x
בניית אתרים בחינם

 





ל' שבט ה'תשע"ט

אמרו חז"ל במדרש רבה: "יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, עושה העני עם בעל הבית". אמנם בעל הבית הוא הנותן פרוטה לעני, אולם העני גורם לבעל הבית שיקיים מצווה השווה יותר מאלפי זהב וכסף!

     במדרש ילקוט שמעוני מובא על המילה: "ויקחו" זה שאמר הכתוב (משלי ד") "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו". התורה נקראת לקח טוב יותר מכל סחורה שבעולם.

     דיין אחד לקתה שמיעתו. שאל אותו מאן דהוא בדרך הלצה, הלא כתוב "כי השוחד יעוור חכמים" ואילו יחריש שומעים לא שמענו. ענהו הדיין: התורה דברה בדורות הראשונים, שהיו נותנים שוחד והדיין היה רואה ומקבל את השוחד, ואילו בדורות האחרונים רק מבטיחים לתת, והדיין שומע על השוחד אך אינו רואה אותו, ולפיכך לוקה הוא בשמיעתו.


     דייקו חז"ל בלשונם "אין אדם נוגע במוכן לחבירו" ולא אמרו אין אדם נוטל או לוקח , אמר ה"בן איש חי": לומר, שלא רק שאין יכול האדם ליטול את המוכן לחבירו, אילו אפילו אין יכול לנגוע בו כמלוא נימא.

הרבי ו"מבצע תמוז"  (פניני הצדיקים, עלון 24)

     בתאריך ה בסיוון ה'תשמ"א (1981 ) בסייעתא-דשמייא הצליח חיל האוויר הישראלי להשמיד את הכור הגרעיני בעיראק, במבצע שנקרא "מבצע עופרה" או "מבצע תמוז". (מדובר בטיסה של שמונה מטוסים במרחק של כ-100,1 ק"מ מעל ערב הסעודית והפצצת הכור הגרעיני). ממשלת ישראל החליטה להפציץ את הכור הגרעיני זמן קצר לפני הפעלתו. רבים לא יודעים על הדרמה, שהתרחשה מאחורי הקלעים, למרות כל ההכנות המדוקדקות, ראש הממשלה דאז לא היה משוכנע עד הרגע האחרון, אם לבצע את הפעולה, הוא חשש מאד לגורל הטייסים, שהייתה סכנה גדולה מאד, שאיזה מטוס יופל בשטח אויב, וכן מתגובות העולם על הפעולה.

     הפעולה תוכננה להתבצע בליל חג השבועות באותה שנה, ושעות ספורות לפני המבצע עדיין היו בליבו ספקות גדולים, האם לתת אישור למבצע או לא. מובן, שפעולה זו הייתה הסוד השמור ביותר במדינה, שרק מעטים המעורבים ישירות במבצע ידעו עליו. בערב חג השבועות פנה הרבי מלעלוב רבי משה מרדכי בידרמן לעוזרו האישי ושלח אותו להיפגש באופן דחוף עם יחיאל קדישאי, שהיה ראש לשכת ראש הממשלה,  ומסר לו לומר את המילים הללו, "תמסור לראש-הממשלה, אל תחשוש מלעשות את המבצע, המבצע יצליח למעלה מהמשוער, ואף אחד לא ייפגע, לא המבצעים ולא מדינת ישראל, אני מבטיח ולוקח את העניין על אחריותי ". עוזרו של הרבי, אפילו שלא ידע במה מדובר, ביצע את שליחותו, ומסר את הדברים הללו כלשונם ליחיאל קדישאי, שנדהם כיצד הרבי, יודע על הדבר שהוא הסוד השמור ביותר במדינה, וכמובן מיהר למסור את הדברים לראש-הממשלה, שאישר את המבצע, שאכן הצליח למעלה מהמשוער.


     ראש-הממשלה סיפר יותר מאוחר למקורביו, שאכן השליחות המופלאה של הרבי היא זו, ששכנעה אותו ונתנה לו את הביטחון לאשר את המבצע, הרבי מלעלוב אמר לחסידיו מיד לאחר שהופצץ הכור, "לקחתי על עצמי יותר מדי כדי שהעניין יצליח", ותוך פחות מיממה לקה הרבי באירוע מוחי, שנפטר ממנו זמן קצר לאחר מכן.




כ"ט שבט ה'תשע"ט

 אין סוף ללמידה. זה לא שאנחנו קוראים ספר, עוברים בחינה ומסיימים עם הלימוד. כל החיים, מהרגע שנולדנו ועד הרגע האחרון, הם בתהליך של למידה.


     "בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם" מקרא זה סרסהו ודרשהו,  אימתי רשאי אדם מישראל להיות בכלל "בהתנדב עם" לנדב נדבות וליתן פדיונות, רק אחרי "בפרוע פרעות בישראל" רק משפרע ושילם את החובות שחב לאנשים מישראל.

     הברכה הכי גדולה שיהודי יכול לקבל, ושכנתי בתוכם. הלוואי ונזכה לכך תמיד אנחנו וכל יוצאי חלצינו בשמחה ובאהבה אמן.


     חז''ל מביאים 3 מידות בנותני צדקה: זהב, כסף, ונחושת. בראשי התיבות שלהם יש שלשה מדרגות:

   • ב"זהב'' זה הנותן בריא. אין הוא מתמהמה לתת וזו היא דרך חייו.

   • ב"כסף'' כשיש סכנה פודה. כשבאה על צרה רץ לביה"כ ותורם ביד נדיבה.


   • נחושת" נתינת חולה שאומר תנו. זה שאף פעם לא נתן וכעת ממיטת חוליו מצווה שיתנו כופר נפש עבורו – הוא כבר לא יכול לתת... זוהי הדרגה הפחותה ביותר .

 יְשועָהֻ מְפלָאה III )פניני עין חמד עלון 722)

     ידוע מנהג ישראל עתיק, שלא ללמוד תורה בליל אידיהן, בלילה בו הגויים מציינים את לידת אותו האיש. בישיבת וולוז'ין למדו כרגיל ומשם עבר מנהג זה לכל ישיבות ליטא ללמוד בליל 'ניטל'.

     מובא בספר 'חיי יעקב' כי בתחילת יסוד הישיבה בוולוז'ין נהגו שלא ללמוד בלילה זה. הסיבה לשינוי הייתה, שפעם נכנס הגאון רבי חיים איצקוביץ מוולוז'ין בלילה להיכל הישיבה, כמנהגו מדי פעם. אותו לילה ליל 'ניטל' היה ובית המדרש ריק מתלמידיו. ויהי בהיכנסו נפלה גמרא אחת מארון הספרים על הרצפה. ניגש הרב והחזירה למקומה בארון. עוד הוא צועד הלאה, ושוב שמעה אוזנו קול חבטת נפילת גמרא על הרצפה.  שוב ניגש הרב והחזירה למקומה. אולם, כאשר מעשה זה חזר בפעם השלישית, הבין, שיש כאן רמז מן השמים! מיד שלח את השמש להעיר את בני הישיבה משנתם, שיבואו מיד לבית המדרש ללמוד. לאחר שהתאספו הבחורים, ובית המדרש היה מלא וקול התורה נשמע, הגיעו לבית המדרש ראשי השררה וראש המשטרה, והסתכלו כה וכה אל קהל הלומדים. רבי חיים קיבל אותם בברכת שלום. כאשר שאלם, מה מטרת הביקור באישון ליל, התחמקו מלהשיב, רק הייתה ניכרת הבעת שביעות רצון על פניהם.

     למחרת נודע הדבר, כי הייתה הלשנה של מוסרים לשלטון, שהיהודים מבזים את הנצרות, בכך שמבטלים תורה באותו ליל חגם, וסכנה גדולה נשקפה לישיבה. אלא שהממונים מטעם הממשלה,  שבאו לראות אם ההלשנה נכונה נוכחו ששקר העלילו, שהרי במו עיניהם ראו שכל תלמידי הישיבה לומדים בשקידה... הואיל והתרחש הנס בליל 'ניטל', קבע רבי חיים, שכן ינהגו לשנים הבאות, שלא לבטל את בית המדרש בלילה הזה!


 








  דיבור נעים בכוחו לחבוש פצעים.

     דיבור עם הקב"ה - פעם אחת ישב רבי אברהם מטריסק בסעודת פורים ופתאום נכנס לאווירת דבקות והחל לדבר עם הקב"ה ולבקש ממנו שלא ימתין עד שהדור יהיה זכאי אלא יביא את הגאולה מיד. בתוך הדברים אמר בלשון המגילה: "אם החרש תחרישי בעת הזאת" – אם חלילה לא תגאל את עם ישראל עכשיו, אזיי "רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר" – היהודים עלולים לחשוב שישועתם תבוא ממקומות אחרים, זה יהיה מהנדס וזה יהיה עורך דין, אבל אז "את ובית אביך תאבדו" – התורה, שהיא מא' ועד ת' (א-ת), והתפילה שהיא ירושה לנו מאבותינו, ישתכחו חלילה. "ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות", סיים הצדיק, "הלוא אין מלך בלא עם"!

“      דיבור של הערכה והוקרה כלפי בן הזוג מפריח את הבית לגבהים ומשרה בו אווירה טובה ואף נהדרת''

     "דיה לצרה בשעתה"

השמחה הגדולה בתורה ("עונג שבת", גליון 1922)

     סיפר הרה"ג שלמה לוינשטיין שליט"א סיפור מדהים ומפעים:

     "ידיד, שהכרתי לאחרונה, חשף לפני את סיפור חייו המופלא": 'זוגתי ואנוכי ישבנו בחדרו של הפרופסור, מנהל מחלקה בבית החולים 'סורוקה', שנינו תלינו בו זוג עיניים מקוות ומייחלות, לאחר טיפולים ארוכים ומתישים, אולם הפרופסור הניד ראשו ואמר בשקט: "השלימו עם המציאות הכואבת: לעולם לא תזכו לילדים משלכם!" הדבר נפל עלינו כרעם ביום בהיר. כיהודי מאמין החלטתי לחפש רב גדול שיברך אותנו בפרי בטן. הרב שלי שלח אותי אל הרב חיים קניבסקי שליט"א. נכנסתי אל הרב ושפכתי לפניו את אשר בליבי. הרב קניבסקי התבונן בי ושאל: "אתה קובע עיתים לתורה?" השבתי בחיוב, אך הרב לא הרפה והתעניין במה בדיוק אני לומד,  וכאשר שמע כי קביעות הלימוד שלי מסתכמת בפעמיים בשבוע, אמר לי: "אם תקבע עיתים לתורה בכל יום – תזכה לבנים". יצאתי משם מלא בתקוה ושמחה. החלטתי לקיים את דברי הרב ולהפסיק לבקר אצל רופאים. 

     מקום עבודתי היה בדימונה, ובסמוך אליו היה כולל. ראש הכולל ששמע על הסיפור שלי הצמיד לי אברך שילמד איתי בכל הפסקת הצהריים שלי. לאחר חודש שלם שהקפדתי על סדרי הלמוד התבשרנו... מזל טוב! נפקדנו. הרבינו בהודאה לה' מרוב אושר. המשכתי לשמור על קביעות לימוד התורה בקפדנות, ושמעו מה אירע... 4 חודשים אחר הבשורה הטובה, טרדות רבות בעבודה גרמו לי שלא להגיע לשיעורים, והנה מצב העובר הסתבך, היה צורך לאישפוז בבית חולים. כששמע זאת ראש הכולל הוא ביקש ממני להתחזק בקביעות הלימוד, המשכתי את השיעור, וברוך ה'  המצב הסתדר. מעתה ואילך הקפדתי בכל כוחי להגיע לשיעור בכל יום, עד ללידתו מלאת האושר של בני הבכור. לאחר שנה נפקדנו בבן שני! לאחר זמן מה התגלה במוחו של העובר ממצא מחשיד והרופאים אמרו שקיימים סיכויים שהילד לא יהיה ילד בריא. נסעתי שוב אל בית הצדיק הרב קניבסקי, סיפרתי לו את דעת הרופאים על המום במוחו של העובד. הצדיק ברך אותי והורה לי להמשיך בקבלה של לימוד התורה. קיימתי את דברי הרב וב"ה לאחר ארבעה חודשים זכינו בחסדי ה' לחבוק את ביתנו השניה תינוקת בריאה ושלמה.

     זמן קצר לאחר מכן גבר עלי היצר והפסקתי את הלימוד הקבוע בימי שישי. ואז גם הבשורות הטובות נעצרו. לאחר שנתיים נוספות, התעוררתי שוב מתרדמתי ומהעצלות שתקפה אותי, חזרתי לקביעות הלימוד, והנה זמן מועט לאחר חזרת הקביעות... נפקדנו בפעם השלישית בבן נוסף. לאחר תקופה נוספת, נפקדנו בפעם הרביעית, אך הפעם טענו הרופאים כי התינוק בעל מום בלב.  רצנו אל הרב קניבסקי שאמר שאם אמשיך בלימוד יהיה טוב!  המשכתי ללמוד בהתמדה וב"ה זכינו ונולד לנו בן רביעי, בריא ושלם! 


     סיים הרה"ג שלמה לוינשטיין ואמר: "ראו עד היכן מגיע כוחו של לימוד התורה, כנגד כל תחזיות הרופאים בסורוקה, כי התורה כוללת את כל הטובות שבעולם.



כ"ה שבט ה'תשע"ט


פרשת משפטים

     אדם בלי יד – יכול לחיות, בלי עין – יכול לחיות, אבל בלי לב – אי אפשר לחיות. הלב הוא שמזרים את הדם לגוף ובו החיים תלויים. כך זה בגוף הגשמי וכך זה גם ברוחניות.

 

     אכן, עדיף להיות רופא מאשר להיות עורך דין, והראיה שהקב''ה החשיב יותר את הרופא והקדים בעשרת הדיברות לא תרצח לפני לא תגנוב.

 

  בשבת זה אחרת – עונג שבת! ה"דברי שלום", הרבי מסטרופקוב כאשר    

 הכניסו את המאכלים באמצע הזמירות היה מפסיק לזמר ואוכל באומרו: "הזמירות לא יצטננו".    

 

 

     אם כסף תלוה את עמי את העני עמך (כב,כד(  . אמרו חז"ל (אבות פ"ו)      'בשעת פטירתו של האדם אין מלוין לו לאדם לא כסף ולא זהב אלא תורה ומעש"ט בלבד'. וזה הפי': "אם כסף תלוה" אם רצונך שכספך ילוה אותך לעולמך, דע כי "את העני" רק מה שתתן לעני "עמך" זה ילך עמך. )))(הרמ"מ מקוצק 

  

 

  הגאון רבי משה סופר, ה"יד סופר", הקפיד שלא לאכול נגד חומש  פתוח. ביאר בנו, הגאון רבי יוחנן סופר, האדמו"ר מערלוי, שאולי טעמו הוא מפני שנאמר "ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו ..." וחשש לאכול נגד שמותיו של הקב"ה שבחומש... ("מנהגי רבותינו" מ"ו(

 

 

     ואנשי קודש תהיון לי (כב ל(  מפרש הרבי מקוצק, הכוונה לא רק שתהיו קדושים, אלא קודם כל אנשים בני אדם הגונים. כי להקב"ה לא חסר מלאכים, והקב"ה מבקש מאתנו שנהיה אנשי-קודש, כלומר אנשים אנושיים, כדברי המשנה לעולם יהא אדם ירא שמים, קודם כל אדם ואחר כך ירא שמים.

 

     ורפא ירפא. מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות. פעם בא אחד אצל צדיק ואמר לו שיש לו חולה בביתו, והרופאים התייאשו מלרפאותו, וענה לו הצדיק שחז"ל אומרים שיש לו לרופא רשות לרפאות ולא לייאש. והוסיף האדמו"ר מקאצק זצ"ל רמז לזה "ייאוש שלא מדעת", מי שמתייאש סימן הוא שאין לו דעת.

 

למה לחכות עד שאתה כמעט מת,  כדי לגלות כמה טוב לחיות?,     

 

ועשית עמדי חסד ואמת ... ושכבתי עם אבותי".  )"ניצוצי אש"(

     לפני שנים נפטר בארה"ב בפתאומיות אברך. משפחתו רצתה לקוברו בחלקה מסויימת, בה היו קבורים אביו וסבו. אך לאחר בירור אצל הנהלת בית העלמין התברר שכבר זמן רב לא קוברים באותה חלקה ואין בה אף מקום פנוי . התקשרו בני המשפחה לגביר הנכבד רבי שרגא נייהוז. סיפרו לו על הענין ובקשה אחת בפיהם: 'אולי יש בידו לפעול משהו?'  ר' שרגא ענה שאין לו נסיון בדברים כאלה, אך ישתדל לעזור.  מיד התקשר לממונים וקיבל גם הוא תשובה שלילית. לא הסתפק בכך, ונסע לדבר עימם אישית, מרחק של שעה נסיעה,  אולי מפגישה פנים מול פנים יצא משהו... וקיבל אותה תשובה , שאפילו תמורת כסף רב אין מקום פנוי. ביקש לראות את מפת החלקה, אולי יש מקום שנתעלם מהם, אך גם מהמפה לא נתגלה מקום פנוי.

     ר' שרגא לא אמר נואש, ונסע לבית העלמין, לראות במו עיניו אולי ימצא משהו. כשהגיע פגש את השומר, וביקש ממנו לערוך עמו סיור בחלקה. הלה טען שאין בכך שום תכלית, שהרי יודע בברור שאין שם מקום פנוי, שנים כבר לא קוברים בחלקה ההיא.  אבל ר' שרגא בשלו, לבסוף הסכים השומר והתחילו ללכת.  באמצע עצר השומר פתאום מול מצבה שקועה באדמה, ואמר : "לפני הרבה שנים היה קבור כאן בחור אחד, עכשיו אני נזכר שהעלו אותו לקבורה בארץ ישראל".  התקשר ר' שרגא אל אביו של אותו בחור, והוא אישר שאמנם כנים דברי השומר.  וכך היה המעשה: "לפני שנים רבות בני נהרג בתאונת דרכים ונקבר באותו מקום, לאחר זמן מה, בהיותי בארץ ישראל סיפר לי אדם, שכאשר היה בני ילד אמר לו כי ברצונו להקבר בארץ ישראל! הדבר היה מוזר שילד יאמר דבר כזה... משום כך החלטנו להעבירו לישראל. מכיון שאין בדעתי להשתמש באותו קבר, שמח אני להעמידו לרשות הנפטר ". מיד הודיע ר' שרגא למשפחת הנפטר שהיו כבר באמצע ההלוויה שהצליח להשיג מקום. מה רבה היתה הפתעתם כשהגיעו ונוכחו שהמקום הוא ממש ליד אביו וסבו של הנפטר!

 מדוע האכילו את הישישה בכלים חד פעמיים (מאורות דף היומי, גליון 1022)

     הרב נ. ו. מראשי תנועת התשובה, ראה ושמע רבות בחייו. אי אפשר להפתיעו בקלות. הוא טיפל והתעסק במקרים מעניינים ובמשימות מיוחדות ונדירות. כאשר חזר הרב נ. ו. מעבר לים ובפיו "סיפור מעניין" כלשונו, ידעו מקורביו כי בחכמה יעשו אם יטו אוזן לדבריו.  

