|
תעלולי אבטליון
פרק ראשון :אבטליון.
קראו לי אבטליון* כי אחד ממאהבי אמי שהיה חוזר בשאלה, הציע לה רשימת שמות של חז"ל,
בזמן שילדה אותי. "אולי השם של החכם ישפיע עליך ואתה תהיה פיקח יותר ותגרש את הגנים
של האב הביולוגי שלך", הסבירה לי אמי כשהייתי בן שש. אני חושב שזה עזר. תמיד שמעתי
אנשים אומרים שאני פרא אדם אבל חכם. אחרים אמרו: "אינטליגנט".
אחת מן ההנאות שלי בחיים היא הרכיבה על האופניים. אני לא זוכר בן כמה הייתי
כשקנה לי חבר אחד של אימא, אופניים. זה היה רעיון גדול. בכל פעם שהוא רצה
להתעסק עם אימא שלי, באופן, שלילדים זה לא מתאים, הוא היה משחרר את האופניים מהמחסן ואומר:
עכשיו אתה יכול לרכב על האופניים. זה היה משאיר לאימא ולו, משהו כמו שעתיים.
הייתי פשוט נעלם וחוזר רק כשלא יכולתי לסבול את קרקורי הבטן שלי.
כשגדלתי, והאופניים, שקיבלתי מחבר אחר שנכנס לגור עם אמי ואתי בבית, יכלו
להביא אותי גם לעיר אחרת ולא רק לאזורים הדרומיים והצפוניים של נתניה, הייתי גונב גם לחמניות או
פיתות בסופרמרקטים או בחנויות גדולות ומשביע את הבטן המקרקרת, כך שאוכל להמשיך ולרכוב על
האופניים ולא אצטרך לחזור מוקדם מדי הביתה... השתדלתי לא לגנוב פיצה או משהו יקר יותר - כדי, שגם
אם יגלו את הגניבה, לא יעשו מזה עניין ולא יזמינו לי את המשטרה.
אני יכול לגלות לכם את האמת, שלא פחדתי כלל מן המשטרה וגם לשבת בבית הסוהר לא נראה לי מזיק
יותר מדי, אך ידעתי שאם אתפס על ידי המשטרה, אימא שלי תיקח ממני את האופניים ואת חירותי. ממנה
פחדתי באמת. לא היה איכפת לה מה אני עושה,העיקר שלא אחריד אותה משלוותה וממאהביה, אך אם
אפגע בכבודה ואעשה משהו שהמשטרה תזמין אותה, היא לא תעבור על זה סדר היום.
היא הזהירה אותי פעמים רבות: "הכבוד זה הכי חשוב לי ואתה לא תיקח לי את הכבוד שלי".
אמי תמיד הטיפה לי שאני צריך לתת כבוד כדי שיתנו לי כבוד."אם לך לא יתנו כבוד, גם לי לא יתנו, בכל
זאת אנחנו משפחה".
הבנתם כבר מה היתה בשבילי הרכיבה על האופניים. כשגדלתי לא הסתפקתי ברכיבה סתם והייתי מבצע
לוליינות על האופניים. ישבתי בקלילות על כסא האופניים רק 'כדי לצאת בכבוד' משכונת הבתים בה גרתי.
ברגע שלא נראיתי יותר משכונת הבתים בעלי הגגות האדומים,שם היה ביתי, התחלתי לטוס בין המכוניות,
רגלי זקופות במידת האפשר, כשהאגן שלי רחוק מעל כסא הישיבה. כפות רגלי נצמדו אל הפדאלים
ואצבעותיי נדבקו ממש אל הכידון. לא תמיד אל ידיות הכידון, אלא אל המקום שהיה נוח ביותר באותו
תעלול. אחרי שקיבלתי תנופה ממהירות הנסיעה שלי, התחלתי לחתוך את המכוניות בגיחות פתע.
לא פעם שמעתי את התנגשויות שלהן, כשאני כבר חותך בין שתי מכוניות אחרות. הנהגים
המופתעים מהופעתי הפתאומית מתחת לגלגלי המכונית כמעט, היו בולמים בבת אחת -
ובדרך כלל בלי להספיק להביט במראות ולאמוד את מרחק המכונית מאחוריהן.
התוצאה ידועה מראש, התנגשות, יציאת הנהגים מן המכוניות תוך כדי צעקות זה על זה, האשמות
הדדיות,כשאני הרוכב שגרמתי לכל זה, כבר מזמן רוכב קדימה וגורם להיתקלויות רבות אחרות.
______________________________________________________________
(אבטליון*- בן למשפחת גרים, מחכמי הזוגות (הזוג הרביעי), אב בית דין, תלמידם בן טבאי ושמעון בן שטח. כל הזכויות שמורות לצפורה לביא.
לפעמים הייתי שומע צפירת מכונית משטרה וזה היה גורם לי להתעשת ולהיבלע
ברחובות הצדדיים עד יעבור זעם.
פעם אחת כשהייתי כבר בן חמש עשרה, רדפה אחרי מכונית משטרה גם לרחוב
צדדי, דבר שהביא אותי לירידה זריזה מן האופניים אל משטח חולי ולגרירתם
מאחורי שיח. אבל בכל אלפי מופעי הלוליינות שלי על הכביש נאלצתי להסתתר רק
בפעם הזו.
אך כל זה היה באמת מזמן. היום אני גבר בן שלושים ואני מתגורר באילת. כעת אני
יושב לי בבית-קפה וחושב על מה שעשיתי ביום ההולדת הקודם שלי, לפני שהגעתי לאילת. הדלקתי
לעצמי סיגריה. אני לא מקפיד על סוג סיגריה מסויים אם יש TIME אני קונה, אך אם אין אני בוחר מה
שאני מוצא בקיוסק. האם אני נהנה כעת מן החיים ?
באותו היום הצלחתי סוף, סוף להטביע את החתולה הג'ינג'ית עם העיניים הפוזלות שהיתה
מנסה תמיד לחדור לביתי שהיה בדירת קרקע, כשהשארתי את הדלת פתוחה.
לא שהיה לה לחתולה מה לגנוב אצלי. גם אם הייתי משאיר את המקרר פתוח, ספק
אם הייתה מוצאת שלל רב. אך אני שונא את ההרגשה שהתלוותה להליכתה
הקנטרנית של החתולה הזו, שהכל מגיע לה והכל מותר לה.
יכולתי לחסל אותה מזמן, אך חשוב לי לעשות מה שאני עושה בצורה אלגנטית.
וכך עשיתי זאת: מצאתי גיגית ממתכת, כזאת שהיו מרתיחים בה כביסה פעם. היא
הייתה מארכת בצורת אליפסה. מילאתי אותה במים והנחתי את העצמות שסיימתי לכרסם מן
העוף בגריל, (שקניתי בדרך הביתה, וסיימתי לאכול את כולו) למעלה במקום המיועד לסבון-
ועמדתי בצד.
על אף שהחתולה הכירה אותי וידעה שאני משליך בה אבנים מחודדות, מידי פעם
בפעם ומכאיב לה, לא עמדה בפיתוי. היא הביטה בי והתקדמה אל מקור הריח שעלה
באפה.היא נעצרה, סובבה אלי את ראשה ואני הבטתי קדימה, כאילו אין לי כל עניין
בה, אך כשהתקדמה, התקדמתי גם אני כשאני מביט לכיוון אחר ולא אליה.
כשנעמדה שוב, נעמדתי גם אני. המרחק בינינו הצטמצם, אך כיוון שנראה היה
לה שאני עסוק במשהו אחר, סמכה על כך ובזריזות נתנה קפיצה אל האמבט. גם אני
קפצתי ודחפתי אותה בחוזקה בשתי ידי אל המים. היא סובבה ראשה, העצם
שהספיקה לאסוף בפיה מנעה ממנה לנשוך אותי.
