אותו שאלות במשך שלושה ימים ושליש. אם יש לאורח מטרה שלשמה בא, ישטח אותה באוזני המארח לאחר ימים אלו. האורח יכול לקצר את תקופת שהותו על פי צרכיו. בדרך כלל מארחים את האורח ב'שק' שהוא מקום התכנסות הגברים. לעתים זהו אוהלו של זקן המשפחה המורחבת ולעתים זהו מבנה נפרד מהמאהל ומצפון לו. האורח ילון ב'שק' וגם את ארוחותיו יקבל לשם. סדרי האירוח מטרתם למנוע פגישות בין האורח לנשות המאהל, כדי להגן על המוסר.

מנהג מהודר הוא לזבוח ביום הראשון צאן לכבוד האורח. בשאר הימים האורח אוכל את מה שאוכלים המארחים. שתיית קפה עם האורח היא טקס מיוחד. מקובל לשתות את הקפה בלגימות קטנות כדי להתענג עליו ובסיום השתייה למסור את הספל לידיו של המארח. אפשר לשתות ספל קפה אחד או שניים אך יש להימנע משתיית כוס קפה שלישית. על המארח לטפל גם בבהמת הרכיבה של האורח ולציידו במזון ושתייה לדרך.

לאורח אסור לבקש דבר, כיוון שהמארח מספק את כל צרכיו גם בלי שיבקש. הבקשות היחידות המותרות הן לשאול לכיוון העיר מכה, כדי שיוכל לכוון אליה בתפילתו וכן לשאול היכן יוכל לעשות את צרכיו. לאחר שנפרד מהמארח, אמור האורח לספר בשבחו של המארח כדי להרבות את כבודו וערכו.

 

הכנסת אורחים   הרב דב בערל וויין

 

אחד הדברים שעליהם נאמר בתלמוד הירושלמי שאדם נהנה מהם בעולם-הזה והקרן קיימת לו גם לעולם-הבא הוא הכנסת אורחים. התכונה היהודית של הכנסת אורחים היא ירושה שקיבלנו מהבית היהודי הראשון בהיסטוריה, האוהל של אברהם ושרה. הכנסת אורחים היא ההתנהגות שאפשרה למלאכים להיכנס לאוהל ההוא ולבשר לשרה על הנס, על כך שהיא עומדת להרות וללדת בן למרות גילה המתקדם.
חטא העוינות כלפי כל סוג של הכנסת אורחים הוא מה שהמיט חורבן על סדום. התגובה האנושית והרחומה של לוט למלאכים שביקשו הכנסת אורחים בסדום היא הדבר שהציל אותו ואת בנותיו מהחורבן שנפל על סדום. הכנסת האורחים הנדיבה של האישה השונמית כלפי אלישע הנביא אפשרה לה ללדת ילד אחרי שנים של עקרות, ילד שגדל להיות אחד מנביאי ישראל.
בקיצור, המסורת היהודית מלאה בסיפורים על הכנסת אורחים ועל השכר שמקבלים עליה. בכל הדורות הייתה הכנסת אורחים חלק בלתי נפרד מחיי החברה של היהודים. ברוב הקהילות וברוב התקופות, יהודי שהגיע לעיר זרה שבה לא היה לו היכן לאכול בשבת סמך על זה שמישהו יזמין אותו אליו לשבת כשילך לתפילת שבת בבית הכנסת המקומי. הכנסת אורחים הפכה לטבע שני בחברה היהודית, ממרוקו ועד רוסיה ובכל המקומות שביניהן.
ישנן רמות שונות של הכנסת אורחים. כל אדם רוצה שאנשים מעניינים ומפורסמים יבקרו בביתו ויסעדו על שולחנו. אך אנשים מוטרדים ומדוכאים, עלובים למראה או לא בדיוק נקיים, אנשים שמתקשים במצבים חברתיים ובמערכות יחסים, הם אורחים רצויים פחות.
בפרק המפורסם שאנחנו קוראים כהפטרה בשחרית של יום כיפור אומר ישעיהו הנביא: "ועניים מרודים תביא בית". לא כולנו מסוגלים לקיים הכנסת אורחים כזאת. אני יודע על מקרים שבהם אנשים סירבו לנהוג בהכנסת אורחים בבגרותם בגלל הנוכחות המתמדת של אורחים זרים ואפילו מפריעים בשולחן השבת של הוריהם כאשר הם היו ילדים. ההשפעה של האורחים על הבית היא בהחלט גורם שיש להתחשב בו כשמציעים לארח אנשים זרים.
התורה, ערכיה ומצוותיה הן תמיד שאלה של איזון בריא, של מתינות, התחשבות והבנת ההשלכות של המעשים שאנחנו עושים, גם אם המניעים שלנו לאותם מעשים הם טובים ונאצלים. אדם צריך תמיד להבין על מי נופל נטל האירוח בבית. אירוח נדיב על חשבון המאמץ והזמן של בת הזוג איננו תמיד הדרך הנכונה לקיים את הערך החשוב הזה. אסור לאדם לעטות את גלימת הצדיקות על חשבון אדם אחר.
אחד המאפיינים החשובים של הכנסת אורחים הוא שהיא עוזרת, גם אם רק באופן זמני, להקל את תחושת הבדידות של האורחים, או אפילו המארחים. חברתם של אנשים אחרים, אפילו יותר מן המזון והמשקה, היא דבר חשוב והיתרון האמיתי שבהכנסת אורחים, למארח ולמתארח.

גם אלה שיש להם מספיק כסף לכל המזון שהם צריכים ורוצים, גם הם זקוקים לחברה ולקשר עם בני אדם אחרים. בימינו ובחברה שלנו נדמה לי שהמאפיין הזה הוא אמת המידה האמיתית להכנסת אורחים טובה. בתי-תמחוי וארגוני צדקה שמחלקים מזון הם דוגמה מצוינת לעשיית טוב ולמילוי צורך גופני חיוני. אך מילוי הקיבה לא תמיד ממלא את הנשמה ואת הרוח. מכאן הצורך לראות את הכנסת האורחים בצורתה הרחבה ביותר ולא רק בדרישות היסוד שלה, על אף שהן חשובות וברורות.
חז"ל שיבחו את שיתוף האחרים במזון ובמשקה מפני שזה "מקרב רחוקים". אנחנו כבר לא מדברים כאן על מרחק פיזי, על אנשים שבאו ממקום רחוק, אלא על אלה שקרובים לנו בגופם, אך רחוקים מאתנו ברוחם. חז"ל הבינו את ערכה של הכנסת אורחים כאמצעי לחיבור חברתי. אולי בתפקיד זה הכנסת אורחים בימינו מקבלת מימד שונה מהכנסת האורחים המסורתית שהתרכזה במזון ובמשקה.
אנחנו צריכים ויכולים להעלות את הכנסת האורחים לרמה חדשה וחשובה בחיינו כחברה וכמשפחה.

 

הכנסת אורחים - מתוך פניני הלכה ליקוטים ב' פרק ז' הכנסת אורחים

 

הרב אליעזר מלמד

 

א - מקומה של המצווה בתורה 
אחת מהמצוות החשובות והבולטות שבתוך מערכת המצוות שבין אדם לחברו, היא מצוות הכנסת אורחים. וכל כך גדולה חשיבותה, עד שייחדה לה התורה פסוקים רבים כדי ללמדנו באופן מפורט כיצד קיים אברהם אבינו עליו השלום מצוות הכנסת אורחים) בראשית יח א-ח).
ואם כן ראוי שגם אנו נעקוב מעט אחר דרכו של אברהם אבינו בקיום מצווה זו. ראשית העיתוי, שלושה ימים לאחר שמל את בשר ערלתו, בעודו חולה מחמת המילה, כבר יצא אל פתח אוהלו - לחפש אורחים. וכשראה לשמחתו שלושה אנשים, שכח את מחלתו, ומיד רץ לקראתם והפציר בהם לבוא ולהתארח בביתו.
ומהעיתוי נעבור אל האורחים עצמם, מי היו אורחים אלו? אנו יודעים היום, וכן אברהם אבינו ידע לאחר מכן, שהיו אלה מלאכים, אולם כאשר רץ לקראתם, חשב שהם אנשים פשוטים. יתר על כן, מספרים לנו חכמינו ז"ל )ב"מ פו, ב(, שהם נדמו לו כערבים הנוהגים להשתחוות לעפר שברגליהם, מין סוג מגונה במיוחד של עבודה זרה, וכדי להסירם מטעותם, ביקש מהם שירחצו את רגליהם. אך מכל מקום עובדה זו, ההופכת את האורחים הללו לאנשים מן הרמה הנמוכה ביותר, לא הפריעה לאברהם אבינו, שאף על פי כן רץ לקראתם, והכניסם לביתו בשמחה, ושחט לכבודם פרים, והגיש להם חמאה וחלב. 1 
לאחר אותה הכנסת אורחים מופלאה התבשר אברהם אבינו על הולדת יצחק בנו.
בדומה לזה מספרים על אביו של הבעל שם טוב, רבי אליעזר, שהיה מהדר מאוד במצוות הכנסת אורחים, והיה מעמיד שליח בשכר בקצה הכפר, כדי שיזמין אל ביתו את עוברי האורח העניים. והיה מאכילם ומשקם ונותן להם צורכי לינה בעין יפה.
בשמיים התעוררה שמחה גדולה ממעשיו הטובים של רבי אליעזר, עד שבא השטן וקטרג ואמר, שכדי לדעת אם מעשיו אכן לשם שמיים, יש צורך לנסותו. והוחלט לנסותו, אלא שבזכות המצווה ריחמו עליו וקבעו, שלא השטן ינסהו אלא אליהו הנביא.
בשבת אחת אחר הצהרים, הגיע אל ביתו של רבי אליעזר, יהודי עובר אורח, תרמילו על כתפו ומקלו בידו. מחלל שבת גמור. וכדי שיהיה ברור שהשבת לא נשכחה ממנו, ברך העני את רבי אליעזר בברכת שבת שלום חגיגית.
רבי אליעזר לא רצה לבייש את העני, ולכן העלים עינו מחילול השבת, והזמינו לסעודה, ונתן לו מכל טוב. גם למחר, כשנפרד ממנו, לא גער בו, אלא בחביבות רבה נפרד ממנו לשלום. ואף הוסיף, שמעתה, בכל פעם שיעבור במקום, יוכל לבוא ולהתארח בביתו.
באותה שעה נתגלה אליהו הנביא בפני רבי אליעזר, ובישר לו, שבזכות אהבת ישראל ומצוות הכנסת האורחים, עתיד להיוולד לו בן לעת זקנתו, שיאיר את עיני ישראל, הלא הוא רבי ישראל בעל שם טוב.

ב - יהודי נבחן בהכנסת אורחים - רבקה אמנו 

מצוות הכנסת אורחים, היא אחת מהמצוות המאפיינות ביותר את עם ישראל. אפשר לומר שאחת הבחינות לאופיו היהודי של כל אחד מאיתנו היא מידת הכנסת האורחים שלו.
שהרי בתורה מסופר, שכאשר הוטלה על אליעזר עבד אברהם השליחות הגורלית, למצוא אשה מתאימה ליצחק אבינו, אשה שתוכל יחד עמו להמשיך את תהליך יצירתו ולידתו של עם ישראל, ותהיה לאחת מארבע האמהות שלנו, לא מצא לו אליעזר עבד אברהם מבחן טוב וקולע יותר להתאמתה של האשה המבוקשת, מאשר ההתבוננות בדרך שבה תקבל אותה אשה את פניו של האורח הבא ממרחקים. האם לאחר שיבקש ממנה להשקותו מים מכדה תציע לתת גם לגמלים. אם תסכים לתת לו לשתות בלי להציע לתת מים לגמליו, סימן שהיא נערה הגונה ומנומסת, אבל עדיין אין בה ממידת החסד המיוחדת לביתו של אברהם אבינו. שכן אברהם אבינו היה מחזר אחר אורחים ומשתדל לכבדם ולשמחם ככל יכולתו. אבל אם מעצמה תציע מים גם לגמליו, סימן שהיא בעלת חסד אמיתית, ובכל הזדמנות שתגיע לידה תחפש דרכים להיטיב לזולת. מספרים חז"ל שגם לאליעזר עבד אברהם הייתה בת, וחפצו היה כי יצחק יישא אותה לאישה, אלא שאברהם אבינו דרש כי יביא לבנו יצחק אשה ממשפחתו שבחרן. אולם בסתר ליבו קיווה אליעזר, שהיה אדם גדול בחכמה ומעשים, שאם לא יצליח למצוא אשה מתאימה בחרן, ייעתר אברהם ויסכים כי יצחק יישא את בתו לאשה. אולי לכן ביקש להעמיד את הנערות בניסיון קשה, שכמעט שום נערה לא תעמוד בו. וכי איזה נערה תציע מיוזמתה להשקות עשרה גמלים, שכל אחד מהם שותה עשרות ליטרים. גם אילו היה אליעזר מבקש במפורש מנערה רגילה להשקות את גמליו, הייתה מביטה בו בתימהון, כאילו לומר לו: "תשמע אדוני: זו העבודה שלך, מדוע שלא תשקה בעצמך את הגמלים". וכאן הוא אפילו לא התכוון לבקש מהנערה להשקות את הגמלים, אלא ציפה שהיא מיוזמתה תציע להשקות את הגמלים.
מיד לאחר שהחליט אליעזר עבד אברהם על הבחינה שיערוך לנערות, נזדמנה לפניו נערה טובת מראה, "וַיָּרָץ הָעֶבֶד לִקְרָאתָהּ וַיֹּאמֶר הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ. וַתֹּאמֶר: שְׁתֵה אֲדֹנִי, וַתְּמַהֵר וַתֹּרֶד כַּדָּהּ עַל יָדָהּ וַתַּשְׁקֵהוּ. וַתְּכַל לְהַשְׁקֹתוֹ וַתֹּאמֶר גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב עַד אִם כִּלּוּ לִשְׁתֹּת. וַתְּמַהֵר וַתְּעַר כַּדָּהּ אֶל הַשֹּׁקֶת וַתָּרָץ עוֹד אֶל הַבְּאֵר לִשְׁאֹב וַתִּשְׁאַב לְכָל גְּמַלָּיו". טוב ליבה של רבקה אמנו היה הרבה מעבר למה שציפה אליעזר עבד אברהם, היא לא רק התנדבה להשקות את גמליו, אלא עשתה זאת באהבה ושמחה, על כן התורה מספרת איך מיהרה ורצה לשאוב שוב ושוב לכל גמליו. זו הייתה דוגמא ומופת להכנסת אורחים. אפילו אליעזר עבד אברהם, שהכיר את חסדיו המרובים של אברהם אבינו, נדהם מטוב ליבה הנהדר. "וְהָאִישׁ מִשְׁתָּאֵה לָהּ מַחֲרִישׁ לָדַעַת הַהִצְלִיחַ ה' דַּרְכּוֹ אִם לֹא". עתה הוא ידע, כי אם רק תסכים רבקה לבוא לארץ ישראל ולהינשא ליצחק, היא האישה המתאימה ביותר להיות שותפה להקמת העם המקודש שנועד לגלות את דבר ה' לעולם. 
וכל כך חשוב שנקלוט את העניין הזה, עד שהתורה האריכה בסיפור מעשה החסד והכנסת האורחים של רבקה, ואף חזרה וסיפרה אותו בשנית) בראשית כד(.

ג - התמחוי 
מאז ומתמיד הצטיין עם ישראל במידת החסד, והיה מקפיד בקיום מצוות הצדקה והכנסת אורחים. והואיל והיו הרבה אורחים עניים, ואדם אחד באופן פרטי אינו מסוגל להכניס את כולם לביתו ולספק להם את צורכיהם, קבעה המשנה (פאה ח, ז.( שכל אנשי העיר או הכפר יתארגנו באופן משותף, ויתמודדו עם כל צורכי העניים.
ושתי צורות חלוקה היו, קופה ותמחוי, מהקופה היו מחלקים לתושבי העיר העניים, והיו נותנים לכל עני, מזון או כסף שיספיק לו למשך שבוע.
אבל היו עניים שלא היה להם מקום מגורים קבוע, אלא היו נודדים מעיירה לעיירה, כדי לחפש את מזלם, אולי ימצאו איזה דבר להתפרנס ממנו באחד המקומות. ובינתיים היו מתגלגלים ללא כסף וללא מזון. כדי לעזור לעניים האורחים, היו גבאי הצדקה אוספים בכל יום מבני העיר, מיני תבשילים ומאכלים. והעניים שהזדמנו לאותה עיר, היו פונים אל התמחוי, ומקבלים משם מזון שיספיק להם ליום אחד. כמובן שאם בני העיר מסוגלים לתת לעניים יותר, תבוא עליהם ברכה. אלא שההלכה היא, שלכל הפחות צריכים בני העיר להתארגן באופן כזה שיוכלו לתת לכל עני מזון של שתי סעודות ליום.
ואם העני החליט ללון בעיר, אזי צריך לדאוג לו לפרנסת לינה, כלומר, למיטה, כר ושמיכה. ואם נשאר לשבת, נותנים לו מזון לשלוש סעודות. וכך בכל משך התקופה שהעני היה מחליט להישאר בעיר, היה זכאי לקבל מזון ומקום לישון.
וודאי שאין למנוע מכל יחיד ויחיד, לארח את העניים בביתו, אלא שחכמים תקנו לארגן תמחוי, כדי לדאוג לקיומם של אותם העניים שלא יימצא להם מארח. ובמקומות קטנים, שלא היו מגיעים אליהם עניים רבים, ולא היה כדאי להחזיק תמחוי, היו בני המקום מחלקים ביניהם בתורנות את האחריות לאירוח האורחים העניים.
ואם ישנו אדם שמסוגל לתת מזון וכסף לתמחוי ולקופה, ואינו מוכן לתת, יכולים בני העיר לכוף אותו לכך. כלומר כל מה שהמשנה דיברה על התמחוי והקופה, אינו רק מנהג מצווה, אלא דין מחייב, שהציבור יכול לכוף את היחיד לקיימו (ש"ך יו"ד רנו, א. אהבת חסד חלק ג', פרק א').