     הרב נ. ו. הוזמן לנאום בפני אחת הקהילות העשירות בארצות הברית של אמריקה. בני הקהילה, יהודים שומרי תורה ומצוות, נוהגים לגוון את חיי הקהילה התוססים, בהרצאות שונות, מפי דמויות מפורסמות,  על נושאים מרתקים.  באולם בית הכנסת נכחו כשבעים איש, מספר הרב נ.ו. מטבע הדברים, הם התעניינו בנעשה בארץ ישראל בכלל, ובקהילות שומרי המצוות, מגוונים שונים, בפרט. עם סיום הנאום לחצו הכל בחמימות את ידי, תוך הודאה לבבית על הנאום המוצלח. אחד המתין בקצה התור והתבונן בי. ראיתי שעומדת לו שאלה על קצה הלשון, והוא מנסה לנחש כבר עתה את תשובתי. שאלתו לא בוששה לבוא: כבוד הרב,  אני מבין שאתה מסייע לאנשים רבים המבקשים לשוב לכור מחצבתם. שמא תוכל לומר לי את גילו של האדם המבוגר ביותר שהזדמן לך לסייע לו להתקדם בדרך העולה בית א-ל ? הרב נ.ו. התיישב על כסאו ובמוחו רצו תמונות רבות ממקומות שונים. דמויות מגוונות ואירועים מוזרים , את כולם הוא סרק והגיע למסקנה, כי האדם המבוגר ביותר שהגיע אליו, לא עבר את גיל שישים וחמש. כנראה, אנשים מבוגרים יותר, אינם חפצים לשנות את אורח חייהם. הם חשים שחלף זמן רב מידי מכדי שתהיה בידם האפשרות והרצון להפוך את דרכם.  האיש הסיר את כובעו המהודר, התיישב גם הוא וסיפר:

     האמת, כבוד הרב, שאני מעולם לא עסקתי בנושא זה. יהודי טוב אני, שומר מצוות, מתפלל בבית כנסת, אולי סייעתי כלכלית פה ושם לארגונים העוסקים בהפצת תורה ומצוות, אך אני עצמי אין לי שיג ושיח בנושאים אלו. מזה שנים רבות אני מנהל בית אבות מפואר,  מיוחד במינו. אנשים מזדקנים עד שהם מצליחים להתקבל לבית האבות שלי. באחד הימים הופיעה קבוצת פקחים מטעם משרד הבריאות של ארצות הברית. הללו קשוחים, החלטיים ונמרצים, סובבו יום שלם בבית האבות. בדקו, חקרו, הסתכלו,  שאלו, הרימו עציצים בלובי כדי לבדוק שגם מתחת העציצים אנו מקפידים לנקות. בקיצור, בסופו של יום הם הכירו יותר טוב ממני את סדקיו ואת פינותיו של הבניין הגדול.  גם על חדר האוכל המפואר לא פסחה עיניהם.  אפשר היה לראות כי שביעות רצונם הולכת ומתמלאת. על נייר ארוך, מלא בשורות צפופות,  הבחנתי בסימני וי כחולים רבים, ההולכים ומתמלאים לארכו של הגליון, וכמעט שהוקל לי לחלוטין. לא היה לי ספק שעברתי את הבדיקה בשלום.  ראש הצוות כבר הורה לעובדיו להתרכז יחד לפגישה סופית כדי לגבש את הנתונים וההתרשמות שנצברו על ידיהם במהלך היום כולו. לפתע ניגשה אליהם אחת מדיירות הבית, קשישה שעברה את שתי מלחמות העולם, וכנראה גם עוד כמה דברים, והתלוננה בפניהם על הארוחות שמוגשות לה, תוך שהיא מסבירה, שהאוכל שמגישים לה הוא מצויין, אבל הכלים - חד פעמיים. כולם מקבלים את האוכל בכלי חרסינה מהודרים ובסכו"ם מתכתי נוצץ, והיא, כך סיפרה, נאלצת לאכול בכלים חד פעמיים.  ראש הפקחים, אדם שמימיו לא העלה חיוך על פניו, הביט בי בחומרה רבה, ואני נאלצתי להודות בפניו, כי אכן הצדק עם הקשישה. היא צודקת.  הפקחים ומפקחם הביטו בי ובקשישה לסירוגין,  הם לא הבינו את המתרחש. לא נותרה בפני ברירה,  והסברתי להם שהאשה הזו היא יהודיה, ואיני יכול להגיש לפניה את האוכל שמוגש בפני שאר הקשישים, ולכן אני רוכש עבורה אוכל במסעדה יהודית ומגיש לה אותו בכלים חד פעמיים. אתם מבינים, שאין לי כל אפשרות להחזיק מטבח מיוחד בשביל קשישה אחת. זה לא בא בחשבון.  נו, גברת, מה את רוצה? רטן ראש הפקחים, את יהודיה, ואינך יכולה לאכול את האוכל שמגישים כאן, וגם לא בכלים שבהם אוכלים שאר הזקנים.  מה אפשר לעשות. נכון, ענתה הקשישה, אני יהודיה, אבל לא איכפת לי לאכול את האוכל שמגישים לכולם! זה הוא! בגלל שהוא, בעל הבית , יהודי, הוא אינו מוכן להגיש לי נבילות וטריפות. לי עצמי אין כל בעיה עם הנושא. אני מבקשת מכם לטפל בעניין, מתוקף תפקידכם.

     מה אומר רבי, ומה אדבר, שח האיש. קבוצת הפקחים עזבה את הבניין על אתר, לא לפני שראש הפקחים הזהיר אותי באופן שאינו משתמע לשני פנים, כי הוא ישוב למקום בעוד 14 יום בדיוק,  ואם הזקנה לא תהיה מרוצה, לא מעניין אותו איך ולמה, הרשיון יישלל ממני לאלתר!  רבי! באותו יום מיניתי לעצמי ממלאי מקום לכל תפקידיי. ישבתי לילה שלם עם קבוצת אנשים צעירים ומוכשרים ובפרק זמן קצר ביותר לימדתי כל אחד מהם חלק מסויים מתפקידיי, ואני הפכתי באותו רגע למרצה הבכיר ביותר שהכרתי אי פעם.  שבועיים תמימים השקעתי כדי לשכנע את הזקנה שלא תאכל חלילה נבילות וטריפות. היא התייצבה מולי עם אופי עקשן שהפך למוצק במשך תשעים וחמש שנות חיים, ואני גייסתי את כל כוח השכנוע שלי ואת כל המדרשים שאי פעם שמעתי, כדי להפוך את מחשבתה ולהניאה מרצונה לאכול,  חלילה, נבילות וטריפות . רבי. אני גם הצלחתי. לאחר שבועיים ימים חזרו הפקחים, ופגשו את הזקנה רכונה מעל מערכת כלים חד פעמיים, מאושרת כפי שלא היתה מעולם.  טוב לי, אמרה להם. אני מבטלת את התלונה.  אתה רבי אמרת לי שלא נתקלת באדם מעל גיל 65 שביקש לשנות את דרכו, 'קשה להם', אמרת. נכון,  אתה צודק. אבל כנראה, שהכל תלוי בכח הרצון.  אני הצלחתי לשנות את מחשבתה של קשישה בת 95 ! כי מאד רציתי בכך . אודה על האמת, בתחילה עשיתי את מלאכתי מתוך חשש שישללו ממני את הרשיון לנהל מוסד בית אבות. אך תוך ימים מספר הרגשתי שמלאכת קודש לפני. חסתי על נשמה אומללה מישראל שמתקרבת למאה ועשרים, ותמלא את כרסה בנבילות וטריפות.  רצוני הכן חדר מבעד לשריון העיקשות שהיא העטתה על עצמה.

     רבי. כשרוצים - יכולים!  הרב נ.ו. סיים את סיפורו המעניין תוך שהוא מהנהן בראשו: כשרוצים - יכולים. כך הדבר בכל עניין, הן גשמי וקל וחומר בעניין רוחני. אדם שיודע כי פעולה מסויימת תיטיב עמו, יעשה כל שלאל ידו כדי להגיע אל המטרה בכל דרך ואמצעי. הכל עניין של רצון!



כ"ה שבט ה'תשע"ט


אִם אֲדֹנָיו יִתֶּן לוֹ אִשָּׁה וְיָלְדָה לו בָנִים או בָנוֹת,  הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ , (כ"א ד').

* אִם אֲדֹנָיו - ה'.

* יִתֶּן לוֹ אִשָּׁה – משפיע על האדם שפע.

* וְיָלְדָה לוֹ בָנִים אוֹ בָנוֹת – נהיה לאדם הצלחות והישגים.


* הָאִשָּׁה וִילָדֶיה תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ – צריך האדם להפוך את כל השפע וההצלחות, לכלי עזר בעבודת ה'.


     אמרו חז"ל בגמרא (סוכה מו:) לא יאמר אדם לילד קטן שיתן לו דבר ולבסוף לא יתן לו שעל ידי כך יגרום שהקטן ילמד מזה לדבר שקר שנאמר: "למדו לשונם דבר שקר".


     בירושלמי מס' שקלים )סוף פ"ג( איתא: תנא ר"מ כל מי שקבוע בארץ ישראל ומדבר בלשון הקודש וכו' יהא מבושר שהוא בן העולם הבא הוא. ובקרבן העדה )ד"ה ומדבר בלשה"ק( ביאר משום שגורם טהרת הנפש. ופירש התקלין חדתין וז"ל: "תיקון שלימות הרוח שממנו יסוד הדיבור ולשון הקודש פנימיות קדושה שיש בו"

     ברוב הקניות וברוב האירועים שלנו, אנחנו מוצאים הרבה יותר כסף מהנצרך, וזה רק בגלל האחרים, מה הם יגידו, ואיך יסתכלו עלינו, ואיך הם יתייחסו אלינו, בקיצור חיים בבזבוז נוראי רק בשביל הרושם, ולא בשביל צרכינו האמתיים, ולכן נכנסים לחובות, או עובדים שעות על גבי שעות ולא רואים את בני הבית, ואין זמן או כוח לילדים כי חוזרים מותשים לגמרי מהעבודה המאמצת, לכן הבה נחיה רק לפי מה שנצרך לנו באמת, ונראה חיים נקודה.    

חסד של אמת IIII (אפריון שלמה, גליון 277)

    "ועשית עמדי חסד ואמת, אל נא תקברני במצרים". פירש רש"י: חסד שעושין עם המתים הוא חסד של אמת.

     בזמן רבנו הרש"ש הקדוש, נפטרה אישה צעירה שפירנסה את בני ביתה ממלאכת התפירה, בתנאי עוני ומחסור.  בעת ההיא שלט בירושלים מושל טורקי, שהטיל על היהודים מסים ובכללם מס קבורה. כל מי שביקש להביא את יקירו לקבורה, נאלץ לשלם תחילה מס לקופת המושל, ובני משפחתה של התופרת התקשו לגייס את המס וקבורת האם התעכבה.  כשנקפו השעות והכסף לא הושג, הוחלט לערוך לוויה קטנה וצנועה בנסיון להסתיר את הדבר מידיעת המושל. זו היתה משימה לא פשוטה, ביתו של המושל ניצב במקום שממנו נשקפה הדרך העולה אל בית העלמין היהודי בהר הזיתים. שעות על גבי שעות היה המושל יושב על גזוזטרת ביתו, נח על כסא נצרים מרופד ומשקיף באפס מעשה על הנעשה. אעפ"כ לא היתה ברירה , ובני הבית החליטו להסתכן ולצאת ללוויה.

     צעדיהם החרישיים של המלווים הגיעו לאזני המושל שחיש זינק אל הגזוזטרה, ועיניו הקטנות והרעות לכדו קומץ יהודים המובילים את מתם לקבורה. עד מהרה הזעיק את אנשיו והורה להם לעצור את ה'נוכלים',  ולהחזיר את הלוויה עד ישולם המס. לא הועילו תחינותיהם של בני המשפחה, המיטה נעצרה. באותה שעה ישב הרש"ש בישיבת המקובלים 'בית אל' וסביבו תלמידיו, כשלפתע נשמעו דפיקות בדלת הישיבה, האבלים התפרצו פנימה קודרים ועצובים כשדמעות ניגרות על פניהם, ושטחו לפני הצדיק את צרתם.  מיד קם הרש"ש על רגליו וציוה לתלמידיו: הבה נקיים מצות הלוית המת. עתה היתה זו לוויית ענק, והרש"ש צעד בראשה.  עתה המושל לא האמין למראה עיניו... היהודים החצופים מתעלמים מהחוק, ואף חוזרים על פעולתם הנפשעת כשהם מתוגברים במלווים נוספים?! חמתו בערה בו ובתוך כך נעץ את ראשו בין שני מוטות הברזל ששימשו כמעקה למרפסתו. אך כשניסה להוציא את ראשו לא הצליח, והחל זועק לעזרה ... בינתיים חלפה השיירה על פניו בדרך לקבורה, וכעבור שעה, לאחר שהסתיימה הלוויה, כולם נחפזו לבתיהם שמא המושל ינקום בהם. אך הרש"ש ותלמידיו צעדו בנחת. כשהתקרבו לבית המושל,  פנה הרש"ש לעבר הבית עצמו. תלמידיו צעדו אחריו משתאים בדממה. בני הבית שפתחו את הדלת הביטו ברב בחרדת כבוד,  והובילוהו אל המושל. שני ערבים גברתנים ניסו לעקם את הברזל ולחלץ את ראש המושל, אך ללא הועיל. התחנן המושל בפני הרש"ש שיתפלל עליו, והרש"ש נאות בתנאי שיבטל את מס הקבורה. הסכים המושל, ובאותה שניה נפלט ראשו החוצה.



כ"ד שבט ה'תשע"ט



 'אלה' ראשי תיבות "ליהודים היתה אורה , " 'ואלה' ראשי תיבות "ליהודים היתה אורה ושמחה". ועוד דרשו חז"ל (מגילה טז:) " אורה - זו תורה" . מעתה יש להמליץ: "כל מקום שנאמר 'אלה "' - ליהודים היתה אורה,  בלא שמחה, כלומר שלימוד התורה נעשה מיראה ולא מאהבה - "פסל את הראשונים", לימוד התורה רק פסל את הזדונות והפכן לשגגות. אך כאשר נאמר "ואלה" - ליהודים היתה אורה ושמחה, שהתורה נלמדת בשמחה ובאהבה - "מוסיף על הראשונים", הרי הזדונות נוספות על המעשים הטובים הראשונים ונעשות כזכויות!... 


     אמירה זו היתה שגורה בפי המחנך רבי חיים יהודה יעקובזון, מדמויות ההוד בת"ת עץ חיים הירושלמית, "מלמד מומחה מרבה לשתוק - כי את רשות הדיבור הוא מוסר לתלמידיו.


     העבדות בטלה בדורנו, העבדים שוחררו. אבל רבים כל כך אלו "ההולכים וקונים אדון לעצמם", הופכים עבדים מרצונם: עבדים לעבודתם השוחקת והמתישה, עבדים לרמת החיים הגואה וגואה, ליתרת החובה ולתשלומי המשכנתא, לרכב ולטיול השנתי. עבדים מרצון, עובדי כפיה. אין להם פנאי למשפחה, ואין להם פנאי לילדים. והנורא מכל, אין להם פנאי לעצמם! לא לשיעור תורה, לא להרצאה מרחבת אופקים, לא לשיחה משפחתית מגבשת. ולא עד שנת היובל בלבד... ועליהם לדעת, שהפרשה הראשונה שלאחר מתן תורה שוללת את דרכם. שתיכף ומיד בהתחלה הזהירה התורה: לא זו הדרך, תן חרות לעצמך! ואין לך בן חורין, אלא מי שעוסק בתורה!


     ואֵּלֶּה הַּמִּשְפָּטִּים אֲשֶׁר תָּשִׂים לפנֵיהֶם. לא אשר תְלַּמְדֵּם, לא אשר תְַּצֵוּם, אלא אשר תשים לפניהם. וכדברי רש"י המצטט חז"ל במכילתא ''להבינם טעמי הדבר ופירושו, כשלחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם'. על המלמד להגיש ולערוך את החומר בהטעמה, בבהירות ובדרכי הוראה מותאמים, ובכך הוא מגרה את רצון התלמיד, לקראת הלמידה.  רש"י הקדוש מלמדנו כאן עוד, שלאחר הגשה ועריכה כראוי, בכלל לא נאמר שהרב מלמד! הוא רק שָּם לפניהם. הוא מעורר עניין עד שהם 'יושיטו יד' וילמדו בעצמם. בצורה זו של לימוד, בה התלמיד הוא המורה של עצמו, הוא המעיין, הוא המשנן והוא המתבונן, נעשית התורה למעשית ומעניינת. 

המנעולן

     בקובץ "באר הפרשה" ויחי תשע"ט מובא מעשה מופלא שסיפר הגה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א, שאירע לאחרונה:

     שמעתי מרב חשוב בארה"ב מה שאירע עם אחד מקרוביו שהעתיק מקום מגוריו יחד עם רבים מבני קהילתו לעיר לייקווד. עד אז היה האברך מתפרנס כ'מנעולן', אבל משבא למקומו החדש לא מצא כדי פרנסתו. כל השתדלויותיוסביב מקצוע זה עלו בתוהו. גם כל העצות ששמע בשני החדשים הראשונים – כיצד להודיע ולהיוודע לכל כי זכתה עירם ב'מנעולן'... היו מספיקים למלאות ספר שלם, אבל עד 'למעשה'...

     באחד הימים, והנה הוא רואה על מכשיר הפלאפון שלו מספר שאיננו מכיר. בהרימו פנה אליו הלה בשאלה: האם שמך הוא כך וכך? ויען כן. אמר לו היהודי, מצאתי ארנק שלך מלא בכרטיסי אשראי ועם כמה דולרים, אבקשך שתסור לביתי שאזכה לקיים מצות 'השבת אבידה'. ענה האברך לעומתו: אינני יודע מה אתה סח, הרי ארנקי בכיסי – אפילו כרטיס אשראי אחד לא חסר לי. אך הלה עמד על שלו, על כן לאחר יומיים סר אליו האברך. והנה בהגיעו לביתו כמעט שלא נפל על הארץ מרוב צחוק, כי ראה שבידו נמצא הארנק של בנו הקטן המיועד לשעשועי ילדים, כל כרטיסי האשראי המדוברים הם ישנים שכבר פג תוקפם, ואין בו אלא 7 דולרים בודדים. עוד היו בארנק כרטיסי ביקור שלו, שם נתבאר בארוכה מה פעלו של האברך והמנעולים שלו.

     אחרי ככלות הכל שאל המוצא את אבי המאבד – האם אכן זהו ה'ביזנעס' שלך, מנעול־נות? והשיב 'הן'. האם יש לך פרנסה? – שאל. השיב האברך בשלילה. שמע נא, אמר המוצא, אני קבלן הבונה בנינים, ויש לי עבורך עבודה מצאת החמה עד צאת הנשמה..  ומאז מהלך האברך מאושר ושמח בבוא הרווחה לביתו.


     הרי לך כמה סיבב הקב"ה, שכל ה'פרסום' שפ־רסם עצמו בכל מיני כתבי עת וכיו"ב לא הביאו לו אפילו דולר אחד. מה עשה הקב"ה, הכניס 'דמיונות' בלב בנו להרגיש עצמו 'בעל בעמיו' ולמלא את ארנקו בכרטיסי אשראי ישנים, וכך גרר את אביו ה'מאבד' אל ה'מוצא', ושם 'מצא' את פרנסתו ברווח.




כ"ג  שבט ה'תשע"ט


אין אדם נמנה עם הטורפים ובכל זאת יכול הוא להיות טורף נפשות ומטריף דעת.

     אמרות רבי ישראל ליפקין מסלנט (סלנטר) זצ"ל: 1 .אמת: אל תוציא מהפה דבר שאין הלב מעיד על אמיתותו. 2 .זריזות: אל תבטל רגע לבטלה, עשה את מה שדרוש לעשות. 3 .חריצות: את מה שהוחלט לעשות, עשה בשקידה ורגש. 4 .כבוד: היזהר בכבוד כל אדם גם אם אינו תמים דעה עמך. 5 .מנוחה: אין להיות מבוהל, יש לעשות כל דבר במנוחת הנפש. 6 .נחת: דברי חכמים בנחת נשמעים, להשתדל לדבר בנחת. 7 .ניקיון: ניקיון וטהרת הגוף והבגדים. 8 .סבלנות: לסבול במנוחה כל מקרה שפוקד בחיים. 9 .סדר: עשה את מעשיך בסדר ובמשטר. 10 .ענווה: הכר בחסרונות עצמך והסח דעת ממומי חברך. 11 .צדק: וותר משלך. 12 .קמוץ: אל תוציא פרוטה שלא לצורך. 13 .שתיקה: חשוב על התועלת שבדבריך, בטרם תדבר. .14 הרוצה להתרומם על הזולת אין לו לכרות בור לחברו, כי אם להקים רמה לעצמו.


