x
בניית אתרים בחינם

 










בס"ד

היפים והמהפכנים: איך דינה הייתה אמורה להפוך את עשו?

דרשה לפרשת וישלח ויט כסלו

 

חסיד ברסלב וחבדני"ק עומדים בתור בבית דין של מעלה. נשמותיהם סיימו את החיים ועומדים להישפט על מעשיהם. הברסלב'ר פורץ בצעקות: "רבי נחמן, הבטחת שמי שיתפלל על הציון באומן בראש השנה, תתפוש לו בפאות ותמשוך אותו מהגיהינום. אני אפילו בשנת הקורונה לא וויתרתי על אומן ראש השנה". יצאה יד מגן עדן, תפשה בפאותיו הארוכות ומשכה אותו לעולם שכולו טוב.

החבדני"ק צעק: "רבי, כל חיי התמסרתי לשליחות שלך, אנא תשלוף אותי מהמקום הלוהט הזה". יצאה יד מגן עדן, הושיטה לו שטר דולר לצדקה ואמרה: 'אתה תהיה השליח בגיהינום...'.

ספק מתי העלינו תמיהה חזקה כמו זו שנדון בה היום. הקושי נמנה על סוג התמיהות המהדהדות והמרגיזות שאינן נותנות מנוח, עד שמוצאים להן תשובה ראויה: 

"מעשה דינה" הוא אחד האירועים הנוראים בתורה. אחרי 20 שנה בחרן הגיע יעקב ארצה וניסה להתבסס. דינה, בתו היחידה, יצאה למצוא חברות [היא באה מבית של בנים ולא היו חברות...] ולפתע נחטפה מהרחוב לתוך בית בשכם והפכה להיות שבויה בידי המחבל הראשון, שכם בן חמור.

כאן מתעכב המדרש על המילים הפותחות את הפרשה: "ותצא דינה בת לאה אשר ילדה ליעקב לראות בבנות הארץ" – ומה ההדגשה? וכי איננו יודעים שדינה בת יעקב?! אמנם היו ליעקב ארבע נשים, אבל יעקב היה רק אבא אחד ובשביל מה להדגיש ולערבב אותו בתוך הפרשה המזעזעת?

המדרש עונה רעיון תמוה ביותר: רמז שהאירוע היה עונש ליעקב. קודם, כשהוא נפגש עם עשו, החביא את דינה כדי שלא יביט בה עשו וירצה לשאת אותה לאישה, וזה נחשב לחטא כי דינה הייתה מסוגלת להחזיר את עשו בתשובה. חז"ל יוצאים מנקודת הנחה פמיניסטית, לפיה 'אישה בונה אישה הורסת' ו"דרכם של אנשים לילך אחרי נשים" ולכן דינה הייתה מסוגלת להטות את לב עשו בתשובה. וכיון שיעקב מאס בחתן כמו עשו, קיבל 'חתן' הרבה יותר נורא, שכם בן חמור. כלשון המדרש: "לא בקשת להשיאה למהול הרי היא נשאת לערל, לא בקשת להשיאה דרך היתר הרי נשאת דרך איסור".

ולא צריך להיות מפרש כדי להתפלא: האם זו שיטה חדשה להחזיר בתשובה?! לשלוח אישה לחזית?! לחבר בת צדקת לאיש כמו עשו שבגיל 15 רצח את נמרוד כדי להשיג את בגדי הצייד שלו?!

ובכלל, מנין הביטחון שדינה מסוגלת להחזיר אותו בתשובה? אולי עלולה להיות מושפעת ממנו? הרי אמרה המשנה באבות "הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע" ו"אוי לרשע ואוי לשכנו"? הרי ידוע הסיפור על גדול תלמידי רבן יוחנן בן זכאי, רבי אלעזר בן ערך, שהלך לעיר החטאים דיומסית ונסחף אחרי שכניו, עד ששכח תלמודו וקרא "החרש היה לבם" במקום "החודש הזה לכם". ואם כך קרה לגדול החכמים ש"מכריע את כל חכמי ישראל", למה זה יהיה אחרת אצל נערה שנשלחת לבדה לבית עשו?!

אכן, הגישה בקרב המפרשים היא לצמצם את משמעות המדרש. בשם בעלי המוסר אומרים כי הטענה הייתה רק על ה'אדישות' בה הרחיק אותה מאחיו. יעקב לא נאנח ולא בכה כשסגר את דלת התיבה בה הסתיר את דינה מעשיו. יש אומרים בצורה חריפה יותר כי יעקב לא רצה שעשו ישוב, הוא אפילו חשש מהאפשרות שדינה תצליח להחזירו למוטב, שכן לא רצה לראות איש צבוע והפכפך כחלק מישראל.

אולם נראה שהמדרש נועד להעביר מסר מהותי ועמוק יותר. היה זה הרבי מליובאוויטש שהקים מגדל מרהיב על גבי המדרש ונדמה שכל סיפור חיינו מקופל בפרשנות הזו (ליקוטי שיחות ל/153).

 

הסיפור הוא לא דינה, הסיפור הוא האימא שלה. הפרשה מתחילה "ותצא דינה בת לאה אשר ילדה ליעקב" ורש"י מפרש: "כאימה - כּביתה". התורה מייחסת את דינה ללאה וכאן רומזת על הציפיות האדירות שהיו לה ממנה בתור בת לאה.

הסיפור של לאה אמנו הוא אחד הסיפורים המדהימים בתורה, זה הסיפור היהודי ביותר שאפשר לתאר: לאה היא היוצרת הגדולה. היא האדם שהתחיל את החיים הכי נמוך שאפשר וסיימה הכי גבוה שאפשר.

התורה מתארת כך את ההבדל בין האחיות: "ורחל הייתה יפה תואר ויפת מראה ועיני לאה רכות". בעוד שרחל הייתה יפה ומושלמת, עיני לאה היו פגומות. מה כוונת העניין? הרי בגנות בהמה טמאה לא דיבר הכתוב ולמה כל ילד צריך לדעת שאחותה יפה אבל לה צורת עיניים מוזרה? במיוחד שאמרו חז"ל (תענית כד) "כלה שעיניה יפות, אין כל גופה צריך בדיקה", העיניים הם הראי של הנפש, וכיצד ולשם מה לעלוב בעיניה של לאה?

אומרת הגמרא (בבא בתרא קכג): "לא גנאי הוא לה אלא שבח הוא לה". לאה ידעה שכולם מצפים שהיא תתחתן עם עשו, משום ש"הגדולה לגדול והקטנה לקטן" ולכן "הייתה בוכה עד שנשרו ריסי עיניה". לאה סירבה להיכנע למזל ולגורל שלה. אדם אחר היה אומר "נדפקתי, נולדתי הגדולה בביתו של לבן ואין לי לאן לברוח. עלי להתרגל למחשבה האומללה שהוא יחתן אותי עם בן הדוד הגדול שלי, עשו". אבל לא לאה. היא ידעה את הסוד: הקב"ה מחפש מהפכנים. הקב"ה נותן לנו בעיות כדי שנהפוך אותן לפתרונות. הקב"ה לא יוצר מצבים כדי לשמר אותם, אלא להיפך: הוא בורא ולכן יוצר בעיות כדי לתת לנו את האתגר לחדש משהו, להיות שותפים עמו במלאכת הבריאה.  

כעת נבין את סוד בני לאה: בעוד שילדי רחל היו יפים ומושלמים כמותה, יוסף הוא יפה תואר ויפה מראה בגשמיות וגם ברוחניות הוא "יוסף הצדיק" ששולט ביצרו מול אשת פוטיפר. בנימין הוא עוד יותר צדיק, כמו שאומרת הגמרא (בבא בתרא יז,א): "ארבעה מתו בעטיו של נחש". ארבעה אנשים בהיסטוריה מתו בלי שום עוון, רק בגלל שנגזרה מיתה בעולם והראשון ביניהם הוא: "בנימין בן יעקב".

בני לאה, לעומתם, לא היו מושלמים. אפילו ההיפך, החצי השני של חומש בראשית מייחס להם חולשות אנושיות חמורות. ראובן הכעסן והפזיז, שמעון ולוי הרצחנים ש"כלי חמס מכורותיהם", ויהודה ותמר. אבל בני לאה הביאו לעולם את התשובה. בני לאה היו אלו שקמו בבוקר ונזכרו בכתם של אתמול והזדעזעו, אבל קמו ושינו את עצמם. הם גדלו בהבנה שאנחנו לא נהיה יפים, אנחנו נהיה מתקנים. אנחנו נעניק לקב"ה נחת מסוג אחר.

הגמרא אומרת ש"ראובן פתח בתשובה תחילה". ראובן היה הראשון בהיסטוריה שלא נשבר בעקבות חטאו (שפעל בפזיזות והעביר מיטת אביו מאוהל רחל לאוהל לאה), אלא הבין שהחטא הוא הזדמנות לחולל חידוש שלא היה: התיקון.  אבל הסיפור המרשים ביותר הוא הסיפור של יהודה: 

קרה מה שקרה בין יהודה לתמר, הוא השאיר אצלה את החותמת והמטה כעירבון ואחר כך שלח מישהו לחפש אותה, אבל היא נעלמה. יהודה אמר "גם זו לטובה" ושכח מה שקרה. חלפו שלושה חודשים וכל העיר רעשה: "תמר הרתה לזנונים". הביאו אותה למשפט בפני יהודה, שהיה הדמות החשובה בעיר והוא גזר עליה מוות בשריפה. תמר, באצילות ליבה, לא אמרה ולא האשימה, אלא התכוננה בשקט למותה. היא מכרה את הבית, נפרדה מהחברים והתכוננה ללכת מהעולם.

הגיע בוקר השריפה, "היא מוצאת!", האש בוערת בכיכר העיר ועוד שעתיים היא לא תהיה. בדרך למוקד ביקשה מהעגלון לעבור דרך הבית של הרב ולזרוק שקית. היה שם את העירבון והפתילים שיהודה השאיר אצלה. תמר לא אמרה כלום והשאירה ליהודה את הבחירה מה לעשות.

יהודה קיבל את החומר, הוא הבין הכול ונהיה לו שחור בעיניים, וכאן עמדו בפניו שתי אפשרויות: להיכנס למיטה, לכסות את הראש ולחכות שהשעתיים הבאות יעברו. תמר תעלה על המוקד ותיקח את הסוד השמיימה. אבל יהודה בחר באפשרות השנייה: להיות "מענטש". הוא יצא החוצה וזעק שתי מילים: "צדקה ממני". א. ממני היא מעוברת. ב. ומה שיותר מרשים: הוא לקח אחריות ואמר "ממני", כפירוש רש"י שם: אני אשם במה שקרה משום שלא נתתי לה את שלה בני.

מאיפה הכוח הבלתי נתפס הזה? מאיפה האומץ של גדול בישראל שהוא עצמו דן אותה לשריפה וכעת להודות שהוא האבא? זה החינוך שהוא קיבל מאימא שלו: אנחנו לא יפים, לעולם לא נהיה. אנחנו מתקנים. זאת הנחת רוח האמיתית של הקב"ה בעולם הזה. ה' נותן לאנשים חולשות כדי שיפיקו מהם אור חדש שלא היה כמותו בעולם.

בדיוק אותו דבר קורה בהמשך עם הערבות על בנימין (ואכמ"ל): אף שבהתחלה יהודה נטל חלק במכירת יוסף, אחר כך הוא מתקן הכול כששם את עצמו כערב על בנימין ומבהיר שיותר לא יוותרו על אח שלהם. לפני עשרים שנה עשינו טעות ובגדנו באחינו, מאז התבגרנו והבנו שמשפחה זה לא המלצה. דם הוא לא מיץ עגבניות.

כעת אפשר לשוב אל שאלת הפתיחה ולהבין הכול: דינה היא הבת היחידה של לאה. היא ההמשך הנשי של אותה אסכולה נאבקת התובעת להפוך חושך לאור. אילו דינה הייתה מתחתנת עם עשו, הייתה מתיישבת לצידו בשעת ערב ואומרת: "בעלי היקר, אתה לא מפרש נכון את הקשיים שלך. הם לא אומרים שנולדת להיות בחוץ, הם אומרים שנולדת להיות המאסטר הנצחי של הנאבקים והמתקנים. אתה נועדת להיות זה שיוכיח שהרע הוא בסך הכול בדיחה זמנית ורעועה, טוב מסותר".

אבל יעקב אבינו – בעלה של רחל הצדקת – רצה לייסד את עם ישראל על יופי וצדקות בטהרתה, מרחיק את דינה מעשו ובכך מונע את אפשרות התשובה של אחיו.

[ראו בהערה[1] התייחסות לשאלה חשובה שעולה כאן].

 

בהמשך ליסוד גדול זה, כיהודה ועוד לקרא אולי אפשר להוסיף נקודה מרגשת: הבקשה האחרונה של יעקב אבינו היא להיקבר במערת המכפלה ושם בסוף ספר בראשית הוא אומר מילים מהממות: "שמה קברו את אברהם ושרה, שמה קברו את יצחק ורבקה ושמה קברתי את לאה!".

פתאום הוא מבקש להיקבר על יד לאה. האישה שהיתה "שנואה" - שבכל לידה הביעה תחנונים "עתה יאהבני אישי", "עתה ילוה אישי אלי", "עתה יזבלני אישי" - בסוף חייו הוא מבקש להיטמן על ידה ולא על יד רחל בדרך אפרתה.

יש לומר כי בסוף ימיו, יעקב הבין את התרומה של לאה למשפחתו (ולכנסת ישראל בכלל). יעקב הביט מסביב וראה איך "מיטתו שלימה", איך כל הילדים נמצאים סביב המיטה שלו, יראים ושלמים, איך זכה למה שלא זכו אביו וסביו. ופתאום הבין את המתנה שהעניקה לאה לעם ישראל: את סוד הנצחיות, את מתנת הקיום, את ההבנה שהקב"ה לא מחפש שלמות, הוא מחפש את אלו שמתאמצים להיות בכל בוקר יותר טובים מביום הקודם.

ואכן, בחייה, לאה הייתה אדם שנאבק על כל הישג. אבל בסופו של דבר, לאה היא הדבר האמיתי. כשעושים סיכום על ההישגים של שתי האחיות, הם לא בערך. לאה ילדה את מחצית השבטים וזרעה הצמיח את הכהונה והלוייה (לוי), את משה ואהרן (הנהגה), את המלוכה (יהודה), את משיח צדקנו (דוד) ואת התורה (יששכר). כדברי המדרש: "לאה הגדולה - שמתנותיה גדולות".

 

נסיים בנקודה נפלאה בקשר לי"ט כסלו: כאשר השלים רבינו הזקן את חיבור ספר התניא, הוא ביקש לשמוע חוות דעת והסכמה מהידידים הדגולים שלו, תלמידי ה"חבריא קדישא", מאורי החסידות שהסתופפו סביב שולחנו של המגיד ממעזריטש.

חסידים מספרים כי כאשר הגיע הספר אל הרב מברדיצ'וב, הצדיק רבי לוי יצחק, הוא הגיב במשפט של התפעלות: "כיצד הצליח המחבר להכניס אלוקים כל כך גדול בספר כל כך קטן"!

יפה, אבל המשפט הוא כמובן תמוה: מה ההיתפסות החיצונית הזו? מה עניינו של גודל הספר למהות החיבור? ואם ספר התניא היה יוצא בדף A3 כמו ש"ס וילנא היה יכול להכיל את הקב"ה?! ואם הספר היה מודפס בארבעים כרכים כמו האנציקלופדיה התלמודית היה אפשר להכניס בו את חכמת האין סוף?! כששלמה המלך הצטווה לבנות את בית המקדש הגיב בפליאה: "השמים ושמי השמים לא יכלכלוך ואף כי הבית הזה"?! אז מה משנה אם הספר גדול או קטן?

שמעתי פעם רעיון כביר: החידוש המהותי של ספר התניא הוא בכך שהקב"ה נמצא במקומות הקטנים. כאן בתוך החיים וההתמודדות עם עולם הזה. במקום העצב והחידלון, במקום הייאוש והרגשת הריחוק – נמצאת ההזדמנות של החיים. שם מסתתר החיוך הגדול של השכינה, הניצוץ הרוחני אותו באת לתקן.

עד בוא החסידות הייתה האלוקות תחומה במקומות עליונים. השאיפה הייתה להשיג שלמות, להצליח לחמוק בשלום מעולם הזה ולהגיע לגן עדן טהורים וזכים. הקשר אל רבש"ע עבר דרך פרישות מהחיים הגשמיים, מיעוט אכילה ושתיה, מיעוט בעסק גשמי שנועד לאנשים חלשים שלא מוכנים להסתפק בחיי דחק ועוד. ואולם שיטת החסידות היא הפוכה: אם הקב"ה ברא אותנו כאן, כנראה שהוא מחפש שנחיה כאן – ונהפוך את העולם הזה למקום טוב יותר. לא לחפש משימות אחרות, אלא למצוא אותן סביבנו.

ונסיים: פרופסור וולוול גרין היה מומחה מפורסם בארצות הברית בחקר המחלות, אפידמיולוגיה. לאחר שהתחזק בשמירת מצוות, הרבי היה שולח אותו למשימות הסברה כדי להפגין את העובדה שאפשר להיות יהודי דתי בעולם האקדמיה. אין סתירה בין איש מדע בעל שם עולמי ובין כיפה וזקן.

פעם קיבל הזמנה למסור הרצאה בבית כנסת קונסרבטיבי בדטרויט, אך כאשר פתח את היומן, גילה שזהו ליל י"ט כסלו. הנטייה הראשונית שלו הייתה לדחות את ההזמנה, איך יבלה את י"ט כסלו בבית כנסת קונסרבטיבי? מצד שני הוא ידע כמה הרבי נהנה מההשפעה הייחודית שלו ואישר את ההזמנה תוך שהוא חושב לעצמו כי יצטרף אחריה להתוועדות בבית חב"ד בדטרויט.

הוא הגיע לעיר בצהרי היום והרים טלפון לבית חב"ד כדי לברר מתי מתחילה ההתוועדות. המזכירה ענתה כי הרב שם טוב לא בעיר, וגם לא שאר השלוחים. הם נסעו להתוועדות אצל הרבי ב-770. ולוול גרין הרגיש בזוי: הוא אמור להרצות בליל י"ט כסלו ואילו החסידים יתוועדו ב-770?! הוא התיישב וכתב מכתב כאוב לרבי על צורת החיים שנכפתה עליו.

הוא קיבל מיד תשובה: "וולוול, כאשר אתה יושב עם יהודים קונסרבטיבים בליל י"ט כסלו ומדבר איתם על אידישקייט – הנך יותר קרוב אלי מאלו שיושבים סביבי בהתוועדות..."

 






בס"ד

כל התשובות לכל השאלות

נקודה להתוועדות י"ט כסלו

 

דרכם של מחברי ספרים, להקדים מילים בפתח הספר במטרה להגדיר את מטרת החיבור ולסחוף את הקורא לעומק הרעיונות שבו. רבינו הזקן פותח את "ספר התניא" בהקדמה קצרה, "הקדמת המלקט" ובה מפרט את הסיבות שהניעו אותו לכתוב את הספר.

מתחילה לא חשב לעשות זאת, משום שדברים שבכתב הם אינם הדרך הנכונה להעביר מסרים מרבי לחסיד. כשמדובר על נגעי הנפש ורחשי הלב, נכון לקיים שיחה אינדיבידואלית בגובה העיניים מנפש לנפש ולא דרך ספר יבש שמדבר אל כלל האנושות במידה שווה. מה גם שהקורא קורא לפי מצב רוחו באותה שעה ומפרש את הרעיונות לפי הקונפליקטים והאתגרים שמסעירים את נפשו ואינו רואה נכוחה את המסר המקורי אליו התכוון המשורר.

בכל זאת, ממשיך רבינו, כיון שאין הזמן גרמא כעת להשיב לכל אחד על שאלתו בפרטות, "על כן רשמתי כל התשובות על כל השאלות למשמרת, להיות לכל אחד לזיכרון בין עיניו". קוצר המשאבים מכריח להעלות את השיטה החסידית על ספר ובו ימצא את "כל התשובות לכל השאלות"!.

וזה כמובן משפט מדהים שלא נכתב כמותו בהיסטוריית ספרי המוסר והיראה. רבינו מעיד כי כל שאלה המציקה וקורעת נפשו של החסיד במערכת היחסים בין האדם ובוראו, בשאלות של אמונה ובספקות של חקירה, בייאוש מול היצר ובדאגה מול העתיד הלוט בערפל, בחיפוש משמעות החיים ובתהיית ה"אני" – לכל השאלות יש תשובות בספר התניא.

והתמיהה עולה מאליה: איך זה יתכן? רב אשי נזקק לעשרים כרכי תלמוד בבלי בשביל לענות כל התשובות לכל השאלות וגם אז לא הקיף את כל מסכתות ששת סדרי משנה. הרמב"ם נדרש לארבעה עשר כרכים כדי לכתוב את החיבור שאין אדם נזקק לספר אחר זולתו בעולם. גדולי מחברי ספרי המוסר נזקקו לעשרות ספרי מקור כדי להקיף את יקום תסביכי הנפש, "חובת הלבבות ושערי תשובה, יסוד ושורש העבודה וראשית חכמה, פלא יועץ ואגרת המוסר" ועוד רבים וטובים. ואילו רבינו הזקן כתב יחסית ספר קטן ממדים, חלקו הראשון מונה בסך הכול 53 פרקים שנפרסים על פני לא יותר מ-70 דפים - וכיצד המועט יכול להכיל את המרובה?

 

אולי אפשר לומר שספר התניא עונה תשובה אחת שאחריה אין שאלות. זה לא שהוא עונה תשובות רבות לשאלות רבות, אלא מאיר הרגשה מהדהדת שאחריה אין ספקות. כמובן נדרשים תמיד לעוד עצה נכונה, להדרכה, להכוונה מדויקת, כדרכו של עולם, אבל "שאלות" אין.

כי שאלות נובעות מראיית ה"צמצום", מההסתר, מהריחוק, מהדגשת החולשה, מהפער בין עולמו של השואל ובין המושג הרוחני שהוא חושב עליו. ואילו התשובה החסידית מגיבה בקרבת אלוקים. היא אומרת: התשובה נמצאת בתוכך, מסביבך ובכל נקודה בה תתבונן. ספר התניא הוא תורת ההתגלות האלוקית. הוא חושף את השבב האלוקי שקיים בכל אחד ובעולם סביבנו ומאיר פנים חדשות.

תגלית אמיתית היא לא לגלות עולם חדש, אלא לפתח עיניים חדשות. לראות את אותו הדבר מזווית חדשה. וכל מה שעושה החסידות זה להציג עיניים חדשות על עצמנו ועל העולם. בעוד שתורות אחרות מדברות על החולשות, על השקר, הגאווה, הקמצנות והגיהינום – כלל החולשות שמשקפות צדדים אפלים באישיות שלנו, תורת החסידות מאירה את הרובד האחר, היפה והטוב.

בעולם החסידי, כל הנוכחים מבקשים קדושה. תורתו של קרח "יפה נדרשת", ועשו לא היה אלא מצבור של ניצוצות אלוקיים אדירים. בת בלגה שהכתה על המזבח הייתה בת ישראל שכאבה את כאב עמה, והכוהנים הצדוקים שקנו את הכהונה בכסף, ביקשו למסור נפשם בקודש הקודשים. זה לא שקר ולא היתממות, זה הצד האלוקי הקיים בתוך כל אחד – ותמיד יש את הבחירה על מה להביט ובמה להתמקד.

ויותר מזה לא צריך. כי כל מה שאדם צריך זה אחד שיזכיר לו שהוא קדוש!, שיצביע על הטוב שבו. החיים הם גזירה של הפרשנות שלנו וכשאדם חש את קרבתו לאלוקות הוא יודע לאן הוא שייך.

למה הדבר דומה? הסיפור הבא התרחש בראש השנה האחרון: נתנאל הוא בעל תפילה וותיק שמתפלל בבית כנסת בירושלים. בסערת הקורונה והתרוקנות בתי הכנסת, בוטל החוזה שלו והוא חיפש מקום לעמוד בו כבעל תפילה. מישהו הציע לו לשמש חזן בישיבה של נערים מתחזקים ביישוב מעבר לקו הירוק. זה היה רחוק, גם לא מכובד לפי טעמו, האווירה לא רצינית, נערים קופצניים עם הפרעות קשב או בשלבי בלבול אחרים בחיים, אבל לא עמדה בפניו ברירה אחרת.

אולם היה רגע אחד שטלטל אותו והצדיק את הנסיעה. בלילה השני של ראש השנה, לפני ערבית, ניגש נער מתוק אל הבימה וביקש להעביר שיחת חג. הוא סיפר על חבר שלו, מושיקו שמו, שעבר מסכת חיים קשה. עזב את החיים הדתיים לחלוטין, נסע להודו, גידל שיער ארוך ושקע בסמים ובשאר מרעין בישין לתפארת המזרח. אולם לפני חודשיים, המשיך וסיפר הנער המתוק ליד הבימה, התפללנו במירון ופתאום אני רואה את מושיקו עם כיפה, שיער קצוץ, רגוע ופאות מעטרות את לחייו.

"הלו מושיקו, איפה קנית את הפאות?", שאלתי. הוא ענה בעדינות: "לא קניתי. הן שלי". התיישבנו והוא סיפר לי מה החזיר אותו ארצה. "פגשתי חבר שגר ליד הוריי. סיפרתי איך ניתקתי עימם את הקשר והם בטח לא רוצים לשמוע עלי". החבר הביט בי ואמר: "מושיקו, תדע לך, שמאז שעזבת את הבית, ההורים שלך לא נועלים את הדלת בלילה. הם משאירים אותה פתוחה 24 שעות, אולי תעבור באזור ותרצה ללחוץ את הידית ולהיכנס הביתה..."

"המילים האלה", אמר מושיקו, "פתחו את הברז שחשבתי שכבר יבש וחזרתי הביתה".

ללמדך שאדם לא צריך יותר ממישהו אחד שיזכיר לו שהוא קדוש. הכול קיים בפנים, הקשר, הגעגוע והחיבור - ולא נדרש יותר מאדם אחד שיפנה אל הטוב.

הנה הנמשל החסידי. הסיפור הבא סופר בהתוועדות הזום הארוכה בהיסטוריה, שהחליפה את כינוס השלוחים העולמי. אחד הדוברים המפתיעים היה ד"ר אליוט יודעל, רופא פודיאטר, שמתמחה בטיפול בכף הרגל ובקרסול. כולנו התרגלנו לשמוע על השעות שהצטברו לימים ושבועות בהם עמד הרבי מליובאוויטש על הרגליים לחלק דולרים לצדקה, אבל מסירות הנפש הייתה כרוכה במחיר אישי כבד. הרבי סבל מכאבים ברגליים וד"ר יודעל הוזמן לטפל ברגליו של הרבי.

פעם ביקר את הרבי בעשרת ימי תשובה וסיפר לרבי: "בראש השנה התלוויתי אל השליח באזור מגוריי, הרב יעקב סאקס, השליח ביורו איילנד שבלונג איילנד בניו יורק, בדרכו לזכות יהודים במצוות תקיעת שופר. צעדנו לאזור מרוחק שמגיעים אליו רק באמצעות סירות או בהליכה ממושכת ברגל ואנו הלכנו רגלית. האזור אינו ידוע כאזור של צדיקים, ואם נמצא שם יהודי בראש השנה הוא כנראה לא ברמה רוחנית גבוהה... חיפשנו ומצאנו יהודים והרב סאקס תקע בשבילם בשופר. הייתה אפילו אישה שיצאה מביתה או מחדרה במלון, ובכתה בהתרגשות שהתקיעות הללו עוררו לה את הלב.

"רמזתי בכמה מילים על אופיו הנחות של האזור והוספתי באזני הרבי שלדעתי לא ראוי ללכת למקומות כאלו". הרבי הגיב: "הרי מה שסיפרת הוא הוכחה שגם במקום במדרגה נמוכה כל כך, קול השופר מעורר נשמות". והרבי הוסיף: "תמסור לרב סאקס שכדאי ללכת לשם גם ביום כיפור..."

 

הבה נציג דוגמה אחת לעיניים החדשות שמעניקה החסידות: י"ט כסלו חל השנה בשבת פרשת "וישלח", שעוסקת ברובה בסערות מייסרות וקשות בחיי יעקב: מפגשו עם עשו, מעשה דינה, ועוד. ואחת התמיהות הגדולות והעצומות בפרשה היא היחס המפתיע של יעקב לעשו. במקום לנהוג כלפיו באומץ או לפחות באדישות, יעקב לא מפסיק לחזר אחריו ואף להתרפס ולהשפיל את כבודו.

תארו לכם שמהדורת החדשות הייתה נפתחת עם תמונות של ראש הממשלה נפגש בחשאי בקהיר עם (להבדיל) יחיא סינוואר ימ"ש, מפקד הזרוע הצבאית של החמאס, ומעביר לו דולרים במטרה להפסיק את הלחימה עם ישראל. הממשלה אינה רוצה קרב צבאי ולכן משלמת פרוטקשן מכספי משלם המיסים לארגון הטרור ולקנות שקט.

נתבונן מה עושה להבדיל יעקב אבינו: הוא שב ארצה אחרי 34 שנים בהן לא היה כאן ומגלה שאחיו עזב את הארץ והיגר לאדום, ירדן של ימינו. לכאורה יעקב היה אמור לומר "ברוך שפטרנו" ולנהל את חייו בשקט. אך הוא בוחר 'להעיר את הכלב משנתו', כלשון המדרש, ולשלוח מלאכים מעבר לירדן ולספר לעשו 'חזרתי ואני רוצה להשלים אתך'.

המלאכים חוזרים עם מסר מפחיד: עשו לא שכח ולא סלח ויוצא לקראתך עם אש בעיניים. וכאן מגיע הפלא השני: במקום להתעלם מהאיומים ולהתחזק בהבטחה שהעניק לו הקב"ה רק ימים ספורים קודם בבית לבן "ואהיה עמך ואברכך" – יעקב בוחר בטקטיקה הפוכה: לשלוח מתנות לעשו ולשלם שוחד לאויב. הוא משגר דורון יקר שבמונחים של היום מוערך במאות אלפי דולרים.

ואז מגיע הרגע הקשה ביותר להבנה: כאשר מתרחשת הפגישה ויעקב רואה את עשו, הוא מכופף את ראשו וכורע לפניו ברך שבע פעמים, תוך שהוא קורא לעשו לאורך הפרשה שמונה פעמים בתואר "אדוני". ככתוב: "כה תאמרון לאדני לעשו, כה אמר עבדך יעקב עם לבן גרתי ואחר עד עתה". כן, עשו הוא "האדון", ויעקב אבינו, המרכבה לרצון העליון, הוא "עבדו".

ניזכר בנכדו של יעקב, מרדכי היהודי, שלא מוכן לכרוע ברך לפני המן, ואילו הסבא נוהג ההיפך.

[אגב: בלילות שבת, אחרי תפילת ערבית, היה הרבי מליובאוויטש צועד לביתו לסעודת שבת. שני בחורים היו מלווים את הרבי מאחור כשהם שומרים על מרחק מסוים של כבוד. פעם שמו לב לדבר מעניין: בכל פעם שעבר יהודי ברחוב, היה הרבי מניע ראשו ומאחל לו "גוט שאבעס" לבבי, אך מול שוטר שעמד באחד מפינות הרחוב, עצר הרבי ושוחח עמו קלות. הבחורים התפלאו, כיצד היהודי זוכה רק לניע ראש ואילו השוטר שאינו יהודי זוכה לרבע דקת שיחה?

פתאום הבינו: בפני מי שאינו יהודי, הרבי אינו מכופף את הראש, אפילו לא בתנועה קלה של 'שבת שלום', אך כיון שהרבי מהדר בכבוד הבריות, עוצר ליד השוטר ומשוחח עמו קצרות...].

מה אפוא פשר הנחיתות של יעקב בפני עשו? ספרים שאינם חסידיים מחמירים עם יעקב וקובעים שבגלל זה נענש ושמונה מלכי אדום מלכו לפני מלכי ישראל.

ואולם כאן אחד המקומות בו מגיעה ההארה החסידית לשיא. ישנו רעיון מופלא בתורת אבי הרבי, הגאון המקובל רבי לוי יצחק, שהוא אינו רק וארט אלא מקפל את עיקר הגישה החסידית.

המילה "יצחק" היא בגימטרייה 208, שזה שמונה פעמים שם הוי' (8X26=208), ואילו המילה "יעקב" היא בגימטרייה 182, שזה רק שבע פעמים שם הוי' (7X26=182), אבל לאן נעלם שם הוי' השמיני של יצחק? הרי כל מה שזכה אבא הוא מוריש לבניו?

התשובה נמצאת אצל עשיו: המילה "עשו" היא בגימטרייה 376, שזה פעם אחת שם הוי' (26) ועוד שבע פעמים המילה "טמא" (7X50=350). יעקב ידע את הסוד: עשו היה אישיות חצויה, הסכיזופרן הראשון. עשו היה ילד יהודי בדיוק כמו יעקב. הגמרא קוראת לו "ישראל מומר". בניגוד לישמעאל שנולד מהגר, עשו נולד מזיווג יהודי נעלה ביותר, יצחק ורבקה, ולכן היו טמונים בו ניצוצות עליונים, אלא שהעוצמה הרוחנית של עשו הייתה מכוסה בשכבה גופנית עבה בת שבע רמות טומאה.

יעקב יודע כי לא נוכל להגיע לביאת המשיח כל עוד הזנחנו חלק מניצוצות שם הוי' שהתפזרו בעולם. ולכן מתקרב לאחיו, לא כדי להחניף לו אלא כדי לרכך אותו ולהזכיר לו מיהו באמת, לעורר בו מודעות אל היופי שבו, אל עומק הקדושה שטמונה בו ולתת לו כלים להפעיל אותה.

כעת מובנת העובדה שיעקב השתחווה לעשו שבע פעמים, כדי להסיר את שבע שכבות ה"טמא". ההתקרבות הזו בקעה לרגע את מסך השריון והאירה את ניצוץ הוי' שבו.

נשים לב לדבר מופלא: לאורך פסוקי הפרשה יעקב כופל: "הצילני נא מיד אחי מיד עשו", אך ברגע שהם נופלים זה על זה, נאמר "עד גשתו עד אחיו". ואיפה "עשו"? כבר לא היה "עשו", רק "אחיו".

ואם נשאל מה יצא מההשתחוויה בפניו? הרי אחרי רגע עשו חזר לעצמו? מוכיח הגאון המקובל שלא כך הדברים. הגמרא מספרת (עבודה זרה ח) כי בעת שהתחילו הרומאים שלטונם בארץ (כמאתיים שנה לפני החורבן השני) הם עשו יד אחת עם שלטון החשמונאים במטרה לגבור על הצבא היווני ששלט סביב גבולות הארץ. בתמורה העניקו הרומאים לחשמונאים 26 שנות שלטון, בדיוק כמניין שם הוי' של עשו, אבי זרע הרומאים (שמתייחסים כמו כל אירופה, אל אליפז בן עשו שהקים את יון).