ואז הציפו אותה המים. היא ניסתה להתרומם אך הכנתי לאפשרות זו אלה מיוחדת והכיתי
בראשה שניסה להתרומם מעל המים, עד שהייתה רק איושה קלה במים. אחר-כך הכל
נרגע. השארתי כך הכל בחצר והלכתי למסעדה הקרובה לביתי. נכנסתי לשירותים, רחצתי את פני
האדומות מן המאמץ ואת ידי והתיישבתי לעשן סיגריה מן החפיסה שהייתה
בכיסי. הזמנתי כוס בירה מן החבית.
מה שהרגיז אותי ביותר, היתה העובדה שאחרי שנפטרתי מן החתולה הארורה הזו, לא הרגשתי כל
הרגשת רווחה. לפני מספר שנים שלחה אותי ידידה שלי לטיפול פסיכולוגי. היא טענה שאני טוב ביסודי
אבל יש לי הפרעות הקשורות לילדותי. היא אפילו מימנה את הטיפול. לכן גם הסכמתי ללכת.
למה שאני אשלם למישהו שרק יושב, מקשיב למה שאני אומר ולפעמים כותב
לעצמו כמה מלים. ולמי אין בעיות שנמשכות לו מן הילדות, שיבוא ויגיד לי. אין
מישהו שלא היה לו משהו או מישהו מופרע בבית.
אבל אני סוטה מן העניין. הפסיכולוג אמר לי כבר בפגישה הראשונה שאני שונא
מישהו בצורה קשה ואני לא משתחרר מזה, כיוון שאני לא מדבר על זה עם אף
אחד, ולכן טוב שבאתי אליו.
עבר בי חשד מסוים שהידידה המשותפת שלנו, לא שילמה לו בדיוק
בכסף, אבל זה באמת לא ענייני. אני השבתי לאותו פסיכולוג שאין לי את מי לשנוא.
אבא שלי לא היה בכלל בסביבה שלי, ואיך אתה יכול לשנוא מישהו, שהוא תמיד
שיכור והוא לא בבית - וכשאתה רואה אותו, במקרה, ברחובות העיר, הוא לא מכיר אותך, את בנו?
הפסיכולוג אמר, שמה שבטוח שלא אותו אני שונא. אני מזלזל בו, נגעל ממנו ודברים כאלו. אני נמצא
בהכחשה, לגבי מי שאני שונא במידה כה קשה, ולכן אני מוציא את הכעסים שלי על מישהו אחר, ולא יכול
לקשור קשרי אישות תקינים עם אף אישה.
את 'הבלה בלה' הזה בטח סיפקה לו הידידה המשותפת שלנו. אני מחבב
נשים, מת לשכב איתן, אך אני לא עוצר אצל אף אחת מהן בקביעות. אני בא והולך,
ונזכר בזו שלא ראיתי מזמן וחוזר שוב, ואני לא מוכן לגור אצל אף אחת. אבא שלי
לא גר אצלנו כמו שאמרתי, אבל תמיד היה גר אצלנו גבר אחד. אולי תמיד זה קצת מוגזם כי היו גם
תקופות, אבל קצרות, בהן אמי קוננה על מר גורלה, על האחרון שסילקה או שהסתלק בעצמו, אבל תקופות
האבל היו באמת קצרות. אמי היא אישה יפה מאד ומצרך מבוקש אצל הגברים.
היא מושכת מאד הן במראה והן בלבושה ואולי שניהם הם אותו עניין? היא קטנת
קומה. שערה קצר וצבוע לפי האופנה, כעת אדום זוהר. היא אוהבת להתלבש רק "מותגים" של החברות
המובילות. היא לא קונה בגדים בשוק או בזול. לכן, כנראה, היא צריכה תמיד גברים עשירים או כאלו
שיוכלו לפרנס אותנו.
כן עלי להודות שגם אני חייתי חיים קצת יותר נוחים בגלל הגברים הללו. היו כאלה שגם אהבו לשחק איתי
כדורגל ואפילו לרכב על ידי באופנים שלהם, אך כולם עזרו לאימא לקנות מצרכים בסופרמרקט ובמקומות
אחרים.
אז למה לי לשנוא אותם? נכון שלקחו לי את אמי, שהדלת לחדרה הייתה סגורה תמיד ואסור היה לי אפילו
לדפוק עליה. " ת'גיד מה אתה רוצה ותלך לחדר שלך ".
לא יצאנו לפיקניקים משפחתיים, לא חגגו לי ימי הולדת ועוד הרבה דברים נורמלים
לא עשו לי, אבל כל אחד מהחברים שלה, קנה לי מתנות מידי פעם וניסה לשמור איתי על
יחסים טובים. אז את מי יכולתי לשנוא, לעזאזל!
הפסיכולוג, בשיחה השלישית שהרגיזה אותי יותר מכולן ולכן לא הגעתי אליו יותר,
הציע:" אולי את אמך אתה שונא?" יצאתי מן הכלים והעפתי עליו את המאפרה
שהיתה מונחת על השולחן. הוא רק הוריד את ראשו בזריזות מתחת לשולחן ואני
קמתי והסתלקתי. פלא שהוא לא שלח אחרי שוטרים.
עשיתי זאת אחרי שהקדים ואמר עוד לפני המשפט שגרם לי להתפרע, "טוב את
הגברים של אימא לא שנאת, כי הם התחלפו, אבל היא נשארה תמיד ואת כל התסכולים
שלך, אתה מרגיש שאתה חייב לה ולדרך חייה". זה היה קצת יותר מדי בשבילי.
חזרתי ואמרתי לו שאני מעריץ של אמי, שאני אוהב אותה ושיש בינינו קשר,
אומנם חלש, אבל עד היום, אבל הוא בשלו: "יש לך סיבות עמוקות לשנוא אותה."
אז אם זה לא נכון למה כעסתי? כי הוא לא יכול לשים לי דברים בפה. נכון שלא היה
אף פעם אוכל במקרר ואפילו לחם היה חסר כל הימים, אבל היא תמיד היתה איתי בבית, גם אם הפרידו
בינינו הקירות והגברים. בשבתות דאגה לי לאוכל. באמצע השבוע מפה ומשם. אני לא יודע מה היא קנתה
בסופרמרקט, אולי ספריי לשיער וקרמים למיניהם. אבל כל השבוע לא היה דבר לאכול בבית. אם הייתי
אצל חבר מן השכונה, שם הייתי מתכבד במשהו ובדרך כלל גומר כל מה שהיה בצלחת ההגשה, גם אם
היא היתה מונחת במרכז השולחן.אך זה לא גרם לי להפסיק לאהוב את אמי.
אבל אני מסיח את דעתי ודעתכם ממה שהרגשתי בעקבות רצח החתולה. מה שתגידו, תגידו, אבל לא ניתן
להתעלם מן המעשה שלי שהיה מרושע ומתוכנן מ-א' ועד ת' ושאחרי הכל, לא שיפר את הרגשתי. זה
באסה רציני. הייתי בטוח שאהיה מאושר עד לשמים וכלום. שום רגש נעים ומשחרר לא בא בעקבות
המעשה..חוץ מזה לא טשטשתי את העקבות ואני צריך עוד לרוץ ולנקות מה שעשיתי. דקות אחדות אחרי
שסיימתי את ניקוי הסימנים המחשידים בשטח, הגיעה ורד. היא יפה כמו ורד בערוגה. לחייה תמיד אדומות
ועיניה עגולות וגדולות. צבען חום כהה. היא אומרת לי שאני יפה. "תלתליך משגעים. אני רוצה להכניס
ראשי ביניהם ולהיעלם לזמן מה. הם נראים כמו יער שלם. (אני עכשיו בתקופה בה איני מסתפר בכלל, כך
שיש מעט הגיון בדבריה.) עיניך כחולות כים ואוזניך עדינות ועשויות לתפארה, לא כמו אצל שאר הגברים,
שהן ענקיות ומלאות בשיער". (אני חושב שאוזני קטנות, כיוון שאני כולי קצת קטן). הייתי רוצה להיות
גבוה יותר, אך גם את דבר היותי נמוך, אני חייב לאמי, שלא האכילה אותי כיאות. זאת עוד שמעתי
מהפסיכיאטרית בבית הספר היסודי: "תני לו ריטלין, כדי שיוכל לשבת כמו ילד נורמלי בכתה".