     "אשתו הצדקת של מורי ורבי, מרן הרב דסלר היתה בת גדולים. אישה גדולה ביראת שמים ובצדקות. לא החסירה תפילה אחת מדי יום ביומו. אבל,  אף אחד לא ראה אותה מעולם להתפלל. היא התפללה, אבל ידעה להצניע את עבודת ה' שלה!  אנו רואים שהיום צריכים לדבר על הענינים הללו. נשים, בנות מתפללות לפעמים במקומות פומביים בצורה בולטת. אכן גם את ה"יראת שמים" צריך להצניע. ככל שהיראת שמים יותר גדולה, היא צריכה להיות יותר פנימית, יותר צנועה ולא גלויה לעיני כל!" ("שפתי חיים" מידות ח"ב תקע"ה(


     ב"מגן אברהם" (או"ח ס' רע"ד) הביא מספר הכוונות: טוב לנשק ידי אמו בליל שבת. וכן כתב ב"באר היטב" (או"ח ס' רסב סק"ב) שֶיְנשֵק אדם יד אמו בליל שבת כשהיא מברכת אותו, וסוד העניין מבאר האר"י וה"ראשית חכמה" (פרק גידול בנים) שֶיְלמֵד אדם לבנו כשהוא קטן לנשק על יד אביו ואמו ורבו, ויד הגדולים והחסידים.

הֲחלֹום שהציל II  (פניני עין חמד, עלון 719)

     סיפר רבי נחום זאב דסלר: משפחתי (דסלר) ומשפחת לאפיאן גרו בלונדון בסמוך אחת לשנייה, מרחק של רבע שעה.  באותם ימים, מכונית הייתה דבר נדיר, וכולם העדיפו ללכת ברגל מאשר לנסוע באוטובוס. אחד מבניו של ר' אליהו לאפיאן )שבאותם זמנים שימש כראש ישיבת 'עץ חיים' בלונדון) היה ר' ישראל נחום, מאחר והיה בן גילי, היינו באים זה לזה מפעם לפעם.


     פעם אחת, כשירדתי במדרכה הסמוכה לביתו כדי לבוא אליו, חלפה במקום מכונית ביעף וכמעט שפגעה בי. כפסע הפריד ביני לבין המוות. מרוב בהלה ופחד, החוורתי כסיד ורעדתי כולי. כשהגעתי לבית משפחת לאפיאן, לפלא היה בעיני שבפעם זו, שלא כאף פעם קודמת, הצדיק רבי אליהו לאפיאן בעצמו פתח לי את הדלת.  תמיד כשבאתי הוא היה עסוק בלימודו, לומד או מכין שיעור, והנה הפעם הוא כאילו המתין לבואי. ר' אליהו התעניין, אם הכול בסדר. על פניו ובקולו ניכרה הדאגה. "כן, ב"ה הכל בסדר", עניתי במבוכה. למרות ניסיוני להתחמק ממה שאירע לי קודם בואי, רבינו לא אפשר לי זאת. " שום דבר לא אירע לך בדרך לכאן?", חקר. "אכן קרה", הודיתי, וסיפרתי לרב שבדיוק, כשצריך הייתי לחצות את הרחוב,  עברה ביעף מכונית, וכמעט ש... "אם כן ב"ה הסכנה עברה", אמר רבינו להפתעתי. משניסיתי לרדת לסוף כוונתו, סיפר: " אמש חלמתי, כי קרתה לך תאונה קשה, ואני מתפלל לשלומך עד לרגע הזה" . כשסיימתי את לימודיי עם ר' ישראל נחום שבתי לביתי. עם הגיעי ניגשתי מיד לספרייתו של אבא )הגאון ר' אליהו אליעזר דסלר בעל 'מכתב מאליהו'( שבה ישב ולמד, וסיפרתי לו את שכמעט וקרה לי, ואת דברי הגאון רבי אליהו לאפיאן. למשמע הדברים נטל את ידי, לחצה בין שתי ידיו ואמר: "בני היקר, גם אני חלמתי אותו חלום אמש, ומאתמול אני צם עד עתה". מסיים הרב: "עד היום חב אני תודה רבה לתפילות רבינו ולצום של אבי"



כ"ב  שבט ה'תשע"ט


אומר המדרש )רבה כח, ב(: "כדי שיהיו מנהיגות את בניהן לתורה", ולפיכך כותב רבינו בחיי, רגילות הנשים להתפלל בשעת הדלקת הנרות על חינוך הבנים, והן מבקשות שכשם שבהדלקת הנרות הן הוסיפו אור, כך הן תזכינה בבנים צדיקים ומאירים בתורה.


     בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך (כ כא(  חידש רבינו יעקב 'בעל הטורים': 'אבוא' בגימטרייה שווה ל'עשרה', שאם ה' ימצא עשרה בבית הכנסת השכינה תבוא ותברכם, שהרי אין השכינה שורה על פחות מעשרה גדולים.

      ט"ו בשבט זה חג ששמחים על הבינתיים, על התהליך שקורה בדרך לאן שאנחנו רוצים להגיע. לא מסתכלים רק על הסוף ומחכים להודות ולשמוח בסוף. אם נחכה נפסיד את כל הזמן באמצע, נפסיד את הזכות לראות את החסד של הקב"ה, שמצמיח לנו לאט לאט את הפרי. אנחנו רוצים כל הזמן להודות, לשבח לפאר ולרומם, על כל דבר טוב שהקב"ה עושה לנו..  בטו בשבט אנחנו לומדים להודות ולשמוח על כל דבר שהקב"ה נותן. כל שלב שאנחנו רואים שקורה בעץ, גם אם עדיין זה לא השלב שאנחנו מחכים לו, שיצא הפרי, עדיין, אנחנו שמחים עם מה שקיבלנו בינתיים".. 



     כשם שאין לך דבר ישר כסולם העומד בשיפוע - כך אין לך שלם כלב נשבר. (רבי מנחם מנדל מקוצק זצ''ל)

השידוך הראוי   (על-פי 'הדרת מרים')

שאלה הלכתית גדולה התעוררה על כשרות המקווה בעיר סובוטיצה (סובוטישט) שבסרביה. השאלה החמורה איימה לפסול את כשרות המקווה, והקהילה היהודית הייתה קטנה ודלה מכדי להשקיע את הכספים שהיו דרושים לתיקון התקלה.

פרנסי הקהל תלו את יהבם במרא דאתרא, רבי ישראל שויֶר, שכוּנה 'רבי ישראל הרואה', על היותו בעל רוח הקודש. ואולם הוא הבהיר להם שאין בכוחו להכריע בשאלה סבוכה זו, ויש להביאה לפתחו של אחד מגדולי פוסקי הדור, המסוגל ליטול על כתפיו את ההכרעה.

בני הקהילה פנו אל ה'חתם סופר' וביקשוהו לבוא לסובוטיצה, לחוות את דעתו באשר לתקלה במקווה. התרגשות רבה אפפה את הציבור למראה דמותו ההדורה של הגאון באה בשערי העיר. אחרי קבלת הפנים המכובדת ניגשו כולם לעניין שלשמו הוזעק ה'חתם סופר'.

בני הקהילה עקבו בעניין אחר תנועותיו. רגעים ארוכים התכופף והביט מקרוב במבנה המקווה. שולי בגדיו הוכתמו בבוץ, אך הגאון לא חס על כבודו, אלא אף נשכב מלוא קומתו ארצה, כדי להיטיב לבדוק את הפגמים שהעמידו את כשרות המקווה בספק.

"שמעו נא", פנה ה'חתם סופר' אל המרא דאתרא ואל נכבדי הציבור, וניער את הלכלוך שדבק בכפות ידיו. "לכתחילה, כדי שהמקווה יהיה מהודר בלי עוררין, היה ראוי לבצע בו תיקון מסוים. ואולם הדבר כרוך בשיפוץ מורכב, שיגרור הוצאות מרובות, וידה של קהילתכם הקטנה בוודאי איננה משגת לממן זאת. לכן אני פוסק שהמקווה כשר וראוי לשימוש כפי שהוא. יכולים אתם להשתמש בו בלב שקט".

ימים חלפו. זמן רב אחרי אותו ביקור נזדמן רבה של סובוטיצה למקום שבו נכח גם ה'חתם סופר'. הגאון התעניין מה עלה בגורל המקווה שבחן. חיוך עלה על פני הרב. הוא סיפר ל'חתם סופר' בהתפעלות על יהודי מתושבי המקום, אדם מבוגר, שאחרי עזיבתו של ה'חתם סופר' את המקום ניגש אל הרב, והתעניין בדבר עלויות השיפוץ שעליו דיבר ה'חתם סופר'.

כששמע את הסכום הנקוב הביע נכונות לתרום את כולו. "אבל כל זה בתנאי", הוסיף ואמר, "ששמי לא יתפרסם בין הבריות". בתחילה ניסה הרב להניאו מהמעשה, ביודעו שהכסף הוא בוודאי החסכונות שחסך לעת זיקנה. "הלוא ה'חתם סופר' קבע כי המקווה כשר", ניסה לשכנעו. ואולם האיש עמד על רצונו כי התיקון יתבצע בכספו. וכך היה. המקווה בא על תיקונו לשמחת הכול.

למשמע הדברים אורו עיניו של ה'חתם סופר'. הוא שיבח את האיש האלמוני על מעשה התרומה, והוסיף ואמר: "יהודי שעשה מעשה נאצל כל-כך – הייתי מוכן לבוא עמו בקשרי השידוכין!".

עבר עוד פרק זמן, ושוב נפגשו הרב שויֶר וה'חתם סופר'. הפעם זה היה במעיינות המרפא שבעיר פיישטיאני. גם הפעם נסבה שיחתם על המקווה המשופץ, וה'חתם סופר' שב והביע את הערכתו המיוחדת לתרומתו של אותו יהודי אלמוני. גם הפעם חזר על הצהרתו כי יהיה מוכן להשתדך עם אדם שכזה.

הפעם בא הרב מוכן. "דעו נא", פנה אל ה'חתם סופר', "כי בנו של אותו יהודי לומד בישיבתכם, בפרשבורג. שמו אליהו בן ר' מנחם-מנלי קורניצר. אין לי ספק שזה יהיה שידוך הולם בעבור בתכם גיטל שתחיה".

הבת, גיטל, הצטנעה ונחבאה אל הכלים, אך הכול ידעו כי היא אישיות מיוחדת במינה. צדקתה ומידותיה התרומיות יצרו לה ברבות השנים הילה השמורה לצדיקים וקדושים בלבד. אביה היה מכנה אותה 'ילדתי הקדושה'. המפליגים בשבחה השוו את גדולתה לזו של אחיה, ה'כתב סופר', בכבודו ובעצמו.

בו במקום החל ה'חתם סופר' לקדם את הצעת הנכבדות הזאת. אכן, בתו גיטל כבר הגיעה לפרקה, וראוי לבחור לה חתן הראוי לה. באיגרת ששיגר מפיישטיאני אל חותנו, רבי עקיבא איגר, בח"י בתמוז תקצ"א, בישר ה'חתם סופר' על דבר השידוך שנרקם:

"ואבשר טוב וברכת מזל טוב, כי פה נגמר ונכתבו תנאים בתי הכלה גיטל תחיה עם אחד מתלמידַי, הלומד בישיבתנו, שמו הבחור הר"ר אליהו בן נגיד אחד שמו הר"ר מנלי מק"ק סאבטיש, והוא יחיד לאביו ואמו הישישה".

התלמיד עדיין היה צעיר לימים, אולם ה'חתם סופר' חזה את עתידו כגדול בישראל, כפי שהוא מוסיף וכותב לחותנו: "מוכשר להיות מופלג בתורה בעזרת ה' יתברך, והוא ירא שמים ושוקד יומם ולילה על דלתי התורה".

שמחת הנישואין התקיימה בל"ג בעומר תקצ"ב. לבני הזוג נולדו שישה בנים, שגדלו להיות תלמידי חכמים, והמשיכו את השושלת המפוארת של משפחת סופר.


את זכותה בהעמדת דור ישרים מבורך זקף נכדהּ של הרבנית גיטל לזכות צניעותה המופלגה, עד שבצעירותה התפללה כי יוסר חינהּ מעליה. אביה ה'חתם סופר' בירכהּ על כך ואמר: "תזכי לבן מאיר עיני ישראל בתורתו וצדקתו". ואכן, זכתה הרבנית שבנה-בכורה הוא רבי עקיבא קורניצר, שהיה גדול בישראל ומופת לרבים.




כ"א  שבט ה'תשע"ט

    אומרים שלמדן הוא מי שמילא את כרסו בש"ס ובפוסקים. מדוע אומרים 'כרסו' ולא 'ראשו '?". שתק רבי בונם. השיב ה'שרף' מקוצק: "כשם שהכרס מתמלאת מדי יום, ומיד מתחדש רעבונה, כך הלמדן צריך להיות רעב בכל יום מחדש ללימוד התורה. מי שהתמדתם פגה – אין מקומם אצלי"

     אומר רבנו יונה: משל לאדם שנכנס לטרקלין וראה שולחן ערוך, ואין בעל בית . נו, אם יש בופה חם, למה שהוא לא יתחיל לאכול?  הוא אוכל וזולל, אבל הוא לא יודע שבעל הבית מסתכל עליו מלמעלה...  עוד מעט יגישו לך חשבון! אין דבר כזה בחינם! על הכל משלמים! אז אדם שיש לו הרבה זכויות, הוא קם בנץ, מקפיד על כל הלכות נטילת ידיים, מחייך גם לשונאים שלו, עוזר לאשתו, קם חצות... יש לו מה לשלם, אז הוא מקבל הנאות...  אבל מי שאין לו כל כך הרבה מה לשלם, אז ההנאות שלו בהתאם למעשיו. אין עול!


     אמרו רבותינו שפרשה זו נקראת על שמו של יתרו בכוונה, כדי ללמדנו שאפילו אדם הנמצא במ"ט שערי טומאה, אם מקבל על עצמו עול תורה ומצוות, הרי הוא מסוגל להעפיל ולהגיע לדרגה גבוהה ביותר עד שתקרא פרשת מתן תורה על שמו. בכוחה של התשובה לחולל מהפך בנפשו של האדם, ולפתוח דף חדש בחייו.


     בס' אסיפת גרשון (מערכת ח') הביא בשם הגר''מ היינימאן שבשעה שזורקים מיני מאכל וסוכריות על החתן יכוון החתן שאם נתחייב סקילה תעלה לו מה שזורקים עליו כאילו נסקל.

גביע הכסף" [מד, ב] (אחת שאלתי).

     מעשה שהיה ביהודי פלוני שנולד לו בשעה טובה נכד ראשון, ויקרא שמו בישראל 'יוסף'. שמחתו של הסבא היתה גדולה מאוד, והוא החליט לקנות עבור נכדו גביע מכסף טהור, לאחר שקנה גביע מיוחד במינו, הוא הביאו לחרט, כדי שיחרוט עליו באמנות שמו של הנכד.

     למחרת, שב הסב אל חנותו של החרט על מנת ליטול את הגביע הכסף. "החריטה על הגביע שלך מרהיבה ממש", אמר החרט בשמחה, והגיש לאיש את הגביע. הביט הסבא, והזדעזע... על הגביע נחרט בטעות השם 'יוסף חיים “!! "לא די בכך שהתרשלת במלאכתך ולא חרטת את השם הנכון, אלא אף הרסת את הגביע היקר", אמר הסב לחרט . החרט הרבה להתנצל: "אנא, ימחל לי כבודו. מכיוון שהמלאכה נעשתה ביום י"ג באלול, יום היארצייט של רבינו יוסף חיים (הבן איש חי), התערבב השם 'יוסף חיים' במוחי וטעיתי...".

     החרט ויתר על התשלום עבור "מלאכתו", ופטר את האיש חינם אין כסף, והסב גם הוא מחל לחרט, ולא תבעו על "הזק" הגביע. הואיל וכעת לא היה לסבא מה לעשות בגביע, נטלו ותחבו באחד הארונות . והנה, כעבור כמה ימים, מתקבלת שיחת טלפון בביתו של הסב. היה זה בנו, שסיפר כי הנכד אושפז במצב מסוכן,  ולאחר התייעצות עם אחד מצדיקי הדור, הוחלט להוסיף לו את השם 'חיים' ויקרא שמו מעתה: 'יוסף חיים'!... פלאי פלאים.  ברוך השם, הילד נתרפא לחיים טובים. הוציא אפוא הסבא את הגביע היקר מהארון, והעניקו אחר כבוד לנכדו 'יוסף חיים'...  אלא, ששאלה מעניינת מנקרת עתה במוחו של הסב: האם כעת, כשהתברר שהחריטה של החרט הנה תואמת לשמו של הנכד,  יש לשלם לחרט עבור עבודתו...?


     השיב מו"ר הגאון יצחק זילברשטיין שליט"א: מעשה ארע לפני שנים רבות בראובן שזעם על שמעון, נכנס לחנותו , ושבר חביות יין יקרות שהיו מצויות שם. כעבור זמן מה נכנסו לחנות שוטרים ובלשים לערוך בה חיפוש, ולבדוק אם אין שם משקאות שלא שלם עליהם מכס. הם חיפשו היטב, אך העלו חרס בידם. הסיבה שלא מצאו מאומה היא, משום שלמרבה הפלא ראובן שבר את אותן חביות שלא שלמו עבורן מכס, ואלמלא היה שוברן, היה המוזג נענש בעונש חמור, ונמצא אפוא שהמזיק גרם להצלת חברו... ודנו רבותינו: האם חייב ראובן לשלם עבור הנזק ? וכתבו כמה פוסקים, כי יש לחייב את השובר, כיוון שבשעה ששבר את החביות נתחייב בתשלומים, ומה שאחר כך באה הצלה לשמעון מכוח שבירה זו, אין זה פוטרו מתשלום שכבר נתחייב בו, ואין לנו עסק בעתידות.  וכעין זה ניתן לומר גם בנדון דנן, שהמציאות ש'נולדה' מאוחר יותר, אינה משפיעה למפרע על הדין שכבר חל, דהיינו, מכיוון שבשעת המלאכה היתה פשיעה מצד החרט, והוא קלקל את הגביע, אם כן נקבע אז כי לא מגיע לחרט שכר. ממילא גם כעת, שהתחדשה לפנינו טובה מחמת פעלתו, כאשר הסבא נזקק לגביע עם שם שכזה, לא נאמר שחוזר הדין ומתחייב הסב בתשלום, אלא שמזלו הטוב של הסב גרם לרווח שנוצר כעת.  ועל כל פנים, נראה שמגיעה קצת הכרת הטוב לחרט. (אמנם, אם באותה שעה שבה התבצעה החריטה, כבר החלה מחלתו של הנכד, וכבר אז היה מועמד לשנוי השם, יתכן שבזה הסבא חייב לשלם). לסכום: נראה שמן הדין הסב אינו חייב לשלם לחרט, אבל יש להכיר לו קצת טובה. 


י"ט שבט ה'תשע"ט

 פרשת יתרו

     אין בעם היהודי הבחנה בין 'יהודים של קודש' ל'יהודים של חול'. כל אחד ואחת מעם ישראל קדושים הם

    'אינני מרגיש עונג שבת מבלי ניגון חדש לשבת'. דגש זה היה למסורת קבועה אצל צאצאיו – האדמו"רים לבית מודז'יץ.

