הלכתי אחריו כעשרים דקות. הערכתי את גילו בשנות השבעים. גובהו היה בינוני. קשה היה לומר עליו שהוא שמן,   אך הוא לא היה רזה. הוא חבש מגבעת קיץ בהירה. הוא היה נראה בדיוק כמוהו ולכן התחלתי לעקוב אחריו.  

  האמת שלא עשיתי זאת מדעת. לפתע מצאתי את עצמי הולכת אחרי האיש הזה. בתחילה לא הייתה בעיה כי היו המונים ברחוב. זה היה הכביש הסואן והמרכזי של נתניה. כשיצא מן הכביש הראשי, הלכו צעדיו ונעשו מהירים ואני הרגשתי שזיעה מתפשטת בכל גופי. תפסתי עמדת הסתתרות מידי פעם, שכן הוא נהג לעצור, כנראה כדי לתפוס אוויר, אבל צעדיו לא הואטו בזמן ההליכה. כשעצר לא הסתכל אחורה וגם אם היה עושה זאת, ספק אם היה מבחין בי כי הייתי רחוקה ממנו, אך כשנעצר- הסתתרתי. מה שבטוח, בטוח.

  כמעט לא נראו אנשים ברחובות הצדדיים, בשעה זו של שתיים בצהריים ואיך אוכל להסביר מדוע אני הולכת אחריו, אם אתפס? אני ידעתי שהוא נפטר. הייתי בלוויה שלו יחד עם שאר בני המשפחה. פניו ניגלו לי לפתע, לפרטיהם: עיניו העמוקות בצבע ים כחול, כחול חם. מצחו רחב ומביע חכמה וסנטרו מזדקר.

לא ייתכן שיש עוד פנים כאלה כמו שלו, למישהו אחר. אני חייבת לראותו מקרוב. פנים אל פנים! גם שאר הנתונים, כמו גובה, מבנה גוף ולבוש, התאימו. הוא לבש ז'קט מחוייט, חולצה בהירה ומכנסיים חגורים בחגורה רחבה.

  והמגבעת אפשר לטעות במגבעת הזו? שלוש פעמים בשנה היה מחליף אותה. מגבעת חורף עבה וחמה שצבעה כהה. מגבעת קיץ דקה מאוד עשוייה מחומר הדומה לקש. מגבעת לעונת מעבר, לא דקה ולא עבה וצבעה גם כן בהיר. מעט אנשים חבושים במגבעת כזאת, היום. כשהיה קונה לו מגבעת חדשה, היה חוגג והיא הייתה שואלת: מה רע במגבעת הישנה? איפה שמת אותה? למי נתת אותה? הוא נהג לתת הרבה לאחרים ולא רק בגדים מיד שניה. היא הייתה כועסת לא על עצם הנתינה, אלא על שלא התייעץ אתה. גם היא כבר בין המתים היום. היא נפטרה שנה לפניו ולאן יש לו ללכת כאן כשהיא כבר איננה? הרי אמר: אם היא איננה מה יש לי עוד לעשות פה? אהבה שכזאת.

  אז מה הוא מחפש? כעת נראה שנכנס לסימטה קטנה...כי נעלם לי. נכנסתי לסימטה הראשונה שהגעתי אליה, שבתיה נמוכים וצפופים וגינות קטנות היו בחזיתם. הגינות לא היו מגודרות. דבר לא נפוץ בימינו כשכל אחד רוצה לדעת עד איפה בדיוק זה המקום שלו. הגינות מטופחות וגדלים בהם ירקות וגם פרחים. עצרתי ליד ערוגת פרחים צבעונית במיוחד של אמנון ותמר. נהניתי משילוב הצבעים המקסים: כתום, כחול וצהוב. ולפתע חשבתי: מה אני עושה כאן? הסתכלתי בפחד לצדדים ולא ראיתיו. איש לא נראה בחוץ ולא הרגשתי שמישהו מביט בי מתוך הבתים. נרגעתי. ילד יצא מאחד הבתים וזרק כדור לפניו. חזרתי על עקבותיי בהרגשת החמצה. הוא נעלם כנראה לאחד הבתים ואני לא ראיתי לאן.