ד - מעלת הכנסת אורחים עניים 
נאמר בתלמוד (שבת קכז, ב), שגדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני שכינה, וכן "אמר רבי יוחנן: גדולה הכנסת אורחים כהשכמת בית המדרש, ורב דימי מנהרדעא אמר: יותר מהשכמת בית המדרש". ובמסכת חגיגה (כז, ב) אמרו, שהשולחן שאדם מארח סביבו אורחים שקול כמזבח שבבית המקדש, והאוכל שמאכילים בו את האורחים, שקול כנגד הקורבנות שהיו מעלים על המזבח.
אך צריך לדעת, שכל המעלות המופלגות שאמרו חז"ל בדבר הכנסת אורחים, נאמרו כלפי הכנסת אורחים עניים שאין להם מה לאכול.  וכן אדם עשיר שנקלע למקום שאין לו היכן לאכול ולישון, המארח אותו מקיים מצוות הכנסת אורחים.
אבל אירוח של שכנים שאינם עניים, אינו עולה למדרגת הכנסת אורחים, שאותה כל כך שיבחו חכמים, מאחר שיש להם בקרבת מקום בית שבו הם יכולים לאכול. ועוד משתמע מזה, שאף אם האורחים גרים במקום רחוק, אם יש להם מספיק כסף כדי לשהות במלון, שוב אין אירוחם במעלה הגדולה של הכנסת אורחים שכל כך שיבחוה חז"ל. ואף שגם לאירוח כזה ישנו ערך וחשיבות, מכל מקום לא עליו אמרו חכמים (שבת קכז, ב): "גדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני שכינה". שהרי יש להם אפשרות להסתדר ללא האירוח (שו"ע ורמ"א או"ח שלג, א. ועיין פ"ת יו"ד סט, יג. בית יחזקאל מהד"ב שמ"ו).
ואף שאין אירוח השכנים והחברים נחשב להכנסת אורחים במובן המלא, מכל מקום ודאי שאין לזלזל ולהמעיט בחשיבותו. שהרי אם מקבלים את החברים בסבר פנים יפות ובידידות, מרבים על ידי זה את האהבה שביניהם, וכל זה שייך למצוות "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ".

ה - סבר פנים 
ישנן מצוות שגם אם יעשה אותם האדם בעצבות, אע"פ שלא יקיימן כמצווה מן המובחר, מכל מקום המצווה קוימה. אבל במצוות שבין אדם לחבירו, אם המצווה תיעשה ללא יחס חם של אהבה לזולת, תאבד המצווה כמעט את כל ערכה.
ולכן הרוצה לקיים מצוות הכנסת אורחים, צריך לאהוב את אורחיו ולרצות בטובתם ובכבודם, ויקבל פניהם בשמחה, וישתדל למלא את צורכיהם. ואם יתעצבו, ינחמם בדברים. שהרי אורח שאין לו מה לאכול וחייב להזדקק למתנות סובל מאוד. סיפר לי פעם אדם אחד, שלאחר המלחמה העולמית השנייה הגיע לביתם פליט, והם ארחוהו במשך כמה ימים בביתם, בשבת כיבדוהו בברכת המזון, וכשהגיע לברכת "רחם נא", ואמר את התפילה "אל תצריכנו ה' אלוקינו לא לידי מתנת בשר ודם, ולא לידי הלוואתם, כי אם לידך המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה, שלא נבוש ולא נכלם לעולם ועד", לא יכול היה לעצור בדמעותיו ופרץ בבכי.
זו דוגמה לייסוריו ולסבלו של אורח, ולכן אמרו חכמים שלא מספיק לתת לאורח ארוחה טובה, אלא צריך לשמחו ולפייסו, ולומר לו דברים המתיישבים על הלב כדי לעודד את רוחו.
ומיד כשיגיע האורח, יניחו לפניו אוכל ושתייה, כי אולי הוא רעב וצמא, ומתבייש לבקש. ויעשו הכל בזריזות, שעל ידי זה יבין האורח שהוא אהוב ורצוי (אהבת חסד ח"ג פ"ג).

ו - הכנסת אורחים בזמן הזה 
שאלה : האם אפשר כיום לקיים מצוות הכנסת אורחים.שהרי ברוך ה' כמעט שלא נותרו אנשים רעבים, כי כמעט כל אדם בארצנו יכול להשיג לעצמו מזון לצורך קיומו. ואמנם לכל אירוח של משפחה או חברים יש ערך של אהבה וידידות, אך השאלה האם ניתן לקיים בזמן הזה את מצוות הכנסת האורחים המקורית שכה שיבחוה חז"ל, עד שאמרו עליה שהיא גדולה מקבלת פני שכינה (שבת קכז, ב).
תשובה : אמת, נכון שהיום כמעט שאין אנשים רעבים ללחם, וכמעט שאין אנשים שאין להם היכן לישון. אך בכל זאת, ישנם כיום אנשים רבים שזקוקים לסעד ועידוד. המצווה נשארה, אך הדגש השתנה. עובדה היא שבדורנו אין פחות אנשים מדוכאים, אין פחות התאבדויות. ואם כן עלינו להסיק שאף על פי שרמת החיים מבחינה חומרית עלתה, איכות החיים מבחינה נפשית ורוחנית לא עלתה, ובמידה מסוימת דווקא השפע הגשמי הבליט יותר את ייסורי הנפש, ורבים יותר חשים כיום בדידות וניכור, ואין כמו מצוות הכנסת אורחים בכדי להפיג את ייסורי נפשם.
כללו של דבר, בזמנינו העוני הקשה ביותר הוא העוני הנפשי, הרוחני. ומצוות הכנסת אורחים הולכת ולובשת פנים יותר רוחניות, של סעד ותמיכה רוחנית. ישנם אנשים שאיבדו את הכיוון בחיים, התייאשו מעצמם ומעתידם. אירוח טוב, אוהד, חם, יכול לחזור ולנטוע בקרבם את האמונה, שיש ערך לחייהם, שאנשים מעריכים אותם, שמחים לשהות במחיצתם ומעוניינים לעזור להם. ומתוך כך ישאבו כוחות חדשים להמשך החיים. ואשרי אדם שיודע לראות, מי מחבריו זקוק לעידוד.
כמו כן, באים לארץ ללימודים בחורים רבים מחוץ לארץ, והרגשת חסרון הבית מעיקה עליהם, והמארח אותם בביתו, מקיים את המצווה בכל הידורה. הדבר נכון במיוחד לגבי אלה שהחליטו לעלות לארץ למרות התנגדות הוריהם, שהם זקוקים יותר לאהבה ולחמימות המשפחתית שהאירוח יכול להעניק להם.
ז - מצווה לאומית 
יש להוסיף שדווקא עתה, עם הקמת מדינת ישראל וקיבוץ הגלויות, הפכה מצוות הכנסת אורחים למצווה לאומית. אין לתאר את הרגשת החרדה של העולים החדשים שבאים לארץ ואינם יודעים מה צופן להם העתיד. כל הקשרים שהיו להם עם המציאות התרופפו. לפתע הם גרים במקום שהם לא מכירים, שפה לא מובנת, יחסי עבודה חדשים, והכל מפחיד במידה מסוימת. הם זקוקים למשענת מהתושבים הוותיקים. בשנים הראשונות, שהן הקשות יותר, מצווה על התושבים הוותיקים, לארח את החדשים, ולסייע להם בחומר וברוח.
כמו כן ישנם עדיין יהודים רבים בגולה, וחלקם מתעניין בעלייה לארץ. אך עוד לפני עלייתם הם באים לביקור, לבדוק, לראות, לחוש. לפי הדרך שבה נקבל את פניהם תיפול החלטתם, אם נארחם יפה - יבואו, ואם לא, חס ושלום עלולים הם להישאר בגלות ולאבד את זהותם ולהתבולל. לכן היהודים הגרים בארץ ישראל צריכים לאסוף את כל כוחותיהם, את כל האהבה שיש בהם לעם ישראל, כדי לקיים ביהודים העולים לביקור בארץ את מצוות הכנסת אורחים במדרגה המהודרת ביותר.

ח - מיטה 
אדם שרוצה לקיים את מצוות הכנסת אורחים בהידור, ראוי לו לתכנן את ביתו באופן שיהיה אפשר לארח בו אורחים בנוחות מרבית. ויחד עם המחשבות על חשיבות המחסן וחדר העבודה וכדומה, ראוי ומתאים לחשוב גם על חדר שיוכלו לקיים בו את מצוות הכנסת האורחים.
וכן זוג שעומד להתחתן, וקונה רהיטים לביתו החדש, כדאי שייקח בחשבון שמן הסתם יבואו אליו אורחים, מבני המשפחה או חברים, וכדי לארחם באופן המתאים, יש לקנות מיטות נוחות לאורחים, וכן שמיכות וכרים טובים.
לפעמים קורה שאדם מזמין את חבריו או בני משפחתו להתארח בביתו, והאורח מגיע וחושב שמן הסתם יכינו למענו מיטה נוחה. ולבסוף כשמגיע הלילה והוא עייף, מתברר לו שהוא צריך לישון על איזו מיטה מתקפלת, כשכל תנועה שלו מעוררת קולות חריקה. ועל כר בכלל לא חשבו, כי הרי יש כאלו שלא אוהבים כר... והשמיכה אינה מצופה בסדין, כי לא כדאי לצפות שמיכה בשביל לילה אחד או שניים... ולפעמים בחורף ברגע האחרון מתברר שאין בבית שמיכה חמה, פשוט חשבו בטעות שתספיק לו שמיכה קיצית. וכשהאורח רומז שהוא מעוניין שיהיה לו חם בלילה, מתחילים המארחים לאסוף כל מיני סדינים וכיסויי מיטה, והאורח צריך לזחול אל תוך המערכת המסובכת הזאת, שכמובן באמצע הלילה מתפרקת. ושנת האורח נודדת, והוא חושב לעצמו: למה באתי לכאן?
כללו של דבר: אדם שמזמין אורח צריך לדעת את מה שכתב ה"חפץ חיים" בספרו "אהבת חסד" (ח"ג פ"ב), שפעמים רבות חשוב יותר לאורח לישון במיטה ובכלי מיטה נוחים מאשר לאכול ארוחה טובה. ואם אין ברשותו מיטה נוחה או כר ושמיכה מתאימים, יש לומר זאת לאורח, כדי שיוכל להחליט אם בכל זאת הוא מעוניין לבוא.
וכאמור, לכתחילה כשאפשר, יש להדר ולקנות לצורך האורחים מיטה ומצעים נוחים וחמים.

ט - לא להכביד 
ראוי שהאורח ישתדל לא להכביד על בעל הבית, שהרי כל אורח, ואפילו האהוב ביותר, אם הוא נשאר בבית מארחיו ימים מרובים מידי, הרי הוא נמאס על בני הבית, והם מייחלים לצאתו. אמרו חכמים במסכת דרך ארץ (ד"א זוטא ח'), שאורח המטריח את בעל הבית מגונה. וישנו פתגם האומר: "ביום הראשון האורח כאור זורח, ביום השני לבני הבית לטורח, ביום השלישי סורח, וביום הרביעי, אם הוא פיקח, כצבי הוא בורח".
ובספר משלי (כה, יז) נאמר: "הֹקַר רַגְלְךָ מִבֵּית רֵעֶךָ פֶּן יִשְׂבָּעֲךָ וּשְׂנֵאֶךָ". כלומר בקר אצל רעך לעיתים נדירות, כדי שכל ביקור יהיה יקר, כי אם תרבה לבקרו, יש חשש שתמאס עליו וישנאך.
ובספר חסידים (שט"ו) כתוב, שאורח, ובמיוחד אורח הבא לנופש, צריך להשתדל שלא להיות למשא על מארחו, ואם הוא אינו נזהר בזה, עתיד ליתן על כך את הדין. וכן כתב החיד"א בספר "ברית עולם", שאדם המפציר בחברו לארחו, וחברו מארחו מפני הבושה שלא נעים לו לסרב, האורח עובר בזה על גזל ומחלל את השם.
בקיצור, האורח צריך להשתדל שלא להטריח את מארחיו. במיוחד באירוח שאינו הכרחי, כגון בטיול או נופש, צריך האורח להשתדל שלא ליפול לעול על מארחיו, ולשהות אצלם זמן מרובה ללא רצונם. ואם יש באפשרותו להשתכן בבית מלון והוא יודע שהוא מכביד על מארחיו, ודאי שראוי להעדיף את המלון.
ולדברים האלה אין שיעור, כי יש אנשים שמצד אופיים קל להם יותר לארח, ויש אנשים שכל שינוי בסדרי החיים שלהם קשה להם, ולכן האירוח מכביד עליהם יותר. וכמובן שכאשר מדובר על חברים יותר טובים, אזי ניתן להתארח יותר זמן יחסית. וכן כאשר מדובר במצב של חוסר ברירה, אזי ישנה נכונות אמיתית לארח יותר זמן. מה שחשוב הוא לדעת את הכללים העקרוניים, ועל פיהם להחליט בכל מקרה בשכל ישר.

י - הזמנת אמת 
לפעמים נגרמת אי נעימות, מחוסר יושר בנושא האירוח, קורה שאדם מזמין את חברו להתארח אצלו, ובאמת בליבו הוא אינו מעוניין בזה כלל, וכל הזמנתו אינה אלא נימוס חיצוני שיקרי. ואמנם בני אותו ה"חוג" והמנטאליות מכירים בהזמנה זו שאינה אלא סתם התייפייפות ונימוס חיצוני. אבל, יש אנשים תמימים שאינם מבינים זאת, וחושבים שבאמת המזמין מעוניין באירוחם כפי שאמר. ורק לאחר שהם מגיעים אל ביתו, ותוך כדי הארוחה נאמר להם שבדיוק עכשיו זה זמן לא טוב ולא מתאים כל כך לביקורים, וכן מחר וכן מחרתיים, ובכלל בזמן הקרוב כנראה שהם לא יוכלו להזמינם מכל מיני סיבות, רק אז הם מבינים שבעצם הם אורחים לא רצויים...
כמובן שכל אי-הנעימות הזו באשמת המארח המזמין ולא באשמת האורח התמים, וכן כתב הרמב"ם בהלכות דעות) רמב"ם דעות פ"ב ה"ו(: " אסור לאדם להנהיג עצמו בדברי חלקות ופיתוי, ולא יהיה אחד בפה ואחד בלב, אלא תוכו כברו והעניין שבלב הוא הדבר שבפה. ואסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעת הנכרי. ולא יפציר בחברו שיאכל אצלו והוא יודע שאינו אוכל". כלומר אין להזמין חבר מטעמי נימוס, כאשר באמת אין רצון לארחו, וכל ההזמנה בנויה על התקווה שהחבר יסרב ולא יבוא. ואם אדם מרגיש שהנימוס מחייב אותו להזמין את חברו לארוחה, אבל באמת הוא אינו מעוניין בזה - או שלא יזמין אותו, ויותר טוב, שירצה להזמין אותו, וכך יזמין בלב שלם (ועיין לעיל ג, ד-ה). 

יא - ליווי האורח 
מצוות הכנסת אורחים מסתיימת בליוויו של האורח, וחכמינו זיכרונם לברכה הפליגו מאוד במצוות הליווי עד שאמרו ששכר הליווי אין לו שיעור. ועוד אמרו, שכל המלווה את חברו אפילו ארבע אמות בעיר, שוב אינו ניזוק) סוטה מו, ב(.
מדברי חכמים אלו אפשר ללמוד שישנם במצוות ליווי האורח שני צדדים, האחד על פי הפשט והשני על פי הנסתר.
הצד הפשוט הוא, שבעצם הליווי מראה המארח לאורחו, שהוא אוהב אותו, וקשה עליו פרידתו. ובמיוחד כשהאורח נפרד ובליבו מקנן החשש, שמא היה לטורח על בעל הבית, ושמא באמת לא רצו בו. וכאשר הוא רואה את בעל הבית יוצא עימו ומלווה אותו, הוא יוצא בהרגשה טובה, שאכן באמת שמחו לקראתו ואהבו אותו.
הצד השני הנסתר שבליווי, שיש בו כמין סגולה לשמירה בדרך. וכן כתב הסמ"ק (מ"ו): "בא וראה כמה גדולה כוחה של מצוות ליווי האורח, שאחד המלווה ואחד המתלווה אינם ניזוקים כל היום". ואף שקשה להסביר ולהוכיח עניינים נסתרים, מכל מקום ננסה לבאר מעט את הסגולה שבליווי. בכל דרך ישנה סכנה, טבעו של האדם שהוא חי בתוך מסגרת קהילתית, בתוך מסגרת זו הוא מוגן מבחינה רוחנית ומעשית. במקומות היישוב יש פחות מכשולים, השבילים נוחים יותר, אם אחד נופל, מיד יהיה מי שיעזור לו לקום. והמציאות הממשית הזו מתאימה גם למציאות הרוחנית, שבמקום היישוב המזיקים אינם שולטים. וכאשר אדם פורש מתוך המקום המיושב, והולך לבדו במקומות שמחוץ ליישוב, הוא נעשה בודד, ונחשף לכל מיני סכנות. כשם שהדרך עצמה פחות בטוחה, כך מצבו הנפשי והרוחני בהיותו לבדו רעוע יותר. ולכן כשהמארח מלווה את האורח, ואת תחילת הדרך עושה יחד עימו, הרי בעצם הליווי הוא מצטרף אליו וכאילו אומר: האורח היוצא עתה לדרכו אינו לבד, אני איתו. ובזה הוא מגן על אורחו היוצא לדרך.
ולכל הפחות צריך ללוות את האורח ארבע אמות מחוץ לרשותו, שהם בערך ארבעה צעדים. וכשהדרך לא ברורה ואפשר לטעות בה, צריך ללוות יותר, כדי להעמידו על הכיוון הנכון. ובדרך שהיא ממש מסוכנת, צריך ללוות הרבה יותר, שלא יהיה חשש שמא האורח יטעה בדרכו ויסתכן (עיין אהבת חסד ח"ג פ"ב בהערה).

