x
בניית אתרים בחינם

 

 



כ"ט טבת ה'תשע"ט


   אמר הרה”ק רבי מנחם מנדל מקוצק זיע"א " : השומר עיניו בקדושה ובטהרה, מובטח לו שכל מה שילמד ויראו עיניו יזכור ולא תשלוט בו השכחה כלל!".



     בפתרון חלום, נאמר שמוטב לא לספר חלומות, כי ברגע שמספרים אותם נותנים להם גושפנקא (חותם) ומעבירים אותם מעולם המחשבה לעולם הדיבור - הוצאה לפועל. כך גם הוצאת הדיבור מהפה היא חותם שעושה את רושמו עמוק במציאות העולם שלנו.

 

הגאון רבי אביגדר נבנצל שליט"א כותב : "גם לפרעה היו מחשבות 

טובות של שיפור, כמו לכולנו. עיקר ההבדל הוא בביצוע של אותן מחשבות טובות בחיי המעשה. כשעולה לנו מחש־ בה טובה – יש הבדל אינו בחרטה אלא ביישום המעשי,להתכונן מיד למערכה העיקרית שתתחיל מחר בבוקר, כשרושם היומיומי, העקבי, של החלטות הלב הטובות הדברים יפוג באופן טבעי. 

      ויקח אהרון את אלישבע בת עמינדב אחות נחשון לו לאישה (ו', כג'(  רש"י: מכאן למדנו - הנושא אישה צריך לבדוק באחיה.  רמז לדבר הביא רבנו החיד"א זיע"א (לב דוד) הפסוק אומר 'אשת חיל מי' ראשי תיבות 'אחים' לרמז שהרוצה 'אשת חיל' יבדוק באחיה קודם שישאנה

.הנסיעה בשבת (פניני הצדיקים, עלון 17)

     מאז היווסדה הייתה שכונת שערי-חסד בירושלים שכונה של תורה ויראת-שמים. בתי -הכנסת שבה היו ועודם ספוגים תורה ותפילה, שוקקי חיים של קדושה בכל שעות היממה. רבה של השכונה, היה הגאון הרב יעקב-משה חרל"פ.

     בימים ההם עבר היישוב הקטן בארץ - ישראל טלטלות רבות. המצב העולמי הכללי, השלטון הבריטי וגזרותיו, השפל הכלכלי, ועוד. כל אלה ערערו את הקרקע מתחת רגליהם של בני ירושלים. במיוחד גדול היה החשש לבני הדור הצעיר, לבל יושפעו מן הרוח הזרה שנשבה מבחוץ.  אולם הרוח הייתה עזה, והיא סחפה צעירים רבים אל מחוץ לעולמה של תורה.

     בנו של אחד התושבים , יהודי ירא-שמים ובן-תורה, השליך את לבושו המסורתי וגזז את פאותיו. לב ההורים נשבר, אך לא היה לאל-ידם לעשות דבר. היו מהשכנים שדרשו מההורים להרחיק את הבן הסורר מהבית ומהשכונה. אך אלה, בעצה אחת עם הרב חרל"פ, החליטו להוסיף לקיים את הקשר עם בנם ולנסות להשפיע עליו. הבן הוסיף אפוא לחיות בשכונה, בהשילו מעליו את שאריות הסממנים שקשרו אותו למסורת. לאחר זמן התנדב ל'הגנה' ובמרוצת הזמן נעשה מפקד בכיר בארגון.

     שבת אחת נזדעזעה השכונה כולה: הצעיר נראה נוסע להנאתו, במכונית, ברחובות השכונה. מעולם לא העז איש לחלל כך שבת בפרהסיה ברחובות השכונה. היה זה בבחינת פריצת קו אדום. היו בשכונה קנאים, שהעניין העלה את חמתם. אלה הטיחו חרפות וגידופים על ראש הצעיר שחילל וביזה את כבוד השבת. הוא לא התרשם מן החרפות וגם לא מאיומים. להפך, נראה היה כי כל אלה רק הגבירו את רצונו להתגרות בתושבים ולהפגין את הבוז שהוא רוחש להם. קנאי השכונה כבר הודיעו כי בשבת הבאה לא יעבור המעשה בשתיקה.

     עם התקרב השבת נעשתה האווירה בשכונה טעונה. הרי ברור לכול כי השבת הקרובה עומדת להיות שבת של פורענות. לא הועילו כל תחנוני ההורים על אוזני בנם. הוא היה נחוש בכוונתו לנסוע ברחובות השכונה גם בשבת הקרובה. בצר לו פנה האב שוב אל רב השכונה, לבקש עצה. הרב חרל"פ הקשיב בתשומת-לב לדברי האב, והתעניין בעיסוקיו של הצעיר. "אמור לבנך כי אני מבקש לראותו ולשוחח עמו בעניין חשוב", אמר לבסוף לאב. בהגיע האב לביתו סיפר לבנו על הזמנת הרב. אולם הבן סירב ללכת. "יודע אני מראש את שברצונו לומר לי. אין לי עניין בהטפות מוסר" . ביומיים הבאים הוסיף האב להתחנן לפני בנו, ללכת אל הרב - אך ללא הועיל.

     השבת התקרבה, והבן עומד בסירובו. נותרו עוד כמה שעות עד השבת, והמתח באוויר גואה. כשדמעות בעיניו ניסה האב ניסיון אחרון לדבר על לב בנו: "אף אם לא תקבל את דברי הרב, עשה-נא לי טובה ולך אליו. איך אראה את פניו בעוד כמה שעות בבית-הכנסת כאשר אפילו לשוחח עמו לא הסכמת?". לבסוף הסכים הבן לתחנונים. "אל תטפח ציפיות", הדגיש קודם לכתו. כשהגיע לבית הרב זה היה שעה קלה לפני שבת . הרב עדיין לא שב מהטבילה במקווה. להפתעתו הרבה קידמה אותו הרבנית במאור-פנים ובחיוך. היא ביקשה ממנו להמתין לרב, ובינתיים פרסה לו מעוגת השבת הטרייה. לאחר כמה דקות הופיע הרב. על פניו נסוכה הארת השבת הממשמשת, וכולו אחוז הרהורי דבקות. בהבחינו בצעיר רץ אליו מיד ולחץ את ידו בחמימות. "אני מתנצל על שהטרחתי אותך אליי בשעה דחוקה זו", התנצל, "סלח לי". לאחר הפתיחה הלבבית, אמר לו הרב: "שמעתי עליך דברים גדולים. נודע לי כי אתה מפקד חשוב ב'הגנה' ועוסק בהצלת חיי יהודים. יהיה חלקי עם מי שזכו להגן בגופם על עם ישראל. אין לשער את גודל המצווה שבידך!". " אולם אני מבקש לספר לך, כי יש כמה אנשים בשכונתנו שאינם מודעים למעשיך החשובים. הם אינם יודעים כי אתה עוסק במצווה כה חשובה,  הדוחה גם את השבת. בשבת שעברה, סיפרו לי, נסעת במכוניתך בחוצות השכונה . ומן-הסתם, כשיהודי נוסע בשבת, הרי זה משום פיקוח-נפש. אם כך הדבר, הנסיעה מותרת ואף מצווה. אולם מי שאינם יודעים זאת, זוממים לפגוע בך, ואגב כך להפריע למלאכת-הקודש שאתה עוסק בה . "בקשתי אפוא ממך כי מחר, אם תצטרך שוב לנסוע בדחיפות כדי להגן על חיי יהודים, אנא הקש על דלתי והודע לי. אני אכנס עמך למכונית, ואסע עמך ברחובות השכונה. כך ידעו כולם שנסיעתך מותרת בשבת, ולא יפגעו בך ובעבודתך".

     נכנסו הדברים הרכים לליבו של הצעיר, ומאותו יום לא נסע עוד בשבת ברחובות שערי-חסד, והשקט והשלווה חזרו לשרור בשכונה.



כ"ז טבת ה'תשע"ט

פרשת וארא


אמר רבי שמחה בונם מפשיסחה: נאמר: 'כמים פנים אל פנים', ולא כראי, ומדוע? יען כי כדי לראות את הפנים במים יש להתכופף, ולא כן בראי, נשאר האדם בקומה זקופה.


 


    "אשר אמר ה' להם... הם המדברים אל פרעה" (שמות ו,כו-כז). הדוברים אל פרעה, הנציגים והשתדלנים, צריכים להיות אלה "אשר אמר להם ה'" – מי שנשמעים לדבר ה', יהודים נאמנים ויראים, ולא מי שהם עצמם רחוקים מדרך התורה והמצוות. (חתם סופר)


 


     הגמרא אומרת, ש"חייב כל אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". החיים שלנו מלאים במסרים רבים מהקב"ה, שמנסים ללמד אותנו את דרכיו ולקרב אותנו אליו. לקב"ה יש תוכנית שלימה עבור העולם כולו כשהברירה נמצאת בידינו: אנו יכולים להצטרף ברצון לתוכנית הא-לוקית, או לבחור להתנתק ממנה. הברירה מובנת לחלוטין, רק צריך לפקוח את העיניים ולהביט בה.


 


    "הצורך האנושי להיות אהוב על ידי אחרים הוא צורך עמוק וטבעי, הדרך היעילה ביותר לגרום לאחרים לאהוב אותך זה רק על ידי שאתה אוהב אותם"


     בספר "ליקוטי בתר ליקוטי" כתב רעיון נפלא, דהנה הקב"ה אמר למשה: אתה מנהיג ישראל?? – א"כ של נעליך מעל רגליך ! – כי מנהיג ישראל צריך להרגיש את הצער של בני ישראל – וכאשר נועלים את המנעלים, הלא אין מרגישים את האבנים שעל הדרך,  א"כ תשיל נא את מנעליך מעל רגליך, ואז תוכל להרגיש את האבנים עד כמה הם דוקרים...


     בפסוק נאמר (בראשית מ"ב, כ"א): ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו, ועיין ברמב"ן ובספורנו שמבואר מדבריהם דבר נורא,  שהשבטים לא האשימו את עצמם על המכירה, שכן על המכירה לא הייתה להם ספיקות שהטיבו לעשותו, מדין רודף וכדו', ולזה טרם מצאו את טעותם, אלא תבעו את עצמם ונתקפו ברגשי אשמה על כך שלא הרגישו צרת נפשו, כי יהיה מה שיהיה, כשהמחנך מכה את חניכו צריך שיהא זה בד בבד עם הרגשה בצערו של המוכה.


     כאשר "המצב קשה" זאת לא סיבה להפסיק לשמוע וללמוד. אנחנו לא הולכים לרופא כשאנחנו בריאים! זמנים קשים הם בדיוק הזמן שבו אנחנו צריכים ללמוד יותר, להשתתף ביותר שיעורים ולהשקיע בכך מאמצים רבים יותר.


     לדעת מה שלא עובד לא פחות חשוב מאשר לדעת מה כן עובד (שמואל אייזיקוביץ)    


באמצעות קופסת פח (הרב יחיאל יעקובזון(


     אבא שלי היה איש פשוט, סייד. אבא שלי לא הבין בגידול ילדים, ולא ידע כיצד לחנך; הוא גם לא ידע לקרוא עברית כראוי, ובקושי הצליח להתפלל; הוא מעולם לא לימד אותי תורה, לא חינך אותי לערכים ולא הדריך אותי איך להתמודד עם אתגרי החיים. כי אבא שלי היה בוגר שואה. אבל אני - אני רב קהילה. איש חינוך, ר"מ בישיבה. ואני – כל כולי – אין אני אלא בן של אבא שלי.


     קופת צדקה הייתה בביתנו. קופסת פח ישנה, עלובה וכעורה, והייתה הקופסה הזו תלויה על הקיר,  במרכז הבית, מול דלת הכניסה, ואת הקופסה הזו היה ניגש אבא מדי ערב, כשחזר הביתה מותש מעמל יומו המפרך, היה נעמד מול הקופסה ומתבונן בה. בריכוז היה מתבונן, ברצינות עמוקה,  בשתיקה. אחרי כן היה אבא מכניס את ידו הכבדה אל כיסו, ושולף ממנו שלוש מטבעות – שלוש מטבעות קטנות, שהיו טובעות בכף ידו הגדולה. אבא היה בורר מטבע אחת מבין השלוש, מביט בה רגע בעיון עמוק, ורק לאחר מכן היה משלשל אותה אל קופת הצדקה.  או אז היה אבא שלי עוצם עיניו, ובקולו הסדוק היה לוחש: 'תודה לך, תודה לך, שנתת לי בן!'  אבא היה מדבר עם ה' ביידיש, במילים שלו, את זה הבנתי כבר מגיל רך. כבר מגיל רך הבנתי, שאבא שלי יכול לדבר עם ה' מתי שהוא רוצה, ואיך שהוא רוצה, אפילו ביידיש. כי ידעתי, כבר מגיל רך ידעתי,  שה' מאוד אוהב את אבא שלי.  שוב היה אבא לוקח מטבע. באותן תנועות איטיות, באותה רצינות עמוקה, באותו ריכוז. ואחרי שגם מטבע זו נחה במקומה, היה אבא מוסיף: 'תודה לך ה' שנתת לי בן, שמברך ומתפלל !' לפעמים היה אבא מתנשם עמוקות, לעיתים היה קולו רועד, אבל תמיד, תמיד אמר אותן המילים באותה כוונה עמוקה. ואחר כך היה אבא משלשל מטבע שלישית, ואמר: 'רק בקשה אחת יש לי: שהבן שלי ימשיך לברך ולהתפלל, יותר אני לא צריך כלום.'


     השנים נקפו, וזכיתי להקים בית ומאז שהקמתי את ביתי עברו עלי עוד שמונה שנים – שנים קשות של בכי ותפילה והשתדלויות רפואיות לאין ספור – עד שזכיתי וגם לי נולד בן. וברגע שנתבשרתי על לידת בני – קפצתי ממקומי – שטוף דמע והלום שמחה והתחלתי לרוץ. כמטורף רצתי, כאחוז אמוק,  כמי שאין דעתו נתונה אלא לדבר אחד – לרוץ. לרוץ אל בית אבא. אל הקופה.  רק כשהגעתי אל בית אבא ונעמדתי מול הקופה הצלחתי לעצור את עצמי – לעצור, להירגע, להתרכז.  ואז, כשהדמעות עדיין על לחיי, פתחתי את אגרופי הקמוץ והוצאתי פרוטה ראשונה מבין השלוש – מבין שלוש הפרוטות שהיו קמוצות בידי כבר שעות.  הוצאתי פרוטה, ושלשלתי אותה אל הקופה: 'תודה לך ה', שנתת לי בן'.