  באותו רגע החלטתי לקנות לעצמי פיאה נוכרית של שיער קצר, שלא תתפוס מקום רב בתיק, כדי שאוכל לעקוב אחריו ממקום קרוב יותר, אם אבחין בו שוב. האמת שמעשיי נראו לי עכשיו כמעשה של שיגעון. לעקוב אחרי אדם מת? ברור שהאיש שעקבתי אחריו היה חי לגמרי. 

 שמעתי פעם שיש מאמינים בכפילים. לכל אדם יש כפיל בעולם. אולי זה כפילו? עלי להיכנס לספרייה ולקרוא על הכפיל, חשבתי. אולי אז ארגע ולא אבזבז כסף על פיאה ושאר שגעונות. ואכן יצאתי אל הספרייה העירונית וחיפשתי חומר על כפיל. לא מצאתי דבר.

  אבל בין ספרי הפסיכולוגיה שדיפדפתי בהם, צדו את עיני מספר ספרים הדנים במיסטיקה. הספר על גלגול נשמות שנכתב על ידי רודולף שטיינר, משך את תשומת ליבי במיוחד. לדבריו 1), כולנו חיים בגלגולים קודמים ונמשיך לחיות גם בעתיד בגלגול אחר. אסור לנו לחשוב שמקומנו בעולם הוא במקרה במקום שבו אנחנו נמצאים בחיינו, בתוך הסדר העולמי, להיפך, עלינו לחשוב שזו החלטה תת-הכרתית של הרצון שלנו, שכתוצאה מגלגולים קודמים שלנו, לפני שעברנו מן העולם הרוחני שבין המוות ללידה מחדש, אל הקיום הגשמי הזה, החלטנו בעולם הרוחני החלטה, שפשוט שכחנו כאשר התגשמנו לתוך הגוף – להיות בדיוק במקום שבו אנחנו נמצאים כעת".

  אם יש באמת קרמה וגלגול בחיים שאחרי המוות, אולי הוא קם מחדש והוא נמצא במקום ששאף להיות כשעוד היה חי? גם אם זה היה בתת- ההכרה שלו. האפשרות הזו מדהימה ואני חייבת למצוא את מקומו ואת חייו הנוכחיים, עוד יותר ממה שרציתי קודם.

  בבוקר הובילו אותי רגלי לחנות פיאות ברחוב שהיו בו בית כנסת, מיקווה, חנויות לתשמישי קדושה וגם שתי חנויות של פיאות. נכנסתי לראשונה שבהן ורכשתי לי פיאת שיער קצר וחלק השונה מאוד משערי המתולתל והארוך הנושק את כתפי, כך שהפיאה תוכל להיות מסווה אמיתי. נבהלתי מן העובדה שזה עתה זרקתי שמונה מאות שקל, בעודי מאמינה במידה לא מבוטלת, שסתם השלכתי את כספי. הרי לא אוכל לספר זאת לאיש, לא לבני משפחתי ולא לחברי, אחרת יחשבו שהשתגעתי.

  החלטתי להקדיש לעניין החיפוש מספר שעות בכל שבוע. עתה משידעתי באיזה איזור גר, אוכל לערוך תצפיות על המקום בו נעלם מעיני, וקשה להאמין שלא יופיע בו שוב, אם אעשה תצפיות חוזרות ונשנות במקום. אך כל תצפיותיי היו לשווא. פעם בשבוע נעמדתי במקום בו ראיתי אותו לאחרונה, עושה עצמי מעיינת בעיתון, אך הוא לא הופיע. כשנואשתי פסקתי מן התצפיות, אך השארתי את הפיאה בתיק אתו אני עומדת לצאת מן הבית. ואכן, יום אחד והפעם לפנות ערב, ראיתי את המגבעת שלו והתחלתי ללכת בעקבותיו. רק משסובב מעט את ראשו הצידה, נוכחתי שאני עוקבת אחר האדם הנכון. שלפתי את הפיאה וחבשתי אותה בחוזקה שלא תפול. בהכניסי את שערותי הצהובות המבצבצות בצדדים, התקרבתי אליו, כדי שהפעם לא יאבד.

1. "התגשמות שניה וקרמה" מאת רודולוף שטיינר עמודים 72-73 . הוצאת אסטרולוג, 1997.