יב - להזמין לשמחות עניים, גרים, יתומים ואלמנות
כשיעשה אדם שמחה, יזכור להזמין לשמחתו אנשים גלמודים ועניים שגורלם לא שפר עליהם, כדי שישמחו איתו בשמחתו.
וכן מצינו שצוותה התורה לגבי השמחה בחג, שנאמר (דברים טז, יד: ( "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ". וכן נפסק בשולחן ערוך (או"ח תקכט, ב(: "חייב אדם להיות שמח וטוב לב במועד, הוא ואשתו ובניו וכל הנלווים אליו... וחייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר עניים". וכן כתב הרמב"ם (הל' יו"ט ו, יח): "אבל מי שנועל דלתי חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש, אין זו שמחת מצווה אלא שמחת כריסו... ושמחה כזו קלון היא להם, שנאמר) מלאכי ב, ג(: ו ְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ עַל פְּנֵיכֶם פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם".
כיום נתמעטו יחסית האנשים שאינם מסוגלים לקנות לעצמם מזון לחג, מכל מקום הצימאון לתשומת לב, לחברות, לחום אנושי, לא פחת. וכך בדיוק מצווה התורה, לשמוח עם העבד והשפחה, הגר, היתום והאלמנה, שגם כאשר לא חסר להם אוכל, הם דחוקים לשולי החברה והדבר מכאיב לליבם. היום אין עבדים ושפחות אבל יש גרים, עולים גלמודים, יתומים ואלמנות, וכשהם רואים את כל האנשים הרגילים והחשובים שמחים להם עם בני משפחותיהם, הם חשים יותר את צער שפלותם וכאב בדידותם. והתורה מצווה אותנו שהשמחה תהיה עימם דווקא.
לפיכך, צריך כל אדם לחשוב בחג, כיצד לשמח נפשות נכאבות. להשתדל לאכול את סעודותיו עם היתומים והאלמנות, עם נפגעי הטרור והמתייסרים במחלות, עם הגרים והעולים ועם המובטלים. כי רק אם ישמח עימם תהיה שמחתו אמיתית ורצויה לפני ה'. 
ולא רק בחג, אלא אף בכל שמחה, שכן למדנו בתורה, שבכל עת שאדם שמח, עליו לשתף בשמחתו את החלשים בחברה. כאשר אדם זכה לברכה בפרנסתו, והוא רוצה לבוא לבית המקדש באופן מיוחד, ולהקריב נדרים ונדבות, נאמר (דברים יב, יב (: "וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹוהֵיכֶם אַתֶּם וּבְנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְעַבְדֵיכֶם וְאַמְהֹתֵיכֶם וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בְּשַׁעֲרֵיכֶם כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה אִתְּכֶם". ומתוך היבול נצטווינו להפריש מעשר ללוי (בשנים א' ב' ד' ה') ומעשר עני (בשנים ג' ו'), כדי שאף הם יהיו שותפים בשמחתנו, שנאמר (דברים יד, כט): "וּבָא הַלֵּוִי כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְאָכְלוּ וְשָׂבֵעוּ לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה". וגם כאשר אדם מעלה את פירות הביכורים שלו לפני ה', נאמר(דברים כו, יא'') וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹוהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ". 
כיום איננו זוכים להביא נדרים וביכורים, אבל עדיין נשארו לנו שמחות של מצווה: ברית מילה, בר מצווה ונישואין. וצריך כל אדם בעת שמחתו, בשעה שהוא עורך את רשימת מוזמניו לחשוב תחילה על העניים, האלמנות ומרי הנפש שמבין מכריו, ולא לשכוח להזמינם. אם ישכח חברים רגילים לא יקרה אסון, אפשר להסביר להם ששכח. אבל אם ישכח את העניים והאלמנות, מה הם יחשבו בליבם. "כשבעלי היה בחיים" תחשוב האלמנה בליבה, כשדמעות בעיניה "הם היו צריכים אותו ואף פעם לא שכחו להזמין אותנו. אבל עכשיו... כבר לא נאה להם להזמין אלמנה. נוכחותי ודאי תעכיר את שמחתם, תזכיר להם צרות שהם רוצים לשכוח". והעני או הפנסיונר יחשוב: "כשהרווחתי יפה ויכולתי לתת להם מתנה יפה, הם דאגו לשלוח לי הזמנה ולהזכיר לי לבוא. היום כשאין לי יכולת לקנות להם מתנה, אני לא נחשב..." בהתחלה עוד יקוו, אולי ההזמנה מתעכבת בדואר. אולם כשיעברו הימים, מועד השמחה יעבור וההזמנה לא תגיע, לא בדואר ולא בטלפון, יבינו שהם כבר לא נחשבים, וכאבם ויגונם יגבר. אותם אסור לשכוח.
רק אחר שישתף בשמחתו את האלמנות והיתומים, הסובלים והמצטערים, יזכה לשמחה אמיתית, הנובעת מלב רגיש ששמח בטוב שבחיים. שאם לא כן שמחתו מגונה, ואינה אלא התהוללות של אדם אטום, מנוכר ואדיש. ולא רק שאין בה מצווה, אלא שהיא עצמה מגדילה את צערם וקנאתם של החלשים. 
לפיכך, כל אדם שעורך שמחה, מחויב לדאוג ולחשוב תחילה על העניים, האלמנות ומרי הנפש שמבין מכריו, ולא לשכוח להזמינם. שרק אחר שישתפם בשמחתו, יזכה לשמחה אמיתית, הנובעת מלב רגיש ששמח בטוב שבחיים.  

 1. לכאורה קשה, הרי אסור לגמול חסד לעובדי עבודה זרה, שנאמר (דברים ז, ב): "לֹא תְחָנֵּם", ופרשו חז"ל )ע"ז כ, א(: " לא תתן להם מתנת חינם". והטעם, שליהודי אסור להשלים עם מציאות מקולקלת של עבודה זרה. ואם כן, מדוע כיבד כל כך אברהם אבינו את אלה שחשד כעובדי עבודה זרה?
אלא שאכן ככלל אסור לגמול חסד לרשעים עובדי עבודה זרה, אבל אם המטרה לקדש שם שמיים, כפי שנהג אברהם אבינו, שאחר שהאכיל והשקה ורצו להודות לו, אמר: הודו לה' בורא העולם, אזי יש בזה מצווה. 
כיוצא בזה, יש איסור להחזיר אבדה לגויים (לרמב"ם דווקא לעובדי עבודה זרה, ולרש"י אף לסתם גויים שאינם במעמד של "גרים תושבים"). אבל אם מגמת היהודי להחזיר את האבדה לגוי כדי לקדש שם שמיים, שיאמר אותו הגוי: ברוך אלוהיהם של היהודים, שציווה אותם להיות טובים כל כך, הרי זה משובח (ירושלמי ב"מ ב, ה;שו"ע חו"מ רסו, א(. וכן נהג אברהם אבינו שאהב את הגויים באמת, ורצה להטיב להם באופן מושלם - להשביע את רעבונם ולקרבם לאמונה.
 2. אמרו חכמים) חגיגה כז, א(: "בזמן שבית המקדש קיים, מזבח מכפר על אדם, עכשיו שולחנו (שהוא מארח עליו אורחים עניים) מכפר עליו". וכן מצינו שבאמצע פרשת קרבנות החגים שבויקרא (פרק כג( נזכרו מצוות פאה ולקט לטובת העניים. ובארו חז"ל (תו"כ יג, יב) שרצתה התורה ללמדנו "שכל הנותן לקט שכחה ופאה לעני כראוי, מעלים עליו כאילו בנה בית המקדש והקריב קרבנותיו בתוכו".

מכניסי האורחים: סיור בין בתים פתוחים לכל (אברהם ישראל פרידמן )

     סעודות בחושך לאור נרות שבת מרצדים, אירוח בלב עירו של אברהם אבינו ואיש זק"א שמכין צ'ולנט * זה קורה מדי שבת בחברון, בירושלים ובצפת: יהודים חמים פותחים את ביתם לעשרות אורחים, מרביתם בני ישיבות, שמבקשים לסעוד את סעודת השבת באווירה ביתית

     מכניסי האורחים - הנם אנשי הדממה. בעידן שבו קיימת אובססיה תקשורתית, שבמסגרתה כל אפצ'י של גומל חסד מקבל אזכור תקשורתי שבועי בעיתונות, והמצלמה הפכה ל'פרה קדושה', מהווים אלו את הניגוד החריף לכך. הם מפעילים מפעל-אדירים עצמאי של חסד, בלהט וללא-לאות, אך בשקט-בשקט, בצנעה כה יפה של 'בלתי לה' לבדו'. ניתן לומר אפוא, כי מבחינה זו היהודים הטובים הללו שייכים לדור הקודם, הצנוע ומעלי כל-כך, אשר הכיר יותר את המעשה ופחות את המצלמה. יצאנו לסיור, כדי להכיר כמה מהאנשים המיוחדים האלה.

 שם: משפחת קויפמן

כתובת: שכונת שמואל הנביא

     ג', בחור מישיבה ירושלמית, הקיץ מאוחר משנת הבוקר השבתית. הוא סר לשטיבלאך המיתולוגי של שכונת בית ישראל בירושלים, "בית יעקב", וסיים את תפילתו השוקקה, אך כעת, לאן הפנים מועדות? הרי חדר האוכל בישיבה כבר מזמן נסגר. האופציה הראשונית העולה על הפרק היא הליכה של מטרים ספורים במעלה רחוב שמואל הנביא, שבירכתיו, על גדות כביש 1, ממוקם לו הבית, שהפך לאבן-שואבת של רבים – "הבית של הרב קויפמן".

ביתו של הרה"ג ישראל מאיר קויפמן, מכיל עשרות ומאות בחורי ישיבה מדי שבת. אף שהוא נמנה על חוג ה"נטורי קרתא", ואת ביתו מעטרים שלטי הצהרה של "יהודים לא ציונים", הוא מאכלס בלבו החמים, תחת חסותו את בני הישיבות.

     כאן, בבית הנודף פשטות של פעם, תמצא ניחוח ירושלמי אוטנטי. הצ'ולנט יהיה שרוף ומבושל, תפוחי-האדמה חומים עד לעייפה. ממש עונג שבת אמתי. אך לאחרונה עבר מבנה הצ'ולנט וצלם דמותו, מפנה דרסטי – אם פעם הוא היה מוגש בנפרד, השעועית, תפוחי האדמה והבשר, היום כל אלו בלולים זה בזה.

     סעודתו של הרב קויפמן אורכת כשעה, ובמסגרתה מוסר המארח דברי תורה על הפרשה ומתבל אותם בענייני שעה אקטואליים.

    יודעי-דבר שחים, כי פעם, בעיצומו של שולחן השבת ההמוני שערך, הבליחו בין הקהל סוכני שב"כ, בחזות חרדית, אך זה הדפם לבסוף.

     אצל הרב קויפמן התנפצה זה מזמן התזה החילונית הרווחת, כי קנאות הנה שם נרדף לשנאה. הנה, בבית הזה שוררת חמימות שאין דוגמתה, דווקא כלפי בחורי-ישיבה שהשקפתם רחוקה כמזרח ממערב מזו של המארח הדגול.

     ובעקבות מה הקים הרב קויפמן את המפעל הכביר הזה? זה אירע לפני 28 שנה, שנה אחרי נישואיו, אז הביט ברב מונדרר, שהחל את דרכו בתשי"ח כבר, ומכך ראה צורך לבסס גם הוא מפעל חסד כזה.

     לפי עדויות ששלינו מהבית, הסיפור רחב-המימדים הזה החל רק לפני 25 שנה ברחוב הושע, מקום המגורים הקודם של הרב קויפמן. אך מיד אחר החתונה זה התחיל, במספר בודד של תלמידי בריסק, מיר ואחרים.

     אביו של הרב קויפמן, רבי אברהם, תמיד הפטיר בפני בניו כי היה שש להכניס אורחים, אך אין ידו משגת, הבן-אבינו, שחים בפנינו הבנים בתום הסעודה כאן, ראה זאת כצוואה. גם חמיו של הרב קויפמן, הרב יעקב הרמן, נודע, אגב, כמכניס אורחים מופלג.

     אגב, לרב קויפמן מחותן שאף הוא מכניס אורחים נודע, ופעם הפטיר הוא על כך כי "השדכן של הבנים היה אברהם אבינו", שכן שניהם מכניסי אורחים.

 מקום: משפחת דושינסקי

כתובת: שכונת שמואל הנביא

     מפעל הכנסת האורחים "דושינסקי", ממוקם אי-שם ברחוב שמעיה, צמוד לשכונת ארזי-הבירה. כאן, סעודת השבת יכולה להיות בלי מפקח עליון ובצורת "אקספרס". הלחמניות הטריות, ביחד עם דגי-הגפילטע, המונחים היישר באריזתם, מחכים לגואל. בחדר נוסף ניצב לו סיר הענקים שבו מבעבע לו הצ'ולנט המהביל, רווי השעועית.

     המפעל הזה החל והתקומם לו על ידי הרבנית דושינסקי הי''ד, שנרצחה בפיגוע בקו 2 בשנת תשס"ג, אך מורשתה עדיין תוססת ופעילה. הרבנית דושינסקי הייתה כולה נתינה.

     המיוחד אפוא בהכנסת אורחים ההמונית הזו, שזה בדיוק באותו סגנון ואורח שבו הכניס אברהם אבינו אורחים – הוא הציב וקומם אוהלים בצדי דרכים לטובתם של עוברי אורח, אך מעולם לא עמד על גביהם כגדול העומד על גביו. הוא נתן להם את תחושת ה"בבית" באופן טוטאלי. וכך גם בבית של הרבנית דושינסקי ע"ה – בן הישיבה יכנס, יגרוף לו מהצ'ולנט ולו העונג. 

שם: מוסדות 'דור ודור'

כתובת: רחוב שמואל הנביא

     "תדאגו לו, תדאגו לו", כך היה קורא רואה המזוזות, הרה"צ רבי משה בן טוב זצוק"ל למשמשיו, שעה שיהודי נכנס לאולם בית הכנסת 'דור ודור' בשעת סעודה שלישית. האורחים, מתברר, זוכים כאן לכבוד מלכים שמתבטא בייחוד ביחס אישי. תעיד גם העובדה, שבשעתו, כל יהודי יכול היה לשאת דברי תורה בפני הנוכחים.

     הכנסת האורחים של מוסדות 'דור ודור' המתקיימת בשעת סעודה שלישית מדי שבת בשבתו, אינה נחה על שמריה. כיום, הפעילות ממשיכה בניצוחו של הבן, רבי לוי בן טוב.  

     "אם נכנסת הנה", מתאר באוזנינו תלמיד ישיבת מיר שמתארח קבוע במקום, "תתקשה להאמין שמדובר בסעודה שלישית. שכן, התפריט שמקדם את האורחים הוא עשיר למדי: צ'ולנט בשרי, דגי מושט ואחרים חמים, ח"י סוגי סלטים ועוד, מקדמים את פניך". יצוין, כי שלוחה נוספת של המוסדות פועלת ברחוב פולנסקי הסמוך.

 שם: משפחת מונדרר

כתובת: שכונת גאולה

     'משפחת מונדרר', הבית הממוקם לא הרחק מרחוב יחזקאל בירושלים, מהווה את הכתובת מספר אחת להכנסות אורחים מדי שבת. היא למעשה החלוצה בתחום, שהכול מחקים אותה. המשפחה החלה לארח בשנת תשי"ח, כאמור, ומאז היא צומת העצבים של תעשיית הכנסת האורחים הירושלמית. "איימיציבלע" – המאכל היהודי הנוסטלגי, שכולל את התפריט הצנוע של ביצה קשה חתוכה ובצל הבלול בה, הוא מאכל הבכורה בבית, ושני סירי צ'ולנט גדולים שנמצאים בחדר צדדי מדיפים ריח שבתי עמוק.

     מהמטבח של המשפחה מוגשות מנות אישיות, הכוללות מגוון סלטים וירקות, כל אחד יקבל שירות אישי כאילו הוא האורח היחיד כאן.

     המיוחד אצלו, למען האמת, הנה דווקא העובדה כי הוא הבלעדי שפותח את שעריו בתום תפילת ה'נץ', ולא רק אחרי התפילה הרגילה.