זאת התרומה העצומה שמעניקה החסידות לחיינו: חיים של קירבה, של שייכות ושל חיבור עם האור.

אני רוצה לסיים בפלא אישי, וברצוני להדגיש כי הסיפור ילד כבר נינים וצאצאים. פנו אלי כמה וכמה שלוחים וכן סתם יהודים טובים ששמעו את הסיפור והפעילו בעצמם את הסגולה וראו ישועות.

בשנת 2008 החלו לטפס מחירי הדיור בישראל. באמצע השנה קבלתי טלפון מבעלת הדירה אצלה שכרתי את דירתנו והיא מבקשת לפגוש אותי. 5 שנים חלפו מנישואינו ולא שמעתי ממנה והנה היא מעניקה לי את הכבוד לפגוש אותה. היא ציינה שהיא מוכרחה להעלות את שכר הדירה, ועל כן מהחודש הבא המחיר יהיה כמעט כפול!. קודם שילמתי מחיר מגוחך של 470$ דולר, כ-1700 שקל, ועכשיו היא מבקשת 3000 שקל.

קיבלתי הלם. היו לנו כבר ב"ה 2 ילדים, אני למדתי בכולל ואשתי למדה ובקושי עבדה, ומאיפה נביא סכום כפול? מה גם שבמחיר כזה כדאי לקנות דירה ולא לשכור. התייעצתי עם אבי ע"ה והחלטנו כי אם אמצא דירה עד 700,000 שקל – כדאי לקנות. דפדפתי בעיתון המקומי אבל מחירי הקניה התקרבו למיליון שקל ולא היה טעם לחפש. לא נותרו לי ברירות והתחלתי לשלם לה שכירות.

באחת השבתות התקיימה התוועדות אצלנו בעיר, וידידי השליח הרב משה גרוזמן, שאלני למה אני נראה מדוכדך? סיפרתי. הוא הציע עצה: "תקבל על עצמך ללמוד פרק תניא לפני התפילה במשך חודש ימים ותראה שהדברים יסתדרו". אמרנו "לחיים" ויצאתי לדרך.

ביום ראשון בבוקר למדתי פרק א', ביום שני פרק ב', ביום שלישי פרק ג', וכן הלאה. ביום חמישי בשעה 13:50, אחרי תפילת מנחה בכולל, מצלצל הטלפון ועל הקו מבטא רוסי כבד. "כאן מדבר איגור, מתווך, שמעתי אתה מחפש דירה. יש לי דירה בשבילך: ברחוב קידוש השם פינת חב"ד!...".

נדהמתי לשמוע על הלוקיישן (לפני עשרות שנים שכנה בו הישיבה המעטירה של הרה"ח ר' חיים שאול ברוק). שאלתי "כמה רוצים החבדניקי"ם? בטח פחות מ-770,000 אין להם במחשבון...?" הוא אמר: "700,000 שקל". כמה שעות אחר כך חתמנו חוזה ובדירה הזו אנו גרים שנים ארוכות...

זה עניינו של ספר התניא, להראות את היופי האמתי שבעולם וכאמור, כל מה שאדם צריך הוא שיגייסו אותו. שיגלו את היופי שלו והיתר כבר נעשה מאלי






תג מחיר: האם שמעון ולוי צדקו בחיסול העיר שכם?

דרשה לפרשת וישלח וערב יט כסלו

 

חודש אוקטובר 1953 היה אחד הקשים בקיומה של מדינת ישראל הצעירה. מדי כמה שבועות חדרו חוליות ה"פדאיון", חוליות מחבלים מגבולות עזה והגדה המערבית, וביצעו פעולות רצח. חוליה כזו פרצה ליישוב "יהוד" במרכז הארץ והשליכה רימון לתוך בית משפחת קניאס, האם ושני ילדיה נרצחו.

הכאב היה כבד ומערכת הביטחון החליטה על פעולת נקם רועמת ביישוב ממנו יצאו המחבלים. 130 לוחמים מיחידת ה-101 בפיקודו של אריק שרון יצאה אל הכפר "קיביה" בשומרון וזרעו הרס. הבתים היו אמורים להיות ריקים לפי ההערכות שלהם והם זרקו לתוכם רימונים ופוצצו 45 מהם. בבוקר התבררו ממדי ההרג: קרוב לשבעים אזרחים, רובם נשים וילדים, נהרגו מאש הלוחמים.

בעולם קמה סערה וראש הממשלה, דוד בן גוריון, עלה על בימת הכנסת ונאלץ לשקר בפני העולם כולו כי הוא בדק היטב ואף יחידה צבאית לא נעדרה אמש מהבסיס שלה... אמנם כתוצאה מאותה פעולה נקבע נוהל "טוהר הנשק" בצה"ל, לפיו לא מערבים אזרחים בלחימה צבאית ומאז כל פעולות התגמול שביצעה יחידת 101 כוונו כנגד יעדים צבאיים ולא אזרחיים.

פרשת השבוע מעוררת דילמה מהסוג הזה: משפחת יעקב והשבטים עברה טראומה. המשפחה חזרה ארצה אחרי 20 שנה בחרן והחלה את החיים החדשים כאן. דינה, בתו היחידה של יעקב, יצאה לחפש חברות בין בנות הארץ [היא באה ממשפחה של בנים ולא היו לה חברות בבית...] והיא נחטפה מהרחוב. שכם בן חמור, שהיה ראש העיר, חטף אותה לביתו, פגע בה והשאיר אותה שם. לא זו בלבד, אלא שהוא פנה ליעקב וביקש את הסכמתו להתחתן אתה.

בני יעקב ההמומים החליטו ללמד את תושבי האזור לקח, שלא יחשבו שהעולים החדשים הם הפקר. הם שכנעו את האנשים למול את עצמם וביום השלישי בהיותם כואבים הרגו את כל הגברים.

וכאן עולה שאלה גדולה בנוגע לתגובתו של יעקב אבינו: מצד אחד, כאן בפרשה, יעקב מבקר את בניו רק משיקולים טקטיים. יעקב רוגז על הדרך הערמומית בה בחרו שגורמת חילול ה' ועל סכנת הנקמה מיושבי הארץ. בלשונו: "עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ ואני מתי מספר ונאספו עלי והכוני" - ובפירוש הספורנו: "להבאישני – שיאמרו ששיקרנו באמונתנו אחר שנימולו". אבל יעקב אינו מזכיר את עיקר החטא, הרג השכנים החפים מפשע שלא היו מעורבים במעשה.

יתירה מכך: שמעון ולוי משיבים לטענת יעקב "הכזונה יעשה את אחותנו?!" – וכאן מסתיים העניין. התורה עוברת לעניינים אחרים. מכאן שיעקב קיבל את טענתם.

ואולם הסגנון מתהפך לחלוטין בפרשת ויחי. שם, כאשר יעקב מברך את שמעון ולוי לפני הסתלקותו, הוא חוזר לסיפור שכם ומתבטא במלים נוראות. הוא מאשים את שני בניו באכזריות ושפך דם נקי ואומר שהם ירשו את הנטייה הרצחנית הזו מהדוד שלהם, עשו!. בלשונו: "שמעון ולוי אחים כלי חמס מכורותיהם" וברש"י: "אומנות זו של רציחה חמס היא בידכם מברכת עשו, זו אומנות שלו ואתם חמסתם אותה ממנו". ויעקב ממשיך ומזכיר את שני אירועי האכזריות בהם היו מעורבים שמעון ולוי: "כי באפם הרגו איש" - אלו חמור ואנשי שכם, "וברצונם עקרו שור" – מכירת יוסף.

והשאלה עצומה: מה קרה בפרשת ויחי ששינה את דעתו?

התמיהה גדולה במיוחד לדעת הרמב"ם (מלכים סוף פרק ט): הרמב"ם מכריע כי אנשי שכם היו חייבים מוות לפי ההלכה. זה לא ששמעון ולוי פעלו בחמת זעם מתוך הבטן, אלא כל רב היה מורה להם לעשות מה שעשו. שכן בני נח התחייבו בשבע מצוות ואחרי המבול נקבע ש"אזהרה שלהן זו היא מיתתן". הוי אומר שמחמת חשיבות הערכים הללו לקיום העולם, העובר עליהם חייב מיתה.

אחת המצוות המוטלת על בני נח היא "דינים", להקים בתי דין ולעשות דין עם החייב. וכיון שתושבי העיר ראו את פשע שכם ולא עשו דבר להביאו למשפט, ויותר מזה הם גוננו עליו ושיתפו עמו פעולה כשדינה נשארה שבויה בביתו ותכננו איך להמשיך ולעשות עסקים עם בני יעקב, לכן התחייבו מיתה.

בכך מובן מה שיעקב מתמקד כאן רק בפן הטקטי של הרמייה וכן בסכנת הנקמה שנוצרה, אבל אינו מאשים אותם בשפך דם נקי. כיון שעצם המעשה היה נכון ורק יעקב טען ש'הם צודקים ולא חכמים'. על כך ענו שמעון ולוי: "הכזונה וגו'". כלומר, ההיפך הוא הנכון: דווקא עכשיו יכבדו אותנו ויפחדו מאתנו, כיון שיבינו שהדם שלנו אינו הפקר ואנו אנשים חזקים שיודעים לעמוד על שלנו.

וכאן עולה השאלה הגדולה מפרשת ויחי: כיצד מאשים את בניו שם בהרג ורציחה מירושת עשו? כשאלת הרמב"ן: "למה כעס על בניו וארר אפם אחר כמה זמנים [בפרשת ויחי] וענש אותם וחלקם והפיצם? והלא הם זכו ועשו מצוה ובטחו באלוקים והצילם?".

בהערת שוליים קצרצרה בליקוטי שיחות (חלק ה עמוד 161 הערה 71), מעניק הרבי מליובאוויטש הסבר פשוט ומשכנע שיש בו תובנה אדירה ומסר עצמתי לחיים.

 

בין פרשת השבוע לפרשת ויחי קרה משהו: שמעון ולוי היכו פעמיים. הם לא הסתפקו רק במפגן העוצמה כנגד אנשי שכם, אלא פעלו באותה עוצמה כנגד יוסף אחיהם כשזרקו אותו לבור ואמרו "לכו ונהרגהו ולכו ונשליכהו", וכשאירוע קורה פעמיים - משהו מריח לא טוב. זה אומר שהם לא רק צודקים, אלא גם חס ושלום 'בעלי מידות רעות' [ומי אנו שנבין בסוד שבטי ישורון].

לכן יעקב מדגיש שם את העובדה שהם חטאו פעמיים: "כי באפם הרגו איש וברצונם עקרו שור". יעקב מתכוון להבהיר בכך שהוא אינו מדבר על המעשה שעשו, המעשה עצמו היה נכון כשיטת הרמב"ם, אלא על המניע: על התכונות הפנימיות שמקננות בהם ומביאות לכך שדווקא הם בוחרים להיות התליינים פעם אחר פעם.

מה שיעקב מלמד הוא שמיהודי נדרשת שלמות הרבה יותר גדולה: לא רק מה אתה עושה, אלא מי אתה בפנים ויהודי אמור להיות שלם אפילו בנטיות הלב. עליו להיפטר מהכעס, למגר את הקנאה השלילית ולדחות את הציניות שמביאה לפגוע באחרים.

כך פוסק הרמב"ם חידוש גדול בהלכות תשובה: אדם נידון גם על המידות שמקננות בתוכו, לא רק על מה שעשה או לא עשה (הלכות תשובה ז,ג): "אל תאמר שאין תשובה אלא מעבירות שיש בהן מעשה, כגון זנות וגזל וגניבה, אלא כשם שצריך לשוב מאלו כך צריך לחפש בדעות רעות שיש לו ולשוב מן הכעס ומן האיבה ומן הקנאה ומן ההיתול ומרדיפת הממון והכבוד ומרדיפת המאכלות וכיוצא בהן".

הנה סיפור: אחד מגדולי החסידים בכל הדורות היה רבי הלל מפאריטש. הוא ניחן בכישרונות אדירים, תלמיד חכם עצום שהיה בקי בש"ס ופוסקים ובכל כתבי האריז"ל, ואף עסק רבות בתעניות, גלויות וסיגופי הגוף. רבי הלל גדל כחסיד טשרנוביל, עד ששמע מאמר של רבינו הזקן מהחסיד רבי זלמן זעזמער והחליט להתקשר אליו.

הוא רדף אחרי רבינו עיירה אחר עיירה, אבל משהו מוזר קרה: הוא לא הצליח לתפוס את הרבי. צצו בפניו עיכובים ובכל פעם כשהגיע לאותה עיירה, נודע לו שהרבי עזב. הוא החליט להתחכם ולברר היכן הרבי אמור לשהות ולהגיע לפניו. נודע לו על עיר מסוימת שרבינו אמור לבקר בה והגיע לשם כמה שעות מוקדם. הוא התחבא מתחת השולחן עליו אמורה הייתה להתקיים ההתוועדות ובראשו הכין שאלה עצומה לשוחח עם הרבי מתוך מסכת "ערכין" – אחת המסכתות המורכבות בש"ס.

האדמו"ר הזקן הגיע עם פמלייתו לאותו בית, התיישב ליד השולחן ואמר במנגינה הקדושה שלו: "אברך שיש לו שאלה במסכת ערכין – עליו להעריך את עצמו קודם!". כשרבי הלל שמע זאת מתחת השולחן, התעלף במקום, ועד שהתעורר וחזר לעצמו, הרבי כבר עזב את העיר...

כוונת רבינו לכאורה הייתה שהשאלה אינה מה אתה יודע ומה אתה עושה, אלא מי אתה, מה המניעים שלך ומה הרגשות הפנימיים שמפעילים אותך. וזאת הייתה הטענה של יעקב כנגד בניו.

יש להוסיף כי באותה הדרך ביאר הרבי בהזדמנות אחרת את אחת השאלות הגדולות והידועות במחשבת ישראל: על מה נענש פרעה? בעוד כמה שבועות נתחיל לקרוא בזעזוע על ההתנהגות המושחתת של פרעה ועל עשר המכות החמורות שהטיל עליו ה', ואולם גדולי המפרשים כמו הרמב"ם והרמב"ן מעלים את השאלה הידועה: על מה הגיע לפרעה עונש? הרי עשה בדיוק את מה שציוו?

בברית בין הבתרים ה' אמר לאברהם אבינו "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם" – ואם כן פרעה קיים את הציווי ועינה אותם? אדרבה כלשון הרמב"ן: אולי מגיע לפרעה שכר על שקיים את מצוות ה'? הרי אם לא היה מענה את עם ישראל, לא היה מתקיים הציווי?

הרבי עונה כך (לקוטי שיחות לא/31 ובכ"מ): הטענה נגד פרעה לא הייתה על עצם המעשה, אלא על רוע הלב שהניע אותו, על שנהנה להיות האיש הרע. לפעמים המעשה הוא נכון, אבל אדם נענש על עצם רגש הלב השלילי שהניע אותו לכך.

 

אנו עומדים בערב יט כסלו, והדיון בנושא מזמין את השאלה הבאה: מה רוצים מאתנו? כיצד אדם אמור לשלוט בנטיות הלב? מילא לדרוש שלא לעשות מעשה רע, זה בשליטתנו, אבל כיצד אפשר לדרוש לצנן את נטיות הלב ולהפוך מאכזר לחסיד? וכי הלב נתון לשליטה שלנו?! וכי מישהו בוחר מה לאהוב ומה לא לאהוב?!

אולם זה אחד החידושים הגדולים שעומדים בבסיס ספר התניא: הגישה של רבינו הזקן נועדה ליצור הרמוניה, להביא לאחדות פנימית בין כל חלקי הנפש – בין המעשה, הדיבור והמחשבה. כלשונו בהקדמת התניא: לבאר הפסוק "כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו".

הגישה שעומדת בבסיס הספר היה ש"הלב הוא מה שאתה חושב". אף שהאופי האישי הוא מולד וטבוע עמוק בנפש, אבל הוא מושפע מהגישה של הראש. הרעיון הזה רמוז גם בדברי הרמב"ם שהובאו לעיל, כשהרמב"ם קורא למידות בשם "דעות". ולכאורה מה הקשר בין מידות הלב לדעות שהן בראש? אלא שהמידות מושפעות מהדעות וכל מידה מבוססת על גישה שכלית מסוימת.

למשל, אחי יוסף הוצפו בשנאה עזה אליו משום שפיתחו תיאוריה שהוא רודף אחריהם להורגם, ולכן הוא מלשין לאביהם עליהם, ובמילא מוטל עליהם להגן על עצמם מפניו. ואולם אילו היו יושבים אתו לשיחה כנה מלב אל לב, ואולי מניחים גם בקבוק משקה על השולחן, היו מן הסתם פותרים את אי ההבנה הזו שהלכה והתעצמה לממדים של הרס.

וככה זה בכל מידה רעה: כשלומדים חסידות ומבינים את הערך של יהודי, את הרצון הבסיסי שלו לעשות טוב, ואת העובדה שגם אם הוא חטא, זה בוודאי לא יותר מטעות חיצונית ששרתה עליו – באופן מידי נעלמים הכעס והשנאה ומתפשטת אהבת חנם. ואם מישהו צריך עוד סיבה להתמסר ללימוד החסידות וההליכה בדרכי החסידות, הנה הסיבה הזו של הגברת האהבת ישראל שהיא המעשה האחרון שיביא לגאולת עולם בקרוב ממש.



 פרשת וישלח

ערך וליקט : שמואל אייזיקוביץ

לברוח מחבר רע (הרב שלמה הלוי)

     בפרשתנו יעקב מתפלל אל ה' וכך הוא אומר: "הצילני נא מיד אחי מיד עשיו" תמוהה מאד הפנייה להקב"ה בכפילות לשון: מיד אחי מיד עשיו? הרי ליעקב אין אחים נוספים ואף לא מצינו את השם עשיו במקום אחר בתנ''ך, אם כך למה כפל יעקב בתפילת ההצלה גם את אחי וגם עשיו !?

     את התשובה לכך מצינו אצל דוד המלך שמשבח את ה' כך: "ה' לי בעוזרי ואני אראה בשונאי". במילים אחרות מבקש דוד שה' יעזור לו עם ה"עוזרים" לו = אלו הנראים כאוהבים ואילו מהשונאים, אותם הוא מכיר היטב יכול הוא לעמוד כנגדם.

     מעניין לראות שחז"ל קבעו לומר פסוקים אלו בתפילת ההלל הנאמרת במועדים ובראשי חודשים, בנוסף בכל בוקר עם השכמתנו אנו פונים אל ה' בבקשה והצילני מחבר רע כשהרעיון זהה אם הוא רע איזה מן חבר הוא ! ? אלא מאלו הנדמים לנו כחברים אך רוצים ברעתנו ...

     זהו שעמדה שרה בתוקף ואמרה לבעלה אברהם איש החסד: "גרש האמה הזאת ואת בנה, כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק" ידעה שרה ששהות ליד חבר רע רק תזיק ליצחק יותר ויותר וככל שיעבור הזמן הנזק יהיה בלתי הפיך.

     משל למה הדבר דומה: לאחד שיש לו מחלת סוכרת ל''ע וצריך לכרות לו אצבע והוא מרחם על עצמו ואיננו מוכן לחתוך את הנמק. אם ימשיך לנסות ולהצדיק את מעשיו יאלצו הרופאים לכרות לו את כל הרגל... הנמשל: אילו ישמעאל היה נשאר בסביבתו של יצחק היה הולך אף הוא לאבדון ולכן "וישכם אברהם בבוקר" ומגרש אותה כיוון שכל רגע שעובר ליד הרשע מזיק ...

     חז''ל שייכו את התפילה של יעקב על היהודים בדורם של מרדכי ואסתר עפ"י ראשי התיבות: "הצילני נא מיד'' .המן, מפני ששם כל הצרה באה כיוון שאכלו מסעודתו של אותו רשע = התחברו לרשע ניסו להתקרב לגוי, השגיאה הזו הובילה לשמד על כל האנשים, נשים וטף ...

הבה נתרחק מחבר רע ואם באפשרותנו נברח מהר ככל שנוכל ..

                                                                            שבת שלום ומבורך

 

אל תהי ברכת צדיק קלה בעיניך(גד שכטמן)

     אין יהודי מאמין שלא חיפש לעצמו ברכה מצדיק. מדוע עדים אנו לתופעה בה אדם מתברך מרבנים גדולים אמתיים, שכח ברכתם ידוע ומפורסם בעולם, אך אצלו למרבה הצער לא חל שינוי לטובה.

     תלמיד חכם גדול פגש באדם ריק מתורה המתחזה למקובל ואמר לו "דע לך שאנחנו לא מסכימים עם דרכיך המגונות, חזור בך לאלתר". הבאבא רתח מזעם: "כך אתה מדבר אלי? לא תעבור שנה ואתה תמות"... לאחר שנה הגיע הרב ואמר לו: "אתה רואה? אתה סתם שקרן! לא קרה לי שום רע מהקללה שלך". "זה בגלל שאין לך אמונת חכמים" – ענה הבאבא היצירתי...

***

     מבית חמיו יצא יעקב אבינו עם ארבעת נשיו ואחד עשר ילדיו, וכל הרכוש שרכש במשך השנים מעבודתו. לקראתו מגיע עשו הרשע ועמו ארבע מאות איש כדי לנקום בו על לקיחת הברכות, ויעקב נערך לקראת האירוע הקשה הזה בו אח מסוגל להילחם באחיו.

     בשלושה מישורים שונים התכונן יעקב לקדם את פני הרעה: א. נתינת מתנות לעשו אחיו.          ב. חלוקת אנשיו ורכושו - למלחמה ומנוסה בתכנון קפדני ומחושב היטב. ג. בתפילה לאלוקים שייעזרו להינצל מנזק ולהישמר מלגרום נזק לאחרים!

     על הכנה זו האחרונה ברצוני לייחד את ההתבוננות כעת. יעקב בתפילתו מלמד אותנו כמה פרטים חשובים לדורות עולם, ראשית, כיצד יש לבקש דבר מה. הוא נותן הודאה לה' על כל החסדים שהעניק לו עד היום, ומרגיש את עצמו שאינו ראוי כלל וכלל לכל הטובה המרובה הזו. בהמשך הוא גם מבקש בלשון קצרה שכוללת הרבה שיזכה להצלחה בכל המובנים בהתנגשות כפויה זו. אך דבר אחד תמוה מאוד, לשם מה נצרך יעקב לשפוך שיח ולהתחנן לפני אדון הכל שיצילהו מנזק ומכשול? הלא כשישן יעקב בהר המוריה טרם צאתו לחרן, נגלה אליו אלוקים ומבטיח לו הבטחות מפליגות, ביניהן הוא מעניק לו חסות ושמירה אלוקית מכל דבר רע: "והנה אנוכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך". בהמשך הדברים אף מבטיח לו אלוקים: "והשיבותיך אל האדמה הזאת" והוא עוד לא שב... אם כן, בשל מה החליט יעקב להתחנן ולבקש על הצלחה, כשיש בכיסו הבטחה ברורה ומפורשת - לא מהרב הראשי, ואפילו לא מגדול הדור – אלא מאלוקים בכבודו ובעצמו?!

     חכמינו מסבירים שיעקב אבינו פחד מאוד שמא פג תוקפה של ההבטחה הנכספת, בשל כך שאולי הוא חטא, וכל ההבטחה ניתנה רק לדרגה הרוחנית שבה הוא היה. אם חלה ירידה או שינוי לרעה ברוחניות, כבר אין שום ביטוח שההבטחה תחול.

***

     ערכה של ברכה, ערכו של איחול, הוא דבר שבכוחו להשפיע על העתיד וההווה. לדיבורו של האדם יש משמעות נוספת מעבר לערכן הלשוני של המילים. בשל כך שגור בפי כולם הביטוי "אל תהי ברכת הדיוט [איש פשוט] קלה בעיניך", שמא זו עת רצון כרגע בשמים וברכתו תתקיים. בעיקר נודעת חשיבות רבה לערכה של ברכה מאדם קדוש, השומר על עצמו מכל עבירה ומעידה, העוסק בתורה בכל כוחו ודבק בהשי"ת. סיפורים ומופתים לאין ספור התגלגלו בעולם היהודי והגויי גם יחד, על כוחם המופלא של הצדיקים בכל דור ודור להושיע אנשים מצרותיהם.

     אין יהודי מאמין שלא חיפש לעצמו ברכה מצדיק, עד כדי כך התפתחה התשוקה לברכות אצלנו, עד שצצה לה תופעה חדשה ופסולה של מתחזים למיניהם. כך עדים אנו מידי פעם ל'באבא' או 'מקובל', שכל בקיאותם היא בכושר משחק ואלתור מוצלחים, וה'קבלה' היחידה שהם מכירים היא אפילו לא ממס הכנסה...

     מספרים על אחד כזה שהודיע שהוא מברך אנשים תמורת סכום כסף, אחד המתברכים שביקש הנחה נענה בשלילה "רק החומר עלה לי יותר, תאמין לי אני עוד מפסיד עליך"...

     נחזור חזרה לשאלה בה נגענו, מדוע עדים אנו לתופעה בה אדם מתברך מרבנים גדולים אמתיים, שכח ברכתם ידוע ומפורסם בעולם, אך אצלו למרבה הצער לא חל שינוי לטובה. והרבה מתוכם מגיעים ושואלים אותי "אין ספק שצריכים 'אמונת חכמים', אבל איך תסביר את זה שלא זכינו בסוף לישועה, לאחר הברכות של רב פלוני או אלמוני".

     ההסבר שאני בדרך כלל מספק, הוא התשובה של חכמינו על תפילתו של יעקב לאחר שקיבל הבטחה מפורשת מאלוקים - שמא יגרום החטא שהברכה לא תתקיים. העצה להחשת הישועה היא כמובן הנגטיב של הסיבה להפסד הברכה, להרבות בתורה ובחסד, ולהתחזק עוד באמונת חכמים.

ניתן לסכם זאת במשפט אחד "אל תהי ברכת צדיק קלה בעיניך" כשאינה מתקיימת, כי לא בה בלבד תלויה הישועה.

 

 יהודית אשת עשו (לב,ב) (גד שכטמן)

     "עשו לקח את נשיו מבנות כנען את עדה בת אילון החתי ואת אהליבמה בת ענה בת צבעון החוי" (בראשית ל"ו, ב'). וכתב רש"י ז"ל: "אהליבמה - היא יהודית, והוא כינה שמה יהודית לומר שהיא כופרת בעבודה זרה כדי להטעות את אביו".

     וצ"ב, והרי עדיין לא היה בעולם מושג של 'יהודי', כל המושג הזה התפתח בשלב יותר מאוחר כמו שמצינו דברים מפורשים בנושא זה בבראשית רבה: "יהודה אתה יודוך אחיך - אמר רבי שמעון בן יוחאי יהיו כל אחיך נקראין על שמך, אין אדם אומר: ראובני אנא, שמעוני אנא, אלא - יהודי אנא". (פצ"ח, אות ו'). וברכה זו הרי בירך יעקב את יהודה לפני מותו בפרשת ויחי. ואם כן יש להבין מה ראה עשו על ככה לכנות את שם אשתו 'יהודית', כדי להטעות את אביו שאינה עובדת אלילים? מנין ליצחק ששם זה רומז על מהות של עבודת ה'?

     אלא נראה לבאר דבר זה בהקדים הקדמה קצרה. חז"ל אומרים: "אמר ר''י משום ר''ש בן יוחי, מיום שברא הקב''ה את עולמו לא היה אדם שהודה להקב''ה. עד שבאתה לאה והודתו, שנאמר (בראשית כ"ט, ל"ה) הפעם אודה את ה'" (ברכות ז:). ומכאן רואים מפורש שמקור השם 'יהודה' הוא מלשון הודאה והכרת הטוב. מאידך, כשבא יהודה והודה על מעשה תמר - התחדשה בחינה נוספת בשם יהודה. הוא הודה על כך שהוא טעה לכאורה בשיקול דעתו, הוא התוודה על מעשה מסוים שהוא עשה. כזה אומץ לב לבוא ולהודות בטעותו לעיני כולם, הוא בחינת ה'וידוי' שבשם יהודה. על זה אמר רבי שמעון במדרש "יהיו כל אחיך נקראין על שמך", כיון שהשם הוא המהות של האדם. והנה המהות של השם יהודה הייתה מלשון הודיה והכרת הטוב, אבל זוהי מהות שניתנה ליהודה ע"י מעשה של לאה. אבל הבחינה של הווידוי שחידש יהודה הרי היא מיוחסת אך ורק לו, מעתה מדויק היטב מדוע 'על שמך יהיו נקראין אחיך' - על שמך דווקא, ולא על הבחינה שקראה לו לאה אמו.

     מעתה נבין את מחשבתו הפתלתלה של עשו לנסות להטעות את יצחק אביו, [כן, זהו עשו שחז"ל אומרים שלא היה אדם שכיבד את אביו כמותו... "להטעות את אביו"...], לקרוא לאשתו בשם יהודית. מכיוון שמצינו בחז"ל: "כל הכופר בטובתו של חברו סוף שכופר בטובתו של מקום" (משנת רבי אליעזר אות ז'). שהרי עד שהגיעה לאה, אחזו כל אומות העולם שאם אדם מסוים עשה להם טובה זוהי מחווה יפה של רצון טוב. אבל דבר זה אינו מחייב אותם במאומה. אם פלוני מוכן לבזבז מכוחו ומזמנו עבורי, זוהי 'בעיה' שלו, מה זה נוגע כלפי? באה לאה אמנו וחידשה שישנה חובת הכרת הטוב, חובה קדושה להודות ולהשיב למיטיב עמי כשהוא יצטרך לזה. אמר עשו בלבו: אם ישמע אבא שאשתי אהליבמה נקראת יהודית מלשון הודאה על הטובה והכרת הטוב. והיא מעריכה ומוקירה את המיטיבים עמה, הוא יגיע למסקנה שהיא כופרת בעבודת אלילים. כי מכלל הן אתה שומע לאו, ואם לאדם שעושה טובה צריכים להכיר טובה, ק"ו על אחת כמה וכמה למלך מלכי המלכים שנתן לנו חיים וכל צרכינו עלי אדמות. אישה כזו שמוקירה את טובתו של מקום אינה יכולה ללכת ולעבוד עבודה זרה.

 

וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדום (לב,ד)

     מה ראה הכתוב לציין ולפרט להיכן נשלחו המלאכים - "ארצה שעיר שדה אדום"?

     ובכלל יש להבין, מה ראה יעקב לשלוח מלאכים לפייס את עשיו, הלא מטבע האדם שהזמן מקהה את רגש הכעס שבו, והרי מאז יצא קצפו של עשיו על יעקב חלפו שלושים וארבע שנה [ארבע עשרה שנה שהה אצל שם ועבר, ארבע עשרה שנה שבהן נולדו לו ילדיו ועוד שש שנים שעבד אצל לבן], ומן הסתם שכך כעסו של עשיו? התשובה היא: אדם שהערים על הזולת פעם ועוד פעם, וכשנתגלה הדבר לחברו הוא כועס עליו כעס גדול על שני מעשי הערמה שעולל לו. בחלוף השנים, כיצד ידע בעל המעשה אם חברו עודנו שומר בליבו טינה עליו, או אולי נשכח הדבר כבר מלבו לגמרי? הנה, כאשר מתברר לו שנולדו לו שני בנים, והוא קרא את שמם על שם אותם מעשים, בוודאי המעשים לא נשכחו מלבו. מעשים אשר נראים בעיני האדם כעוולה נוראה עד שראוי לחוקק אותם לזיכרון עולם ולהנציחם בשמותיו של בניו, אות הוא כי חקוקים הם על לוח לבו והוא שומר טינה לעושיהם גם בחלוף עשרות בשנים.

     ליעקב נודע כי עשו קרא לשני מקומות מושבו על שם שני מעשי הערמה שעשה לו. "ארצה שעיר", זכר ל'גנבת' הברכות מיצחק על ידי התחזות לעשיו השעיר, ו"שדה אדום", זכר למכירת הבכורה תמורת נזיד העדשים. מכאן הבין יעקב שגם בחלף השנים עדיין חקוקים מעשים אלו בלבו של עשיו ולא נתפייס עליהם. ועל כן נאלץ יעקב לשלוח מלאכים אל עשו כדי לפייסו ולשכך את כעסו. זהו שאומר הכתוב: "וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו", ומדוע עשה כן? כי שמע את השמות "ארצה שעיר שדה אדום".

 

עם לבן גרתי (לב,ה) (הרב זליג ברנשטיין)

"עם לבן גרתי" - ולא למדתי ממעשיו הרעים (רש"י).

     הקשה מרן ה"חפץ חיים" זי"ע הכיצד מתגאה ומתפאר יעקב בצדקתו?

     והשיב כי לא כן כפי הפשט הפשוט אלא היפוך הדברים. יעקב אבינו ברוב צדקתו התאונן שלא למד מלבן שבעשות מעשים רעים עשה זאת בצורה מושלמת ודבק ברשעות ויעקב במעשיו הטובים עדיין לא הגיע לשלימות באותו תוקף ומרץ שעשה לבן. שכך כתוב בתהילים: "מאויבי תחכמני" היינו שמן האויבים יש להחכים וללמוד שכשם שהם עושים אותם בתשוקה וזריזות כך אנו צריכים לקיים התורה והמצוות בחשק והתלהבות ודפח"ח

 

עם לבן גרתי (לב,ה) (הרב ראובן שמעוני)

ברש"י: גרתי - לא נעשיתי שר וחשוב אלא גר, אינך כדאי לשנא אותי על ברכות אביך שברכני 'הוה גביר לאחיך', שהרי לא נתקימה בי.

     באר ה'גן רוה', שכוונת יעקב היתה לומר לעשו: מהברכה שברך אותי אבא "הוה גביר לאחיך", נותר "גר" בלבד. האמצע של המלה 'גביר' - 'בי', לא התקיים. זהו שאומר רש"י: "...שהרי לא נתקיימה בי".

 

ויצו אותם לאמר כה תאמרון לאדני לעשו כה אמר עבדך יעקב עם לבן גרתי ואחר עד עתה / אין לוותר על אף מצווה למען השלום. (לב,ה)

     ״ויצו אתם לאמר כה תאמרון לאדני לעשו, כה אמר עבדך יעקב, עם לבן גרתי ואחר עד עתה״ (לב, ה) ברש״י: ׳גרתי׳ בגימטריא תרי״ג, כלומר: עם לבן הרשע גרתי ותרי״ג מצוות שמרתי, ולא למדתי ממעשיו הרעים.