  הוא חזר והגיע לאותו איזור בו צפיתי פעם בשבוע. כנראה, שנהג לצאת מן הבית לכיוון אחר ורק את דרכו חזרה, היה עושה מכאן. הפעם מעקבי הצליח והצלחתי לראות את הבית שנכנס אליו. האם זה ביתו? האם זה הוא או שמא כפילו? מאין אני יודעת שאכן לכל בן-אדם יש כפיל? האם זה מבוסס? הבטתי על הבית שנכנס אליו מבלי לדעת אם זה ביתו או בית מכיריו.

  הבית היה בית בודד עם רעפים אדומים, ממש כמו בית ילדותי מסביב היו עצי פרי וערוגות פרחים, ממש כמו בביתי. אולי הוא יצא להשקות את הפרחים והעצים כמו פעם ואני אבוא ואגיד: גם אני רוצה לעזור! והוא יקבע לי מטלה קצרה המתאימה לגילי? מטלה כזאת הייתה, להגיד לו כשהתעלה מסביב לעץ התמלאה כבר במים ויש להעביר את הצינור, או כשגדלתי יותר: להוציא את עשב היבלית, ולאחר שנים גם הרשה לי להיות האחראית על ההשקייה כולה. זה היה כייף. לשבת על הבטון הקר בצורת ספסל ולקרוא ספר ומידי פעם לקום ולהציץ אם התמלאה כבר  הערוגה או תעלת המים שמסביב לעץ, במים. תענוג לא רגיל היה בנסיקת זיתים, בקטיפת רימונים או גויאבות, הכול לפי עונות השנה. אך רק הוא קטף את תות השדה והפיטנגו, הפירות הזעירים שצמחו בשתילים שמשני צידי השביל היוצא מן הבית למרפסת של חצר הבית, לכל אורך הגינה עד לגדר המסובבת את הכול.

  במדרגה זו היורדת מן המרפסת אל השביל, איבדה אימא את עוברה, הילדה, האחות שלא הייתה לי מעולם. תמיד אני מחפשת אותה בין חברותי ושואלת את עצמי: האם זו החברה שתהייה לי לאחות? לימים, כשהזדקנה אימא, חלתה במחלה ממארת ונלחמה בה כברת זמן עד שביקשה נפשה למות. הוא תמיד יצא והמשיך הלאה, אחרי כל מחלה שתקפה אותו, ולאחר כל התקף. הוא ידע לסבול וידע לחיות והוא לא רצה בסיום חייו, אך גם לא יכול היה בלעדיה. אז למה הוא הגיע לכאן שוב? מה יש לו לעשות בעולם הזה בלי אימא?

  זה ברור שאימא לא חזרה איתו, אחרת הייתה הולכת איתו יחד בלכתו ברחוב, תמיד הלכו יחד. זוג נאהבים בני בלי גיל. אז מה יש לו לעשות בעולם הזה בלעדיה?

  סקרנותי גברה בי. עכשיו משידעתי לאיזה בית נכנס, נרגעתי. לא רחוק היום ואדע את שאר הפרטים עליו. עכשיו עלי לחזור לביתי, אך בשבוע הבא אבוא לכאן לתצפית קרובה ביותר ואראה מי הם הנכנסים והיוצאים מן הבית. אולי אוכל להתיידד עם מי מהם ולקבל אינפורמציה על הגרים בו.

  בדרכי הביתה, עלה על דעתי שכדאי להיכנס לחדר המדרגות ולראות את שמות המשפחות על תיבות הדואר. לפתע אחזה בי התרגשות. האם אדע מיהו לפי השם שיש לו עכשיו? הרי לא ישא את שם משפחתו הקודם!                                                 למחרת בבוקר הקדמתי לצאת בשעה מן השעה הרגילה כדי לא לאחר להגיע לעבודה בזמן. רצתי כל הדרך והגעתי אל תיבות הדואר. הזעתי ממש. איך אכנס כך למשרד? שאלתי את עצמי. ליבי דפק למראה השמות הכתובים על התיבות. הסתבר שהיה זה בית עם שתי דירות, כך שהיו במקום רק שתי תיבות דואר.