     אפרופו נוסטלגיה: כל ירושלמי זוכר את הניחוח המיוחד ששרר בביתו של איש החסד, הצדיק רבי יוסף דייטש זצ"ל (על שמו הוקם על ידי בנו רבי משה שליט"א, ארגון "חסדי יוסף"). בביתו, לפני רבות בשנים, הייתה מונחת "חבית" של צ'ולנט", כלשון יודעי-דבר שנכחו שם, ולעולם כמעט תכולתה של החבית לא נסתיימה לה. והיו שם גם חומדי-לצון, שהיו מחזירים רעה תחת טובה, אך רבי יוסף הצדיק העניק כל העת, כי זו הייתה דרכו.

שם: הרב זלוטניק

כתובת: שכונת מאה שערים

     מי שרק נקלע באקראי ל"שול" של ברסלב, יכול לגלות לפתע, שמישהו מחפש ותר אחריו. קוראים לו: הרב בעריש זלוטניק. גופו שפוף-מה, אך רווי באמביציה בלתי-נגמרת. הוא יפנה אליך באצילות אופיינית ויבקש לדעת היכן אתה מתעתד לסעוד את סעודת השבת. אם תמאן, הוא יפציר בך.

רגע השיא במחיצת "הרב בעריש", בסלנג הרווח, הוא הרגע שבו הוא ירום ממקומו ובאמצע הפזמון של  השבת, בקטע של "ואתקפא חלשין" הוא משיא את כולם לפסגות של דבקות עילאית, כשהוא שב על הקטע הזה שוב ושוב, ללא הרף. הסעודה בבית אורכת כשלוש שעות, ואפופה כולה בחמימות ברסלבאית ובשיריה הענוגים.

 שם: ר' בנציון אוירינג

כתובת: שכונת שומרי אמונים

     ר' בנציון אוירינג, חסיד 'שומרי אמונים' ומתנדב זק"א, מוכר לכולנו בעיר מהתמונות הקשות והמדממות שבזירות הפיגועים שידעה (ויודעת, ליגוננו) ירושלים. התמונה שבה הוא נראה חובק בידיו תינוק מדמם בפיגוע שהתרחש בקו 2 בעיר, הפכה לתמונה היסטורית שלא תימחה זה עידן מספרי דברי הימים. אבל לא הכול יודעים, ואולי רק מעט יודעים, שאיש זק"א דנן הוא בכלל מכניס אורחים בלב ובנפש חפצה.

     לבני ישיבות שמאחרים באופן חריג, תהיה כעיקרון ברירה אולטימטיבית: משפחת אוירינג בשכונת שומרי אמונים הסמוכה ונראית לכביש 1. בשעות הצהריים תחל סעודת השבת. לביתו יגיעו, וזאת יודגש, בעיקר בני ישיבות חסידים-אמריקאים. הסעודה אורכת באיטיות כמה שעות.

     מלבד זאת, לא-רבים יודעים, אך רבי בנציון עושה במרפסת ביתו יין משומר ואוטנטי. היינו שם השבת. הצ'ולנט רווי בבשרונים, ערב לחיך השבתי. המתארחים הנם, כאמור, בעיקר חסידים-אמריקאים מהישיבה הסמוכה. ויש כאן גם פלוס גדול: אוויר הרים צלול שחודר לבית בשל מיקומו הרם של הבית. "אנחנו כבר 25 שנה בתחום", יסביר לנו המארח, הרב אוירינג. "אין כאן שום תורמים, והחובות מכסים למעלה-ראש, אבל אי אפשר להפסיק", מדגיש בעל-הבית הפתוח לכל.

 שם: רבי עובדיה חבה

כתובת: מושב מירון

     והיה ונקלעתם למירון בשישי, שעות ספורות טרם תפרוס השבת כנפיה על היקום, ותתורו אחר מקום להרוות נפשכם במשקה קל או בעוגייה פריכה, בדיוק בשביל זה יש את הכנסת האורחים של רבי עובדיה חבה (74).

     היום, אין כבר מי שלא מכיר את השם המקומי 'הכנסת האורחים של עובדיה' במירון. תחת סככה אוורירית הסוככת על האורחים הרבים שצובאים על המקום, ישובים הם העולים לציונו של התנא האלוקי זיע"א ונהנים ממאכלים שבתיים ערבים לחיך. המערך הטכני כאן הוא מאולתר למדי; בלון גז זעיר, מים שיונקים מצינורות המחוברים לרכבים המקרטעים שמהווים מחסן זמני לתכולות השונות, ופלטות רחבות וגדולות שקולטות את סירי-הענק המהבילים.

     התפריט שלו עשיר, לא יחסר בו מאומה; דגים מתובלים בכורכום, אורז עם קמצוצי גזר, עופות, שתייה צוננת לרוויה, אגסים, מנגו, אפרסקים אדמדמים, ואפילו קפה שחור, לטובת הבאים המותשים מן הדרך. "כשהיה חופש, הכנתי לילדים חביתות והגשתי להם מעדנים מדי יום", מספר מנהל הכנסת אורחים 'סעדני ואיוושעה' ל"יום ליום", תוך שהוא פורק ארגזים ארגזים של פירות עסיסיים, שאותם נייד היישר ממחסנו המצוי בטבורו של מושב מירון.

     אין אנשים רבים שמאכילים את באי הדרך בשעות אלו, של פניא דמעלי שבתא. הטיימינג של חבה אפוא הוא מושלם. הכנסות האורחים השונות הסמוכות לציון שובתות, ורק חבה עובד ויגע באופן מעורר השתאות. וכאמור, היתרון הכביר שיש כאן, הוא התפריט העשיר והרבגוני. דבר לא יחסר.

     "יש לעובדיה לב רחב מאוד. אין הרבה כאלו", מעיד חיים (31) תושב הצפון שמסייע לחבה בפעילות כשבבת-חיוך נסוכה על פניו. "הוא עושה זאת במסירות נפש, 24 שעות על השעון. כל פעם אנשים אחרים עוזרים לו".

     "הבעיה שהכניסו פה אנשים מיותרים בשלטון", אומר חיים, כשבבת החיוך לבטח מסתלקת מפניו. "זה שורש הבעיה. למה גורמים וולונטריים אחרים של הכנסות אורחים שפועלים לא חוקית לא מסלקים?" הוא מאשים.

     אז איך בעצם הכול מתחיל? זה קורה לפני 13 שנה, אז לוקה חבה במחלה הקשה מנשוא, רח"ל, שמעפילה עד למוח. ד"ר וקסלר מבית החולים 'הדסה עין כרם', שטיפל בו, חרץ את אחריתו: 'יש לך ימים ספורים לחיות', הודיע לו בצער. חבה לא נואש. הוא פנה לציונו של הרשב"י זיע"א ושפך את צקון-לחשו המיוסר. בתוך הדברים הוא נדר, שאם ייוושע וימצא מזור למחלתו, הריהו מבטיח להיות עזר לתנא האלוקי ולהקדיש את חייו על מנת להכניס את האורחים העולים מירונה, לרבבותיהם. וחבה, כולם יודעים, חי ונושם, בועט ותוסס עשייה עד הרגע הזה.

     סיפור פלאי זה, מהווה, לדבריו של חבה את סיפור הישועה הגדול ביותר, וממילא אין לו צורך להכביר בסיפורי ישועה לא מעטים שקרו לתורמים שתרמו לו. "לך ל'הדסה עין כרם', הוא אומר לנו השבוע, "ופנה לד"ר וקסלר, ותשאל אותו: אתה מכיר יהודי בשם עובדיה? הוא יאמר לך כן. הוא אמר לי בזמנו: אם אתה חי זה רק בגלל שהריבונו של עולם נותן לך את החיים. אין ברירה אחרת".

     "יש לנו משאיות של ישועות שאינן לפי הטבע כלל", מדגיש חבה בז'רגון שלו. "אספר לך רק אחת מהן – מיני רבות. לפני כשנתיים, הגיע לכאן אדם עם רעייתו, הנישאת בכיסא גלגלים, עקב חיידק שפשה ברגלה. האיש ביקש שאייעץ לרעייתו איך לצאת מזה. הצעתי לו שיתרום לנו מדי חודש, כמה שיוכל ויחפוץ, וודאי יראה ישועה. הוא תרם כל ראשית שנה על כלל החודשים, ולא להאמין, אף שהרופאים קבעו ברורות, כי זהו שיתוק לכל החיים, היא קמה וגם ניצבה על רגליה".

     עד היום הספיק מעון הכנסת האורחים של עובדיה לאכלס רבבות, וליתר דיוק: מאות אלפים, אבל מנהל המפעל הגדול הזה, דווקא מצטנע ומדבר על מספרים קטנים בהרבה: "תכפיל 365 יום כפול עשרה בני אדם, במסגרת של שלוש עשרה שנה, וגלה כמה אנשים עברו כאן ברבות השנים". זה לא יוצא הרבה, אבל לפי כל בדיקה שערכנו מתברר כי מדובר במאות ליום, וממילא השקלול הנזכר איננו רלוונטי.

     וכמו תמיד, גורמי חוק אטומי ואבירי-לב, לא חיבבו, בלשון המעטה, את מפעלו של האיש. המיקום של ה'הכנסת אורחים' של חבה נד וזע ממקום למקום. די אם נציין שלפני כשנה ראינו את חבה ואוהלו בכניסה למושב מירון. מלבד זאת, ביום שני כ"ב חשוון תשע"ב מפעלו היה ממוקם בסמוך למפעל 'שזיפרון' שבמעלה הישוב, עד שאף משם פונה, לטענת גורמים שונים, בהוראת גורמי תיירות שונים, שהוריקו בדרך לניקוי וצחצוח ציון הרשב"י גם כמה מבנים בלתי חוקיים, ובכללם את של חבה. סדום, כבר אמרנו?

     בימי חול, נראה עובדיה עושה כמה 'נגלות' של הלוך ושוב מהמחסן. הוא יגע ומיוזע ועדיין לא נלאה. השמש הקופחת אינה מצליחה להנמיך את האמביציה של האיש. אין לו אפילו פנאי  לשבת אתנו לשיחה קלה. לאו איש דברים הוא – איש עשייה הוא.

     את המלאכה הוא עושה בעצמו, בחינת "מצווה בו יותר מבשלוחו" (קידושין מא, א). אז נכון שיש אנשים שיסייעו לו מעט לכסות השולחנות במפת ניילון לבנה קלילה, אבל רוחו החיה מנווטת את העסק כל העת. "אני יכול להביא אנשים שיסייעו לי בקביעות", הוא מבהיר, "אבל אין לי משכורות לתת להם. פעם הייתי עוד הולך לבורסת היהלומים ברמת-גן והייתי מתרים אנשים לכך. שונה מפעלי ממפעלי הכנסות האורחים שיש באזור המעניקים לעובדיהם משכורת נאותה".

     ואם שאלתם, מה מצבו הכלכלי העדכני של האיש, אז גם לכך קיבלנו תשובה באורח אקראי למדי. "אני חייב סך של 38,000 ₪ למכולת של מירון", מפטיר חבה כלאחר-יד בעיצומה של הפעילות. אולם למרות התמונה הקודרת, מתברר כי כמו תמיד, גם כאן ישועת ה' כהרף עין. ההיענות הציבורית לתרומות אליו, תמיד בוא תבוא. מדי עת מגיעים בעלי-ממון ותוחבים שטרות אדומים בכיסו של חבה. ולר' יהודה רוזובסקי, איש צפת, יש עוד כמה סיפורים מפתיעים סביב נושא התרומות:

     "לפני יומיים הגיע מישהו עתיר-ממון לכאן, לאוהל הכנסת האורחים, הביא לו את כרטיס האשראי שלו ופקד עליו; 'תגהץ עד שזה לא יעבור', וכך הווה באמת. יש שמועה רווחת במירון וגלילותיה כי פעם פילנתרופ שהצפין מירונה נתן לו לגהץ מכרטיס האשראי האישי שלו  30,000 באחת. תמיד אנחנו זוכרים אותו רוכש מוצרים במכולת מירון בסטוקים. הוא מגיע לעתים קרובות למכולת של מירון ו'מנקה' ברכישתו מקררים, על תכולותיהם החלביות ואף הבשריות", מספר רוזובסקי. לדידו של איש צפת, חבה הוא דמות צבעונית ביותר במירון הגלילית. לדידי, ההיבט הוא שונה: חבה הוא דמות מרגשת.

ולא רק לאדם דואג חבה, כי אם גם לחי אשר על פני הארץ. בשעת הצהריים של שישי, שבהן כאמור תהינו על קנקנו של האיש ומפעלו, גילינו גם כמה ערבים גליליים יושבים באוהל הכנסת האורחים ומצפים לדבר-מה. לשאלתנו השיבו, כי הם זקוקים לשאריות הלחם והפת שהותיר ההמון שסעד בהכנסת האורחים של חבה, למאכל עבור העיזים שלהם. עוד רגע קט הוא אכן יגיש להם זאת בחביבות.

     סיפורו של חבה הוא סיפור פלאי, אבל החיבה שרוחש חבה לרבבות הפוקדים את ציונו של התנא האלוקי זיע"א אינה מותירה מקום לספק: גדול הוא האיש וגדולים הם מעשיו. סוכת 'הכנסת האורחים' שלו היא סוכת רחמים שחילצה אותו לחיים ולשלום.

 

שם: הכנסת אורחים 'ברדיטשוב'

כתובת: רחוב האר"י

     אמרו בצפת: מי שלא ראה קבלת שבת ב'ברדיטשוב' שברחוב האר"י בעיר העתיקה, לא ראה קבלת שבת מימיו. החושך יכסה את המקום, הקטן יחסית, אולם דווקא נרות השבת הלא-מועטים המרצדים, יחד עם השירה בנוסח ה'יהודה גרינאית', משרים אווירה מלאכית משהו. אווירה מרטיטה של 'נועם הנשמות ועדן הרוחות, להתעדן באהבתך וביראתך' מורגשת כאן היטב. אווירה של קרבת אלוקים והתרפקות בבורא. הייפלא בעיניכם אפוא שמעידים בפנינו כי יש כמה רצוצי-נפש שהציצו הנה ונפגעו – עד שהחליטו לבסוף לשמור שבת כהלכתה. קשה מאוד להישאר אביר-לב לנוכח השירה העורגת של 'ושמרו בני ישראל את השבת' בניגון 'ממקומך' המפורסם.

     ברוכים הבאים לבית הכנסת 'ברדיטשוב'.

     עם תום התפילה המשולהבת, ייגשו האורחים, בני ישיבות מהמרכז בדרך-כלל אך לאו-דווקא, לסעודת שבת חמימה. "מתארחים כאן בליל שבת קודש, בדרך-כלל 50 עד 100 איש", מספר הרב הערשי טייטלבוים – המנצח על מלאכת הקודש. "בסעודת שבת בבוקר זה כבר נע על סביבות 150 אורחים. ואילו בסעודה שלישית, הסעודה צנועה יותר". סירים גדולים מחכים לאורחים במטבח הצמוד. האוכל מועבר באמצעות חלון קטן שפערו בקיר.

     ומי ומי האורחים? השאלה הזו, כך מתברר, מצליחה לרגש עד דמעות את המארח החם כתבשיל השבתי. "יושבים אצלנו אשכנזים, ספרדים, חסידים, בעלי תשובה, גרי-צדק, נכדי אדמו"רים", הוא מפרט. "יש במקום אווירה של אחדות. לראות כולם בשולחן אחד, כילדים ליד שולחן אבא, זה מרגש אותי כל שבוע מחדש, ונותן לי את הכוח להמשיך הלאה". התפריט כאן עשיר. הסלטים מפרי-ידיהם של אנשי המטבח.

     "הכול התחיל לפני כשנתיים", הוא מספר על ימי הבראשית. "מכניס האורחים, רבי חיים מן זצ"ל, מיקירי חסידי ברסלב בצפת, הלך לבית עולמו, ובד-בבד גם הרב בן דוד, מארח נוסף בעירנו, נקלע לצרה ולא התאפשר לו להמשיך במנהגו, ועתה נוצר מצב שלבחורי הישיבות שעלו צפתה לא היה היכן לסעוד את לבם בשבתות. אם בשנה שקדמה לכך הייתי עורך 'הכנסת אורחים' לפרקים, הרי שהפעם החלטתי שאין מנוס מלהפוך זאת למפעל עקבי וקבוע. שכן, לבחורים לא היה פשוט היכן לאכול בשבת". ואם הוזכר שמו של רבי חיים מן זצ"ל, קשה לפסוח על דמותו של מכניס האורחים האגדי שהפך ברבות היום לחלק אינטגראלי מנופה של צפת הישיבתית. רבי חיים, מאצילי בני ישראל היה. בסלונו הנעים שבטבורה של קריית ברסלב בעיר המקובלים, היה מארח עשרות בני ישיבות שעלו צפתה כדי לנשום אוויר פסגות. מלבד התבשילים הריחניים, הרבה  RC היה שם לאורחים. הוא היה משוטט בין השולחנות ודואג לצרכי האורחים שעלו צפתה וידעו שהכתובת הטבעית שלהם היא הבית בקרית ברסלב. בעזרת השלווה האופיינית שלו וחיוכו מלא הנועם הצליח לכבוש את לבם של בני הישיבות שחיפשו שבת חמימה ובלתי-שגרתית בימים סגריריים של צפת. לימים כינוהו 'אברהם אבינו של צפת'. הוא הלך לבית עולמו לאחר שלקה בלבו עם שובו בערב יום ראשון ד' בתשרי תשע"ד מציונו של רבו, רבי נחמן מברסלב זיע"א שבאומן.