     בחיי אדם כלל סז' סעי' ג' כתב כי בכלל כיבוד ההורים יש לילדים לדמות בעיניהם כאילו ההורים הם גדולים ונכבדי ארץ וזאת אף אם שאר בני האדם לא מחשיבים את הוריו כאנשים נכבדים ומרוממים.

    בקריאת בנו הראשון גֵרְשֹם. גֵר הָיִּיתִּי בְאֶרֶץ נָכְרִּיָה! משה משריש במשפחתו את הנבדלות מהגויים. ראשית יש לזכור שאנחנו לא שייכים לכאן. אנחנו זרים! הרי הכרזה לשמור על הייחוד ולא להתמזג בגוים.

     "וידבר אלוקים את כל הדברים האלה לאמר" (שמות כ,א). בפסוק זה יש שבע מילים, וכמו-כן בפסוק "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ", וכן ב"יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעולמי עלמיא". לומר שכל העונה "יהא שמיה רבה" בכל כוחו כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית של שבעת הימים, וכאילו קיבל את הדיברות מפיו יתברך. (פענח רזא)

 

     בימיו של רבי מנחם-מנדל מקוצק התפרסם ספר שתיאר בצבעים קודרים את הצרות והייסורים הרבים שיבואו על העולם לפני בוא המשיח.  אנשים רבים, שקראו את הספר, נבהלו, והיו ששאלו את דעתו של הרבי על הספר. עיין הצדיק בספר ואמר: "יודע אני שמחבר הספר חייב למלא את רצונו של הקב"ה, אבל לא מצאתי באף מקום שהקב"ה חייב למלא את רצונו של המחבר".

     כאשר יש לאדם על מה לצעוק ורוצה לצעוק אך איננו יכול לצעוק - זוהי הצעקה הגדולה ביותר. (רבי מנחם-מנדל מקוצק)

     כדי להציל את סדום שלא תהפך, היה צורך בעשרה צדיקים, ואילו כדי להפוך עולם ומלואו - די בשוטה אחד. (רבי מנחם-מנדל מקוצק)

'אבו דאוד' . )להגיד(

     אתם רוצים מעשה? שואל ר' שלום את היושבים סביבו, אז אספר לכם מה שסיפרתי היום בשולחן שבת, לאורח פלוני שסעד על שולחני.

     איש היה בירושלים אבו דאוד ז"ל כך היה שמו. רבים דיברו על צדקותו ושחרו לפתחו לשמוע את דבריו.  אמרו לו, את שם האב, אם והגיל, והוא פשוט התחיל להגיד ולגלות נסתרות. דמות נדירה, הלכתי למעונו בהזדמנות מסויימת, היה זה כאשר הגאון הצדיק רבי אליהו לאפיאן היה חולה מאד.  לא רציתי ללכת לאבו דאוד, אבל ידידי רבי לייב פרידמן הכריע שהאיש צדיק, לכן הסכמתי ללכת יחד לאיש הצדיק הנ"ל, יצאנו יחד אני ור' לייב פרידמן זצ"ל.  בדרכינו, פניתי לר' לייב ואמרתי בפסקנות: "שמע נא אני מתכונן בקרוב לנסוע לחו"ל, אף אחד לא יודע מהסיפור, רק סוכן הנסיעות, עימו שוחחתי. עכשיו גם אתה יודע. אם 'אבו דאוד' יידע על הנסיעה - יש בו ממש, ואם לאו - אין בו ממש. לדידי - זה יהיה האות והמופת .

     נכנסנו. אמרנו את השם שלי. אבו דאוד הרים את העיניים הגביה את ידו ושאל: " כבודו, חושב לנסוע רחוק מעבר לים?"... המשיך לדבר על עוד כמה ענינים שאין מקומם כאן. אח"כ הזכרנו את שמו של רבי אליהו לאפיאן. והוא החל לפרוש על השולחן בקצרה, את ההסטוריה של חייו, ואף פירט באיזה מוסד הצליח במשרתו והיכן לא, אח"כ המשיך ואמר כי להבנתו שורש נשמתו מצדיק פלוני, ולפתע הרים את קולו ביראה: הוא יהלום שאין בו פגם, עד לפני זמן מה היה בו פגם אך תיקן גם את זה, הוא בסכנה (בצעקה) אבל הוא עוד יאריך ימים כיון שהשכין שלום בין איש לאשתו"... דברי האיש.

     רבי אליהו התרפא באותה שעה, ועוד חזר להרביץ תורה. כאשר שב לאיתנו , העזתי ושאלתיו: האם רבינו השכין שלום, לאחרונה, בין איש לאשתו ? הביט עלי ר' אליהו בהתפעלות: "רוח הקודש הרי אין היום, מנין לך דבר זה? פון וואנעט וויסט איר" סיפרתי על האיש ודבריו, רבי אליהו שמע ושתק.  טוב, המעש'לה עם אבו דאוד לא כל כך חשוב, מהשנחוץ לכם לשמוע ולהבין הוא ההמשך: מה סיבת הסכנה הרפואית שרבי אליהו היה נתון בה אז? רבי אלי' לאפיאן נכנס לחדר ניתוחים, לצורך ניתוח עיניים. ולפתע בשעת הניתוח עלה לו לחץ הדם ומחמת כך עינו האחת פקעה (התעוור בה) עד שנכנס לסכנת חיים, המצב היה קריטי. בהיכל הישיבות הרבו בבקשת רחמים. לאט לאט מצבו השתפר ולאחר כמה שבועות שב לאיתנו.  ד"ר טיכו - רופא עיניים, שהיה המנתח, התנצל: "מה אנחנו אשמים שלחץ הדם עלה, עשינו בדיקות כמה ימים רצופים והכל היה בסדר, ועכשיו אנחנו עדיין מחפשים את הסיבה הפתאומית, ולא מוצאים, לחץ הדם שלו תקין, ומשום מה רק בשעת הניתוח התרחש שינוי מפתיע".

     תשמעו, לאחר כמה שנים עבר רבי אליהו ניתוח נוסף על עיניו, והכל עבר בשלום.  נכנסנו לבקרו אני וידידי הגה"צ רבי הירש פאליי, הוא שכב רגוע ושליו ופניו מאירות. במהלך הביקור כשחיוך נעים מרחף על פניו אמר לנו: "אתם ודאי זוכרים שבניתוח על העיניים הייתי בסכנה גדולה, סיבת הדבר, כי לפני שעליתי על מטת הניתוחים, חשבתי, הלא כעת דנים אותי למעלה, א"כ צריך לעשות תשובה, התחלתי לחשוב על מעשי בעבר, ואני זוכר את הכל בפרוטרוט - מעת שהייתי ילד בן שתים עשרה עד עכשיו (ר' אלי' היה אז בן שמונים) וכיון שחשבתי על כל העבר מובן שלחץ הדם גבר... לכן, בניתוח זה, נזהרתי ולא חשבתי כלל, וב"ה הכל עבר בשלום".

     אה? אה? גיוואלדיג! ונזכה לשמור לעשות ולקיים, א'גוטע נאכט.




י"ח שבט ה'תשע"ט

אמרו חז"ל על ההבדל בין הלוחות הראשונות והלוחות האחרונות,  שהראשונות שניתנו בפרסום וברעש אכן נשברו לרסיסים בעוונותינו המרובים, ואילו האחרונות שניתנו בצנעה ובהשקט הם אלו שהתקיימו לאורך ימים.


     דבר זה, אינו ידוע כל צרכו. לבד מחושי השמיעה המחודדים, ניחנו הילדים – אומר הרב הירש זצ''ל – בטביעת-עין נדירה, ובנפש טובה, ערה ותוססת, והם רגישים מאד לכל השפעה הבאה עליהם מן החוץ. כל הדיבורים על תורה ומוסר לא יעשו רושם על הילד כמו הדוגמא שהוא רואה אצל הוריו ומוריו, אם לטובה ואם לרעה. הורים תקיפים לא יצליחו בדרך כלל לחנך לסבלנות; רגזנים לא יוכלו לחנך למתינות; גסי-רוח לא יוכלו לחנך לנימוסים, וערמומיים לא יוכלו לחנך לתמימות ויושר.


     "והודעת להם את הדרך אשר ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון" (ח, כ(  הגמרא (ב"ק צט") דורשת "ילכו בה" זה ביקור חולים.  כתב הרמב"ם (הל' אבל פי"ד ה"ו): "הנכנס לבקר את החולה מתעטף ויושב למטה מראשותיו ומבקש עליו רחמים ויוצא". צריך ביאור למה הוסיף תיבת "ויוצא".  אמר על כך מרן הגרי"ז מבריסק זצ"ל: נמצינו למדים שגם היציאה מהחולה היא חלק בלתי נפרד מן המצוה והיא נכללת בכלל מצות ביקור חולים. ("רינת יצחק"(


     כל דבר שאדם שומע משפיע עליו לטוב או למוטב, ולו תהא זו האזנה חלושה, בדרך-ארעי.

ויאמר ישראל למה הרעותם לי" (מג, ו (להתעדן באהבתך, עלון 230)

     אמרו חז"ל במדרש (בראשית רבה צא, י) על הכתוב "למה תאמר יעקב" וכו' ר' לוי בשם רבי חמא בר חנינא אמר: מעולם לא אמר יעקב אבינו דבר של בטלה אלא כאן (שאמר "למה הרעותם לי"), אמר הקב"ה אני עסוק להמליך את בנו במצרים והוא אומר למה הרעותם לי. נדמה היה שהמכירה של יוסף כאסון נורא, רעה ליעקב. ובדיוק להיפך על ידי מהלך זה עלה לגדולה ונהיה למלך על מצרים ופירנס את אביו ואחיו בשנות הרעב והכין את הקרקע לעם ישראל בגלות מצרים.

     הסיפור הבא סופר על ידי יוסף הראל פקיד במס הכנסה בנתניה: " אנחנו שבעה אחים ואחיות בני הורים שהיו אנשי חסד וצדקה. גרנו בכפר קטן בפולין. בכל האזור לא היה דבר שהיה צריך לעזור למישהו, שההורים שלי לא היו מעורבים בזה. לתמוך, לתת, לדאוג לעניים ולנזקקים, הכל הם עשו.

     יום אחד אבא ואמא נסעו לחתונת יתום ויתומה, להם הם דאגו לכל צרכי החתונה. הם הכירו בינהם, הפגישו, סידרו את כל צרכי החתונה, ועכשיו הם יוצאים לדרך. אבא שכר עגלה עם סוס, העמיסו על העגלה את כל צרכי החתונה וציוד ראשוני לחתן ולכלה כדי להתחיל את החיים אחרי החתונה . נפרדו מאיתנו הילדים ויצאו לחתונה.  ההורים אמרו לנו: ילדים, אנחנו נוסעים לחתונה ומחר בעז"ה נחזור. אבל הם לא חזרו! עובר יום ומחכים, והם לא חוזרים. כמובן באותם זמנים אין טלפונים, אין דרך להתקשר, אחרי כן התחילו לברר קצת יותר, והתברר שהם לא הגיעו בכלל לחתונה.  חצי שנה אחרי כן, המשטרה תפסה כנופיית שודדים, ולאחר חקירה הם הודו ששדדו ורצחו את הורינו.  הרוצחים סיפרו שביער היה שביל מסודר לכרכרות, אך למעשה בודדים נסעו שם, ובאותו זמן מלבד השודדים הורינו היו לבד ביער. השודדים ראו את הכרכרה מלאה וטעונה, התנפלו על טרפם, שדדו את הכל ורצחו את ההורים. הם גם קברו אותם שם ביער כדי לטשטש את העובדות. בהמשך החקירה הם הובלו למקום והראו את מקום קבורת הנרצחים. הרבנים פסקו להשאיר את הורינו היקרים במקום, מת מצוה קונה מקומו.  

     ישבנו שבעה, הגדול בתוך שבעת האחים והאחיות עוד לא היה בר מצוה, היינו ילדים יתומים קטנים שיושבים שבעה על הוריהם. השאלות זעקו לשמים: צדקה תציל ממוות, שלוחי מצוה אינם ניזוקים, כל הלימודים שאנחנו לומדים אותם ויודעים אותם, איך זה קרה? זו תורה וזו שכרה, כיצד קרה דבר כזה? אפילו לקבר ישראל לא הביאו את ההורים שלנו.  לאחר מכן באנו ליער לבכות על קברם של ההורים, ואנשים טובים בכפר אספו כסף ועשו את המצבה. אנשים טובים דאגו ליתומים, וממשפחה תומכת הפכנו להיות משפחה נזקקת. אבל כל אנשי הכפר עזרו, וכך גדלנו.

     בכל שנה ביארצייט היינו נוסעים ליער לקבר ההורים. עמדנו שם, התפללנו, צעקנו וזעקנו תפילות על קבר אבא ואמא. הרגשה נוראה.  שלוש שנים אחרי כן פרצה השואה האיומה. בשנה הראשונה הצלחנו לנסוע וחזרנו. בשנה השניה נסענו ליער בדיוק ביום הפקודה כשצריך לעלות לקבר והתפללנו, אבל כבר לא היה לאן לחזור. באותו יום הנאצים הארורים נכנסו לכפר. רוב תושבי הכפר היו יהודים, הם אספו את כל היהודים, הכניסו אותם לבית הכנסת ושרפו את בית הכנסת עם הקהילה, הי"ד.  אנחנו שבעת האחים נשארנו בחיים, כי בזמן השמדת בני עמנו בכפר, היינו אצל ההורים שלנו ביער. אחרי כן, בניסי ניסים הצלחנו לעבור את השואה.  גויים שריחמו עלינו החביאו אותנו וניצלנו. כל שבעת האחים שרדו. חלק מאיתנו גרים בארץ וחלק בארצות הברית, אך כולם ניצלו ונשארו בחיים.


     איך אפשר לתאר בעט סופרים את הרגשת היתמות והאבל כאשר פתאום התברר לילדים הרכים שרצחו את הוריהם. רצח של אנשים ההולכים בדרך לקיים מצוה, והשאלה זועקת בעוצמתה: הרי נאמר "צדקה תציל ממוות"? הקב"ה הראה שאכן הצדקה הצילה ממוות, הקב"ה סיבב את המערכת כדי להציל משפחה שלמה מאירופה הבוערת!

     'אז ישיר' אכן השירה הזאת נאמרה לעתיד לבוא.  בכל רגע ורגע, על כל יום ויום, ובכל שעה ושעה יש לנו על מה להודות ולשורר לה' הטוב על כל חסדיו העושה עמנו.

      

     בט"ו בשבט אדם נידון גם איזה אתרוג יהי' לו בשנה הבאה בסוכות.

     דברים שהושגו במאמץ מוערכים הרבה יותר משאר אלו שבאים בקלות (ריצרד ברנסון)    

חרדה וחרטה (אפריון שלמה, עלון 274)

     אחד מנכבדי קהילת סקולי שבפולים היה ר' גדליה הלפרין. את פרנסתו מצא מעסקי הטבק. מטעם ממשלת פולים היה ממונה על אספקת הטבק לבית חרושת בכפר ויניקי. אולם לא כל שקי הטבק שהביא לבית החרושת היו מטיב מעולה כפי שסיפקו השלטונות.  בין השקים הרבים היה מגניב כמה שקים של טבר שאיכותו ירודה ומחירו זול, ואותו מכר ב'שוק השחור'. וכדי שבית החרושת לא יקים קול זעקה וימסור את העניין לשלטונות, נהג לשחד את פקיד בית החרושת, הממונה על קבלת משלוחי הטבק.  כך התנהלו להם העניינים על מי מנוחות, עד אשר באחד הימים באו ומסרו לר' גדליה כי בביקורת שערכו הפקידים מעיר הבירה בבית החרושת בכפר ויניקי, נמצאו כמה שקי טבק שאיכותו ירודה ביותר. ועל כן מתעתדים השלטונות להעמיד לדין את ספק הטבק – הלא הוא ר' גדליה. לשמע הדברים חוורו פניו של ר' גדליה ופיק ברכיים אחזו. קם אפוא ונסע אל רבו רבי מאיר מפרימישלאן ליטול ממנו עצה.

     יום שישי היה אותו היום, ועד שהגיע לפרימישלאן כמעט ונכנסה השבת. על כן החליט לספר את העניין לרבי רק לאחר צאת השבת.  כל אותה שבת שהה ר' גדליה בבית מדרשו של הרבי והתפלל במחיצתו. והנה בתפילת שחרית בבוקר יום השבת, קרא הרבי את ר' גדליה לעלות לתורה. אותה שבת – פרשת 'וישב' היתה, ומימים ימימה היה מנהגו של הרבי לקרוא בתורה בעצמו. כשנקרא ר' גדליה לעלות ל'ששי' קרא הצדיק את הפסוק "ויקח אדוני יוסף אותו ויתנהו אל בית הסוהר, מקום אשר אסירי המלך אסורים ויהיה שם בבית הסוהר". בפסוק זה סיים הצדיק את הקריאה,  אף שנותרו עוד שלושה פסוקים עד לסיום, ורמז לר' גדליה לברך את ברכת התורה האחרונה. ר' גדליה אשר הגיע לפרמישלאן בשל סיבה מיוחדת, ראה בהתנהגותו של הרבי רמז שהצדיק חורץ לו את פסק דינו: לשבת בבית האסורים!  נחרד ר' גדליה חרדה גדולה וסרב לברך, שכן היה זה עוד לפני סיום הפרשה. רמז אפוא לרבי מאיר להמשיך בקריאת התורה,  והצדיק אכן המשיך לקרוא עד סוף הפרשה המסתיימת בפסוק: "ואשר הוא עושה ה' מצליח".


     במוצאי שבת נכנס ר' גדליה לחדרו של הרבי לשטוח לפניו את צרת נפשו. אמר לו הצדיק: חכמה גדולה עשית גדליה, שלא ברכת עד אשר הגענו לפסוק המדבר על הצלחה. אך אמור נא לי: כלום אינך ראוי לעונש? הכיצד זה מעיז אדם כמוך לעשות מעשים גרועים כמכירת סחורה מקולקלת?! אולם רואה אני כי מתחרט אתה, ועל כן אני מברך אותך שתיוושע מהצרה, ובתנאי שלא תשוב לסורך! ואכן כך היה, נתבשר ר' גדליה שנתבטלה התביעה.





י"ד שבט ה'תשע"ט

אמר אדמו"ר מחצצק ממונסי: 'בוא וראה מה בין הגוים הערלים לבני ישראל: גוים תמיד עסוקים בכסף ונשים, פוי, לעומת בני ישראל עם קודש שהם עסוקים בפרנסה ושידוכים'...


    אמר החכם: אנשים שליליים לכל פתרון ימצאו בעיה...


     אמרו חז"ל (מס' יבמות דף ס"א ע"ב):  אתם קרויים אדם ואין עכו"ם קרויים אדם, כי הם אינם חושבים אחד מהשני, ורק אצל בני ישראל אשר המה רחמנים בני רחמנים,  בהם ישנה המציאות הזאת של לחשוב אחד מהשני...


    בספר "כף החיים" )סי' כד אות נד( לרבי חיים פלאג'י זצ"ל כתוב, שכל הלומד דברי תורה על השולחן בשעת הסעודה באופן קבוע, מובטח לו שלא יחסרו מזונותיו.

כי שָרִיתָ עִם אֱלֹקִים... וַתּוכל (לב, כט) ['דורש טוב']

     סיפר הרב יעקב שיש שליט"א, לפני זמן מה נגש אלי אברך ואמר לי ברצוני לספר לך סיפור שארע לי. אני אמנם לא צדיק יסוד עולם, אבל לפני שלוש שנים ביום כיפור, קיבלתי על עצמי שבאמצע הסדר לא אלך לשום סידורים, ויהי מה! הקבלה הזאת הייתה מבוססת בעיקר על רצון טוב, אבל גם ' על נסיון חיים ' שחוויתי על בשרי - אם אני הולך לעיריה על חשבון הסדר,  מתברר שהפקידה בדיוק לא הגיעה ... בבית המרקחת התרופה נגמרה ... ובדואר יש שיבושים ועיכובים . .. בקיצור, זה לא הולך , אין ברכה מללכת באמצע הסדר.