שני שמות משפחה הזדקרו לעיני: לבנה, אדלר. רגש אכזבה חריף השתלט עלי והרגשתי ריפיון קל בגופי. זה בכלל לא הוא. לא ייתכן ששינה את שם משפחתו. כמה נעלב בעבר כשאחד מבניו רצה לשנות את שם משפחתו? שטיין זה אבן. זה סמל לחיזוק נפשי של בני המשפחה. איך אתה יכול לעזוב שם כזה? שאל אז. אך כאן לא הופיע השם "שטיין". הרגשתי כאילו יצאה הרוח ממפרשי. לבסוף התעשתי ויצאתי אל תחנת האוטובוס, ממנה הייתה לי תחבורה למקום עבודתי. בהמשך היום ניסיתי לדחות כל מחשבה עליו. הרגשתי שעלי להשתחרר מן הנושא הזה לגמרי. תפקידי בעבודה היה: אחריות על חדר המחשבים של האוניברסיטה והייתי עסוקה מעל הראש עם המורים והסטודנטים שביקשו את עזרתי, נוסף לעבודה השוטפת. הכנתי תוכנות, מיינתי חומרים שונים ועוד. בעלי עבד גם הוא באוניברסיטה ונהגנו לאכול יחד את ארוחת הצהריים. בהמשך החודש לא אחרתי יותר לעבודה ואף הקדמתי ועבדתי שעות נוספות, והכול כדי שאשכח את חיפושי אחרי האיש. חיפושים אחרי האיש נראו לי עתה מיותרים. הבנתי שזה לא האיש שלי. חודש שלם עבר ונראה היה שאני חוזרת אל עצמי. בוקר אחד קמתי מצוננת מאוד. אפי זב כל העת וגרוני כאב.

  התעטשתי והשתעלתי ונאלצתי להיכנס לשירותים לעיתים קרובות. במקום ללכת לעבודה, יצאתי לקופת חולים. לקחתי מספר לתור וישבתי לקרוא את "חבלים" של חיים באר. הכניסה לנבכי הספר לא הייתה קלה, אך עתה כבר הגעתי לאמצע הספר והייתי במתח לקרוא את ההמשך. תיאורי הוריו של הסופר בספר, קשים ביותר. אמו יושבת אצלו על שולחן הניתוחים והאב לא יוצא נקי יותר. אישה אחת בהרצאה על הספר, אמרה לחיים באר: "תלית את הכביסה המלוכלכת על חבלים בחוץ. זה לא נאה למשפחתך המיוחסת, שבמקרה הכרתי אותה". הוא ענה לה בנימוס: " תליתי את הכביסה המלוכלכת על חבלים בחוץ. עד הנה צדקת".                                                                                                                                             לפתע ראיתי שלאולם הצפוף מרוב אדם, שבחלקו הגדול אוכלס על ידי אנשים חולים, נוספה אישה על כיסא גלגלים. הגבר שישב על ידה קם, כדי שהמלווה של האישה על כיסא הגלגלים, יוכל לשבת. כל הכבוד, חשבתי. יש עוד כמה אנשים מנומסים. בחורה צעירה שישבה ממול קמה גם היא לתת את מקומה לגבר שפינה את מקומו. המלווה של כיסא הגלגלים ישב עכשיו מולי. אולי במרחק של שלושה מטר ממני וכשנשאתי את עיני, לא האמנתי למראה.

  הגבר שהיה נושא למעקבי ישב כמעט לידי: "כך טוב יותר", חשבתי: "אראה אותו היטב בלי להיכנס למתח כמו בהתחלת המעקב". פתאום גם לא הייתי במתח על כך שהפיאה אינה אתי. הוא קרב אליו את כסא הגלגלים ושוחח עם האישה. היא הייתה כבת גילו. שיערה קצר ושחור ועיניה חומות עגולות. פניה היו יפות אך גופה מסורבל. צווארה היה מחובר לכתפיים רחבות. שמלתה הייתה גדולה ופירחונית וטישטשה מעט את מבנה גופה הרחב. הייתי קרובה אליה ותיכננתי לפתוח עימה בשיחה. ההזדמנות באה כאשר "הוא" הלך לשוחח עם הפקידה באחד האשנבים בהמשך המסדרון.