אמי שאלה: "אין לריטלין תופעות נוספות?". "חייבים לאכול היטב בתקופת בליעת הכדור. עליך לדאוג
שיהיו לו שני סנדביצ'ים בתיק ושתי שקיות שוקו. בצהרים הוא צריך לאכול בבית ארוחה טובה ועד השינה,
לפחות עוד שני סנדביצ'ים ואז הריטלין לא יעכב את גדילת הגוף", אמרה הפסיכיאטרית- ואני רציתי
לנשק אותה על עניין האוכל.
גם עכשיו אני לא אוכל כמות כזו של אוכל, אבל בוודאי שלא אכלתי כך בימי בית הספר העליזים. דברי
הפסיכיאטרית השפיעו בדיוק שבוע וגם אז, רק במה שקשור לבית הספר. שבוע אחד אכלתי כל יום שני
סנדביצ'ים.שוקו היא לא קנתה לי,אבל העובדת הסוציאלית בבית הספר, שבאה לבדוק אם קבלתי את
כמות האוכל שהרופאה אמרה, דאגה שיהיו עבורי שקיות חלב במקרר של המורים. אני חושב שהמורים
השתמשו בהם קצת ושמו חלב בקפה שלהם, אך זו לא אשמתם. כתבתי את שמי אבל בקטן והם בוודאי לא
ראו. מה שהרווחתי באמת זה באגט שלם שקנה לי העובד בבית הספר, כיוון שרק סנדביץ אחד מצאו בכלי.
את הסנדביץ הנוסף, טרפתי כבר באוטובוס וכמובן שלא סיפרתי על כך לעובדת- הסוציאלית.
בכל אופן זו היתה שנה טובה. לא הייתי רעב בשנה זו בבית הספר. נדמה לי שאז גם התחלתי ללמוד
משהו בכתה. ואתם, מעכשיו, כשתראו ילד מסתובב ולא לומד, שאלו אותו אם הוא רעב.
עד אז הייתי בורח או קופץ ומתחבא על הגג ועוד תעלולים מסוגים שונים. מורה אחת כמעט התעלפה,
לדברי הילדים בכתה, כשראשי השתרבב מכיוון הגג למטה. ילד אחד שהציץ בחלון בזמן השיעור,
צעק: "מישהו מתאבד".
כל הילדים הביטו בי מן החלון ואני ראיתי אותם הפוך. זה אחד הקטעים שהם ואני לא נשכח.
העובד נשלח להציל אותי, אך עד שהוא הגיע אני כבר מזמן התחבאתי במקום אחר בבית הספר.
כיוון שלא היזקתי באמת לא לילדים ולא לעצמי, התרגלו כולם, כולל המנהל, שאני בא לכתה כשאני רוצה,
מה אפשר לעשות עם ילד שהוריו אינם באים לבית-הספר? יותר נכון, שאמו מגיעה רק לאסיפה הראשונה
,
כדי לעשות הופעה מרשימה בבגדיה. באסיפה הראשונה עוד אין מה לספר על הילד וכמעט כל שנה יש גם
מורה חדשה...
רק תדעו שלבית הספר הייתי בא כל יום. איפה אפשר להשתולל כך וגם לזכות לחיבה והערצה ותאמינו לי
- לא רק אצל הילדים. היו מורים שהיו משחדים אותי בארטיקים ובשאר מתנות אם אכנס לשיעור ולא
אפריע. אף אחד לא היה אדיש אלי בבית-הספר. זו היתה פורעת את שערי וזה היה צובט את לחיי.
אך כאמור, בשנה שאמי שוכנעה שריטלין לא יפריע לי, התחלתי להיכנס בקביעות לכתה והצלחתי ללמוד
לשון וחשבון, בעיקר, על השאר שמתי פס. אילו הם המקצועות הכי חשובים בחיים,לא?
אך אני עושה עכשיו עוול נוראי לורד, לה אוזני פנינים. עורם חלק ובהיר וגודלם קטנטן. צבע עורה
ורדרד, כולה כמעט כמו תינוקת.
נכנסנו הביתה וכשאמרתי שאיני רעב ואני חוזר זה עתה מן המסעדה , עמדה והכינה לי את הקינוח. היא
פתחה כפתור אחר כפתור בחולצתה ואז כשהציצה חזייתה האדומה, ניגשה לפתוח גם את כפתורי.
אני לא אדיש למין, כך ששיתפתי פעולה ובזמן קצר היינו כבר אחרי. הבעיה שלי היתה, שבא לי לנפנף
אותה והיא לעומת זאת רצתה להישאר במיטתי.
כך קורה לי עם כל הנקבות. אני לא אימא שלי שאתן לאדם שאתמול היה זר לי בכלל, להשתלט לי על חיי
ועל הבית שלי.
זה לא דרש ממני מאמצים כבירים לסיים רומן עם בחורה. הייתי אומר להן:" את באמת נפלאה אך מסיבות
אישיות שלי אני חייב לצאת מן הספור הזה". כשהייתי מתבטא כך, איש לא יכול היה להוציא ממני את
" הסיבות האישיות שלי " והבחורה הייתה מתרגזת, לא על עזיבתי, אלא על כך שאיני יכול אפילו
לשתף אותה במה שקורה לחיי.
רק את ורד השארתי לי לקינוחים שכאלה, אבל לא יכולתי להניח לה שתישאר עכשיו במיטתי. עוד טרם
עיבדתי לעצמי את סיפור "חיסול החתולה" ואיני יכול לחשוב על דבר אחר.
ביצעתי הצגת התקף מיגרנה שצריכים לו חושך ושקט וזה לא התאים לורד שהיתה נרדמת עם דפיקה
וספר. כך הייתי מוצא לי את ה'לבד' שלי בכל פעם כשבא לי.
אתם כבר בוודאי סקרנים לדעת מה אני עושה כל הימים.להרוג חיות זה לא מקצוע ובאמת זה לא בדיוק
ההובי שלי. למעשה היה לנו אפילו כלב שאהבתי מאד. אך הוא מת ואולי מרעב.
כמה אוכל כבר יכולתי למצוא לו כשאני עצמי הייתי רעב רוב הזמן?
תמיד הייתי הולך ומדמיין לעצמי הרבה אוכל. בסרטים שהיו מראים ארוחות, הייתי חוזר והולך לצפות
ומבזבז עליהם את כסף 'הבחורים של אמא',שתאמינו לי, קיבלתי בזכות.
ובכן בחרתי לי כמקצוע להיות שף. מה יכול להיות מתאים יותר לבן אדם, שרוב חייו היה רעב?
למדתי בבית ספר מקצועי שהיה שם גם מקצוע הטבחות.רוב הזמן נעדרתי והייתי משתרך עם
בחורות, בקיץ על שפת-הים ובחורף בבתי קפה ומלונות זולים, אך יומיים בשבוע,ימי ב' ו-ד', בהם היו
השיעורים במטבח, לא הייתי נעדר. סוף, סוף סידרתי לי יומיים בשבוע בהם היה לי אוכל לשובע.לא הייתי
יוצא מן המטבח כל עוד אפשר היה לגרד מן הסיר או מן התבנית,קמצוץ של אוכל.
המורה מינתה אותי לתורן קבוע על הניקיון בכיור, כיוון שרק אני הצבעתי בכל פעם שאני רוצה בתפקיד
ופטרתי את שאר הילדים מתורנות זו.
בצדק קראו לי הילדים בבית ספר זה 'משוגע מטבח'.הייתי גם ספורטאי מצויין ולכן גם אהוב על הילדים.