     והנה, בתחילת חודש ניסן ניסיתי להירשם 'ל ישיבת בין הזמנים ' בפרדס כץ, שם אני גר, ולא קיבלו אותי. בכל זאת הגעתי ללמוד שם. בשעה 10:00 התחילה ישיבת בין הזמנים, -וב 10:30 התחוללה סביבי המולה קלה . '' - מה קרה ''? '' - הרב דניאל זר שליט"א מחלק בישיבה שלו 'אור דוד' 500 שקל לכל אברך שגר בפרדס כץ.  500 שקל לאברך, בערב פסח, הוא סכום משמעותי מאד . רבים עזבו את בית המדרש, וחזרו לאחר זמן קצר עם כסף ביד . 'ומה איתי - '? אצלי התחילה המלחמה הגדולה ': נכון, קיבלתי על עצמי לא ללכת באמצע הסדר, אבל עכשיו בין הזמנים, ואני אפילו לא רשום באופן רשמי בישיבת בין הזמנים הזאת '. ' ולכן מה - '? אני אומר לעצמי ' - מה זה משנה ' בין הזמנים ' או לא? סדר זה סדר. קבלת על עצמך לא ללכת, אל תלך .' בקיצור, התחוללה מלחמת איתנים בין היצר הטוב ליצר הרע, ולבסוף החלטתי לא ללכת '. אני אלך בשעה 0001: ,לאחר סיום הסדר .'


     בשעה 01:00 הזדרזתי ללכת. אדם אחד עמד לפני בתור. כדי לקבל את המענק צריך למלא טופס, אבל מתברר שהבן אדם שעמד לפני - לקח את הטופס האחרון. "רגע, רגע , " אני מזדעק, "  אל תתחיל למלא את הטופס. תן לי אותו לחצי דקה, כדי שאוכל לצלם, ולמלא טופס בעצמי ". אבל הפקיד מתערב ", לא אי אפשר לצלם, זה ממוספר. הרב הקציב מלגות כמספר הטפסים , מצטערים מאד ." זה שלפני קיבל, אני לא קיבלתי ... אני יוצא החוצה, עומד על המדרגות של ישיבת ' אור דוד', ושוב מתחילה בתוכי סערה פנימית '. אתה רואה, הפסדת 500 שקל'... ' אז מה,  למדתי סדר של שלוש שעות, זה נצח! ברוך ה ', אמנם לי אין 500 שקל ביד, אבל עמדתי בניסיון, וזה שווה הרבה יותר - מ 500 שקל' ... הרגשתי שלווה , שמחה מילאה את הלב שלי . פתאום צלצל הטלפון, ועל הצג מופיע מספר ' של דרשו " .' תגיד לי אומר מישהו מהצד השני של הקו ", עשית עכשיו את המבחן המסכם " - "? כן עשיתי. מה הבעיה " - "? אנחנו רוצים לבשר לך שזכית בהגרלה " - ". זכיתי??" זה לא קורה לי הרבה, אני נרגש . " - בכמה זכיתי " - "? זכית -ב 5000 דולר ... מדהים! לא קיבלתי חמש מאות שקל, אבל קיבלתי חמשת אלפים דולר... הם היו שווים באותה עת -כ 000 18, שקל , והם הגיעו בדיוק בזמן.... כי באותה תקופה התגוררנו בדירה קטנה , והצפיפות העיקה עלינו מאד. מרבית החברים שלי שהיו במצב דומה, קנו דירה גדולה ' על הנייר . ' גם אני רציתי לקנות ' על הנייר , ' אבל לצורך כך הייתי זקוק - ל 000, 200, שקל, שלא היו לי אפילו לא היה לי רבע מהסכום ההתחלתי לתשלום הראשון ... והנה, שמונה עשר אלף השקלים שהגיעו אלי מידו הרחבה של הקב”ה , נתנו לי כוחות נפש ועוצמה, היה לי ביד את התשלום   הראשון לקבלן,  ושילמתי, ואחר כך איכשהו התגלגלו העניינים והצלחתי לעמוד בתשלומים וממש לאחרונה חגגתי ' חנוכת הבית ' בדירה החדשה ורחבת הידיים שלנו , סיים האברך את סיפורו. 




י"א שבט ה'תשע"ט

אמרה מרים: אנחנו, הנשים, לא לומדות תורה. במה, אפוא, נזכה לחיי העולם הבא? – בכך שהננו מסייעות ללימוד התורה – שולחות את הבנים לבית המדרש ומחכות לבעלים שישובו מלימודם. ומנין לנו שנקבל על כך שכר? אם הסוס שרק מסיע לרוכב מקבל את דין הרוכב לעניין הענש, על אחת כמה וכמה אנו הנשים, שעל הסיוע ללמוד התורה של הבעלים והבנים מגיע לנו שכר

     בזיווגו של אדם, מצינו דבר הנוגד את הטבע, וזה, הורי החתן והורי הכלה, המבקשים לייעץ ולסייע לזוג הנישאים, אך כל התערבות מצד הורי החתן והכלה הם פסולים לחלוטין, וזהו דבר הנוגד את טבעם של הורים, ולזה, הושוו נישואין לקריעת ים סוף, שההורים משני הצדדים עומדים כחומה בניגוד לטבעם, אינם מתערבים בנעשה, ונותנים לילדיהם לעבור לבדם 

     במשנה ראש השנה (כט, א) וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה, אלא לומר לך כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדים את ליבם לאביהם שבשמים היו מתגברים, ואם לאו היו נופלים.

   בשבת שירה יש נוהגים כמנהג העתיק להניח מזון לציפורים. יש מטעימים את המנהג לתחילת פרשתנו, שירת הים, על פי המדרש שבשעה שאבותינו עמדו על הים ושררו לה', אף הציפורים הצטרפו לשירתם, ובכך הרבו כבוד שמיים.

השגחה פרטית (אגעדאנק – וישלח)

     סיפר האדמו"ר מפיטסבורג מאשדוד זצוק"ל, הוא נסע עם ח' אנשים מבני קהילתו לחתונה בניו יורק, הטיסה עורכת שעתיים מפיטסבורג לניו יורק, כיון שהתחילה הטיסה הודיעה הטייס שהמטוס בסכנה ואי אפשר להמשיך,  הציבור נכנס ללחץ גדול, ולאחר כמה דקות הודיעה שיש במקום נדח שדה תעופה קטן באמצע מדבר והוא נוחת שם להינצל מסכנה.

     האדמו"ר הסתובב שם הלוך ושוב, ודיבר עם חסידיו, ועכבו אותם כמה שעות עד שיבא מטוס חדש לקחת אותם לניו יורק. כיון שראו כך, הגיע זמן מנחה, וחשבו האיך יתפללו הרי הוא רבי עם ח' חסידים הרי ט', ואיך יהיה להם מנין, יש קבלה מהבעש"ט שכל ט' יש להם עשירי, ומסתמא כל כלל יש לו יוצא מן הכלל, כי היו כל המטוס גויים. וביקש הרבי להיכנס לאחד הבניינים דשם שיוכלו להתפלל בישוב הדעת, כי אותו שדה התעופה היה מיוחד לחקלאים, שהוא מקום ענק של חקלאות ושם אורזים משאות הגידולים ושולחים אותם לניו יורק, וניגש אחד החסידים לבעלי הטרקטורון שנושא את הארגזים, ושאל אותו איפה יש מקום להתפלל. הנהג של הטרקטור נהיה חיוור והתעלף, וביקש כוס מים לשתות.

     לאחר שנתאושש סיפר להם שהוא יהודי יליד ויליאמסבורג ממשפחה חסידית, [המעשה היה בשנת תש"כ] וירד מדחי אל דחי ובניו שייכים לאומות העולם רח"ל וכו' וכו', ויהי בלילה ובא אביו בחלום בטענה מדוע אינך שומר על היארצייט שלי, הרי אתה הבן יחיד שלי, היום היארצייט ואתה צריך להתפלל במניין ולומר קדיש. אמר לו הבן בחלום, הרי כבר נפלתי מדחי אל דחי, מה לי ולתפילה, ואיפה יש לי מנין לומר קדיש כאן במקום עבודתי. בסוף הבטיח לאביו שאם יהיה מנין יתפלל ויאמר קדיש. וכך סיבב הקב"ה ובאו ט' אנשים והוא התפלל בציבור ואמר קדיש לעילוי נשמת אביו.  וכך נתקרב היהודי ונהפך לחסיד פיטסבורג נלהב...


     הרי שהרבי מפיטסבורג לא היה 'עובר דרך' אלא 'הולך דרך', הוא היה צריך להיות במקום ההוא, לקרב נשמה לאביו שבשמים, וכך צריך כל יהודי להשתוקק להיות 'הולך דרך', הגם שלא תמיד רואים סיפורים כאלה לעין כל, אבל באותו שדה התעופה היה ניצוץ קדוש באותו שדה התעופה, שאתה היית צריך להעלותו דווקא במקום ההוא ובזמן ההוא, וגם זה יכול לגרום שהמטוס יאחר או יבא בזמן, כשיהודי יודע שמה' מצעדי גבר כוננו, ולא רק דרכו יחפוץ, אלא כל פסיעה ופסיעה יש לה חשבון עליון.




י' שבט ה'תשע"ט



אחת השגיאות המצויות הוא 'שליטת יתר' על חייו, על מחשבותיו ועל שאיפותיו. תפקיד ההורים אמנם לשמור ולחנך, כפי שעל המחנך להדריך וללמד. אך המטרה היא לכוון את הילד שהוא יחשוב, שהוא יחליט מתוך רצון, ושהוא ישמור על הכללים. לא להציב בפניו חוקים גרידא, אלא הכוונות וסעדים, צורות חשיבה, ולפתח את אישיותו. להיות חונך ולא חונק.  


     אם תקבלו על עצמכם שלא לדבר בבית הכנסת דברי חולין, תסור כל צרה מעליכם! שהרי כך אומר הפסוק: "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון" – "ה' ילחם לכם" ויצילכם אם "ואתם תחרישון"...


     במקרה של נחשון התורה מציינת: "ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה" (שמות י"ד:22), ואילו אצל השאר הסדר הוא הפוך: "ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים" (שמות י"ד:29). הייתה להם הזדמנות נדירה להגיע לצמיחה אישית ורוחנית והיא אבדה לנצח נצחים.


     בן ישיבה מוכן "ללמוד כל החיים" ממש: "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש, שבתי בבית ה' כל ימי חיי" (תהלים כז, ד) עד זיבולא בתריתא, "אדם כי ימות באוהל" (במדבר יט, יד) אפילו בשעת מיתה יעסוק בתורה (שבת פג ע"ב) לא ימוש מתוך האוהל. הרי כל מה שהוא דורש 'סדור מלא', זה רק כדי שיוכל להמשיך וללמוד בראש שקט -

לא לצער (נועם שיח –ויצא)

     סיפר המגיד המפורסם הרב פסח קראהן שליט"א שפעם אחת התארח אצלו לליל הסדר המגיד הירושלמי המפורסם הגאון הצדיק רבי שלום שבדרון זצ"ל, וכמובן שרבי שלום ניהל את הסדר ביד רמה.


     באותו סדר השתתפה גם אמו של רבי פסח, לאחר שאביו כבר לא היה בין החיים רח"ל – וכן בניו ובנותיו. רבי שלום שבדרון היה כל השנים מקפיד מאוד לאכול את האפיקומן קודם חצות,  ומעולם לא איחר לאכלו לאחר חצות, ולכן ר' פסח שידע על מנהגו זה האיץ בבניו ובנותיו שרצו לומר דברי תורה שימהרו מאוד כדי שיוכלו לאכול את האפיקומן בזמן. ברם רבי שלום עצר בעדו כל הזמן, ואמר לו "למה אתה ממהר, תן להם לומר את מה שרוצים,  ולשיר כמה שרוצים"... כשקרב זמן חצות התחילו שולחן עורך, ור' פסח שהבין שנשאר רק זמן קצר מאוד לחצות, האיץ בבני ביתו שיביאו הכל לסעודה מיד ויזדרזו מאוד כדי שיוכלו להספיק לאכול את האפיקומן קודם חצות, אך רבי שלום עצר בעדו שוב ושוב, ושאל את הבני בית מי יש לו עוד איזה סיפור או איזה שיר, וכך שמע בנועם ובניחותא את כל התורות של הילדים, ואת האפיקומן כבר אכלו זמן רב לאחר חצות...  כשגמרו את הסדר ובני הבית עלו על יצועם, נשארו רק ר' פסח ורבי שלום לבדם, אז שאל ר' פסח את רבי שלום שאינו מבין את הנהגתו, והלא כל השנים הוא מחמיר מאוד שלא לאכול את האפיקומן לאחר חצות, ולמה לא הניח לו שיזדרז ויוכלו לאכול את האפיקומן בזמן קודם חצות. השיב לו רבי שלום: הלא אמך האלמנה השתתפה כאן בליל הסדר – אמך אין לה כבר בעל ל"ע – וכל הנחת שלה הוא לשמוע את נכדיה מספרים ומזמרים, והנה מצות אכילת אפיקומן לפני חצות הוא דרבנן, ואילו שלא לצער אלמנה זה הוא מצוה מדאורייתא...

    השי"ת לא הנהיג (נחם) את בני ישראל באופן טבעי כדרכו של עולם, שהרי מדרך העולם מים יורדים משמים ולחם עולה מן הארץ, ואילו אצל בני ישראל במדבר היה להיפך, לחם הוריד להם מן השמים, ומים העלה להם מן האדמה.





ט' שבט ה'תשע"ט

 "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים " ההתפעלות מהבריאה וההתרגשות בכל מצווה: הנחת תפילין, תפילה וכיבוד הורים לחוש כאילו עושים את המצווה בפעם הראשונה בחיינו.

  במסכת ראש השנה: "באחד בשבט ראש השנה לאילן דברי בית שמא. בית הלל אומרים בחמישה עשר בו. "התורה מדמה את האדם לעץ שנאמר ": כי האדם עץ השדה" (דברים כ ). והדמיון הוא בכמה מישורים. א: מתחיל הכול מזרע קטן. ב השמירה וההכוונה הכרחיים בתחילת הגדילה. ג. השאיפה לצמוח היא חובה וטבועה בנו.

     בעץ לא מתקמצנים. לא מטפלים ומשקיעים רק בקרקע שתחת העץ בלבד - אלא מותחים את ההשקעה הלאה עוד כמה מטר מסביב. דואגים שכל הקרקע מסביב תהיה טובה, עדורה מקוצים, מזובלת, רוויה מים, מוצפת שמש וכו'. כך גם ברוחניות. לא מספיק לעשות מצוות ולהיות "נקודתי". אלא צריך להתפרס הלאה "מסביב". לעשות הכנה לפני ואחרי המצווה, וכמו שלימדונו רבותינו - שצדיקים הראשונים לא היו רק "מתפללים". אלא שוהים לפני, מתעכבים אחרי, הם עשו מזה עסק שלם.    


     בפרשת השבוע קראנו: "תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְך" הגאולה אף היא הושוותה לנטיעה ומדוע!? התשובה לכך היא : כשם שתהליך הנטיעה דורש הכנה מרובה: הכנת הקרקע והשקעה בשתיל כך תהליך הגאולה זקוק להכנה מרובה – חיזוק האמונה, קיום המצוות בחשק וההתפעלות מהבריאה ...

כֹּחָּה שלְ תִפלה IIII

     להלן סיפור מופלא, המעובד מתוך 'ארגון הידברות' ויש בו כדי ללמדנו עד כמה עצומה היא כוחה של תפילה, הנאמרת בלב שלם ונדכא.

     ומעשה שהיה - כך היה: " הסיפור התרחש לפני מספר שנים. שירה, נולדה למשפחה שאינה שומרת תורה ומצוות. כשהגיעה לגיל 18 , החלה לחפש משמעות ולחשוב על תכלית החיים. לאחר חיפושים נרחבים, גילתה את עולם היהדות, המלא בתכנים וערכים והלכה לשיעורי תורה, שסיפקו לה תשובות רבות . היא הבינה, שיש בורא לעולם הרואה ומשגיח, שולט ומנהל את העולם, המבקש מכל אדם לקיים את תורתו ומצוותיו, ועל ידי כך הוא יגיע לייעודו. במעמד מרגש, שירה קיבלה על עצמה עול תורה ומצוות בשלימות. כשראו זאת משפחתה, הם החליטו להערים עליה קשיים . כשהכניסה, לראשונה, 'פלטה' לשבת כדי לאכול אוכל חם,  היא הצטערה לראות כמה דקות אחרי כניסת השבת, כי אחד מבני הבית ניתק אותה בכוונה, בכדי לגרום לה לוותר על העניין. היא לא ויתרה ואכלה אוכל קר במשך כל השבת, על מנת לעשות רצון . לא פשוטים וקלים היו חייה. היא נאלצה לעמוד מול ביזיונות גדולים של בני ביתה, אך היא לא ויתרה. לעיתים, הייתה פורצת בבכי בחדרה, אך הדבר, שנתן לה תקווה, הוא הידיעה, כי בעז"ה תזכה לבנות בית של תורה.

     היא יצאה בעזרת הרבנית שלה לשידוכים, על מנת למצוא בחור בן תורה וירא ה'. מהר מאוד הגיעה הידיעה הזאת אל אוזניהם של הוריה, שהחלו להשתולל ולעשות מהומה.  ערב אחד, פנה אליה אביה והחל לצעוק עליה: "שמעתי, כי את מחפשת להקים בית עם בחור הלומד תורה כל היום, אז תדעי לך, שאם זה יקרה – הוא לא ידרוך בבית שלי לעולם!.  אין לכם כניסה לבית שלי. אז תרדי מהעניין ותחפשי לך בחור מהעדה שלנו, העדה הבוכרית, כי לא חסר כאלו בכלל", סיים בזעם נורא.  היא שמעה זאת וברחה לחדרה בוכה ושבורה – כנגד כל הקשיים כבר עמדה, אך מול איום שכזה, שאם תתחתן עם בחור ישיבה בן תורה, אין לה כניסה לבית הוריה – כיצד ניתן לעמוד בזה?!... היא בכתה מעומק ליבה, פנתה והתפללה לבורא עולם שירחם עליה ויעזור לה, שהרי את כל זה היא עושה - כדי לקיים את רצונו. והקב"ה יושב בשמיים ורואה כל צער וסבל שיהודי עובר, מאזין ושומע.

     לאחר מספר ימים, אבא שלה לקח את הטלפון והתכוון להתקשר לאשתו לצורך שיחה שגרתית. אלא, 'שבטעות' במקום לחייג את המספר של אשתו, טעה בסיפרה האחרונה. מיד כשענה לו הקול בצד השני, היה בטוח, כי זו אשתו והחל לדבר בבוכרית, כפי שנוהגים הוא ורעייתו בהיותם בני העדה הבוכרית. אלא שכבר לאחר כמה מילים, נדהם לגלות מעבר לקו קול של אשה אחרת, שלמרבה הפלא, ענתה אף היא בשפה הבוכרית.  האב מיהר להתנצל, אך רגע לפני שניתק את השיחה, שאל בסקרנות לאיזו משפחה הגיע, שכן אצל הבוכרים כולם מכירים אחד את השני. השיחה התפתחה ובין היתר, סיפר על כך, שיש לו בת חוזרת בתשובה, ומאוד קשה להם איתה, ובפרט כעת שרוצה להתחתן עם בחור ישיבה.  מיד כששמעה זאת, החלה לספר לו האישה מעבר לקו, כי אף הם משפחה מסורתית, שיש להם בן שחזר בתשובה, אשר קשה להם מאוד עם הדרך שלו וכבר כמה שנים, שהוא לומד בישיבה,  ואף הוא מחפש כעת שידוך עם בחורה צדיקה. " אם כך, בואי ונפגיש ביניהם, כך שלפחות נשמור על הקשר בין המשפחות מהעדה", הציע. מיד בסיום השיחה, הוא קרא לבתו והודיע לה, כי מחר בערב יש לה פגישה.