     תמוה הדבר, מה ראה יעקב לספר באזני עשו, על מסירותו הרבה לשמירת המצוות בהיותו בבית לבן?

     אומר ה״בית יצחק״: יעקב התכונן לשלשה דברים: לדורון, לתפלה ולמלחמה . אולם יש לומר כי בוודאי העדיף את הדרך של דורון ולא של מלחמה. תכליתו של דורון היא לשם מציאת חן, וכפי שאמר יעקב ״ואשלחה להגיד לאדני למצא חן בעיניך״. והנה דרך העולם שכדי למצוא חן בעיני הזולת, מוכן האדם, לעתים, לנהוג שלא על פי דרכו הרגילה, להתפשר ולוותר על דברים החשובים לו. זהו שאמר יעקב לעשו:  אינני מעוניין בריב ומלחמה, יש לי שור וחמור ואני מוכן לתת לך מהם כדורון. אבל עליך לדעת כי גם אם אני מבקש למצוא חן בעיניך למען השלום, אין זאת אומרת שאני מוכן להתפשר כהוא זה על עניינים עקרוניים של שמירת המצוות. דע לך!  ״עם לבן הרשע גרתי ותרי״ג מצוות שמרתי״, ואם כדי להשיג את השלום, יהיה עלי לוותר כקוצו של יו״ד על שמירת המצוות - לא יהיה שלום בינינו!

 

זהב או נחושת?! (לב,ה) (גד שכטמן)

"עם לבן גרתי ואחר עד עתה" (לב, ה) "גרתי בגימטריא תרי"ג, כלומר עם לבן הרשע גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי, ולא למדתי ממעשיו הרעים" (רש"י).

     לכאורה, יש כאן כפל לשון, שהרי אם יעקב מדגיש לעשו ששמר על תרי"ג מצוות בבית לבן, והקפיד על קלה כבחמורה, מדוע טורח הוא להדגיש שלא למד ממעשיו הרעים? והרי הרמב"ם פסק זאת להלכה (דעות פ"ו ה"א) כדבר פשוט ביותר: "ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחושך כדי שלא ילמוד ממעשיהם".

     בספר "בן איש חי" (דרושים) לרבינו יוסף חיים מבבל, הביא משל נפלא הפותח לנו צוהר לדרגתו של יעקב אבינו: ביום מן הימים, נפגשו בשמי מרום שני מלאכים השונים זה מזה בתכלית השינוי – יצר טוב ויצר רע. פונה היצר הרע לרעהו בהתרסה: אין זה פלא שאתה מצליח לשכנע בני אדם שיקיימו את רצון השי"ת ולא יפלו בתאוות העולם השפל, שהרי לוקח אתה אנשים של צורה, ששיג ושיח אין להם עם מנעמי החיים ומעודם לא בילו את זמנם בהבלי תבל. הבה ונראה כיצד יעשו אותם אנשים אם יגלו את חלקו האחר של העולם שנסתר מעיניהם עד עתה, סיים השטן הוא מלאך המוות בתרועת ניצחון.

     היצר הטוב שידע היטב הדק שכל כוחם של שומרי המצוות והדבקים בה' יתברך מגיע דרך צינור אחד ויחיד – לימוד התורה הק', כמאמרם "בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין" (קידושין ל:), הסכים להצעה. לרגע זה חיכה היצר הרע והעלה את שמו של חסיד שהיה שקוע כל היום בתורתו ובתפילתו. ירדו שניהם ושכנעו את החסיד לצאת בחצות הלילה, לשוטט ברחובות העיר ולראות מה עושים בני האדם שאינם בני תורה. נכנס החסיד לבית מרזח שנקרה בדרכו והסתכל על הנוכחים בעניין, מעודו לא ראה בשעת חצות קיבוץ אנשים כה גדול שלילה כיום יאיר עבורם. לאחר רגעים ארוכים פנה והלך לביתו, כשהיצר הרע עוקב אחריו כדי לראות מה יעשה כעת. משנכנס לביתו התיישב לארץ והחל לבכות מרה: "אוי לי על הכלי שחישבתיו לזהב והתברר לי היום שהוא של נחושת"... אשתו ראתה ותמהה: הרי מעודך לא עסקת במסחר, מניין לך כלי זהב? או שמא שתית לשכרה עם הריקים שראית?! ענה לה החסיד בשברון לב: "בטוח הייתי שתורתי ותפילתי הם בדבקות נעלה שאין ערוך לה, אבל היום ראיתי אנשים שמרוב תשוקתם להבלי העולם לא שתו לבם לתה וקפה המונחים על שולחנם, ולא לגמו מהם עד שהיו צוננים לגמרי. ואילו אני, נוהג לשתות קפה חם באמצע הלימוד, אות הוא שאיני שקוע די בתורתי".

***

     לפי משלו הנפלא של ה"בן איש חי", הסביר הראש"ל רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל את השאלה בה פתחנו באופן נפלא ביותר: יעקב אבינו שולח לומר לעשו – דע לך שתרי"ג מצוות שמרתי ואין בידי שום חטא. ברם, מיצר אני בכל לבי שלא למדתי ממעשיו הרעים של לבן, שהוא התלהב בכל לבו לעבודת הבליו ופסלו ואני לא עבדתי את ה' באותה התלהבות כשלו...

 

"ולא למדתי ממעשיו הרעים"

     "ולא למדתי ממעשיו הרעים", שהוא עשה יותר בהתלהבות את העבירות ממה שאני את המצוות.

     שאלו פעם את בעל חידושי הרי"ם זי"ע, מדוע החילוניים כל כך מצליחים במעשיהם הרעים, והלא השקר אינו ראוי לקיום. והשיב על כך, החילוניים עושים אמנם את מעשיהם למען השקר, אולם הם עושים זאת באמת ובתמים, ואילו החרדים עושים אמנם למען האמת, אולם אינם עושים זאת בכל האמת והתמימות.

 

ויהי לי שור וחמור צאן ועבד ושפחה ואשלחה להגיד לאדני למצא חן בעיניך (לב,ו)

     באר ה'ילקוט הגרשני': שמירת המצוות עבור העני אינה בגדר ניסיון גדול. כאשר לאדם טוב, הוא עשיר ולא חסר לו מאומה - אז הניסיון לשמר מצוות ולהיות קרוב לה' הוא ניסיון גדול יותר.

     אמר יעקב: עם לבן גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי, אבל כל זה לא נחשב. למה? הגמרא דנה בסוגית צדיק ורע לו ורשע וטוב לו, ומסיקה כי "צדיק וטוב לו - צדיק גמור, צדיק ורע לו - צדיק שאינו גמור. כלומר - אומר המגיד מדובנא - אם טוב לו והוא עדין צדיק - סימן שהוא צדיק גמור. אומר יעקב אבינו לעשיו: אם תטען שזו לא חכמה שעם לבן גרתי, ועדיין שמרתי תרי"ג מצוות - דע לך שיש לי שור וחמור צאן ועבד ושפחה, הנני עשיר גדול, ובכל זאת שמרתי תרי"ג מצוות.

     והנה, ידועים דברי הרמב"ם בהלכות דעות (פרק ו) שהאדם מושפע מהחברה בה הוא נמצא [וכידוע, אדם שבא לבית כנסת שמדברים שם, עלול להיכשל גם הוא בכך. כמו כן, אדם המסיר את תפלין ראשון, עוד לפני שהסתיימה התפילה, עלול לגרום לכך שאחרים "יזכרו" שהם ממהרים מאד, ומיד יסירו גם הם את התפלים עוד לפני סיום התפלה...]. לכן, אומר הרמב"ם, אם אדם נמצא בעיר של רשעים, עליו לעבור לעיר אחרת. ואם אנשי המדינה רשעים, שיעבר למדינה אחרת. ואם אנשי כל המדינות רשעים - שילך לגור במדבר. ואיך יכול להיות שיעקב גר עשרים שנה עם לבן בחרן, ולא הושפע כלל, אלא שמר תרי"ג מצוות?

     יתכן שהכין עצמו ארבע עשרה שנה בישיבת שם ועבר. אבל אפשר לומר תשובה נוספת - האם ראיתם אדם שעובד ברפת עשרים שנה ומתחיל לעשות "מווו.."? לא. ואיך יתכן שה"חברה" אינה משפיעה עליו? התשובה היא שמבהמות - אין סיכוי שישפע! וכך יעקב, גר עם לבן ולא למד ממעשיו הרעים. מדוע? כי "ויהי לי שור וחמור" - התייחסתי ללבן כאילו הוא שור או חמור!...

 

"שיעור בהתנהלות מול הגויים"

     הרמב"ן מאיר את עיננו וקובע: כל הפרשה וההתנהלות של יעקב מול עשיו מלמדת אותנו איך להתנהל מול "עשיו" = אומות העולם במהלך הדורות.

לדוגמא:

לדעת שה' תמיד יציל את בני ישראל כפי שהציל את יעקב...

לעשות את ההשתדלות להינצל כפי שעשה יעקב.

לא לבטוח בעצמנו כפי שיעקב לא בטח בעצמו, "קטנתי מכל החסדים"

תמיד צריכים להכין את עצמנו לשלושה דברים: 1) תפילה 2) דורון 3) מלחמה

כך עלינו לנהוג - כפי שעשה יעקב.

     רמז נוסף אומר הרמב"ן: לעולם לא יצליחו בני עשיו למחות את שמנו. אם יעקב אומר "והיה המחנה הנותר לפליטה" זה אומר שזה לדורות אם יקום מלך וינסה לחסל את העם היהודי במקום אחד, יקום מלך אחר שיציל אותם במקום אחר... זאת אומרת - לא תהיה כליה מוחלטת על עם ישראל.

     "ויפצר בו ויקח" – אומר הרב חיים מבריסק אם התורה אומרת שמפצירים בגוי אז הוא לוקח. אין דבר כזה שהוא לא ייקח שוחד, צריך לדעת איך להפציר בו... והוא אמר זאת בהקשר לסיפור הבא: כשראש העיר רצה לסגור את הבית הספר היהודי בעיר ולא הצליחו לשחד אותו עמד הרב על דעתו שלא ניתן להתייאש - צריך לדעת איך לשחד... ולהפציר... ובאמת בא אחד מהקהילה היהודית ואמר לרב - תן לי את הכסף - אני אצליח. הוא לקח מהרב 10,000 רובל וקבע פגישה עם ראש העיר, היה זה יום אביבי,  הוא הגיע עם כובע שלג, דובון וערדליים. הוא ניצב לפני ראש העיר וזה שואל אותו 'מה קרה, פורים היום'?! אומר לו היהודי "פשוט אימא שלי באה אלי בחלום ואמרה שהיום ב13:00 ירד שלג!" ראש העיר צחק. אמר לו האיש- "אתה לא מאמין לי? בא נתערב על 10,000 רובל. אני אחזור בשעה 17:00, אם ירד אתה נותן לי 10 אלף, ואם לא אני נותן לך"... והסכימו.

     לאחר מכן שאל ראש העיר: "ומה רצית?" אמר לו היהודי: "בשעה 17:00 כשאני חוזר נדבר כבר..." בשעה היעודה הוא מגיע ואומר לראש העיר: "אימא שלי עבדה עלי... קח 10,000 רובל מילה זו מילה!... זו פעם ראשונה שזה לא עובד"... ראש העיר אומר לו - תשמע, כל הכבוד, יש לך מילה!... לשעת כושר זו חיכה מיודענו ומבקש: "לגבי בית הספר היהודי... אם אפשר לדחות את ההחלטה לעוד שנה?..." חייך ראש העיר ואמר: "אתה אדם עם מילה – אין שום בעיה!"... וכך הצליח אותו אדם לבטל את ההחלטה בדרך מיוחדת של שוחד...

     זהו "וייפצר בו וייקח" – צריך לדעת איך להפציר ועשיו ייקח גם ייקח את השוחד...

 

ויירא יעקב מאוד וייצר לו (לב,ח) (הרב נתי)

     כותב רש"י וירא שמא יהרג. ויצר לו שמא יהרוג הוא את אחרים.

     מפני מה חשש יעקב אם יהרוג הוא את עשיו המתנכל לו והלא אף אם יהרוג אותו. עשה כדת וכדין שהרי הלכה היא הבא להורגך השכם להורגו.

     ואפשר להסביר שהרי כל הסיבה שיעקב קנה את הבכורה מעשיו היא בשביל עבודת בית המקדש שיוכל לעבוד שם מדין בכור. והרי יש הלכה שכהן שהרג את הנפש אפילו בשגגה לא יישא את כפיו שכן עליו נאמר ידיכם דמים מלאו, ואם בנשיאות כפיים כך על אחת כמה וכמה בעבודת מזבח שהיא יותר חמורה. והרי כל שנאתו של עשיו ליעקב זה על לקיחת הבכורה והברכות ואם יהרוג אותו עכשיו לא היה שווה כל הקנייה של הבכורה כי בסוף הוא יהיה פסול לכהונה מסיבה שהידיו מגואלות בדמו של עשיו. ולכן ויצר לו שמא יהרוג הוא את אחרים..

 

"ויצר לו ויחץ את העם" (לב, ח)

     פירוש מעניין לפסוק שלפנינו מובא משמם של כמה מגדולי החסידות: צר היה לו ליעקב אבינו, שנאלץ לעשות חציצה ופילוג בקרב אנשיו. ידע יעקב כל עוד בני ישראל עשויים חטיבה אחת ומלוכדים אין יד עשו מסוגלת לשלוט בהם. ועתה, משנחלקו בניו לשני מחנות, יש מקום לחשוש מפני הבאות...

 

ויחץ את העם אשר איתו ואת הצאן ואת הבקר והגמלים לשני מחנות ויאמר אם יבוא עשיו אל המחנה האחת והכהו והיה המחנה הנשאר לפליטה (לב,ח-ט) (הרב יעקב שטולמן)

     יש להבין שאל הצדיק רבי שלום מבעלז מנין היה לו ליעקב אבינו בטחון שאם יכה עשיו מחנה אחד, יישאר המחנה השני לפליטה, ומאין לו שלא יכה עשיו את שני המחנות? אלא תירץ הרבי יש לפרש על פי הכתוב (ויקרא כו, ח): "ורדפו מכם חמשה מאה", דהיינו שחמשה מישראל יכולים לנצח במלחמה מאה איש.

     והנה המשיך רבי שלום אצל יעקב היו באותה שעה שבעה עשר נפש: הוא עצמו, אחד עשר בניו, ארבע נשותיו ודינה ביתו, ואילו עשיו הלך לקראתו עם ארבע מאות איש, נמצא שעל פי החשבון של "ורדפו מכם חמשה מאה", אין במחנהו של יעקב מספיק אנשים כדי לנצח את עשיו וחילו.

     משום כך חילק יעקב את משפחתו לשני מחנות, המחנה הראשון היו בו עשרה אנשים ובמחנה השני שבעה, והיה סבור יעקב שכאשר יראה עשיו את הדבר יעשה אף הוא כך ויחלק את אנשיו לשני מחנות מאתיים איש בכל מחנה.

     אם כך המשיך הרבי כאשר יבוא המחנה האחד של עשיו להילחם במחנה הראשון של יעקב ינצחו העשרה את המאתיים ולאחר מכן יצטרפו עשרת המנצחים למחנה השני וביחד יכו את הנותרים בקלות. לפי זה סיים רבי שלום - יש לפרש את הפסוק כך: "אם יבוא עשיו אל המחנה האחת", כאשר יבוא עשיו אל המחנה הראשון, "והכהו" ינצחו עשרת האנשים את עשיו וחילו, ומשום כך בוודאי "והיה המחנה הנשאר לפליטה".

 

ויאמר אם יבוא עשיו אל המחנה האחת והכהו והיה המחנה הנשאר לפליטה (לב,ט) (מר אבישי יוחננוף)

וברש"י: "על כרחו כי אלחם עימו" מניין לרש"י שיצליח להינצל? אולי יכה עשיו את הראשונה ואח"כ יצליח גם על השנייה?

     אלא שיעקב זכר את דברי אמו "למה אשכל גם שניכם ביום אחד" שנתנבא שביום אחד ימותו יעקב ועשיו, ולכן פיצל יעקב את מחנהו לשנים וביניהם נתן מרחק הליכת יום, כעת גם אם יבוא עשיו והכה את המחנה הראשון שבו יעקב, מוכרח גם שעשיו ימות בו ביום ולא יספיק להכות את המחנה השני הנמצא מעברו במרחק יום.

 

סיפור תמים - עם מסר חמים. (לב,ט) (אברהם לוי)

וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים אֶל יַעֲקֹב לֵאמֹר, בָּאנוּ אֶל אָחִיךָ אֶל עֵשָׂו וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ: וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד... וַיַּחַץ אֶת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ... לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת: וַיֹּאמֶר, אִם יָבוֹא עֵשָׂו אֶל הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ, וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה: וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב, אֱלֹהֵי אָבִי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי אָבִי יִצְחָק... הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו... וַיִּקַּח מִן הַבָּא בְיָדוֹ מִנְחָה לְעֵשָׂו אָחִיו: (בראשית ל"ב ז' - י"ד).

     פרשת השבוע פותחת בסיפור היסטורי - מאוד פיקנטי ודרמטי, התורה מרחיבה את היריעה ויורדת לפרטים ופורסת לנו את כל הנתונים, ו כדלהלן: יעקב אבינו מקבל ידיעה מכלי ראשון שאחיו היקר עשיו ופמלייתו הכבירה בדרך אליו. אלא שהמפגש לא הולך להיות עם נשיקות וחיבוקים וחיוכים וסוכריות - כמו שקורה בכל מפגש של אחים עם תו תקן, אלא עשיו מגיע לפגישה עם כלי מלחמה כבדים ומאות חיילים, כאשר לנגד עיניו ניצבת מטרה אחת. להרוג את יעקב וכל משפחתו, ולנקום בו על הבכורה והברכות. כאשר הגיע הבשורה הקשה לאוזניו של יעקב - הוא הצטער מאוד מעומק הנתונים, והחל להתכונן לפגישה "המרגשת" עם אחיו - בארבעה מישורים:

1) יעקב חילק את משפחתו וממונו לשניים כדי לבטח לפחות חצי מהם, שהרי בזמן שעשיו וחילותיו יתבייתו על קבוצה אחת ויכוונו לעברה את כל הארטילריה, באותו זמן הקבוצה השנייה תוכל לברוח - וכך היא תינצל.

2) יעקב פתח בתפילה נוקבת לבורא עולם והזכיר את זכות אבותיו הקדושים, וביקש מה' שיצילו וישמור אותו מכל רע.

3) יעקב הכין דורון מכובד ושידר אותו לעשיו אחיו, כדי לרכך את ליבו ולטשטש את עיניו ולשכֵּך את זעמו הגדול.

4) יעקב לא לקח סיכון - והכין עצמו לקרב ומלחמה עם עשיו, על הצד שעשיו יפתח עליו במלחמה וינסה להורגו.

     עד כאן ההיסטוריה של "מפגש יעקב ועשיו" - מפגש שהתרחש לפני אלפי שנים. אלא שהתורה הקדושה החליטה שכל יהודי חייב לדעת את הסיפור העסיסי הזה - ולכן היא חקקה אותו בתוך דפיה, לדורות עולם.

     והשאלה נשאלת: כל יהודי יודע שהתורה אינה ספר היסטוריה ולא אוסף מפגשים מרתקים, ובין דפיה נכנס רק מה שיש בו תוכן רוחני ומוסר השכל לדורות. אם כן מה כל כך מיוחד במפגש של יעקב ועשיו - עד כדי שהוא זכה לעלות לבמה ולהיחקק בספר התורה לנצח נצחים? איזו עבודת ה' אנו אמורים לשאוף ולשלוף מהסיפור הזה?

     התשובה פשוטה: מי שיש לו עיניים רוחניות ובריאות רואה כאן "המון" הדרכה והשקפת עולם - אשר נחוצים לכל אדם יהודי, בבחינת "מעשה אבות סימן לבנים".

א) השתדלות! בזמן שנודע ליעקב אבינו שעשיו אחיו בא לקראתו עם פלוגת לוחמים, הדבר ראשון שהוא עשה זה לחלק את העם והממון לשתי מחנות - כדי לצמצם את היקף הסכנה, ומכאן אנו למדים יסוד גדול: כאשר נקלע אדם לבעיה או צרה חלילה, אל לו להתחמק מהבעיה באמצעות המילים הכבירות "יהיה טוב"... ה' יעזור... הכל מלמעלה... אל לו לטמון את הראש באדמה ולסמוך על הנס ולצפות שמלאכי עליון יגוננו עליו ויעשו עבורו את העבודה, אלא גם אם זכויותיו רבות - ואפילו אם קוראים לו יעקב אבינו, עליו להתאמץ כפי שידו משגת ולעשות את כל התחבולות כדי להציל את עורו וממונו, ולמזער את הסכנה עד כמה שיוכל. ורק כאשר כלו כל הקיצים ואין לאדם שום דרך התגוננות, אזי יסמוך על הנס.

     כאן המקום לציין ולצנן ולסנן נקודת מחשבה מאוד עמוקה ועקומה, אשר היצר מפיל בה רבים ונכבדים: פעמים רבות האדם מתלבש באצטלא של "בעל ביטחון" אשר סומך על ה' שיעשה לו נס, אך בעצם לא מדובר בבעל ביטחון - אלא בעצלן אשר אין לו כוח להשקיע אנרגיה ולהתאמץ קצת. אלא שאותו עצלן לא אוהב להגיד על עצמו "אני עצלן". יותר נעים לו לומר שהוא "בעל ביטחון", הסומך על אלוקיו שיהיה טוב. לכן חובה על האדם לבחון את עצמו בכל פעם האם הביטחון שלו הוא אמתי - מתוך התבטלות לה' ואמונה שהכל מלמעלה "הן לטוב והן מוטב", או שמא מחמת שהוא מתעצל לפעול - הוא עוטה על עצמו את הכיסוי שנקרא "ביטחון".

     האמת היא שבעניינים גשמיים האדם מאוד ער וזהיר, ואין הוא חשוד להפקיר את ממונו במסווה של "ביטחון". מי שיש לו מינוס בבנק או חור בארנק או שהתפוצץ בביתו צינור ענק, אין ספק שהוא יפעל במרץ לסדר את התקלה, ולא יעצום עיניו - ויבטח בה' שיהיה בסדר. מתי היצר מטלטל ומבלבל את האדם? ברוחניות. בזמן שמתגלית תקלה בחינוך הילדים או כאשר יש בעיה בנושא שלום בית, או אז יצר הרע בא לאדם ולוחש לו: מושיל'ה, אל תשפיל את עצמך וכבודך ואל תעשה עסק מהבעיה. תאמין שהכל מלמעלה... תתחזק בביטחון ותבטח בה' שיהיה טוב, ותן לזמן לעשות את שלו. מכירים את התופעה? מי שלא מכיר שלא ייבהל - משום שאפשר לספק לו הרבה "מסמכים חיים" לעניין, שהרי רבים מהנוער המרוסק והמפורק וכן הרבה גרושים וגרושות - הינם תוצאה של בעלי ביטחון מדומה שהיו בעצם עצלנים בחינוך הילדים - או חבר'ה עם אף למעלה שלא רצו להקריב את כבודם ולחזר אחר השלום עם בן זוגם. ובמקום שהתינוקות הללו ינסו להתמודד עם הבעיה ולפתור אותה, תחת זאת הם עטו על פניהם החסודות את המסווה של "בעלי ביטחון" הבוטחים בה' שיהיה בסדר "ונתנו לזמן לעשות את שלו", ואכן הזמן עשה את שלו. נישואיהם עלו על שרטון, וחינוך ילדיהם ירד לטמיון. ואם כבר נכנסנו לנושא של "ביטחון" רצוננו להשחיל כאן הגדרה מאוד נפלאה בעניין, אשר לא רבים יודעים אותה: מי שיצא לסידורים ופספס את האוטובוס והוא על קוצים - והוא בוטח בה' שהוא יספיק להגיע לבנק לפני שייסגר, לא בטוח שהוא בעל ביטחון באמת. מדוע? משום שאין לו ברירה אחרת - והוא מנסה להשתמש בביטחון בתור סגולה לתפוס את הבנק. ומה גדולה היא זו? אלא צריך האדם לומר לעצמו כך: פספסתי את האוטובוס ואיני בטוח שאספיק לתפוס את הבנק לפני הסגירה. אומנם אני מאוד חפץ להספיק להגיע לבנק, ואני מבקש מה' שיעזרני בעניין. אלא שאני בוטח בה' ומאמין שמה שלא יהיה - זה הכי טוב בשבילי. מי שחושב כך, אין ספק שהוא בעל ביטחון בה'.

     [אומנם יש סוג נוסף של ביטחון - שאדם משליך יהבו על הבורא "ובטוח" שהבורא ימלא את רצונו. אך זו דרגה מאוד גבוהה אשר היא תוצאה של חיבור אמתי עם הבורא, ולא מדובר במצב שהאדם נמצא בבעיה - והוא מנסה להפעיל את הביטחון "כסגולה" ליציאה מהסבך].

     ב) תפילה! יעקב אבינו מלמדנו שחוץ ממה שעל האדם לפעול במישור ההשתדלות ולנסות למזער ולמנוע את הסכנה עד כמה שידו משגת, עליו לפעול במישור נוסף ולעמוד בתפילה לפני הבורא ולעורר זכות אבות, ולבקש מה' שיושיעו ויצילו. שהרי התפילה זה הנשק הכבד של האדם היהודי ובאמצעות התפילה בכוחו לחולל את הניסים הכי גדולים ולהינצל מהמצבים הכי סבוכים וקשים, ואפילו אם האדם המתפלל אינו צדיק. הראיה הגדולה ביותר, זה "מנשה". מנשה היה רשע גדול אשר הגיע לעוצמה גדולה של רשעות, הוא רצח את סבו הנביא אלישע ועשה כל פשע ורשע שבעולם, ומובא בחז"ל שבשביל העבירות שלו לבד - כבר היה צריך להחריב את בית המקדש. ולמרות זאת, כאשר הרשע הזה נתפס על ידי מלך אשור והוכנס אל הסיר הלוהט והוא ביקש מאלוקים שיושיעו, נעשה לו נס ובאה רוח חזקה ושלפה אותו מהסיר. לא יאומן! עומד מנשה הרשע בתפילה, בלי כובע וחליפה, בלי מניין, בלי בית כנסת, בלי גַרְטֵל ובלי מקווה וללא הכנה מקדימה, ואלוקים עונה לתפילתו ועושה לו נס גדול. איך זה יתכן? הוא אשר אמרנו. כוחה של תפילה בעת צרה רב ועצום - והוא מפתח לכל הישועות, ואת המפתח הזה הפעיל יעקב כנגד עשיו.

     ג) דרכי שלום! לפני שיעקב ניגש למלחמה עם עשיו ואנשיו - הוא שלח לו דורון גדול וניסה לרכך את כעסו ולשכך את חמתו. ולכאורה מדוע? הרי מדובר בעשיו הרוצח אשר בא לקראתו עם ארבע מאות שכירי חרב. אם כן למה שלא ילחם בו ויחסל אותו אחת ולתמיד? לשם מה הוא צריך להשקיע ממון רב ולשחד את הרשע הזה? יעקב אבינו מלמדנו יסוד גדול: אפילו אם יש לאדם את הסיבות הכי טובות והכי מוצדקות להיכנס למלחמה עם השני, אפילו אם הוא הצדיק והצודק - ואילו השני הוא הפריץ והעריץ, לפני שהוא ניגש למלחמה עם אותו פריץ ותולה אותו על איזה עציץ, עליו לנסות את כל הצעדים האפשריים כדי לשמור על השלום ולמנוע את המלחמה. לשלוח לאותו רשע איזו מתנה כובשת ויוקרתית, לפרגן ולתת לו כבוד ולהראות לו שהוא "כאילו" יקר וחשוב לנו, ורק אם כלו כל הקיצים וכלום לא עוזר להפעיל את רחמי הרשע - ועדיין הסכנה נראית באופק, או אז יש להפעיל את השלב האחרון, שלב המלחמה. ומכאן אנו למדים עד כמה גדול כוח השלום, ועד כמה חשוב לאחוז בו בכל מחיר. האמת היא שהמסר החד והברור הזה - הוא בעצם מדרש מפורש (תנחומא שופטים סימן י"ח), אשר זה תוכן דבריו: גדול כוח השלום שאפילו לשונאים אמר הקב"ה לפתוח להם לשלום - ואפילו בזמן מלחמה כאשר באים האויבים המרצחים להילחם בנו גם אז אנחנו מצווים לקרוא להם לשלום - וכפי שנאמר כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם (דברים כ' י'), ומדובר בכל מלחמה - בין מלחמת רשות ובין מלחמת מצווה (רבנו בחיי דברים כ' י').

     כאן המקום להשחיל פרט פצפון, המכיל בתוכו המון: כל אדם יהודי מבין שכל השקעת ממון בעבודת ה' איננה לריק. אנשים קונים אתרוג הדור במחיר ענק, תפילין וסידור בהון עתק, הם שמחים להשקיע ממון על המצוות, ומרגישים סיפוק רוחני עצום מכך. חובה לדעת שהשקעה למען "דרכי שלום" חשובה בשמים לא פחות, שהרי היא כוללת בתוכה גם עניינים של בן אדם לחברו וגם עניינים של בן אדם למקום, ואין ספק שהיא משמחת את בורא עולם עד מאוד.

     יהודי יקר! הידעת? כל התורה עצמה בנויה ומבוססת על "דרכי שלום", וכפי שדרשה הגמרא את הפסוק "וכל נתיבותיה - שלום" (גיטין נ"ט ע"ב). ושמא יאמר אדם שכל עניין של דרכי שלום נועד "לשמר את השלום הקיים". אך אם חלילה השלום כבר הרוס והאנשים כבר אויבים זה לזה, אזי אין חובה מוטלת על אחד הצדדים להתאמץ למען הפיוס. צר לנו לומר, אך טעות ביד החושב כך! מי גילה לנו זאת? השל"ה הקדוש אשר כתב את המילים הבאות (שער האותיות אות בי"ת - ערך "בריות"):   * בואו וראו כמה גדול כח השלום... ואמרו חכמינו ז"ל הוי מקדים בשלום כל אדם (אבות פ"ד מט"ו). מהו 'בשלום כל אדם'? [ללמדך], אפילו אם אתה רואה שלבו עליך, הוי מקדימו לשלום. שאם אתה עושה כן, תגרום שיאהבך. ולא עוד, אלא אפילו שאינו נכנע להשלים עִמך, ה' מוסרו ומכניעו תחתיך... * צריך לו לאדם להיות אוהב שלום ורודף שלום, כמו שנאמר 'בקש שלום ורדפהו'. בקש עם אוהבך,

 

"קטונתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך".(לב יא)

     ובעניין זה מפרש האור החיים הקדוש ענין ה"חסדים" וה"אמת" כי לפעמים יתחסד ה' עם האדם שגזלו ממנו ומשיב לו ממקום אחר וירחמו תמורת הנחסר ממנו, אבל כל זה חצי נחמה לנגזל, כי תמיד הוא חושב בחסרונו אשר גזלו הגזלן, ואומר לעצמו כי טוב יותר היה לו לא היה נגנב ממנו, והיה לו את הדבר הנגזל וגם את מה שניתן לו עתה. אבל אם הקב"ה משלם לנגזל מהגזלן עצמו שיוציא בולעו מפיו, נחמה זו נחמה שלמה היא.

     וזה מה שנעשה ליעקב ששילם לו הקב"ה נכסי הגזלן עצמו, לבן הארמי, דכתיב "ויצל ה' את מקנה אביכם ויתן לי", שהוציא בולעו מפיו של לבן. וזה לא רק חסד להציל את יעקב, אלא קיום מדת האמת שהגזלן ישלם ויחזיר את הגזלה, ואת זה זכה יעקב אבינו לראות ולהרגיש - את חסד ה' ואת מדת האמת של הקב"ה.

 

כי במקלי עברי את הירדן (לב,יא) (אוצר אפרים)

     מובא בספר "נפשות חסידיו" להג"ר אברהם יעקב בומבך שליט"א. שמעתי מהרב החסיד ר' אליעזר דוד פרידמן שליט"א ששמע ממרן בעל "אמרי חיים" זצ"ל, שפעם אחת בערב יום כפור ביקש אדמו"ר בעל "צמח צדיק" סכום כסף גדול מגביר מסוים. ואמר לו: עכשיו הזמן שאף אחד לא חושב על כסף, ואם אני מבקש ממך כעת מעות, עליך להבין שהדבר נחוץ מאד. הלה לא נענה לבקשת הרבי. ביקש הרבי מחסיד כפרי, יהודי פשוט בשם משה לייב ז'ערעוער שייתן לו הסכום הזה. נענה החסיד מיד לבקשתו. מהיום ההוא ירד העשיר מנכסיו מטה מטה, ומשה לייב התעשר ונחל הצלחה גדולה בכל עסקיו. לרגל עסקיו היה נוסע לווינה עיר הבירה. בהיותם בווינה היו מתאספים הסוחרים החסידים יחד לסעודה שלישית של שבת, חמדו להם מכיריו לצון, ודחקו במשה לייב שיאמר לפניהם דברי תורה. משה לייב סירב באמרו אינני בר אוריין ואיני ראוי לומר תורה. אך הם דחקו בו ואילצוהו לומר "תורה". כידוע הייתה ווינה עיר מודרנית, וכמה מן הסוחרים שלא היו מצוינים ביראת שמים, התירו לעצמם לעשות שם מעשים שלא היו עושים במקום מושבם. היה זה בפרשת וישלח. אמר להם משה לייב על הפסוק "כי במקלי עברתי את הירדן" אם אדם מתחיל להקל במצוות, סופו שיעבור על כל התורה. המעשה הגיע לאזני ה"צמח" ובבוא משה לייב לויז'ניץ שאלו הרבי האם אמרת "תורה" בווינה. משה לייב רעד כולו מפחד הרבי והתנצל. הסוחרים אילצוני להגיד תורה נגד רצוני. שאלו הרבי מה אמרת. חזר משה לייב על ה"תורה" שאמר. אמר לו הרבי, הרי טוב אמרת.

 

הצילני נא מיד אחי מיד עשיו ( לב, יב) (אהרון כהן)

     צריך ביאור הכפילות 'מיד אחי מיד עשיו' הרי ידוע שאחיו שזה עשיו ועשיו זה אחיו?