     לפתע הרמתי ראשי. מישהו עמד לידי. אבא שלי. אבא עומד לידי, וגם הוא מחזיק בידו שלוש פרוטות. מבטינו נפגשו.  ובכינו שנינו – אבא שלי ואני, זה על כתפי זה – מול קופסת הפח.  זו קופסת הפח שהעניק לי אבא. זו הירושה היחידה שנותרה לי ממנו. הקופה שליוותה אותי אז ומלווה אותי גם היום. זו היא שתמכה בי בעיתות משבר וליוותה אותי בסערות חיי. זו היא שהביאתני למה שאני היום. כי למרות העובדה שהיו לי ליקוי למידה וקשיים חברתיים; על אף שהייתי העלוב מבין חברי, הדחוי והבלתי מוצלח שבכולם; והגם שהרפתקאות רבות עברו עלי – למרות הכל הגעתי עד הלום. כי תמיד. תמיד הייתה הקופה לצידי.  כי אבא שלי חינך אותי, ואהב אותי, ועודד אותי – באמצעות קופסת פח. 


ה"מאפייה" היהודית (פניני הצדיקים, גליון 17)


     במהלך מלחמת העולם השנייה, בעיצומה של ההשתוללות הנאצית הגיעו 24 רבנים לאיטליה של מוסליני ועמדו בפני הסגרה למדינותיהם. לאמור: מוות בטוח. רבי אהרן קוטלר זצ"ל, המייסד וראש ישיבת לייקווד ומנהיגם של הציבור הלא חסידים בארה"ב ומי שעמד בראש "ועד ההצלה" באמריקה ביקש בכל מאודו להציל את הרבנים הללו. הוא פנה לפעיל אורתודוכסי ידוע, מי שחיבר את הספר "אתיקה מסיני", ארווינג בונים, וביקש את עצתו. "מי לדעתך יכול להתערב לטובתם של 24 הרבנים?" שאל הרב קוטלר.  ארווינג בונים הציע את סניף ה"מאפייה" האיטלקית בארה"ב. הרב קוטלר האיץ בבונים ליצור קשר מידי עמה. אחרי שנוצר הקשר נשאל הרב קוטלר:  "מי ומי ההולכים לפגישה?" ותשובת הרב היתה: "אתה ואני". 


     ויהי ערב ויהי בוקר והרב קוטלר וארווינג יצאו לדרכם לפגוש את ה'סנדק' של ה"מאפיה", ג'ו בונאנו. הרב קוטלר לא ידע לדבר בשפה האנגלית ולכן היה זה בונים שהסביר לבונאנו את בעיית 24 הרבנים הנתונים בסכנת חיים באיטליה. ראש ה"מאפיה" שאל את בונים: "מיהו האיש היושב לידך?" ובונים ענה: "הוא ה'סנדק' של העם היהודי" . "באמת?", שאל ראש ה"מאפיה". "כן" השיב בונים, ואז בונאנו אמר לו: "תגיד לו שאני רוצה ברכה". בונים פנה אל הרב קוטלר באידיש והסביר לו כי בונאנו רוצה ברכה. הרב קוטלר לא היסס לרגע ובירך: "תגיד לו שהוא יאריך ימים וימות במיטתו". בונים לבונאנו: "הוא מברך אותך בחיים ארוכים ושתמות במיטתך". כאשר שמע בונאנו את הברכה הגיב: "זה מוצא חן בעיני". הוא הבטיח שבתוך שבועיים יפעל לשחרורם של 24 הרבנים. ואכן בונאנו מימש את ההבטחה.


     כ-20 שנה לאחר האירוע הזה, ב 1964 , נעצרה לימוזינה שחורה ונוצצת בחזית ישיבת "ליקווד" בלייקווד, ניו-ג'רסי, ושני גברים לבושים בהידור רב יצאו ממנה אל עבר משרד הישיבה. כאשר נשאלו למבוקשם השיבו כי הם מחפשים את הרב קוטלר. הרב קוטלר )הבן( התייצב בפניהם והציג את עצמו. "לא, זה לא אתה. אנחנו מחפשים אדם מבוגר" אמרו.  הרב שניאור קוטלר, הבן, הסביר להם כי מדובר באביו וכי הוא כבר אינו בין החיים מזה כמה שנים. שני האיטלקים סיפרו לבן כי הם הם האחים בונאנו ושאביהם מייחס את אריכות ימיו לברכתו של אביו הצדיק. "עכשיו שאבא שלנו פרש מעסקיו אנחנו מחליפים אותו ובאנו לקבל את אותה הברכה". "אני מצטער", אמר רבי שניאור קוטלר זצ"ל, "אבא שלי יכול היה לעשות כדבר הזה אבל לא אני".  מאוכזבים אך מבינים נפרדו ראשי ה"מאפיה" לשלום מהרב שניאור קוטלר זצ"ל.


     עבור הצלתם של 24 הרבנים מידי הנאצים, זכה ג'ו בונאנו לברכתו של מרן הרב אהרן קוטלר זצ"ל ובזכותה חי עד גיל 97 . הוא מת ב 2002 בבית חולים בטוסון, אריזונה.










אדם הזוכר תמיד את מי שגמל לו טובה, לעולם לא יחטא לא-לוקיו.




     אם ה' נתן לאדם בגד, כיצד לא יטיל בו ציצית כפי שנצטווה? אם חונן הדעת נתן לאדם דעה ובינה, כיצד ישתמש בהם לחשוב מחשבות רעות ? איך נאמר בפסוק? מי שם פה לאדם; ואם כן, כיצד ישתמש בו לדבר לשון הרע, לשקר, וכדומה?


     דור שכולו חייב - פעם אחת התבטא האדמו"ר הזקן מסדיגורה: "הייתי שמח לוּ היה המשיח מתגלה בדור שכולו חייב". התפלאו הנוכחים למשמע הדברים ופנו אל אחיו של האדמו"ר, רבי מנחם-נחום משטפנשט, והוא הסביר: "כאשר יהודי זוכה לרוב טוב ושפע, הוא מתבטא ואומר: אינני יודע במה זכיתי לכל הטוב הזה, והלוא זה לא מגיע לי. זאת אומרת שהוא מרגיש 'חייב'. ואילו אם פוקדות אותו צרות לא עלינו, הוא נאנח ואומר: מה חטאתי ומה פשעתי שמגיעים לי ייסורים כאלה. היינו שהוא מרגיש 'זכאי'. על כך אמר הרבי, שהוא ישמח אם המשיח יבוא בדור שבו יהודים יזכו לרוב שפע, עד שירגישו 'חייבים' לפני הקב"ה".




     דורש מאוהביו תהילה בלי נדבה , ימצא בוץ ואיבה .


כחה של תפילה III (פניני עין חמד, עלון 715)


     עד כמה גדולה כוחה של תפילה - זאת לא ניתן לתאר ולשער. להלן סיפור מופלא שיש בו כדי ללמדנו, כי תפילה הבוקעת מעומק הלב - יש בכוחה לשנות ולשדד את הטבע. ומעשה שהיה - כך היה:


     עם פתיחת שערי ברית המועצות וגל של מאות אלפי עולים פקד את הארץ, הוקמו בהכוונת גדולי ישראל רשת בתי ספר בשם "שובו" שהיו פרוסים ברחבי הארץ.  מטרת הרשת הייתה עבור העולים החדשים, להשיבם ולקרבם ליהדות ממנה היו מנותקים בכח ע"י הבולשביקים הקומוניסטים ששלטו ברוסיה שלטון רודני ללא מיצרים,  ולהטעימם מעט מצוף התורה ומעונג קיום מצוותיה.


     הרבנית אסתר עבדה בביה"ס 'שובו' שבמרכז הארץ. בין התפקידים עליהם הייתה ממונה, היה עליה להכין עלון תורני ובו "ווארט" לפרשת השבוע, שיהיה משולב עם סיפור או משל ובעיקר מסר עוצמתי, ואכן גם התלמידים וגם הוריהם לא היו מוותרים על דף זה, וכל שבוע ושבוע ציפו לקרוא אותו ולהתחזק ביחד.  הכנת 'דבר תורה' לא היה דבר של מה בכך, פעמים רבות זמן הכנתו ארך זמן רב, והיה צריך להשקיע הרבה תשומת לב, כדי שימלא את תפקידו להאהיב ולקדש שם שמים,  שהרי לשם כך הוקמה הרשת.


     יום אחד חיתנה הרבנית את בנה. החתונה הייתה אמורה להתקיים ביום חמישי. הטירדות וההכנות רדפו אחת את השניה, והמטלה של הכנת 'דבר התורה' נדחתה מיום ליום.  ביום חמישי לא מצאה לכך אפילו רגע אחד פנוי, והנה כבר הגיע הזמן לצאת לאולם לקראת החופה.  הרבנית - גמלה החלטה בליבה, שכאשר תשוב לביתה ולא משנה באיזו שעה, היא תשב להכין 'דבר תורה'! אך מחשבות לחוד ומעשים לחוד. כשחזרה מהחתונה, לא הצליחה להתרכז. עיניה נעצמו, והיא נאלצה לדחות זאת ליום שישי לרגע האחרון.


     בבוקרו של יום שישי השעה הייתה שמונה ורבע. הילדים נשלחו לבתי הספר, והרבנית ניסתה לחפש 'דבר תורה', אך ללא הצלחה. נותרו לה עוד עשר דקות, שעליה לצאת לבית הספר ובידה אין מאומה. מה יהיה עם ה'דבר תורה' השבועי,  שכבר כחמש שנים הוא יוצא ברצף?  היא הביטה על מחוגי השעון ופרצה בבכי מר, "ריבונו של עולם, הרי את 'דבר התורה' אני מכינה אך ורק לכבודך , ומי כמוך יודע, שהשבוע לא הכנתי אותו, כי הייתי כה עסוקה וטרודה, ועתה בעוד עשר דקות עליי לצאת לביה"ס ואין בידי 'דבר תורה'. לא נותר לי אלא לבקש ממך, שתשלח לי 'דבר תורה', שלא יעבור יום שישי ללא חלוקת העלון השבועי". הדמעות זלגו, והיא עצמה את עיניה בתמימות, ממתינה לפקס עם 'דבר תורה', שיגיע מהשמים.  לפתע צלצל מכשיר הפקס. היא רצה לפקס, בטוחה, שתפילתה נענתה ושלחו לה פקס משמים... ואכן מהפקס יצא נייר ובראשו כתוב "דבר תורה לפרשת השבוע", ומתחתיו סיפור, משל, ומסר נפלא מהפרשה כתוב בטוב טעם ודעת.  הרבנית קפאה מהתרגשות, מי שלח את 'דבר התורה' ברגע קריטי זה? קשה היה עליה לנגב את דמעותיה, עתה היו אלו דמעות של שמחה, והנה השעון הראה, כי עליה לצאת לביה"ס. לא נותר לה זמן להתעכב. היא העתיקה את מספר הטלפקס, שממנו נשלח הפקס, ויצאה לדרכה.




     בדרך לביה"ס התקשרה למספר הטלפקס. מהצד השני השיבה מזכירה ואמרה, שהיא מדברת מבית ספר חרדי באחד מערי הארץ. "האם שלחתם לי פקס לפני כרבע שעה?". התשובה הייתה "לא". לאחר בירור קצר הובהר הסיפור בשלמותו עם ההשגחה העליונה שבתוכו:  ביה"ס ממנו נשלח הפקס הינו בית-ספר של "שובו" השוכן בצפון הארץ. שם יש מורה שהוא אחראי לכתוב 'דבר תורה' לתלמידים לכבוד שבת קודש בדיוק כמו בביה"ס בו מלמדת הרבנית.  למורה יש אחות שהיא מנהלת 'בית יעקב' במרכז הארץ בעיר שהרבנית גרה, וגם היא מעוניינת ב'דבר תורה' שבועי ע"מ לחלקו בין תלמידותיה. מידי ערב שבת דואג המורה לשלוח את מה שכתב לאחותו, והיא מצלמת בביה"ס ומחלקת אותו לתלמידות.  מספר הטלפון של ביה"ס, שאליו נשלח הפקס שונה ממספר הטלפון של הרבנית בסיפרה אחת בלבד! המזכירה, שאמורה הייתה לשלוח את הפקס למנהלת 'בית יעקב' טעתה בסיפרה ושלחה בטעות את הפקס לרבנית, בדיוק ברגע שעצמה את עיניה הדומעות והמתינה לפקס מהשמים. מתוך הבירור עלה גם, כי המורה שדואג לשלוח את הפקס לאחותו עושה זאת כבר ארבע עשרה שנים!. " כמה מדהימה ההשגחה העליונה", חשבה לעצמה, "ארבע עשרה שנה שולחת המזכירה פקס מביה"ס 'שובו' ל'בית יעקב' במרכז הארץ, יותר משבע מאות פעמים ומעולם לא טעתה במספר. ורק היום, כשכל כך הייתי זקוקה לזה ובכיתי לבורא עולם, שיושיט לי עזרה בדחיפות, הוא דאג לטעות בסיפרה אחת בטלפון והפקס הגיע אליי. תודה לרבש"ע, ששמע לתפילתי ובקשתי התקיימה!".




כ"ה טבת ה'תשע"ט

  אומר החדושי הרי"ם זי"ע, הצעד הראשון לקראת הגאולה היה זה, שהגלות נמאסה בעיני בני ישראל ולא היו יכולים עוד לסבול את המצרים. כי כל זמן שאפשר עוד לסבול את הגלות, אין הגאולה יכולה לבוא. וזהו שאמר הכתוב: "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים" – אוציא אתכם מתוך הסבלנות שיש בכם כלפי המצרים ואמאיס בעיניכם את הגלות, עד כי לא תוכלו לשאתה עוד.


     אמר רבינו ירוחם ממיר, שאם עשינו למישהו טובה והוא רוצה להשיב לנו, אנו מסרבים בנימוס ואומרים: לא , באמת לא עשיתי לך כלום... נראה לנו שאנו עושים את פסגת החסד, אולם חסד אמיתי הוא לתת לו צ'אנס להשיב לנו. לפטור אותו מן העול של הכרת הטוב.

     דום תעמדו.  תיפול עליהם אימתה תיפול עליהם אימהותה.  להצדיע לה, לאישה. קנו לה מתנות, עטפו אותן בגלימה. "גלימה" = גַּלִי מה, גלי מה שיש בך. את כל כך כל כך גדולה אבל פשוט התרגלו אליך, התרגלו. (הרבנית ימימה מזרחי)

     "דור הולך ופוחת". במלים אחרות הזקנים של אתמול הרבה יותר חכמים מהילדים של היום.