     נשוב למנהל מפעל הכנסת האורחים בבית הכנסת 'ברדיטשוב'.- מי מממן את מפעל-האדירים הזה? שאלנוהו. "כל מיני יהודים טובים", משיב בעל המפעל הקדוש בטון שלו ורגוע (צפתי – איך לא). "כל הזמן הקב"ה שולח תורמים. הנה, תראה, רק לאחרונה שלח לנו הקב"ה יהודי שתורם את הסעודות בעילום-שם. נוסף לכך, אני חייב לציין שמדי שישי אני רץ למאפיית 'אריאל' כדי לקחת מהם את החלות ומיני-המאפה שנותרו. זהו גם המקום להודות להם על כך".

     שלט ענק, מרשים ומרהיב שנתלה בחוץ, מזמין את כולם להיכנס פנימה. "הכנסת אורחים צפת ת"ו", נכתב עליו. ומיד אחר כך מודגש: "לעשות נחת רוח לבורא יתברך שמו". "אנחנו רואים סייעתא דשמיא מופלאה", אומר לי טייטלבוים בלהט-משהו. "הנה, רק בהושענא רבה הגיע אלינו יהודי קשה-יום והוא תינה את צערו שאין לו בשר להשביע את נפשו. הסברתי לו כי הבשר יהיה מוכן רק כשעה לאחר מכן וכי קצרה ידי מלהושיע. אלא שלא ארכו דקות אחדות ויהודי טוב נכנס בשערי בית הכנסת ובידיו שתי צלחות עמוסות בשר עגל. אוכל לספר לך עוד, שלפני שבועות מספר נקלע לבית המדרש שעות ספרות טרם השבת יהודי טוב שמירק את בית המדרש כאשר לא היה לנו פנאי לכך בשל לחץ הבישולים. אינספור סיפורים", אומר לנו טייטלבוים, "יעידו על כך". ולא רק בבית הכנסת העתיק 'ברדיטשוב'. מדי שבת יארח טייטלבוים בין חמישה לשבעה אורחים בשולחן סעודת השבת בביתו שלו – אותם הוא יצוד ברחובות העיר העתיקה עם תום התפילה. "אני לא יכול ללכת הביתה לעשות סעודות שבת אם אני יודע שיש כאלו שאין להם היכן לסעוד אותן", הוא אומר בפשטות.

 שם: משפחת גרנות

כתובת: קריית ארבע, חברון

     בקרית ארבע היא חברון – עירו של אברהם אבינו, מסתמן, יש אנשים שמבקשים להמשיך את המורשת ולהקים אוהלים להכנסת אורחים. אולי אוהל כמו שאוהל נראה אין, אבל לב רחב יש גם יש.

     השעה כעת שעת בוקר, ערב שבת קודש פרשת לך לך. כאן, בבית משפחת גרנות, עסוקים בהכנות קדחתניות לקראת הקידוש המיוחד שייערך השבת לציון נס הצלתו של מאיר – גר הצדק שנפצע אנושות בפיגוע דקירה שאירע ליד השער המערבי של חברון לפני שבועות אחדים, המתגורר במשפחת גרנות.

     ברוכים הבאים להכנסת האורחים האישית שבביתו של ר' אהרון גרנות – סגן עורך עיתון 'משפחה'. בתפריט הביתי, על שלל מטעמיו הערבים, ניתן להוסיף גם עוגות ייחודיות מפרי מאפה בעלת הבית. הבית מצליח להכיל שלושה אורחים בלבד, והדבר מותנה בהזמנה מראש בראשית השבוע. האורחים יודעים את הכתובת המרתקת שאליה הם מגיעים. הם יודעים שההתארחות בביתו של העיתונאי ההרפתקן מקרית-ארבע מהווה אטרקציה של ממש. "מזדמן להם לפגוש אותי בנעלי בית", אומר לי גרנות בחיוך. "במקום האישי שלי".  

- ממתי הסיפור מתחיל? באיזה יום משפחת גרנות הופכת לבית הכנסת אורחים לכל דכפין?

     גרנות מהרהר שניות אחדות, מרענן את זיכרונו ומשיב: "לפני כעשור שיגרתי את בני המיוחד לקייטנה של 'עזר מציון'. כהוקרה למדריכיו הזמנתי אותם להתארח אצלנו בשבת. זה היה מוצלח כל-כך עד שזה גרר גם את חבריהם, וכן הלאה והלאה, בחינת 'חבר מביא חבר', עד שהיום כל בחור ישיבה מכיר את הכתובת שלנו".

     אין ספק, שלא כל משפחה מסוגלת להפוך את ביתה ל'מיני בית הכנסת אורחים'. אבל אצל גרנות, החסד והאמפתיה, שמאחוריהם לב גדול-גדול, טבועים בדם-הנפש. יודעי-דבר מספרים, כי במשך שנים ארוכות גידל בחיק משפחתו ילד מאומץ עד שזכה להובילו לחופה. נוסף לכך, כיום הוא מארח בביתו את מאיר, גר צדק יוצא חבר-העמים, שכאמור השבת יציינו בקידושא רבה את נס הצלתו הרפואית לאחרי פיגוע הדקירה שחווה לפני שבועות אחדים.    

     - חברון וספיחיה, בייחוד, אנחנו שואלים את גרנות, סובלות לאחרונה מפיגועי דקירות שבים ונשנים. המצב הביטחוני הרעוע הזה משליך גם על האורחים? אתם רואים דלדול בכמות הבקשות להתארח בימים אלו?

     "האמת היא שאני מופתע מכך, אבל התשובה היא לגמרי שלילית. אנחנו רואים בקשות לאירוח גם בתקופה זו. לדעתי, אם אתה שואל אותי, הדבר נובע מהעובדה שמדובר בדרך-כלל בבחורים צעירים, בהם חובבי אקשן. המצב הזה, מבחינתם, דווקא מזמין אירוח יותר מבכל שבת אחרת".  

     - האוכלוסייה המתארחת בביתך היא בדרך-כלל של בני ישיבות. נכון?

     "אפשר לומר כך. למען האמת, אני לא זוכר מתי האורחים שלי לא היו בחורי ישיבות". "כל-כך מובנה אצלנו מערך ה'הכנסת אורחים'", אומר איש-שיחנו בהתלהבות ניכרת, "עד שכאשר אינם, קשה לנו לעכל את זה. האורחים הם חלק מנוף הבית".

   מנהגי הכנסת אורחים בקרב בדוויי הנגב

מנהגי הכנסת האורחים אצל הבדווים בכלל ובקרב בדוויי הנגב בפרט הם שם דבר, ובעצם מזכירים את אברהם אבינו — שהבדווים רואים בו גם את אביהם, בשל תכונותיו כמכניס האורחים הראשון בהיסטוריה של המין האנושי. הקורא את הפרקים המתייחסים לו בתורה ישתכנע, שמדובר בנווד החי במדבר ומגדל מקנה. סיפור אברהם והמלאכים שביקרו באוהלו דומה בכל פרטיו לאירוח שנוהגים הבדווים ואשר בעבר לא נמצאו באוהליהם דברי כיבוד אחרים. הם פשוט זבחו לאורחיהם בעלי חיים מעדר הצאן. גם בדוויי הנגב, כאחיהם במקומות אחרים, לא חדלו ממנהג הכנסת האורחים, אשר הפך לעמוד תווך וערך מרכזי במורשתם התרבותית.

מן הראוי שכל מי שמתעניין בתרבות הבדווית ישאל את עצמו מהו הדבר המצוי במדבר ואשר עושה את תושביו למכניסי אורחים באופן שאינו מצוי בתרבויות אחרות, ומדוע דווקא הבדווים ניחנו בכך?

אף-על-פי שבעיני הזר נראה שהכנסת האורחים היא ספונטנית, והיא באמת כזו, בכל זאת יש בה כללי התנהגות המחייבים הן את המארח והן את האורח. ראשית, המארח מקבל כל אורח ללא הבדלי התייחסות ויחס משום שהוא מאמין ש"אלד’ף ד’פאללה ואלח’ר ח’ר אללה" (האורח הוא שליח אלוהים וגם השפע בא מאלוהים). זה אומר, שאת שליח אלוהים אין דוחים, ומקבלים אותו בכל תנאי. ובכל זאת, במציאות, היחס לאורח נקבע על פי רמתו ומעמדו, וזה נכון על פי רוב כשהאורח מוכר. אולם דווקא לגבי האורח הזר, שאין יודעים מיהו ומהו, ובייחוד כשאין אפשרות לברר זאת, משום שעל פי המקובל אין לתחקר את האורח אלא רק אחרי שלושה ימים ושליש, נוהגים בו כמיטב המסורת. האמרה הרי אומרת: "אלד’ף ח’לאת’ איאם ות’לת" (האורח יכול לשהות אצל מארח שלושה ימים ושליש), בהם אין שואלים אותו דבר ומשרתים אותו בהתאם למיטב המסורת, ולעתים אף למעלה מיכולותיו החומריות של המארח (ראה בהמשך).

יש המסבירים את האירוח במדבר המזרח תיכוני שבו חיים בעיקר הבדווים, כתחליף למלונות ופונדקים שאינם קיימים בו, וכי הכנסת האורחים היא מוסכמה כללית לפיה "היום אתה מארח ומחר אתה עשוי להיות האורח ולהזדקק למחוות הכנסת האורחים". הדבר החשוב והמעניין באירוח הוא שהמארח ממלא את חובתו, כאילו מישהו עומד לידו ומפקח על מעשיו והתנהגותו כלפי האורח. ולא היא. לעתים המארח הוא בודד, שאוהלו נמצא בודד במדבר, או לכל היותר במסגרת מאהל של משפחה נודדת, העשויים להיות עניים בעצמם וחסרי אמצעים. ובכל זאת, הם מקבלים את האורח ואפילו רבים לעתים על הזכות לארח, כי האורח לא רק שליח א-לוהים אלא הוא נדיר ולא בכל יום הזדמן אורח. מכל מקום, שרבוב שמו של א-לוהים בנושא זה מלמד שהבדווים העלו את הכנסת האורחים לרמה של קדושה, ומכאן גם ההתייחסות אליה וכללי ההתנהגות הכרוכים בה. יוצא אפוא שהאירוח הועלה לדרגת מצווה דתית. המסבירים על דרך הפשט את מנהגי הכנסת האורחים, מתייחסים להיבט החומרי שלהם. דהיינו, הצורך במקום לינה, מזון, מים והטיפול בבהמת הרכיבה. אולם הסיפור והשירה מלמדים שהמנהגים הם יותר מכך, משום נאצלותם והכבוד הכרוך בהם, הן למארח והן לאורח. הכנסת אורחים, ויהיה טיבה אשר יהיה, מקנה למארח כבוד בכך שהוא זוכה בפרסום בסביבתו וכמובן גם ביחס של כבוד מצדם, עקב נדיבותו, כדברי הפתגם: "אללי ביחתרים ביחתרים חאלו" (הנותן כבוד לזולתו זוכה לכבוד בעצמו).

את הזר והאורחים בכלל מקבלים ב"שק", שהוא מקום התכנסות הגברים במאהל או ביישוב הקבע. כאן יש לבני היישוב האפשרות להיפגש עם האורח ולהתרועע עימו במשך הזמן שישהה אצל מארחיו. למעשה, כל חברי הקבוצה (מאהל או יישוב) שותפים לאירוח, משום שהאירוח נעשה על פי תור, וחזקה עליהם שכל אחד יודע מתי יגיע תורו. אין לתאר מאהל או יישוב בדווי שאין בו שק. אך אם המשפחה מבודדת, מקבלים את האורח באוהל המגורים, וחזקה על האורח שבעל הבית הקצה לצורך זה את המדור הצפוני באוהלו.

ביחס למיקום השק יש מסורות שונות. על-פי רוב השק הוא אוהל או מבנה נפרד. אולם, יש מקומות וקבוצות שהשק ממוקם באוהלו של זקן המשפחה המורחבת (שהוא גם זהה לקבוצת הנדידה), ובעצם הוא גם המארח הראשי, הן עקב גילו ומעמדו בקבוצה והן משום שמקום ישיבתו הקבוע הוא בשק. הבדווים נוהגים למקם את מקום האירוח בקצה הצפוני של המאהל או היישוב, ואם אפשר קרוב לוואדי קטן, כדי שהאורחים יוכלו לרדת אליו לעשיית צרכיהם. כלל אחר לגבי המיקום ומבנה המאהל הוא, שאוהלי המגורים ישתרעו מדרום ל"שק" ובמרחק כדי למנוע מהזרים את האפשרות להיתקלות בנשים.

אין ספק שהצורך הראשון של האורח הזר הוא מקום הלינה. הבדווים אינם מארחים באוהליהם ולא בבתיהם אלא בשק (או ב"מקעד" — המושג מקובל גם בנגב וגם בסיני). לשם גם מובאות ארוחותיו של האורח/האורחים. המהדרים במנהגי האירוח זובחים ביום הראשון ראש צאן, ולאחר מכן מגישים לאורח את המזונות שאנשי המאהל אוכלים בעצמם. השהייה של האורח במשך שלושה ימים ושליש היא בגדר אופציה, ויכול הוא לשהות אצל מארחיו רק לזמן הנחוץ למנוחה מעייפות הדרך, יום או יומיים ועד למכסימום שהם שלושה ימים ושליש. כל אותה עת האורח זוכה לסבר פנים יפות ובעצם לכל מחסורו, והוא מטופל כאילו היה בביתו. אחרי שלושה ימים ושליש מתיר הנוהג למארחים לשאול את האורח לרצונו ולמטרת בואו. אם היה סתם עובר אורח, נפרדים ממנו לשלום, ולא לפני שטיפלו בבהמת הרכיבה שלו ובציודו במים ובמזון, כי מי יודע היכן ומתי יזדמן לו להתארח שוב. אם הייתה לביקורו מטרה מוגדרת, הוא משַטֵח אותה בפני מארחיו אחרי שלושה ימים ושליש.

קיימים כללי התנהגות מיוחדים לגבי האורח והזר, ביחס להתקרבותם למאהל והגישה לשק, שתכליתם אחת: להימנע מעבירה על כללי המוסר. הכללים אינם חלים על מי שאינם בדווים וערבים בכלל, וסולחים להם על שגיאותיהם, תוך יידועם לגבי מילוי אחר הכללים בעתיד. כלל חשוב הוא, שכאשר מתכוונים לגשת למאהל, לנסות ולברר היכן ממוקם ה"שק". האורח הערבי יודע שמיקומו הוא בקצה הצפוני של המאהל או במבנה מרוחק קמעא, והדבר בולט לעין. במידה ואין אפשרות לאתר את השק, פוסעים מאחורי המאהל, בכל זאת לכיוון האוהל/המבנה הצפוני ביותר, וחזקה עליו שירגישו בנוכחותו ובהתקרבותו למאהל, כי אחד מבעלי החיים, ובוודאי אם יש כלב, יזעיק בנביחותיו את אנשי המאהל. אם אין כלב, עושה זאת הסוס ואפילו הגמל. משהבחינו אנשי המאהל באורח או בזר, יוצאים לקראתו ומכוונים אותו אל השק, ומיד ניגשים לארגן לו מקום ישיבה. בדרך כלל מושיבים את האורח מול מקום ישיבתו הקבוע של בעל הבית. מקום ישיבתו של בעל הבית הוא סמוך ליריעה ההיקפית הצפונית של השק (או אוהל המגורים שבו מצוי השק, וגם כן במדור הצפוני של האוהל), כשגבו אל היריעה ופניו כלפי המחיצה של האוהל שמאחוריה נמצא מדור המגורים והמטבח. מושיבים את האורח על מזרונים המונחים על שטיח, כשגבו של האורח אל המחיצה, וכך הוא רואה רק את מארחיו ולא צפוי שיראה את הנשים.

יש לציין שמקום האירוח איננו מסודר וערוך תמיד, כמו הסלון המודרני. מתחילים בסידורו רק כאשר מגיעים האורחים, ופורשים שטיחים ועליהם מזרונים בכמות מספקת לרווחת האורחים. כן מוסיפים כסתות וכריות לנוחיות.

מרגע שהאורח מצוי בשק מתחילים לשרת אותו ולמלא אחר צרכיו, כאשר מארח אמיתי אפילו לא שואל אותו. המארח חייב להיות החלטי ולא להתייעץ באורח. הוא מגיש לו מים, תה וקפה, ובמקביל נותן סימן לבניו לזבוח בעל-חיים לכבוד האורח. אם האורח הוא בדווי, הוא מבין מה מתרחש סביבו, ורק במקרים נדירים קורה שהאורח מסרב להכנות לארוחת-הזבח. אם הוא לא מתכוון לשהות זמן רב, הוא ישביע את בעל הבית לבל יזבח לכבודו, באומרו: "ח’טיתא כּעלא רקבתאכ" (עוונך על צווארך). דהיינו, אם תשחט למרות שביקשתיך להימנע מכך, אתה תישא בהוצאות ובתוצאות, כי אני עלול לא להמתין עד שהארוחה תהיה מוכנה, ונמצאת טורח ומפסיד לחינם.

אנשי המאהל ובני משפחה אינם נחשבים לאורחים, ולכן האירוח והכיבוד שלהם הוא "מִן מַיַאס וּ אַלְ בּיְת" (מהמצוי בבית). ובעצם כל אחד מבאי השק מביא עמו את ארוחתו, שהיא גדולה במיוחד, מתוך כוונה לכבד כל מי שנמצא בשק בעת הארוחה. ואולם, כמתואר, לגבי האורח הזר נהוגים כללים מיוחדים. על-פי-רוב לאורח זר זובחים. ומכיוון שההוצאה היא גדולה, יחסית, אזי נקבע תור לאירוח, וכל ראש משפחה מארח בתורו, כשהתור הוא גם זביחה מעדרו וגם היצמדותו לאורח במילוי צרכיו האחרים, כגון: הכנת מקום הלינה, הבאת כלי המיטה, הגשת קפה ותה בבוקר, הגשת הארוחות האחרות ועוד.