     אפשר לתרץ בצורה חלקית ע"פ דברי הזהר שאומר שכשאדם מתפלל הוא צריך לומר את תפילתו בצורה ברורה ולפרט את דבריו וא"כ פה היה צריך להסביר דבריו ולומר שלאחיו עשיו הוא מתכוון אע"פ שאין לו אח אחר. אבל קשה דא"כ היה צריך לכתוב מיד אחי עשיו ולא מיד אחי מיד עשיו ומדוע כתוב פעמים את המילה "מיד"? עוד יש להקשות שבסוף מוזכר (פרק ל"ג פסוק ט"ז) שעוד באותו היום עשיו עזב את יעקב וצריך להבין מה המשמעות בזה? והנראה לומר שיעקב ביקש מה' שהוא לא רוצה לא רעה ולא טובה מעשיו שגם טובתם של רשעים רעה היא ולכן ביקש גם הציליני נא מיד אחי הכוונה אם הוא יתנהג אלי כאל אח וגם אם יתנהג אלי כמו עשיו הרשע. ובאמת המעיין בהמשך הפסוקים רואה שבהתחלה רצה להרגו ואח"כ רצה להתחבר אליו וללכת יחד אתו ויעקב סרב כמובן. והתורה באה ומדגישה שה' שמע לתפילתו ועוד באותו היום עשיו הלך לדרכו הר שעיר ועזב את יעקב.

 

 הצילני נא מיד אחי מיד עשיו (לב,יב) (מר אבישי יוחננוף)

     המפרשים הקשו: מדוע אומר יעקב: "הצילני נא מיד אחי מיד עשיו", והרי היה לו רק אח אחד, ואם כן אחרי שאמר "מיד אחי", שוב לא היה צריך להוסיף ולומר "מיד עשיו"?

     אך העניין יתבאר בהקדים את משלו של רבי משה סופר וזה תוכן המשל: השמש והרוח התערבו ביניהם מי משניהם יצליח להוריד את מעיל הפרווה מעל ההולך בדרך. הרוח נשבה והתקיפה במלוא עוצמתה אבל להוריד את הפרווה לא הצליחה. אדרבא, ההולך התכרבל עוד יותר באדרתו, והצמידה על גופו. לשווא כילתה הרוח את כוחה. אחר כך ניסתה השמש את מזלה. יצאה מנרתיקה ושלחה גלי חום לוהט על עוטה הפרוה. הלה טבל בזיעה, קמעה החל משתחרר מאדרתו, עד שהסירה כליל מעליו.

     והנמשל מובן, קרירות הגויים כלפי היהודים, מחזקת ומחשלת את נאמנות היהודים לתורתם ומורשתם, לעומת זאת החמימות של הגויים, היא זו שגורמת בסופו של דבר להסיר ולפרוק מעל היהודים את עול התורה הקדושה.

     מעשה בגר"ש קפלן שנילווה אל הרב מבריסק זצ"ל, בעלותו ארצה סיפר על אחת מחוויותיו באותה נסיעה. בהיותם באוניה בדרך מאודסה לתורכיה היו עמם עוד בני תורה רבים. הם דאגו מראש שהאוכל שיוגש להם בדרך, יהא בהכשר כיאה לבני תורה. היחיד שלא הסכים לטעום מהאוכל שהוגש שם היה הרב מבריסק זצ"ל. גם לבני ביתו ולילדיו שהיו בגיל הרך לא הרשה לאכול מהמזון שהיה באוניה.

     יום אחד ניגש רב החובל אל הרב, לברר מדוע הוא נמנע מלאכול. רב החובל שדיבר בשפה הרוסית נזקק למתורגמן שיעביר את דבריו אל הרב זצ"ל, וכששמע באמצעות המתורגמן (שהיה הרב קפלן) שהרב חושש לטיב כשרות המזון, הציע שהרב ישלח שליח שירד לבטן האוניה ויוציא מבריכת הדגים אשר שם, דג חי ויבדוק אם הוא כשר. אחר כך יסור למחסן שעל יד המטבח ויקבל כלים חדשים שעדיין לא בושל בהם, ובמו ידיו יקלף לעצמו תפוחי אדמה ושאר ירקות ויבשלם בעצמו בסירים חדשים. לאחר הרהור קל השיב הרב זצ"ל: "שיהיה עבור הילדים". ובטרם שלח את הרב קפלן לבצע המשימה, אמר לו: "ראה, להדליק בעצמך את הגז כדי שלא ניכשל בבישולי עכו"ם (עובדי כוכבים ומזלות גויים). ואם הגוי בעצמו יבעיר את הכיריים, כבה אותם והדלק אתה את הגז". ירד הרב קפלן אל תוך בטן האוניה, ועשה את הכל כמצווה. כאשר ראה רב החובל שהוא מכבה את הגז ומדליק מחדש, שאלו: "למה אתה חושש, לבישולי עכו"ם? אני יהודי!" כאשר חזר הרב קפלן וסיפר את הדבר לרב מבריסק, הגיב הרב בהתרגשות: "מה האם באמת הוא יהודי, באמת הוא יהודי?!" ומיד הוסיף ואמר: "עכשיו נגולה אבן מלבי. מאז בא אלי רב החובל הייתי מוטרד מאד מהמחשבה מדוע הגוי הזה דואג כל כך לילדים שלי? עכשיו ששמעתי שהוא יהודי נחה דעתי".

     המסקנה הנובעת מהסיפורים הנ"ל, שדווקא רדיפת הדת היא זו שחישלה את נאמנות היהודים לתורתם ולמורשתם, ואילו הסכנה הגדולה הייתה דווקא ב"חסד לאומים" מדומה, העלול להמית עלינו את החטאת ופריקת עול מלכות שמים חס ושלום. כן העניין אצלנו מתרץ בעל "בית הלוי" שכאשר שמע יעקב שעשיו בא לקראתו, הבין שעשיו יתנהג עמו באחד משני האופנים: או שילחם עמו במטרה להורגו, או שיתפייס עמו ויבקש שישבו יחדיו בשלוה.

     יעקב פחד משתי אפשרויות אלה גם יחד. להרג בוודאי שלא רצה, אך גם טובתו ואהבתו של עשיו לא היו רצויות לו. ולכן נאמר: "וירא יעקב מאד ויצר לו". "וירא" על הספק שמא יהרגנו עשיו, "ויצר לו" שמא מתקרב אליו כאח. מעתה מובנת גם כן הכפילות שבתפילתו: "הצילני נא מיד אחי מיד עשיו" יעקב מבקש מהקב"ה שיצילנו משתי ידיים אלו, מיד האח האוהבת כביכול וטומנת באמתחתה להעביר את ישראל מיהדותם, ומיד רשעותו ואכזריותו של עשיו הרשע הרוצה להורגנו לבל יישאר שם ישראל עוד חס ושלום. ואפשר שלכך הקדים ואמר: "מיד אחי", ורק לאחר מיכן אמר: "מיד עשיו", אף שלכאורה היה לו להקדים את שם אחיו ורק לאחר מיכן את יחוסו, כדי לרמוז לנו שהשמד הרוחני הוא שמד נצחי, מה שאין כן השמד הגשמי.

     השם יתברך יזכנו לגאולה השלמה רוחנית וגשמית, ויאמר די לצרותינו ויחיש לגאולינו גאולת עולם, אמן כן יהי רצון.

 

הצילני נא מיד אחי מיד עשיו (לב,יב) (הרב ש. מנדל)

     רבי יעקב "בעל הטורים" מגלה כי בפסוק זה מרומז בקשה להינצל לעתיד לבוא מגזרותיו של המן הרשע שכן "הצילני נא מיד" ראשי תיבות "המן".

     ויש שמפרשים שעוד מרומז בפסוק זה במילת "נא", להינצל מאותם רשעים ששמם מתחיל באות "נ", דהיינו: נבוכדנצאר, נבוזראדן, נירון קיסר. וכן באות "א" אחשוורוש, אספסיינוס, אנטיוכוס, ואדריינוס קיסר.

 

הצילני נא מיד אחי מיד עשיו (לב,יב) (הרב ראובן שמעוני)

     מקשים מדוע צריך לחזור יעקב אבינו ולומר אחי ועשיו, הלא רק אח אחד היה לו? ובזוהר הקדוש מפרש שהאדם צריך להתפלל לפני הקב"ה תפילה מפורטת כמה שיותר.

     ומעשה מובא במדרש על יהודי שעלה לירושלים ובדרך התעייף ולכן ביקש מהקב"ה שישלח לו חמור. עבר שם סרדיוט רומאי שאתונו המליטה עַיִר. אמר ליהודי בא הנה, כך את העיר על הכתפיים ותעלה לירושלים. היהודי בקש חמור וקבל חמור... ומה הייתה הבעיה? שלא התפלל תפילה מפורטת. וכבר הקשה הגה"ק ר' משה מידנר זצ"ל מדוע צריך להתפלל תפילה מפורטת, וכי הקב"ה לא יודע מה אני צריך? אלא, הסביר ר' משה, כאשר ילד גנב את האפיקומן ואביו הבטיח לו מכונית. הולכים לקנות את הצעצוע והנה הילד מקפץ וקורא, את זה אני רוצה וגם את זה ובעצם לא, דווקא את זה. מפני שאביו כל כך קרוב אליו מרשה לעצמו הילד להתנהג בצורה זו. לעומת זאת, אם קבל הילד "מאה" במבחן והמלמד אומר לו, אחה"צ תבוא איתי ונקנה לך מכונית. מגיעים לחנות והילד עומד בביישנות גדולה. ומדוע? והלא זו אותה חנות, אותה מכונית ואותו הילד. ההבדל נעוץ במרחק שילד מרגיש מהמורה מול הקרבה שהוא מרגיש כלפי האבא. אומר ר' משה מידנר, שהקב"ה מבקש מיהודי דבר אתי פתוח, דבר אתי כמו בן, ואני אענה לך כמו אבא. אבל אם אתה מדבר איתי כמו תלמיד אני אענה לך כמו מורה. וא"כ, אומר הזוהר הקדוש, יעקב אבינו רצה להתפלל כמה שיותר ברור ומפורט כדי שהתפילה תתקבל. לכן הדגיש מיד אחי מיד עשיו.

 

ואתה אמרת היטב אטיב עמך... (לב',יג') (מתוק מדבש עלון 8)

     אמונה של אדם משתקפת אפילו בתשובתו לשאלה "מה שלומך?" אם אדם עונה "שלא יהיה יותר גרוע" וכיו"ב, בשמים אומרים "מה? למרות הבריאות שקיבלת, הילדים, הפרנסה אתה עוד מתלונן? טוב, אז אם כך, בוא ותראה מה זה באמת גרוע..." ואם יהודי עונה "ברוך ה'... תודה לא-ל הכול דבש..." בשמים אומרים "מה, למרות הקשיים שלך אתה מודה לקב"ה...? אז אם כך בוא ותראה חמוד מה זה באמת דבש..." לפי זה מבאר ר' יחזקאל מקאזמיר זיע"א את הפסוק "ואתה אמרת היטב" אם תמיד אתה מודה לקב"ה כאילו שהכל "היטב" התוצאה תהיה שבשמים יאמרו "איטיב עמך"...טובה וברכה עד בלי די...

 

ויקח מן הבא בידו מנחה לעשיו אחיו עזים מאתיים ( לב, יד) (ישראל גולד)

     הסביר בעל ה'שפת אמת' דאיתא במדרש בשני הפרים בהר הכרמל, שהפר שעלה בגורל לשם הבעל סירב לזוז ממקומו, ואף לאחר שאמר לו אליהו שכשם ששמו של הקב"ה מתקדש ע"י הפר לה' כך מתקדש על ידך עדיין סרב הפר לזוז, עד שמסרו אליהו במו ידיו לנביאי הבעל. כמו כן אף במנחה לעשיו הבהמות שעלו בגורל לא רצו ללכת לעשיו וזה מה שכתוב אח"כ ויתן ביד עבדיו שנאלץ יעקב ליטול אותם ולמוסרם בעל כורחם. (שפ"א ליקוטים).

     פעם נסע הגאון הצדיק ר' יוסף בר סולובייציק בעל ה"בית הלוי" ברכבת והגיע זמן מנחה. אחד היה חסר למניין שני משכילים שנסעו בקרון משראו כי רוצים לצרפם למנין נשמטו ועזבו את הקרון. משחזרו אמר להם ר' יוסף בר: תמיד תמהתי על דברי המדרש שהיו ליעקב כל כך הרבה עדרים שהיה צריך ששים ריבוא כלבים לשמור עליהם. וא"כ כאשר שלח לעשו מכל הבהמות: עזים תיישים רחלים אילים פרים ופרות ולמה לא שלח לו גם כלבים לשמור על העדרים? אלא שעכשיו ראיתי מעשה ומצאתי תשובה. בוודאי רצה יעקב לשלוח גם כלבים אבל דרכם של כלבים לברוח מן המנחה...

 

ויַקח מן הבא בָידֹו מנחה לעשו אחיו (לב,יד)(תפארתיהונתן)

     יש להבין מדוע יעקב ביקש לתת מתנה לאיש רשע כל כך? וכן לשון הפסוק: "מִּן הַבא בְיָדוֹ" צריך ביאור. ויש לפרש, שהרי כל ריבוי ממנו של יעקב הגיע לו מחמת ברכת יצחק אביו, ויצחק ברך את יעקב בגלל שחשב שהוא עֵשו - שהביא לו ציד, והסיבה שיצחק חשב שהוא עֵשו – הואיל וידי יעקב היו שעירות באותו זמן. ולכן יעקב הביא לעֵשו מתנות, כיון שמבחינה מסוימת הבהמות היו שייכות גם   לעֵשו, שהרי ברכה נגנבה ממנו. וזה מה שכתוב "וִּיַקח מן הבא בְיָדוֹ " – היינו מחמת יָדוֹ , שבגלל היותה שיערה יצחק חשב שהוא עֵשו...

 

"כי יפגשך עשיו אחי ושאלך לאמר למי אתה ואנה תלך ולמי אלה לפניך: ואמרת לעבדך ליעקב, מנחההיא שלוחה לאדוני לעשיו" [לב, יז-יח]. (מעיין השבוע).

     מסופר על אחד מזקני דורנו, שזכה ובצעירותו לקחו אביו עימו לעיירה ראדין, כדי לקבל ברכת הגאון הצדיק החפץ חיים זצ"ל. שמע אחד משכניו שמתעתד הוא לנסוע אל החפץ חיים, והביע רצונו להצטרף לנסיעה. אותו אדם התרחק בעוונות משמירת המצוות, ואף שבנו הגדול למד בישיבת ראדין הנה את בניו הקטנים שלח לבתי ספר חילוניים. ברם, לא מכבר פוטר מעבודתו ופרנסתו שבתה, ועד פת לחם הגיע. כששמע ששכנו נוסע אל הצדיק הנודע החליט להצטרף למסע - יקבל ברכה לפרנסה, וגם יבקר את בכורו הלומד שם בישיבה. הגיעו לראדין. האב הציג את בנו (מספר הדברים) בפני הצדיק, שהעניק לו את ברכתו. השכן עמד מן הצד. פתח האב ואמר: "יש כאן עוד יהודי, שמבקש ברכה לפרנסה". החפץ חיים אף לא חננו במבט, ואמר כמדבר לעצמו: "כשהייתי ילד הייתה אמי הצדקת שולחת אותי עם שחר ללמוד תורה, אל ה'חדר', ומציידת אותי בכריך. ביום בו לא הלכתי ל'חדר', לא קיבלתי את הכריך... אם ילך אל ה'חדר', יקבל את ה'כריך'. אם ישמור את המצוות, תהיה לו פרנסה..." נבוך הלה מרוח קדשו של הצדיק, פסע קדימה והתגונן: "רבי, יש לי כאן בן שלומד בישיבה..." הצדיק לא הביט לעברו. הפטיר כאילו לעצמו: "כן, את זה שולחים לפה, ואת זה שולחים לשם..." הלה החוויר, והחפץ חיים שב ואמר: "חזור ל'חדר', ותהיה לך פרנסה".

     והוסיף ואמר: "בתחילת פרשת וישלח, מצאנו שיעקב אבינו שלח דורון לעשיו. הפקיד את עבדיו על העדרים ואמר להם: "כי יפגשך עשיו אחי ושאלך לאמר למי אתה ואנה תלך ולמי אלה לפניך, ואמרת: לעבדך ליעקב, מנחה היא שלוחה לאדוני לעשיו. ויצו גם את השני, גם את השלישי, גם את כל ההולכים אחרי העדרים לאמר: כדבר הזה תדברון אל עשיו במוצאכם אותו". ולכאורה, יש לתמוה מה פשר ריבוי השאלות: "למי אתה, ואנה תלך, ולמי אלה לפניך". ומדוע הוצרך הכתוב לספר ולהדגיש שציווה כן גם לשני וגם לשלישי וגם לכל השאר?! אך העניין הוא, שהאבות הקדושים השרישו אמונה, וקרבו בני אדם תחת כנפי השכינה. ובוודאי לימדו את עבדיהם להכיר את בורא העולם ולעבדו. ושנינו "המוכר עבדו לנכרי, קונסים אותו (לפדותו מרשותו של הנכרי) עד עשרה בדמיו!" ומדוע, מפני שתחת רשותו של הנכרי לא יוכל לקיים מצוות כדינו. ועתה, שלח יעקב אבינו עדרים כדורון לעשוי, והפקיד עליהם מעבדיו. והבין שאחיו יחקור וישאל האם עבדים אלו בכלל הדורון הם, אם לאו. וזהו שאמר יעקב: "כי ישאלך עשיו אחי למי אתה", כלומר אתה בעצמך- האם כלול אתה בדורון, "ולמי אלה לפניך", למי הדורון מיועד. "ואמרת, לעבדך ליעקב", אני שייך ליעקב, אותי אינו מוכן לשגר כדורון, מפני שירחיקני בכך מדת האמת, ורק הבהמות "מנחה היא, שלוחה לאדוני לעשיו", אבל אני שב אל אדוני להתחנך לאורו ובדרכו! וכך ציווה לשני ולשלישי, לכולם, על איש מהם לא ויתר! החפץ חיים סיים דבריו, באמרו: "אם כך היה יעקב אבינו זהיר אף בעבדיו, לשמרם שלא יסטו מדרכו- כמה זהיר היה בבניו, לחנכם בדרך ה', לתורה ולמצוות. ואכן, היו כל בניו לימודי ה', שבטי יה, עדות לישראל על השקעתו העצומה בחינוכם! ואילו כיום, בעוונותינו כי רבו, סוטים אבות רבים מדרכו של יעקב אבינו, ומוסרים את בניהם לחינוך כופר, בו לומדים הם להתנכר ואף לבוז לכל דבר שבקדושה..."

     נרעש האיש, והבטיח ברתת כי יוציא את בניו מבית הספר החילוני וישלחם לחינוך תורני. או אז האיר לו החפץ חיים פניו ובירכו בחום, ומאותו יום האיר כוכבו ונושע!

 

...ורוח תשימו בין עדר ובין עדר / הכל רוח וצילצולים (לב,יז) (הסופר קובי לוי).  

"וַיִּתֵּן בְּיַד עֲבָדָיו עֵדֶר עֵדֶר לְבַדּוֹ וַיֹּאמֶר אֶל עֲבָדָיו עִבְרוּ לְפָנַי וְרֶוַח תָּשִׂימוּ בֵּין עֵדֶר וּבֵין עֵדֶר":(לב,יז)

     וכתב רש"י - וְרֶוַח תָּשִׂימוּ - עדר לפני חברו  מלא עין, כדי להשביע עינו של אותו רשע, ולתווהו על רבוי הדורון...

     על מאמר רש"י זה דרש הגה"צ רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל ואמר: בא ונראה מה השביע את עינו של אותו רשע, כלום!  אוויר – רוח! כך הן כל תאוות העולם , רק דמיון כאילו יש לו ממשות, ובאמת כלום אין בו! ועל פי זה ראיתי שרצו להסביר את הטעם שאנו נוהגים לשים יד על העיניים בקריאת שמע, למען נדע כי רק האמונה בה' היא אמתית, וכל מה שאתה רואה בעיניך הוא מציאות זמנית ולא ממשית – רוח ואוויר המטעה את האדם .. וכמאמר שלמה המלך בספרו קהלת (א,ב) "הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל"...

     הסיפור הבא ימחיש עד כמה זה נכון : עזרא אזוגי היה רס"ר בכל רמ"ח אבריו שס"ה גידיו ובכל שערה שהזדקרה משפמו האדיר, שהפיל חיתתו על אלפי הטירונים שבקושי נשמו לידו. שמו הלך לפניו (גם מצדדיו וגם מאחוריו) כמי שיודע להשליט סדר משמעת גם בקרב קצינים ותיקים . דורות של חיילים מגדודי החי"ר הצנחנים וגולני עברו תחת ידיו המיומנות של רס"ר אזוגי נמוך הקומה, ודמותו המבריקה, המגוהצת למשעי והמסופרת כדבעי, הייתה ניצבת לנגד עיניהם במשך שנים רבות. הם תמיד זכרו לטובה את רצינותו מחד, אבל את אהבתו לכל חייל וחייל שהייתה באה לידי ביטוי בעיקר בתאי המעצר הגדודיים. שם הוא נתן להם הפסקות בשפע, דאג שהשקמיסט יעביר להם ממתקים ושתיה קלה פעמיים שלוש ביום, ובעיקר הרבה להתבדח עמם כדי לפוגג מהם את הלם המעצר. כולם ידעו שעמוק עמוק בפנים, מתחת לתחפושת הרס"ר מסתתר לו לב ענק וטוב.

     הזמן כידוע אץ רץ לו,  אחרי 35 שנות שרות הוא פרש מן הצבא ובאבחה קצרה אחת, הפך בוקר אחד, רס"ר אזוגי המיתולוגי לאזרח פשוט מן השורה, ללא הילה וללא אלפי טירונים הסרים למרותו. נכון, העיתונות הצבאית פרגנה לו עם המון תמונות, אבל גם עיתונים נשכחים ונעלמים כידוע. "אני פנסיונר דשן" חשב לעצמו, הפקדתי בבנק כמיליון וחצי ₪ פיצויים ושאר קרנות וזכויות, ויש לי זמן מספיק כדי להשקיע קצת בעצמי. נו, אז מה אני עושה עם עצמי? ובכן, מכאן הייתה קצרה הדרך לכמה עסקאות והשקעות עם הממון שצבר, אבל יש עדיין המון זמן פנוי, וההחלטה נפלה לנתבו לעבר בית הכנסת.

     האזרח אזוגי התחיל לפקוד את בית הכנסת השכונתי ומהר מאד למד את התפילות, הרגיל את עצמו לקרוא תהילים, ובין מנחה לערבית האזין בקשב רב להלכות שלימד רב בית הכנסת הרב משה חיים קופשיץ..

     היה זה ערב חורפי וצונן עם משבי רוחות. אזוגי ישב מול הרב קופשיץ ובלע כל מילה, עד שלפתע תוך כדי דיבור החל הרב לקרוא מתוך "הפלא יועץ" ענייני איסור ריבית "נכסיו של מלווה בריבית מתמוטטין, ויורד ואינו עולה, ואין לו חלק באלוקי ישראל" הרים הרב קולו "זאת ועוד איננו קם בתחיית המתים, ודעו, כי שבאותם עצמות שהחייה יחזקאל הנביא נשאר אחד שלא החיה ומדוע? משום שהיה מלווה בריבית...". "הו, הו" זעק הרב קופשיץ בגרון ניחר "רבים הם מעמי הארץ שמלווים בריבית ולא יודעים חומרת העוון הנורא... חבל שיאבדו ממונם, ממון של היתר בצד ממון של איסור... שהרי כל ממונם יאבד להם עוד בחיי חיותם".

     אזוגי הרס"ר העוצמתי התחיל לחוש רעד ברגליו, גם כמה אגלי זיעה בצבצו במצחו. "אתה בטוח כבוד הרב שנכסיו מתמוטטים, הלוא אם הוא מלווה 100 ומקבל ריבית עוד 50, יש לו 150. אז מה יתמוטט פה?". הרב קופשיץ חש כי מתחת לשאלה טמונה בעיה. הרעד שבקולו של אזוגי הסתיר איזה סוד כמוס. "ריבית היא כמו נחש שנושך. היא גורמת נזק נורא ללווה, אבל באותה מידה היא גם מפוררת את הונו של המלווה. האיסור הזה הוא כמו רעל בגוף עסקיו של היהודי. ואם חז"ל מתריעים, שעסקיו של אדם מתמוטטים. אין לנו לערער על כך".

     אחרי תפילת ערבית התלווה האזרח אזוגי לרב קופשיץ ואמר: "תראה כבוד הרב, בהתחלה הפחדת אותי, מה זה שאני לא אקום בתחיית המתים? אבל עכשיו אני יותר רגוע. עם כל הכבוד, אני לא מאמין שעסקים מתמוטטים בגלל ריבית". "ביננו ידידי, אתה מלווה בריבית?" שאל הרב. "כן, בהחלט. כמעט כל הפנסיה שלי מושקעת בשלוש הלוואות בריבית. וההכנסות? בלי עין הרע" לחש אזוגי. הרב קופשיץ פער עיניו בתדהמה: "עשה לי טובה, עשה לעצמך טובה, בוא ניגש עכשיו לאחד מפוסקי הדור שיכין לך במקום חוזי הריבית, חוזים של היתר עיסקא. העסקה הזו יכולה להיות כשרה, היא מעוגנת בכך שאתה הופך לשותף לעסקים שהלווית להם, מבלי להרעיל את ממונך בריבית שהיא ארס נורא... אתה פשוט שותף לרווחים, ולא מלווה בריבית קצוצה...".

     לאחר כמה וכמה הפצרות, הרס"ר במיל' עזרא אזוגי נכנע, והשניים נכנסו לביתו של הרב שמואל צביאלי מגדולי הפוסקים, ובעל שם עולמי בהלכות ריבית.  אזוגי שלף את חוזי ההלוואות שלו.  "אוי א-ברוך" אמר הרב צביאלי "זה ממש נשך ותרבית. נורא ואיום, אני יושב עכשיו לכתוב לך שלושה חוזי היתר עיסקא. בוא אלי מחר בבוקר, קח ממני את החוזים תחתים עליהם את הלווים שמחר הם הופכים לשותפיך, וממחר ההלוואות האסורות הופכות לכסף מושקע בעסקים שלהם. זה דורש ממך קצת עזות ד'קדושה, כי סוף סוף מדובר בלווים חילוניים שלא יבינו אותך. אבל דע לך ידידי כי בכך אתה שומר על הונך... חבל להחזיק את השרץ הזה בידיים... זו סכנה גדולה...".

     למחרת ב- 10 בבוקר התייצב עזרא אזוגי וקיבל מדי הרב צביאלי את חוזי היתרי העיסקא, מודפסים ומוסברים כקילורין לעיניים. "שא ברכה ידידי ר' אזוגי" אמר הרב צביאלי "אני שמח שאתה עולה על דרך המלך. אשריך שאתה שומע בקול חכמים ומקיים את התורה הקדושה על כל פרטיה ודקדוקיה".

     חמש שנים חלפו מאז אותו היום בו אחז אגוזי הרס"ר במיל' את היתרי העסקה ופנה לדרכו. הרב קופשיץ שאל עליו מעת לעת, והמתפללים הודיעו לו בצער: "אין לנו מושג לאן נעלם אזוגי, פשוט בלעה אותו האדמה. הוא לא הגיע לשיעורים, גם לתפילות שבת לא". ערב קיצי אחד מיהר הרב שמואל צביאלי להגיע לבר-מצווה בעיר השכנה. הוא סיים את שיעור הדף היומי שלו בשעה 8:40 והזמין מונית. אחרי 3 דקות עצרה סמוך לידו מונית. הוא נכנס פנימה, התיישב ליד הנהג וביקש: רח' הכלנית 36, בפתח-תקווה. אולמי כינור השלום". הרב צביאלי חגר חגורה, שלף את פנס הכיס שלו, הוציא מכיס חליפתו ספר משניות מסכת "כלאיים" והחל ללמוד. 15 דקות מאוחר יותר, שלף הרב שטר של 50 ₪, וביקש לשלם. "הרב לא זוכר אותי?" שאל הנהג. הרב צביאלי הביט באיש, אך פניו לא אמרו לו דבר. "נסה להזכיר לי" ביקש בנימוס מן הנהג "אנא קח שכרך, אני ממהר". "שמי עזרא אזוגי כבוד הרב, מלווה בריבית...". "הו, הו, אני זוכר, מה שלומך ידידי, איך העסקים?". אזוגי השעין את ראשו על ההגה ופרץ בבכי קורע לב שנמשך דקה ארוכה. הרב צביאלי סגר את הדלת וחיכה שיירגע. "צר לי, אך האם אוכל לעזור לך? קרה חלילה... משהו...?". אזוגי הרים ראשו וחשף שתי עיניים אדומות ופנים עצובות.

     "כבוד הרב, אתה באמת התכוונת לעזור, וכתבת לי שלושה היתרי עיסקא. במשך שלושה חודשים סחבתי אותם בכיסי והתביישתי להחתים את הלווים. היצר הרע אטם את ליבי ואף הרחיק אותי מבית הכנסת... לא רציתי לשמוע יותר את הרב קופשיץ שמפחיד אותי שעסקי יתמוטטו... אחרי שלושה חודשים קרעתי את היתרי העיסקא והתחלתי לפתח את עסקי הריבית. ראיתי אז כביכול "ברכה בעמלי". הכרתי עורך דין סימפטי אחד, שהיה לוקח ממני סכומי עתק ואחרי חודש מחזיר לי ריבית של 20%. זו הייתה מלכודת דבש. במשך שלוש שנים עשיתי אתו עסקים. מכרתי דירה שהייתה בבעלותי, ואחר כך גם את דירת מגורי כדי להגדיל את מחזורי הרווח שלי. על הנייר היו לי כבר 5 מיליוני ₪. שכרתי דירה מפוארת והייתי זחוח ומאושר. עורך הדין הממולח ריפד מדי חודש את חשבון הבנק שלי בכסף גדול, ואחרי יומיים הייתי משיב לו אותו כדי לזכות ברווח נוסף.

     לפני שנתיים התעוררתי בבוקר ולעיני כותרת עיתון: "עורך הדין פלוני ברח מן הארץ והותיר עשרות אומללים ששיתפו עמו פעולה". העיתונות קראה לזה: "העקיצה הגדולה" אתם דיברתם על נשיכה וזה מאד דומה. תוך שעתיים גיליתי שאין לי פרוטה לפורטה. הוא גנב את כל הוני, את שתי דירותיי, והותיר אותי חסר כל, שבור ורצוץ ומדוכא, עם בעיה של שלום בית, השם ישמור...".

     רס"ר אזוגי ניגב דמעותיו, והפטיר "עכשיו אני נהג מונית שכיר. יש לי אומנם פנסיה למחייתי, אבל כל ההון שצברתי נמוג לו... ככה זה שלא שומעים בקולם של חכמים... אני דוגמא ומופת, כבוד הרב, ליהודי שמנסים להציל אותו מן הבור שהוא שקוע בו, שולחים לו חבל הצלה, אבל הוא שולף מכיסו מספריים וחותך אותו. במחשבה שניה אני יודע שעדיף לי לשמוח שהכסף הלך, אבל החיים עדיין איתי. יש לי עוד אפשרות לתקן. כבוד הרב ילך לשמחת בר-המצווה, אני ממתין לרב כאן מול הכניסה". אחרי 20 דקות נכנסו הרבנים צביאלי וקופשיץ למוניתו של אזוגי, שחנתה מול האולם ולחצו ידיו בחום רב. "הרב קופשיץ, ממחר אני מגיע לשיעור שלך בבית-הכנסת, תקבל אותי? אני מבטיח להיות ילד טוב ולשמוע בקולכם...".

     השלושה פרצו בצחוק שופע טוב לב, שהעלה מעלה מעלה את מפלס האמונה התקווה והשמחה של רס"ר אזוגי, שלמד אמונה על הבשר והפנים עמוק בתוך ליבו, כי מלבד תורה ומצוות הכל רוח וצלצולים.

 

“ויוותר יעקב לבדו” (לב,כה). (ישא ברכה, גליון 447)

שכח פכים קטנים וחזר עליהם (רש”י).

     מסופר על הגאון רבי פנחס הלוי הורוביץ זצ”ל (בעל “המקנה” ו“ההפלאה”) רב ואב בית דין בפרנקפורט, שהיה מן הלוחמים הראשונים נגד תנועת ה”השכלה” במדינת אשכנז, אשר סימני הרעל הראשונים שלה נתגלו גם בתוך חוגים ידועים של צעירי היהודים בפרנקפורט. ופעם אחת רבים מן הצעירים האלה התכנסו ובאו לביתו של רבי פנחס כדי להתווכח עמו. הוא קיבלם בנימוס וציווה למשמשו לכבדם במשקאות ומגדנות. המשמש ביודעו כי הרב מתנהג בביתו בצמצום ובקימוצים – העמיד על השולחן כמה בקבוקים של יין, ועל יד כל אחד הנאספים כוס קטנה...

     אחד מן הצעירים החציף פנים ואמר אל הרב: חכמי התלמוד אמרו (עירובין סה:) כי האדם ניכר גם בכוסו, ואומנם גם רבה של פרנקפורט ניכר בכוסו כי קמצן הוא... מיד החזיר לו הרב ואמר: בתורתנו מסופר, כי יעקב אבינו בלכתו להיפגש עם עשיו, העביר את בני ביתו את נחל יבוק “ויוותר יעקב לבדו”, וכותב רש”י על זה: “שכח פכים קטנים וחזר אליהם”. ולכאורה הדבר תמוה: וכי בשביל “פכים קטנים” כדאי היה ליעקב לחזור לעבר נחל יבוק ולהישאר שם לבדו? אבל התשובה היא – המשיך רבי פנחס את דבריו כשהוא מחייך – יעקב שמע כי עשיו בדרך ומתכונן לבוא אליו, וכמובן שצריך לכבדו ב”משקה”, אבל עשיו הלא הלך לקראתו ארבע מאות איש עמו, וכדי למלאות גרונם של כל אלה, חבריו של עשיו, לא היה המשקה של יעקב מספיק, לכן חזר על “פכים קטנים”...

 

"וייוותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו" (לב,כה) (מעיינה של תורה)

     ע"י כח הרבים מונעים את מלחמת היצה"ר אבל אם "וייוותר יעקב לבדו" כאשר האדם מתבדל מהרבים, מהכלל, ונשאר לבדו, אז "וייאבק איש עימו" מיד מתחילה אצלו מלחמת היצר.

 

ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר (לב, כה) (הרב יעקב חן)

     פירש רש"י הקדוש: ויאבק הוא לשון אבק ועפר העולה מן הרגלים בזמן המריבה. פירוש שני לשון אביקה וחביקה שכן דרך האנשים להפיל אחד את חברו.

     שתי הפירושים ברש"י נחלקים בפירוש המילים ובבלשנות טהורה, אולם אף שבמציאות מחלוקת זו יש לה יסודות, במעשי "האיש הזה" שהוא שרו של עשיו הוא היצר הרע אין שום מקום לחלוקה. דומה כי יגיע אל האדם כיריב בפעם אחת ויעלה אבק ומריבה עמו להכניעו ולהפילו ברשתו, ובפעם אחרת יגיע כידיד יחבקו וינשקו "בחיבוק דב" ואף יפתה אותו לעבירה במסווה שהיא מצוה.