יזמתי מיד שיחה, בשאלי את האישה לשם רופא המשפחה שלה, בנצלי את העובדה, שהיו כמה חדרים עם שמות רופאים שונים קרוב למקום ההמתנה שלנו. הסתבר שהיא שייכת לאותו רופא משפחה כמוני. שוחחנו על הרופא ועל היותו איש נעים ועל כך, שבקלות אפשר להיפתח לפניו ולשוחח עמו.                                                                                                                                        האישה אמרה: "אני מצוננת היום". אמרתי: "גם אני, כך קמתי הבוקר". "ויש לך כאבי ראש?" שאלה האישה. "לא", עניתי. "אצלי זה מלווה בכאבי ראש חזקים, היום", הסבירה האישה. "וכך הגעתם ברגל?", שאלתי. "לא, לקחנו מונית", אמרה. "אתם גרים רחוק?" העזתי לשאול. "לא כל כך, אבל לא רציתי שהאיש שלי ילך בשמש". לפתע החלה האישה לנשום בצורה מוזרה. נשמעו נשימות חזקות ולא טבעיות ואף חרחורים. "להביא לך מים?" שאלתי. "לא, לא, זה יעבור, זה קורה לי לפעמים", ענתה כשהיא מסננת את הדברים במאמץ כששיניה העליונות והתחתונות נפגשות והיא מעווה את פניה. בינתיים "הוא" חזר וכשראה את מצבה של האישה, דפק מיד בדלתו של הרופא והזעיקו. הרופא הגיע, בדק לאישה דופק והורה להכניסה לחדרו מיד. אחרי דקות ספורות יצאה מן החדר אחות מבוהלת שרצה והזמינה תוך כדי כך אמבולנס באמצעות הנייד שבידה. "קוצר נשימה,  תבואו מהר", שמענו אותה אומרת.

  כשיצאתי מן הרופא עם המרשמים לגרון ונגד שיעול, ניגשתי לפקידה והצגתי עצמה כשכנה של האישה על כיסא הגלגלים וביקשתי לדעת באיזה בית חולים היא מאושפזת. כך התחילה מסכת הביקורים בבית החולים. יום, יום אחרי העבודה, הצטיידתי בפרחים או בקרם ידיים, במגבונים במיכל אסתיטי או בירחון נשים ומיהרתי לבית החולים. החולה נדהמה מאוד מהאורחת הקבועה שלה.

  ביום הראשון הודתה לי מקרב לב ואמרה שזה באמת מעשה אצילי מצידי, הרי כמעט שאיננו מכירות. ביום השני נראתה מוטרדת מהביקור וציינה שהיא ממש המומה ממסירותי ומדבקותי במטרה. אבל באמת אין צורך, בערב יבוא בעלה. הקלתי על החולה "שלי" בכל דרך אפשרית: הבאתי לה תה, יישרתי את הכרית מאחורי גבה, הגבהתי או הנמכתי את המיטה על פי בקשתה.

  ביום השלישי אחרתי לצאת מן העבודה, כדי לנסות לפגוש גם אותו. התאכזבתי כשלא היה שם. החולה פסקה מלמחות על בואי:"זה מאוד יפה מצידך", אמרה ולא הוסיפה. רק כשיצאתי מהמחלקה, פגשתי אותו.                                              הוא הלך ועיניו נשואות קדימה. כרגיל התנוססה המגבעת על ראשו. הוא לבש חולצה לבנה ומכנסיים חומים. הוא חלף על פני בלי להבחין בי. למחרת הגעתי בשעה עוד יותר מאוחרת. נכנסתי והתנצלתי על שבאתי היום כל כך מאוחר:   " לא שיחררו אותי מן העבודה" אמרתי. הושטתי לה פרח מלאכותי בתוך אגרטל עשוי מעץ. "את מגזימה", אמרה, "לא רק שאת מקדישה לי כל כך הרבה מזמנך, את מביאה לי גם מתנות? היא באה יום, יום" פנתה אל היושב בכורסה ממול. הסתובבתי וראיתי אותו יושב. המגבעת הייתה תלוייה על וו ליד המראה מעל הכיור. לראשונה ראיתי אותו בלי מגבעת. כעת נגלו פניו האהובים והמוארים על ידי השמש, ששלחה עדיין קרניה מבעד לחלון. עיניו הביטו אלי ואני חשתי דקירה בחזה. הן לא הביעו כל סימן היכר. ריבל'ה היה קורא לי ומחבק אותי ועתה אפילו לא זיהה אותי. דמעות ניקוו בעיני. עשיתי עצמי משפשפת את עיני מעייפות. אפילו ביימתי פיהוק קטן.