     שירה נדהמה והייתה בטוחה, כי מנסה הוא להציע לה בחור שאינו בדרך התורה, אך מיד הוא הבהיר לה, כי הוא מצא 'בטעות' משפחה בוכרית דומה עם בן, שאף הוא חוזר בתשובה ולומד בישיבה.  היא נפגשה עם הבחור ושמחה כל כך – כזה בחור היא רצתה - בעל מידות, הלומד תורה כל היום. לאחר כמה פגישות הודיעו להורים על רצונם להתארס. הבחור נכנס לבית הוריה של שירה,  לבוש בחליפה שחורה ומגבעת, והתקבל באהבה רבה, עקב 'השיחה בטעות' שבוצעה.

     כיום, הם נשואים באושר כבר מספר שנים, מתגוררים בחולון והורים לארבעה ילדים. "ראיתי בחוש", חותמת שירה, "כיצד ה' יתברך מנהל את העולם, ושולח לי את הישועה והשידוך שלי,  דווקא דרך מי שהתנגד בכל תוקף לכך, והוא אבא שלי, על ידי שיחה בטעות שעשה . "או במילים אחרות באמצעות שיחה מדויקת, שעשה בורא עולם, זכיתי להקים בית של תורה באושר עם חתן בן תורה וילדים צדיקים, בלי התנגדות וסירוב של ההורים!.


     ה' יתברך רואה את הקושי של כל יהודי ואת הניסיונות שהוא עובר על מנת לעשות את רצונו, והוא זה שיושיעו כנגד כל הסיכויים, אף שכל העולם עומד כנגדו.



 ח' שבט ה'תשע"ט

אני הוא, אני ולא אחר – היא הוראה אישית לכל אחד, אותו בורא שברא את כל העולמות נתן לך משימה אישית, ואין כל צד ואפילו הקלוש ביותר שאין לך את היכולת המושלמת לכך.

     "בברכות לא מחנכים ילדים! דרושות אין ספור תפילות ובקשות!" (מרן הסטייפלר זצ"ל)


    במקום לכבות שרפות, לסדר ולתקן את הקלקולים הרגעיים, עדיף לאדם להתעורר ולחפש את האמת. לעשות חשבון נפש אמתי ולחפש מה נכון באמת.


     השי"ת הוא החיים והוא המקור לכל טוב. אם תתפלל לה' תהיה מקושר לכל הטוב שבעולם.  ניתוק ממנו הוא חולי , חורבן - מכאובים ושאר כל הטרגדיות.

מינוס 30,000 או 2000 פלוס (הרב אשר קובלסקי שליט"א)

     כבר מספר ימים שהדיון בין ר' יצחק דוד ורעייתו נמשך, ועדיין לא התקבלה החלטה. הצדדים כבדי משקל, ההתלבטות קשה,  ההכרעה מבוששת מלהתקבל על ליבם.  לאחר ששוב עלו הצדדים השונים על השולחן ולא התקבלה החלטה, הוחלט לשאול שאלת רב, ולהביא את הצדדים להכרעת דעת תורה.  ר' יצחק דוד נכנס אל הרב, והחל לתאר את ההתלבטות: 'המצב הכלכלי לא קל, לא קל...' - אמר ונאנח בקולניות, 'המצב בחשבון הבנק נורא ואיום, מדי חודש בחודשו אני נקרע בין מינוס של, 27,000 שקל למינוס של 32,000 שקל. כל זה כשמסגרת האשראי היא 30,000, בלבד, ואין חודש שאינני עובר אותו, ומקבל טלפונים נזעמים מהסניף ...' הוא שתק לרגע, ואחר כך הוסיף: 'לא שאיננו מתאמצים. הרי גם אני וגם רעייתי עובדים קשה מאוד לפרנסתנו, אך אין הקומץ משביע את הארי - הוצאות הענק על חינוך,  ביגוד, מזון ועוד. המצב פשוט בלתי נסבל,  אני חי את הלחץ הזה כל העת...' - אמר ונאנח שנית. '

     אז העלינו הצעה כזו: בעבר, הייתי מקפיד מאוד לתת מעשר כספים, כל חודש, כל הכנסה - הייתה מעושרת כהלכה. אחר כך,  ברבות הימים, התחלתי לדלג פה ושם, עד שפסקתי כליל. חשבתי לשוב להפריש 'מעשר כספים', כי הרי אנו מובטחים שמצוה זו פותחת את שערי השפע! מצד שני - הרי במצבי הנוכחי לכאורה אני פטור ממעשר כספים, הרי אני במצב דחוק ולא מצליח לסגור את החודש. האם אני חייב במעשר כספים?'  הרב אפרים ליפסקי שליט"א, המספר סיפור זה בספרו 'בשביל שתתעשר' ובפניו הובאה השאלה, נאנח בהשתתפות כנה. אכן, יהודים כה רבים מתקשים בפרנסתם, לא מצליחים לסגור את החודש, לא מתמודדים עם ההוצאות הקבועות, קל וחומר עם החריגות.  הוא חקר ודן בפרטים, העלה על הכתב מסקנות מההכנסות וההוצאות, ופסק, שבלהסתמך על קביעת ההלכה, אין ספק כי ר' יצחק דוד פטור ממעשר כספים, חד וחלק. ' ובכל זאת', הוסיף, 'שאלה כשאלתך כבר נשאל ה'חזון איש' זצ"ל, כשהגיע אליו יהודי ואמר שהוצאותיו כה רבות והכנסותיו כה מועטות, וה'חזון איש' פסק כי הוא פטור ממעשר כספים. אך ה'חזון איש' הוסיף ואמר לו: 'ואף על פי שאתה פטור, דע לך שלא תפסיד אם תיתן, ממעשר כספים לא מפסידים!' - קבע ה'חזון איש', ונוכל להסתמך על דבריו ולומר שסביר להניח, שלמרות שאתה פטור, אך אם תתרום מעשר כספים - לא תפסיד מכך, רק תרוויח! לפיכך', המשיך הרב, 'לאחר שעיינתי היטב בפירוט הוצאותיך והכנסותיך, ניתן לקבוע כי שיעור המעשר כספים המינימלי עבורך אם היית חייב הלכתית - הינו 300 שקלים . אני מציע שבמשך שלושת החודשים הקרובים תקפיד להפריש 300 שקל לחודש, זה הכל. 300 שקל באופן קבוע, ניסיון של מעשר כספים. הבה נבחן את הדברים בעוד שלושה חודשים, נראה מה קרה בחשבון הבנק ובמצבך הכספי במהלך תקופת הניסיון הזו!

     ר' יצחק דוד התרצה, חזר לביתו וסיפר לרעייתו את דברי הרב. בשמחה רבה ובהתרגשות גואה ניגשו לקופת הצדקה,  ושלשלו לתוכה 300 שקלים, טבין ותקילין.  הם חשו זכות עצומה להתאמץ ולהפריש סכום זה, ונתנו אותו בשמחה ובטוב לבב,  בציפייה לרחמי שמים.

     אותו חודש חלף, וכך עשו גם בחודש הבא, וגם בחודש שלאחריו.  בכל חודש ניגשו לקופה, ותרמו מהכסף שאין להם 300 שקלים, מעשר כספים. נכון,  הם לא מחויבים בכך. אבל הם רוצים, רוצים ומאמינים!  בחלוף שלושה חודשים, ר' יצחק דוד לא הגיע לבשר דבר. אך כעבור חצי שנה, בסיום השיעור היומי לעת ערב, נעמד וביקש את זכות הדיבור. בלב נרגש ועיניים דומעות ביקש את האזנת חבריו לשיעור, ואז סיפר את סיפורו האישי:

     מוריי ורבותיי, אני חייב לחשוף תגלית מרגשת, שאני בעצמי הגיבור שלה. היה זה לפני כחצי שנה, נכנסתי אל הרב בהתלבטות קשה: הואיל ומצבי הכספי נע סביב מינוס של כשלושים אלף ש"ח, האם אני חייב במעשר כספים או לא. הרב למד את התיק הכספי שלי על בוריו, ופסק שאינני חייב במעשר כספים, אך בכל זאת הציע לנסות לתת לתקופה קצובה של כשלושה חודשים. ומה אומר ומה אדבר...'  פניו קרנו, עיניו נצצו בהתרגשות, ודמעות לחות הרטיבו את זקנו, ואז המשיך: 'ראיתי בחוש את יד השם, ראיתי בעיניים את הבטחתו המופלאה של בורא עולם, את עוצמת השותפות עמו בחשבון הבנק האישי שלי. היום עברה חצי שנה מאז, חשבון הבנק שלי בפלוס של אלפיים שקלים, 2000 שקל בפלוס! - מי היה מאמין!'  הוא כחכח מעט בגרונו במבוכה והוסיף: ' בחצי השנה האחרונה, הבית שלי מתנהל באפס תקלות, אפס תקלות. אף בגד לא נקרע בטרם עת, אף מכונה חשמלית לא הוצרכה לתיקון, השיניים של כולם בריאות ותקינות. לא יאומן כי יסופר - לא הרווחתי עוד אגורה שחוקה מעבר לרגיל, פשוט סל ההוצאות הצטמצם משמעותית, בלי שהרגשנו בכלל!'  הוא סיים את דבריו הנרגשים באמירה ברורה ונוקבת: 'נכון, לא הייתי חייב, אבל הוכח לעיניי שמעשר כספים הוא לא הוצאה,  אלא פשוט הכנסה! הכנסה כספית מובטחת,  בשיעור של פי כמה וכמה מההוצאה!, בורא עולם הוא השותף הטוב ביותר שיכול להיות,  כשאתה מעניק לו חלק מהרווחים - הוא משיב לך שבעתיים!'


     דבריו של ר' יצחק דוד, ראוי שיעמדו לנגד עינינו. לא תמיד זה קל, חישוב ההכנסות בדייקנות והמעקב הצמוד דורשים זמן וטירחה, ולא פעם - המצב הכספי דחוק בלאו הכי, אף אחד לא מחפש להוסיף הוצאות. אבל מעשר כספים הוא לא הוצאה,  מעשר כספים הוא הכנסה! הפרשת מעשר כספים מבטיחה רווחה כלכלית, מבטיחה את הפרנסה, מכניסה את בורא עולם כשותף משפיע וקובע בחיי הפרנסה שלנו, ואין גבול ליכולותיו להשפיע עלינו שפע טובה וברכה!  הבה נאמץ את מצות מעשר כספים בכל ליבנו, להקפיד ביתר שאת על הפרשת 10 אחוז מכל רווח כספי, לא לדחות, לא להתפשר, לשמוח בכל עת שאנו יכולים להפריש 10 אחוז מרווחינו לטובת מטרות העומדות בקריטריוני השותפות, לטובת הכנסת בורא עולם כשותף פעיל בחיינו. ואז  - יחזו עינינו וישמח ליבנו, בפתיחת שערי הפרנסה בפנינו ועושר ורווחה ישררו באהלינו!





 ז' שבט ה'תשע"ט

"אדם יכול להשיג, לבקר, ולהתנגד - בדרך ארץ ובנחת". (הרמב"ם)

     אל יעלו על לבך הזיות כותבי הקמיעות, ומה שתשמע מהם או תמצא בספריהם הטיפשיים, שמות שהם מצרפים אותם שאינם מורים על שום עניין כלל, וקוראים אותם שמות, ומדמים שהם צריכים קדושה וטהרה, ושהם עושים נפלאות - כל הדברים הללו סיפורים שאין ראוי לאדם שלם לשמעם, כל שכן לסבור אותם". (הרמב"ם)

     אתה אף פעם לא יודע מה יש לך בבית, עד שאתה מתחיל את הניקיונות של פסח.    

    בעברית המילה "הב" היא "תן" והיא נובעת משורש משותף למילה אהבה שכל הכוונה היא שהנתינה בונה אהבה. כאשר אני נותן לשני אני משקיע בו חלק ממני מעצמי, ובאופן כזה אתה הופך ליקר יותר עבורי, וממילא אני אוהב אותךיותר, ואגב מהסיבה הזו הורים אוהבים יותר מכל את הילדים שלהם, זו ההשקעה הגדולה ביותר בחייהם של ההורים.

דמעה ("ילקוט לקח טוב - שבת")

     הרה"ג ר' יעקב בייפוס שליט"א, בעל סדרת הספרים "לקח טוב", הואיל להעשירנו באחד המעשים המרגשים שבצקלונו, שהתפרסם בספר "ילקוט לקח טוב - שבת", כדי לזכות את הקוראים.

     היה זה במיאמי שבארצות הברית של אמריקה.  רב בית כנסת עמד על הדוכן בפני הקהל שהתכנס לרגל יום השנה לפטירת רבינו הגאון רבי ישראל מאיר הכהן זצ"ל, בעל החפץ חיים, ושרטט בפניהם קווים לדמותו הגדולה של החפץ חיים. לאחר שסיים פרק מנאומו, הרהר הנואם בינו לבין עצמו ושיתף את הקהל בהתלבטויותיו: ידוע לי סיפור מעניין ביותר על החפץ חיים, ובחפץ לב הייתי שוטחו בפניכם, אך לדאבוני ידוע לי רק חלקו הראשון, ובכל זאת, גם חצי סיפור על החפץ חיים הרי הוא עולם ומלואו ולפיכך אחלוק עמכם את הידוע לי.

     מעשה בבחור שלמד בעיירה ראדין, בישיבתו של החפץ חיים, שלא עמד בפרץ ההשכלה שהכתה שמות ברבים, עד שנמצא כי אינו מקפיד על שמירת השבת ורבני הישיבה החליטו כי אין כל אפשרות להותירו בישיבה. מששמע זאת החפץ חיים, ביקש כי הבחור יכנס אליו טרם עזבו את הישיבה.  פרש הנואם את ידיו והפטיר: עד כאן החלק הידוע לי. עבור ההמשך העלום ממני אני מוכן לשלם אלפי זהב וכסף, אם רק יגלו לי מה שוחח החפץ חיים עם הנער. וכל כך למה? מפני שעל פי עדות מהימנה שהגיעה לאזני, אותו נער לא הוסיף לחלל את השבת! אילו רק יכול הייתי לדעת את הדברים שאמר לו החפץ חיים.  

     הנואם לא הבחין כי אחד היושבים באולם זע על כסאו באי נוחות.  עם סיום הערב התפזרו האנשים לבתיהם, ובאולם הריק בלט איש מבוגר שנותר על כסאו, עיניו נעוצות אי שם, כולו שרעפים. הנואם התקרב אליו ושמע מפיו משפט שלא ציפה לו: אני הייתי אותו בחור.

     אחר שנרגע האיש סיפר את שאירע בחדרו של הסבא קדישא: בחור צעיר הייתי, וכפי שאתה יודע, גם קל דעת. בכל מאודי בקשתי להמנע מן הפגישה המביכה עם החפץ חיים, אך לא היתה לי כל ברירה.  נכנסתי לביתו, הוא היה אז כבר ישיש בן שמונים ומעלה. חשבתי כי יתחיל להוכיח אותי על מעללי . סיגריה בשבת! לתדהמתי הוא נטל את כף ידי, טמן אותה בין כפות ידיו ואפף אותה בחום וברגש שאין לו גבולות.  אנו עומדים כך, עיניו נעצמו וידי בתוך ידיו, רגע קדוש, טמיר ומיוחד - החפץ חיים מתייחס אלי כאב לבנו יקירו. הוא פתח את עיניו וגיליתי כי דמעות טריות גדשו את עפעפיו הישישות, זלגו באיטיות על פניו הרכות, והכל בגללי... עודי תוהה באיזה עולם אני שרוי, נשמעה יבבה כבושה,  רוויית צער: "שאבעס...". החפץ חיים בוכה עלי. " שאבעס...". ידיו בנות השמונים רטטו מעלה. עתה תפס את שתי ידי ובכה כאב הממאן להתנחם על לכתה של בתו יחידתו, "שאבעס... הייליקער שאבעס..." - שבת הקדושה.  אותה שעה זלגה דמעה אחת מפניו הקדושות ונטפה על כף ידי.  האיש המבוגר פקח את עיניו, התנשם עמוקות והעביר בסילודין את כף ידו. עד היום כשאני מהרהר במה שאירע אז, אני מסוגל לחוש את חומה של אותה דמעה קדושה.


     זהו סיפור קדוש.  אנחנו לא החפץ חיים. לצערנו. אם נחזיק למישהו את היד ונבכה... אך זכור נזכור, כי עבור כל ילד, האבא שלו הוא "הדמות" שאין בלתה, לא היתה ולא תהיה. אין צורך להמתין עד שיגדל ויתפכח... נצלו את השנים הרכות הללו כדי לטעת בקרבו ברוב רגש ואהבה את היסודות האיתנים עליהם אתם רוצים שישתית את חייו.



ה' שבט ה'תשע"ט



 אין 'זריזות' מהירות בלבד. ה'אורחות צדיקים' מעיר כי הממהר בריצתו וברכיבתו קרוב ליפול ולהיכשל.  ומה היא הזריזות? וביאר (שער ט"ו) 'שיהא נעור בליבו ויקץ במחשבתו, ויקלו איבריו למלאכתו...'. עבודה מתוכננת , חשיבה על כל פרט, הכנה מבעוד מועד, ניהול תקין של הזמן, הללו הם מיסודות הזריזות, ואף מיסודות החינוך. 

 

     אל תחנכו את ילדכם להיות עשירים, חנכו אותם להיות מאושרים. – כך כשהם יגדלו הם יידעו את ערך הדברים ולא רק המחיר.

 

    בשני מקומות בתורה מצינו את המלה "ולמען". בתחילת פרשת "וארא" נאמר: "ולמען תספר באזני בנך ובן-בנך"; ובפרשת "עקב" נאמר: "ולמען תאריכו ימים על האדמה" (דברים י"א, ט“). לומר לך, שכל המטפל כראוי בחינוך בניו ובני-בניו - זוכה לאריכות ימים על האדמה, שהבטיח ה' לעמו.

 

     בשעה שבא משה ואמר לישראל: בחודש הזה אתם נגאלים,  אמרו לו: רבנו משה, היאך אנו נגאלים ואין בידינו מעשים טובים? אמר להם: הואיל והקב"ה חפץ בגאולתכם, אינו מביט במעשיכם הרעים. במי הוא מביט? בצדיקים שבכם ובמעשיהם.  )שיר השירים רבה ב, ח(

 

     הבבא סאלי היה מקפיד תמיד להתפלל עם הנץ החמה. הוא הסביר, כי אחרי מאה ועשרים שנה, בבית דין של מעלה, יתחילו לדון מן הסעיפים הראשונים בשולחן ערוך, וכבר בסעיף הראשון נכתב "שיהיה הוא מעורר את השחר". "אלו פנים יהיו לי אם לא קיימתי כבר את הסעיף הראשון?" שאל. 

 

 

     "וכל בכור אדם בבניך תפדה" (שמות יג,יג). דין זה נרמז במילה 'בראשית',שכן'בראשית'ראשיתיבות ב ן ר אשון א חר ש לושים י ום ת פדה. (הגר"א)

 

     "וכל פטר חמור תפדה בשה" (שמות יג,יג). בחמור יש שני סימני טומאה – אין הוא "מעלה גירה" ולא "מפריס פרסה". לעומתו, החזיר או הגמל יש בהם סימן טומאה אחד, ובכל-זאת הורתה התורה בחמור דווקא "קדש לי". כי לעיתים קל יותר לקרב אל הקדושה מי שטומאתו גלויה, ממי שהוא טמא מחופש, המתהלך וסימן טהרה עמו. (הרב ראובן מרגליות)

 

 

    "חנוך לנער על פי דרכו". זו לא המלצה, אלא חובת ההורה להשתדל בכך. כשם שענפים רבים ושונים יוצאים מאותו גזע, כך כל ילד נולד עם טבעים משלו, מידות שמיוחדות רק לו. כל ילד הוא יצירה מוסיקאלית בפני עצמה, כאשר ההורה צריך להכיר את התווים הנכונים בה, על מנת להתוות לו דרך טובה.