רק פעם אחת ארבו לי כמה חברים מהכיתה המקבילה והכו אותי מכות רצח על שלא הגעתי לתחרויות עם
בית הספר השכן והואשמתי שהקבוצה של בית הספר הפסידה בריצה ובקפיצה לגובה, בגללי.
מה לעשות שלא ניתן לכלוא אותי כציפור בכלוב ולמנוע ממני כל בוקר את ההחלטה אם אני הולך או לא
הולך, אם ללימודים ואם לעבודה. היעדרויות ואיחורים הם שגרמו לי להיות מפוטר במרכז הארץ כשניסיתי
לעבוד במסעדות שונות. לא קבלו אותי לצבא בגלל משקל הנוצה שלי ולכן התחלתי לעבוד בגיל די צעיר.
תבינו שעבודה במסעדה זהו פיתרון לנושא הרעב המציק לי תמיד.אך ללמוד ולעבוד, דבר שניסיתי לעשות
כשגרתי במרכז הארץ, זו לא תוכנית המתאימה לטיפוס לא יציב כמוני. אני מודה בכך. אבל ניסיתי לקחת
קורס ערב במלון תדמור. השעורים התנהלו פעמיים בשבוע, כך שאכלתי משהו קל בשני ערבים. פה לא
היו תורנויות, כך שנאלצתי להסתפק במנה שלי ובתוספות של אוכל שאחרים לא אהבו והניחו על צלחתי.
במשך היום התכוונתי לעבוד במסעדות. פוטרתי מן האחת ומן השנייה ובעצם מכולן. ברובן זכיתי רק להיות
שוליה של הטבח ולא יותר. הבנתי שעלי לקבל תעודת סיום במלון תדמור, אם אני רוצה לעבוד כטבח. אני
מודה שסיימתי את לימודי שם רק בזכות ורד, שחזרה והאירה את ערבי כשהייתי מדוכא וחסר-פרוטה.
ודבר חשוב נוסף שעשתה עבורי, היא הייתה משאירה לי הרבה כסף על השידה שליד מיטתי, ומימנה לי
בעצם את לימודי השף ב"תדמור".
כשקיבלתי את התעודה הנכספת קמתי ונעלמתי לה. אני לא סובל להיות אסיר תודה למישהו. ידעתי שיום
אחד כשיהיה לי כסף אופיע כמטאור בחייה ואחזיר לה את חובי. המגעיל שבאופי שלי הוא שאיני אומר
'תודה' או 'בקשה' או 'סליחה'. אני נכנס ויוצא מחיי אנשים כשאני מחליט על כך.
הדוגמא הבולטת היא הדוגמא של דונה. מצאתי אותה בלובי של מלון 'תדמור'. שף שלמדתי אצלו בבית
הספר למלונאות שם, ביקש שאבוא איתו לשיחה.ידעתי שהוא יגיע שוב לשיעור רק בשבוע הבא ואולי
ישכח מה שקרה בשעור. התעכבתי בלובי, עיינתי בפרוספקט של טיולים בדרום הארץ ואז ראיתי אותה.
היא ישבה נשענת על הספה הקטנה מתחת לוילון בצבע אדום קוניאק כשהיא עצמה משתלבת כמעט
בצבעים אלו. היא לבשה חליפה סגולה-אדמדמה, שערה היה קצר ושחור והיא היתה קטנה במידותיה.
בהתחלה חשבתי שזו ילדה ורציתי לנפנף לה לשלום. אך אז ראיתי את חזה הקטן המזדקר. חזייה טובה או
זה באמת מה שיש לה? שאלתי את עצמי את אותן השאלות שאני נוהג להציב לעצמי כשאני פוגש נקבה
לעניין. ניגשתי, אמרתי את שמי והושטתי לה יד להיכרות וכן- זה הלך. היא לא סובבה ראשה ממני כפי
שהיה קורה לי לפעמים עם סנוביות שלא מוכנות לדבר איתך אם לא עשו לך היכרות איתן.
"דונה" היא אמרה והחזירה לי יד מושטת. חייכתי ולחצתי את ידה בזהירות. אני מסוגל להכאיב לפעמים
אבל לא בפגישה ראשונה. עכשיו אני צריך לחזר מעט. שאלתיה אם אפשר להזמין אותה לשתות משהו,
אך היא הראתה סימנים שאינה דוברת עברית. עברתי לאנגלית והיא השיבה בצרפתית.
שתינו יחד והפכנו לנאהבים תוך שעה. כמעט וסולקתי מן הקורס לברמנים, כיוון שהמרצה
הנפגע, הוא השף המהולל התאונן עלי למנהל, אך ניצלתי בזכות הצלחתי בתחרות ארצית בין בתי"ס
לטבחים או שפים יותר נכון (אני זוכר מה שהטיפה לי אמי: אסור לפגוע בכבוד בית הספר).
זו הייתה תחרות בהכנת צלי בקר. בעוד רוב המתכונים היו אלו המסורתיים, שהבשר שלהם הוציא נפשו
בסיר על הגז, מי בסיר לחץ ומי בסיר רגיל, בשרי שלי רבץ לו בתנור בכיסוי של נייר כסף כשלוש שעות ורק
כשהיה קר, פרסתי אותו והכנסתי אותו בסיר שהבצל המאודה חיכה לו ויחד הם חגגו עם תבלינים פשוטים
של שום,פלפל ומלח שהוכנסו אליו רק בסוף הבישול. הוספתי מעט מים רותחים שישמרו על הרטיבות
והרוטב שנוצר עם השעועית הירוקה בקליפתה, שזרקתי לתוכו כרבע שעה לפני סיום הכנת התבשיל, יצרו
גם את הצבעוניות החסרה מטבעה לצלי בשר.
כיוון שהתפרסמה העובדה שזכיתי, החלו כולם לכרכר סביבי והכריזו עלי כתלמיד מצטיין.
ומה היה על דונה? היא התאהבה בי ונשארה עוד כמה שבועות להתגורר במלון. אני ויתרתי על דירתי
השכורה ופעם ראשונה בחיי גרתי אצל מישהי. אך ידעתי שבכל רגע היא יכולה להרים את עצמה ולהיעלם
לצרפת.למרבה הפלא היא לא נעלמה, כפי שאני הייתי נוהג אם הייתי במקומה, אלא הודיעה לי שעליה
לחזור למשפחתה בצרפת ושעלינו לחגוג את האירוע הלילה, כמובן שלא הגעתי בערב ולא ראיתיה יותר.
חגגתי בשפת הים עם בנות שמצאתי שם. הזמנתי שתים מהן לערוך תחרות במטקות ואחר כך הזמנתי
אותן לאכול ולשתות טוב על חשבונה של דונה שמילאה אותי בשטרות שפרטה במלון מהפרנקים שלה.
חזרתי למלון רק כדי ללמוד ולשמוע על כישורי והצלחתי מן המורים החנפנים.
כמעט בכל תחרות שהשתתפתי זכיתי באחד המקומות הראשונים. אפיתי היטב ובישלתי מצויין.מי כמוני
הבין באוכל? מי כמוני חלם עליו ועל צבעיו ועל ריחותיו ורצה למששו ולחבק את הירקות הרבים
והצבעוניים והפרות העסיסיים כשהם לא היו לו? רק מי שעבר את החסכים שעברתי בימי חיי, יוכל להבין
את אהבתי ותאוותי אל המזון הגשמי.
הרבה פעמים התפלאתי על עצמי,שכל כך בקלות, הסתגלתי להיעלמותה של דונה מחיי.
זו הייתה הפעם הראשונה שנוצר לי איזה בסיס אצל אישה. התחלה של קביעות בחיים וכשזה נעלם, לא
הזלתי דמעה. בהחלט הייתי נזכר בה ומשווה אותה לנשים חדשות שהכרתי ולפעמים מצאתי את עצמי
נכנס ללובי של המלון ורוצה לעלות לקומה בו התגוררה, אך זה רק בגלל כוחו של הרגל, כמובן.