 

הקפה

לשתיית הקפה אצל הבדווים משמעות מיוחדת לעומת כל משקה אחר. זקני הבדווים מספרים שבעבר הרחוק, בטרם הוכנס הקפה למדבר, הבדווים נהגו לכבד את האורחים בחלב — אם היה זה בעונת החליבה באביב — או פשוט במים. והבדווי ידע, ועדיין יודע, להעריך את המים, שאינם מצויים בשפע ובכל מקום. הבאת מים למאהל לצורכי משק-הבית היה בעבר מלאכה לא קלה ולעתים נדרשו שעות רבות לשאיבה ולהובלת המים על גבי חמורים, גמלים ופרדות. אם הסביבה בקרבת מקור המים הייתה משופעת באוכלוסייה, אזי נקבע תור לקבוצות השונות, הן לשאיבת מים לצורכי האנשים והן להשקיית בעלי החיים. הקבוצות החזקות נטלו לעצמם את שעות הבוקר, משום שאחר-כך מזג האוויר חם מאוד, והאיחור בהשקיית הצאן עלול לפגוע בו אנושות. לא בכדי אומר הפתגם הבדווי: "עד רג’אלא כּאן  כּא כּוארד עלא אלמאיה" (ספור את גבריך לפני רדתך אל המים), כי המים היו לא פעם עילה לקרבות ואפילו למלחמות שבטים.

מכאן יובן ערכם של המים, העלולים להיראות בעיני האדם של ימינו כדבר מובן מאליו שאינו בעל חשיבות באירוח. מקומו וחשיבותו של הקפה התבססו מרגע שהבדווים עמדו על תכונותיו: צבעו, טעמו, מחירו הגבוה יחסית, ודרך הכנתו. באשר לצבעו השחור נוצרו מיתוסים, שירים וסיפורים רבים. הוא הדין לגבי טעמו המר. גם הכנתו לשתייה, המצריכה תהליך, הפכה את שתיית הקפה לטכס. כל אלה גם יצרו את הפולקלור הקשור לדרך ההגשה, השתייה והמשמעויות הקשורות בהן.

הבדווי מקפיד לקנות גרעיני קפה טריים, שצבעם ירוק ולא צהוב. ברצונו להכין קפה, הוא שם חופן גרעינים בכלי הקלייה: "אלקלאי" (מחבת רגיל) או "אלמחמסה" (המחתה לקליית קפה), שגם היא הייתה מיוחדת, בהיותה מיוצרת בידי הנפח, מברזל עבה והייתה כבדה, כך שלעולם לא תתבלה (ראה תמונות בסוף המקראה). המחמסה הייתה מתקפלת באופן שניתן להעמיסה בנקל על גב הגמל, יחד עם המטלטלין האחרים, כאשר לכלי הקפה יש עדיפות ראשונה בין יתר כלי הבית. את הגרעינית קולים במשך מספר דקות עד שישחימו היטב ועליהם נראים סימני השמן הנפלט מהגרעינים. את הגרעינים מכניסים ל"ג’ורון" או ה"מהבאש" (מכתש העץ) ומתחילים בכתישתם עד דק. ובינתיים מכינים את המים לבישול הקפה. לצורך זה קיימת מערכת של שלושה קומקומים (" בּ כּארֵג’" וביחיד " בּ כּרְאג’"). הקומקום הגדול ביותר נקרא "עומדה" (גדול, זקן, נכבד — המושג מושאל ממעמד הזקנים המכונים עומדה). העומדה נועד להרתחת מים בלבד. הקומקום השני מכונה "מטבאח’" (מטבח, שמטרתו להרתיח את הקפה). אל תוך המטבאח’ מכניסים את שאריות הקפה שנותרו ב"מַ בּהַר" (הוא הקומקום הקטן ביותר), שנועד להרתחה הסופית של הקפה, עם תבלין ה"הל" (לא ידועה לנו המילה העברית. באנגלית הוא נקרא (cardamon, ומקומקום זה מוזגים את הקפה ל"פַנַאגִ’יל" (ברבים "פִנְגַ’אל"), שהם ספלי חרסינה קטנים שיובאו בעבר מסין. אגב, בטעות חושבים רבים שהפנג’אן הוא הקומקום.

כאמור, לתוך המטבאח’ מכניסים את הקפה שזה עתה נכתש ומוסיפים מים רתוחים מהעומדה, וכן מכניסים לתוך המטבאח’ את שאריות הקפה מהמבהאר. מניחים את המטבאח’ על-גבי האש ומרתיחים את הקפה במשך מספר דקות, עד שכל הטעם מופק מהקפה. עכשיו מעבירים את הקפה למבהאר ומוסיפים לו הֵל כתוש לשם הקניית טעם וארומה מיוחדים לקפה. לאחר שהקפה מוכן, מוזג המארח, או מי שנתבקש לכך על ידו, את הקפה לתוך הפנאג’יל. לעתים יש לבדווי רק ספלון אחד, ואז הוא עובר מאורח לאורח, ולכן הבדווים מכנים אותו "ראג’ע" (חוזר). דהיינו, הספלון סובב ועובר, וחוזר להתחלה.

על-פי רוב נאה מצד האורח לשתות פעמיים ולא לבקש יותר, על-פי האימרה: "אלאואלה — כף, ולת’אניה — לאלסף, ואלת’אלת’ה — הֵף" (הספל הראשון נועד להנאה, השני לחרב, דהיינו לגיבורים אנשי החיל, והשלישי — מיותר). הבדווי מתייחס לשתיית הקפה ביראת כבוד ולכן הוא שותה אותו ממש בכמויות זעירות, כדי להפיק את מלוא ההנאה ממנו. בשתיית הקפה אין הכוונה לרוות צימאון, שלשם כך יש מים או חלב (ובימינו גם משקאות רבים המוגשים בשק). ולכן, כשאדם מבקש יותר משני ספלים, נותנים לו ברצון אך רואים בו מי שאיננו מבין בשתיית הקפה.

במשך הישיבה בשק יש בהחלט אפשרות לחזור על טכס שתיית הקפה, ושוב שותים שתיים-שלוש פעמים ומפסיקים עד לפעם הבאה.

ובינתיים נכנסו למזרח התיכון התה ועמו הסוכר הממתיק אותו. לשתיית התה אין שום משמעות וערכו רק במתיקותו ובהכנתו המהירה. ראוי לציין שבעוד שהקפה, שהוא משקה הגברים, גם מוכן על-ידי הגברים, את התה מכינות הנשים או הילדים הנמצאים בבית באותה העת. הפולקלור שהתפתח סביב שתיית הקפה מטיל איסור (או הימנעות) להניח את ספלוני הקפה על האדמה. האורח שותה, ומיד לאחר סיימו הוא משיב את הספלון לידי המוזג. לעומת זאת, את כוסות התה מניחים בכל מקום. בעוד הגשת הקפה הפכה לחובת המארח לאורחו (בפולקלור הקפה), הרי כל יתר צורות הכיבוד הן בבחינת רשות, כולל הזבח.

שתיית הקפה מתחילה בבוקר והיא נעשית בדרך כלל בצוותא, כאשר זקן-המאהל או הראשון המגיע לשק מבצע את תהליך ההכנה. בהגיעו לשלב כתישת הקפה משמיע מכתש העץ את "אד’אנת אלג’ורון" (צלילי ההקשה). אם יש מישהו מהגברים שעדיין שרוי בשנתו, חזקה עליו שהצלילים יעוררו אותו. על כך ישנו פתגם האומר: "אללי סמע אד’אנת אלג’ורון ומא קאם, פדו מן אלכף וח’לי ינאם" (מי ששמע את צלילי ההקשה של הג’ורון ולא בא לשק לשתות קפה, שַחרר אותו מכך ותן לו להמשיך בשנתו). רוצה לומר, שאיש כזה איננו חברותי ויחד עם זאת מזלזל בנוהגים הקשורים בקפה.

הראינו שלכלים המיועדים להכנת הקפה יש שמות מקובלים, אך לבדווים יש מושגים נרדפים והולמים לאופיים ולתכונותיהם. כפי שספלון מכונה ראג’ע וקומקום קפה עומדה ומשול לזקן, כך המכתש המשמיע צליליו מכונה "אלעזאם" (המזמין), משום שכאשר הבדווי כותש את הקפה, הוא אינו עושה זאת באופן סתמי אלא במקצבים מיוחדים הנעימים לאוזן. השמות המקובלים הם: "אלימאנייה" (התימנים) — על שום מוצא הקפה מתימן; "אל כּ" (התענוג)  ועוד. יש הנשבעים בקפה באומרם: "בחיאת אלימאנייה" (בחיי התימניה), ולשבועה יש ערך כמו לכל שבועה אחרת.משמעויות אחרות ביחס לחשיבות הקפה

המשוררים הבדווים אוהבים מאוד לשזור את הקפה בשיריהם. לקפה שמות רבים, כשכל שם מבטא אחת מתכונותיו והקשרו לאדם. כזכור, הבדווים שותים את הקפה ללא הוספת ממתיקים, והוא כמובן מר. אחת המשמעויות למרירות היא הצער והכאב של האדם השרוי באבל או במצוקה כלשהי. יש אנשים שבתקופת אבל מבטאים את כאבם על-ידי הפיכת הספלון על-פיו ומדברים אודות המת שכל-כך אהב לשתות קפה. הפיכת הספלון היא אות לנפקדותו של המת. כמו כן משמעות שפיכת שאריות הקפה והפיכת הספל היא, שמי שהיה רגיל לשתות ממנו הסתלק.

בזמן אבל אין מגישים תה כלל אלא רק קפה, שהוא גם שחור וגם מר — שני יסודות שסִמליותם ברורה.

שתיית הקפה היא נקודת מוצא ופתיחה לשיחה ולמשא ומתן ואמצעי להשגת מִשאלה, כדברי הפתגם: "אלבכרג’ ביעלג וביטלג" (הקומקום, במשמעות של קפה, גורם ליצירת קשרים וגם לניתוק בין בני אדם). אדם המסרב לשתות את הקפה של מארחו רומז בסירובו על רצון מסוים. בעל הבית/המארח שנרמז שואל אותו לפשר סירובו ולרצונו, ואז ישנה אפשרות שהאורח יתרצה וישתה. יש מקרים בהם הוא לא מתרצה ומתעקש לסחוט הבטחה שמשאלתו תתמלא, עוד לפני שהושמעה בפני בעל הבית.

יש מצבים שהאנשים בשק יושבים בשקט זמן רב, והשתיקה נשברת עם הגשת הקפה, ובעיקר לאחר שהאורח מודה למגיש הקפה. אמירת "תודה" והתשובה "לבריאות" הן המילים הפותחות את הדיאלוג.

הבדווי מוצא בקפה הנאה מרובה משום שהוא מהווה אחת ההנאות הבודדות המצויות בביתו. לעתים קרובות המשורר הבדווי משווה בין ההנאה המופקת מהקפה לזו המופקת מהמגע עם האישה.

כאמור, ארוחת זבח היא רשות ולא חובה. אולם הסיבה שהבדווים התפרסמו כזובחים ביד נדיבה היא בעובדה, שבעלי חיים, ובעיקר בני הצאן, היו ועדיין מהווים (אצל מגדלי הצאן) מוצר/מצרך יחיד מייצור עצמי, והבדווי מקצה חלק מהזכרים שבעדר הצאן לשחיטה ולמתנות.

היום רואים בזבח מחווה גדולה, משום שבאמת מחיר בעלי החיים גבוה, ובכל זאת הבדווי אינו מוכן לוותר על מנהג הכנסת אורחים ועל זביחה לאורחים חשובים. לכן, ברוב בתי הבדווים נמצא עדר קטן המכיל מספר ראשים או לפחות שניים-שלושה המכונים "רובטאן" (קשורים), שהחזקתם נועדה למקרים של הגעת אורחים במפתיע. ידוע גם במשפט הבדווי, שמותר לו לאדם "לגנוב" מעדרו של השכן כדי לזבוח לאורח. במקרה זה הוא לא משלם פי ארבעה כמקובל בפסק-דין לגבי גניבות אלא רק ראש אחד. התנאי הוא שיוכיח כי גנב לצורך אירוח. אדרבא, הוא אף זוכה להערכה על כי התעקש לארח כדת וכדין ו"גנב" בעל-חיים לשם כך.

עד כאן תואר בעיקר הצד של המארח, חובותיו ואפילו טיפולו באורח. נותר אפוא לומר משהו על חובות וזכויות האורח והכללים המנחים את התנהגותו בבית מארחו. על האורח נאמר שהוא בחינת "אמיר, יאסיר ושאער".

אֵמִיר — מי שמתנהגים אליו מארחיו כמלך, ולתחושה זו מצד האורח צריך המארח לכוון את מעשיו.

יאסיר — אסיר. על אורח חל איסור לבקש דברים, בדומה לאסיר, משום שמבוקשו ניתן לו ללא צורך לבקש. שני הדברים היחידים שמותר לו לבקש הם: ליידע אותו מהו הכיוון של העיר מֶ כּה, כדי שיוכל להתפלל ולכוון אליה, והיכן הוא יכול לעשות את צרכיו.

שאער — משורר. האורח אמור לומר דברי שבח לאחר עוזבו את מארחו, ואם ביכולתו לחרוז ולחבר שיר לכבוד מארחיו, מה טוב. בכך הוא למעשה גומל למארחו בכך שהכול יידעו שפלוני-אלמוני אֵירח כמיטב המסורת, וחינו וכבודו עולים אז בעיני קרוביו ובעיני הסביבה.

 

 

 

 

הסעודה האחרונה

12 סועדים בלבוש אלגנטי מתיישבים סביב שולחנות ערוכים במרתף בנין משרדים בוושינגטון * על צלחות הפורצלן שלפניהם מונחים מטעמים משובחים מעוררי תאבון * מה שהם לא יודעים שהוא שחלק מהמנות הורעלו בידי השף המוכשר שהכניס בהן כמויות נדיבות של פורמלדהיד ,נחושת גופרתית וסודיום בנזואט * זה לא תחילתו של סיפור אימה אלא של אחד הניסויים המוזרים ביותר בתולדות המזון האמריקאי

הרב אליעזר אייזיקוביץ

הארווי וושינגטון ווילי נקש במזלגו על כוס זכוכית .

"שקט, רבותי, שקט!"

12 הגברים הצעירים שישבו סביב השולחנות הערוכים תלו בו עיניים צופיות. הם היו מסובים בקומת המרתף של בנין משרדים ממשלתי בוושינגטון הבירה .הבניין היה אפרורי ודלוח, כיאה לבניין ממשלתי המכבד את עצמו,  אולם חדר האוכל היה מעוצב כמו מסעדת יוקרה. האור שבקע מנברשות התקרה השתקף בכוסות הבדולח, צלחות הפורצלן והסכו"ם המוכסף שסודר בקפידה לצד מפיות בד מעומלנות. ניחוחות מעוררי-תאבון נדפו מהמטבח הסמוך היכן שפ    רי הטבח שקוד היה על ההכנות האחרונות לסעודה שבדרך.

הפטפטת בחדר דעכה עד שהשתתקה לחלוטין . 

"יש לי עבורכם חדשות טובות וחדשות רעות," פתח ואמר ווילי. "החדשות הטובות הן שבששת החודשים הקרובים לא תהיו רעבים. שלוש ארוחות משביעות ומשובחות ימתינו לכם כאן בחדר האוכל מדי יום. השף הטוב ביותר בוושינגטון יכין עבורכם מטעמים שאפילו בבית הלבן ספק אם מגישים כמותם. אתם עומדים לגלות אופקים קולינאריים חדשים והכל בחסותו האדיבה של הדוד סם .הנאתכם תהיה כפולה ומכופלת כאשר תחשבו על כך שלא תשלמו עבור הארוחות אפילו לא סנט שחוק אחד."

הסועדים החליפו ביניהם מבטים של שביעות רצון. הם היו פקידים זוטרים במשרדי ממשלה שונים וארוחות החנם בהם זכו היוותה תוספת משמעותית להכנסתם הלא-גבוהה .

"אתם כבר מכירים את הכללים," המשיך ווילי. "לא תאכלו דבר מחוץ לכותלי החדר הזה ולא תשתו מאומה מלבד מים. לפני כל ארוחה תעברו בדיקה רפואית מקיפה הכוללת לחץ דם, משקל ודופק .

פעם בשבוע תתייצבו לבדיקה מעמיקה יותר שבה תדווחו על כל סימפטום ומיחוש שהרגשתם. הכל ברור"?

הנוכחים הנהנו בראשם .

"מצוין," אמר ווילי. "אם כן אעביר את רשות הדיבור לשף פרי והוא ימסור לכם את החדשות הרעות".

השף קד בחגיגיות לעבר הנוכחים ותיקן בעצבנות-מה את כובעו .

"תודה רבה לכל המתנדבים שהגיעו לכאן," אמר מבטא איטלקי קל. "אנחנו נשתדל להכין לכם את המנות המשובחות והטעימות ביותר, רק נוסיף להם... אה... כמה תבלינים יוצאי דופן. למשל, קפה הבוקר שלכם עשוי להכיל כמה כפיות בחושות של בּוֹ  רץ, את פשטידת הבשר נתבל במנה הגונה של פוֹרמלדהיד, ומעל פאי התפוחים שיוגש לקינוח נבזוק שכבה דקיקה של חומצה גופריתית או אולי סודיום בּנזואט או משהו מעין זה"...