 

 

 

גדלות (אגעדאנק – פרשת ויצא)

     הבה נצייר לעצמנו תמונה של גדלות . יענקל'ה מגיע הביתה אחרי חתונה בחיפה. השעה מאוחרת, הוא עייף, מותש,  רוצה רק לישון. הוא כבר אמר קריאת שמע שעל המיטה, ואז הוא חושב לעצמו:  רגע, אם ה' הוא אחד, עלי לעשות משהו לכבוד ה'. כדי לא להירדם הוא ממלא דלי מים, משליך לתוכו קוביות קרח, מוריד את גרביו, מכניס את הרגליים למים ולומד עד אור הבוקר.  זוהי גדלות, מן הסוג שאנו מאחלים לילדינו. באותה שעה הקב"ה ודאי אוסף את פמליא של מעלה ואומר: ראו בריה שבראתי בעולמי.

     נתבונן עתה במעשיה של אשתו, נקרא לה רחל.  השעה תשע וחצי בבוקר. בעלה ב'כולל' והיא בבית עם התינוק, אשר ברגעים אלו מתרוצץ ברחבי הבית. לפתע היא מגלה שישנם מים על הרצפה. מתברר שהתינוק סתם עם פקק את חור הניקוז של האמבטיה, פתח את הברז, המים עלו על גדותיהם וכעת הבית מוצף מים... היא נוטלת מגב ובמשך שעה וחצי עובדת קשה לגרוף את המים [תוך כדי כך היא נזכרת שהיה לה כאב גב לפני יומיים...[  פתאום מצלצל הטלפון. על הקו השכנה מלמעלה ובפיה בקשה: "רחל, אני חייבת לצאת לאיזה מקום, תוכלי לעשות לי טובה לשמור על התאומים שלי"? היא מסכימה, ותוך חמש דקות התאומים בביתה, מצטרפים לתינוק שלה. ישנם עדיין מים על הרצפה.  סוף סוף היא גומרת לייבש את הבית, ואז היא מביטה בשעון ומגלה לחרדתה שהשעה כבר שתים-עשרה וחצי ועליה להכין ארוחת צהריים. היא תופסת את התינוק והתאומים, רצה למכולת, חוטפת מהמדף שני קופסאות תירס, נעמדת בתור לקופה, משלמת, ואז רצה הביתה, מחממת מהר משהו מהמקפיא, וב"ה איכשהו הארוחת צהריים מוכנה בזמן.

     יעקב מגיע הביתה, מביט בסיר ומפטיר בנימת אכזבה: "אין משהו אנושי לאכול בבית הזה"?... והיא שותקת, ממלמלת בשקט: "אני מצטערת, לא היה לי זמן ". הוא יוצא מהבית, קונה לעצמו מנה פלאפל, חוזר, השעה כבר שתיים. "אני חייב לישון", הוא מודיע לאשתו, "בבקשה, תשמרי על השקט". היא משתדלת בכל כוחה לשמור על התינוק והתאומים שלא יפריעו את מנוחת בעלה.  בשלוש הוא חוזר לכולל, ובשלוש וחצי חמותה מתקשרת: "רחל, שמעתי שהיום הכנת תירס לארוחת צהריים"...  ברגע זה, הדם עולה לה לפנים, הדמעות עולות לעיניים. היא אומרת: "רק רגע , אימא". היא ניגשת לברז, מוזגת לעצמה כוס מים ומברכת "ברוך אתה ה' א-לוקינו מלך העולם, שהכל נהיה בדברו" ושותה. ביחד עם המים נשטפים גם הכעס והדמעות, הכל נמוג כלא היה!  ברגע זה הקב"ה מכנס את פמליא של מעלה, ואומר: ראו בריה שבראתי בעולמי.

     זוהי גדלות של "לך דומיה תהילה". "וה' בהיכל קדשו, הס מפניו כל הארץ". השבח הגדול ביותר הוא: "הס מפניו כל הארץ".

ושבתי בשלום אל בית אבי" – (האמנתי ואדברה(.

     סיפור סיפר רבי יצחק דוד גרוסמן שליט"א, רבה של מגדל העמק:

     חשוך היה באוטובוס הנוסע מנצרת עילית למגדל העמק. עם פנס זעיר הארתי על מסכת בבא מציעא שהייתה בידי. בתחנה על אם הדרך עלה בחור 'היפי', שערותיו הארוכות גלשו אל שיפולי כתפיו. הוא מתיישב לצדי ומביט בעניין רב בגמרא שבידי. הקדמתי בשלומו ושאלתיו בנימוס למקום חפצו. הוא סיפר כי פניו מועדות לחיפה. שוב המשכתי לברר למקום מוצאו, והוא מספר לי כי מוצאו ממרוקו, וכי אביו היה דיין נכבד. לימים עברה המשפחה להתגורר בצרפת, שם ביום בהיר נפטר האבא הדיין בפתע פתאום, והותיר את בני המשפחה יתומים, המומים וכואבים בארץ לא להם. 

     קשה הייתה היתמות, והשכול אכל אותם בכל פינה. האמא החליטה כי אין להם מה לחפש בארץ זרה, על כן עלו ובאו לארץ ישראל. הוא התקבל לישיבה קדושה, ובמקביל הסוכנות היהודית הפנתה אותו לאולפן, כדי להשתלם וללמוד את השפה ולהקל עליו את קשיי הקליטה בארץ. באין לו אב ומדריך, החל הנער נושר ויורד אט אט מהתורה והמצוות, עד אשר הפנה עורף לא-לוקי אביו. הבטתי בצער וברחמים על אותה נפש אומללה שאיבדה את הקשר הישיר עם אבי יתומים, בעל הרחמים. לבי נקרע לנוכח היתמות אותה חווה הבחור יום יום, שעה שעה. דיברתי על לבו דברי חיזוק ועידוד. 'מה לומד הרבי?' שאל אותי פתאום. -'פרק המפקיד', עניתי לו. עיניו נצצו: 'זה הפרק האחרון אותו למדתי בישיבה,  לפני שעזבתי'... והוא החל לירות בעל פה: 'ההוא גברא דאפקיד כיפי גביה חבריה, אמר ליה הב לי כיפי, אמר ליה לא ידענא היכא... אזל רב נחמן אגביה לאפדניה מיניה'. התפעלתי מהזיכרון המדויק שלו, בראותי כי הוא מצטט מדויקות את לשון חז"ל. -'אתה זוכר את מסקנת הגמ' שם'? שאלתי אותו. 'בוודאי". ענה הבחור, 'הלכתא שומא הדר לעולם, משום שנאמר 'ועשית הישר והטוב''. חיבקתיו חיבוק חם. הוא היה נרגש כולו, ואף מעיני זלגה דמעה רותחת על בן ישיבה שנסתלק בחטף ועבר לעולם שכולו חולין, לכלוך, אמונות תפלות ודמיונות שווא. "ועשית הישר והטוב"', אמרתי לו. חז"ל מלמדים אותנו דרכי אנושיות והתנהגות עם הזולת, גם אם השכל אומר להפך. " ועשית הישר והטוב", טפחתי על שכמו, צריך לזכור את הפסוק הזה גם כפשוטו, לעשות את הישר והטוב בעיני אלוקים ואדם. נפרדנו לשלום ואמרתי לו: 'אתה מוזמן למגדל העמק, כבד אכבדך כמו בן שלי. הוא חש נבוך לנוכח ההזמנה החמימה הזו, שבעתיד התגלתה כהזמנה הראשונה שלו בארץ, והחיבוק הראשון אותו קיבל מגיל צעיר מאוד.

     לאחר שבועיים קיבלתי גלויה לביתי. וכך נכתב בה: 'ראיתי אותך בחושך בתוך האוטובוס, התרגשתי מאוד.  בשבוע הבא אבוא אצלך לשבת קודש, כי אני צריך הרבה מאמרי פיך, אני נוטה ליפול ואיני רוצה ליפול. תדבר איתי קצת, תעודד אותי רק קצת, כי גלים חזקים דוחפים אותי לתהום ימים'. קראתי את הגלויה ועיניי זלגו דמעות.  ראיתי מה פעל חיבוק קטן, מעט הערכה והארת פנים. ציפיתי לבאות דרוך.

     ערב שבת לפני הדלקת הנרות,  נקישות עדינות בדלת. בפתח בחור מוכר שניסה לאסוף את רעמת שערותיו לכדי קוקו, והניח כיפה שחורה על ראשו. 'שלום עליכם!', קראתי בחום. 'עליכם השלום, כבוד הרב. החלטתי שאני בוחר בדרך של "ועשית הישר והטוב"... 




ד' שבט ה'תשע"ט

אותיות ס' ע' פ' צ' - הנה אות ס' סגור מכל הצדדים, אות ע' רמז לעין, אות פ' רמז לפה, אות צ' רמז לצדיק - כאשר ס' ע' פ' (תסגור את העין והפה - לא לראות רע ולא לדבר רע, אזי תהיה) צדיק. (קדושת לוי , ליקוטים(


     אמר המגיד ממעזריטש, כי מצבו הרוחני של האדם במשך כל היום תלוי בראשית היום ובעיקר במחשבה הראשונה שמתעוררת באדם מיד עם קומו משנתו.


     אמרו חז"ל )קידושין ל : ( שלושה שותפין הן באדם, הקב"ה, אביו ואמו, והנה אף שאת כל חייו חייב האדם לאביו ואמו שהם הביאוהו לעולם, אך אדם אשר יש לו דעה בינה והשכל הרי הוא בוחר בהקב"ה להיות קרוב אליו בכל מקום, כי הרי הקב"ה הוא כל יכול, והוא אשר בידו תמיד להושיעו מכל צרה וצוקה.


     יש הבדל גדול בין להיות אדם ובין להיות אנושי.

אפוא שוכבים (בית זכריה, עלון 188)

     הגאון רבי אריה לוין זצ"ל. מצדיקי ירושלים עיה"ק. היה משגיח בתלמוד-תורה "עץ חיים" בירושלים.  היו כאלה שכינוהו 'אבי האסירים', מפני דאגתו המופלאה ומסירותו המיוחדת לאסירים יהודים שנכלאו לפני שנים רבות בבתי-הסוהר של הבריטים, אך רבי אריה לוין היה גם גאון וגדול בתורה, והוא היה עמל בתורה שעות רבות בכל יום.

     פעם אחת התאספו ילדים בת"ת מסביב לרבי אריה, וביקשו ממנו שיספר להם סיפור. אמר להם רבי אריה: 'אספר לכם מעשה שקרה לי, כשהייתי צעיר מאוד:  לפני שנים רבות גרתי בחוץ לארץ. כאשר סיימתי את לימודיי בת"ת, ביקשתי ללכת ללמוד תורה בישיבת וולאז'ין המפורסמת. הורי היקרים היו עניים מרודים, וכשיצאתי מהבית בדרכי לישיבה, הייתי צריך לנסוע ברכבת, כי הישיבה הייתה רחוקה מביתי, אך להורי לא היה להם כסף כדי לקנות לי כרטיס נסיעה ברכבת. ' רבי אריה', - שאלו הילדים – אז איך הגעת לישיבה?!' 'הלכתי ברגל! ימים ארוכים צעדתי בדרכים, עד שהגעתי לישיבת וולאז'ין שבה כל כך רציתי ללמוד.

     היום עבר, התפללנו תפילת מנחה, תפילת ערבית, והלילה הגיע ורציתי לעלות על יצועי, אך התברר לי שאין לי מיטה ! 'פעם הבחורים שלמדו בישיבה היו צריכים לחפש לעצמם מקום ללון בו, ואחד הפתרונות היה לישון על הספסלים של הישיבה..... כיוון שלא היה להם מקום אחר לישון.  באחת הפעמים. בתחילת זמן הלימוד בישיבה, איחרתי להגיע אל הישיבה, אפילו ספסל טוב לישון עליו כבר לא נשאר לי, רק ספסל קטן בפינה קטנה. החלטתי, שבפעם הבאה, בתחילת זמן הלימודים אני אגיע מוקדם ואתפוס ספסל! ספסל – כדי לישון. '

     לקראת חג הפסח נסעתי הביתה ל'בין הזמנים', והצלחתי לאגור מעט כסף כדי לקנות כרטיס נסיעה ברכבת. אכן, לאחר חג הפסח, כאשר הגיע הזמן לחזור לישיבה, רכשתי כרטיס נסיעה ארזתי את המזוודות, הוריי נפרדו ממני בהתרגשות רבה, ולפתע הבחנתי כי השעה מאוחרת! עוד דקות אחדות הרכבת תצא לדרכה, ואני... המיטה שלי, הספסל שלי, אני עלול לאחר לישיבה!'  אריה הצעיר אחז את מטלטליו בידו האחת, בידו השניה אחז בקסקט שעל ראשו, והחל שועט במהירות אל בית הנתיבות. תוך כדי ריצתו נשמטה אחת מנעליו... הוא כמעט עצר מריצתו כדי לקחתה.  אך צפירתה של הרכבת האיצה בו להמשיך הלאה כשנעל אחת בלבד לרגליו...  בסופה של הנסיעה הגעתי לישיבה בזמן ורגלי האחת יחפה, הפעם היה לי ספסל, אך לא הייתה לי נעל....


     היו ימים, אשר בהם היה קשה מאוד ללמוד תורה. לא תמיד היה מה לאכול, לא היה איפה לישון,  ואפילו הייתי צריך ללכת ברגל ימים אחדים כדי להגיע אל הישיבה.  ב"ה. שהיום אפשר ללמוד את התורה הקדושה בנחת, בשלווה, בלי ניסיונות קשים כל כך.  אולמות בית המדרש ממוזגים, הריהוט ברובו חדיש. הבחורים זוכים למאכלים מדושני עונג, ומה שנדרש מבחורי הישיבות ואברכי הכוללים הוא לשבת וללמוד תורה באהבה ובנאמנות!!!





ג' שבט ה'תשע"ט


בספר פלא יועץ (ערך שיחה) מפרש: כמו ע"י האומנות אדם מוצא חיים כן ע"י השתיקה, כי כל הבל שמוציא מפיו ממעט חלק מחייו, וע"י השתיקה ימצא חיים, כבר אמר דוד המלך ע"ה (תהלים ל"ד(: " מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב, נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה".    

     בשו"ת שבט הלוי (ח"י שאלה רצא), כתב הגר"ש וואזנר בזה"ל: " פשוט דאסור ע"פ הלכה לעבור ברמזור אדום בכל הזמנים גם כשאין מכוניות מתקרבות ממש דהירוס הסדר מביא לידי סכנה בנפש כידוע".


     דבר נא באזני העם. למה כתוב נא לשון בקשה, שלא יאמר אותו צדיק וכו'. וכן יש אומרים כיון שהיתה להם מצוה לשאול כסף וזהב, יש כבר בזה יצר הרע, אפילו שזה לטובתם, ואמר משה נא לשון בקשה אני מבקש מכם להתגבר על היצר.


        החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה. אומר החתם סופר שישראל חייבים למנות לפי מספר חדשי ישראל ולא לפי  מספר חדשי הגויים, כי ראשון הוא ניסן ולא כמו הגוים שאומרים ינואר הוא הראשון, שנאמר ראשון הוא לכם (חתם סופר(.


הוויתור (ויוציא עמו בששון).

     מספר הרב מיכאל צורן שליט"א את המעשה הבא: הגיע לאוזנינו המעשה המדהים הבא הממחיש לנו, כי כגודל הוויתור וההתגברות למען השני – כך גודל הישועה והנס שעושה ה' לאותו אדם בגין התגברותו.

     היה זה אברך תלמיד חכם השוקד על תלמודו, אשר לקה ל"ע במחלה הידועה. שבור ורצוץ ניסה להציל את חייו בכל דרך אפשרית, ובעיקר ידע הוא כי רפואתו תלויה רק ברצון ה', ולכן נכנס הוא אל מעונם של גדולי וצדיקי הדור על מנת להתברך מפיהם לישועה ובכדי לקבל עצה לרפואה, ומצד שני, פקד הוא את קבורת הצדיקים בארץ, על מנת שאותם צדיקים יעוררו עליו רחמים בשמים . יום אחד, החליט הת"ח לנסוע למירון ולהתחנן על קברו של רשב"י לרחמים, אך לפני כן נכנס הוא אל רבו, על מנת להתברך מפיו. אותו צדיק ששמע כי הוא מתכוון לעלות אל קברו של רשב"י אמר לו בזה הלשון: "אני אמסור בידך מכתב, אותו תניח על ציונו של רשב"י הקדוש, ובעז"ה לה' הישועה". התלמיד חכם הסכים בשמחה, כשהוא תמה וסקרן לדעת מהו המכתב המדובר. "כיוון שאני רואה שאתה סקרן לדעת מהו אותו מכתב, בוא אספר לך – דע לך, כי זיכה אותך ה' באשה צדיקה יוצאת מגדר הרגיל". פתח רבו וסיפר, "למעשה המיוחד הזה הייתי עד לפני שנים רבות, ומאז הוא צרוב בזיכרוני: "זמן מה לפני שהתחתנתם פגע יהודי באשתך בצורה חמורה ביותר. באותם ימים באו וסיפרו לי על הפגיעה הנוראה,  אשר היתה משפילה ומבזה ביותר. לאחר שהבין הפוגע כי עשה הוא טעות חמורה, בא לפני אשתך לבקש סליחה על מעשיו,  אך אשתך שהיתה פגועה ומבוישת עד עמקי נשמתה סירבה למחול, ובלית ברירה הגיע הפוגע אלי וסיפר לי את המעשה,  כשהוא מתחנן שאתן לו עצה כיצד לפייסה. כאשר ראיתי את שברון ליבו האמיתי והכנה של הפוגע, וכי הוא אכן מצטער בלב שלם על הפגיעה שפגע באשתך, שלחתי שליח לבקש מאשתך שתמחול לו וכי אני עד שהוא אכן מצטער על מעשיו.  אשתך ששמעה את בקשתי, התנצלה ואמרה כי היא איננה מסוגלת למחול לו. לא התייאשתי והמשכתי לבקש ממנה שתמחול לו למרות העוול והצער הגדול שגרם לה, ובוודאי שאם תעשה זאת, הרי שתזכה משמים לשכר עצום ורב.

     לאחר הפצרות רבות הסכימה אשתך למחול לו בלב שלם, אלא שאז בקשתי ממנה שתעלה על הכתב את סליחתה בשני עותקים: עותק אחד תשאיר אצלה, ועותק אחד תשאיר אצלי. ואז עצר הצדיק ואמר : "ודע לך, כי כבר שנים שנמצא אצלי עותק המחילה, וכעת זהו המכתב שאני מוסר בידך – אותו כתב מחילה שמחלה אשתך במסירות נפש ובקושי גדול, ועל כן, כאשר תגיע לרשב"י תניח את הפתק על הציון, ותאמר במילים הללו: " רבונו של עולם, בזכות הסליחה הזאת שבידי שויתרה אשתי וסלחה למי שפגע בה עד עמקי נשמתה, אני מבקש שתמליץ טוב עליה שלא תהיה אלמנה".