החיים האירו אלי פנים בפעם הראשונה. סיימתי די בקלות את לימודי הטבחות וקבלתי מכתבי המלצה
חמים מבית הספר. לא הוזכרו שם השתמטויותיי מן השיעורים, אלא רק הערות על הצלחות רבות
בתחרויות, שהביאו לביה"ס ולי כבוד רב.
אחת התחרויות שהצחיקו אותי בגלל הקלות בה זכיתי בה, היתה התחרות בבישול חצילים.
החברה הזיעו, פתחו מחברות, עיינו בספרי בישול, בחרו דברים מסובכים מן הספרים,
בישלו כמה מן התבשילים, שינו מעט מן המרכיבים שהיו בספרים ויצאו עם המרשמים שלהם, מלאי ביטחון עצמי.
ומה אני עשיתי? כתבתי להם מרשם של סלט חצילים. צליתי שלושה חצילים שלמים על האש, הוצאתי את
הקליפה בעוד החצילים חמים, מעכתי אותם במזלג עם מעט שמן זית, הוספתי מעט מלח, קצצתי בצל
לחתיכות קטנטנות. חציתי את הכמות שקבלתי מכל זה לשתים. לחצי אחד הכנסתי גמבה כבושה (כמות
של גמבה אחת) כשהיא קצוצה היטב לחתיכות קטנטנות ועתה ערכתי הכל על צלחת יפה.
חצי הצלחת הכילה את החצילים בצבעם הרגיל ומחציתה השניה את החציל שנראה כתום בגלל הגמבה.
שמתי זיתים במעבר בין שני צבעי החציל והמראה היה מושלם. נראה לי שבעקבות זכייתי זו בתחרות,
ופרסום המתכון הזה לסלט חצילים בעיתונות, החלו להופיע כל מיני קופסאות לממכר 'חציל רומני' או
בשמות אחרים של חציל קצוץ עם גמבה.
כשקבלתי סוף, סוף את תעודת הסיום של ביה"ס לבישול החלטתי לעבור לעיר אחרת. מודעה בעיתון
במדור 'דרושים' המתארת תכונות של שף מבוקש במלון קטן באילת, העבירה אותי לאילת. התקבלתי
במהירות והחלטתי להתחיל בחיים רציניים ומסודרים ואולי גם למצוא אשה קבועה.
כל מי שהכיר אותי מחיי הקודמים עד שעברתי לאילת, לא יוכל להאמין לאיזה בעל מקצוע מסור ונאמן,
נהייתי. מאכלי נמסרו על ידי האוכלים מפה לפה ועד מהרה צלצלו אלי בעלי מלונות גדולים באילת והציעו
לי עבודה במטבח המלון.
לא בגלל צניעותי סירבתי, וגם לא מתוך היותי נאמן למלון המסויים הזה שנקרא: 'מרגוע'. רציתי לבסס את
ידיעותיי ואת יכולתי במקום קטן ותומך ולא להיכנס לצוות של שפים עם תחרות וכל זה. כאן הייתי 'מלך'.
איש לא העיר לי ולראשונה בחיי עשיתי על דעת עצמי דברים מועילים. ידעתי שאם לא אגיע לא יהיה אוכל
במלון ושהכול תלוי רק בי וזה מה שהקים אותי כל יום. לא הייתי צריך להשכים קום. את הקניות היו
מכינים הקניינים במלון ואני דאגתי להזמין תמיד כל מה שאני יכול לדמיין למזווה- המצרכים של המלון, כי
אף פעם לא ידעתי מה אכין למחרת.
כשהייתי מגיע בסביבות השעה אחת עשרה למלון, נכנסתי ישר למזווה והייתי מחבר את התפריט לאותו
יום בהשראת המצרכים שנגלו לעיני: הפלפלים האדומים, ירוקים וצהובים, גירו אותי להכין פלטה צבעונית
מעורבת של ירקות חמים. התפוזים הכתומים, הנפלאים בריחם גרמו לי לתכנן סלט תפוזים בסירופ למנה
אחרונה.
רק בשלב זה הייתי פותח את המקרר ומביט בבשרים האדומים והעסיסיים שהיו תלויים בנתחים גדולים על
ווים ענקיים. מבט אחד בבשר וכבר ידעתי שהיום אכין צלי בקר בנוסח ספרד.
העופות הקטנים מדי גרמו לי להחליט להכין מהם היום עופיונים ממולאים, כך שאוכל להגיש כמנה בשרית
לבחירה: רבע עוף ממולא (שהוא בעצם חצי עוף קטן) וזאת נוסף למאפים עם בשר עוף טחון, שהייתי
מקפיד לבחור מבין הבשרים התלויים שלא השתמשתי איתם בימים האחרונים, לפני שישנו צבעם ואצטרך
לזרוק אותם, בבחינת עבר זמנם..
לא אלאה אתכם בכל המנות הנוספות שהכנתי לאותו יום.הטבחים שעזרו על ידי, העריצו אותי על שאיני
רושם כלום והכל נאמר להם מפי, בלי שאני נעזר בפיסת נייר כלשהי. הם לעומתי, רשמו כל מלה היוצאת
מפי ואני מעולם לא הרגשתי את עצמי כל כך חשוב כמו בימי המטבח העליזים והראשונים שלי.
השתכרתי 5000 שקל נטו ורק מי שלא הייתה לו פרוטה משלו מימיו יכול להבין את החשיבות העצמית
העליונה שהדבר הביא עלי. לפני שאגש לתאר את ימי העליזים באילת, אסביר שהטבחים הם שבישלו,
אבל רק מה שיצא מפי. הם רשמו את המצרכים שעליהם להוציא מן המזווה והמקרר ושאר מקומות האחסון
והחלו לבשל במרץ. תוך רבע שעה הובערו כל התנורים וכל מבערי הכיריים. המיקסרים והבלנדרים הקציפו
וחתכו ואני הייתי באקסטזה. הסתובבתי וטעמתי מכל הסירים והקערות אך עשיתי זאת כפי שלמדנו
בתדמור.
יד כל סיר הייתה צלחת קטנה עליה הייתי מניח את מה שהוצאתי לטעימה מן הסיר. תמיד הייתי משתמש
בסכו"ם אוכל נקי שהוצא ברגע זה ממגרת הכלים. טועם, מעיר הערותיי לטבחים וזורק את הכלי המשומש
לכיור.
אכלתי בכל שעות העבודה. החלק הראשון של הטעימות התרחש כפי שתיארתי - והחלק השני באולם,
בצד,קרוב אל האורחים, כדי שאוכל לשמוע את צקצוק המזלגות והנאת האוכלים. המלצרים קבלו הוראה
ממני,שאם מישהו מהאורחים שואל עלי או מביע את התפעלותו מן האוכל,הם יכולים לקרוא לי מיד.
הייתי מתקרב אל שולחן האורחים המרוצים, קד קידה קטנה ומקשיב בהנאה לתשבחות האורחים. אלו היו
רגעי הגדולים. יכולתי בהחלט להשוותם לרגעי הסיפוק המיני שחוויתי בראשית הקשרים המיניים שהיו לי
בעברי. בימים אלו של ימי אילת הראשונים התהלכתי כמלך הארץ.
אחד הדברים הראשונים שעשיתי בעיר המקסימה הזו, שהתאימה לי ככפפה ליד, היה ללכת למשרד
הרישום ולשנות את שמי המאוס 'אבטליון' לשם 'אדם'.הרבה צרות הביא עלי השם 'אבטליון', במיוחד
במקום מגורי. ילדים ששמעו את אמי קוראת לי בשם המפואר הזה, לא חדלו לצחוק ממני זמן רב. אולי
בגלל זה הצלחתי לריב עם כל כך הרבה ילדים בשכונה ואת הגיחות שלי רכוב על האופנים, הייתי עושה
לבדי ולא אתם. במקומות שלא היה סיכוי שאמי תגיע ותקרא לי בשמי, הנערץ על ידה, הצגתי את עצמי
בשם' אבי'.עתה יבוא הקץ לסיוט.