     במלחמה כמו במלחמה כל הדרכים כשרות, בינה זאת מתי מעשה מצוה הוא באמת ומתי מסתתרת מאחורי המצווה עבירה חמורה, לא תמיד יגיע היצר בדמות שיקוץ ואיסור לפעמים יאחזך יד ביד אל פי פחת.

 

ויאבק איש עמו (לב,כה) (גד שכטמן)

רש"י: פירש שזה שרו של עשו

     בגמרא נחלקו חכמים, האם נדמה לו המלאך כגוי או כתלמיד חכם. מעשה ברבי אייזל חריף מסלונים שדיבר עמו רבאיי רפורמי פעם אחת זמן רב, לאחר מכן אמר לו רבי אייזל שעכשיו תורצה לו קושיה גדולה בגמרא.

     לתמיהת הרבאיי איזו קושיא תורצה, ענה רבי אייזל: חז"ל נחלקו לגבי שרו של עשו האם נדמה לו כגוי או כת"ח. ואני תמה, הרי יש הבדל ענק בין גוי לתלמיד חכם, איך זה שחז"ל נוקטים שתי עמדות כל כך קיצוניות? והתשובה היא פשוטה. אחרי שדיברתי אתך אני רואה שיש כזה מצב של חצי גוי וחצי תלמיד חכם. כך שאין כל סתירה...

 

ויאבק איש עמו... / חד פעמי או כל הזמן?! (לב,כה)

     "ויאבק איש עמו" - פירש רש״י:  שרו של עשיו.

     המאבק של יעקב עם שרו של עשיו מעולם לא פסק, אלא מופיע בדמותו של היצר הרע הנאבק עמנו בתוך לבנו, ומנסה ללא הרף להכריע את המערכה לטובתו.

     ר׳ חנוך ילר הביא בשמו של האדמו״ור מאשלג את המעשה הבא, המתאר את המלחמה התמידית שאינה שוקטת לרגע: אחד מראשי הישיבות נהג לנסוע מפעם לפעם לחו״ל על מנת לגייס כספים לטובת ישיבתו.  באחד הימים שם פעמיו לגביר עשיר, אשר התגורר בקומה העשירית של בנין גדול. ראש הישיבה נמנע משמוש במעלית שבבניין, וטיפס ברגליו את כל עשר הקומות. משהגיע לבית הגביר הודיע לו זה האחרון כי הוא סיים לחלק את מעשר הכספים שלו באותה שנה...  ראש הישיבה ירד בפחי נפש.

     כעבור שנה, בהגיעו לסיבוב האיסוף הקבוע שלו, שוב הלך לביתו של גביר זה, שוב טיפס רגלית  עד הקומה העשירית ושוב, לצערו, שמע את התשובה מפי הגביר אשר טען כי הוא סיים לחלק את כל מעשרותיו...

     בשנה הבאה חזר המעשה על עצמו, וכך גם בשנה שלאחר מכן, ובזו  שלאחריה...  כך במשך שבע שנים תמימות !!!

     בשנה השביעית, כאשר הבחין בו הגביר מטפס במעלה המדרגות, ונכנס לתוך ביתו קצר נשימה ואדום ממאמץ, אמר לו: ״תמהנו עליך, כבוד הרב, לשם מה עלית שוב? וכי אינך מבין שאינני רוצה לתת לך?״  ״יודע אתה לשם מה עליתי״ ־ השיב לו הרב - ״משום שאינך הראשון שאומר לי דברים אלו היום. כאשר הייתי למטה אמר לי היצר הרע: "למה אתה עולה? הוא הרי לא נותן״... ״ומדוע עלית בכל זאת״ ־ המשיך הגביר וחקר. ״משום שעניתי לו שלמדתי ממנו״ ־ נענה הרב ואמר - ״הלא גם לפני שנתיים ושלוש שנים הוא טרח לבוא ולשאול אותי מפני מה אני עולה, ואף על פי כן עליתי!  ובכל זאת הוא שב והגיע אלי גם השנה... אמרתי לו: "אם אתה אינך מתייאש, גם אני אינני מתייאש, וטרחתי ועליתי....

"ויאבק איש עימו" (לב כה)

עד היכן השגחת ה'?

     על מה הייתה המחלוקת ביניהם שלשמה נאבקו יעקב והמלאך?

     באר יוסף - לר' יוסף מסלנט: המחלוקת הייתה בעניין ההשגחה הפרטית של כל דבר: יעקב טען- שאם ה' נתן לי פכים קטנים אני חייב לחזור ולקחת אותם, אסור לזלזל במה שה' נותן לי. המלאך טען- וכי אתה חושב שה' מתעסק בזוטות כאלה?!

     משל למה הדבר דומה: קניתי קופסא של קרמבו ובאמצע יש חתיכת קרטון A4 להפרדה. מה אני עושה אם שכחתי את זה בירושלים, האם אסע לשם כדי לקחת את זה? בוודאי שלא! אבל מה יהיה אם על הקרטון הזה מודפסת הוקרה מהמלך (או בימנו הוקרה מרב חשוב על פעולתי ותרומתי למען החברה) במצב כזה גם אם חתיכת הנייר הזו תהיה בחו"ל אני אסע לשם הרי שיש כאן זלזול במלך אם לא אבוא לקחת...

     כן הוא הנמשל: כך אומר יעקב אם ה' נתן לי משהו ואני לא חוזר לקחת זה זלזול בה'!.

     חז"ל מבארים: שהוויכוח ביניהם "ויאבק" העלה אבק עד כיסא הכבוד... בא יעקב לומר לו: "תדע שה' משגיח על כל דבר ולו הפעוט ביותר".

     דוגמא לזה מביא הגאון מווילנא: מדוע אנו מזכירים בברכת 'אשר יצר': "גלוי וידוע לפני כיסא כבודך..." בשום מקום בתפילה שחרית, מנחה וערבית כולל מוסף לא מוזכר כיסא כבודו של ה'?! מה העניין דווקא בברכת אשר יצר?!

     ומתרץ הגאון: אלא שתדע שה' משגיח אפילו על הפסולת שיוצאת מגופך...

     ראיה להשגחה בכל פרט מופיעה בפרשה הבאה:  במכירת יוסף הגיעו שיירת ישמעאלים נושאים נכואות צרי ולוט = בשמים כדי שיוסף לא יריח ריחות רעים בדרך. ראו עד להיכן מגיעה ההשגחה....

"ויאמר שלחני כי עלה השחר ויאמר לאאשלחך כי אם ברכתני" (לב, כז) (גבורת יעקב)

     צריך להבין, לשם מה צריך יעקב ברכה משרו של עשו? ויש לומר שכאשר הברכה באה ממלאך טוב, אז יש מקטרגים רבים שהברכה לא תחול, אבל ברכה שבאה ממלאך שהוא עצמו מקטרג ורע כגון שרו של עשו, היא חלה בלי שום קטרוג, כיון שאין מי שיקטרג מאחר שהשר שלהם הסכים לברך, ועל כן ביקש יעקב ברכה משרו של עשו.

 “ויאמר אליו מה שמך ויאמר יעקב” (לב,כח). (ישא ברכה, גליון 447)

     מסופר על המלבי”ם זצ”ל (רבי מאיר ליבוש בן יחיאל מיכל) שפעם בא אליו מחבר אחד, שביקש ממנו “הסכמה” על ספר חדש. נטל המלבי”ם את הספר לידו, וככל שעיין בו מצא שאינו אלא העתקה משובשת של דברי מחברים שונים, ועל כן ראוי לו לספר שייגנז. עם זאת נבוך המלבי”ם מאוד, כי מחבר הספר ישב מולו ועקב אחר תגובותיו בשעת העיון. לבסוף שאל המלבי”ם את אורחו: איזה שם אתה מתכוון לתת לספר זה? כיון ששמי יעקב – השיב המחבר – החלטתי לקרוא לספר: “ויאמר יעקב”.

     שם מצוין – קרא המלבי”ם בנימה של התפעלות – בחרת שם יוצא מן הכלל לספר. מדוע מתפעל כבוד הרב משם הספר? – שאל המחבר, ועיניו הבריקו מהתרגשות לשמע דברי הגאון. השיב לו המלבי”ם: כיון שאף בתורה בפרשת וישלח, מצינו “ויאמר יעקב”, ולא כתוב שם מה אמר..

ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל... (לב' כ'ט')(מתוק מדבש עלון 8)

     בעל ה"מטה יהודה" מבאר שברכה זו היא למעשה קללה ח"ו מצד המלאך שהוא שרו של עשיו ליעקב. ומדוע? שהרי ידוע כשגוי עושה מעשה נתעב: גונב, רוצח וכיו"ב אזי העולם אומר שהוא אמנם לא בסדר, אך לא מאשימים את בני עמו, אבל כשיהודי (יעקב) עושה מעשה נתעב אזי הגויים אומרים שכל היהודים הם כאלה גנבים רוצחים וכיו"ב. וזהו שאמר המלאך ליעקב "לא יעקב יאמר עוד שמך" אם תעשה מעשה פסול, לא יאשימו אותך כאדם פרטי (יעקב) "כי אם ישראל יהא שמך" יאשימו את כלל ישראל"

     בזמנו התקיים ברוסיה משפט ראווה שכונה בשם "משפט בייניש" האשימו יהודי בשם בייניש שרצח ילד נוצרי כדי להשתמש בדמו לאפיית מצות לפסח. הקטגור במשפט טען שיש לו ראיה שהיהודים אכן שונאים את הגויים ומתירים את דמם וזאת הוכיח מהפסוק (ויקרא א',ב') "אדם כי יקריב מכם קרבן..." אומר המדרש אתם (ישראל) קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם, ממילא הגויים בעיני היהודים הם אינם בני אדם ומותר לרצוח ולהרוג אותם. פנה השופט ליהודי הנתבע ובקשו להשיב לטענת התובע. נשא היהודי עיניו כלפי שמיא וביקש "ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך..." ואז פנה לשופט וענה לו "כבוד השופט אתה צודק, אכן יש מדרש כזה אבל צריך להבין מדוע חכמנו אמרו זאת וכי להתגרות בגויים רצו? ח"ו, אלא כך הסביר מורי ורבי הרב מאיר שפירא מלובלין זצ"ל "אתם" היהודים "קרויים אדם", כשאחד מכם עושה עבירה מייחסים זאת לכלל ישראל, ו"אין הגויים קרויים אדם'' - כשגוי עושה עבירה, אזי מאשימים רק אותו ולא משייכים את המעשה לכלל האומה שלו..." השופט נהנה מתשובתו ואכן בסופו של דבר שחרר אותו לחופשי....

 

וישאל יעקב ויאמר הגידה נא שמך ויאמר למה זה תשאל לשמי (לב,ל) (הרב ש. מנדל)

     הגאון רבי לייב חסמן, בעל "אור יהל", מביא בשם ספר קבלה קדמון שכאשר שאל יעקב את המלאך: "הגידה נא שמך", ענה לו המלאך: "למה זה תשאל לשמי", מכאן שהוא שמו של המלאך: "למה זה תשאל לשמי".

     כידוע שמו של כל מלאך מרמז על מהותו ותפקידו, מדוע אם כן נבחר שם זה עבור שרו של עשיו? את הדברים הסביר רבי לייב במשל: כפרי אחד הגיע בפעם הראשונה לעיר הגדולה, שוטט הכפרי נפעם ברחובותיה ועיניו לא שבעו ממראות הכרך הגדול. במהלכו הגיע לאולם חשוך שבו הקרינו שקופיות על גבי הקיר. אנשים רבים ישבו והביטו בתמונות המוקרנות על הקיר. נכנס הכפרי והתיישב ביניהם.

     מסכנים חשב הכפרי לעצמו מפני מה הם יושבים בחושך... מתוך רצון להיטיב עימם קם ממקומו ניגש אל קצה האולם והדליק את האור. לתדהמתו, מיד כאשר העלה את האור, נעלמה התמונה מעל גבי הקיר... מה אתך?! צעקו יושבי האולם כבה מיד את האור! באור לא רואים מאומה! רק כאשר האולם חשוך מבחינים בתמונה.

     וזה גם הסבר הכתוב אמר רבי לייב כאשר יעקב אבינו ניצח את שרו של עשיו אמר לו: "הגידה נא שמך", מהו סודו של היצר הרע המושך אחריו אנשים כה רבים ומפילם ברשתו. על שאלה זו ענה לו המלאך וגילה ליעקב את סודו: "למה זה תשאל לשמי" כוחי הגדול נובע מעצם זה שאנשים "יושבים בחושך" ואינם שואלים לשמי... לו היו "מדליקם את האור" היו מבינם כי כל מה שיש לי להציע להם הוא דמיון שווא ותעתועים!...

 

את השפחות וילדיהן ראשונה, ואת לאה וילדיה אחרונים ואת רחל ואת יוסף אחרונים (לג,ב)(גד שכטמן)

     מעשה בשל"ה הקדוש שנטפל אליו כומר אחד וניסה להרגיזו: הרי כתוב בנביא ישעיה על בית המקדש השני "גדול יהיה כבוד הבית הזה, האחרון מן הראשון". אם כן, זה אומר שבית המקדש הקודם היה אחרון ולא יהיה לכם בית מקדש שלישי.

     השל"ה הביט בו משועשע ושאל: אם כן, שמא תוכל להסביר לי מה פשר הפסוק שיעקב שם גם את לאה וילדיה אחרונים וגם את רחל ויוסף אחרונים? אלא בהכרח ש"אחרון" בלשון הקודש פירושו מאוחר, ולאו דווקא סופי...

 

"וישקהו" – מבט אחר על האחר (רונן לוביץ)

     הפירוד הארוך והכואב של האחים התאומים יעקב ועשיו הגיע לסיומו בפגישה רוויית בכי ונשיקות: "וַירָץ עֵּשָו לִּקְרָאתֹו וַיחַבְקֵּהּו וַיפל עַל צַּוָארָו וַישָקֵּהּו וַיבְכּו" (לג, ג-ד). על מה בכו? יש האומרים שעשיו בכה כל כך שהוא נאלץ לנשק יהודי, ואילו יעקב בכה משום שידע שנשיקה עם שונא ישראל דורשת תמיד מחיר של וויתורים כואבים...

     אמירה זו מפנה את תשומת לבנו למילה "וישקהו", מילה שהטביעה חותם מיוחד על תפיסת היחסים בין ישראל לעמים. ליתר דיוק, מה שמשך את תשומת לב אף יותר מהמילה עצמה, היו הנקודות שעליה. לפי המסורת יש נקודה מעל כל אות במילה "וישקהו" (מסכת סופרים ו, ג), והנקודות הללו חוללו מהומה רבתי בזיכרון הקולקטיבי של עם ישראל.

נשיכה שהפכה לנשיקה

     מה שנחרת בזיכרון של רבים משלומי אמוני ישראל הוא המדרש המספר שעשיו התכוון לנשוך את יעקב, אלא שנעשה צווארו קשה כשיש ולכן הפכה הנשיכה לנשיקה. הדרשה באה לכאורה בעקבות הנקודות שעל המילה, אשר רומזות לכך שיש לפרש את המילה באופן החורג מהמקובל. הן שהביאו לכאורה לדרשה זו. אולם ייתכן שהנקודות אינן המקור לדרשה אלא התוצאה שלה. היה קשה ליהודים לקבל את המחשבה שעשיו נישק באמת ובתמים את יעקב. קושי זה לא נבע רק מכך שיעקב גנב את ברכות עשיו, והלה איים להורגו. הקושי לקבל את הנשיקה כפשוטה צמח בעיקר על רקע השנאה לעשיו ותיאורו כרשע גדול השונא את יעקב שנאה עזה, וכמוהו צאצאיו הבאים אחריו: אדום, רומי ועמי הנצרות. בזיכרון של כל יודע מקרא נצרב מאמרו של רשב"י שמובא ברש"י: "הלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב" (ספרי, במדבר, מהדורת הורביץ, עמ 56). אולם המתבונן בדברי רשב"י כמו גם בדברי רש"י רואה שכוונתם הפוכה לחלוטין: אמר ר' שמעון בן יוחאי: הלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב, אלא שנכמרו רחמיו באותה שעה ונשקו בכל לבו". לדבריו "נתגלגלו רחמיו [של עשיו] כשראהו משתחוה כל השתחוואות הללו", ויחסו של עשיו התהפך ליחס של אהבה כנה.

נשיקה אמיתית

מה שנאמר כאן הוא אפוא שאכן הייתה זו נשיקה אמתית, הבאה ממקום של רחמים, ואין בה אף לא טיפה אחת של כוונה רעה. רשב"י ורש"י הרבו למתוח ביקורת על העמים המזוהים עם עשיו. רשב"י היה מבקרם הגדול ושונאם של הרומאים, ורש"י המשיך את דרכו בביקורת עקבית ושיטתית שמתח בפירושיו על עמי הנצרות בכל הזדמנות פרשנית שנקרתה לפניו, והיו כאלה רבות מספור חרף כל זאת סבורים רשב"י ורש"י שבמקרה זה הייתה כאן נשיקה אמתית ללא כחל ושרק.

     אין אמנם ספק שעשיו שנא את יעקב בשל לקיחת ברכותיו, וכשהוא הלך לקראת אחיו השב מן הגולה בראש צבא של 400 איש, סביר שהייתה לו תכנית מגירה, ואולי אף תכנית מבצעית עם פקודת יום, לממש את רצונו המקורי ולחסל את יעקב. מה עבר אפוא במוחו באותן שניות בהן היה צריך להחליט האם לשלוף את החרב ולדקור את אחיו, או לחרוק שיניים ולנשק אותו?

     נראה שבאותו רגע הוא לא ראה ביעקב את גוזל הבכורה, גונב הברכה, האיש השנוא והעוין, אלא ראה בו את אחיו. כך במפורש אומר הפסוק לפני הפגישה: "וַישְתַחּו ארְצָה שֶבַע פְעָמִּים עַד גִּשְתֹו עַד אחִיו" (לג, ג). באותו רגע עשיו לא ראה את יעקב שעקב אותו ברמייה, אלא את אחיו, ומיד "וירץ עשיו לקראתו ויחבקהו". האחווה גברה על האיבה, והרגש המשפחתי דחה את העוינות והטינה שבלב.

לבחור כיצד לראות את הזולת

     אכן יש בידי האדם בחירה להחליט מה הוא רואה באחר. כאן יש לנו מקרה קיצוני, בו פוגש אדם את שנוא נפשו, ובוחר לראות בו את אחיו. בחיינו האישיים אנו נתקלים לא אחת במצבים בהם אנו נמצאים בקשר עם אדם שיחסנו אתו מתוחים, אדם שיש לנו מחלוקת עמוקה אתו. אפשר שמתוך המחלוקת אף תחלחל טינה וחלילה גם שנאה לליבנו, ורגשות הפגיעה והאיבה גואים בליבנו. אך למרות זאת יש ביכולתנו לראות באחר את האדם שבו, את החבר, את האח לאומה, ובאחת לשנות את דפוסי ההתנהגות שלנו כלפיו. יש יכולת בידי האדם לבחור כיצד הוא רואה את הזולת, האם הוא בעיניו אח או אחר.

     יעקב ועשיו עמדו זה מול זה לא רק כשני אחים יריבים, אלא גם כנציגים של שני לאומים, כדברי הנבואה: "שני גוים בבטנך ושני לאומים ממעיך ייפרדו". הם יכלו להישאר תקועים בנרטיב הלאומי או לבחור להתנהג כשני אחים. עשיו התנתק מהמחנה הלאומי שלו ורץ אל עבר אחיו "וירץ עשיו לקראתו". נראה שדווקא הוא היה מסוגל לעשות זאת, משום שהוא היה הצד החזק, זה שאין לו ממה לחשוש. מתוך כך יכול היה לראות ביעקב את האח, ולהמתיק במתק שפתיים את איבת השנים ואימת המוות. יעקב לא נישק את אחיו בחזרה, משום שהיה מן הסתם משותק מפחד, וחשד שמא פני אחיו לחבקו חיבוק דוב ולנשקו בנשיכת שרף.

     דו קיום אינו חזון בלתי ניתן למימוש, סיפור הנשיקה ממחיש לנו שאפילו כשמדובר באנשים מעמים עוינים קיימת היכולת להתעלות מעל הסכסוכים ולראות זה בזה את המכנה המשותף האנושי שמאפשר יצירת דו-קיום ואף אחוות אחים. דברי רשב"י מלמדים שיש לבני יכולת להתגבר על מתחים ואף על שנאה. יכולת זו יכולה להניב חיבוק מפתיע, ואפילו נשיקה מכל הלב. זהו אתגר הרובץ לפתחנו במחלוקות רבות הקיימות בחברה בה אנו חיים: להצליח להתגבר על חילוקי דעות ועל משקעים נפשיים ולהתחבר האחד עם האחר מתוך רגש אנושי טבעי של אחווה. אתגר גדול עוד יותר הוא לשמר את רגש האחווה ולהמשיך את ראיית האח שבאחר לאורך זמן.

     במקרה של עשו ייתכן שהוא בין רגע היה ובין רגע יבש וקמל. בחיי המשפחה והחברה שלנו הוא חייב להתמיד. אם מטמיעים ומתמידים במבט אחר על האחר, התגמול מגיע תמיד ביתר שלווה לאדם, ויתר שלום לחברה.

 

"וישתחו שבע פעמים עד גישתו עד אחיו" (לג ג)

"יחס גורר יחס"

     שאלה: לשם מה נצרך כפל הלשון "עד גישתו עד אחיו"? תשובה: שלמה המלך אומר "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם" כפי שאני מתייחס לזולת כך היחס שאני אקבל ממנו.

     ידע יעקב שעשיו מגיע עם 400 איש ופניו אינם לשלום, שינה יעקב את היחס לעשיו וגילה גילויי חיבה והתבטלות לעשיו וזה באמת השפיע על עשיו והוא נישק אותו...

     סיפור שימחיש את מאמר שלמה המלך: אישה כפרית שמעה שבעיר יש בית מלון ואפשר להרגיש שם כמו מלכה ליום אחד. חסכה מכספה, נגשה לפקיד הקבלה עם שקית מטבעות וביקשה חדר והוסיפה שבמידה ואין מספיק שייתן לה שותפה אך שתהיה נחמדה... לקח הפקיד את הכסף ונתן לה מפתח לחדר. כשנכנסה לחדר ראתה שם אישה נוספת. פנתה אליה בכעס- 'מה את עושה כאן?' והיא השיבה לה: 'מה את עושה כאן?!  תצאי החוצה!'. 'תצאי את!' השיבה האישה שבחדר.

     לאחר ויכוח וכעס ירדה לפקיד ושאלה: "למה נתת לי שותפה כזו?! בקשתי שותפה נחמדה?!" הפקיד לא הבין לרגע על מה היא מדברת עד שקלט שהאישה הפשוטה הזו לא ראתה מימיה מראה. השיב לה הפקיד: אם תתייחסי אליה יפה היא תהיה נחמדה מאד. אכן, האישה עלתה לחדר ולא שבה עוד...

כן הוא הנמשל: "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם" - אם אנו נדע להתעלות על עצמנו ולתת יחס מועדף לאלו השונאים אותנו הרי שהם ישנו את יחסם אלינו...בדרך זו פעל יעקב והתוצאות לא אחרו לבוא...

 

וַתִּגַשְׁןָ הַשְׁפָחוֹת הֵנָה וְיַלְדֵיהֶן וַתִּשְׁתַחוֶיןָ וַתִּגַש גַם לֵאָה וִּילָדֶיהָ וַיִּשְׁתַחוּו וְאַחַר נִּגַש יוֹסֵף וְרָחֵל וַיִּשְׁתַחוּו(לג, ו-ז) (יוסי קול הי"ו – מתוך העלון זו דרכנו גיליון 181)

     אנו קוראים בפרשת השבוע על הפגישה בין יעקב לעשיו אחיו. כאשר יעקב שולח את נשיו וילדיו להשתחוות לפני עשיו התורה מתארת זאת כך: "וַתִּגַשְׁןָ הַשְׁפָחוֹת הֵנָה וְיַלְדֵיהֶן וַתִּשְׁתַחוֶיןָ, וַתִּגַש גַם    לֵאָה וִּילָדֶיהָ וַיִּשְׁתַחוּו", וְאַחַר נִּגַש יוֹסֵף וְרָחֵל וַיִּשְׁתַחוּו". נשים לב להבדל בין רָּחֵל ולֵאָּה לשפחֹות. כאשר רחל ולאה ניגשות עם בניהן להשתחוות כתוב "וַיִּשְׁתַחוּו" בלשון זכר, כלומר, גם הן השתחוו וגם בניהן השתחוו לפני עשיו. אך כאשר השפחות ניגשות להשתחוות כתוב "וַתִּשְׁתַחוֶיןָ" בלשון נקבה, ומבאר אחד שמכאן מדויק שרק השפחות השתחוו לפני עשיו אך בני השפחות לא השתחוו בפניו.

     מדוע בני השפחות לא השתחוו לפני עשיו? ננסה להתבונן בהבדל בין בני רחל ולאה לבני השפחות. כאשר אדם מרגיש בטוח במקומו ובכבודו אין לו בעיה להתכופף ולהשתחוות, ולכן בני רחל ולאה היו מסוגלים להשתחוות לפני עשיו. אך בני השפחות שהסתובבו עם תחושת קיפוח ונחיתות מעצם היותם בני שפחות ולא בני אימהות, היו צריכים להוכיח את כבודם על ידי שלא השתחוו לעשיו.

     אנו רואים את התופעה הזו בחיים. אנשים מכובדים באמת מסוגלים להוריד מכבודם לפעמים, כי הם בטוחים במעמדם שלא יפגע, אך אנשים שלא בטוחים במעמדם נזהרים לא להשפיל את עצמם אף פעם, כי זה באמת יפגע במעמדם. "איֶזהו מכבד? המכֵבד את הבִּריֹות (אבות א,ד). זה לא רק תוצאה אלא גם הוכחה. אדם שמכבד את הבריות זה מוכיח שהוא באמת מכובד ואין לו בעיה לכבד אחרים!.

 

"ראיתי פניך כראות פני אלוקים" (לג, י) (גד שכטמן)

     יהודי שפל שהמיר דתו הגיע להגמון גוי וקובלנה בפיו: "היהודים אינם מסתכלים בפניהם של אנשים נוצרים בגלל טענה גזענית "אסור להסתכל בפניו של אדם רשע". לדידו של המומר, זו אפליה שחייבים לתקן ויפה שעה אחת קודם.

     ההגמון רצה הוכחות, לא ייתכן שכל אדם יעליל כרצונו על אוכלוסייה שלמה וכולם יסבלו סתם כך. המומר הגיע מוכן: "בוא עימי אל רבי יונתן אייבשיץ, שם אוכיח לך זאת בצורה פשוטה ביותר". הגיעו שניהם אל רבי יונתן והחלו לשוחח עימו. אבל בעוד בפניו של הגוי הביט רבי יונתן, בפניו של המומר לא אבה להסתכל. המומר דחק בהגמון: "הנה, הוא אינו מסתכל בפני. במה שונה הוא מסבו יעקב שהביט בפני עשו אחיו שנאמר "כי על כן ראיתי פניך?".

     שמע רבי יונתן את דברי המומר וענה בחריפות: הפסוק שציטטת אינו שלם. בהמשכו אומרת התורה "ראיתי פניך כראות פני אלוקים" - כפי שאי אפשר להסתכל בפני האלוקים ולהיוותר בחיים, כך אמר יעקב לעשו ראיית פניך נחשבת עבורי למיתה...

 

קַח נָא אֶת בִּרְכָתִי (לג,יא)

     רבות התלבטנו אם להשמיע את הרעיון אם לאו. הוא נוקב מדי. אבל דווקא משום כך אולי יצליח לעורר לבבות. אולי באמצעותו יפקחו עיניים. בפרשתנו שולח יעקב דורון לעשו, משתחווה לו ומציג את ילדיו לפניו. אך אין זו השלמה של אחווה, אלא שלום קר של פרוד: אני לדרכי ואתה לדרכך. מציג הוא את אחד עשר בניו. "ודינה היכן הייתה? נתנה בתיבה ונעל בפניה, שלא ייתן בה עשו את עיניו. ולכך נענש יעקב, שמנעה מאחיו, שמא תחזירנו למוטב, ונפלה ביד שכם".

     מי מאתנו מוכן היה שבתו היחידה תינשא לעשו, רחמנא ליצלן, האיש ש"כל ארבעים שנה היה צד נשים ומענה אותן", הארכי-רוצח. כיצד קימת תביעה על יעקב אבינו? אלא, עשו הוא אח ואין לחסך כל מאמץ להחזירו למוטב. גם אם ההקרבה גדולה כל כך, וסיכוייה מועטים כל כך. ואנו, אחינו היקרים אינם כעשו, חלילה. יהודים יקרים ונפלאים הם, תינוקות שנשבו ונעקרו ממורשתם. ומוכנים הם לשמע, חפצים להתוודע לתורה ולאמונה. ההקרבה מעטה וההצלחה מבטחת. כמה גדולה ההקפדה שעלולים אנו למשך עלינו אם לא נצא לקרבם. אם ננעל את עצמנו.

     משל למה הדבר דומה - אמר הגאון רבי משה חירארי מבבל זצ"ל - למלך רם ונשא ולו מחוז נידח בקצה הממלכה. מחוז פורה ודשן, גדוש בכל טובה, אבל הילידים שם נבערים מדעת, פראים וחסרי תרבות. אין שם מוסדות שלטון, אין סדרים ואין קדמה. מאומה. קרא המלך לאחד משריו העומדים לפניו, ואמר לו: "לכה ואשלחך לאותו מחוז, תיסלל דרכים ותקים מוסדות שלטון, תלמדם חכמה ודעת ותהפכם לבני תרבות".

     שמע השר וחשכו עיניו. כאן סמוך הוא על שלחן המלך, בן-בית בארמונו. סביבו אך נימוסים מעדנים והליכות-מלכות. ואלו שם, שממה תרבותית, שפת איכרים תחתית ובהמית. וחייב יהיה להתחיל מן השתין, לייסד מבראשית. כמה עמל ויגיעה, כמה טרח וסבל. וההצלחה - אינה מבטחת. ואם לא יצליח, ייזקף הכישלון לחובתו. כל זה, למה לו. התחנן לפני המלך שיפטר אותו מחובה זו, שישאירנו במחיצתו. אמר לו המלך: "אנכיות היא מצדך לחשב על תועלתך בלבד. להותיר את תושבי המחוז בבורותם ובבערותם, ולמעשה אבודים הם גם לכתר, אינם אזרחים מקבלי מרות, אינם משלמים מסים, אינם נחשבים כלל כנתינים! אבל אם תלך ותמלא את ייעודך, תועיל להם ותועיל לממלכה. גם אם לא יקבלו מרותי במלאה, וגם אם לא יהיו בני תרבות לחלוטין, כיושבי המטרופולין, כבר לא יהא זה מחוז אבוד ונידח, וכבר ימנה על מחוזות הממלכה. ואז, בשובך, תזכה להוקרה ולהערכה, ותהיה מהיושבים ראשונה במלכות!".

     והנמשל: המלך, מלכו של עולם. והשמים ושמי השמים וכל צבאם, כמטרופולין של מלך. אך מחוז מרחק ונידח יש, הוא העולם הזה, ובו כל טוב. אך רבים כל כך נבערים, אינם מכירים את מלכם ואינם מקבלים את עלו. משגר הבורא יתברך את הנשמה הטהורה, כדי שהגוף יקבל את מרות המלך ויקיים תורה ומצוות; יקים משפחה שתקבל את על המלך, ויחנך צאצאיו לתורה ולמצוות; יקרא בשם ה', יקדש שם שמים בכל הליכותיו, ויפיץ את דבר המלך, מלכו של עולם, בכל סביבותיו.

     והנשמה, הנהנית מזיו השכינה, פוחדת לרדת לארץ ערבה ושוחה, למדבר שממה רוחני הרחוק כל כך מנעם ה' ואורו במרומים. אבל נעתרת לכך לבסוף כדי להרבות אמונה ולקדש שם שמים, כדי לזכות ולקרב לבורא. ואז תשוב ותעלה, ותזכה לאור פני המלך ולשכר עצום ורב, שבעתים ממעמדה הקודם, ולעולמי עד.

 

וַיאמֶר נִּסְעָה וְנֵּלֵּכָה וְאֵּלְכָהלֶנגֶדך, וַיאמֶר אליו אדני יֵּדע כי הְילִּדים רכים והצֹאן והָבָקר עלֹות עלי וְדפקום יֹום אחד ו מתו כל הצֹאן, יַעֲבָר נא אדני לפֵּני עבדֹו וֲאני אתַנֲהלה לאטי (לג,יב-יד) (זה השער, עלון 170)

     מה מבקש עשו מיעקב בדבריו אלו, ומדוע מסרב יעקב לבקשתו? באר רבנו בחיי על פי המדרש: עשו אומר ליעקב: "נִּסְעָה וְנֵּלֵּכָה" - בא ונחלק בינינו את העולם, לא כפי שעשינו בעבר. ב'הסכם' הישן שלנו חלקנו את העולם, כך שלך יש עולם הבא, ולי - העולם הזה. עתה - מציע עשו – נעשה שותפות: אני ואתה נחלק יחד את העולם הזה, וגם נחלק יחד את העולם הבא. יעקב ענה לו על כך: "הַיְלָדִּים   רַכים" - רכים במצוות, לא הספקתי, עדין, לחנך אותם כראוי. על כן, אם אתן להם 'עולם הזה', הרוחניות שלהם עלולה להינזק, ואז "וְדפקום יוֹם אֶחָד" - ביום הדין, "ומתו כל הצֹאן" - ישראל, שנקראו ' צֹאן', לא יוכלו לסבל ייסורי גיהינום.

     על כן אין יעקב יכול להסכים להסדר שמציע עשו. ומהו הפתרון? "יַעֲבָר נא אדני לפֵּני עבדֹו" - אומר יעקב, עשו ייקח חלקו תחלה בעולם הזה, "וַאֲנִּי אתַנֲהלה לאטי" - אני אעמד בגלותי ובשפלותיה, ואסבול עול השעבוד מבלי לפרק אותו מעלי ומבלי למרוד. השעבוד הזה יהיה "עַד אֲשר אָבֹא אֶל אֲדֹנִּי שעִּירָה" - עד זמן הגאולה לעתיד לבוא בב"א.

 

עד אשר אבוא אל אדוני שעירה (לג,יד)(מר רפאל ירקוני)

     הגמרא מספרת סיפור, והסיפור מזכיר סיפור נוסף, ושניהם מזכירים מציאות עגומה...