     שמע זאת האברך בתדהמה, ועשה את דרכו מירונה. הוא הגיע לציון הניח את הפתק ושפך דמעות כמים לה' שיושיע אותו בזכות אשתו הצדקנית.  הקשיבו היטב רבותיי... לאחר ימים ספורים, הלך התלמיד חכם לערוך צילום שגרתי בבית החולים ושם מגלים שהגידול נעלם כלא היה. התלמיד חכם התרגש ובכה וידע שקיבל את חייו בזכות אשתו. "


     דעו לכם, כי ברגע של ניסיון וקושי שיש לכם, שפגעו או ציערו אתכם – אם תוותרו לשני ותמחלו לו, ביום מן הימים יעמוד אותו וויתור ויושיע אתכם כשתצטרכו . יהי רצון שנזכה תמיד ללכת במידת 'הויתור' וע"י כך נזכה שגם הקב"ה ילך איתנו במידת הוותרנות, שהרי במידה שאדם מודד בה מודדין לו, וכאשר האדם מעביר על מידותיו הקב"ה מעביר לו על כל פשעיו. ע"י הויתור נזכה לראות ישועות גדולות רחמים גדולים, לראות במשיח צדקינו ובבניין בית מקדשינו אמן.


ב' שבט ה'תשע"ט

בחומש העמק דבר )במדבר כד, יט( כתב הנצי"ב עה"פ "וירד מיעקב והאביד שריד מעיר", וז"ל: והאביד שריד מעיר - זה רומא כפירש"י וכו', והיא העיר מקור כל צרות ישראל... את העיר הזאת יאבדו ולא ישאר שריד - ועליה נאמר: "לא יהיה שריד לבית עשיו", ולא אמר הנביא לזרע עשיו, אלא 'לבית עשיו' היא מקור דירה של האמונה שקיבל (הוותיקן(.


    בענידת התפילין כראוי הופכים היהודי והתפילין להיות כמין ישות אחת ששם שמים נקרא עליה ועל ידי כך יכול הוא להטיל יראה על אויבי ה', וכשם שמהדרים במצות תפילין שייכתבו בידי סופר ירא שמים ומומחה, לא פחות מכך צריכים להדר במחויבות שלא להסיח דעת מהתפילין, ולא לנהוג בהם קלות ראש.

     ב"קיצור שולחן ערוך" מובא: "כל הזהיר במצות תפילין לנהוג בהם קדושה שלא לדבר בהם דברי הבלים ושיחת חולין ... מאריך ימים ומובטח שהוא בן עולם הבא".


     בשו"ת חוות יאיר (סי' קכ"ד), וז"ל: ולימוד חכמת הדקדוק מיעוטו יפה ומוכרח לכל בר דעת לדעת הכללים הן בכינויים יחיד ורבים, זכר ונקבה, עבר הוה ועתיד, נוכח ונסתר מדבר בעדו ואותיות המשמשות ומקומן. אבל לבלות ימיו בבניינים שונים שזכרו המדקדקים כולו שלא לצורך.

"ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו כי עקרה היא" )האמנתי ואדברה(.

"     בעלותי על קו ארבע מאות ושתים, התיישבה לצדי אישה הנראית מכובדת,  ונראה היה כי היא רוצה לשתף אותי בדבר מה. אנו עורכות הכירות קצרה, והיא מספרת לי סיפור חיים:

     'אני חוזרת עכשיו מבית החולים 'מעייני הישועה', הבכורה שלי, שלהבת, ילדה את ילדה השמיני'. אני לוחצת את ידה בברכת מזל טוב, מאחלת לה נחת, ותמהה בלבי: מנין מגיע השם 'שלהבת' לאישה שנראית חרדית לכל דבר? וכן,  כבר שמענו על נשים הזוכות להביא שמונה ילדים לעולם, מה ההתרגשות הגדולה? אך המשך סיפורה ענה לי על התמיהות כולן. בת שיחי, ג'ודי שמה, מספרת: 'גרנו בקיבוץ רחוק אי שם, בדרום הארץ. היינו זוג צעיר, הורים לשלושה ילדים, ולא חסר לנו מאומה. כסף היה, אפילו ברווח. ילדים מוצלחים, מקומות עבודה נחמדים, מעמד חברתי מוצק וגם חיים שיש בהם טעימה קטנה מן המסורת היהודית. מתוך חיי מלאי הטוב, לכאורה, הרגשתי ריקנות. לא ידעתי להגדיר את הרגשתי, אך ידעתי שמשהו באורח חיינו אינו תואם את רצון הא-לוקים מאתנו.

     יום אחד, נזכרתי בעובדת היותנו כוהנים, 'אולי ככוהנים עלינו להיות טובים יותר? להתנהג ולחיות אחרת מן החיים הנוכחיים שלנו?' המחשבה הזו נקרה בי על אש נמוכה ולא ידעתי מה לעשות עמה. יום אחד ראיתי יהודי עם חליפה שחורה וזקן חולף ברחוב שלנו. רצתי אליו, מופתעת מעצמי, והתחננתי על נפשי: 'הרב!' הוא סובב את ראשו, מופתע. אולי הייתי הראשונה שקראה לו 'רב'... אז, כל חובש כיפה ועטוי חליפה היה בעיניי רב. 'הרב!' המשכתי וזעקתי, 'אני רוצה שהילדים שלי יישארו יהודים!' המשפט יצא מפי ופתאום הבנתי את פשר הדאגה המנקרת בלבי לאחרונה. אחוזי ההתבוללות עליהם אני שומעת מסמרים את שערי. 'הרב' המתין רגע, ליטף את זקנו, נבוך. 'ודאי הוא חוכך בדעתו איזו קבלה לבקש ממני', חשבתי בלבי, אך הוא לא ביקש ממני דבר מכל מה שציפיתי שיבקש. 'את רוצה שילדייך ייוותרו יהודים?' הוא שאל, 'תתפללי!' התביישתי לומר לו שאיני זוכרת מתי פתחתי סידור, אם בכלל. איני יודעת כיצד מתפללים! 'אה... איך אתפלל? מה אומר?', שאלתיו ככלי מלא בושה. ' מדי מוצאי שבת, לאחר שבעלך מבדיל על היין, קבעי לך זמן קבוע בו תתפללי. פשוט תבקשי מהשם שילדייך יישארו יהודים', ענה. 'הה... רבי!', נבוכותי, 'אני לא יודעת מה הנוסח לתפילה זו, והעברית שלי עוד מגומגמת.  אנחנו רק שלש שנים בארץ'. הרב ענה לי בבטחה: 'זה בסדר גמור, את יכולה להתפלל אפילו באנגלית. העיקר שתבקשי מתוך הלב ותתחנני שהילדים שלך יישארו יהודים'. הודיתי לרב, הוא נעלם מנוף חיי ואני קיימתי את עצתו באדיקות. מדי מוצאי שבת אחר שהבדיל בעלי על היין, התכנסתי בפינת הסלון ושפכתי דמעות כמים שהילדים שלי יישארו יהודים. מעבר לכך לא בקשתי. יותר לא ידעתי לבקש אז. לא ידעתי מהם חיים טובים יותר וכיצד מקיימים אותם, אך לא יכולתי לסבול את המחשבה שילדיי יינשאו לגויים, כפי שקרה לרבות מידידותיי בארצות הברית. כך המשיכו חיי השגרה שלנו, מעט מסורת, וכל השאר חילוני למהדרין. קידוש, סעודה חגיגית ונסיעה לים, אלו היו השבתות שלנו. אך על תפילת מוצאי השבת לא ויתרתי בכל מצב וזמן.

     בחופש הגדול הגיעה קבוצה של כמה מאות בנים תוצרת ארצות הברית, אשר התאחדו למחנה נופש תחת ארגון קירוב מחסידות גדולה מאמריקה. הם בחרו בקיבוץ שלנו, שהיה בו נוף מדהים ושלווה כפרית, כמקום נופש. מארגני המחנה הזמינו אף את ילדי המקום לבוא ולהשתתף. כיוון שהיינו חמימים כלפי המסורת היהודית, כמו רוב שכנינו בקיבוץ, צירפנו את שני בנינו יחד עם חבורה בת תריסר בנים מגידולי הקיבוץ. הם חוו יחד עשרה ימי נופש מקסימים ומלאים בתוכן,  העשירו אותם בחידושים ופתחו בפניהם אופקים רחבים אל עולם חדש שלא הכירו. ילדי הקיבוץ התלהבו, אך לאט דעכה התלהבותם והם חזרו לשגרת היומיום, אך ילדיי היו שונים מכולם. הם בקשו-תבעו להיכנס אל מוסדות חינוך שימשיכו ללמד אותם מן המקום שמדריכי המחנה הפסיקו. מכאן הם החלו לסחוף אותנו אחריהם אל תהליך מרתק, כובש ולא קל. התקדמותם הייתה מהירה ונלהבת ושלנו איטית. כבר היינו 'עמוק' בפנים, בעלי הלך לשיעורי תורה ואנכי לבושה הייתי כנדרש מבת ישראל, רק בתנו, שלהבת, נותרה הרחק מאחור. ככל שביתנו הפך לבית יהודי חם, כואב היה לי יותר על שלהבת. היא הייתה קרה ומנוכרת, שידרה אנטי לכל דבר שבקדושה. תפילת מוצאי השבת שלי הוספתי תפילה אישית ורותחת על שלהבת שלנו. אני המשכתי בשלי, והיא המשיכה בשלה.

     ילדיי בגרו, שני הבנים כבר למדו גמרא והתנצחו עם בעלי בהוויות אביי ורבא, תינוק נוסף נולד למזל טוב וקראנו שמו יהודה, בהודיה עמוקה על שקרבנו השם אליו. היינו מאושרים. רק שלהבת העיבה על האושר, דבקה בדרכה בעקשנות חסרת פשר. היא סיימה את לימודיה בתיכון, וכדרך רבים מן הצעירים יצאה לטייל, לראות, לחוש, לגשש ולמשש מקומות מסביב לעולם. נפרדנו בצער ובדמע, לא ידענו מתי ואיך נשוב לראותה. ואני המשכתי, מדי מוצאי שבת, להתפלל. חודשים חלפו, עקרנו מן הקיבוץ וקנינו דירה נחמדה באחת מן הערים החרדיות. הילדים התקבלו למוסדות תורה מן העילית, ורק לבי בכה על שלהבת שלי, שנותרה לה אי שם מרחוק. ויום אחד מלאה סאת דמעותיי. הטלפון צלצל, ו'היא' הייתה על הקו, נימת קולה אחרת. 'היכן את?' שאלתי בקול מפרפר, 'בקליפורניה,  במדרשה לבנות מטעם ישיבת 'אור שמח'!' קרעה שלהבתי את סבך חששותיי. אור חדש ושמח הציף אותי באותם רגעים. ידעתי שתפילתי לא תשוב ריקם, ולבסוף תתעורר הבת מתרדמתה. זה הסיפור של בתי שלהבת', סיימה בת שיחי נרגשת, 'והיא ילדה זה עתה את ילדה השמיני. כמה סמלי, השלהבת שלי הדליקה את הנר השמיני,  בעצם ימי החנוכה...'.


     את מנהגה הקבוע אינה עוזבת ג'ודי. עד היום היא ממשיכה ומבקשת, מדי מוצאי שבת ולא רק, שכל צאצאיה יישארו יהודים. והפעם היא מוסיפה: 'שיהיו יהודים אמתיים, אוהבי השם ויראי א-לוקים...'. אני מתרגשת עמה ומאחלת לה את כל הנחת שבעולם, מאחלת לה עוד שנים ארוכות של אור ואינספור נרות יהודיים שימשיכו לספר את סיפור תפילת אם יהודייה, תפילה אחת שלא שבה ריקם! 




א' שבט ה'תשע"ט

אם אדם רוצה שיתקבלו דבריו צריך הוא עצמו להאמין באותו דבר באמונה שלמה ויקשוט עצמו תחילה, ואז יהיו דבריו נשמעים. וזה פירוש הפסוק: "ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי", כדי לקבוע האמונה אצל הבנים צריך להיות "וידעתם" אתם, "כי אני ה'", תאמינו אתם עצמכם בלב תמים וכך תוכלו לקבוע את האמונה ודעת ה' בלב אחרים.

     במהלך סעודת הילולת זקה"ק הרה"ק ה"שפת אמת" (יומא דהילולא ה' שבט) אמר להם: פרעה מלך מצרים בשאלתו "מי ומי ההולכים",  הציע למשה רבינו פשרה, "מי" בגימטריא חמישים, ו"מי" שוב חמישים, לאמור, חצי מהעם יצאו , ומחציתם יישארו במצרים. ומשה רבינו משיבו חד משמעית, "בנערינו ובזקנינו נלך" "נלך" בגימטריא מאה,  היינו ההליכה תהיה במלוא מאת האחוזים רמיזה ברורה לשלמות שהוא חותר אליה.

     הקב"ה מדבר אתנו כל הזמן, שולח לנו רמזים דקים ועבים. לכל אחד יש 'תיק' אישי שלו, הדברים שהוא צריך לתקן. הקב"ה אומר לכל אחד: "עד מתי מאנת?" ואם האדם אינו מכניע לבבו, ואינו מיטיב מעשיו, ממשיכות לנחות עליו מכות, כפי שארע לפרעה. ובכל זאת, כפי שרואות עינינו, אנשים ממשיכים למאן. כי הגאווה מפריעה לאדם להיכנע, והמידות הרעות והתאוות מפריעות לעזוב את החטא ולדבוק במצוות.


    "לך אל פרעה" אין כתיב כאן אלא "בא אל פרעה" כי מן הקב"ה אין הולכים, אי אפשר להתרחק ממנו, הוא נמצא בכל מקום, מלוא כל הארץ כבודו. לכן אמר כאן "בא" כלומר: בא אתי, הנני אתך בכל אשר תלך. (ר' מ"מ מקוצק)

אהבה חוזרת (הרב ישעיהו וינד שליט"א)

     סיפר הרה"ק רבי שמואל מסלונים זצוק"ל:  בעיר סלונים חיתן שואב המים את בתו לבחור. בחור פשוט שאת כל ימיו בילה בעבודות חקלאות ומעבר לכך לא ידע כלום, אף לא קרוא וכתוב. לאחר החתונה חמיו החליט ללמד אותו א – ב, לפחות שידע להתפלל מתוך סידור. לאט לאט הוא לימד אותו אותיות, ואף התחיל כבר לקרוא משפטים שלמים. החותן המסור התחיל ללמד אותו פסוק שמע ישראל ופירש לו את משמעות המשפט הנצחי: הבורא הינו היה הווה ויהיה, שליט בעולמות העליונים והתחתונים, הוא מסבב כל מה שקורה בעולם וכו'. אח"כ המשיכו ללמוד פרשת ואהבת את ה' אלוקיך כשחמיו מסביר לו את משמעות המילים, הקב"ה מצווה אותנו לאהוב אותו מכל הלב, מתוך מסירות נפש וכו'. כאן עוצר החתן ודורש הסבר על המשפט התמוה, איך ייתכן שהבורא הגדול ששולט בכל העולמות. האחראי הישיר לכל מה שקיים וקורה בכל העולמות ובכל המרחבים האין סופיים. הדואג בכל רגע נתון לקיומם ומחייתם של מיליארדי אנשים ובעלי חיים. הוא יבקש ממני האדם הקטן והפשוט שאני יאהב אותו? וכי הוא זקוק שאני יאהב אותו??? החותן מנסה להסביר שאמנם כן, כך מצוה עלינו הבורא. אך החתן בשלו, 'אינני מסוגל להבין שהבורא הענק והאדיר זקוק לאהבתי, לא ייתכן דבר כזה'. החליטו להגיע לאדמו"ר מסלונים לשאול אותו את השאלה כבדת המשקל.

     אכן הגיעו שניהם לרבי עם השאלה המעיקה על החתן הצעיר והוויכוח ביניהם.  כשמוע האדמו"ר את דבריהם פסק בבירור שהצדק עם החותן, אמנם כן הבורא מצוה עלינו לאהוב אותו.  כשמוע זאת החתן, ענה ואמר ברגש רב 'אם כן, שבאמת הבורא רוצה שנאהב אותו, הרי חייב להיות שזה מפני שהוא מאד מאד אוהב אותנו, לכן הוא רוצה שגם אנו נאהב אותו ונחזיר לו אהבה'. כאן הוא כבר ממש לא יכל להתאפק וזעק מרוב התרגשות 'אם הבורא הגדול כל כך אוהב אותי, אז אני באמת גם אוהב אותו... איזו הרגשה נפלאה ומרוממת...'.  כשמוע האדמו"ר את דבריו המרגשים של החתן, ענה ואמר 'אכן זוהי הדרגה האמיתית באהבת ה'' .  

     ספרי החסידות מסבירים בכך את ברכת 'אהבה רבה', הסמוכה ל'שמע ישראל', שאנו אומרים כל בוקר בתפילת שחרית.  במשך כל הברכה אנו מפרטים באריכות עד כמה הקב"ה אוהב אותנו וחומל עלינו, ואנו מסיימים את גודל אהבתו אלינו 'הבוחר בעמו ישראל באהבה'. כל זה הינו הקדמה לקריאת שמע. כי רק כאשר נפנים עד כמה גדולה אהבתו אלינו, תתעורר בקרבנו אהבה חוזרת גדולה ועצומה. רק אז אנו יכולים לקבל עלינו עול מלכות שמים בקריאת שמע, ולהמשיך 'ואהבת את ה' בכל לבבך'. זה הקשר בין ברכת אהבה רבה לשמע ישראל.

     הרה"ק רבי לוי יצחק מברדיטשוב זי"ע בספרו 'קדושת לוי', מסביר שישנם שתי דרגות באהבת ה'. ישנם כאלו שאוהבים את הקב"ה כאשר הם מתבוננים כמה הוא מעניק להם מידו המלאה והרחבה, נותן להם חיים טובים, גוף בריא, בית לגור בו,  אשה וילדים, פרנסה וכדו . .בכל דבר אפשר להרחיב לפרטי פרטים עד כמה הוא נותן ונותן. גם מי שאין לו את כל מה שהיה רוצה, יבדוק ויגלה שמה שהוא מקבל הוא הרבה מאד. הרי כל טיפת חמצן שאנו יכולים לנשום בכוחות עצמנו הינו נס ופלא עצום שעלינו להודות עליו מכל הלב.  כדברי המדרש בפסוק 'כל הנשמה תהלל י- ה' – על כל נשימה ונשימה תהלל י-ה. שלא לדבר על כך שהוא בחר רק בנו להיות עם סגולתו, וכי נתן לנו את ההזדמנות לחיות חיי נצח, לקיים מצוות בעולם הזה ולקבל שכר רב לעולם הבא בגן עדן. כאשר נבין עד כמה הבורא נותן ונותן הרי ברור שתתעורר בלבנו אהבה עזה אליו.  אבל ישנה דרגה גבוהה יותר, כאשר אדם אוהב את הבורא גם אם הוא לא היה נותן לנו שום דבר, אלא בגין עצם הדבר שהוא אוהב אותנו, זה גורם לאדם לרגש חוזר של אהבה חזקה אליו.  בל נטעה לחשוב שאהבת ה' הינה דרגה הגדולה עלינו, המתאימה רק לאנשים רוחניים מורמים מעם. ממש לא, אהבת ה' היא מדה שכל יהודי יכול להגיע לכך.  כמובא בספר שפת אמת: בנקודה הפנימית של כל יהודי טמון ניצוץ של אהבת ה', עליו רק לחשוף אותו ולטפח את הנקודה, על ידי מחשבה והתבוננות בכל הטוב והשפע שהבורא שמעניק, מתוך אהבה שהוא אוהב אותנו.  אז באופן טבעי תפרוץ להבה של אש קודש שתבעיר בלבו אהבה גדולה ועצומה לבורא כל הנשמות ריבון כל המעשים.


     צידה לחיים: כל יהודי יכול להגיע לאהבת ה' אמיתית. כאשר נתבונן ונפנים את האהבה הגדולה שהקב"ה אוהב אותנו , והשפע שהוא מעניק לנו, תתעורר גם בנו אהבה חוזרת אליו.



עלון "חוויית השבוע" חוויה משפחתית סביב שולחן השבת.
logo בניית אתרים בחינם