זמן למניין (על פי 'תפארת-אבות'ים גאולה(

הוא היה עסקן בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו, אדם שחי ונשם עזרה לזולת. מבוקר ועד ערב היה מסור למלאכת השתדלנות למען אחיו, תושבי העיר רודניק שבפולין, ועשה זאת בנשיאת חן ובמאור פנים.

מצוקתו של יהודי שני נגעה לליבו, כאילו חווה זאת על בשרו. הוא לא נח ולא שקט עד שמצא פתרון לצרתו של פלוני, או הפעיל קשרים בחלונות הגבוהים בעבור פלמוני. לשם כך נע בתדירות על הציר רודניק-ורשה. שם פקד את משרדיהם של נושאי משרה בכירים, ובזכות הקסם האישי הרב שניחן בו הצליח למצוא מסילות לליבם ולהמליץ טוב על בני קהילתו.

את מלאכתו עשה באמונה, והכול ידעו כי יראת השמים שלו קודמת לחוכמתו. לא אחת היה נועץ בסוגיות מהותיות עם רבו, רבי אליעזר מדז'יקוב, שהיה בנו-בכורו של רבי נפתלי מרופשיץ. בכל הזדמנות שנקרתה לפניו היה פונה לדז'יקוב, לחלות את פני רבו ולבקש את ברכתו.

יום אחד, בעודו עומד בהכנעה מול פני רבו, הופתע למשמע השאלה היוצאת מפי הצדיק: "אמור נא לי, מה באשר לתפילה במניין? האם אתה מקפיד על כך?".

פניו של העסקן הנמרץ התעננו במבוכה. "אומר לרבי את האמת", הנמיך את קולו. "בדרך כלל מקפיד אני שלא להחמיץ תפילות בציבור, אך בשעת הדחק, כאשר עול צורכי הציבור דוחק בי, אני נאלץ לוותר על תפילה במניין"...

הצדיק הישיר את מבטו לעבר החסיד ואמר: "לעולם אל תוותר על תפילה במניין. אל לך לחשוש מהזמן שיאבד, מפני שההתעכבות לצורך תפילה במניין תניב לך הצלחה גדולה יותר בעסקנותך".

הנהן החסיד בהסכמה, ובטרם נפרד לשלום מעם רבו, ביקש הצדיק להוסיף עוד משפט באוזניו: "הקפד לא רק על תפילת שחרית במניין, אלא גם על תפילות מנחה וערבית". והוא שב וכפל את ברכתו בדבר כוחה של התפילה במניין להשביח את פועלו בזירה הציבורית.

העסקן קיים באדיקות את בקשת הצדיק. מעתה לא הרשה לעצמו להשתמט משום תפילה במניין. הדבר פגע בגמישות מהלכיו, והוא נאלץ לתאם את מועדי נסיעותיו לוורשה על-פי מועדי התפילות.

בוקר אחד, לאחר תפילת שחרית בציבור, יצא העסקן לוורשה. הוא התעתד לפקוד את משרדו של פקיד בכיר, כדי שזה יפעיל את השפעתו על אנשי האצולה הפולנית שהללו יקנו בגדים אצל חייט יהודי מסוים, וכך יתפרנס בכבוד.

אלא שמזכירו של הפקיד איכזב אותו, כשבישר לו שהפקיד יצא מלשכתו בלי להודיע מתי ישוב. "לא כדאי לך להמתין", המליץ לשתדלן המוּכר. "אתה עלול לכלות את זמנך כל היום".

בעוד המזכיר מדבר נפתחה הדלת, ואל הלשכה פסע אותו פקיד בכיר. "שלום לך!", קידם בשמחה את פני העסקן, "מזל גדול היה לך שבאת עכשיו, כי בדיוק הייתי צריך לשוב למשרדי ליטול מסמך מסוים ולצאת לדרך".

העסקן המשתאה התקשה לעכל את ההשגחה הפרטית שראה לנגד עיניו. הפקיד הזמינו להיכנס ללשכתו ואמר: "נו, אם אתה כבר כאן, הבה נשמע מה בפיך". בקצרה הציג העסקן את בקשתו בעבור ידידו החייט, והפקיד הבטיח לקדם את עניינו.

כשנפרדו הרהר העסקן בליבו, שהכול בזכות הקפדתו להתפלל במניין. אילו היה מזדרז לצאת לדרך, היה מבזבז זמן רב לריק במשרדו של הפקיד, וככל הנראה היה מאבד את סבלנותו ועוזב את לשכתו. בזכות התעכבותו לצורך התפילה במניין, בא למקום בדיוק בזמן הנכון.

משם המשיך למשימתו הבאה. כאן היה האתגר מורכב ומסובך פי כמה: מדובר בעניינו של סוחר יהודי מהעיירה רוזוואדוב, שמתחריו העלילו עליו עלילת כזב. כעת הסוחר ממתין בחרדה למשפטו.

העסקן החליט לפנות אל עורך דין מפורסם, בתקווה שהלה יסכים לקבל עליו את ייצוגו של הסוחר במשפטו. הוא נזכר שאחד מידידיו, יהודי תושב ורשה, קיים קשרים הדוקים עם אותו עורך דין. הוא מיהר לביתו, כדי לבקשו להצטרף אליו לפגישה עם עורך הדין.

רבה הייתה אכזבתו לגלות כי ידידו נעדר מן הבית לפרק זמן לא ידוע. "הוא יצא מהעיר לרגל עסקיו", בישרו לו בני המשפחה. "איננו יודעים מתי ישוב". ליבו של העסקן נחמץ. כל-כך רצה להיטיב לסוחר, אך אז התעשת והזכיר לעצמו כי מן השמים מכוונים את צעדיו.

הוא החליט לשוב לביתו ברודניק, מתוך כוונה לחזור למחרת בבוקר לוורשה. בלי שהיות יצא לדרך. באמצע הדרך הִכתה בו פתאום המחשבה: איפה יתפלל מנחה במניין?!

מבטו תר כה וכה, ואז הבחין בשלט המורה לעבר העיר ראדום. הוא הציץ בשעונו. "אספיק להתפלל במניין", חשב, והסיט את העגלה לכיוון העיר. בבואו לבית הכנסת בדיוק התארגן מניין לתפילה.

לפתע נפער פיו בתדהמה. מולו עמד אותו ידיד מוורשה שאחריו חיפש. בהתרגשות גולל באוזניו את הסיפור, והלה הבטיח להירתם לטובת הסוחר ולגייס את ידידו עורך הדין. "עכשיו אני מבין את דברי הרבי", מלמל העסקן בהתרגשות. "לא הפסדתי דבר בשל התפילה במניין – רק הרווחתי".


 


כ"ד טבת ה'תשע"ט

אי' בדרשות כתב סופר כי עם ישראל נמשל לזית, שנותן שַמְנוֹ רק לאחר כתישה וחביטה (שמו"ר ריש תצוה). וזו כוונת דוד המלך בָנֶיָך כִשְתִלֵּי זֵּיתִים סָבִיב לְשֺלְחָנֶָך, אכן, עליך 'ללחוץ' עליהם כדי שיניבו איכות מתוכם, אך לא לדחותם ולהרחיקם! חובה שתהיו קרובים! סָבִיב לְשֺלְחָנֶָך בסמוך אליך! הִנֵּה כִי כֵּן - יְבֹרְַך גָבֶר יְרֵּאה'...


    אתגר מורכב ורגיש במלאכת שמים הוא למצוא איזון מתבקש בין 'שמאל דוחה' לבין 'ימין מקרבת' שלימדו חז"ל שבהם יש לפעול בחינוך ילדים. לא ניתן להעמיד ילד ולפתחו, ללא שנדרוש ממנו. עלינו, המחנכים וההורים, להציב לילד מטרות, לעקוב אחר מילוי המשימות, להעיר ואף להוכיח. אך חובה לזכור תמיד את ו' החיבור, וימין מקרבת. ' שמאל דוחה' תפעל פעולתה כראוי בתנאי שהיא סמוכה ותכופה ל'ימין מקרבת'. אין סתירה בין שתי 'הידיים'!


     במצות 'כיבוד אב ואם' מובא (ספר החינוך מצוה ל"ג ): משרשי המצוה שראוי לאדם שיכיר ויגמול חסד למי שעשה עמו טובה ולא יהיה נבל ומתנכר וכפוי טובה, שזה מדה רעה ומאוסה בתכלית לפני אלקים ואנשים. ויתן אל לבו כי ראוי לו לעשות לאביו ולאמו כל הכבוד וכל תועלת שיוכל, כי הם הביאוהו לעולם וגם יגעו בו הרבה יגיעות בקטנותו. וכשקיבל המידה הזאת בנפשו יעלה ממנה וילמד להכיר טובת השי"ת שהוא סיבתו וסיבת כל אבותיו עד אדם הראשון, הוציאו לעולם, סיפק צרכו כל ימיו, העמידו על מתכונתו ושלימות אבריו, ונתן בו נפש דעת ושכל...ויערוך במחשבתו כמה וכמה ראוי לו להיזהר בעבודתו ית"ש.


     בספר פרדס יוסף (שמות) מביא דרוש יקר. בשעה שמשה מסתפק ביכולתו להיות מנהיג, אמר וְהֵּן לא יַאֲמִינו לִי וְֹלא יִשְמְעו בְקֹלִי. אומר לו הקב"ה מַזֶה בְיָדֶָך – כלומר, באיזה שיטה חינוכית אתה נוקט? משה משיב, וַיֹאמֶר מַטֶה – מקל! (זוכרים את הסרגל המתכתי?...) מֹרֵּהו הקב"ה הַשְלִיכֵּהוַ ארְצָה! אבל, כאשר משליכים את המטה לחלוטין - וַיְהִי לְנָחָש! לרגע נראה כי לולא אימת המקל יהיו כולם לנחשים! על כן קובע הקב"ה דרך הממוצעת, שְלַח יָדְָך וֶאחֹז בִזְנָבוֹ, אמנם צריך מטה, אך לא 'להגזים' בשימוש בעוצמתו, אחוז בו באחיזה מועטה, ודי! וַיִשְלַח יָדוֹ וַיַחֲזֶק בוֹ וַיְהִי לְמַטֶה בְכַּפוֹ. השאר את המטה ביד... מלמד שנאלץ להעניש יֵּדַע כי הוא נכשל בחינוך חיובי... שישקיע גם בעצמו...

ה"אבן עזרא" ("עושה פלא"(.

     רבנו אברהם "אבן עזרא" מגדולי פרשני התנ"ך, היה עני מרוד. לשווא ניסה להתפרנס בעמל כפיו, ההצלחה לא האירה לו פנים. במתק שפתיו הוא הטיב להביע את ביש מזלו: "אשכים לבית השר - אומרים כבר רכב. אבוא לעת ערב - אומרים כבר שכב. או יעלה מרכב, או יעלה משכב. אתה לאיש עני - נולד בלי כוכב... לו אהיה סוחר בתכריכין -  לא יגוועון אישים כל ימי". למרות חכמתו האדירה וגאונותו העצומה בכל מקצועות התורה, לא הצליח להתקבל לרבנות בשום קהילה, ולו הנדחת ביותר. הופעתו החיצונית הדלה הרחיקה ממנו את התפקיד.

     עקב עניותו הרבה היה סובב בין הערים והעיירות ומלמד תלמידים, ומהפרוטות הזעומות אשר הרוויח היה מפרנס את בני ביתו. יום אחד הגיע לעיר גדולה, ושמע כי רב העיר נפטר לפני כשנה, ועדין לא נמצא לו יורש ראוי. שאל הרב את בני המקום: " ומהו שאהיה לכם לרב?" - "ומדוע שנבחר בך?"- שאלו בתשובה. -"אני הוא רבי אברהם "אבן עזרא". תשובתו נתקלה בבוז ובחמה שפוכה: "הכיצד אינך מתבייש לשאת את שם הרב הנודע?! והלא הנך עני ודל ולא יתכן כי אתה הוא הרב הגדול והמפורסם!".

     פתרון עלה במוחו החריף: בעודו הולך בין הערים, ראה רבנו למולו אדם בעל בשר ועבדקן, מראה הדור לו. כשתהה על קנקנו מצא לפניו כלי ריק, עם הארץ. הוא שאל למשלח ידו והלה - ששמו היה סעיד - ונענה כי הוא מחזר על הפתחים. "הבה נלך יחדו לעיר הסמוכה, שם אציג אותך כרב מובהק ודיין מוסמך, הם יקבלו אותך בזרועות פתוחות, הן מראה נכבד והדור לך. וכך תוכל להרוויח שכר מכבד ונאה פי כמה ממה שהנך מקבל בצדקה ונדבה" - הציע לו רבנו. "לא מצאת על מי ללעג?! הן עם הארץ ובור אנכי, ואיני יודע ולו הלכה אחת , וכיצד זה אתמנה לדיין?!" - דחה סעיד את הצעתו. השיב לו רבנו: "לפיכך אטול אני חצי ממשכורתך. כל שאלה שתשאל - אני אומר לך את אשר תשיב. וכאשר יזמינוך לשאת דרשה, נמצא אמתלא כלשהי, ואני אשא דברים בשמך, כביכול. סעיד התרצה, ויחדו פסעו לעיר הקרובה.

     בהגיעם אליה פנה "המשרת" לאנשי הקהל ובפיו הצעה: " רב זה הוא רבי אברהם אבן עזרא", אמר רבנו, כשהוא מצביע לעבר סעיד: "הוא מוזמן לכהן כרב באחת הערים המרוחקות, אך אם תפנו אליו, יתכן שיאות לשמש כרב בקהילתכם. קשתה עליו הדרך והוא לא יכול להגיע לעיר הרחוקה". כששמעו האנשים כי רב כה גדול נמצא במחיצתם, נאותו לקבלו בשמחה. כה הדור ומכבד הוא נראה,  לבטח זהו הרב הגאון המפרסם לשם ולתהילה. הם פנו אליו ובקשו שיסכים לכהן כרבם. אך המשרת דחה אותם בטענה שהרב עייף, ועליהם לסכם עמו את תנאי הרבנות. ואכן כך עשו, משכורת נכבדה הציעו לו, בתוספת אכסניה מכובדת כיאה לרב חשוב בישראל. כך התנהלו החיים על מי מנוחות. כל שאלה שנשאל סעיד מהר להציעה לפני רבנו, והוא השיבה כהלכה הצרופה מדורי דורות. את הדרשות נשא רבנו בטענה ש"הרב" עייף או שאינו חש בטוב , ונשאו אנשי הקהל קל וחמר: אם משרתו כה חריף הוא, לבטח הרב עצמו גדול שבעתים.