     הגמרא מורה לנו, שההולך בדרך ופגעו בו ליסטים הרוצים לארח לו לחברה ושואלים מה מגמת פניו, "ירחיב להם את הדרך" (כלומר, יספר שברצונו להגיע רחוק יותר, ואז יתכננו להתנפל עליו בסוף המסע, ובהגיעו למחוז חפצו יפרוש מהם בלא שיספיקו להרע לו), כדרך שעשה יעקב אבינו לעשיו הרשע, דכתיב: "עד אשר אבוא אל אדוני שעירה" וכתיב: "ויעקב נסע סוכותה", ועשיו חיכה לו בשעיר...

     וסיפרה הגמרא: רב מנשה הלך בדרך לבית תורתא, ופגעה בו חבורת גנבים. שאלוהו: "להיכן אתה הולך?" הרחיב להם הדרך, ואמר: "לפומפדיתא". תכננו להתנפל עליו בסמוך לפומפדיתא. כשהגיע לבית תורתא, נפרד מהם לשלום. שאלו: "ממי למדת טכסיס זה?" אמר להם: "מרבי, רב יהודה". קראו: "הה, ממנו למדת לרמות כך!"...

     מדהים! הם נטפלים לעובר אורח, לרב נכבד, כדי לעשוק ולשדוד. וכשהוא נחלץ ממזימתם ומפר את עצתם נעשים הם ליפי נפש, ומוקיעים את הנהגתו... וזה מזכיר את הסיפור הנודע באותו כפרי חסר פרנסה, שאמר לאשתו: "אלך לעיר הגדולה, אולי אמצא עבודה ואחסוך מעט מעות". מצא עבודה כשוליה של אופה. מצא שם לחם לאכול ומעון מוסק וחם, למד את המקצוע וחסך סכום נאה. ככלות הזמן נפרד ממעבידו לשלום, נטל את סכום הכסף ושם פעמיו לכפרו. סכום זה יספיק לפרוע את כל החובות, ואף לפתוח מאפיה קטנה שתפרנסו בכבוד.

     הרהוריו נקטעו בפקודה חדה: "עצור"! מהחורשה בצד הדרך הגיח שודד ובידו רובה: "הכסף, או החיים!" אין מתווכחים עם רובה טעון, וכל אשר לו ייתן האדם בעד נפשו. רק בקשה אחת הייתה בפיו: "ראה, סכום זה חסכתי במשך שנתיים בהן לא הייתי בבית. אשתי רעבה ללחם, ואני עבדתי בפרך. אם אופיע עתה ללא הכסף, תחשוד בי שהתהוללתי בעיר הגדולה בעוד היא נמקה ברעב. קח את הכסף, אבל עשה עמדי חסד: אני אפשוט את מעילי, הנה כך, ואתלה אותו על הענף, כך... ועכשיו, תירה נא כדור במעיל, כדי שתאמין לסיפורי, ותדע שאמנם נשדדתי"... הסכים השודד, וירה למעיל. "עוד כדור", ביקש האיש. ירה השודד. "ועכשיו תחורר את הכובע", ביקש, ותלהו על עץ. כיוון השודד, וירה. "עוד כדור", ביקש. "מצטער", ענה השודד, "התחמושת אזלה". "אם כך", צהל הנשדד, "איני פוחד ממך עוד!"... התנפל על השודד, חבט בו באגרופיו, הפילו ארצה, ונטל את צרור כספו. בצעד קל התרחק מן המקום, ושמע את השודד קורא אחריו בחרון אין אונים: "גזלן, ליסטים! לא זו בלבד שהפלאת בי את מכותיך, עוד לקחת את כספי!"...

     אכן, זו דרכם של הליסטים מאז ומעולם. הנה, עשיו מכר את בכורתו בנזיד עדשים, ביזה את הבכורה ולא החשיבה. עוד לעג ליעקב, הקונה בכורה ערטילאית במחיר עדשים אדומים, טעימים ומשביעים... קרא האב לעשיו בתור הבן הבכור, וביקש להנחיל לו ברכותיו. האם יגלה עשיו שאין הברכות מגיעות לו עוד, שמכר את בכורתו? לא, ודאי שלא! אבל כשיעקב בא במקומו ונוטל את הברכות המגיעות לו כדין, זועק הוא זעקה גדולה: הוי, רמאות כפולה גם את הבכורה לקח, וגם את הברכות...  וכלפי מה הדברים אמורים? מאמינים אנו באמונה שלמה, שהברכה שורה בעסקינו בזכות אותן מצוות שהאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא. ואלו הן: כיבוד אב ואם, וגמילות חסדים, והשכמת בית המדרש שחרית וערבית, ותלמוד תורה כנגד כולם. בזכותם שורה הברכה במעוננו, מלבד הזכויות הרבות והשכר בעולם הנצח. אבל כשברכה זו מגיעה בזכות אותן מצוות, ראו באיזה רוחב יד מופנית היא לצרכי מותרות. ואין העין צרה בהם, חלילה. אדרבה, מרחיבים הם דעתו של אדם! אבל כמה נוקף הלב לחתום הוראת קבע להפצת תורה, או לצרכי צדקה. וכמה דוחק הזמן לפתע כשהמדובר בהשכמת בית המדרש או בתלמוד תורה שכנגד כולם! והרי בזכותם באה הברכה...

 

"ויחן את פני העיר" [לג, יח]. (ופריו מתוק)

     מה בא ללמדנו? – שצריך אדם להחזיק טובה למקום שיש לו הנאה ממנה (פסיקתא זוטרתא).

     בספר 'גדול ישראל', בו מובאות עובדות נפלאות מתולדות חייו של עבד ה' נאמן, הגאון רבי ישראל גרוסמן זצ"ל, מסופר כדלהלן: בהיותו בן 10 שנים בלבד, נשלח הנער הצעיר ללמוד בישיבת 'תפארת ישראל' בחיפה, בראשות הגאון רבי מאיר דב רובמן זצ"ל. כיון שהימים היו ימי מלחמת העולם השנייה, תנאי המחיה בישיבה, ובכלל, היו קשים עד מאוד. משפחות שלמות רעבו ללחם, וגם בני הישיבה נאלצו להסתפק בפת לחם חריבה.

     בחדרו של הנער הצעיר ישראל גרוסמן, היה תלמיד נוסף, שהתגורר ליד חיפה, וביתו היה בית-עשירים. הוריו היו מגיעים מדי פעם לישיבה, ונותנים לבנם דברי מזון טעימים, עוגות ומאכלי מתיקה, כדי להשביע את רעבונו. בטוב ליבו של בן-העשירים, לא שמר את המאכלים הללו רק לעצמו, אלא נתן גם לישראל גרוסמן לטעום מהמאכלים הטעימים, שאכן החיו את ליבוואפשרו לו ללמוד ביתר- חשק. כך היה במשך תקופה ארוכה. בשלב מסוים נפרדו דרכיהם של השניים. הוריו של בן – העשירים באו בפתע ולקחוהו מן הישיבה, והעבירו אותו למקום לימודים אחר, מבלי שתהיה לו אפשרות להיפרד מחבריו. הפרידה הפתאומית והבלתי-צפויה גרמה צער רב במיוחד לישראל גרוסמן הצעיר. 'עוגמת הנפש שלי נבעה מכך שלא התאפשר לי להודות לנער ההוא על המאכלים שנתן לי, שחיזקו את גופי, ועל ידי כך למדתי יותר בחשק', סיפר הגר"י גרוסמן לצאצאיו ברבות הימים.

     במשך כל ימיו חיפש הגר"י גרוסמן את בן-העשירים הלז, ולאמצוֹ . מידת הכרת הטוב שהייתה טבועה בו, בגאון זה, לא נתנה לו מרגוע ומנוחה. הוא ביקש והתפלל בכל מאודו למצוא את מי שהיטיב אתו, ולהודות לו על כך בפה מלא. גם כאשר גדל בתורה, והפך לאחד מראשי הישיבות המפורסמים, ונודע כאחד ממחברי הספרים התורניים רבי-הערך, השקיע זמן ומשאבים על מנת לאתר את מטיבו, אולם כל המאמצים עלו בתוהו.

     70 שנים חלפו, ועדיין לא מצא הגר"י גרוסמן את בן-העשירים. אבל מי שמחפש ומבקש, סופו שיזכוהו מן השמים למצוא אתה מבוקשו. זמן לא רב לפני שנפטר לבית עולמו, ישב הגר"י גרוסמן במקום תפילתו הקבוע, בבית הכנסת 'פרושים' בשכונת בתי וורשה בירושלים, שם שימש כרב בית הכנסת. לפתע מבחין הרב במתפלל חדש, שלא הכירו, הנכנס לבית הכנסת. רבי ישראל נכנס עימו בשיחה, והתעניין אודותיו. כשאמר לו האיש את שמו ושם משפחתו, רעד הגר"י גרוסמן מהתרגשות, עד שהנוכחים החלו לחשוש לשלומו.

     'האם למדת בבחרותך בישיבת תפארת ישראל בחיפה'? - שאל רב בית הכנסת. משהלה השיב בחיוב, הגיעה התרגשותו של רבי ישראל לשיאה. למרות חולשתו הגדולה, קם הרב על רגליו, ואמר: 'ברוך השם שיתאפשר לי עתה לפרוע חוב ישן-נושן בן שבעים שנה'! האיש הביט על הגר"י גרוסמן, ולא ידע כלל על מה הוא מדבר. אבל כאשר הרב הזכיר לו את מה שעבר עליהם בבחרותם, ואת ההטבות שעשה אתו, נזכר האיש באירועים אלה, והתרגש אף הוא עד דמעות לפגוש את מי שהיה אתו בחדר בישיבה.

     "דע לך, אמר הגר"י גרוסמן, כי אני חייב לך הכרת הטוב, מעומק ליבי, וזה כבר קרוב ל-70 שנה שאני תר אחריך כדי להודות לך על מה שעשית עמדי, ואם יש בי כיום תורה ומעשים טובים, הרי שחלק מזה נזקף לזכותך, על ידי שהיטבת עימי בנתינת המאכלים שהעניקו לי חוסן וכוח להמשיך ולהתמיד בלימוד התורה".

     למדנו מכאן על כוחה של הכרת הטוב, עד היכן הוא מגיע. ולמדנו עוד, שכיון שהגר"י גרוסמן ביקש כל כך למלא את הכרת הטוב לבן - העשירים ההוא, לא נתנו לו מן השמים את האפשרות לעזוב את העולם הזה עד שיודה למי שעשה אתו את החסד הגדול

 

ויבא יעקב שלם עיר שכם (לג יח) (רוני גולדברגר)

     ראשי תיבות של המילה שלם: שם, לשון, מלבוש (ש.ל.מ=שלם), יעקב לא שינה את שמו, מלבושו ולשונו, אע"פ שהיה זמן רב אצל לבן וקשר קשרי ידידות עם עשו. למרות הכל הוא נשאר שלם. ובאמת שלמותו של יהודי היא בזה שהוא עומד בתוקף על כך לבלי לשנות משלושת הדברים הללו.

     עוד כתוב (לב, ל) "ויאמר למה זה תשאל לשמי", אחרי שניצח יעקב את השטן (שרו של עשו) ניתן ליעקב השם "ישראל" במקום יעקב, כאשר מוסיפים לשם יעקב (182) את מניין "שטן" (359) מתקבל מניין ישראל (541), ולכן אמר המלאך (הוא השטן) "למה זה תשאל לשמי", הלא מתוך זה שניתן לך עתה (השם "ישראל") יכול אתה לדעת מהו שמי, ואם כן לשם מה אתה (יעקב) שואל?

 

"וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם... וַיִּקֶן אֶת חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר נָטָה שָׁם אָהֳלוֹ מִיַּד בְּנֵי חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם בְּמֵאָה קְשִׂיטָה" (לג יח)

     כשמגיע יעקב לשכם דבר ראשון הוא קונה חלקת שדה. המדרש אומר שקנה זאת לקבורת יוסף.

     ונשאלת השאלה: יעקב אבינו זה מה שיש לך לעשות? לקנות קבר ליוסף?! אם כבר תקנה לכולם - יש לך 11 ילדים?!

     מבארים חז"ל: זו מידה כנגד מידה, כיוון שהוא ראה ברוח הקודש שעתיד יוסף להעלות את ארונו ממצרים, אמר יעקב אבינו בליבו: 'אני אטפל בקבורה שלך – אתה תטפל בקבורה שלי'. וזהו שאמר לו בפרשת ויחי: "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך ..."

     הגמרא (במסכת סוטה יג) שואלת: ומדוע קנה דווקא בשכם? ומשיבה הגמרא: משכם גנבוהו ולשכם יחזיר אבדתו...

     ביאורים נוספים: כלי יקר: יעקב קנה את החלקה כיון שהוא רצה לבנות מזבח וכדי שזה יהיה שלו קנה את המקום. ספורנו: כאומרו איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר... אבן עזרא: כל מה שיש לו חלק בארץ ישראל = נחלה יש לו נחלה בעולם הבא = מעלה גדולה מאוד.

 

 ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור במרמה (לד,יג) (אהרון כהן)

     יש לדון מי הם 'בני יעקב' המוזכרים בפסוק, שמדברים עם שכם וחמור ומציעים למול את כל העם? האם מדובר בשמעון ולוי בלבד המוזכרים במקרא לאחר מכן כשתפסו את היוזמה להרוג כל זכר - "וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה" (שם כה) בגלל שנתפרסם שמותם אחרי מספר פסוקים, הכתוב סתם בשעת משא ומתן ולא פירש מי הם. מאידך ייתכן לומר כפשט הפסוק, שכולם ביחד הציעו הצעה זו לשכם וחמור. אלא שאם נסביר כך תתעורר קושיה מדוע יעקב אבינו מוכיח לפני מותו את שמעון ולוי על הריגת אנשי שכם ולא מוכיח את שאר האחים; אומנם בפועל הם לא השתתפו במעשה ההריגה, אבל היו שותפים בהצעה להחליש אותם על ידי שימולו את עצמם.

     צריך לומר, ששאר האחים כלל לא התכוונו להרוג את אנשי שכם אלא רק להחליש אותם על מנת לגאול משם את דינה אחותם; פעולה כזו לא רק שמותרת אלא נדרשת מהאדם. מי שיכול להציל את הזולת ממצב סכנה בלי לסכן את חיי עצמו חייב לעשות זאת. ואם נשאל על הכתוב בהמשך: "בְּנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ עַל הַחֲלָלִים וַיָּבֹזּוּ הָעִיר" (שם כז) שלכאורה משמע שאכן היו שותפים בהריגתם, אין זו הכוונה אלא שלאחר מעשה באו שאר האחים ובזזו את השלל, אולם בתוכנית המקורית לא התכוונו להרוג אותם. אלא שלפי ההסבר הזה עדיין קשה שכן סוף סוף גם שאר האחים השתמשו במעשה מרמה כדי להשיג את מטרתם, "וַיַּעֲנוּ בְנֵי יַעֲקֹב...בְּמִרְמָה" שהרי הם לא התכוונו להתחתן איתם גם אם ימולו את עצמם, מדוע אם כן יעקב אבינו לא מוכיח אותם על מעשה זה?

     התשובה היא שמעשה זה איננו פסול כלל וכלל; מותר לרמות גזלן על מנת להוציא מידו את הגזלה שנטל שלא כדין, כל שכן שכם בן חמור שחטף את בת יעקב וטימא אותה, שמותר ליזום מעשה מרמה כדי להחזיר אותה לבית יעקב אבינו.

     מצינו גם אצל משה רבינו שאמר לפרעה: "נֵלֲכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַה' אֱלֹקינוּ" (שמות ה, ג) למרות שלא התכוון לכך וכיצד מותר לרמות את פרעה? אומנם משה לא הוציא דבר שקר מפיו; הוא לא אומר 'נלכה נא דרך שלושת ימים...ונשובה', אבל הוא נותן לפרעה להבין מתוך דבריו שאכן יחזרו כולם, ממילא יש כאן מעשה מרמה. האם זה מותר? אלא שפרעה הינו גזלן המשעבד את בני ישראל שלא כדין, ממילא מותר להשתמש בדרכי מרמה כדי להוציא מידו את הגזלה. הוא הדין בנידון דידן, שכם בן חמור גזל את דינה ולכן מותר היה להשתמש במעשה מרמה כדי להצילה מידו. הטענה של יעקב על שמעון ולוי היא לא על המרמה אלא שהרחיקו לכת והרגו כל זכר, דבר שלא נצרך כדי להחזיר את דינה.

 

ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור אביו במרמה (לד,יג)

     הנה לעיל, על הפסוק "ויען לבן ובתואל ויאמרו מה' יצא הדבר" (כד, נ), כתב רש"י שלבן "רשע היה וקפץ להשיב לפני אביו". הייתה זו חוצפה מצד לבן להעז לדבר לפני אביו. ואילו כאן, יושבים בני יעקב עם יעקב אביהם, והם עונים את התשובה לשכם וחמור בנו, ועל זה רש"י אינו אומר דבר...

     באר המגיד מדובנא: כשהולכים בדרך הישר - כאן יש לתת לאב לצעוד בראש ולא להקדימו, אבל כשהולכים בדרך מלאה מהמורות, בורות ופחתים, שם הכבוד הוא ללכת בראש, ולתת לאבא ללכת מאחור בדרך הכבושה. בשיחה של לבן ובתואל עם אליעזר, ההליכה הייתה בדרך הישרה, דברו דברים כהווייתם, ולכן כשקפץ לבן והשיב לפני אביו - הייתה בכך חוצפה ורשעות. לא כן בענייננו, כשבאו האחים לענות אותם "במרמה", בדרך חתחתים - אמרו דבר אחד והתכוונו אחרת, במקרה זה יותר טוב שלא האב יאמר את הדברים כי אם בניו.

 

''אם תהיו כמונו להמל לכם כל זכר'' (לד,טו) (אהרון כהן)

     מפני מה היו צריכים בני יעקב לנקום באנשי שכם בדרך מרמה ולהשיא להם את העצה שיימולו? וכי לא היה לאל ידם של בני יעקב הגיבורים לגבור עליהם אף בלא שהיו נימולים?

     והשיב על כך ר' יונתן אייבשיץ: אילו הרגו את אנשי שכם שאינם נימולים, היה קם רעש בעולם, סערה של מחאות: לא כן, כשאנשי שכם נימולו ונודעו כיהודים, שאז היו בני יעקב בטוחים, שלא יאונה להם כל רע: "על רציחת יהודים לא תהיה בעולם תגובה כלשהיא".

 

אך בזאת יאתו לנו...בהמול לנו כל זכר (לד, כב) (הרב יעקב חן)

     ותמוה מאוד איך הצליח חמור אבי שכם לשכנע את כל תושבי שכם לעשות ברית מילה והלא היו שם ילדים זקנים ונערים, ובמה הצליח לשכנע את כולם שבשביל שבנו ישא את דינה - כולם ימולו עצמם??? אלא שחמור היה פוליטיקאי משופשף, ועל כן הוא בא אל בני עמו בערמה, שהלא כבר היה ידוע שבני יעקב הם גיבורים גדולים גם יחוס לא היה חסר להם ואף כסף וזהב מצאו משכנם בצרורותם.

     וכה אמר חמור אל עמו. (לפי סדר פסוקי התורה) "האנשים האלה שלמים הם אתנו,,, ויסחרו אותה" הם לא באים לריב וגם הם באים להשקיע כאן בכלכלה ולעשות אתנו ביזנס. "את בנותם ניקח לנו לנשים" נתערב איתם וניקח מבנותיהם. "ואת בנותנו ניתן להם" נסדר את הבנות שלנו עם מיליונרים סידור מלא. "אך בזאת יאתו לנו,,, בהמול לנו כל זכר כאשר הם נימולים" אנחנו צריכים להיות מעורבבים איתם ולהיות כמותם פירושו למול את עצמנו, מנמק חמור, ומוסיף שכנוע "מקניהם וקנינם וכל בהמתם הלא לנו הם, אך נאותה להם וישבו איתנו" כ"כ פשוט וקל אומר חמור אבי שכם.

     אבל בעצם זה הכל בגלל "שכם בני חשקה נפשו בביתכם" את זה חמור לא יגיד. פוליטיקאי משופשף כבר אמרנו,,,

 

ויעל מעליו אלוהים במקום אשר דיבר איתו (לה', יג') (ד"ת לפ"ש)

רש"י: איני יודע מה מלמדנו...

     מה חידש רש"י בזה שאמר "איני יודע מה מלמדנו"? ביאר באופן נפלא הרב הקדוש ר' מנחם נחום ממאקריב זצ"ל כידוע "ויעל" הוא לשון סילוק, "אלוקים" הוא מידת הדין, ו"דיבור" הוא לשון קושי.כיצד יכול האדם לסלק מעצמו את מידת הדין? כשמאמין שכל הייסורים באים בהשגחה פרטית וכל מה שה' עושה הכול לטובה, וזהו כוונת הכתוב איך האדם יכול לגרום ל"ויעל מעליו א-לוקים" כלומר לסלק מעליו את מידת הדין? וכל זה "במקום אשר דיבר אתו" כשתוקפים אותו דיבורים קשים וייסורים? אומר רש"י "איני יודע מה מלמדנו" קבל את הכול באמונה ותצהיר "איני יודע מה" אני לא מבין כלום! אני רק אוחז באמונה פשוטה שהכול מה' והכול לטובה ואז כל הדינים הקשים יסתלקו מעליך...

 

ותמנע היתה פילגש לאליפז בן עשיו ותלד לאליפז את עמלק (לו,יב) (מר רפאל ירקוני)

     מפני מה שאל הגאון רבי חיים מוואלוזין מספרת לנו התורה שתמנע הייתה פילגש לאליפז וילדה לו את עמלק?... הסביר רבי חיים: לכאורה יש שני פסוקים הסותרים זה את זה. בפסוק אחד כתוב (דברים כ"ג, ח): "לא תתעב אדומי כי אחיך הוא", ובפסוק שני כתוב (דברים כ"ה, י"ט): "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים", והרי עמלק הוא אדומי, ואיך ניתן לקיים את שני הפסוקים גם יחד? אלא תירץ רבי חיים יש לדייק את הפסוק "לא תתעב אדומי" ומדוע? "כי אחיך הוא", והיינו רק אדומי כזה שנולד לעשיו מאשתו שאז הוא "אחיך", אבל לא אלה שנולדו לעשיו מנשים פסולות ומפילגשים. משום כך כותבת לנו התורה ומודיע ש"תמנע ביתה פילגש לאליפז בן עשיו ותלד לאליפז את עמלק", ומשום כך נאמר עליו "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים"!

 

השוני בין יעקב ועשיו("דברים טובים" שליט"א)

     השוני בין יעקב ועשיו, בעניין ההרגשה שלהם בעולם הזה, ובעצם זוהי ההרגשה של יהודי ירא שמים וההיפך, כי הירא שמים כל חייו חושש אולי אין לי עולם הבא, ורוצה לתפוס יותר מעשים טובים בעולם הזה, והאינו צדיק, חושב שעשה כבר מספיק במצות בעולם הזה, אבל אינו מאמין שיש לו עולם הבא, ועל כן הוא מזלזל בכל פעולה טובה שעושה כאן. והנה עשו מכר את הבכורה כי זלזל בזה. וידוע שהיה סיפור של מכירת עולם הבא ואח"כ דנו בדין תורה אצל הרידב"ז וכך מסופר:

     היה זה יום שגרתי בעיר הגדולה סלוצק שברוסיה רבתי. מן האילנות הגבוהים, המסודרים בשורות בשדרה הגדולה, נשמע קולם הרוגש והמצייץ של המוני ציפורים המתכוננות לשנת לילה על גבי צמרות העצים וענפיהם. גם בחנותו של פינחס. קצב יהודי ירא שמים שניהל לפרנסתו אטליז מצליח. הייתה המולה של רעש קל. יום חמישי היום ועקרות הבית באו למדוד להן ליטרות של בשר לקראת שבת. אלא שפינחס תלה עגל שחוט על גבי האנקול והכריז על הפסקה בחיתוך ובשקילה ובמכירה. הוא עומד לסגור עתה את החנות לשעה קלה ותוך שהוא מצביע על השמש העושה את דרכה מערבה. הסביר שעליו ללכת להתפלל מנחה במניין בבית הכנסת הגדול של העיר. עוד מעט קט ישוב לשרת את לקוחותיו נאמנה.

     הלקוחות הגיבו ברטינה. היו שאמרו שאצה להם הדרך ואץ לו השעון המתקתק ללא הפוגה והם ייאלצו לרכוש את הנצרך להם באטליז כשר אחד, אצל מתחריו של פינחס. הקצב שמע בצער את האיום המפורש ופרש את ידיו לצדדים כאומר 'וכי מה אעשה'. התפילה בציבור חשובה לו יותר מרובלים עוברים לסוחר. הוא יצא את חנותו והטיל על תריסיה מנעול כבד. הסתובב לעבר הרחוב וכמעט נתקל ברופא יהודי מפורסם שבא לרכוש אצלו בשר בקר. הרופא הזה היה לקוח קבוע של פינחס הקצב ולא בגין הכשרות המהודרת. לצערנו, רחוק היה הרופא הזה מחיים יהודיים. הוא פשוט ראה באטליזו של פינחס הקפדה גם על כשרות אך גם על ניקיון ועל כללי שלבריאות... עתה תהה בקול מדוע סיים ידידו הקצב את עבודתו וזו כה מוקדם היום הזה. "לא סיימתי, תיכף אשוב", תיקן פינחס את טעותו, "אני יוצא להתפלל מנחה". "לא חבל?״ החמיץ לעומתו הרופא פנים דואגות. ״הרי אצלכם האדוקים ערב שבת מחר ועתה היא שעה של קניות. הנה ראה כמה עזבו עתה את חנותך והם הולכים להם לרכוש במקומות אחרים. בשביל תפילת מנחה אתה מפסיד רווחים נאים״. ״אבל אני מרוויח עולם הבא״. ניסה פינחס לשבר את אוזנו של הרופא היהודי שהיה נטול עול רוחני, ׳מניח חיי שעה ועוסק בחיי עולם׳״. "עולם הבא״.״ גיחך הרופא והיטיב את משקפי הצבת על אפו, ״אתה באמת מאמין שיש עולם נוסף? זו בדיחותא. רק מה שאנו רואים מול עינינו, ורק מה שאפשר למשש בידיים, רק זה קיים באמת״.

     הקצב ויתר על הוויכוח המיותר. פטר את הרופא במחי יד ויצא לדרכו. אלא שאז נצנץ רעיון שובב במוחו. הוא נעצר תחתיו וחייך קלות: "אם העולם הבא לא נחשב אצלך ידידי״, פנה פינחס אל הרופא שעדיין עמד קרוב אל דלת האטליז, ״שמא תואיל למכור לי כל רגע של גן עדן ועולם הבא שיש בצקלונך לעתיד לבוא?״, הרופא הגיב בהסכמה של זחיחות דעת: ״אמכור לך. בשמחה ובטוב לבב. אבל דע לך שלא מדובר כאן ב׳עולם הבא' גדול ולכן די לי ברובל אחד לקיום העסקה", המשיך בשחוק גדול. וכך, במהירות ובלא שימת לב עבר לו רובל בודד ושלם מידו הגרומה של הקצב אל ידיו של הרופא. הוא רשם במהירות על גבי פיסת נייר שזכויות העולם הבא שלו עד עתה, ומעתה ועד עולם. שייכות לחשבון זכויותיו של פינחס. מקצביה של סלוצק.

     פינחס פנה אל בית הכנסת והרופא הלך לו לדרכו. אולי לחפש לו אטליז אחר תחת זה הסגור בגין אדיקותו של בעליו. ימים רבים חלפו מאז אותה עסקה שנערכה על אם הדרך. ימים ושנים. פינחס כבר היה בא בימים ובניו החסונים, יראים ושלמים. עזרו לו בניהול האטליז הוותיק. עמדו לצידו במסירות ואחריות. לתפילת מנחה ערכו ביניהם תורנות מי ייצא ומי יבוא, ופנחס לא נצרך היום לסגור את האטליז לעיתים מזומנות..

     שוב היה זה יום חמישי בשבוע ושעת בין והשמשות מתקרבת. החנות המתה קונים לקראת שבת. פינחס יצא לתפילת מנחה כדרכו. ומששב, כבר חשיכה שררה בחוץ. באטליזו פנסי שמן דולקים, והקונים והמוכרים עסוקים מאוד. והנה בניו רומזים לו שיבוא עימם אל חדר פנימי. אישה יהודייה מבוגרת, שלא מן החרדים לדבר ד׳ בסלוצק, ביקשה לשוחח עמו בדחיפות. פינחס התמה ובניו המשתוממים הקשיבו לה בשימת לב. בדריכות. "אתם לא תכירו אותי", פנתה אל הבנים שבעיניה הינם עולי ימים למרות שכבר אבות לבנים היו. "אבל אביכם אולי יזכור שבסלוצק התגורר עד לפני כשנתיים רופא יהודי שרחוק היה, שלא באשמתו, מקיום תורה ומצוות. רופא מסור לכל יציר נוצר, בסבלנות ובאחריות וברחמיות בדק וריפא וליווה כל חולה, קטן כגדול. מיהודים שאינם בעלי אמצעים ביקש שכר זעום כדמי טרחתו, אם בכלל. והרופא הזה היה בעלי, ולפני שנתיים ימים הוא הלך לפתע לעולמו״. האישה החרישה לרגע. ציפתה שפינחס הקצב יבין מעצמו במי ובמה דברים אמורים. אבל פניו של פינחס ביקשו הסבר. הוא השיב שמכיר היה את הרופא הזה וזוכרו לטובה, אך אינו מצליח להבין עדיין מדוע זה מספידה האישה את בעלה הרופא דווקא כאן באטליז. באוזניו ובאוזני בניו. משראתה האישה שאין לה ברירה. סיפרה באוזניהם מה זה ועל מה זה: "כבר כמה לילות שאיני מצליחה להירדם לשנת לילה", סיפרה, ואותות של בהלה ניכרו בקולה. "והיה, אם באה עליי שינה קצרה, מיד מופיע בעלי המנוח בחלומי והוא מתאונן בפניי בבכי ובצער רב על שאין לו מנוחה בעולם העליון. סגרו בפניו את השערים לגן עדן שבעולם הבא. ולא טוב לו. ואני תוהה בפניו, שואלת אותו בחלום הנראה כבהקיץ. ׳אמנם לא שמרת תורה ומצוות וחיללת את יסודות היהדות, אבל גמילות חסד יש באמתחתך לרוב. הרי טפלת ביהודים בה רבים בחינם מתוך דאגה לשלומם, וכי בשמים לא מחשיבים זאת׳. "ואז מספר הוא לי בקול נכאים שמיד בעלותו לבית דין של מעלה לאחר פטירתו ערכו לו משפט צדק. שופטי בית הדין דנו מה הם העונשים שמגיעים לו על חייו שהיו כמעט כחיי נכרי עלי אדמות. שקלו וטרו כיצד לשופטו. לא ניתן להאשימו כליל שהרי לבית כזה נולד וזח החינוך שקיבל. בית הדין פסק מה לעשות עמו בעונשו ואת זה אין לו רשות לגלות בחלום לדרי העולם הזה. "ואולם, בהגיע המלאכים המליצים זכויות ובידיהם המון מעשיו חטובים, להקל על צערם של חולים, לרפאם ולחיותם. היו כל המעשים הטובים הללו והמלאכים הנבראים מהם. חתומים בתוך תיבה גדולה ושקופה, נראים אך נעולים. לא ניתן לבעליהם הרופא לקבל קורת רוח, שכר חלף מעשיו. ״ולבית הדין תשובה מוכנה אל הרופא הנפטר: ׳יען כי מכרת את חלקך בעולם הבא לפינחס הקצב דסלוצק, מחכה השכר אפוא, מצפים הם המלאכים הצחורים ליום שבו יפטר פינחס מן העולם הגשמי ויבוא לכאן, לעולם שכולו טוב, ויקבל את הטוב הצפון למי שעושה מעשים טובים של בין אדם לחברו. הרי הוא שילם על כל אלו רובל שלם, טבין ותקלין, באותה מכירה חפוזה בפתח החנות הנעולה, בדרך לתפילת מנחה אחת..." "ועתה". התחנן הרופא המנוח באוזני זוגתו אשר עודנה על פני האדמה, "לכי נא אל הקצב והתחרטי בשמי מן המכירה, שוב תשיבי לו את הרובל ויוסר החותם מן התיבה ובה קצת מעשים טובים". "בעלי המסכן מבקש אפוא שתיטול את הרובל הזה״. הושיטה היא מטבע, ״ותאמר בפה מלא שהמכירה ההיא, שנעשתה בשחוק מבוטלת״.

     תוך כדי סיפור הדברים נזכר בהם פינחס. הדבר כבר נשכח ממנו והנה עתה עולה העניין והוא זוכרו לפרטיו. אבל הוא סירב לבקשה ונימוקו ותמימותו עמו: "אין לי הרבה זכויות רוחניות בחיי״. טען בקול שקט וחד משמעי, ״רכשתי את חבילת העולם הבא הזו ברצינות ובתום לב. אולי אצל הרופא זו הייתה מהתלה אך אני התכוונתי אל המכירה. אם הדבר בה חשוב בשמיים, אזי חרא יוכל לשמשני שם בבוא העת״. כך השיב פינחס הקצב. מעסקאות טובות אין חרטות. האישה האלמנה קיבלה את הסירוב. הודתה על שהקשיבו לה בשימת לב ופנתה לה לביתה. אך הנה, כמו שפינחס אינו מוותר, גם הרופא המנוח אינו מתכוון לוותר ככל הנראה. הוא שב אל חלומה של זוגתו והתחנן עד מאוד לבטל את המכר. כי צר לו מאוד והוא זקוק למעט העולם הבא שצבר לו בחייו. ולמחרת, בלית ברירה, פנתה האישה אל רבניה של העיר סלוצק, ובראשם הגאון הרידב״ז רבה של העיר, הוא ובית דינו, אולי יהיו לעזר לבעלה, הרופא הנפטר האומלל.

     רבי יעקב דוד וילובסקי, הרידב״ז, אשר פרשת גדלותו העצומה הלא רשומה היא בדברי ימי הדורות האחרונים, היה באותה העת רבה של סלוצק טרם עזב את ליטא ועבר לתקופה מסוימת, סוערת ורבת תהפוכות, לארצות הברית של אמריקה. מיד נשוב אל הסיפור המפעים המקשר בין העולמות.

