התחלתי לקרוא את הספר 'לא נפסיק ללכת', והיה לי קשה להפסיק עד שהגעתי לסופו.

צפורה לביא כתבה רומן שנראה כמו מחקר אנתרופולוגי המציג את משבר הזהות של עולי אתיופיה וקשיי ההיקלטות שלהם בישראל, בעיקר בגלל צבע עורם והתרבות הכל כך שונה מהתרבות החילונית המודרנית.

בשפה יפה ועם המון רגש היישר מתוך הלב והנשמה, מצליחה ציפורה לחשוף את הקורא לעולם של העדה האתיופית, מנהגיה וערכיה: נאמנות, נתינה והקרבה בתוך המשפחה ובקשר עם שכנים, אלימות במשפחה, שמרנות, הסתפקות במועט - כל אלו מזכירים את האווירה במעברות של שנות ה- 50 במאה הקודמת.

המשפחה בסיפור, כמו משפחות רבות אחרות, עזבה עם מעט מטלטלים כפר אתיופי שבו חיה בשלווה אך בעוני רב, ועברה דרך ארוכה עד להגשמת החלום של הגעה לארץ ישראל.

אלו שמתאמצים להשתלב בחברה הישראלית לא מפסיקים ללכת, במאמץ סיזיפי בניסיון להתגבר על מכשולים רבים ובעיקר על הגזענות הישראלית הרואה בהם זרים - לא משלנו. 

 

 

 

 

הספר משקף את אוזלת ידם של רשויות החינוך, הרווחה והמשטרה בכל מה שקשור לסיוע הנדרש ברמה היומיומית להשתלבות הקהילה האתיופית בחברה הישראלית, ולמיגור הפשע לאור יום שמצליח לזנב בחלשים, ובעיקר המסחר בסמים וצריכתם.

 

אני ממליץ מאוד לכל מי שאמור לטפל בקהילה האתיופית לקרוא את הספר החשוב הזה,

 

ולכל מי שמעוניין להכיר מקרוב את הקהילה הזו כבני אדם שווים לנו.

אני נהניתי מאוד מהספר, ועמוד הסיום מרגש במיוחד!