     יום אחד הוצרך רבי אברהם לצאת לעיר הסמוכה למספר ימים. כשבא אל סעיד וסיפר לו על כך, נבהל הלה: "מה אעשה בלעדיך, בהמה בצורת אדם אנכי, הן לא אדע לענות על שאלה קטנה כגדולה?!" רבנו הרגיעו: "השאלות השכיחות הנן שלש במספר: שאלה א. אם מתעורר ספק טריפה בריאה של בהמה שנשחטה, יש להכניסה לכלי מלא מים ומנפחים את הריאה. באם נכנסו מים לריאה, הרי היא טריפה, ואם לאו - כשרה. שאלה ב. אם חלילה נופלות תפלין מידו של המתפלל, מה עליו לעשות? אתה תענה בפנים חמורות: מפיל התפילין יתענה יום אחד ויתכפר עוונו. שאלה ג. היא שאלה של שלום בית, באם יבואו אליך בעל ואשה שיש להם ריב ומצה. עליך לרשום את טענותיהם ואני כבר אטפל בזה כשאשוב".  רבנו הלך לדרכו, ולא עברה שעה אחת, ועל דלתו של "הרב" התדפקו הקצב והשוחט ובידם הריאה, ספק נפל בכשרותה. "עליכם לצום יום אחד"- השיב סעיד. עוד אלו יוצאים, ובא אדם שנפלו תפיליו. "ארשום את בעייתך ותשוב אלי בעוד מספר ימים". - ענה סעיד לשואל. לאחר מספר שעות מגיע זוג לביתו של "הרב" וצעקותיהם מגיעות עד לב השמים, זה צועק, וזו צווחת כנגדו. "רבי" - אומר הבעל - "או שתשכין שלום בינינו, או שאתן לה גט פטורין תכף ומיד!". "אין צורך לכעוס" - השיב "הרב" - יש להניח את הבעל בכלי מלא מים, לנפח לתוכו אויר, ולראות באם מבצבצים מים מתוכו...". העיר סערה וגעשה לשמע התשובות התמוהות. הגדילה האשה העלובה כשהכניסה את בעלה למים וכמעט שחנקתו למות... כעסו הרקיע שחקים. בקשו האנשים להיכנס לבית הרב, אך הלה הבין שטעה,  ולפיכך סגר את עצמו בביתו, עד שישוב רבנו ויחלצו מהמיצר.


     כשהגיע רבינו, נקהלו עליו הכל "הלזה קראת רב?!  הוא הורה לנו תשובות הלכתיות משונות. אנו חוששים שמא אתה הרב והוא משרתך...". צחק רבי אברהם צחוק גדול ואמר לאנשי העיר: "צדקתם, אכן רציתי להעמיד אתכם על מקומכם. כשבאתי אליכם והצעתי לכם לכהן כרב-  דחיתם אותי בבוז, יען כי בטני מצומקת ובגדי בלים. נתתי לכם אפוא רב אשר 'כרס לפניו תהלך', ומלבושיו נאים ומתוקנים. גם זקנו יורד על פי מידותיו, וראיתם ונוכחתם לראות כי בטן וזקן אינן אפילו חצי רבנן". אנשי הקהילה למדו את הלקח ועל אתר מינו את רבינו לרב ולדיין עליהם, וכך זכה בשלהי ימיו להגיע למנוחה ולנחלה .







 אין שום דבר מובן מאילו, ולא, ''מגיע'' לו מאומה, וכל מה שהוא מקבל הוא חסד וטובה. זוהי העבודה של הכרת הטובה, ואין בזה הבדל בין הטובות שאנו מקבלים מאת ה' לבין הטובות שאנו מקבלים מבני אדם.


     אמרו רבותינו: "במידה שאדם מודד – בה מודדין לו". אדם שתמיד מחפש לעזור לאחרים – הקב"ה תמיד עוזר לו! אדם שמתאכזר לאחרים – גם אליו מתאכזרים!. 


     הסיבה שיש אנשים שמחוץ לביתם/ סביבתם, מתנהגים אחר היא כי רק כשמרגישים בבית אפשר להתנהג טבעי.


     "יש גם היום, כל עלון שמוציא לאור, כל אדם היום יכול לכתוב, כל אחד שיש לו את העת בת' ואת העט בט' כותב הגיגים וקוראים את זה בשקיקה, איך אמר הפוניבז'ר רב, כתוב בתוספתא 'עשרה מיני רעב וכו' והרעב האחרון הוא לא רעב ללחם כי אם לשמוע את דברי ה'', נו הרי זה טוב?? אלא בן אדם רעב מקבל כל אוכל, טעים לא טעים, כל אחד אומר וכל אחד כותב, וקונים כל דבר, אני לא מדבר על זה שיש הרבה עמי ארצות שכותבים שטויות, גם תלמידי חכמים שקוראים אותם". (המשגיח הגה"צ רבי חזקיהו מישקובסקי, משגיח ישיבת 'ארחות תורה' בבני ברק, )

מה' יצא הדבר לא נוכל דבר אליך רע או טוב (כד', נ') (מתוק מדבש, הרב ברוך בוקרה שליט"א, עלון 180)

 

     מעשה ביהודי עשיר גדול שחי בתקופת ה'חתם סופר' זיע"א ולו בת יחידה שהגיעה לפרקה. ובהיות שהיא הייתה צדיקה, בעלת מידות טובות ומוכשרת מאוד, רצה אביה בכל מאודו למצוא עבורה זיווג הגון.

     הוא ניגש למרן ה'חתם סופר', תיאר את מידות טובות וכל מחסורו של החתן יהיה עליו כדי שיוכל לשבת ולעסוק בתורה בלי שום דאגת פרנסה.  הרב השיב לו כי הוא יעיין ויבדוק בדבר 'חזור לבית המלון בו הנך שוהה וכאשר אמצא את הבחור הנבחר והראוי ביותר אשלח אותו אליך עם מכתב חתום וסגור ואתה תוכל לדבר עמו ולתהות על קנקנו...'

     האורח העשיר שב לבית המלון והרב ניגש לבית המדרש,  עקב במבטו אחר הבחורים ואז שלח לקרא אליו את הבחור נתן פייטל שיבוא אלו לחדרו.  בהגיע הבחור אמר לו הרב: 'יקירי, יש לי בקשה ממך,  אנא ממך הואל נא לקחת מכתב סגור זה ולהביאו אל העשיר פלוני השוהה בבית המלון בעיר, בנוסף לכך הואל נא להמתין עד אשר יסיים העשיר את קריאת המכתב כי אולי הוא ירצה להשיבני דבר על ידך.

     הרב כתב בצנעה מכתב בזו הלשון: 'הבחור המביא אתו מכתב זה הוא התלמיד המובחר של ישיבתנו והוא ראוי להיות חתן עבור בתו המושלמת' , הבחור לקח את המכתב הסגור על מנת לקיים את השליחות, אך היות והוא היה באמצע סדר הלימוד הוא החליט לסיים את הסדר וללכת לאחר מכן.  בסיום הסדר חש הבחור נתן פייטל חולשה מסוימת,  הוא נמלך בדעתו ופנה לחברו הטוב אשר אנשיל שיואיל להחליף אותו בשליחות ולמסור את המכתב לעשיר ולא לשכוח להמתין במקום לתשובת העשיר.

     הבחור אשר אנשיל יצא בשמחה לשליחות, הוא הגיע אל העשיר ומסר לו את המכתב. כאשר סיים העשיר לקרוא את המכתב הוא הביט בבחור והחל להיכנס עמו בדברים, לאחר מכן הם ישבו ודיברו בלימוד ולאחר שעה ארוכה פטרו לשלום. לא לפני שהכין מכתב תשובה לרב ובו הוא כתב כך: 'היות והבחור מצא מאוד חן בעיניי אני מעוניין לסגור את העניין עם משפחת הבחור בכי טוב.

     כעבור זמן קצר הגיע העשיר שוב אל ה'חתם סופר' וביקש להזמין את כל הצדדים אל הרב ולסגור אירוסין . כאשר שמע הרב את שם הבחור הוא תמה מאוד כי הרי הוא ביקש לשלוח את הבחור נתן פייטל... לאחר בירור קצר הבין הרב את דבר המעשה ואמר 'מה' יצא הדבר שיהיה השידוך במזל טוב...'


 







אמרו בגמ' (ברכות נה.): ג' דברין מקצרין ימיו ושנותיו של אדם , ואחד מהם המנהיג עצמו ברבנות. ולמדו זאת מיוסף, שנפטר לפני שאר אחיו, אף כי היה צעיר כמעט מכולם, וזאת מפני שהנהיג עצמו ברבנות - בשררה ושלטון.  




    אנו אומרים בתפילת שמונה עשרה: א-לוקי אברהם א-לוקי יצחק וא-לוקי יעקב - להגיד שלכל אחד הייתה השגחה מיוחדת בפני עצמו. ישנם אנשים ששואלים אותם אם הם שומרי תורה ומצוות? הם משיבים: אתה יודע מי היה סבא שלי?!... הוא היה רב גדול... האנשים הללו חושבים שיש להם זכות אבות, אבל האמת הבן מזכה האבא, ולא האבא מזכה הבן...




    אנשים גדולים חיים בגדלות, רואים בכל ענין גדלות ורוממות.  משיגים הם גדלות מכל הדברים, אפילו הקטנטנים. ממשחק של פו- פו לילדים קטנים זוכים הם לרום המעלה! ואילו אנשים פשוטים הינם דורסים ברגליהם על כל מעלה נכונה, הכל בעיניהם דברים קטנים וכמוהם יהיו עושיהם. (אדמו"ר רבי ירוחם ממיר- "דעת תורה" שמות(


     "התכונה החשובה ביותר להצלחה היא תכנון נאות. אם תקבע מועד לביצוע משימותך החשובות, תוכל לבצע גם את המשימות הזוטות. אם תנהג להיפך, תשאר עם הזוטות בלבד..."


אשר יצר את האדם (הרב ד"ר מנחם ברייר שליט"א)


     "היה זה לפני מספר שנים", מספר הרב ד"ר מנחם חיים ברייר, סגן המנהל הרפואי של בית החולים מעייני הישועה. "אושפז אצלנו יהודי מבוגר, שהיה במצב של הידרדרות מערכות. התברר שהגורם לכל הבעיות הוא חוסר תפקוד בכליות. כמות הנוזלים שהפריש גופו הוכיחה שהכליות ממשיכות להדרדר, והרופאים כבר אמרו נואש לחייו. " אני לא הייתי מעורב מלכתחילה במקרה שלו, אך במהלך סיור שוטף שעשיתי בבית החולים, תוך התעניינות על מצבם של המאושפזים כמו גם בירור לגבי מאושפזים חדשים, נחשפתי למקרה הזה. היה זה בדיוק אחרי שמכונת ההנשמה שהייתה מחוברת אליו הפסיקה לעבוד, היה צורך לנקות אותה ולאחר מכן לחבר אותה מחדש, אבל הרופאים החליטו שאם כבר מנתקים אותו מהמכשיר, והוא מצליח לנשום מעט בכוחות עצמו, אולי זאת הזדמנות טובה לנסות לגמול אותו מהמכשיר. " הוריתי לרופא המטפל להמשיך עם התוכנית, אבל דרשתי שיעשו בדיקות שוטפות לבדיקת רמת החמצן בדם שלו : 'אם יש ירידה, ואפילו קלה, ברמת החמצן , מחברים אותו באופן מיידי למכונה', אמרתי להם. "


     בבית חולים אחר, חולה כזה כבר לא היה מחובר מחדש למכונה, משום שהוא היה בהידרדרות מוחלטת, ומבחינה רפואית לא היה לו שום סיכוי לחיות. אבל אני, יש לי הנחיה מאוד ברורה מהגר"נ קרליץ, שהורה לי במקרים קודמים לעשות פעולות מצילות חיים, גם אם מדובר רק בהצלה שתשפיע לשעות אחדות ואפילו לדקות בודדות בלבד, כשכבר כלו כל הקיצין ולחולה אין שום סיכוי לחיות עוד. "ואכן, רמת החמצן בדם ירדה, והחולה חובר מחדש למכשיר ההנשמה. היה זה בערב שבת, ואני המשכתי לעקוב אחר מצבו. בתחילת השבוע שלאחר מכן התחלתי ליצור קשר עם נפרולוגים מומחים, אז עוד לא הייתה מחלקת דיאליזה אצלנו במעייני הישועה, ונועצתי במיטב הרופאים מבתי חולים אחרים.  אמרו לי שאין טעם להכניס את החולה לדיאליזה, כי לחץ הדם שלו נמוך מאוד והדיאליזה עלולה לגרום למותו. לא נותר לנו אלא לקוות שהכליות שלו יתאוששו מעצמן. אבל זה לא קרה, הן המשיכו להידרדר עד שהגיעו בסוף השבוע למצב של כמעט אפס פעילות. "


     בערבו של יום חמישי, אחרי שבוע שבו אני מלווה את הסיפור, החלטתי ליצור קשר עם המשפחה. יש לי נוהג קבוע, לפיו אני פועל על פי הוראתו של הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א, שאמר לי ולרופאים אחרים בבית החולים: 'אם אתם רואים שלחולה אין שום סיכוי מבחינה רפואית, תעדכנו את המשפחה ותציעו לה לעשות פעולות לא רפואיות, להתפלל,  לקבל קבלות טובות וכדו', כי זאת הרפואה הטובה ביותר'.


"     דיברתי עם בנו של החולה. הוא שמע את הדברים, והבין שלאביו אין עוד שום סיכוי מבחינה רפואית. אמרתי לו: 'אני לא מכיר אותך, איני יודע אם אתה יהודי מאמין או לא, אבל אני מציע לך להתחיל לנקוט בפעולות, לקרוע שערי שמים, אולי יחוס אולי ירחם'. התברר שהבן היה אחד ממנהליו של ארגון קירוב הרחוקים , בשליחותו של האדמו"ר מבעלזא. הוא שמע את הדברים, הודה לי ואמר שהוא באמת ינסה לפעול כעצתי. "


     למחרת, שעות אחדות לפני שבת, הוא מתקשר אלי לשמוע אם יש שינוי, נאלצתי לאכזב אותו ולהשיב לו שאין שום שינוי. במהלך השבת שמתי לב שההדרדרות נעצרת. כעבור זמן מה מתחילה התאוששות קלה,  במוצאי שבת מגמת ההתאוששות נמשכת.  הטלפון מצלצל והבן על הקו: ' מה שלום אבא? יש התאוששות?', אני שמח להשיב לו בחיוב. 'עשית משהו??' אני שואל אותו, 'יש לך הסבר להתאוששות הבלתי צפויה הזו, שאף אחד מהרופאים לא חלם עליה?' " מסתבר שכן. הוא עשה משהו.