בוקר אחד בצאתי מן הבית בו שכרתי לי חדר , ראיתי אוטובוס תיירים שעוצר ליד מלון 'אילת' שהיה קרוב
לחדרי השכור. מן האוטובוס יצאו הרבה אנשים צעירים בעיקר, גברים ונשים דוברי ספרדית.
כיוון שראיתי בחורות נאות המשכתי להביט ביורדות מן הרכב. לא מיהרתי כל כך הבוקר, כיוון שזה היה אחד מן הבקרים יוצאי הדופן בהם התעוררתי בזמן.
שמעתי קול של אישה הנותן הוראות בקול סמכותי. לא הבנתי ספרדית אך הקול הנעים והתקיף של מי
שיודע שנשמעים לו, ערב לאוזני. הסבתי מבטי וראיתי קצת יותר רחוק ממקום עמידתי, על יד בטן
האוטובוס הפתוח, שממנו מוציאים הסבלים את מזוודות התיירים, אישה קטנת קומה ולבושה בחליפה
בצבע ירוק זית. כנראה שהיא המדריכה שלהם, הרהרתי ביני לביני ותקעתי עיניים כגולם בנעליה. איך יכול
להיות שהיא המדריכה ורגליה נתונות בעקבים גבוהים שכאלה? איך היא מדדה עליהם כשעליה לצעוד
לפני כולם ולהוביל קבוצה? תמהתי והחלטתי לעצמי שהיא אחת הנוסעות והיא רק האחראית על הכנסת
המזוודות למלון.
זזתי משם כיוון שאת הטיפול בענייני הבנות עלי להשאיר לערב אם אני לא רוצה צרות במקום עבודתי
האהוב. כן, עלי להגיד בפה מלא שיש מקום שאני אוהב לגור בו לעבוד בו ואולי אמצא גם איזו תיירת
לאהוב פה, חייכתי אל עצמי, כיוון שהיה לי ברור שעם תיירות מנהלים פרשיות אבהבים ולא יותר מזה.
הגעתי למקום עבודתי די מוקדם, פטפטתי בנחת עם הטבחים הזוטרים, ונכנסתי לקבל את ההשראה
הקבועה שלי ממזווה האכל הגדול. בתוך שלל הירקות הצבעוניים דימיתי להפתעתי לראות נעל על עקב.
כמובן שצבעה היה בצבע קרם כמו אותה נעל של התיירת הסמכותית ההיא שלא זכרתי היטב את מראה
פניה אלא רק את רגליה ונעליה. גרשתי מעלי הרהורים אלו כדי שאוכל בנחת להתקדם בהכנת התפריט היומי.
התפלאתי על עצמי שאני צריך להתאמץ כדי להיפטר מן המראה של רגלי האישה ההיא. האם אני מתחיל
להשתעמם בעבודתי? התשובה היא כמובן שלא, והמסקנה שלי מעצמי היא, שהאישה ההיא גרמה לי
להיות סקרן לגביה.
כשחזרתי לחדרי באותו יום, התרחצתי, התבשמתי, נעלתי נעלים חומות סגורות, דבר שאני עושה רק
כשאני מוכרח. ( באילת הולכים עם סנדלים, דבר שמקל על החיים ועל צינון הגוף, לפחות עכשיו כשקיץ).
יצאתי לי שמח ומרוצה ממראי: משערי המתולתל בצבע חום שקד ומעיני הכחולות. הנשים הרבו להחמיא
לי עליהם, בלי שאבין מדוע. בעיני השיער היה מבולגן תמיד והעיניים היו עיניים רגילות .
בכל אופן מצב רוחי היה טוב והלכתי למלון "אילת" וטענתי שיש לי קרוב משפחה בקבוצה שהגיעה היום.
איש הקבלה הביע את צערו ועידכן אותי בכך שהקבוצה טרם חזרה מיום הטיולים הארוך שלה, ולא – הוא
לא יודע מתי יחזרו. לקחתי לי כוס גדולה של קפה וישבתי בלובי.לא היו כאן הרבה אנשים בשעת ערב
מוקדמת זו.
אני חששתי שהקבוצה יצאה לבילוי מוקדם ואם כן לא אראה שוב את האישה עם נעלי העקב הגבוהים, כך
ש'אכלתי' אותה. אם אלך לחדרי ואחזור, יתכן שיגיעו וינוחו בחדרם ולא אדע את תוכניותיהם גם למחרת.
מדוע נעשיתי אובססיבי בקשר לאישה הזו? איני יכול להגיד אבל הרגשתי שאני צריך לראותה ולהיוודע גם
לשאר חלקי גופה ופניה וכך אולי אפטר ממראה הנעליים הרודף אותי מאז הבוקר.
סיימתי את הקפה ואת המדורים הקלים לקריאה בג'ורנאלים באנגלית, שמצאתי בכוננית הירחונים שעמדה
בפינה, ואז שמעתי רעש של רכב גדול בולם, ואת הקולות הקולניים של המטיילים. הבנתי שזה הוא
האוטובוס לו ציפיתי, אבל לא זזתי ממקומי.
למי יש סבלנות אחרי יום טיולים למישהו שיסתובב ויפריע לך ובמיוחד אם אתה מדריך ועבדת כל היום עם
האנשים, כפי שהיא עשתה, אם הבנתי נכון.
אחרי שכל האנשים התיישבו בלובי, השתרר שקט. האישה הקטנה ובעלת העקבים הגבוהים,אכן הייתה
מדריכתם.עתה עמדה במרכז הלובי והודיעה כנראה על שעת האוכל ושעת היציאה בערב למלון "שלמה
המלך", לצפייה בתוכנית.(לא הייתי בטוח מה היא הודיעה כי היא דיברה בספרדית). הבנתי רק את שם
המלון "המלך שלמה", אך לפי משך הזמן שדיברה והמספרים שחזרו פעמיים בדבריה שיערתי שהודיעה
על שעת ארוחה ועל בילוי בערב. פניתי אל אחת הנשים המבוגרות שישבה קרוב אלי ונאנחה, כנראה על
רגליה הכואבות, שהרימה אותן על מסעד הכורסה בה ישבה- ושאלתי אותה באנגלית: מה יש הערב במלון
"המלך שלמה"? האישה ענתה לי גם כן בנימוס, שהיא עייפה והיא לא מתעניינת ובשבילה עשר זה כמו
אמצע הלילה, כך שהיא תרד רק לאכול בשמונה ואחר כך תלך לישון. בבוקר שוב קמים בשבע . אחלתי לה
טיול נעים וקמתי לצאת על מנת לחזור כמה דקות לפני השעה עשר.
עברתי במקום הקרוב ביותר אל המדריכה.. ראיתי פנים יפות וקטנות, עיניים מתרוצצות בחוריהן וגוף חטוב
ודק.כשהתרחקתי וכמעט יצאתי מן הלובי , הסתובבתי והבטתי על נעליה. אכן היא נעלה שוב נעלי עקב
גבוהים והפעם בצבע חום, שתאם את החליפה בצבע חום-קוניאק, שלבשה.
לא הייתה לי סבלנות לצאת ברכב אל העיר בזמן שהתפנה לי עד השעה עשר, כך שהחלטתי להיכנס
לחדרי ולצפות בטלויזיה, אך ראשי היה במקום אחר. ניתחתי את מה שראיתי. קצת דאגתי מה תחשוב עלי
כשאתוודע אליה. דבר ראשון איני יודע לדבר בשפתה. אך יש להניח שהיא שולטת באנגלית. זה קצת
מרגיע. דבר שני ברור שהיא מאד אלגנטית ואוהבת לבוש כזה ואני הרי אוהב להיות זרוק, רוב הזמן. איך
היא תתייחס אל צורתי החיצונית ולבושי הרגיל. לא זה שאני לובש עכשיו?