פניהם של הנוכחים התכרכמו. אחדים מהם החליפו ביניהם מבטים דאוגים. מסתבר שרובם איבדו באותו רגע את התיאבון. השף השים את עצמו כמי שלא רואה והמשיך בהתלהבות: "את הפודינג תוכלו לבחור מבין שתי אפשרויות – עם נחושת גופריתית או בלי..."

הוא עבר בין הנוכחים וחילק להם את התפריט שהודפס על נייר משובח. "מסעדת הרעל" נכתב בראש הדף באותיות קידוש לבנה .

"בון אפטיט," איחל להם בעליזות ."בתאבון."

מערב פרוע בצלחת

הארווי וו' ווילי היה מודאג. מאוד מודאג .

בשנת 1883 הפרופסור-לשעבר באוניברסיטת פורדו התמנה לראש מחלקת הכימיה במשרד החקלאות האמריקאי. הוא קיבל משרד סטנדרטי בסוף מסדרון ארוך בקומה הרביעית של בנין משרד החקלאות בוושינגטון. המשרד הפשוט-למראה שיקף את אופי המשרה שווילי קיבל:

משעממת, מנומנמת, אנונימית, מסוג המקומות אליהם הולכים פרופסורים-לשעבר המבקשים ליהנות ממשכורת לא-רעה בתור עובד ציבור בלי שיצטרכו להתאמץ עבור זה יותר מדי. כל מה שנדרש ממנו להיות הוא בירוקרט טיפוסי, בורג קטן במכונה הבירוקרטית האדירה הקרויה

"ממשלה ."

אבל ווילי היה אדם סקרן ותאב דעת. ואף כי הממונים עליו בהחלט לא דרשו זאת ממנו )למעשה ,הם דרשו ממנו את ההפך( ווילי הפשיל שרוולים והתחיל להתעניין במתרחש בתעשיית המזון האמריקאי .

הממצאים, הדו"חות והסיפורים שנערמו על שולחנו זעזעו אותו עמוקות. אם לסכם במשפט אחד:

תעשיית המזון האמריקאית במפנה המאה הי"ט התנהלה כ"מערב פרוע בצלחת" - ללא מעצורים וגבולות, בהעדר כל פיקוח ובלי קורטוב של שקיפות .

באותן השנים משרד החקלאות אכף סטנדרטים מינימליים בכל הנוגע לתוצרת חקלאית טרייה, אולם תוצרת זו הייתה חלק קטן והולך מתצרוכת המזון של האזרח הממוצע. מהפיכת התיעוש והעירונות )אורבניזציה( הרחיקו את הצרכן הממוצע מחיי הכפר וניתקו אותו מהשדות החקלאיים .לא עוד יוצא האדם לגינה הקטנה שלו בקדמת הבית וקוטף לעצמו עגבנייה ובצל לארוחת בוקר .שיטות מודרניות של עיבוד מזון ושימורו וכן שכלול אמצעי התחבורה אפשרו משלוח מוצרי מזון למרחק אלפי ק"מ, ואף מקצה העולם ועד קצהו. עידן המזון התעשייתי הפציע בכל הדרו המפוקפק.

הממשלה - כרגיל – פיגרה אחר ההתפתחויות בכמה עשרות שנים ואת המצב הזה ניצלו סוחרים ותעשיינים ממולחים כדי לעשות בשוק המזון ככל העולה על רוחם .

הבדיקות שערך ד"ר ווילי חשפו סיפורים מדהימים .

הוא גילה שתרופה "טבעית" פופולרית נגד שיעול בילדים הכילה מרכיב סודי: כמות גדושה של מורפיום. בבדיקה אחרת נמצא כי מתוך עשרה סוגים של סירופ מייפל" אמתי" רק סוג אחד הכיל סירופ מייפל. היתר היו פשוט מי סוכר מעורבים במעט חומרי צבע .

היו לו עוד תגליות. הוא מצא שלא היה זה נדיר להשתמש בעופרת כדי להעניק צבעים קורצים לממתקי ילדים, או לערבב בקפה" אמתי" אבקה העשויה מנסורת עץ ועצמות בהמות מפוחמות ,(!) או להוסיף אבקת סלעים לקמח, או לטחון ציפורניים, עצמות ועוד חלקי בשר בלתי אכילים )נחסוך לקוראינו הנאמנים את התיאור המפורט(, להוסיף להם כמות הגונה של כימיקלים מטשטשי-טעם ,להוסיף כימיקלים משני צבע )עופרת מתקבלת בברכה(, להוסיף מנה גדושה של חומרים משמרים כמו פורמלדהייד ונחושת גופריתית, ולמכור את הפצצה הכימי-ביולוגית הזאת באריזה אטרקטיבית תחת הכותרת מעוררת-האמון "אומצת בשר משובח 100 אחוז טבעי  ...."

והציבור האמריקאי? הוא גם שילם עבור החתול בשק, גם אכל אותו, וגם חטף את קלקול הקיבה הבלתי נמנע שבא בעקבותיו – או גרוע מכך .

בפרט הוטרד ד"ר ווילי מהשימוש הבלתי מבוקר שנעשה בשבעה סוגים שונים של חומרים משמרים, כולם רעילים. התעשיינים לא רק השתמשו בחומרים הללו אלא ממש השתוללו איתם .הם הוסיפו אותם בכמויות מטורפות למזון המשומר שכן היה בכך רווח כפול: גם הקטנת נפח המזון האמתי בכל קופסת שימורים וגם שימור המזון. רווח משני נוסף שעליו לא דיברו היה הפרנסה בשפע שהדבר סיפק לרופאים...

ד"ר ווילי ניסה לעורר את מודעותם של בכירי משרד החקלאות למתרחש במערב הפרוע של תעשיית המזון אבל נתקל בהתעלמות והדחקה. לאמיתו של דבר המצב לא היה פרי אדישות ממשלתית גרידא אלא נבע מהזנחה מכוונת. לגורמים רבי-עוצמה בתעשיית המזון פשוט היה אינטרס כלכלי מובהק בהותרת המצב על כנו .והללו הפעילו גדודים של לוביסטים שהסתובבו בין משרדי הממשלה בוושינגטון ודאגו לסכל באיבו כל רגולציה בתחום המזון.

הלוביסטים לא בחלו באמצעים. הם הפיצו דיס-אינפורמציה. הם הפעילו לחצים פוליטיים. הם הכפישו אישית. הם העסיקו עיתונאים-מטעם שכתבו מאמרי הלל בשבח חומרי השימור המודרניים .

הם הפיצו סיפורי זוועה מפוברקים-בעליל נגד תעשיית המזון כדי שהציבור יתרגל לפקפק באמינותם של הסיפורים האמתיים. במפגש טעון שנערך במשרד החקלאות הוקע ד"ר ווילי כ"אויב העסקים האמריקאי" המבקש לחנוק את היוזמה הפרטית תחת הר של רגולציות מיותרות. גם כאשר הוצגו נתונים ברורים בדבר רעילותם של החומרים המשמרים טענו הלוביסטים שעל כל אדם שניזוק מהרעלנים הללו נחסכו עשרות מקרי חולי בגין מזון מקולקל ."עדיף קצת רעל מתחלואה המונית," טענו .

אבל הלוביסטים לא לקחו בחשבון שד"ר ווילי לא ישלים עם מעמדו כפקיד אלמוני ותו לא. הוא היה אדם נחוש ועקשן. והוא ידע שאינספור טרגדיות מיותרות ימשיכו להתרחש עד שמישהו ישים קץ להשתוללות. אבל כדי לנצח הוא יצטרך לשחק במגרש דעת הקהל. הוא יזדקק לגימיק שימשוך את זרקורי התקשורת ויגרום לאדם הממוצע להתחיל לחשוב על מה שנמצא בכפית שלו או על קצה המזלג.

הסעודה האחרונה

"דרושים: מתנדבים לניסוי מיוחד הקשור לאוכל. שלוש ארוחות מלאות ומשביעות מובטחות לכל משתתף ."

המודעה יוצאת הדופן שהופיעה בעיתוני וושינגטון בשנת 1903 עלתה לד"ר ווילי במאמצים מרובים. רק לאחר שנים של לחצים בלתי פוסקים הצליח לשכנע את משרד החקלאות לאשר תקציב

בסך 5,000 דולר )154,000 דולר בערכים של ימינו( עבור הניסוי המשונה שביקש לקיים: לבדוק אחת ולתמיד כיצד משפיעים החומרים המשמרים על אלה שאכלו אותם .

וושינגטוניים רעבים רבים הגישו את מועמדותם, גם כאשר הובהר להם כי במסגרת הארוחות הם ידרשו להאביס את כריסם בחומרים בלתי קונבנציונאליים. למשל, אדם אחד כתב לו: "אדוני היקר – קראתי בעיתון על הניסויים שלך בתחום המזון. יש לי קיבה שמסוגלת לעמוד בכל דבר. הקיבה שלי תפתיע אותך. אני סובל משבע מחלות שונות. לא הלכתי לרופא כבר 15 שנה. בפעם האחרונה שהלכתי אמרו לי שנותרו לי שמונה חודשים לחיות. ובכל זאת אני כאן! יש לי קיבה מפלדה ואם יש אדם המתאים לניסוי שלך – זה אני ."

ד"ר ווילי נזקק ל-12 משתתפים – גברים בלבד שכן נשים לא הורשו ליטול חלק בניסוי. רובם היו עובדי ציבור שקיבלו מלגה קטנה בעד השתתפותם. כולם צעירים, חזקים ובריאים. לצורך הניסוי

הוסב מרתף משרד החקלאות למסעדת פאר והשף פרי הוזמן להפיק מנות משובחות כיד ההשראה הטובה עליו. אולם לכל המשתתפים הוסבר כי תפקידו האמתי של השף יהיה להרעיל אותם – הוא ימצא דרכים מקוריות להגניב לתוך מזונם כימיקלים שונים ומשונים, בפרט כאלה שהיו שכיחים בתעשיית המזון המשומר .אם יוכח שהחומרים המשמרים מזיקים לגברים צעירים בעלי קיבה העשויה ללא חת, ניתן לדמיין את עוצמת הנזק שהם גורמים לאוכלוסייה הכללית .

בתחילת הניסוי קיבלו המשתתפים אוכל טעים ורגיל על מנת לאפשר לרופאים לקבוע את קו הבסיס הנורמלי שלהם. ואז התחיל הכיף – השף פרי הגניב כמות הגונה של בורקס )כימיקל נפוץ בתעשיית השימורים(  אל תוך החמאה שהוגשה בארוחת בוקר. המטרה הייתה שהסועדים עצמם לא ידעו איזה אוכל מורעל ואיזה לא. אבל מסתבר שלגוף יש מנגנוני הגנה יעילים למדי. כעבור ימים אחדים הבחינו פרי וד"ר ווילי כי הסועדים פשוט לא נוגעים בחמאה. איכשהו הם הרגישו שמשהו אתו לא בסדר. אז הם ניסו להיות מתוחכמים יותר: עירבו את הבורקס לתוך המרק, טבלו את צלי הבשר המשובח בפורמלדהיד )חומר משמר המשמש גם לשימור בעלי חיים מתים(, עירו חומצה גופריתית לתוך פאי התפוחים הריחני, יצקו סודיום בנזואט לתוך הפודינג או הסלט .

במשך כמה שבועות התנהל מרוץ חתול ועכבר בין הנסיינים לבין שפני הניסוי האנושי שהתחכמו וברחו מהמנות המורעלות .לבסוף הוחלט על שינוי השיטה: המזון שיוגש יהיה תקין לגמרי ואת חומרי הרעל יקבלו המשתתפים בצורת כמוסה אותה יבלעו לפני הקינוח...

קיבת הפלדה

העיתונות האמריקאית עקבה אחר הניסוי בדריכות ובסקרנות. האם המשתתפים ישרדו את משתה הרעל או שמא תהיה זו הסעודה האחרונה שלהם? האם החומרים הרעילים – שכמותם נמצאו כמעט בכל מוצר מזון תעשייתי – בטוחים לשימוש כטענת התעשיינים או שהמשתתפים יוכיחו על בשרם כי טענה זו שקרית ?היה כאן מתח ועניין וגם מקום להרבה הומור שחור. העיתונות לקקה את האצבעות, גם אם משתתפי הניסוי קצת פחות...

למרבה הפלא איש מהמשתתפים לא מת במהלך הניסוי שנמשך בסופו של דבר חמש שנים. ד"ר ווילי הקפיד שאף משתתף לא יישאר בניסוי יותר מששה חודשים כדי שהסיכון עבורו לא יהיה גדול מדי )למרות זאת כל משתתף נדרש לחתום על כתב הסכמה בו ויתר על כל טענה או תביעת פיתויים כלפי ממשלת ארה"ב(  .

מבחינה רפואית נערך הניסוי בתנאים פרימיטיביים ולכן ערכו המדעי היום מוטל בספק. החוקרים לא היו מסוגלים לבצע אפילו בדיקת דם פשוטה ולא עמדו לרשותם אמצעי ההדמיה המשוכללים של ימינו. אבל די היה במה שכן ראו כדי להבהיר עד כמה מזיקים החומרים המשמרים. המשתתפים התלוננו על מיחושי בטן, כאבי ראש, הזיות, חום גבוה, נשירת שיער, חוסר אנרגיה וכל מיני תסמינים אחרים של מזון מורעל. יוצא מכלל זה היה הניסוי באכילת פרמולדהייד שנזקיו היו כה חמורים שהניסוי הופסק בעיצומו בהוראתו של ד"ר ווילי. אחד המשתתפים חש ברע עד כדי כך שהוא נשכב במיטתו והודיע חגיגית לבני משפחתו כי הוא עומד למסור את נשמתו בעד המדע...

למרבה השמחה האיש התאושש אבל הלקח היה ברור: הפרמולדהייד אינו מועיל לבריאות .

מבחינה מדעית כאמור הניסוי היה מפוקפק אבל ערכו התקשורתי לא יסולא בפז. הציבור עקב בעניין אחר המתרחש במרתף משרד החקלאות והזדעזע כאשר נאמר לו כי בדיוק את החומרים הללו מכניסים תעשייני המזון לתוך המוצרים שהם משווקים לציבור. זה היה שערורייתי! זה היה מקומם!

מול הסקרנות הציבורית אפילו הלוביסטים המשופשפים של תעשיית המזון נותרו חסרי אונים. אבל הם ניסו לפחות למנוע את פרסום הממצאים. לחצים פוליטיים אדירים הופעלו כדי להשבית את הניסוי ולגנוז את ממצאיו. כמה מדענים הובאו כדי להעיד עד כמה שיטות המחקר של ווילי אינן מהימנות. אבל ד"ר ווילי מצא דרכים להתחכם על יריביו. חלק מהדוחות הקטלניים שלו אכן נגנזו )עד עצם היום הזה!( אבל לפחות במקרה אחד ניצל ווילי את יציאתו לחופשה של מזכיר החקלאות האמריקאי על מנת לפרסם דוח נוקב אודות השימוש בחומצה גופריתית בתעשיית המזון )הוא הסביר מאוחר יותר כי לא הבין כהלכה את הוראתו של המזכיר שלא לפרסם את הדוח.(...

הסערה הציבורית השיגה את מטרתה, בעיקר הודות לקבוצות נשים פעלתניות .באותם השנים לנשים בארה"ב לא הייתה זכות הצבעה לבחירות הכלליות, אבל זכות הצבעה על מה שנכנס למטבח – היה גם היה. מול גדודי הלוביסטים של תעשיית המזון התייצבו גדודי לוביסטיות למען בטיחות המזון .בשנת1906 נחקק לראשונה בארה"ב "חוק המזון והתרופות" המכונה גם "חוק ווילי" על שם האיש שהביא לחקיקתו .

זה לא היה סוף הסיפור שכן החוק היה בעל יעדים צנועים מאוד. הוא כמעט ולא התערב בתעשיית המזון. עיקר חידושו בכך שכפה  על היצרנים לפרסם את רשימת המרכיבים של המוצר ,כמקובל עד היום .זה היה חידוש מהפכני: גם אם אי אפשר היה עדיין להוציא מכלל שימוש חומרים מסוכנים לפחות הציבור יוכל לדעת מה מכניסים לו בצלחת ולהחליט אם הוא מעונין להכניס את המוצר למטבחו. 

יחלפו עשרים שנה ועוד כמה אסונות קשים לפני שנחקק חוק המזון במתכונתו המודרנית והוקם ה-FDA, מנהל המזון והתרופות האמריקאי, שכל תרופה חדשה חייבת לעבור את בדיקתו המחמירה לפני שמאשרים אותה לשימוש .

מה עלה בגורלם של משתתפי "מסעדת הרעל"? הללו התפזרו איש איש לדרכו מבלי שהניסוי המוזר גרם להם כנראה נזק ארוך טווח. אשר לד"ר ווילי עצמו – הוא פרש כעבור כמה שנים מהשירות הממשלתי ונעשה פעיל עצמאי למען בטיחות המזון. בתחילת שנות העשרים התחיל ד"ר ווילי בקמפיין חדש נגד מוצר שלטענתו גורם נזק חמור: עישון סיגריות .