     נעצור רק לשורות אחדות לספר על הימים ההם לפני כמאה שנה ויותר, שבהם היגרו יהודים רבים ממזרח אירופה לארץ הזהב. הרידב״ז נסע לארצות הברית וגילה שם לחרדתו קהילות יהודיות גדולות שחיים בפריקת עול, מחללים שם את השבת בשופי, ועסוקים כל כולם בחיים של גשמיות. סכנת התבוללות ריחפה מעל ראשי הצעירים שכבר זוכרים פחות את החיים היהודיים הטהורים שפיכו בעודם ברוסיה, בליטא ובפולין. הרידב״ז נלחם בכל כוחו לכונן מערכות חינוך של תורה ומצוות בארצות הברית, להבדיל בין כשרות סמלית לבין כשרות אמתית ולבדל בין רבנים יראי שמיים לרפורמים החייכנים. מעט הצליח אך אכזבתו מהגישה שהדולר הוא א-לוהי הניכר החדשים. הביאה אותו לעזוב את ארצות הברית, לעלות לארץ ישראל ולהתגורר בצפת. כאן היה מגדולי הדור וממכונני מצורת השמיטה בארץ הקודש באותן שנים, לפני יותר ממאה שנה. אבל בשעת סיפורינו עדיין התגורר הרידב״ז בסלוצק...

     הרידב״ז, רבה של סלוצק, הסכית היטב לאשת הרופא ולאשר על ליבה. הוא הביט בחבריו לבית הדין והנה אף הם הקשיבו לדבריה. יחד הסכימו שיש לערוך דין תורה לכל פרטיו ודקדוקיו. נקבעה השעה ארבע אחר הצהריים. הסיפור המופלא עבר במהירות מפה לאוזן, ובשעה היעודה היה בית המדרש הגדול, שם אמור להתקיים דין התורה השמימי. מלא מפה לפה. הרב ובית דינו נכנסו וישבו על במה מוגבהת. האישה נקראה, נעמדה בצד הבמה. והרבנים האיצו בה להתגבר על מבוכתה ולספר את השתלשלות העניינים.

     והיא סיפרה. סיפרה על בעלה הרופא, על מעשיו הטובים, על פטירתו ועל החלום שחוזר על עצמו בתחנונים לבטל את אותה עסקה אומללה. ״ואתמול בלילה", סיימה בבכי, ״לאחר סירובו של הקצב לבטל את המכירה, בא בעלי שוב בבכייה רבה בבקשה שישיבו לו את זכויותיו ושאלך לבית הדין בעיר". הציבור התקשה לכלוא את רגשותיו וגילה הזדהות מרובה עם הנפטר. ״שיוותר״ קראו כמה מיהודי העיר ברגש, ״שהקצב יכריז שהוא מוותר על העולם הבא המועט הזה שרכש". אבל פינחס הודיע במפגיע ש'חייך קודמין' ועליו לדאוג לעצמו לעתיד, למה שיתרחש עם נשמתו לאחר אריכות ימים ושנים, רק עתה התברר לו עד כמה עשה עסקה מוצלחת״. הרידב"ז ובית דינו נכנסו לחדר בית הדין והותירו את הקהל להתנצח ולנחש מה יהיה פסק דינם.

     אחרי שעה שבו אל בית הכנסת וחילקו את פסק דינם לשלושה סעיפים, וכה הכריזו: ״הדבר הראשון הוא שהמכירה הזו אינה תקפה ואינה קיימת״. מלמולי שביעות רצון נשמעו בהיכל. הציבור, שחש רחמים רבים וגלויים על הרופא המנוח, היה מרוצה. הרבנים היסו את הקהל כדי לנמק את ההחלטה הראשונה: ״והסיבה היא פשוטה עד מאוד. העולם הבא. שכר המצוות והמעשים הטובים, אינו דבר שניתן למכור ולקנות כי הם מתקבלים תמורת יגיעה והתגברות של היהודי בעולם הזה. בסור מרע ועשה טוב. מה שייך אפוא לתת לאחד חלק רוחני שעמל עליו חברו״, הדיינים ניצלו את השקט של ההסכמה ועברו אל ההחלטה השנייה: ״ואולם, למרות שהמכירה אינה קיימת. איבד הרופא הזה את חלקו לעולם הבא". עתה נוצרה המולה רבתי בקהל. יהודי סלוצק הגיבו בהפתעה של אכזבה. גורל נשמת הרופא נגע לליבם. מדוע זה איבד את מעשיו הטובים שכן עשה. אחד הדיינים הסביר: "שהרי מובא במסכת סנהדרין שהכופר בעולם הבא מאבד את חלקו לגן עדן, והרופא הזה חזר ואמר שאינו מאמין בעולם שאינו רואה בעיניו״. שוב השתררה שתיקה. הרי הובטחו לו לקהל שלושה סעיפים. אולי תהיה המתקת מה... הרידב״ז עצמו הכריז את הסעיף השלישי: "ובכל זאת. הרי על ידי הרופא הזה וכל מה שהתרחש עמו נגרם בסלוצק. וכנראה גם מעבר לה. קידוש השם כה גדול. כולם מתוודעים כעת שיש דין ויש דיין. שהעולם אינו הפקר ועל הכל יבוא משפט, שכר ועונש. חז״ל עוסקים הלא בשכרו העצום ובכפרת עוונותיו של המקדש שם שמים ברבים. מגיע לו אפוא לרופא שיבטל ממנו דין גיהינום והוא יקבל את שכרו בעולם הבא״. הקהל פרץ בתרועות שמחה לבביות והאלמנה הבוכייה נחה דעתה. ואז, מבין הקהל, התקדם לעבר הדיינים פינחס הקצב כשהוא נתמך על ידי בניו. דבר לו אל הרב הרידב״ז: ״יסכים הרב״, לחש אל תוך אוזנו, ״שגם לי חלק בקידוש שם שמים ברבים. הרי לולי אני לא הייתה המכירה והקניה והחלום וכל הכינוס הגדול הזה. מגיע גם לי אפוא חלק נוסף לעולם הבא״״. והגאון הרידב"ז? האם הבטיח לו לקצב המתאווה אל יתר גן עדן? זאת כבר לא ידענו.

 

 

שאלה של נצח: מה בין עשיו ליעקב | הרב עזריאל יונה


"ויצו אותם לאמר, כה תאמרון לאדוני לעשו, כה אמר עבדך יעקב, עם לבן גרתי ואחר עד עתה"  [בראשית לב].

 

לא נעשיתי שר וחשוב אלא גר, אינך כדאי לשנוא אותי על ברכות אביך שברכני הוה גביר לאחיך, שהרי לא נתקיימה בי. [רש"י].

 

"אינך כדאי לשנא אותי", אומר יעקב אבינו, אך דבריו אינם מובנים, נניח שלא נתקיימה בו כלום בכך יש להרגיעו, הלא סוף כל סוף קיבל יעקב את הברכות ולא עשו? הלא סוף כל סוף זעק עשו זעקה גדולה ומרה? כך מעיר הרב אזרחי בספרו 'ברכת מרדכי'.

 

ובכלל, מה עם זרעו של יעקב? הקיים פקפוק כל שהוא בהתקיימות ברכותיו של יצחק?

אלא שזהו עשו!

 

שני דברים מאפיינים אותו.

העולם הזה, החיצוניות, ה"שר וחשוב". התדמית כלפי חוץ.  

 

ודבר נוסף אך עיקרי מאד: ה'עכשיו', ה'היום', מי חושב על מה שיהיה בעתיד, כל מה שמעניין הוא הנראה לעיניו והנראה עכשיו.

 

יעקב הוא זה הדואג למהלך הדורות, לבנין כלל ישראל, להקמת שבטי י-ה.

 

את עשו, כל אלו לא מעניינים. את עשו מעניין רק עצמו. הוא אינו מקים 'שבטים', אינו דואג לבנין של עם.

 

זהו שאמר יעקב, אמנם קיבלתי ברכות, אך כלום נראה הנני כ'שר' כ'חשוב'? עשו יצא לדרך עם ארבע מאות איש עמו, נניח כי היו מלאכים ממש. ליעקב לא היה מלבד משפחתו ,אף לא אחד, גם לא מלאך.

 

עשו מפגין 'שרות' ו'חשיבות'.

ליעקב כל אלו זרים.

 

רק ליעקב ולשבטיו, ישנם בנים עובדים ועמלים בגידולם, לא רק מבחינה פיזית קיומית, אלא מן הבחינה האידיאולוגית תורתית.

הראיתם אצל עשו ובניו בכל הדורות ובכל מקום דאגה לאידיאולוגיה של בניו?

לא ולא, אמנם ראינו במשך הדורות מסעי צלב מסיונרים, אך כל אלו מלחמות הנה. מגמת השתלטות, רוע לב ושנאה.

 

אדרבא יעטפו זאת באידיאולוגיה: יעשה הבן כרצונו, אנו כן יאמרו, מביאים אותו לידי גדלותו ובגרותו הפיזית, אבל את מהלכיו האידיאולוגיים יקבעו המה עצמם...

כך כל ה'עשוים' למיניהם. גויים ואף אלו ההולכים בדרכם.  

 

ליעקב לא די בגידולם הפיזי או הבגרותי, אף לא גדלותם השכלית. ליעקב מאד מאד איכפת מהלכיהם הרעיוניים האידיאולוגיים. מאד מאד איכפת לו כיצד יראו צאצאיו, האם יעקביים יהיו ישראליים, או שמא חיקוי זול של עשו ומרעיו?

כדאי מאד לשים לב. לבעלי חיים יש אמנם צאצאים. קיימת גם דאגה במדה מסויימת לקיומם. האם תלחם עבור פרי בטנה עדי תמציא לו טרף בימיו הראשונים, או בשבועותיו או אפילו ברגעיו או בחדשיו, אבל לאחר שיש בהם בצאצאיהם הכח והאפשרות לנהל חייהם הקיומיים לעצמם, שוב אין הבעל חי מכיר את צאצאיו ולא צאצאיו מכירים אותו.

כך הזבוב והיתוש והחיידק, כך האריה הדוב הפיל הנמר והחתול, כך בדיוק.

 

בני אדם דואגים יותר, אבל באותו מהלך, עד כי יוכלו לפי דעתם לקיים את עצמם - בני אדם עשויים.

 

היעקביים הישראלים, אינם כן. עד לטיפת חייו האחרונה ידאג לצאצאיו, גם עד לטיפת חייהם האחרונה של צאצאיו ולא רק לצאצאיו אלא לצאצאי צאצאיו עד עולם. זהו טבעם וטיבם של היעקבים, הישראלים.

 

לחתולים וליתושים אין נכדים. גם לעשו נכדיות קלושה. לכלל ישראל ישנם נכדים נינים עד נצח עד עולם.

 

יעקב תפס זאת ידע זאת למד זאת, לכן אמר לו את הנקודה - צאדרבא ,כך אמר, אין לך להצטער על עצם הברכות, שכן רואה הנך שעיקר מטרתם וכיוונם הוא לעתיד לנצח, מה לך ולנצח, מה לך עם גן עדן, כבר מזמן חילקנו בינינו את העולם כולו [כפי שמובא במדרש]?  עוד מבטן אם, קיבלת אתה את העולם הזה - על ה'שר' ו'החשוב' שבו, ואני את העולם הבא על העתיד ועל הנצח שבו.

 

זהו עשו וזהו יעקב.




ממה נגעל המלך? | הרב עזריאל יונה


 ירחמיאל חש שליבו כבר לא יעמוד במתח. ההודעה כי המלך צפוי לבקר אצלו בבית, בכבודו ובעצמו, היתה בשורה שהוא התקשה לעמוד בה.

 

הוא אמנם היה אדם אמיד, מעשירי הגליל, ובכל זאת, לא כל אדם זוכה בחייו לארח את המלך.

 

ירחמיאל התחיל להתכונן לביקור הממלכתי כבר ביום בו הגיעה אליו ההודעה. במשך שלשה חדשים הוא הריץ את עבדיו משרתיו הרבים לבדוק אצל יודעי דבר מה בדיוק אוהב המלך, מנה ראשונה, שניה, ושלישית.

 

גם הקינוחים זכו ליחס מיוחד, וסוגי הסלטים השונים. לאחר שהתשובות שקיבל השביעו את רצונו החל במסע הרכש.

 

הוא שלח את עובדיו לקצב ששמו יצא לתהילה בכל הגליל. לשליח ניתנה הוראה לא לחסוך בכסף ולהבטיח לקצב תשלום מיוחד, אם יבטיח להביא את הנתחים היפים ביותר שיעלו באמתחתו.

 

כך גם אצל הירקנים, הדייגים, האופים, והקונדיטורים. לבישול עצמו נשכר שף בעל מוניטין מעולים.

 

אז, כשהחלק הקולינרי היה מאחוריו, החל ירחמיאל לתכנן את מראה הסביבה. הגנן שלו עבד שעות נוספות, והמעצבת פנים של ביתו תכננה את כל  הרהיטים מחדש.

השולחן נוקה וצוחצח והחלונות הוברקו.

נותרה רק שאלת הכלים. אשתו של ירחמיאל הזכירה לו כי במחסן שלהם שוכן אחר  כבוד סט צלחות מזהב טהור אתו לא עשו שימוש מעולם מחשש שינזק.

ירחמיאל התרגש והודה לאשתו: אם לא עכשיו, כשהמלך מגיע, אימתי נשתמש בכלים??

יום קודם בואו של המלך הועלו כלי הזהב והונחו אחר כבוד על השולחן.

 

גם המלצרים לבשו את הבגדים המיוחדים שנרכשו עבורם כששמו של המלך חרות באותיות זהב בפינת כל בגד, והתזמורת עמדה הכן.

שעת השין הלכה וקרבה, ואכן בשעה 12 בצהריים נראה ענן אבק מרחוק.

ירחמיאל ידע, זוהי שיירתו של המלך. ואמנם כעבור שעה קלה הופיעו הפרשים, החצוצרנים, המרכבות, ובתווך המרכבה של המלך.

המלך ירד וחילץ את עצמותיו, הביט סביב ונהנה ממראה עיניו. הכל סודר על הצד הטוב ביותר. ירחמיאל ניגש, נישק את ידו בהכנעה והזמינו אל ביתו.

המלך נכנס אל הבית ושוב נהנה מהסדר המופתי, ממדי המשרתים ומהריחות הנעימים שעלו מן המטבח.

 

המלך התיישב והמלצרים ניגשו והחלו למזוג את המזון היקר והמשובח לצלחות.

המלך ניסה לטעום, ואז ארע הדבר.

 

הוא הדף את הצלחת ממנו והלאה ואמר: פוי, מה זה הדבר הזה?!

נשמתו של ירחמיאל כמעט ופרחה. שלשה חדשים של תכנונים, והמלך לא מרוצה. הוא גם לא הבין, כיצד ייתכן, השף המומחה ביותר בגליל הוזמן לבשל, לא ייתכן שהוא הקדיח את מזונו!

ירחמיאל ניגש למלך ושאל בקול שבור מדוע אין האוכל מוצא חן בעיני הוד מלכותו.

 

המלך השיב: האוכל בסדר, אבל תראה את הצלחות...

ירחמיאל התבונן וראה כי הצלחות אמנם עשויות מזהב, אך הן מטונפות משהותן הארוכה במחסן. מה שווה כל האוכל, שמע  את קולו של המלך, אם הוא מוגש בכלים מלוכלכים?

 

משל זה נאמר על ידי החפץ חיים, והוא ממחיש את המציאות הכה מוכרת לכולנו, בה אדם עשוי להתנהג כיאות, לעזור לחבר, לנהוג בנימוס, אלא שכאשר הוא פותח את פיו יוצאים ממנו דיבורים לא יפים, לשון הרע, רכילות, מילות גנאי וכו'.

 

כל הדברים הטובים שאכן קיימים בו, מקבלים טעם לוואי שכן הם שוכנים בתוך כלי שאינו נקי. ייתכן שהם בתוך צלחות מזהב אולי, אבל למרבה הצער הן מטונפות




רכושנו, האם הוא שלנו? | עלון בית דוד


כי חנני אלהים, וכי יש לי כל (לג, יא)
יש לי כל – כל סיפוקי. ועשו דיבר בלשון גאוה, יש לי רב, יותר ויותר מכדי צרכי. (רש"י) 
 
מדוע השתדל יעקב אבינו למעט ממה שהיה לו באמת? וכי אין זו כפיות טובה?
 
נסביר במשל: אדם בא לקבל את פני חבירו שהגיע לביקור בארץ בנמל התעופה. כאשר האורח הנרגש הודה לו על הכבוד שעשה לו, ענה לו: "אודה על האמת, במקרה הזדמנתי לכאן" - בודאי שבזה יגרע מן הכבוד שהעניק לידידו.
 
וכן הדבר במצות ובמעשים הטובים שעושה אדם בעולם הזה. מטרת קיום המצוות היא - לקדש את שמו של השי"ת בעולם. "כל הנקרא בשמי, לכבודי בראתיו אף יצרתיו". כל עוד שאדם מקיים את המצות למטרה זו בלבד, הוא גורם בזה קידוש שם שמים בשלימות. אך כשאדם אומר להקב"ה: "עשיתי מצוות, ואני מבקש שבזכות מצוות אלה תתן לי שכר פלוני, או תצילני מצרה פלונית" - הרי הוא דומה לאותו אדם, שאומר לחבירו שכל מה שעשה לא עשה למענו - הוא ביטל במו ידיו את גורם ה"כבוד שמים" הטמון בקיום המצוות, ופגם בכך בערך המעשים שעשה.
 
ועל כן, נזהרים הצדיקים מלבקש דבר כלשהו בזכות מעשיהם. כשהם מתפללים, אינם מתפללים אלא שה' יתן להם מתנת חנם; 
 
והקב"ה נענה להם, ומעניק להם מאוצר מתנות החנם שלו. נמצא, שכל מה שיש לצדיקים אינו שלהם, שהרי לא בזכות קיבלו את שלהם, אלא בחסד. כל חייהם הם כאורחים, החיים "על חשבון" בעל הבית. 
 
לא כן הרשע. מה שהוא מקבל בעולם הזה, הרי זה כדי לשלם לו את שכר מעשיו הטובים בעולם הזה. "משלם לשונאיו אל פניו 
להאבידו". נמצא, שאין הוא אוכל כאן בחסד, אלא בזכות... שהרי הוא משלם תשלום מלא על כל הנאותיו בעולם הזה - ולכן אפשר לומר עליו, שבאמת הכל שלו !...
 
ומעכשיו, נמצא ששניהם צדקו. בצדק אמר יעקב: "יש לי כל" - כל סיפוקי. אין הוא יכול לומר: "יש לי רב , " שהרי כל ממונו הרב 
אינו שלו באמת; שהרי לא שילם עבורו. לעומת זה עשו, באמת יכול לומר: "יש לי רב". הכל שלו, כי שילם עבורו בטבין ותקילין - במצות ומעשים טובים! (ע"פ שפת אמת)




ה"רב" של עשיו | ישראל אדלר

לפני כמה שבועות צפיתי בשידור מוקלט של תכנית שנערכה בערוץ הכנסת בה נפגשו לפני מספר שנים בליל יום השואה, הרב הראשי ישראל מאיר לאו וחבר הכנסת המנוח טומי לפיד, שניהם ניצולי שואה, כל אחד מפורסם בתחומו, לדיון שכותרתו "איפה אלוקים היה בשואה". מדובר במסמך מרתק ואותנטי שניתן ללמוד ממנו רבות על ההבדלים בין היהודי המאמין לזה שאינו, והוא  מציף ומדגיש גם את כל המטענים הרגשיים והאמוציונאליים.

 

במהלך הדיון מגיעים השניים פעם אחר פעם לנקודה שבה חבר הכנסת מסרב לקבל את גישתו של הרב המצהיר אמונה ואמונים לאלוקים גם אם אינו מבין את כל מעשיו ודרכיו. "האם סיימתי להודות לאלוקים על כל הטובות שעשה עימי, על ניסי ההצלה שלי ועל החיים שזכיתי בהם, שאוכל להתחיל להקשות עליו בשאלות?" שואל הרב.

 

תוך כדי הקשבה לדברים עולה בי התובנה כי הבדלי הגישה בין השניים מתחילים עוד הרבה לפני שאלת השואה. השאלה הראשונה היא ביחס למציאות החיים. האם הכל מגיע לי, האם הנחת היסוד היא שהכול חייב להיות מושלם וממילא אין צורך להודות על המובן מאיליו ומאידך כאשר מתרחשים דברים רעים זו הוכחה לכך שאין מי שמשגיח ומנהל את העולם. או שהגישה היא שלא מגיע לי כלום, וכך כל נשימה של אוויר, כל פרוסת לחם שלא לדבר על בריאות, משפחה, פרנסה ועוד דברים הסובבים אותי הינם מתנה שיש רק להודות עליה בכל פה וכאשר אני נקלע למצבים בהם איני מבין את דרכי ההשגחה ארכין את ראשי בענווה ולא אבעט במי שהיטיב עימי עד כה.

 

בפרשת השבוע אנו פוגשים ביעקב אבינו שמבטא את הגישה הזאת במילים שלאחרונה גם הפכו לשיר מקסים ומאוד פופולארי "קטונתי מכל החסדים ומכל האמת". יעקב, שבמשך כל חייו התהלך בדרכי האלוקים במסירות נפש ובהתמדה עיקשת, לא חש כלל שמשהו מגיע לו, נהפוכו, הוא מסתכל סביבו על החסדים הרבים להם זכה, "כי במקלי עברתי את הירדן ועתה הייתי לשני מחנות" הוא לא מדבר על הקשיים שעבר ועל ההתמודדות שנצרך לה בשנים שחי עם חמיו הנוכל אחרי שנאלץ לברוח חסר כל מבית הוריו מפחד אחיו המבקש לרצוח אותו. הוא חש אסיר תודה על מה שקיבל ומבקש בענווה, לא כתביעה ולא כבקשה כי בתחינה ובבקשה מאלוקים הטוב והמטיב "הצילני נא".

 

גם בהמשך, כאשר יעקב ועשיו נפגשים אפשר בהחלט לראות את השוני הגדול בין השקפת העולם שלהם. כאשר  עשיו מתאר את יכולותיו הכלכליים הוא מבטא זאת במילים "יש לי רב" לעומת יעקב שאומר "יש לי כל". ההבדל המהותי בין ה"רב" של עשיו ל"כל" של יעקב נובע שוב מראיית העולם של עשיו האומרת יש לי רב -  כלומר יש לי הרבה, זה לא אומר ששבעתי ובוודאי לא אומר שאני מכיר תודה וטובה על כך. לעומת ראייתו של יעקב האומרת יש לי כל- יש לי כל מה שאני צריך, לא בהכרח שיש לי כמות גדולה אבל כל מה שאני צריך, יש לי. משפט כזה יכול להיאמר רק על ידי מי שלא חש שחייבים לו כלום ומכיר טובה על כל פרט שקיבל.

 

הדבר בא לידי ביטוי גם בדברי המשנה בפרקי אבות, "איזהו עשיר, השמח בחלקו". חז"ל הבינו שמי שאינו מרוצה ממה שיש לו, מי שלא חש שכל מה שיש לו זה פלוס, הוא תמיד יחיה במינוס ולא משנה מה מצב חשבון הבנק שלו. הוא יכול להיות מיליונר אבל הוא לעולם לא יהיה עשיר. כל עוד לא יחוש שמח בחלקו ושלא חייבים לו מאומה המקסימום שיהיה לו זה ה"רב" של עשיו, אך בוודאי שלא יהיה לו את ה"כל" של יעקב.


נכתב ע"י איתי אליצור


קטנתי

יעקב עומד לפני ה' ואומר: "קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת". מסר חשוב עלינו ללמוד מיעקב. בגלל המצב הקשה הוא נאלץ בעל כרחו להתחלק לשני מחנות. ואעפ"כ הוא רואה את החיוב שבכך. הוא מוצא שיש לו הרבה על מה להודות לה'. כשיצא לדרכו לא היה יכול להתחלק לשני מחנות גם אילו רצה. כעת יש לו יכולת להתחלק לשני מחנות. איזה זכות יש לי לדרוש דרישות? עלי רק להודות. קטנתי.
מסר חשוב לדורנו.

קרב פנים אל פנים

למה מספרת לנו התורה על אותו איש שנאבק עם יעקב במעבר יבק? אותו איש שעליו נאמר כי שרית עם אלהים ועם אנשים, ושעליו אמר יעקב כי ראיתי אלהים פנים אל פנים?
המלה פנים חוזרת פעמים רבות לארך הפרשה. יעקב אומר על עשו שראה את פניו כראות פני אלהים. נגד אמירה זו הראה לו ה' שגם אם יראה אלהים פנים אל פנים תנצל נפשו. (וכפי שיורחב להלן).
בתחילת פרשת ויצא ה' הבטיח ליעקב להיות עמו, וה' אכן היה עמו, באמצעות מלאכיו. כפי שכתבנו בפרשת ויצא. יעקב ראה מלאכי אלהים וקרא למקום בית אל. ראה מלאכי אלהים וקרא למקום מחנים. כאשר לבן רמה אותו בא אליו מלאך האלהים בחלום והראה לו שהעתודים העולים על הצאן עקודים נקודים וברודים, ושה' אתו גם שם. יעקב למד שגם בהיותו בגולה ה' עמו ומלאכיו מלוים אותו. אבל כאן, המלאך לא שומר על יעקב אלא להפך, נאבק בו. נאבק בו אך מברך אותו.
יהודי בגולה יכול לא לעשות דבר בלי לסמוך על ה'. דוקא שם, כשה' לא מתגלה, צריך היהודי לסמוך על ה'. ליהודי אין שם כח. דוקא כשהוא בדרכו לארץ ולהתמודדות נצחית של ישראל עם עשו, עליו ללמוד שבכחו שלו עליו לגבור על עשו. אף עם אלהים שרה ויוכל, ולא אלהים ישמרהו אלא הוא, ורק אם יאבק הוא בכחו שלו, יצילהו אלהים.
בארץ ישראל, צריך יעקב לעמוד בכחות עצמו, ויותר יעקב לבדו. תפקיד המלאך התחלף. כל עוד היה יעקב בפדן ארם לוה אותו ה'. ה' הבטיח לו "והנה אנכי עמך", ואכן היה עמו. באותה הבטחה ראה יעקב את מלאכי אלהים יורדים מן השמים בסלם, מחנה אלהים לוה אותו אצל לבן ושמר עליו בכל אשר הלך, כמו שנאמר והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך. כעת תפקידו של אותו איש ללמד את יעקב ששרה עם אלהים ועם אנשים ויוכל.
אבל יעקב לא מקבל את המסר הזה, ולכן הוא מתוכח עם שמעון ולוי.

שמעון ולוי מקנאים לכבוד ישראל. צר להם שנבלה עשה בישראל. ואולם כאשר הם נאשמים ע"י יעקב שעכרו אותו, אינם מזכירים אותו ואת כבודו, אלא את היותה אחותם. בכל דור ודור מי שבאמת מגן על ישראל ועל כבודו, מואשם ע"י ישראל ונאמר לו מי שמך, ועליו להשיב כדי לשבר את האזן, שלא על ישראל הוא מגן אלא על אחותו.

לכאורה נראה ששמעון ולוי לא ענו לשאלתו של יעקב, אלא השיבוהו מטעם אחר. יעקב טען טענה פוליטית: עשיתם מעשה מסוכן. שמעון ולוי ענו לו תשובה עקרונית: הכזונה יעשה את אחותנו? אמנם אין אנו משיבים לטענתך שאתה חושש שיאספו עלינו ויכונו, אך איננו יכולים להרשות שכזונה יעשה את אחותנו. כך נראה לכאורה, אבל מהפסוקים הבאים עולה שהם השיבו בדיוק לטענתו. הם אמרו לו שאם הם ייראו מהאומות שסביבם, יראה כל גוי שאפשר לפגוע במשפחת יעקב ללא חשש. אבל אם יראו כל האומות שאם נוגעים במשפחת יעקב - תהרוג משפחת יעקב עיר שלמה, ייראו ממשפחת יעקב, תהיה עליהם חתת אלהים, ולא ירדפו אחרי בני יעקב. והתורה מלמדת מיד שצדקו שמעון ולוי. שאכן היתה חתת אלהים על הערים אשר סביבותיהם. לכן בפרשת ויחי שוב אין יעקב פונה אליהם בטענה המעשית אלא בטענה הערכית. כאן מתחלפים התפקידים. שמעון ולוי נותרים בטענתם הפוליטית, ואילו יעקב משיב להם בטענה ערכית.
דרכו של יעקב היא דרך היהודי בגלות: להכנע בפני הגוי ולבקש את רחמיו. כך נהג גם עם לבן, גם עם עשו, וגם עם חמור ושכם. זו איננה דרכם של בניו. דרכם של בניו היא להביס ולהכניע את הגוי. רק כך אפשר לבנות ממלכה בארץ. יעקב הוא היהודי הגולה, בניו הם דור בניין הארץ.
לפני מותו, קלל יעקב את שמעון ולוי על מעשיהם בשכם, ועם זאת הוא אומר ליוסף ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי. הוא מודה שחרבם וקשתם של בניו, חרבו וקשתו הם. הוא אומר שקנה את המקום בחרב ובקשת ולא במאה קשיטה, כלומר: הוא מודה שבחרב בניו קנה את המקום. אין זה סותר את בקורתו על בניו. גם מעל מטת חליו הוא מוסיף להוכיח את שמעון ולוי על שעשו זאת באפם, והרגו גם את מי שלא היה צריך, אך הוא מודה בסוף ימיו שדרך החרב והקשת היא הדרך לרשת את הארץ.

לגבי השיח בין יעקב לעשו, ראה דברינו להלן לקראת הסוף.

אלהים ואנשים

איש עלום פוגש את יעקב ונאבק עמו. לא ברור מי האיש, למה הוא נאבק עם יעקב, ומה הוא רוצה בכלל. בפרשה הוא נקרא איש, הוא לא נקרא מלאך. בנגוד לפרשת ויצא שבה מלאכי אלהים מלוים את יעקב ומופיעים שלש פעמים בפרשה, האיש הנאבק עם יעקב בפרשתנו הוא פשוט איש. רק יעקב קורא לו אלהים. המלה מלאך לא נזכרת.
אבל ברור שהוא מלאך. כך אנו מוצאים גם בספר שופטים. (נעיר רק שספר שופטים הוא ספר שמרבה להתבסס על צטוטים מהתורה ועל הזכרת ארועים בתורה, אולי יותר מכל ספר אחר בנ"ך).שני ארועים בספר שופטים מזכירים די בפירוש את פרשית יעקב הנאבק עם האיש, ובשני הארועים האלה נזכר הבטוי מלאך ה' כמה וכמה פעמים. נאמר אצל גדעון "וַיַּרְא גִּדְעוֹן כִּי מַלְאַךְ ה’ הוּא  וַיֹּאמֶר גִּדְעוֹן אֲהָהּ אֲדֹנָי ה’ כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי מַלְאַךְ ה’ פָּנִים אֶל פָּנִים:  וַיֹּאמֶר לוֹ ה’ שָׁלוֹם לְךָ אַל תִּירָא לֹא תָּמוּת:  וַיִּבֶן שָׁם גִּדְעוֹן מִזְבֵּחַ לַה’ וַיִּקְרָא לוֹ ה’ שָׁלוֹם עַד הַיּוֹם הַזֶּה עוֹדֶנּוּ בְּעָפְרָת אֲבִי הָעֶזְרִי". הפסוק "כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי מַלְאַךְ ה’ פָּנִים אֶל פָּנִים" מבוסס על פסוק בפרשתנו. אולי אפשר לצרף לכך את העובדה שיותר מאוחר הכה גדעון את סוכות ואת פנואל. גם אצל מנוח אנו מוצאים: "וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל מַלְאַךְ ה’ מִי שְׁמֶךָ כִּי יָבֹא דְבָרְיךָ וְכִבַּדְנוּךָ:  וַיֹּאמֶר לוֹ מַלְאַךְ ה’ לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וְהוּא פֶלִאי... וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל אִשְׁתּוֹ מוֹת נָמוּת כִּי אֱלֹהִים רָאִינוּ:  וַתֹּאמֶר לוֹ אִשְׁתּוֹ לוּ חָפֵץ ה’ לַהֲמִיתֵנוּ לֹא לָקַח מִיָּדֵנוּ עֹלָה וּמִנְחָה וְלֹא הֶרְאָנוּ אֶת כָּל אֵלֶּה וְכָעֵת לֹא הִשְׁמִיעָנוּ כָּזֹאת...". גם הפסוקים כאן מבוססים על פרשת השבוע. המלאך האומר למה זה תשאל לשמי. גם גדעון וגם מנוח רואים את מלאך ה' ויראים, למרות שהמלאך בשר להם בשורה ברורה שאינה עולה בקנה אחד עם חשש שהם עומדים למות. ההגיון של אשת מנוח הוא ברור, אבל גדעון ומנוח יראים. מסתבר שאשת מנוח לא למדה את פרשת השבוע, גדעון ומנוח כן, אבל הם לא הבינו איפה העקר. הם הבינו שעצם ראית מלאך ה' הוא דבר מפחיד, שהרי יעקב אומר "כִּי רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל פָּנִים וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי". ואולם מתוך ההקשר ברור שלא הראיה היא זו שיעקב מודה עליה, אלא המאבק. (אמנם נכון שבכמה מקומות בתורה משמע שראית אלהים ממיתה. אבל לא נאמר כך על מלאך).
נשוב אפוא אל יעקב. יעקב נאבק עם איש ומבין שפגש אלהים. מנין הבין זאת יעקב? לא מהמאבק, אלא מהברכה שבסופו. וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַה שְּׁמֶךָ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב:  וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל:  וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הַגִּידָה נָּא שְׁמֶךָ וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם. האיש הזה בא כדי לברך ולא כדי להאבק. אם כך למה היה צורך במאבק?
לא רק כאן נאבק יעקב עם איש ואומר שראה אלהים פנים אל פנים. יש עוד איש כזה בפרשה. עשו הוא איש שעליו אומר יעקב "וְלָקַחְתָּ מִנְחָתִי מִיָּדִי כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים וַתִּרְצֵנִי". יעקב פוגש רואה את פני עשו כראות פני אלהים. לפני המפגש הזה שולח אליו ה' איש לברך אותו. האיש הזה לא רק מברך אותו. האיש הזה מראה לו שהוא יכול לראות אלהים פנים אל פנים ולהנצל. הוא יכול ללכת נגד המלאך. בפדן ארם יעקב הוא פאסיבי. לבן מרמה אותו והוא עובד כמו פראייר עוד שבע שנים. לבן מחליף את משכורתו, נשיו משכירות אותו זו לזו, הוא לא עושה דבר נגד זה. המלאך עובד בשבילו. כאן בא  מלאך ללמד אותו שאת ברכתו הוא צריך להשיג בכחות עצמו (הוא כבר עשה את זה פעם אחת). קום ועמוד מול עשו בכחות עצמך.
יעקב לא מבין את המסר, הוא נשאר גלותי גם בארץ ומנסה לא להרגיז את הגויים. אבל בניו קלטו את המסר. לא צריך למצוא חן  (ביטוי שחוזר שב ושוב בין יעקב לעשו) בעיני הגויים. צריך להפחיד את הגויים ולהתגבר עליהם. רק אחרי שעשו זאת בניו נגלה אליו ה' בעצמו ומברך אותו וקורא לו ישראל.