     'ביום שישי שוחחתי עם הרבי מבעלזא', סיפר לי היהודי, 'הוא שמע שמדובר בבעיה חמורה בתפקוד הכליות, ואמר לי שיש אולי דרך אחת להציל את אבא. לאסוף קבוצה של אנשים שעד עכשיו לא נהגו לברך ברכת 'אשר יצר' בצאתם מהשירותים, ולגרום להם לקבל על עצמם להקפיד על הברכה הזו לרפואתו של אבא. " לשמחתי, אני מנהל ארגון קירוב רחוקים.  באותה שבת הייתה לנו קבוצה של נערות שמתעניינות ביהדות, ובאות לשבת בירושלים במסגרת הפעילות שלנו. לקחתי אותן לכותל המערבי שעה לפני שבת, ושם,  על יד שריד בית מקדשנו, סיפרתי להן את הסיפור של אבא, הסברתי להן על החשיבות הגדולה של ברכת 'אשר יצר ', וביקשתי מהן שיקבלו על עצמן לומר את הברכה הזאת בכל פעם, לרפואתו של אבי.  הן מאוד התרגשו, וקיבלו על עצמן פה אחד לקיים את הקבלה הזאת...' "


     הבן סיים את סיפורו, ואני כבר ידעתי שיש לנו כאן נס רפואי יוצא דופן. עד סופו של אותו שבוע, השתפר תפקוד הכליות באופן חסר תקדים. הכליות תפקדו בצורה יוצאת מן הכלל, והאב שב לאיתנו הראשון. "


     באותה תקופה הייתי אצל הגר"נ קרליץ שליט"א, וסיפרתי לו את הסיפור הזה. ר' ניסים האזין ברוב קשב, ופרץ בבכי מטלטל מרוב התרגשות. הוא דחק בי לספר את הסיפור הזה לגדולי ישראל כדי לפרסם את הנס, וכדי שהציבור ישמע על כך וידע כמה חשובה היא ברכת 'אשר יצר  '. "לאחר זמן מה סיפרתי את הסיפור הזה גם למרן הגראי"ל שטיינמן זצוק"ל, ונכדו סיפר לי מאוחר יותר שהסבא הגדול כל כך התרגש מהסיפור הזה,  עד שבאותה תקופה כל אדם חשוב שבא לבקר אותו, זכה לשמוע ממנו את הסיפור הזה. " אבל כאן לא מסתיים הסיפור... "


     אחרי תקופה שוחחתי עם הבן של אותו יהודי, והוא סיפר לי את ההמשך: תקופה ארוכה לאחר אותו סיפור הוא השתתף באחד מערבי הפעילות של הארגון , והנשים שהשתתפו באירוע עלו לבמה, וסיפרו את הסיפור שלהן, למה הן החליטו לחזור בתשובה. עלתה שם אחת מאותן בנות שהיו אתו בכותל המערבי באותו ערב שבת, וסיפרה את הסיפור הבא. "




     לאחר שקיבלה על עצמה את ברכת 'אשר יצר' היא נעצרה, ולא המשיכה עוד להתקרב ליהדות. הצעד הזה של חזרה בתשובה כבר לא נראה לה כל כך קוסם כמו שהיה קודם לכן, והיא המשיכה באורח החיים הקודם שלה. חודשים אחדים לאחר מכן, היא יצאה בליל שבת למסיבה כלשהי,  כמובן תוך חילול שבת חמור ועוד עבירות שונות ומשונות. במהלך המסיבה היא יצאה לשירותים, ולאחר מכן נטלה ידיים וברכה ברכת 'אשר יצר' – זו הייתה המצווה היחידה שהיא הקפידה לקיים. "בעודה מברכת, הכתה בה לפתע ההכרה שהיא מתנהגת בצורה לא נורמלית. היא נמצאת כאן, מחללת שבת, עושה מעשים שהתורה אוסרת עליהם באזהרות חמורות,  ובמקביל מברכת ברכת 'אשר יצר'? איך זה מסתדר ביחד?? " היא החליטה שזו צביעות, ושהיא לא יכולה עוד להחזיק במקל משני קצותיו.  עליה להחליט אם לפנות לשמאל או לימין . "והיא החליטה – ימין. היא יצאה משם ומאותו הרגע הוסיפה להתחזק עד ששבה בתשובה שלימה, והחלה לנהל אורח חיים דתי מובהק.










 באו אל הגאון רבי ישראל סלנטר זצ"ל והתלוננו בפניו על השוחט, כביכול אינו משחיז את הסכין כדבעי, וביקשו להחליפו בשוחט אחר שדעתו של רבי ישראל לא הייתה נוחה הימנו.  אמר להם רבי ישראל, "מוטב שוחט שהוא 99% ירא שמים ו – 1% שוחט, מאחר שהוא 99% שוחט אולם רק 1% ירא שמים... ("פרדס יוסף", ויקרא)


    בעבר היה מקובל בקהילות ישראל שאותו אדם שימש הן כחזן והן כשוחט. בעל ה"פרדס יוסף" (ויקרא ח/ כג) המליץ על בעלי תפקידים אלו את הפסוק (תהלים קמט/ו) "רוממות קל בגרונם וחרב פיפיות בידם". 


     בשם ה'בעל שם טוב' אומרים, כי נרמז כאן שאת הקץ אי אפשר לגלות, וזאת משום - "את אשר יקרא אתכם באחרית הימים - "יקרא" - מלשון מקרה, אין משיח בא אלא מתוך היסח הדעת! נשאלת השאלה: מדוע, אפוא, יש חיוב לחכות לו בכל יום שיבוא? התשובה: לחכות - צריך! בכל יום! אבל במציאות, הוא יבוא בהיסח הדעת.

    וירא מנוחה כי טוב... ויט שכמו לסבול. מי שרוצה שיהיו לו חיים של מנוחה, שיקבל על עצמו לסבול, שלא יקפיד ויוותר לכולם.

המנכ"ל חשף את סודו (שיחת השבוע, גליון 1660)

שעת בוקר בבית כנסת יוקרתי בלוס-אנג'לס. בתום התפילה ניגש הצעיר הירושלמי אל אחד המתפללים, שנודע כאדם אמיד. הצעיר הושיט לו את ידו לשלום, והאיש קם וחיבקו בחום. מעודד מקבלת הפנים החמה אמר הצעיר כי הוא בא לצורך גיוס משאבים למפעלי החסד בארץ ישראל. "בשעה אחת בצהריים מתקיימת אצלי במשרד תפילת מנחה", השיב האיש והוציא מכיס חליפתו המהודרת כרטיס ביקור. "בוא".

בשעה היעודה בא הצעיר לבניין המשרדים המפואר. כשנכנס ללשכתו של המנכ"ל, ראה עשרות פקידים מתרוצצים ככוורת הומה. האיש חיבקו שוב בחום. הפעם שאל הצעיר: "האם אתה מכיר אותי?". האיש השפיל מעט את מבטו. "הייתי בא לאכול אצלך בבית התבשיל", השיב בלחש והותיר את האברך פעור פה. "אתה כל הזמן עודדת אותי ויעצת לי לצאת לעסקים. בסוף קפצתי למים, והנה אתה רואה, ברוך השם"...

אלף על כל מנה

הצעיר הצטמרר. בעוד העובדים היהודים החלו להתארגן למניין, אמר לו המנכ"ל שהוא מעוניין לתרום "על כל מנת מרק שקיבלתי – אלף דולר", ורשם המחמאה על סכום נכבד.

הצעיר הירושלמי דאז הוא הרב ישראל כהן (65), חסיד באיין, תושב רמת שלמה בירושלים. הוא מנהל זה עשרות שנים את רשת בתי התמחוי 'אשל', של ארגון החסד הוותיק 'כולל חב"ד'. "בירושלים פועלים כארבעה בתי תמחוי, מתוך עשרים ושניים הפזורים ברחבי הארץ", הוא מספר.

בית של חסד

הוא נולד להורים יוצאי העיר העתיקה. "גדלתי בבית של חסד. יהודים שבורים ורצוצים היו באים לביתנו", הוא מספר. "לפני קרוב לארבעים שנה חיפשו ב'כולל חב"ד' מנהל לבית התמחוי במאה שערים, וקיבלתי עליי את התפקיד. מאז אני שם. במשך השנים נוספו עוד שלושה בתי תמחוי בעיר: מול הכותל המערבי, סמוך לשוק מחנה יהודה ובעת האחרונה במרכז פינגר החדש, זאת במקביל לצמיחת בתי התמחוי ברחבי הארץ. בשעתו הגשנו בין עשרים לשלושים מנות ביום, וכיום מדובר בכאלף מנות ביום".

סדר יומו מוקדש לניהול המשק. אם אתם רואים בעיני רוחכם מקום עזוב ומדכא, תופתעו לשמוע שכיום הדברים נראים אחרת: "אנחנו מכבדים את הבאים בשערי בית התמחוי ומתנהלים כמו במסעדה. המקום נקי ומסודר, יש תפריט עשיר, הגשה מכובדת. במהלך השבוע אנחנו מגישים מנות עיקריות של דגים ובשרים במבחר מגוּון, לצד תוספות, אורז, תפוחי אדמה, ירק מבושל, פשטידות, מאפים וכדומה".

פתוח בשבת

לדבריו, נזקקים רבים אינם צריכים כלל לבוא לבית התמחוי: "אנחנו מביאים את הארוחה הביתה, למי שמתביישים לבוא או לרתוקים לביתם". עוד הוא מציין את הדגש על הניקיון: "פקחי משרד הבריאות שהיו אצלנו בעת האחרונה אמרו שהלוואי שבמסעדות היו הסטנדרטים שלנו".

בתי התמחוי בשכונת מאה שערים ובכותל המערבי פועלים גם בשבתות. "יש קרוב למאה איש שבאים בשבת; האם יש לנו אפשרות לסגור?! זה עונג שבת שלהם, ואנחנו חייבים לדאוג להם", הוא אומר.

 

 


 




    בחיי אדם )שבת כלל ח לו( כתב "אשרי מי שמקיים סעודה רביעית בפת".


     בלקט מאוצר החסידות )ע' 77 ) כתב: שלושה דברים מזכירים לאדם לחזור בתשובה בסוף ימיו, העיניים השיניים והזקן.  העיניים כהות השיניים נושרות והזקן מלבין. כיום אין פלא מדוע לא חוזרים בתשובה, כאשר העיניים כהות מרכיבים משקפיים,  כאשר השיניים נושרות - שמים שיניים תותבות, וזקן אין מגדלים כלל, והיאך יזכור לחזור בתשובה.


    בסעודת "מלוה מלכה" יש יותר זמירות מכל סעודות שבת, הטעם:  משום שג' סעודות הם כנגד אברהם יצחק ויעקב ומלוה מלכה כנגד דוד המלך שהיה נעים זמירות ישראל (ספר צמח דוד להרה"ק ר' דוד מדינוב זי"ע(.


     גם אם יש חילוקי דעות, ברגע שכולם יודעים שעובדים לא-ל אחד, לא חייב להיות מחלוקת, אלא איש על מחנהו ואיש על דגלו.

מארח מסתורי (על-פי 'נפלאות הרבי')

קור מקפיא קידם את פניו. הרוח צלפה על פניו, אך הוא הידק את צעיפו, והחל לבוסס בשלג. הוא התקדם לאיטו, בצעדים זהירים, בדרך המושלגת המובילה לעיר לובלין.

שליחות בהולה הוטלה עליו. באחד הכפרים הסמוכים ללובלין התענתה אישה מקשה לילד בייסורים קשים. בני משפחתה הדואגים פנו אל בחור צעיר, שילמו לו סכום נאה, ושלחוהו ללובלין כדי להעביר 'פדיון נפש' אל ה'חוזה' מלובלין, שיעתיר רחמים עליה.

השליח נשא את מבטו אל האופק, לעבר העיר השרויה באפילת הלילה. שעות של צעידה איטית עברו עליו. הוא כבר עשה דרך של כמה קילומטרים, אך נראה היה כי איתני הטבע עשו יד אחת למנוע ממנו להגיע אל מחוז חפצו. הסופה השתוללה במלוא עוזה. רוחות נשבו בעוצמה, והקור חדר דרך הפרווה שלבש. בנשימות מאומצות הוסיף להיאבק במזג האוויר.

כשהגיע לעיר לא התפלא לגלות שאין נפש חיה ברחובותיה. הבתים היו חשוכים ודוממים, וחלונותיהם מוגפים היטב. אפילו בעלי החיים הצטנפו במקומות מסתור שיגנו עליהם מפני הסופה.

הביט הבחור אנה ואנה בחוסר אונים, תוהה לאן ישים פעמיו. הוא החל לשרך את דרכו ברחובות העיר, ופתאום הבחין בנצנוץ אור בוקע מאחד הבתים. תקווה התעוררה בליבו. הוא אזר כוח והתקדם במשנה מרץ לעבר היעד. רבה הייתה שמחתו כשגילה מזוזה בפתח הדלת. הוא הקיש על הדלת ביד עטויה בכפפה, והאזין בדריכות לצעדים הקרבים ובאים.

פנים הדורות הופיעו מולו. רווח לו. זה יהודי מאחיו! עיניו של בעל הבית סקרו את דמותו של ההלך, והוא מיהר לקדמו בברכת 'שלום עליכם' ולהכניסו אל הבית. גל של חום ונעימות היכה על פניו של הבחור. הוא עמד על מקומו רועד מקור, ובעל הבית מיהר לשרתו. סייע לו לפשוט את מעילו הספוג מים, הוביל אותו לעבר האח הבוערת והגיש לו משקה חם, להשיב את נפשו.

אט-אט החל גוון אדמומי נמסך בפניו של הבחור ורוחו שבה אליו. המארח טרח לשרת את האורח, שנראה רעב ועייף מאוד. הוא הגיש לפניו מרק מהביל, והמתין עד שיסיים את ארוחתו. הבעת תודה עלתה על פני האורח. "הצלת אותי", אמר למארחו, "אך כעת עליי למהר לעשות את שליחותי".