פרצתי בצחוק. יתכן שאדם יתאהב ברגל של אישה או בנעלה? עוד לא קרה לי שחששתי מיחסה של
בחורה אלי, מראש, לפני שהכרתיה ממש. ואכן הספור שלי עם אלי היה שונה כבר מן ההתחלה.
בשעה תשע וחמישים התייצבתי בלובי. לא היה שם מקום ישיבה. החלטתי ללכת ישר למלון ה"מלך
שלמה" אל הלובי הגדול שלו, שבו מתקיימים אירועים.
ישבתי והמתנתי לבוא הקבוצה.הכל נכנסו כרגיל ברעש גדול והחלו להזמין שתייה עוד בטרם תפסו מקום.
אני ראיתי רק אותה. אני זוכר שראיתי בחורות צעירות ממנה, נשיות ומעוררי חשק, מיד כשצפיתי באנשי
הקבוצה היורדים מן האוטובוס לראשונה, אך עתה לא ראיתי אותן. ראיתי רק את אלי. כך קראו לה כל
הפונים אליה. ארבתי לרגע שיתפנה מקום על ידה וכשהגיע הרגע והתיישבתי, הרחתי ריח בושם חזק, לא
מתוק מדי, ועדין, כזה שלא ארצה להמירו באחר.
ניצלתי רגע אחד, שאיש לא פנה אליה ושאלתיה באנגלית: "אוכל להציע לך שתייה מהבר?"
"למה לא?" השיבה.
לא התעכבתי לשאול אותה מה היא רוצה ונתתי הוראות לברמן מה להכין. הוא היה מופתע מעט, אך בא
לקראתי.כשחזרתי עם שתי הכוסות, ראיתי לשמחתי שהניחה ג'קט במקום שעל ידה ושמרה לי מקום.
הושטתי את הכוס אליה, היא הריחה את המשקה, עצמה עיניה ושאלה :
"מה אני שותה?"
" אם תשתי ותאהבי מה שאת שותה, אתן לך את המתכון ", חייכתי.
" ומתי זה יקרה?"
" היום או מחר בערב. כמה שיותר מוקדם ", אמרתי בקול שקט, תוך כדי זה שאני סוקר אותה במבט בוחן.
היא הייתה מהממת. עור פניה היה שחום ועיניה היו קטנות אך בעלי מבנה מיוחד. הן היו בעלות צורת
אגס, דומני. היא נראתה לי כבת גילי ואולי מעט מבוגרת ממני. אך למי זה חשוב? חזה הזדקר על אף
החלק העליון של החליפה שהסתיר מעט. הצלחתי לגלות כל מה שהיה חשוב בעיני כדי להמשיך בלהט
את החיזור. רגליה שמשכו את מבטי בתוך נעליה השתלבו נהדר עם כל זה: הן היו ארוכות וחטובות.
" היום אני לא חושבת שיהיה לי כוח, אבל מחר אחה"צ יש חופש לאנשים ואני אישן היטב, ובערב אהיה
רעננה לקבל את המרשם ".
" הסכמנו ", אמרתי: " שמי אדם ".
" שמי אליה אבל כולם קוראים לי אלי " אמרה והושיטה יד ללחיצה.
" אחכה לך בלובי של המלון. באיזו שעה תרדי? " שאלתי כשאני לוחץ את ידה.
" אתה יודע באיזו מלון אני נמצאת?"
" כן, ב"אילת", השבתי כשאני חוכך בדעתי אם הבחינה בי כבר בלובי היום או אתמול בערב, והיא רק
עושה עצמה כרואה אותי בפעם הראשונה.
"אם כן , תבוא בשעה 7 ללובי" ענתה בקול נעים שערב לאוזני עד מאוד NOS VEMOS .
אך כל זה לא היה חשוב. מחר נהיה רק שנינו יחד בלי כל ההמון הזה.
נפנפתי לה לשלום וקמתי ויצאתי מן האולם. ידעתי שהיא מביטה אחרי וזקפתי קומתי.
'זה טוב שהיא קטנת קומה, כך היא לא תהיה גבוהה ממני על אף העקבים הגבוהים שהיא נוהגת לנעול'
חשבתי לעצמי. העדפתי לשבת בחדרי לבוש בגדים קלים ונוחים יותר ולדמיין מה הולך להיות בפגישה
שבינינו.
ניתחתי את התנהגותי: קמתי ועזבתי את המערכה הראשונה כשנקבע הזמן למערכה השניה.
משהו בלי ספק קרה לי. אני לא נוהג לוותר על כלום.כשאני פוגש אישה שמוצאת חן בעיני, אני צר עליה
עד שהיא מוכנה לעשות איתי הכל. אני לא דוחה סיפוקים בדרך כלל. הבנתם את זה כבר. נכון? ובכן אני
חושב שהאישה הקטנה ההיא, אלי, מביאה איתה רוח חדשה.
הייתי עייף והלכתי לישון מוקדם, וכשקמתי כבר חיכיתי שירד היום ותשקע השמש לקראת הערב. אני מודה
שלא הייתי נחמד ביותר אל הטבחים והעוזרים שלי במקום עבודתי. באמת זה היה יום מיותר, רק הערב
נחשב בו.
עמדתי מול המראה ולא יכולתי להחליט מה ללבוש. הבטתי על בגדי שנקנו בדרך כלל בלי תשומת לב רבה
הבנתי שאני צריך מלתחה חדשה. בינתיים אין לי ברירה. אני צריך להרכיב משהו סביר, לא אלגנטי
במיוחד, אך גם לא ספורטיבי ופשוט, שאני נוהג ללבוש בדרך כלל.
בחרתי בחולצה חלקה בצבע קרם ובמכנסי ג'ינס שחורים שנראים כמכנסים שחורים רגילים, אם לא שמים
לב במיוחד. היתה לי הרגשה, שידידתי החדשה אלי שמה לב לכל דבר. ואולי אני מגזים?
ידידה חדשה? האם היו לי ידידות? האמת שרק ורד נחשבת אצלי כידידה. זאת כמובן,כל זמן שידעה את
מקום מגורי. כחתלתולה, היתה מוכנה ללכת אתי לכל מקום ולהתכרבל בחיקי. כשעברתי לאילת החלטתי,
זהו! מספיק לי גם ממנה. אמי לא יודעת את כתובתי, כך שגם ורד לא תזדחל לכאן. אני אגיע אליה בקרוב,
כשיהיה לי כסף להחזיר לה את חובי. זמן רב סבלתי את נוכחותה, עלי להודות בכך עם כל האי-נעימות, רק
כדי שתמשיך להביא לי כסף, כל פרוטה שקבלתי ממנה, שמשה לי ללימודי הטבחות בתדמור. בלעדיה
הייתי אפס עד היום. ואיך השבתי לה על מעשיה? נעלמתי לה. כשאמרתי לה שאני עומד לעבור למקום
אחר, שאלה: "לברוח ממני?" אמרתי: "לברוח מחיי הקודמים!" "ולא אוכל לברוח אתך?" שאלה בקול לא
לה. אני חושב שהוא היה חנוק מדמעות. חיבקתי אותה אלי ואמרתי: "כשאצליח את תדעי מזה". לא
פרשתי את כוונתי. איני יודע על מה חשבתי אז, אבל היום אני רק רוצה להודות לה על עזרתה ולהחזיר לה
את הכסף הרב שהוציאה בשבילי. אני לא אשם שאני לא אוהב אותה או מישהו אחר בעולם. בכל אופן לא
אהבתי עד הנה. אני בדרך כלל גם לא אסיר תודה לאיש. למשל אני לא אסיר תודה לאמי על שילדה
אותי.היא עשתה כייף וזה היה בגלל זיון אחד, קצר או ארוך. אז מה אני חייב לה. כן, על שלא זרקה אותי
מן הבית? אולי אם הייתי נזרק מהבית, היו שרותי הרווחה מוצאים לי בית הגון יותר. ולהיפך. היא, אמי,
השתמשה בי כדי לסחוט את שרותי הרווחה. זכורים לי בקורים משפילים אצל העובדת הסוציאלית. היא
היתה מחזיקה אותי ביד, שלא אברח, ומתחילה לקטר אצל העובדת על שאין לה לתת לי לאכול. על שאני
עושה לה את המוות, על שאינה יכולה לצאת לעבודה, אחרת אצא לתרבות רעה. איך אחזור הביתה כשאף
אחד לא בבית. היא רק שכחה להזכיר שם, שכאשר היא מחליטה לצאת לטיול של כמה ימים, היא לא
מודיעה לי מראש ואני מגיע הביתה מבית ספר ולא יודע לאן נעלמה, אם קרה לה משהו או שסתם עזבה
אותי ואולי לעולם?!. ואפילו פעם כשהייתי עוד בגן עירוני זה קרה, ואין איש בבית ואין אוכל והשכנים
מטפלים בי עד שהיא חוזרת מן 'הירח דבש' עם איזה מאהב חדש.