הוא הצליח לשכנע את אחד מכתבי העת המובילים לעקרות בית בארה"ב לחדול מפרסום מודעות פרסום לסיגריות .זה היה חידוש גדול מאוד באותם הימים .מטבע הדברים עמדתו של ד"ר ווילי הרגיזה מאוד את תעשיית הסיגריות. זו נעמדה על רגליה האחוריות וגייסה את מיטב הלוביסטים )אולי אותם אלה מהסיבוב הקודם( בשביל להוכיח עד כמה ד"ר ווילי טועה. לטענתם הסכנה היחידה הנשקפת למעשן הוא להיתקע באמצע הלילה בלי חפיסה... 

אבל ווילי לא וויתר .

הוא מחה, התריע, וזעק. הוא טען כי הסיגריות ממכרות וכי חברות העישון מעוניינות בהתמכרות הזאת כדי למכור כמה שיותר סיגריות .אחד מבכירי תעשיית הטבק פרסם מאמר בו כינה אותו "אויב התעשייה האמריקאית". למאמר צירף איור בדמות כוונת צלפים המכוונות על ראשו של ד"ר ווילי. ווילי לא התרשם מהאיום השקוף. "גם כשנלחמתי בפרקטיות האיומות של תעשיית המזון כינו אותי בכינוי גנאי," כתב בתגובה .

רק בחלוף שנים רבות, באמצע שנות השישים, נאות סוף-סוף משרד הבריאות האמריקאי להכיר

סוף-סוף בנזק האיום שהעישון גורם. מי יודע כמה מיליונים שילמו על כך במחיר בריאותם וחייהם .

ד"ר ווילי עצמו לא זכה לראות בניצחונו. הוא כבר נפטר מהעולם שנים רבות קודם לכן, אבל בוושינגטון לא שכחו לו את המסעדה המוזרה שהפעיל בשעתו, המסעדה שהרעילה במתכוון את כל אוכליה...

 

 

הרבה דורות לפני שתנועת `גרינפיס` באה לעולם, הם נאבקו בזיהום נחלים, דאגו לבעלי חיים שנמצאו בסכנת הכחדה, ואף גיבשו תפיסה מקורית על אודות איכות חיים רוחנית. נא להכיר: "מפלגת הירוקים" העתיקה ביותר בעולם!

אין היום אדם שלא שמע על שכבת האוזון המחוררת, על גזי החממה המציפים את האטמוספרה ועל העלייה בטמפרטורות המשבשת את מהלך התרחשויות הטבע בכל רחבי תבל. לצד תהליכים אלו, מתרחשות תופעות מקומיות הנובעות אף הן מהזנחה סביבתית רבת שנים, כמו זיהום מקורות המים. יצירת מפגעים ללא התחשבות בנזק שהם גורמים לאדם ולסביבה - החל ממכוניות הפולטות עשן מזהם וכלה באנטנות המפיצות קרינה סלולרית - הם חלק מתהליך זה. את הרשימה העגומה ניתן לחתום בתופעות שהנזק הטמון בהן מתגלה רק בטווח הרחוק, כמו כריתה בלתי מבוקרת של יערות הגשם, הכחדה של בעלי חיים נדירים ובזבוז משווע של משאבי טבע יקרים. האם די בפיתוח טכנולוגיות חדשניות, כגון מכוניות סולריות, דלקים בלתי מזהמים ומחזור פסולת, כדי לפתור את הבעיה? מומחים רבים סבורים שכדי לשים קץ להרס הסביבה אין די בשינוי טכני. נחוץ גם שינוי תודעתי. סגן נשיא ארה"ב לשעבר, אל גוֹר, הכריז בעת שקיבל פרס נובל לשלום על חלקו בהגברת המודעות הסביבתית: "עלינו להתעלות מעל לנקודת המבט האנושית הצרה, ולאמץ צורת חשיבה רוחנית המשקיפה על טובת האנושות והעולם כולו". לדבריו, האתוס האגואיסטי-חומרני, שבמרכזו ניצב האדם הפרטי ותשוקותיו החומריות, חייב לפנות את מקומו להשקפת עולם רחבה יותר הלוקחת בחשבון את טובת הכלל ואת הצרכים ארוכי הטווח של המין האנושי. אכן, דברים כדורבנות. ברם, גור עצמו לא הסביר מנין ילמד האדם את ה"חשיבה הרוחנית", ואף לא סיפק למאזיניו כלים מעשיים כדי להתעלות מעל לאגואיזם הטבעי הטבוע בו. כמו מומחים אחרים, סבור גור, שהמוּדעוּת הסביבתית והחקיקה האקולוגית שבאה בעקבותיה, היא פרי החשיבה המודרנית שהתפתחה בעשרות השנים האחרונות. רק אז הבין האדם כי חשוב לשמור על עולם החי והצומח ולהגן עליו מפני נזק. קודם לכן, כך מקובל לחשוב, עשה האדם ככל העולה על רוחו בלי להיות ער לעובדה כי הוא כורת את הענף שעליו הוא יושב. התרשמות זו נשענת על העובדה שבתרבויות העולם קשה למצוא דוגמאות לחקיקה אקולוגית בתקופה הקודמת למאה השנים האחרונות. ובכן, יש לנו חדשות. עיון במקורות היהדות מגלה תפיסה אקולוגית מתקדמת להפליא. מבחינות מסוימות היא אף עולה בהיקפה ובעומקה על זו של התנועה המודרנית למען איכות הסביבה. תפיסה תורנית זו אינה מסתפקת בנקיטת צעדי עונשין כלפי עברייני סביבה, אלא היא מתחקה אחר השורשים האנטי מוסריים והאנטי חינוכיים של הזיהום האקולוגי ועוקרת אותם מן השורש. לא זו בלבד שהתורה מכילה את התיעוד הקדום ביותר בעולם לחקיקה "ירוקה", אלא היא אף כוללת רעיונות חדשניים שהעולם הכללי התוודע לקיומם רק בעשרות השנים האחרונות. האם ייתכן שהמפתח לעולם ירוק יותר מסתתר דווקא בארון הספרים היהודי? אחד מרעיונות היסוד החשובים בתחום התכנון העירוני המודרני הוא רעיון ה'רֵאוֹת הירוקות'. כלומר, הקפת העיר בטבעת של צמחיה מוריקה ומרעננת. מי שנחשב להוגה הרעיון הוא אנגלי בשם אֶבֶּנעֶזר האווּרד. בשנת 1898 הציג הלה חזון של עיר מסוג שונה ובלתי מוכר עד אז: עיר מתוכננת מראש, ששטחה מוגבל, והיא מוקפת בחגורת ירק. הוא גם הציע להפריד בין אזורי מגורים לאזורי תעשיה, רעיון שבאותם ימים נחשב מהפכני ויוצא דופן. האוורד האמין כי התושבים שיתגוררו בעיר אשר תיבנה על פי המתכונת שהציע, יהיו מאוזנים ושלווים. זו תהיה תופעה שתמנע את התפתחותם של תחלואים חברתיים שנפוצו בערים הוותיקות. מפתיע להיווכח כי רעיונות כה הגיוניים הוצעו רק בשלהי המאה התשע עשרה. העיר הראשונה בעולם המבוססת על עקרונות אלו לצ'וורת (Letchworth) הוקמה בשנת 1903, כיזמה פרטית של קבוצת אוהדים שתמכו בהשקפותיו של האוורד. רק באמצע שנות החמישים של המאה הקודמת נעשו רעיונותיו לנחלת הכלל והפכו לחלק שגרתי מהתכנון העירוני המודרני. כאמור, שלושה יעדים מרכזיים עמדו לנגד עיניו של האוורד: מניעת התפשטות בלתי מבוקרת של השטח העירוני, יצירת הפרדה ברורה בין אזורי תעשיה לאזורי מגורים וחיזוק המגע בין תושב העיר לעולם הטבע באמצעות הקפת העיר בפארק שיהיה נגיש לכל אדם. את האוורד מעלים על נס כאיש חזון, שהשכיל לראות ולהבין דברים שבני זמנו לא הבינו. אולם, מסתבר, שהיה מי שהקדים אותו! דגם עירוני הדומה להפליא למודל המודרני שלו, כבר מופיע בתורתנו הקדושה. בספר דברים (פרק ל"ה) מצווים בני ישראל לייחד ערים מיוחדות למגוריהם של בני שבט לוי. על פי הכתוב צריכה כל עיר לכלול שתי טבעות שתקפנה את החלק המיושב של העיר: טבעת פנימית שרוחבה 1,000 אמה (500-600 מטר), המכונה 'מגרש', וסביבה טבעת חיצונית נוספת ברוחב 2,000 אמה (1,000-1,200 מטר). לצורך מה נועד ה'מגרש'? רש"י על פי המשנה במסכת עירובין דף ל"ג, מסביר: "מקום חלק מחוץ לעיר סביב, להיות לנוי לעיר. ואין רשאין לבנות שם בית ולא לנטוע כרם ולא לזרוע זריעה". במינוח מודרני היינו מכנים שטח זה כ"שמורת טבע". הטבעת החיצונית נועדה לצורך שדות וכרמים ולשאר השימושים העירוניים. בהלכה מבואר כי מעמדם של שטחים אלו הוא מוחלט. הם אינם ניתנים למכירה ואי אפשר להסב אותם לשימושים אחרים. עוד מבואר, שאמנם תבנית זו מיועדת לערי שבט לוי, אך היא אמורה לשמש כבנין אב לכל הערים הנבנות בארץ ישראל. נקל להבחין כי טבעת ירוקה זו, המקיפה את העיר היא דו-תכליתית: היא מונעת "צמיחה" בלתי מבוקרת של השטח העירוני, מה שקרוי בשפה המודרנית "זחילה אורבנית", והיא גם מבטיחה את הקשר בין תושב העיר הכלוא במגדלי בטון, זכוכית ופלדה, לעולם הטבע החי והפורח. קשר שלפי תפיסת היהדות נחוץ לאיזונו הנפשי של האדם. ממקורות אחרים אנו עומדים על תקנות נוספות שנקבעו במטרה לשמור על איכות חייהם של יושבי העיר. לדוגמה, תקנה האוסרת הקמת מפעלים הפולטים עשן וריחות רעים ממערב לעיר, במקום שבו הרוח הנושבת תעביר אותם לכיוון העיר. תקנה אחרת אוסרת להקים בסביבות ירושלים מכל צדדיה מפעלים הפולטים פיח, שכן הוא יגרום לכיעור חומות העיר. בעיה נפוצה העומדת בראש סדר היום האקולוגי, היא סוגיית הזיהום הסביבתי. בעיה זו התחדדה ביתר שאת בעקבות מספר מקרים שקיבלו תהודה בינלאומית, כמו פרשת ה'אקסון וואלדז'. זוהי מכלית נפט ענקית שעלתה על שרטון במפרץ אלסקה ופלטה לים עשרות מיליוני ליטרים של נפט גולמי וגרמה נזק אקולוגי. אסון טראגי אחר התרחש בעיר בופאל שבהודו, שבו נספו אלפי בני אדם, כאשר תקלה במפעל כימי שחררה לחלל האוויר ענן גז רעיל. מקרים מסוג זה ודומיהם מעוררים שורה של שאלות עקרוניות, כגון: האם האדם אחראי למפגעים שהוא מותיר בשטחים ציבוריים? האם ניתן להגביל את השימוש שהאדם עושה בשטחו הפרטי, כאשר שימוש זה מפריע לשכנים? מתברר, שחז"ל כבר נתנו את דעתם לשאלות אלו והתייחסו אליהן בהרחבה. לדוגמא נזכיר את קביעתו של הרמב"ם (הלכות שכנים פרק י"א, הלכה ו'), שלפיה האדם חייב להרחיק מביתו כל דבר הגורם נזק לשכניו, אלא אם כן מחלו השכנים והסכימו לנוכחות המפגע. לכלל זה יש יוצא מן הכלל. קיימים ארבעה סוגי מפגעים שיש בכוח האדם למחות נגדם, גם אם בתחילה הסכים לקיומם: עשן, אבק, ריח רע ורטט. גם אם בתחילה מחל השכן, הרי שבהמשך מתברר, שהמפגע מציק מאד וקשה מאד לגור בסביבתו. מיותר לציין שאלו נמנים עם הבעיות העיקריות שאיתן נאלץ להתמודד תושב עיר מודרנית. הרמב"ם מוסיף שכל אדם זכאי ליהנות משקט בלי שיוטרד ממעשי שכניו. מסיבה זו הוא רשאי למנוע מהשכן לעסוק בחצרו בעבודה המושכת לסביבה עורבים או ציפורים אחרות הגורמות רעש. קביעה זו עמדה ביסוד פסק הלכה במקרה מעניין שהובא להכרעתו של הריב"ש (ר' יצחק בר ששת - מגדולי ההלכה בספרד ובצפון אפריקה בתחילת המאה הי"ד). יהודי תושב העיר קסטיליה התלונן נגד שכנו שהפעיל בביתו מכונת אריגה, וזו גרמה לכותלי הבית לרטוט. להגנתו טען השכן כי זכותו לעשות בביתו כרצונו. הוא הוסיף שהעברתה של מכונת האריגה למקום אחר תהיה כרוכה בהוצאות מרובות. הריב"ש הכריע לטובת המתלונן, ואגב כך קבע כלל בעל חשיבות רבה לענייננו: "אין לאדם רשות למנוע נזק ממנו לעצמו על ידי גרימת נזק לזולת". הדוגמאות שהובאו עד כה הינן מיעוט זעיר מן ההלכות וההנהגות הבאות להבטיח חיים תקינים, נעדרי נזקים ובעלי הרמוניה חיובית וטבעית. החכמים הדריכו את האנשים המתגוררים סמוך זה לזה לחיות באופן שהאחד לא יזיק לשכנו או לסביבה כולה. חז"ל לא הסתפקו רק בדאגה לסביבתו הפיזית של האדם. הם מהווים חלוצים גם בתחום האקולוגיה הרוחנית. לפי התפיסה היהודית זכאי כל אדם לחיות בסביבה הרמונית שבה לא יהיה נתון ל"הפגזה בלתי פוסקת" של תעשיית גירויי יצרים. כולנו יודעים היטב עד כמה התקשורת, הספרות, הקולנוע והטלוויזיה ועוד מציפים את הסביבה שלנו באלימות, בפשע ובמחזות הרס מכל הסוגים והגוונים. כל דבר ששוחק את סף הרגישות המוסרית, שפוגע בסביבה המוסרית ומחליש את ההתנגדות הפנימית לרוע, הוא סוג של זיהום תרבותי המסוכן לא פחות מגז רעיל. המסרים התרבותיים השליליים הללו מחלחלים עמוק אל תוך הרבדים הפנימיים של הנפש ומזהמים את מי התהום של נשמת האדם. הם משפיעים על התת-מודע ומעצבים בדרכים נסתרות את האישיות. כפי שמדע האקולוגיה לימד אותנו - הנזק המידי לא תמיד גלוי לעין. החומרים הרעילים מצטברים במשך שנים לפני שממדי הקטסטרופה מתגלים. נוסף לכך, חשיפה בלתי מבוקרת למסרים הגלויים והסמויים של חברת השפע מחזקת באדם את הצד האגואיסטי, הרואה רק את צורכי עצמו. אדם כזה עלול להיות מסוכן לא פחות מהחור באוזון או מסופת 'אל-ניניו'. הוא עלול לרמוס כל ערך שיעמוד בדרכו ויתעלם מכל שיקול מוסרי שיפריע לו במימוש מאוויי ליבו. הבה נתאר לעצמנו ילד הגדל בסביבה רוחנית בריאה ומאוזנת. המזון הנכנס לפיו נקי מחומרי הדברה רעילים, האוויר שהוא נושם צח ונקי ויפי הטבע נשקף מכל עבר. לא פחות חשוב מכך הוא המזון הרוחני העשיר ב'ויטמינים' חיוביים שהוא סופג בנפשו. הוא מוקף אנשים המקיימים אורח חיים המתאפיין במעשי חסד ונתינה, שליטה עצמית והתחשבות בזולת, צניעות והסתפקות במועט. מרב הסיכויים שהוא עצמו יפתח אישיות בריאה ואכפתית. מכאן המסקנה: אם קיים מכנה משותף בין החור באוזון, הקרחונים הנמסים ואפקט החממה הגלובאלי, קיים גם מכנה משותף בין הגורמים הרוחניים השונים. זהו הגורם האנושי. בסופו של דבר, שורשי הנזק האקולוגי בעולם הם החשיבה האנוכית, תאוות הבצע והמידות הרעות. בעיית הזיהום הגלובאלי לא תיפתר רק באמצעות מעבר למנועים חשמליים או בזכות טכנולוגיית מחזור חדשנית. נחוצה גם מודעות מוסרית עמוקה. רמז לכך אל גור בדברו על חשיבה רוחנית, אולם הוא לא הציע מקור שנשאב ממנו חשיבה זו. הפתרון למכלול כולו נמצא בדברי חז"ל. "בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון", מספר המדרש, "נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן. אמר לו: ראה מעשי כמה נאים תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי. שאם תקלקל אין מי שיתקן אחריך". קו ישיר מחבר בין הקלקול הרוחני לנזק הגשמי. הבה נשמור על העולם שקיבלנו ונשארו צח ונקי, קדוש וטהור, כביום היבראו.

שמחה

מאפיינים

הפונקציונליות של השמחה

השמחה והשפעה החברתית

השמחה בפילוסופיה

השמחה ביהדות

שמחה לאיד

ירי שמחה

אין שמחה אלא בבשר ויין

מקור ההלכה

הבשר והיין כסמלים לשמחה

משמעות תפיסתית ופרשנויות

ניתוח צורני

דת ואושר

מחקר

ביקורת