ארשת תמיהה עלתה על פני המארח. "לאן פניך מועדות בשעה זו?", שאל, והחווה בידו לעבר החלון.

"לבית הרבי, ה'חוזה'", השיב הבחור בתשישות, והסביר: "באתי מכפר סמוך לבקש את ברכתו למען יולדת שמתקשה ללדת. אלא שאיני יודע היכן ביתו, ואם יהיה מי שיפתח לי את הדלת בשעה כזו".

"שמע נא לעצתי", הגיב המארח, "הישאר כאן לישון ומחר עם שחר המשך בשליחותך". ואז הוסיף בהתעניינות אגבית: "מה שם האישה היולדת ושם אימהּ?".

הבחור הושיט את ידו אל כיס מעילו והוציא ממנו פתק מקומט. זה ה'קוויטל' (פתק הבקשה) שבעבורו עשה את כל הדרך המייגעת עד לובלין. הוא הניח את הפתק לפני המארח. "נו", הגיב הלה, "לך לישון, ומחר בבוקר נביא לרבי את הפתק". שלווה נמסכה באיבריו של השליח כשהשתטח על המיטה שהציע לו בעל הבית, ובתוך רגע שקע בתרדמה עמוקה.

כשפקח את עיניו קרני שמש נעימות הסתננו מבעד לחלון. הוא ניעור בבהלה, לנוכח השעה המאוחרת. בזריזות נטל את ידיו, והתכונן לצאת לעבר ביתו של הרבי. אלא שמארחו מאיר הפנים המתין לו. "מה אתה ממהר?", קרא לעברו, "גש להתפלל בבית הכנסת, אכול פת שחרית, ואני אשלח מי מבני ביתי עם הפתק אל ביתו של הרבי".

הבחור נשא מבט אסיר תודה לעבר מארחו טוב הלב. לא דיי שפתח לפניו את ביתו באמצע הלילה הסוער ואירחו כיד המלך, עתה הוא גם מציע לו למלא בעבורו את שליחותו. ואכן, כשחזר האורח מבית הכנסת עדכן אותו בעל הבית כי הרבי קיבל את הבקשה, ומסר שהשליח יכול לחזור בשלום לביתו, מפני שהיולדת כבר נפקדה בשעה טובה וילדה בן זכר למזל טוב עוד בלילה.

מבע של הקלה עלה על פני   הבחור. "אין ספק", הרהר בקול, "שאם הרבי אמר את דברו, ודאי הוא צופה ברוח קודשו את המתרחש בכפר שלנו". הוא נפרד לשלום ממארחו החביב, ויצא בדרכו חזרה. בשובו לכפר נודע לו שאכן בלילה התהפך המצב לטובה, והיולדת ילדה את בנה.

הבחור סיפר את קורותיו לבני כפרו, והשמועה התגלגלה ללובלין. התחילו התושבים לברר את זהותו של אותו מארח חביב, והתברר להם כי המארח שפתח את ביתו לפני הבחור וטרח לספק לו את כל צרכיו לא היה אלא ה'חוזה' מלובלין בכבודו ובעצמו.

ולבני ביתו, שתהו לפשר יציאתו של הצדיק מגדרו לטפל בעצמו בבחור הצעיר, הסביר ה'חוזה': "מן השמים זימנו לי אורח, שגם אני אזכה לקיים את מצוות הכנסת אורחים כראוי".


 


אומרים בעלי המוסר שאפשר ללמוד ארבעה דברים מהאופניים [לא חשמליות כמו שמצוי היום"] א. מי שנוהג ברכב יושב במנוחה ורק לוחץ על דוושת הגז והרכב נוסע, אבל מי שיושב באופניים אם הוא עובד הוא נוסע, אם הוא לא עובד הוא לא נוסע.  גם בעבודת השם, אם עובדים עולים, ואם לא עובדים לא עולים. ב. באופניים לא רק שאם לא עובדים לא ממשיכים, אלא אם יושבים על האופניים בלי לעבוד נופלים, אין מצב לשמור על שיווי משקל בלי שהאופניים נוסעות. גם ביראת שמים, אם לא עובדים, לא רק שלא ממשיכים אלא נופלים. ג. באופניים, אחרי עצירה צריך להתאמץ יותר כדי להתחיל בנסיעה מנסיעה רצופה ללא הפסקה. גם בעבודת בשם, אם כל הזמן עולים ומתעלים העליה יותר קלה, אבל אם עוצרים באמצע, להתחיל מחדש צריך יותר להתאמץ. ד. באופניים אם אדם נוסע ופתאום הוא מרגיש שהאופניים נוסעים לבד, בלי שהוא מתאמץ כלל, זה סימן שהוא בירידה, כי בירידה הגלגלים מסתובבים לבד ללא צורך בהנעת הפדלים. אותו דבר בעבודת השם, אם אדם מרגיש שהכל הולך בקלות, סימן שהוא בירידה. בעבודת השם אין דבר כזה ללא מאמץ, כמו שאומרת הגמרא במגילה [ו':] אם יאמר לך אדם יגעתי ולא מצאתי אל תאמן לא יגעתי ומצאתי אל תאמן יגעתי ומצאתי תאמן הני מילי בדברי תורה וכו'. על תורה צריך לעבוד, להתאמץ ולהשקיע, זה לא ירושה כמו כהונה לויה ומלכות.


     אמר האלשיך הקדוש, שלשה פסוקים מצויים בתנ"ך והם בני שבע אותיות , והאמצעית שבהן היא תיבת "והוא". א'. בתורה -"מאשר שמינה לחמו והוא יתן מעדני מלך". ב'. בנביאים - "ונדיב נדיבות יעץ והוא על נדיבות יקום" [ישעיה ל"ב - ח']. ג'. בכתובים -"אלוקים הבין דרכה והוא ידע את מקומה" [איוב כ"ח -כ"ג]. והם כנגד שלושה דרגות בצדקה. א'. שיהא נותן בעצמו-"והוא יתן מעדני מלך". ב'. שיהיה משפיע על אחרים שיתנו אף הם - "ונדיב נדיבות יעץ". ג'. שיהיה נותן בסתר- "אלוקים הבין דרכה".


     בכל מעשה ומעשה, דרושה מידת הזריזות, ורק בדיבור נהפוך הוא, שם צריך להשתדל להיות מתון, לדבר לאיטו, בבהירות ושלא להיחפז. "נפתלי אילה שלוחה" בפעולה, אך בדיבור, "הנותן אמרי שפר".


    ה"חפץ חיים" אמר פעם לנדיב אחד, אם אתם חושבים שיש לכם חלק בישיבה ואתם שותפים יששכר וזבולון, למה אתם לא באים לעמוד על טיב הישיבה, כמו שבמסחר באים להתעניין במצב העסק.

'אף אחד לא קרא לך' (ברכי נפשי).

     אחד מראשי הישיבות החשובים באמריקה שהשתתף בשמחת נישואי נכדו, אמר למחותניו לאחר החופה שהוא נאלץ לעזוב את השמחה המשפחתית, כדי להשתתף בשמחת נישואין של בן אחד מידידיו הקרובים.

     ראש הישיבה נסע לשמחתו של הידיד עם כמה מתלמידיו, ועצם בואו לאולם כיבדה מאוד את בעל-השמחה, שכן הכל ידעו שנכדו של ראש הישיבה מתחתן גם הוא באותו ערב, ובכך שהטריח את עצמו לבוא לאולם הוכיח ראש הישיבה עד כמה הוא מעריך ומכבד את בעל השמחה. והנה, כשניגש ראש הישיבה אל אבי - החתן, לאחל לו ברכת מזל טוב, נדהמו התלמידים לשמוע את בעל השמחה פונה אל רבם, ואומר לו: 'אף אחד לא קרא לך'!!! התלמידים היו כל כך המומים, עד שלא ידעו את נפשם מרוב תדהמה. לשונם נעתקה, ובשניות הראשונות לא ידעו אפילו כיצד להגיב. הם אמנם ראו שראש הישיבה כלל לא מופתע מהמשפט שהושמע באוזניו זה עתה, אבל כיון שהכירו אותו כעניו ושפל ברך, לא היה בהתנהגותו זו משום דבר יוצא מגדר הרגיל.  ברם, כאשר בעל השמחה לא הסתפק בפעם אחת, אלא אמר שוב לראש הישיבה 'אף אחד לא קרא לך', החליטו התלמידים שהגיעו מים עד נפש, וידעו שבשלם זה הם צריכים להשיב מלחמה שערה, ואולי אפילו לנדות את בעל השמחה , ולצאת נגדו בחרמות גדולות.  ראש הישיבה מביט בתלמידיו ומבחין בפניהם הנזעמות, ועושה רושם שאינו יודע כלל במה מדובר... הוא פונה אליהם ומתעניין האם קרה משהו, והתלמידים מסתכלים עליו כלא מאמינים; 'האם רבינו לא שמע כלל את המשפט המאוד-מאוד מקומם שנאמר באוזניו שתי פעמים, ושפגע אנושות בכבוד התורה'? – שאלו. 'על איזה משפט אתם מדברים'? – שואל ראש הישיבה, והתלמידים כבר באמת לא יודעים באיזה עולם הם חיים... 'וכי לא שמע רבינו מה שבעל השמחה אמר לו, בעת בואו לאחל ברכת מזל טוב'? – שאלו. וראש הישיבה ממשיך; 'אין לי כל מושג על מה אתם מדברים'... והתלמידים חשבו שהם מתפוצצים; 'הרי הוא העז פניו בצורה מחפירה, ואמר שאף אחד לא קרא לך'!  ברגע זה נעשו פניו של ראש הישיבה מאירים עוד יותר, וכולו אמר נעימות ורוך. הוא הרגיע את קבוצת התלמידים הנאמנים , ואומר, בואו ואסביר לכם פישרו של דבר.

     היום בבוקר, כאשר הלכתי לבית הכנסת, לתפילת שחרית, אני פוגש שם את ידידי זה, בעל השמחה, המשיא את בנו. כיון שיודענו שביום זה יש טרדות רבות, ולפעמים אפשר לעזור לבעלי השמחה בצורה משמעותית, ולהקל מעליהם את עומס ההכנות, ניגשתי אליו ושאלתי אותו האם אוכל לסייע לו בדבר מה לקראת החתונה . תשובתו הייתה שכל הסידורים וההתארגנויות לקראת השמחה נעשו כבר על הצד הטוב ביותר, ואין לו כל צורך בעזרה.  אני לא נכנעתי, ואמרתי לו שמן הסתם יש בביתו עוד כמה פרטים שלא סיימו להכינם, וברצוני לסייע לו בכך.  אבל בעל השמחה היה איתן בדעתו, שהבית כבר מוכן לחתונה בכל מאת האחוזים.  לאחר כמה דקות פנה הוא עצמו אליי ואמר, 'אתה יודע מה, ראש הישיבה, המכשיר הסלולארי שלי התקלקל אתמול,  ואין ברשותי מכשיר אחר; זה הדבר היחיד שמטריד אותי' ! 'נו אז מה הבעיה; אתן לך את המכשיר שלי' – אמרתי לו. 'הבעיה היא, שאם תפקיד בידיי את המכשיר שלך, לא אדע מה לעשות עם הקריאות שתגענה אליך באמצעות הפלאפון? כיצד אעביר לך אותן'? – שאל בעל השמחה.  והשבתי לו, שאם תגענה קריאות, תרשום על דף את מספרי הטלפונים של המתקשרים, וכשאגיע לחתונה – תעביר לי את הדף. בעל השמחה הסכים, ולקח את המכשיר, בידיעה שאם תהיינה במהלך היום קריאות לראש הישיבה דרך הפלאפון,  הוא ירשום אותן, וכנ"ל . וכשהגעתי לחתונה, הוא הודע לי – 'אף אחד לא קרא לך' - - -


     בואו ונחשוב חשבונו של עולם; אם התלמידים לא היו באים להידברות עם ראש הישיבה, אלא היו מחליטים שבעל השמחה פגע ברבם, והיו יוצאים נגדו בנידויין ובהחרמות, האם זה היה מגיע לו? בוודאי ובוודאי שלא.  אבל אם חלילה כך היה קורה, היו נזקקים לנס גדול כדי להחזיר את הגלגל אחורנית, כי אז האיש היה יוצא אף הוא מכליו,  ומחזיר מלחמה שערה, ביודעו ברורות שאין בידו כל אוון, והכלל ש'הינך יכול לדעת את נקודת הפתיחה של הקרב , ולעולם לא תוכל לדעת את סיומו' – היה פועל גם כאן.  וכאמור, חלק ניכר מאוד מהמריבות והסכסוכים המתגלעים בין בני אדם, ובין בעל לאשתו, יכולים היו להסתדר בתוך זמן קצר, אם הצדדים היו מגיעים להידברות. בדיוק כמו שהתלמידים הסיחו את מר ליבם לפני ראש הישיבה, עד שזה הסביר להם את פשר הכוונה ב'אף אחד לא קרא לך', כך אפשר לעשות בכל מריבה הפורצת בבית . העצה הנכונה שיש לייעץ במקרים אלה היא שהצד המרגיש את עצמו כמי שנפגע, לא ישמור את הדבר בליבו, אלא ייגש אל הצד שכנגד וינסה להידבר עמו בדרכי-נועם ולברר מה בדיוק אירע; ואז סביר להניח שבתוך זמן קצר מאוד יתברר לו שאף אחד לא ניסה לפגוע בו, וכל המחשבות שצצו ועלו במוחו, היו פרי דמיונו הקודח בלבד. וגם אם הדבר אירע במציאות,  לא הייתה כוונה לפגוע בו, ובמקרה הגרוע – אם הייתה כוונה כזו, הרי שעצם ניסיון ההידברות יביא עמו בכנפיו את השלום המיוחל, כשהצד הפוגע ייווכח שהשני מעונין בשלום אמתי, ואינו מתכונן לפתוח עמו במלחמה .



פרשת ויחי. ט"ו טבת ה'תשע"ט


אומר רבי יהונתן אייבשיץ, יש הבדל בין חזרה בתשובה של אדם בריא לבין חזרה בתשובה של אדם חולה, אדם בריא יכול לתקן מעשיו במעשה,  במעשה פגם ובמעשה יכול לשוב. אבל החולה לא יכול לחזור ע"י המעשים,  שהוא כבר שוכב ורתוק למיטת חוליו, ויכול לחזור בתשובה רק ע"י הרהורים, ולכן השכינה נמצאת למעלה מראשותיו של חולה, מעל המחשבות וההרהורים שלו . וזה חסד שעשה הקב"ה עם ברואיו, שהחולה יכול לחזור בתשובה שלימה גם במחשבה.  תשובה כזאת אינה נראית למלאכים ושרפים, שאינם מכירים במחשבות אדם, ותשובה זו היא רק לפני השכינה שהטריחה את עצמה לבוא ולשרות למעלה מראשותיו של חולה.