אבל מספיק לחשוב על הילדות. לא רע לי באמת,לראשונה בחיי, אז למה לקלקל? את חובי לורד אמלא,
ואחר כך אהיה משוחרר מכל התחייבות לעברי.
יצאתי מהבית ריחני מעט (לא שמתי הרבה מבושם הגברים אשר לי כי איני יודע אם אלי אוהבת זאת). נדמה לי שאני נרגש לקראת הפגישה. ניחמתי את עצמי, שתוך כמה פגישות ודאי זה ייעלם, ואחזור לשחק את הקשוח הרגיל, שאני משחק ביחסי עם נשים.
אלי עדיין לא הגיעה ואני הלכתי אל הבר והזמנתי שתי כוסות קוקטיל, מזה שהרשים את אלי בפגישתנו הראשונה.כל זמן הכנת הקוקטיל העפתי מבט אחד על איש הבר ומבט שני על הלובי, שלא אפסיד את רגע הגעתה של אלי.
הקוקטיל הוגש לי ברגע שראיתי מזווית עיני את אלי המתקרבת מכיוון המעלית. היא ראתה אותי, נפנפה לי אך נשארה ליד אחת המלצריות שהגישה משקאות לזוג צעיר שישב שם.
התקרבתי גם אני לאותו מקום. הנחתי את הכוסות על שולחן שבסמוך והושטתי לה את ידי. "Gracias" , ובכן היום אדע את סוד הכנת הקוקטיל הזה ? " אלי חייכה והושיטה גם את ידה .
"זה הרבה יותר פשוט ממה שאת חושבת",חייכתי בחושפי את שיני הלבנות.
"ובכן: מוזגים 3/4 כוס יין אדום מתוק וממלאים את שאר הכוס בליקר דובדבנים. זה הכל ".
"זה מאוד קל להכין ואתה עשית רושם שזה משהו מיוחד מאוד. מדוע?" נשמעה אלי כמתלוננת.
" רציתי שתדעי שתוכלי בזמן בילוייך איתי לקבל מתכונים על כל צעד ודרך אגב, ולפני שתדעי איך ומה, הידע שלך בבישול ובאפייה ישתפר בלי כל מאמץ".
"ואת כל זה התכוונת להגיד כשאמרת שתתן לי את המתכון?" שאלה כשהיא תולה בי את עיניה בעלות צורת האגס.
" לא ממש. רציתי לפגוש אותך בלי כל האנשים שאתך", עניתי וידעתי שזה היה הרגע הנכון להסמיק.
אלא שלא ניחנתי בתכונה פיזית זו.
" עכשיו אתה מדבר לעניין", אמרה.
הבנתי שאתה לא אוכל ללכת סחור, סחור.היא דרשה: הכל על השולחן!
חייכתי אליה ושאלתי: "התרצי ללכת לבר? לסרט? או למקום אחר?"
"מה זה 'מקום אחר'? שאלה.
לא הבנתי אם היא מיתממת או שב 'אנגלית שלי' אני מוסר רמזים שאני לא מתכוון אליהם.
"אולי אצלי בחדר?"
"הבנתי. אני חושבת שנשב בבר ואחר כך אם לא תהיה עייף נוכל לטייל כאן לאורך החוף".
"מצויין" אמרתי במהירות ותוך כדי כך הבלעתי את אכזבתי מכך שלא בחרה ב'מקום אחר'.
התיישבנו בבר החשוך קמעה שהיה קרוב למקום בו נפגשנו. היו בו מנורות קטנות אך במקומות גבוהים מדי, כך שלא יכולתי לראות במדויק את הבעות פניה כשדיברה.
שאלתי אותה על עבודתה כמדריכת טיולים, והיא הסבירה שיש הרבה כייף בנסיעות לארצות שונות, וכן נפתחות בפניה אפשרויות להכיר אנשים מכל העולם.
"אני גם נוהגת לצאת איתם בערבים החופשיים, אך הפעם הזמנת אותי לפני שקבעתי משהו עם חלק מן האנשים",אמרה אלי.
"מי בקבוצה המועדפת?" חייכתי אליה.
"הצעירים שבמטיילים אף פעם אינם עייפים במידה כזאת,שלא ירצו לצאת. יש גם זוגות שאוהבים לבלות,לרקוד וכן הלאה וכמובן הרווקים והרווקות.אין קבוצה מועדפת. מי שרוצה בא", אמרה אלי בפנים רציניות,"זה חלק חשוב בעבודה, להשביע את רצון כולם".
הבטתי בה בלי לומר מלה, וניסיתי להבקיע את החושך בעזרת מבטי החד.
"על מה אתה מסתכל?" שאלה אלי בלי כל מעצורים.
" אני מביט בך, מצטער שאין מספיק אור ", גיחכתי אל עצמו.
"אז בפעם הבאה נלך למקום אחר ששם נוכל להדליק אור. עכשיו כשסיימנו ללגום את היין הטוב הזה,
אתה רוצה לטייל קרוב לים?" שאלה בקול מבקש.
"בטח", עניתי וקמתי.
" אתה תחכה ואני אלך להביא נעליים מתאימות", הפטירה אלי ואז כשהבנתי, בקושי הספקתי לראות
לאיזה כיוון היא נעלמה. כמי שמשתתף בתוכנית בילוש, הוצאתי בחופזה שטר של כסף והנחתיו על
השולחן ומיהרתי לקום ולהציץ בלוח המספרים של המעליות, לראות לאיזה קומה אלי עולה. המעלית
נעצרה בקומה 3 ולאחר מכן החלה יורדת. חזרתי להמתין לאלי במקום ישיבתנו בבר. כשאלי חזרה נוכחתי
לדעת עד כמה קטנת קומה היא. בידיה החזיקה שקית ניילון ואני נמנעתי מלשאול אותה מה בשקית.
השיחה בינינו קלחה בקלות ובטבעיות. שאלתי את אלי על ספרד. היא סיפרה לי על גרנדה, שגר בה
לורקה* בעבר והיא גרה בה היום, ועל מקומות יפים בספרד ואני הצעתי לה לטייל כאן במקומות היפים
בארץ.
"בינתיים,אני מציעה לך לבוא איתי בשבת לטיול ביטבתה. בשבת אתה פנוי, אמרת- ולי יש טיול עם
הקבוצה ליטבתה".
לא כל כך ידעתי מה אעשה עם קבוצה דוברת ספרדית כשאלי תהיה עסוקה, כך שהחלטתי להגיע עם
הרכב שלי. אולי בדרך חזרה אגנוב איתה שעה קלה שתהיה כולה שלי, כשאציע לה לחזור איתי ברכב.
אמרתי לאלי, שאני מסכים והתאכזבתי שלא הסכימה להיפגש איתי עד אז והערב הוא רק יום חמישי.
|