על הפנים

יעקב מצוה את המלאכים לומר לעשו: "וַאֲמַרְתֶּם גַּם הִנֵּה עַבְדְּךָ יַעֲקֹב אַחֲרֵינוּ כִּי אָמַר אֲכַפְּרָה פָנָיו בַּמִּנְחָה הַהֹלֶכֶת לְפָנָי וְאַחֲרֵי כֵן אֶרְאֶה פָנָיו אוּלַי יִשָּׂא פָנָי:  וַתַּעֲבֹר הַמִּנְחָה עַל פָּנָיו...."
יעקב מבקש לכפר את פניו של עשו, לפני שיראה את פניו, אולי ישא פני.
הפנים האלה באים לידי ביטוי גם במפגש ביניהם, שם אומר יעקב לעשו: "כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים וַתִּרְצֵנִי".
כך רואה יעקב את פני עשו. הוא מבקש להתכפר לפניו. ומלת המפתח היא פנים.
אלא שבין שני הארועים האלה, היה ארוע נוסף, המצוין אף הוא במלה פנים: "וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם פְּנִיאֵל כִּי רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל פָּנִים וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי".
ה' אומר ליעקב: אתה יכול לראות אלהים פנים אל פנים ולהנצל, מה אתה פוחד מעשו?
יעקב לא לומד את המסר. הוא ממשיך לפחד מעשו ולראות את פניו כפני אלהים. הוא נשאר יעקב ולא ישראל.
אלהים נראה אליו שוב וקורא את שמו ישראל, רק אחרי ששמעון ולוי עושים את המעשה בשכם, וכתוצאה מכך נופלת חתת אלהים על הערים אשר סביבותיהם. כאשר הגוים יראים מבית יעקב כמו מאלהים, אז נגלה ה' אל יעקב וקורא את שמו ישראל.

 

שלש קבורות ושתי מצבות

ה' מצוה את יעקב לשוב אל המקום שבו נגלה אליו בצאתו לפדן ארם: "קוּם עֲלֵה בֵית אֵל וְשֶׁב שָׁם וַעֲשֵׂה שָׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הַנִּרְאֶה אֵלֶיךָ בְּבָרְחֲךָ מִפְּנֵי עֵשָׂו אָחִיךָ".
המשך הפרשה מביא שלש קבורות ושתי מצבות.
ראשית יש להפטר מהנזמים ואלהי הנכר: "וַיִּתְּנוּ אֶל יַעֲקֹב אֵת כָּל אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּיָדָם וְאֶת הַנְּזָמִים אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיִּטְמֹן אֹתָם יַעֲקֹב תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר עִם שְׁכֶם".
אח"כ, אחרי שיעקב בונה את המזבח וקורא למקום אל בית אל, באה עוד קבורה תחת עץ: "וַתָּמָת דְּבֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה וַתִּקָּבֵר מִתַּחַת לְבֵית אֵל תַּחַת הָאַלּוֹן וַיִּקְרָא שְׁמוֹ אַלּוֹן בָּכוּת". הקבורה השלישית היא של רחל: "וַתָּמָת רָחֵל וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה הִוא בֵּית לָחֶם:  וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה עַל קְבֻרָתָהּ הִוא מַצֶּבֶת קְבֻרַת רָחֵל עַד הַיּוֹם".
הנזמים ואלהי הנכר, כמו דבורה, הגיעו מפדן ארם. דבורה באה עם רבקה, אלהי הנכר עם רחל.
כשחוזרים לארץ, צריך להפטר מאלהי הנכר שבאו עמנו מהגלות.

ויקרא את שמו ישראל

לכל האבות קרא ה' שם. אבל יצחק הוא היחיד שנקרא כל חייו בשם שנתן לו ה' והיה כל חייו בארץ.
וזה השפיע על יעקב. יעקב הוא אמנם איש הגלות, אך יש לו מעלה שהושגה ע"י שלשה דורות של אבות. הוא אמנם בגלות, אך הוא שיך לארץ. הוא עומד במקום שבו אמר ה' לאברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך, ומקבל צווי זהה בתכנו אך הפוך במלותיו: קום צא מן הארץ הזאת ושוב אל ארץ מולדתך. שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך. כאן עומד יעקב בחרן, ושוב אינו אדם שחרן מולדתו, כאן הוא אמנם גולה, אך ארץ ישראל היא ארץ מולדתו, ואילו חרן אינה אלא "הארץ הזאת". זה מה שהושג ע"י שלשה דורות אבות. כאן נוצר האדם שגם אם הוא גולה, ארץ ישראל היא מולדתו וארץ אבותיו.

 

אהובה היתה ונשנאה

כל האבות בונים מזבחות וקוראים בשם ה'. מזבח קשור בקריאה בשם. קריאה בשם ה' או קריאת שם בשם ה', שכנראה היא היא. בכמה מקומות זה התפרש. יעקב קורא למזבח אל אלהי ישראל, ולאחר מכן אל בית אל, משה קורא למזבח ה' נסי, גדעון קורא למזבח ה' שלום וכו'. נראה שאפשר לכלול ברשימה הזאת גם את קריאתו של אברהם ה' יראה, אחרי שהקריב קרבן על המזבח. יעקב איננו בונה מזבח אלא בשני מקומות. תחת זה הוא מציב מצבות במקומות רבים.
שני המקומות שבהם יעקב בונה מזבח הם בשכם ובבית אל. בשכם הוא אינו בונה מזבח אלא מציב מזבח. בטוי תמוה, כי בד"כ השרש להציב קשור למצבה, שאותה מציב יעקב בד"כ. בבית אל בונה או עושה יעקב מזבח, רק אחרי שה' מצוה אותו לעשות זאת, ומיד אחרי שה' מדבר אתו הוא מציב מצבה.
יעקב מציב מצבות רבות. את האבן שישן עליה בבית אל בירידתו אל לבן, מצבה שתזכר אח"כ בדברי המלאך המצוהו לשוב. הוא מעמיד מצבה בינו ובין לבן, הוא מציב מצבה בבית אל בחזרתו, אחרי שה' נגלה אליו, קורא לו ישראל ומברך אותו, והוא מציב מצבה על קבר רחל. אברהם ויצחק לא הציבו מצבות.
בענין מצבת קבורת רחל יש להעיר, שאין הכונה למצבה שנוהגים לבנות על קבר של מת. אין בתנ"ך מצבה בהוראה כזאת, מצבה בתורה היא מצבה לשם עבודת ה'. מאידך, אין נראה לפרש שכונת יעקב למקום עבודה על קבר הצדיק. מנהג שנכנס ליהדות בשלב הרבה יותר מאוחר וספק אם התורה רואה אותו בעין יפה. אין הכונה ששם יעבדו את ה' וזכות רחל תגן עלינו, אלא ששם יעבדו את ה' לזכות רחל. מעין תרומת בית כנסת על שם אביו של הנדיב. ומבחינה זאת הוא מזכיר את מצבות המתים של היום. מספר שמואל אפשר ללמוד שמקום קבורת רחל אף המשיך לשמש כמצבה לעבודת ה', אע"פ שמצבה כבר לא היתה בו. כשמנחה שמואל את שאול אל האלהים בית אל ואל גבעת האלהים, תחנתו הראשונה היא עם קברת רחל בגבול בנימין. גבול בנימין הוא מקום השכינה ומקום עבודת ה' כפי שמודגש בפרשיתנו וכפי שיבואר להלן בפרק "שנים עשר", שהפרשיה הזאת היא לא רק פרשית הולדת בנימין אלא פרשית נחלת בנימין, פרשית קביעת נחלת השכינה השורה על שנים עשר שבטים. לכן גם ברשימת המקומות העולים אל האלהים בספר שמואל נזכרה גם קבורת רחל בגבול בנימין. המלה מצבה איננה נזכרת שם, את המצבות הרסו ישראל שהרי נצטוו על כך בספר דברים. כל המקומות שבדברי שמואל אל שאול שם הם מקומות העולים אל ה', לכן גם קברת רחל הוא מקום עבודה.
בבנית מזבח נקרא שם המקום בשם ה'. משה מבקש מפרעה לצאת לזבוח במדבר. פרעה אומר לזבוח בארץ. בסופו של דבר כשהקריבו ישראל את הפסח במצרים, ודומה היה שמשה נכנע, לא בנו מזבח. פסח מצרים אינו קרבן. הוא נתן על המשקוף והמזוזות. הוא בא לקדש את ישראל, אך אינו מקדש את המקום. אי אפשר לבנות מזבח במקום ששם ה' לא נקרא עליו. יש עוד קרבנות שדמם נתן על המקריב, איל המלואים ואשם מצורע, אך הם נתנים גם על המזבח. בפסח מצרים אין מזבח. המזבח יבנה במדבר, שם אפשר לקרוא בשם ה', שם יזרק חצי הדם על העם וחצי הדם על המזבח, כאיל המלואים ואשם מצורע. במצרים ינתן הדם ויסמן את בתי ישראל. חלק המזבח ינתן לדורות ולא שם.
בנית מזבח לה' במקום מסוים היא קריאת המקום בשם ה'. היא היא האמירה שכאן שורה שכינה ומקום זה קרוי על שם ה', כלומר שיך לה' ובו חונים עובדיו.
גם המצבה מלווה לפעמים בקריאת שם, בשתי הפעמים שבהן העמיד יעקב מצבה בבית אל הוא קרא למקום בית אל. ועם זאת, מצבה עדין אינה קריאת בשם ה' כמזבח. יעקב אומר כתפלה או נדר לעתיד שהאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים, אבל זה בעתיד. כשה' יאמר לו לבנות מזבח במקום שבו משח מצבה. (כלומר: המצבה היא סימן זמני, עד שיוכל לקיים את נדרו ולבנות בית אלהים) בינתים אינה אלא מצבה.
בנית מזבח היא קריאה קבועה של שם ה' על המקום. מצבה לא.
אבל מצבה, אהובה היתה לפני המקום בימי יעקב. גם בהר סיני. רק משנתנו לוחות העדות למשה, נאסרה המצבה בכל מקום אחר. מעתה שורה השכינה רק במקום אחד.

שנים עשר

בפרשתנו יש פרשיה הפותחת במלים "ויהיו בני יעקב שנים עשר". המספר שנים עשר עוד ילוה את עם ישראל לכל ארך התורה, וגם אחריה. בכל מקום שבו נזכרו שבטי ישראל, מספרם שנים עשר. תמיד כשלוי בחשבון - יוסף אחד, וכשלוי אינו בחשבון - אפרים ומנשה הם שנים. עם ישראל שלם דוקא כשיש בו שנים עשר שבטים. הופעת המספר שנים עשר התחילה עוד לפני יעקב, לאברהם היה אח שהיו לו שנים עשר בנים. שמונה בני גבירה וארבעה בני פילגש, אך ה' בחר באברהם. ליצחק היה אח שהיו לו שנים עשר בנים, אך ה' בחר ביצחק. עד שבא יעקב והוליד שנים עשר בנים ונבחר, ומאז אין בחירה וכל הבנים הם העם. והסכום "ויהיו בני יעקב שנים עשר" נוצר כאן. וכבר עמדו חז"ל על כך שהוא המשך ישיר של הפרשיה הקודמת.
ומה היה בפרשיה הקודמת? כמובן שבפרשיה ההיא נולד בנימין, ולכן בני יעקב הם שנים עשר. אך זה אינו אלא חלק מהפרשיה. הפרשיה פותחת בהתגלות ה' אל יעקב בבית אל ובקריאת שמו ישראל. כאן קרא ה' את שם יעקב ישראל בעצמו, לא ע"י מלאך, והבטיח את הארץ לזרעו. יעקב הציב שם מצבה. אח"כ נסעו מבית אל, בנימין נולד, רחל מתה, ויעקב הציב עוד מצבה. הפרשיה מסתימת במעשה ראובן מהלאה למגדל עדר. את הפרשיה הזאת מסכמת התורה בשנים עשר שבטי ישראל. פרשיה זאת היא עשית עם ישראל. יש לה משמעות בעיני יעקב ולכן הוא חוזר עליה להלן בפרשת ויחי (מח ג-ז) ואח"כ רואה את בני יוסף. הפרשיה שם היא חזרה גמורה על הפרשיה כאן. נזכרו שם בלוז בבאו מפדן, מיתת רחל, חזרה על הברכה שכאן, והבנים.
לפרשיה הזאת יש מאפיין גאוגרפי מובהק. הפרשיה הזאת היא לא רק פרשית הולדת בנימין. היא פרשית נחלת בנימין. היא פותחת בבית אל ומסימת מהלאה למגדל עדר. שע"פ פסוק במיכה, הוא עופל בת ציון. שתי המצבות שהציב יעקב תוחמות את השטח שבו יכולה השכינה לשרות. זה השטח שבו עם ישראל שלם ודוקא שם יכולה השכינה לשכון. הזוכה בנחלה זו הוא דוקא הבן שהשלים את עם ישראל להיות שנים עשר.
רק משהיו בני יעקב שנים עשר, יש עם. אפשר לומר "ויסע ישראל". עם ישראל הוא אחד שלם. השלמות הזאת נוצרה עם הולדת בנימין והיא נוצרה בנחלת בנימין. כאן הגיעה השכינה. הזוכה בנחלה זו הוא דוקא הבן שהשלים את עם ישראל להיות שנים עשר.
ומהו מעשה ראובן
וזה לא פשוט. המאבקים על הבכורה מתחילים אף הם בפרשיה הזאת. ראובן לוקח את פילגש אביו מתוך רצון לקבוע את עצמו כמלך הממשיך את אביו. ברור שהוא לא היה עושה זאת כל עוד רחל חיה. רק עם מות רחל, פקעה שיכותה של בלהה לאביו, לדעת ראובן. אבל יתכן שהוא רצה להכריע כאן בעוד כמה שאלות. השאלה מה מעמדה של בלהה אחר מות רחל, קשורה גם לשאלה מה מעמדה של רחל, וגם לשאלה מה מעמד בני השפחות. האם הם בנים או עבדים. מסתבר שהשאלה הזאת היתה שנויה במחלוקת בין בני יעקב עד שאמר יעקב דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל. אפשר שראובן רצה להכריע בשאלה הזאת, ולהראות שבלהה נוהגת כשפחה הנשמעת לכל אחד מבני הבית, ואינה נוהגת כאשת יעקב. מכאן שהיא לא אשת יעקב אלא שפחה. אך התורה הכריעה נגדו וכללה את בני השפחות בחשבון השנים עשר.
ראובן בא להביע כאן את דעתו בדבר. השאלה היא האם בלהה היא שפחת רחל או שפחת יעקב. אם היא שפחת יעקב הרי בניה עבדים, אם היא שפחת רחל, הרי ילדה אותם עבור רחל. הפרשה מסתימת בבני בלהה שפחת רחל ובני זלפה שפחת לאה, וע"י כך היו בני יעקב שנים עשר. כיון שהם בנים ולא עבדים. ואולם נשאלת השאלה מה רצה ראובן לבטא במעשהו. לכאורה אם הוא בא על בלהה, כונתו לומר שכיון שמתה רחל שוב אינה שפחה, כי שפחת רחל היא. אבל הכתוב זועק ואומר פילגש אביו. ואפשר שראובן היה מהאומרים שהם בנים ולא עבדים, שהרי רצה לקבל את דברי אביו, כפי שנהג אחר כך ביוסף שרצה להשיבו אל אביו. אבל התורה אומרת פילגש אביו ללמד שמעשיו אינם רצויים. ואפשר לפרש גם להפך: ראובן רצה ללמד ממעשי בלהה שהיא שפחה ולא אשה. שהרי איך נשמעה לו בלהה, אם לא משום שנהגה כשפחה כנועה, העושה כל אשר יצוה אדוניה או בנו הבכור של אדוניה, ובל תעז להמרות את פיו. ומכאן רצה ראובן ללמד שהיא אינה שפחת רחל אלא כאחת השפחות אשר בבית. ואין היא אשת אביו שהרי אין השפחה אשת האדון, והיא שיכת לכל בני הבית. וא"כ בניה עבדים. ואולם התורה מיד אומרת ששפחת רחל היא, וטעה ראובן. ומכאן ויהיו בני יעקב שנים עשר.
עוד אפשר לפרש שראובן עשה זאת כחלק מהמאבק בין רחל ללאה. הוא רצה למחות את זכר רחל מהבית, וכמו שעשו יתר האחים כשמכרו את יוסף. ומשום כך לא יכול היה לקשוט את אחיו שלא יהרגו את יוסף.
אבל עקר המעשה הוא נסיון להכריע בשאלת המנהיגות.
גם כאן בא לידי בטוי הגורם הגאוגרפי של הנחלות העתידיות. כשמגיעים בני ישראל אל הנחלה שעתידה להיות שייכת לשבט הזוכה במלכות, שם מתרחש המאבק הראשון על ההנהגה, של ראובן הפוחז כמים. ראובן נסה לכבוש את הנחלה הזאת אך הפסיד אותה. מאוחר יותר, כאשר ראו בני ראובן שבמדבר השבט המזרחי הוביל, פחזו כמים ולקחו לעצמם נחלה במזרח. בסופו של דבר זכה יהודה בהנהגה ובנחלת השבט המנהיג.

שעיר, אתה בשעיר? ממתי?

לקראת סוף הפרשה, בשלושה פסוקים המוצנעים במסגרת תולדות עשו, מסתתרת הפתעה: "וַיִּקַּח עֵשָׂו אֶת נָשָׁיו וְאֶת בָּנָיו וְאֶת בְּנֹתָיו וְאֶת כָּל נַפְשׁוֹת בֵּיתוֹ וְאֶת מִקְנֵהוּ וְאֶת כָּל בְּהֶמְתּוֹ וְאֵת כָּל קִנְיָנוֹ אֲשֶׁר רָכַשׁ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיֵּלֶךְ אֶל אֶרֶץ מִפְּנֵי יַעֲקֹב אָחִיו:  כִּי הָיָה רְכוּשָׁם רָב מִשֶּׁבֶת יַחְדָּו וְלֹא יָכְלָה אֶרֶץ מְגוּרֵיהֶם לָשֵׂאת אֹתָם מִפְּנֵי מִקְנֵיהֶם:  וַיֵּשֶׁב עֵשָׂו בְּהַר שֵׂעִיר...". אי אפשר שלא להזכר מיד בפסוקים המתארים את הפרדותו של לוט מעל אברהם: "וְלֹא נָשָׂא אֹתָם הָאָרֶץ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו כִּי הָיָה רְכוּשָׁם רָב וְלֹא יָכְלוּ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו".
מתי היה הדבר הזה? מתי נפרד עשו מיעקב אחיו ומארץ כנען, והלך לשבת בהר שעיר?
הרי בתחילת הפרשה, כשיעקב עושה את דרכו מחרן לכנען, עשו כבר יושב בהר שעיר: "וישלח יעקב מלאכים אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדום", ולא עוד אלא שהוא מזמין את יעקב לבוא אליו עם נשיו וילדיו להר שעיר. אי אפשר לומר שעשו עזב את ארץ כנען והלך להר שעיר בזמן כלשהו בעת שיעקב שהה בבית לבן, שהרי הפסוק שבסוף פרשתנו מתאר מצב שבו יעקב יושב בארץ כנען, בה יש לו מקנה ורכוש רב, והאחים נפרדים כך שיעקב נשאר ואילו עשו הוא האח שנאלץ להפרד וללכת, בנסיבות המזכירות את הפרדותם של אברהם ולוט.
אם הלך עשו להר שעיר עוד לפני שהלך יעקב לחרן, כלומר שכבר לפני כן היה רכושו רב, למה עבר במקלו את הירדן?
בקריאה פשוטה של סוף פרשת תולדות נראה כאילו יעקב הוא זה שעוזב ראשון את בית יצחק, כאילו מיד אחרי שיצחק מברך את יעקב, עשו מגיב בשנאה ובכוונה להרוג את אחיו, ורבקה שומעת על כך ומבריחה את יעקב למצוא מחסה בבית לבן. עכשיו בא הכתוב, המתאר את פרידתם מנקודת מבטן של תולדות עשו, והוא מרחיב את מה שקודם תיאר בקיצור: למעשה היה זה תהליך אטי שנמשך כמה שנים, והיו בו כמה שלבים: הברכה קיבעה את העובדה שיעקב הוא הבן הממשיך. הוא זה שקיבל את ברכת אברהם, ולכן הוא זה שממלא את מקום יצחק ומנהל את רכושו הרב ואת מקנהו. עשו מצדו מבין שעליו להפרד מעל משפחת אברהם, ולבחור לו, כמו לוט בשעתו, מקום לעצמו. עשו הולך אפוא להר שעיר ויעקב נשאר עם יצחק ורבקה.

(אפשר לפרש שרק אחרי שוב יעקב מחרן ברכוש גדול, הלך עשו סופית להר שעיר, ורק אז היה רכושם רב משבת יחדו. אך גם לפני כן היו רוב עסקיו של עשו בהר שעיר, ולכן בסוף הלך לשם. שהרי כבר לפני כן נשא את אהליבמה בת ענה בת צבעון, שהיא היתה חורית ובאה מהר שעיר. ואמנם מסתבר שהחורי והחוי היו קרובים מאד. וגם משפחת החורי היתה, כעשו, חלקה בארץ וחלקה בהר שעיר. והיו להם שמות חוריים שהשתמשו בהם בהר שעיר, ושמות כנעניים שהשתמשו בהם בארץ. לכן האשה נקראת בשם אחד כאן ובשם אחד בהר שעיר. ועשו יושב בשני המקומות, וכן משפחות נשיו, ובסופו של דבר הלך סופית אל הר שעיר (אמנם רשב"ם מפרש שהיו לעשו ארבע נשים, והרמב"ן מפרש שהיו חמש, ואין אלה אותן נשים שנזכרו בפרשת תולדות, אך מסתבר כרש"י, ששלש הנשים הנזכרות בפרשתנו הן הן שלש הנשים המוזכרות בפרשת תולדות, בשמות אחרים. שהרי אם נאמר שלא נשא את אהליבמה אלא אחר שהלך להר שעיר, איך נאמר על שלשת בניה אלה בני עשו אשר ילדו לו בארץ כנען (לו ה). גם הכותרת "עשו לקח את נשיו מבנות כנען" (לו ב) מלמדת שנשים אלה הן הן הנשים האמורות בפרשת תולדות. וממילא הכל מודים שבת ישמעאל שנזכרת בפרשת תולדות היא בת ישמעאל שנזכרת בפרשת וישלח. ומכך שהיא החליפה את שמה (שהיא נקראת כאן מחלת וכאן בשמת) יש ללמוד שגם שתי האחרות החליפו את שמן)).
כך או כך, עשו הולך אל הר שעיר, אבל הוא עדיין כועס על יעקב ורוצה לסובב את הגלגל לאחור ע"י הריגת יעקב. יעקב נאלץ להשאיר מאחוריו את כל הרכוש והמקנה והעבדים והשפחות, ולצאת לגלות עד שוב חמת אחיו. וחמת עשו אכן שבה. הוא לא רודף אחר יעקב לחרן, כי מרגע שיעקב גלה מבית אביו ומארץ כנען, נחה דעתו של עשו. כיון שגם יעקב איננו יושב בארץ, עשו אינו זומם להרגו. כל עוד גם עשו וגם יעקב בחו"ל, אין הברכה שורה על יעקב. הברכה היא ברכת הארץ, רוב דגן ותירוש. עשו יכול לשבת בשקט בהר שעיר, אם הוא יודע שגם יעקב לא יושב בבית יצחק. ואולם, כאשר יעקב חוזר, מתעוררת האיבה מחדש. כעת נשאלת השאלה לאן יחזור יעקב. אם הוא יצטרף אל עשו בשעיר - נמצא שעדין לא זכה לגמרי בברכתו ועדין הדבר פתוח, ושניהם צפויים לחזור ולשבת בא"י ולהחזיק את רכושם ביחד בשעיר. אך אם יחזור יעקב לא"י הוקבע הדבר שהוא בא"י ועשו בשעיר. יעקב ירא שמא יעכבנו עשו מלשוב לא"י ויכהו בדרך. לכן הוא יוזם פגישה עם עשו כדי להציג את הדברים כאילו הוא בדרכו אל עשו לשעיר. הוא שולח לעשו מנחה כאדם הבא אל חברו. עשו מבין את המצב ולכן אומר ליעקב: "נִסְעָה וְנֵלֵכָה וְאֵלְכָה לְנֶגְדֶּךָ". כלומר: אם שנינו הולכים לשעיר, בוא נלך יחדו. לשני האחים ברור שזה מוצג כצעד של אהבה אך למעשה זה צעד שנועד לודא שיעקב הולך לשעיר ולא לא"י. אין אומרים זאת במפורש כי למראית עין הם אחים אוהבים ואינם חושדים זא"ז, אבל זה העניין. יעקב מצליח להתחמק מהצעתו של עשו. לכן מציע עשו ברוב נדיבותו שאנשיו ילוו את יעקב. "אַצִּיגָה נָּא עִמְּךָ מִן הָעָם אֲשֶׁר אִתִּי". גם כאן, לשני האחים ברור שזה מוצג כאהבה אך למעשה זה צעד שנועד לודא שיעקב הולך לשעיר ולא לא"י. יעקב מסרב בנימוס לנדיבותו הגדולה של אחיו. יעקב מעמיד פנים כאילו הוא לא חוזר לא"י. הוא מראה פנים כאילו בדעתו להתנהל לאיטו ולבוא לחסות בצל עשו בהר שעיר. לכן הוא בונה לו בית אבל קורא למקום סוכות, כלומר: אין זה מקום ישיבתי הקבוע. בניתי בית כדי שעשו יחשוב שאני משתקע כאן. (ואולי מעין זו היא משמעות של חג הסכת, שבו גם כאשר אנו יושבים בבתינו אנו זוכרים שאין אנו תושבים אלא הולכים אחר ה' במדבר לכל מקום, וזוכרים שכל חיינו הם ישיבה בסכת והליכה אחר ה') גם כשעובר יעקב את הירדן הוא הולך תחילה לשכם ולא לחברון, ודואג לכך שמרגליו של עשו ידעו שהוא קונה לו שם חלקת שדה. אבל מאידך, בשכם הוא לא בונה בית אלא אהל. יעקב עושה את דרכו אל הארץ באיטיות ובזהירות, מודע לכך שהמאבק על הבכורה ועל הברכה לא תם, והוא למעשה מאבק על הארץ.
יעקב פותח בתהליך שבו יתרגל עשו לאט לאט ובהדרגה, לרעיון שיעקב יושב בארץ. הוא אומר לעשו "וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים עַד אֲשֶׁר אָבֹא אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִירָה", כלומר: הוא מציג את הדברים כאילו אין פניו לארץ ישראל אלא אל הר שעיר. הוא מתנגד ללווי משמר הכבוד שעשו מציע לו, כי ברור שאין הכונה למשמר כבוד, אלא למשמר שישמור על יעקב שלא ילך לא"י. לכן יעקב בונה בית אבל קורא למקום סכות. כלומר: הוא דואג שמרגליו של עשו ידעו שהוא בנה בית מעבר לירדן, אבל למעשה אין הוא חפץ להשתקע שם. מבחינתו המקום אינו אלא סכות. אח"כ הוא עובר את הירדן, אך עדין אינו בא אל יצחק אביו. הוא דואג שמרגליו של עשו ידעו שהוא קנה לו קרקע בשכם, אך מאידך, אינו בונה שם בית אלא אהל. דרכו של יעקב אל הארץ היא אטית.
מעשה אבות סימן לבנים. כל מה שקורה לאבות מלמד דרכים שונות בהנהגת ה' את ישראל. יש לה' דרכים שונות בהנהגת בניו, וכמו שהוא מנהיג בדרך זו את דור האבות, כך הוא מנהיג באותה דרך את דור הבנים. עולם כמנהגו נוהג. לכן אנו יכולים ללמוד ממעשי אבות לדורנו, גם בדורנו מנהיג ה' את עולמו באותן דרכים שבהן הנהיג את האבות, שהרי אלה הן דרכיו. פרשת ויצא מלמדת על הגלות. (כפי שכתבנו בפרשת ויצא). היהודי יוצא לגלות ומתעשר שם אע"פ שהגויים שונאים אותו ומרמים אותו, אך הוא לומד שם לקרוא לגוי אדוני ולפתות אותו בהשתחויה ובכסף. וכן הוא נוהג אח"כ עם עשו. בניו הם יהודים לא גלותיים שמבינים שאם לא ישיבו לגויים כגמולם הגויים יוסיפו להתנכל ולעשות נבלה בישראל, ושההצלחה בארץ תתאפשר רק אם תהיה חתת אלהים על סביבותינו. אך היהודי שבא מן הגלות סובר אחרת, לדעתו אין להתגרות באומות.
אל עשו הוא הולך כראות פני אלהים. רואה פניו כראות פני אלהים. לכן הראה לו ה' באותו לילה שהוא יכול לראות אלהים פנים אל פנים ולנצח, לשרות עם אלהים ועם אנשים.  שהוא ילך אל עשו כישראל ולא כיעקב. אך יעקב הולך כיעקב. רק אחרי ששב לבית אל קורא לו ה' ישראל בפירוש ולא ע"י מלאך. כששב לארץ ממש.
יעקב שב אל הארץ ואל עצמו, לאט לאט ובהדרגה.
המאבק בין הבן הנבחר לבין הבן הדחוי הוא על הארץ. בחירתו של הנבחר מתבטאת בכך שהוא יושב לפני ה' בארצו. אפשר לברוח מההתמודדות לחו"ל, אבל החיים לפני ה' בארצו כרוכים בהתמודדות יום-יומים עם הרע, ושִלּוּחו של הרע מאת ה'. החיים לפני ה' תלויים באמור בפסוק "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע... לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחָיִיתָ וְרָבִיתָ וּבֵרַכְךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. וְאִם יִפְנֶה לְבָבְךָ וְלֹא תִשְׁמָע ... הִגַּדְתִּי לָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן לֹא תַאֲרִיכֻן יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה עֹבֵר אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ... הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ". החיים בארץ תלוים בהתמודדות יום-יומית עם הרע, ושִלּוּחו מלפני ה'.

המלחמה בחורים

בפרשת דברים אנו קוראים: "וּבְשֵׂעִיר יָשְׁבוּ הַחֹרִים לְפָנִים וּבְנֵי עֵשָׂו יִירָשׁוּם וַיַּשְׁמִידוּם מִפְּנֵיהֶם וַיֵּשְׁבוּ תַּחְתָּם כַּאֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לְאֶרֶץ יְרֻשָּׁתוֹ אֲשֶׁר נָתַן ה’ לָהֶם". כלומר: בני עשו השמידו את החורי וישבו תחתיהם.
מאידך, אנו מוצאים בפרשתנו שעשו נשא את בנות החורי. "עֵשָׂו לָקַח אֶת נָשָׁיו מִבְּנוֹת כְּנָעַן אֶת עָדָה בַּת אֵילוֹן הַחִתִּי וְאֶת אָהֳלִיבָמָה בַּת עֲנָה בַּת צִבְעוֹן הַחִוִּי". ובהמשך: "וְתִמְנַע הָיְתָה פִילֶגֶשׁ לֶאֱלִיפַז בֶּן עֵשָׂו וַתֵּלֶד לֶאֱלִיפַז אֶת עֲמָלֵק אֵלֶּה בְּנֵי עָדָה אֵשֶׁת עֵשָׂו". אהליבמה ותמנע, שתיהן צאצאיות של שעיר החרי יושב הארץ: "אֵלֶּה בְנֵי שֵׂעִיר הַחֹרִי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ לוֹטָן וְשׁוֹבָל וְצִבְעוֹן וַעֲנָה:  .... וַאֲחוֹת לוֹטָן תִּמְנָע: ....  וְאֵלֶּה בְנֵי צִבְעוֹן וְאַיָּה וַעֲנָה ...  וְאֵלֶּה בְנֵי עֲנָה דִּשֹׁן וְאָהֳלִיבָמָה בַּת עֲנָה".
כל אלה הם בני שעיר החורי ישבי הארץ. איזו ארץ? אותה ארץ שנאמר עליה לפני כן: "וַיִּקַּח עֵשָׂו אֶת נָשָׁיו וְאֶת בָּנָיו וְאֶת בְּנֹתָיו וְאֶת כָּל נַפְשׁוֹת בֵּיתוֹ וְאֶת מִקְנֵהוּ וְאֶת כָּל בְּהֶמְתּוֹ וְאֵת כָּל קִנְיָנוֹ אֲשֶׁר רָכַשׁ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיֵּלֶךְ אֶל אֶרֶץ מִפְּנֵי יַעֲקֹב אָחִיו:  כִּי הָיָה רְכוּשָׁם רָב מִשֶּׁבֶת יַחְדָּו וְלֹא יָכְלָה אֶרֶץ מְגוּרֵיהֶם לָשֵׂאת אֹתָם מִפְּנֵי מִקְנֵיהֶם:  וַיֵּשֶׁב עֵשָׂו בְּהַר שֵׂעִיר עֵשָׂו הוּא אֱדוֹם".
האם עשו הוריש את החורי, או שהוא נשא את בנותיו? התשובה היא כנראה, שעשו לחם בבני שעיר, השמיד אותם, ולקח לעצמו את נשיהם ואת בנותיהם. כנהוג וכמקובל בקרב עמים רבים.
מה התוצאה של המעשה הזה? בני אברהם הם יצחק וישמעאל. אחרי מות אברהם באה פרשית ואלה תולדות ישמעאל, ואחריה פרשית ואלה תולדות יצחק. גם בפרשתנו, אחרי שמסופר על מות יצחק, נאמר "וְאֵלֶּה תֹּלְדוֹת עֵשָׂו", ובפרשה הבאה: "אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב". אלא שתולדות עשו מחולקים לשלשה חלקים. החלק הראשון הוא אכן תולדות עשו, ובסופו רשימת אלופים. בני עדה, בני בשמת ואלופי אהליבמה.
אחר כך מוזכרים בני שעיר החורי, ואחריהם רשימת אלופים שניה. אלופי החורי בני שעיר.
אחר כך מוזכרים המלכים אשר מלכו בארץ אדום, ואחריהם רשימת אלופים שלישית. ביניהם אלוף תמנע ואלוף אהליבמה. (ועוד שני שמות מוכרים מבני עשו. שאר השמות לא מוכרים מתחלת הפרק). כבר לא ברור מי השתלט על מי.

עלון "חוויית השבוע" חוויה משפחתית סביב שולחן השבת.
logo בניית אתרים בחינם