     בברכות יעקב ליהודה מצויות כל אותיות הא"ב, חוץ מהאות ז'. ללמדנו שמלך המשיח, שיקום מבניו של יהודה, לא ינצח בדרך הטבע, על-ידי כלי זין. (רבנו בחיי)


      בסיום קריאת הפרשה האחרונה של חומש בתורה נהוג בקהילות אשכנז ובמקצת קהילות ספרד שהקהל מכריז: "חזק חזק ונתחזק". אמירה זו מבוססת על הפסוק (שמואל-ב י,יב): "חֲזַק וְנִתְחַזַּק בְּעַד עַמֵּנוּ, וּבְעַד עָרֵי אֱלֹקֵינוּ". מטרת אמירה זו לחזק את לומד התורה, שימשיך בלימודו. זה גם הטעם למנהג הספרדים לומר לעולה לתורה "חזק וברוך".


     גם אם אדם לא נשאר בהיכלה של תורה ויוצא לעולם העסקים, הוא צריך בשנותיו הצעירות ללמוד תורה בישיבה. ביום הברית של הבן, כשאתה לא יודע איך הוא יגדל, אתה מברך אותו "ישימך אלוקים כאפרים", כלומר, שתהיה בן תורה, ואם לא, אז שיהיה "כמנשה", אך כזה מנשה שיראו עליו שהיה פעם אפרים.


    ועשית עמדי חסדו אמת" (מ"ז - כ"ט) אמת ר"ת ארון מיטה תכריכים [מדרש תלפיות].


     "יברך את הנערים" (מ"ח - ט"ז) "את הנערים" בגימטרייה "הם מנשה ואפרים". [מגדנות].                                                           


     מדוע באמת בעוון נדרים מתה אשתו של אדם? מסביר ה"בן יהוידע" [שבת ל"ב:]: אשה נקנית, כידוע, בדיבור, באמירת "הרי את מקודשת לי". ולכן,  כאשר אדם לא מקיים את נדרו, הוא למעשה מוכיח שאין לדיבור שלו חשיבות וקדושה, ולכן מפקיעים ממנו את אשתו שנקנתה מכח דיבורו.


     מדוע חסד שעושים עם המתים הוא חסד של אמת. כי כשעושים טובה לאדם חי, אי אפשר לדעת אם זה באמת טובה היא לו, יש שחושבים שעושים טוב,  ולבסוף זה דבר רע, או שצמחה ממנו רעה. אבל חסד שעושים עם המתים,  הוא טוב גם בתכליתו אין לזה השלכות לא טובות, חסד של אמת. (המגיד מדובנא)


 בהלה ב'בייסמינט (להתעדן באהבתך, עלון 224)


     הסיפור המופתי הבא, הגיע בעדות אישית ממקור נאמן מהרב נטע שלמה זילבער מניו יורק, אשר שלחו אל הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א.  ומעשה שהיה כך היה:


     בשכונת מגורים שקטה בפאתי מונסי שבניו יורק, התגורר ר' קלמן א., שנודע בקרב מכריו ורעיו כיהודי ירא שמים, המוצא את פרנסתו ביבוא מסין.  כמה פעמים בשנה, נפרד ר' קלמן ממשפחתו וממכריו, ועולה על המטוס בואכה בייג'ין הרחוקה, שם הוא רוכש סחורה מגוונת במחירי מציאה, אותה הוא מוכר בארצות הברית ברווח נאה, ומכאן פרנסתו.


     במשך שנים התנהל מסחרו של ר' קלמן על מי מנוחות, עד להסתבכות אחת. היה זה באמצע החורף, ר' קלמן הופתע לגלות כי הפעם חושיו המחודדים לא עמדו לו, והסחורה שייבא בראשית החורף הייתה פחותת ערך ומעוטת איכות. הוא נאלץ להשיב את הכסף לרוכשים, ומצא עצמו – לראשונה בחייו – מתמודד עם חור ענק בתקציב...  פרנסתו של ר' קלמן ניזוקה קשות, אך חששו העיקרי היה לקראת הנסיעה הבאה. הן כדי לנסוע לסין לייבא סחורה, הוא זקוק לסכום עתק, רבבות דולרים במזומן. בדרך כלל לא הייתה לו כל בעיה בכך - כי סכום הכסף עמד הכן מהכנסות מסע היבוא הקודם. אלא שהפעם – הכסף איננו, מה עושים? כיצד מתמודדים? ומהיכן תתפרנס המשפחה עד לשיקום העסק מהנזקים הקשים?  שבועות מספר התהלך ר' קלמן, כשעננה מרחפת מעל ראשו, עד שחש שאין עוד ברירה. ביום רביעי אחד, החליט לקום ולעשות מעשה, על אף אי הנעימות הרבה שבדבר. בראש חפוי ועיניים מבוישות, ניגש בבית הכנסת לידידו ר' משה, וביקש לשוחח אתו על נושא חשוב.


     'ר' משה', פתח ר' קלמן, 'סליחה אם אני מטריח אותך, אך יש לי שאלה חשובה '... בדקות הקרובות, פרש ר' קלמן את מצוקתו, על העסק שנתקע, הנזקים הקשים, דאגת הפרנסה, והמסע הבא שלא יכול לצאת לדרך בלי מזומנים ביד. לבסוף, העז לשאול: 'אולי יש לך להלוות לי כסף לזמן מה?'  התמודדות קשה התחוללה באותם רגעים בליבו של ר' משה. הוא יודע היטב כי ב'בייסמינט' – מרתף ביתו, נמצאת קופסת הנעליים הישנה, אותה הסב זה לא מכבר לכספת מאולתרת, ובה הטמין קרוב למאה אלף דולרים שהוא שומר לנישואי בתו. הסכום הזה יכול להציל את ר' קלמן עכשיו ולחזור זמן רב לפני שבתו תתארס, אך מנגד – יש גם את הסיכון שמי יודע מה יהיה בעסקים, ואולי ר' קלמן יפסיד שנית, ואולי ואולי, ואולי...  רק אחרי דקות ארוכות של מחשבה התאזר ר' משה בגבורה: 'יש לי בבית', הנמיך את קולו, 'סכום עתק, קרוב למאה אלף דולר, שחסכתי במשך השנים לצורך נישואי בתי הבכורה. עד אז יש עוד קצת זמן, ואני סומך עליך ובטוח שתצליח, ולכן אני מוכן להלוות לך את הכסף במלואו למשך חמישה חודשים. עד אז – תעשה בו עסקים ותראה ברכה והצלחה!'


     עודם מדברים, וכבר עלו שניהם לביתו של ר' משה. ר' קלמן התבקש להמתין בסלון, בעוד ר' משה ממהר לרדת ל'בייסמינט'. להפתעתו, הוא מבחין כי עוזרת הניקיון הייתה חרוצה במיוחד בשנה זו, וכבר ניקתה את ה'בייסמינט' ללא התראה מוקדמת. חשש קל לשלום הכסף הזדחל לליבו...  הוא פונה לפינה בה היה מוטמן היטב הכסף מתחת לערימת גרוטאות ישנות, אך מגלה כי הפינה נקיה מכל גרוטאה, חפה מכל קופסא, בוהקת מכל לכלוך. שניות בודדות לקח לו לעכל את המידע החדש והמטלטל – 'הכסף איננו, קופסת הנעליים נזרקה לאשפה על תכולתה היקרה' – הרהר בעגמת נפש עצומה ושברון רוח בלתי נתפס.  שוד ושבר! ליבו של ר' משה חישב להישבר, מוחו הסתחרר. סכום עתק, הון תועפות, הלך אחר כבוד לאשפה! לא פחות ולא יותר! לא נעשה בו שימוש,  לא הפסידו אותו בעסקה כושלת, לא התבזבז לחינם – אלא הלך לאשפה, הפך לזבל! האם יש דרך למצוא אותו? אולי כבר הגיע למזבלה העירונית? ' מה יש?'


     עובדת הניקיון נבהלה משיחת הטלפון הבהולה והבירור על קופסת הנעליים החסרה, 'אתם צריכים את הנעליים? אולי הן עוד בפח האשפה... הן פיניתי אותן רק אתמול – יום שלישי, ובמונסי מפנים את הזבל בשני ובחמישי. היום יום רביעי – מסתבר בהחלט שהנעליים עודן בזבל,  אולי לא הכי נעים להגיע אליהן אבל זה אפשרי!' אמרה המנקה...  ר' משה שמע את הדברים, וזיק ניצת בעיניו. 'לא נעים, כן נעים', הרהר, 'זה כה דחוף!' הוא לבש כפפות על ידיו ומיהר לחדר האשפה, הגדוש עד אין קץ. במהירות ובזריזות כאחוז בהלה הוציא את שקיות האשפה והעגלות בזו אחר זו, ושפך את תכולתן על המדרכה. הוא פותח שקית אחרי שקית , ולפתע בצבץ מרחוק משהו מוכר – הייתה זו קופסת הנעליים!  בצעדי ריקוד, אץ רץ ר' משה הביתה חובק את הקופסא בידיו, ופיו ממלמל שבח לבורא עולם.


     בחדר פנימי וסגור, פתח את הקופסא וספר את השטרות שנית. אחת מהנה לא נעדרה... 'אני לא מאמין, רבבות דולרים הושלכו לפח האשפה, ומבלים שם כבר יותר מיממה! אם לא הייתי מגלה את דבר האובדן היום – כבר לא הייתי זוכה לראותם עד עולם!'  הוא יצא מהחדר, וגילה את ר' קלמן יושב בסלון, וכוסס ציפורניו בעצבנות. כבר חלפה שעה מאוד ארוכה מאז ירד ר' משה ל'בייסמינט' להביא את הכסף, ועדיין לא חזר. עיניו אורו כשראה את ר' משה נכנס וצרור המזומנים בידיו... ' איזה נס שביקשת ממני הלוואה', אמר ר' משה והודה בחום לר' קלמן, 'הצלת את הכסף שלי! בלעדיך – לא הייתי נזכר בכסף, ולא הייתי ממהר לחפשו! הרצון להלוות לך את הכסף הציל את הכסף, והציל אותי מאובדן והפסד סכום כה גדול'! 


     ר' קלמן הביט בו בחוסר הבנה מושלם. אינו מבין על איזה אובדן מדובר, אינו קולט ממה הציל וכיצד. רק כשנרגע ר' משה הצליח לספר לידידו את השתלשלות הדברים לאשורם, ורק אז הבין ר' קלמן מה חלקו בסיפור הפלאי הזה ... 'אם לא הייתי מתנדב לתת לך את ההלוואה', סיכם ר' משה, 'הייתי מפסיד סכום שחסכתי במשך שנים. אם ליבי היה נכנע ליצר שאמר 'אין מקום בטוח לכסף כמו בידיים שלי' – הייתי מגלה כי זה המקום הכי פחות בטוח... בזכות שסמכתי עליך והלכתי להביא לך את הכסף, גיליתי את דבר זריקתו לאשפה רגע לפני שהיה מאוחר מידי...'  


     למרות שנראה כי הלוואה עשויה לגרום לקושי – זה בוודאי לא כך. הלוואה היא מצוה חשובה, שמזכה ברווחים רבים, גם גשמיים – כלכליים ממש.  לא תמיד זוכים לראות זאת בעיניים, אך ההלוואה היא 'ביטוח' שמימי על הכסף שלנו...  כמה כדאי לנסות להתאמץ, אולי בכל זאת נוכל להלוות, אולי נצליח איכשהו לסייע... וגם אם אין לנו כרגע מה להלוות, כמה חשוב להעניק לפחות את העידוד והתמיכה! גם לאמירה 'הייתי מלווה לך בשמחה, אולי אוכל לסייע בעתיד', יש משמעות, טובה הרבה יותר מאמירה סתמית 'אין לי'.  מצוות ההלוואה מאירה באור יקרות את האחריות שלנו לתת לזולתנו את המפתח להצלחה, להעניק לו את הכלים. ומשעה שסייענו לחבר להצליח.


כפיות הטובה ]ילדים בעקבות העבר - חיים ולדר[


     אני גר בבני ברק ולומד בכיתה ז', יום אחד כשעמדתי עם אבי בתחנת האוטובוס, שמענו לפתע קול מוזר מכיוון הכביש. שמנו לב שהרעש בא מכיוונה של מכונית שהגלגל שלה מפוצץ לחלוטין. אבי סימן לנהג לעצור, הנהג עצר את הרכב וכשיצא ממנו הבחין בגלגל המפוצץ, הוא פתח את תא המטען, הוציא ממנו את הג'ק הניח אותו מתחת לרכב והחל לסובב, הבטנו בנעשה והבחנו שהאיש לא מתמצא במלאכה הזו. בכל פעם שהרכב התרומם מעט הוא נחת חזרה, כשאבי ראה כל זאת הוא אמר: "בוא נלך לעזור לו ". נגשנו אל האיש, "אולי אתה מעוניין שאסייע לך"? אמר אבי, " בוקר טוב אליהו, נזכרת להציע עזרה! חצי שעה אני כאן ופתאום החלטת להיות נדיב, מה"?... נדהמתי מדברי האיש,  הוא היה במקום אולי 3 דקות, בוודאי לא חצי שעה, ומלבד זאת כך מדברים?! אבי השיב בשקט: "נדמה לי שאתה לא מניח את הג'ק במקום שצריך...." הנהג סינן בבוז: "עוד אחד שמבין לי במכוניות", ברגע שאמר זאת האוטו שוב נפל והפעם - כמעט על רגלו. התחלתי לצחקק, אך אבי סימן לי באצבעו שאשתוק. "אולי אתה מראה לי כבר איך עושים,  במקום לעמוד כמו גולם"? צעק האיש על אבי. אבי הבליג,  הוא ניגש אל הרכב התכופף והניח את הג'ק במקום המתאים והחל לסובב את הידית. האוטו התחיל להתרומם במהירות, האיש שוב העיר לאבי הערה נוספת. אבי הפסיק לסובב והביט בנהג: "תקשיב, אני מוכן לעזור לך אבל לא אסכים לכל ההערות הללו, עוד מילה אחת של גנאי ואני הולך". הנהג השתתק ואבי המשיך במלאכתו, הוא שחרר את הברגים ובסיוע הנהג הוציא את הגלגל הישן... ואז הגיע האוטובוס שלנו. אבי אמר: "אני מוכרח לנסוע, אני ממהר מאוד למסור שיחה חשובה". "ככה אתה משאיר אותי?"  אמר הנהג, "לא מתנהגים ככה, אתה תיסע ותשאיר אותי כאן, ואני לא יודע איך להסתדר..." אבי הציץ בשעונו, " האוטובוס הבא יגיע רק בעוד חצי שעה", הייתה לו שנייה להחליט, והוא החליט להישאר. תוך 5 דקות היה הגלגל המוחלף במקום, אבי אף סייע לו להכניס את הגלגל לתא המטען ואז שאל אותו: "אולי אתה נוסע לכוון בני ברק"?... " לא, אני נוסע לגבעת שמואל, למה אתה שואל"? "משום שכפי שראית, הפסדתי את האוטובוס ויש לי שיעור חשוב,  אני אאחר". הנהג משך בכתפיו והשיב: "מה לעשות, תאחר קצת". "אולי תיסע דרך בני ברק לגבעת שמואל"? הציע אבי "זה ממילא בדרך ואחר כך אתה עולה על הגשר ומגיע תוך דקה"... "אבל ברחוב השומר יש רמזורים ואני נורא ממהר,  אני חייב לנסוע דרך כביש גהה, אז תהיו בריאים, להתראות" ונסע.


     עמדנו בתחנה המומים ונבוכים, "איזה כפוי טובה" אמרתי, אבי לא ענה, "בחיים שלי לא ראיתי כזה אדם כפוי טובה, למה הוא התנהג כך"? אמרתי ופרצתי בבכי, חוש הצדק שלי התקומם מול התנהגות שכזו. אבי שקע במחשבות ופתאום הוא חייך "מה אתה מחייך? אבא" ? שאלתי "לא חשוב, פתאום נזכרתי שאני כן ראיתי בחיים שלי כזה כפוי טובה". "מי"? ... "לשון הרע"... "אז תספר לי את המקרה לפחות" אמרתי. "וזה לא מקרה אחד, מדובר בעשרות ואפילו במאות מקרים..." התקשיתי להאמין, "ראית פעם מקרה יותר גרוע של כפיות טובה ממה שראינו עכשיו"? "ללא ספק", השיב אבי, "תספר לי לפחות על מקרה אחד, בלי שמות" ביקשתי, "ובכן, אני מכיר אדם שישב במשך ימים ושבועות לצד מיטתו של חולה, הוא ויתר על עבודתו, דאג לו, האכיל אותו, החליף את בגדיו, נישאר לצידו ער בלילות, למד אתו והתייחס אליו בהבנה כשהיו לו התפרצויות של כעס, ולאחר שהחולה הבריא הוא לא אמר לו אפילו תודה, לא העריך את מה שעשה למענו ולא זו בלבד, אלא לאחר שחזר לשגרת יומו, כשביקש האיש מהחולה לשעבר טובה קטנה לסחוב לו שקית קטנה כמה קומות, הוא לא הסכים. וכשביקש ממנו שוב, הוא השיב לו בחוצפה גדולה שממש ציערה אותו, באיזה מקרה כפיות הטובה גדולה יותר"? שאל אביו. לאחר מחשבה השבתי שכפיות הטובה של החולה במשך כמה שבועות - כלפי מטיבו, גדולה יותר מזו של הנהג שזכה לעזרה של 10 דקות.


     לאחר שאבי סיפר לי סיפור נוסף של כפיות טובה, הבנתי מיהו, כן אני הוא הילד שהיה כפוי טובה יותר מהנהג ההוא.  התביישתי מאוד, נזכרתי בשבועות הארוכים ששכבתי חולה בצהבת ועל המסירות הגדולה, בה טיפלו בי הוריי ושום מילה תודה הם לא שמעו ממני. "הרבה ילדים הם כפוי טובה בלי שהם שמים לב, אני לא צריך לספר לך כמה הורים משקיעים בילדיהם, מאז שהם נולדים עד נישואיהם וגם אחר כך, האם הם מקבלים משהו בתמורה"? שתקתי. " ילדים טובים מחזירים להוריהם בתמורה את כיבוד ההורים, הם שומעים בקולם ומכבדים אותם, לא מתחצפים ומשתדלים להרוות אותם נחת יהודית. אבל יש ילדים מעטים שבמעשיהם הם דומים... "לנהג כפוי הטובה" השלמתי את המשפט. "ובודאי כשהם מוסרים את נפשם למען ילדיהם יש פה גם עניין של כפיות טובה וחוסר הכרת הטוב".


     הגענו למקום השיעור, אבי התנצל על האיחור וסיפר בקיצור את הסיבה והתחיל בשיעור כשהיא מקדיש כמה מילה על הכרת הטוב שהיא ההיפך מ"כפיות טובה.   


פרשת ויחי


וליוסף יולד שני בנים בטרם תבוא שנת הרעב ... (מא, נ-נב) (הרב יוסף זילברפרב)


     שם הבכור מנשה כי נשני א-לקים את כל עמלי ואת כל בית אבי. ואת שם השני קרא אפרים כי הפרני א-לקים בארץ עני


     יוסף קורא למנשה בשמו ומנמק זאת כרמז שה' השכיח ממנו את כל עמלו והתלאות שעברו עליו בהיותו עבד, וכן השכיח ממנו את כל בית אביו, ועל ידי השם "מנשה" מבקש יוסף להזכיר לעצמו את העבדות שחלפה כדי להודות לה' על שחילץ אותו מיוון מצולה ואת בית אביו שהלך והשתכח ממנו, בשל היותו עסוק בהנהגת מצרים. השם שניתן לבן השני – אפרים מצביע על פריון, התרחבות וגידול. השם אפרים נושא את המשמעות החיובית לעומת מנשה הנושא את המשמעות של שכחה שלילית.


     יעקב אבינו נפרד מבניו ומבני בניו והוא מברך אותם לקראת עתידם בקבעו לכל אחד ואחד את עתידו בחיים. לבנימין הוא קובע מקומו של בית המקדש. ליוסף הוא נותן שני חלקים – "מנשה ואפרים כראובן ושמעון יהיו לי". לשבט יהודה הוא קובע מלכות, וכו'. לברכתו של יעקב את בני יוסף קדם דו שיח ארוך בין יעקב ליוסף כמובא במדרש: יוסף ששמע מאביו את ההבטחה "אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי", לא הבין מדוע הקדים אביו את אפרים לפני מנשה וחשב אולי זו טעות שהרי מנשה הוא הבכור. לאור זאת עשה יוסף הכול כדי שהמברך – יעקב אביו, ישים ידו הימנית על ראשו של מנשה, שכן ליד הימנית נודעת חשיבות מיוחדת כדברי המדרש במקום אחר שבכל מקום הימין משובח, לעניין עבודה, לעניין סמיכות ולעניין ברכה. גדולה הייתה הפתעתו של יוסף כשאביו עשה פעולה מיוחדת להניח דווקא את היד הימנית על ראש אפרים – "וישת יד ימינו על ראש אפרים". יוסף נוכח לראות שחששו רציני ולכן עשה שתי פעולות: א. תמך יד אביו להעבירה מעל ראש אפרים אל ראש מנשה. ב. פנה לאביו בנימוס "לא כן אבי, כי מנשה הבכור". יעקב הגיב נמרצות – "וימאן אביו" – ביד זו נאבקתי עם שרו של עשיו וניצחתי ואתה רוצה להוריד אותה?!. שנית, אתה חושב שמא דעתו של אביך אינה צלולה ולכן עושה מה שעושה – "ידעתי בני ידעתי". פעולה זו של יעקב הייתה מכוונת גם לעתיד שהרי מעשה אבות סימן לבנים.


     יעקב רצה לקבוע שישנם בחיים שני דברים חשובים הקובעים גורלם של עמים ומדינות: כמות ואיכות. המושג כמות נגזר מהמילה כמה, ומציין את שיעור הדברים מבחינת המספר, הגודל או המשקל. אך מהכמות אי אפשר לקבוע את טיב הדברים, את אופיים של האנשים, את תכונותיהם וכו'. איכות נגזרת מהמילה איך ומעידה על תכונותיו ומיזגו של האדם. הכמות חשובה מאד. וכבר כתב שלמה המלך בקהלת: "טובים השניים מן האחד ... כי אם יפולו, האחד יקים את חבירו, ואילו האחד שיפול ואין שני להקימו". אולם המכריע בחיים הוא האיכות כדברי החכם מכל אדם: "החכמה תעוז לחכמה מעשרה שליטים".


     אפרים ומנשה סימלו את שני המושגים הללו. מנשה נתברך בכמות כמובא שלפני כניסתם לארץ הגיע מספרם ליותר מחמישים אלף נפש לעומת בני אפרים שמנו רק שלשים ושניים אלף נפש. אולם מבחינת האיכות היו בני מנשה ירודים מאד שלא העמידו מבניהם שופטים בעלי שיעור קומה. מאידך, אפרים היה קטן בכמות אך גדול באיכות, ממנו יצא יהושע בן – נון (בעשרה בטבת חל על פי המסורת יום פטירתו), שהביא את בני ישראל אל המנוחה והנחלה ובשעה שאמר "שמש בגבעון דום" נתפרסם שמו בעולם.


     יעקב ראה בעיני רוחו את מצבינו ועתידנו. אמנם זקוקים אנו לכמות גדולה של יהודים שהרי בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, אך רק על ידי האיכות שלנו כיהודים מאמינים ושומרי מצוות, נוכל להתמודד כנגד הכמות העוינת, ולכן "ישימך א-לקים כאפרים וכמנשה", שילוב של שני הדברים יחד, אך, "וישם את אפרים לפני מנשה", יש להקדים את האיכות לכמות אז והקדוש ברוך הוא יצילנו מידם.





ט"ו  טבת ה'תשע"ט


אצל עם ישראל החזית איננה ביבשה, בים או באוויר, ה"קרב" מתנהל בשמים, שם החזית, והשאלה היחידה שם היא: האם קיבלו את התפילות והבקשות, האם ניצחנו את המקטרגים והמסטינים בתשובה ומעשים טובים, או שחס ושלום להיפך. אם ניצחנו שם, בחזית האמיתית, ממילא תבוא הישועה למטה! הכל תלוי בנו, בתורתינו, בתפילותינו! זו האמת שלנו, ואתה כדאי שנשנן שוב ושוב, כדי שלא ניסחף, כדי שלא נשכח!

     בגימטרייה, "כאפריים וכמנשה" = "ליל שבת", ומכאן רמז למנהג לברך את הילדים בליל שבת בברכה זו [מגדנות].


     בכיו של יהודי אינו נובע מתוך ייאוש, אלא מתוך תקווה. כבכיו של משה רבינו בתיבה, שממנו הכירה בתיה כי "מילדי העברים הוא זה"


     חמס ר"ת חזנים, מלמדים, סופרים, שנתברך בהם שבט שמעון.

הכרת הטוב II [איש לרעהו שמות תשע"ו[

     בתקופת ימי מלחמת העולם השנייה, זכה רבי נחום זאב דסלר (בנו של רבי א. דסלר זצ"ל) להינצל ברחמי שמים מגיא צלמוות, ולאחר תלאות וטלטולים - להגיע לאמריקה.  חלפו שנים אחדות, מלחמת העולם שככה, והרב דסלר הגיע לאמריקה להתראות עם בנו אהובו, אחר שנים ארוכות שלא התראה עמו.  במהלך שיחתם, גולל רבי נחום זאב בפני אביו, את הקורות אותו בתקופת המלחמה, תוך שהוא מציין בפניו את אותם גדולי תורה שעמדו לימינו במשך אותן שנים, ועל כולם הפליג רבי נחום זאב בשבחה של הכנסת האורחים הנפלאה לה זכה במעונו של רבי אליעזר סילבר, רבה של סינסינטי.  מיד בשמוע הרב דסלר על פעלו של רבי אליעזר סילבר, אמר שברצונו להודות לו.  רבי נחום זאב הבין, כי בדעתו של אביו להודות לו באמצעות שיחת טלפון, ומיד הוציא מכיסו פנקס כתובות כדי לאתר מספר הטלפון שלו. אך הרב דסלר, אמר כי אין די בהודיה טלפונית, וביקש מבנו להתלוות אליו לנסיעה ברכבת לסינסינטי, עירו של הרב סילבר.  רבי נחום חשש, שמא הנסיעה הארוכה לסינסינטי, אינה לפי כוחותיו של אביו. לכן הציע לו להודות לרב סילבר באמצעות מכתב או שיחת טלפון. אך הרב דסלר עמד על שלו.


     לאחר נסיעה ארוכה בת תשע שעות, הגיע הרב דסלר בליווי בנו לסינסינטי. הם זירזו צעדיהם לבית הרב סילבר. משם יצאו שלושתם לבית הכנסת.  בתום התפילה, הזמין הרב סילבר את אורחיו החשובים לביתו לסעוד עמו ארוחת בוקר, כשתוך כדי כך התפתחה ביניהם שיחה בדברי תורה - כדרכם של תלמידי חכמים.  במשך שעה ארוכה השתעשעו הרב סילבר ואורחיו בדברי תורה, עד אשר פנה הרב סילבר אל הרב דסלר בשאלה "ובכן, מה הביאכם לסינסינטי"? טבעי היה לו לרב סילבר, כי סיבת טרחתו של הרב דסלר עד לביתו, לא הייתה בכדי. " באתי" - הפתיע הרב דסלר בתשובתו - "להביע הערכתי העמוקה על כל החסד אשר גמלת עם בני".  רבים וטובים פקדו את מעונו כשבפיהם בקשות שונות , ולפיכך סבר, כי גם הרב דסלר בא לשם כך. המענה לא סיפק את הרב סילבר. ענוותנותו לא הניחה לו לחשוב, כי מעשיו זכאים למידה מופלגת שכזו של הערכה. ומשחלפו להן דקות אחדות שב ושאל שנית - "נו... מה באמת מביאכם לסינסינטי"? לגודל פליאת מארחו חזר שוב הרב דסלר: "אין סיבה אחרת לבואי לכאן. מטרת בואי אחת היא - להביע הכרת הטוב באופן אישי".  רק כאשר חזר הרב דסלר בשלישית על דבריו, נכנע הרב סילבר לדברים, תוך שהוא מחייך ואומר "כעת מבין אני עד כמה חשובה הכרת הטוב". 



עלון "חוויית השבוע" חוויה משפחתית סביב שולחן השבת.
logo בניית אתרים בחינם