ואז שמעתי אותו אומר: "אה, זו את שפגשנו בקופת-חולים". חייכתי חיוך מר. לפחות הוא זוכר אותי מתחילת השבוע הזה. "אשתי סיפרה לי שאת מבקרת אותה כל יום. אין לנו מלים להודות לך. מה שמך?" שאל. "ריבה", אמרתי בלי להניד עפעף. בדקתי היטב את תגובתו ואת ארשת פניו. לא נראה שהתרגש משמי או שנזכר במשהו מן העבר. " אשתי שמה לילי ואני שמי אורן. איך בעצם מצאת את לילי בבית חולים, בלי שידעת פרטים שלה?" הסתקרן. "הפקידה בבית החולים אמרה לי ששמכם לבנה ושהיא מאושפזת פה", הסברתי. "כל הכבוד לשתיכן", אמר. "יש עוד משהו שאני יכול לעשות כדי לעזור?", שאלתי.  " קצת לא נעים לי לבקש, אבל אם את שואלת, מחר לא אוכל לבוא לבית חולים והייתי שמח מאוד אם היית קופצת לראות את לילי מחר", סיים. "אין שום בעייה, אני במילא חשבתי לבוא. מתי כדאי שאבוא, לילי, בצהריים או בערב?" שאלתי. "בערב", אמרה, "בערב הכי עצוב פה". "אין בעייה", אמרתי ואז אזרתי עוז ושאלתי: "אין לכם ילדים?" "הו, לא" אמרה לילי, " אנחנו נישאנו נשואים מאוחרים, רק לפני חמש שנים".                                                                                  הרגשתי את פעימות לבי החזקות. היה נראה לי שכולם שומעים אותן. הרי לפני חמש שנים נפטר. הרגשתי איך הדם אוזל מפני ואני מחווירה. חששתי שעוד מעט אתעלף. זה היה קורה לי בעבר כשהתרגשתי מאוד, אך בשנים האחרונות התגברתי על זה. "קרה משהו?" שמעתי פתאום את קולו הדואג. זה היה אותו קול שדאג לי כשהיה לי חום, כשלא אכלתי את הביצה בבוקר, וכשלא יצאתי לבלות בערב בהיותי נערה. "לא יודעת, נעשה לי חם מדי, אני אצא קצת", אמרתי. "לא, לא. שבי מעט ואני אביא לך מים", אמר. עצמתי את עיני כדי שלא אראה את הקיר מסתובב. הדאגה בקולו פיצתה אותי מעט על הרגשת התיסכול שלא הכיר אותי. מצד אחד חשתי שאני עומדת להתעלף, אך מצד שני דבריו המפנקים נחמו אותי והיו כמו שירת מלאכים באוזני.

כשהייתי ילדה והיה שואל: "ריבה, את יכולה לתפור לי כפתור?" הרגשתי מאושרת שבחר בי למשימה. כשגדלתי וביקש ממני להכין מסכת ליום העצמאות להופעה לפני קהילת בית הכנסת, לא הייתה גאה ממני בכל הישוב.

עתה נגע בי קלות בכתפי להראות לי את כוס המים: "אני מצטער שאינך מרגישה טוב", אמר. "לא, אני כבר בסדר", מילמלתי.

למחרת בערב הגעתי שוב אל לילי, כפי שהבטחתי. לילי סיפרה לי שאורן אינו יכול לבוא כי עליו לשבת בבית הכנסת. הוא מוכר את מקומות הישיבה בתפילה לקראת הימים הנוראים. "ואין מי שיחליף אותו אם אשתו חולה?" הקשיתי. "האמת שלא. אנשים לא מוכנים לקצר משעות עבודתם עבור עבודה ציבורית שאין בצידה תשלום", השיבה לילי בעצב, "הוא שונה", הוסיפה. "כן, אני רואה שהוא שונה", אמרתי. לילי נשאה עיניה אלי ולא אמרה דבר.

   "בוא נלך לביתך, תאכל דג וניקח אוכל גם ללילי", אמרתי.  "שנה טובה" ברך אותי במאור פנים.                                                 "מי את?" המשיך: "המלאך שנשלח אלינו?",  "אם אני מלאך הרי שאני בצורת בשר ודם כפי שאתה רואה, אך המלאך הוא זה שחי עם אישה נכה ומטפל בה כמוך". "אך שנינו רק בשר ודם, אמר. "ייתכן", חייכתי, "ממך עוד לא התרשמתי כך". הוא הביט בי מופתע ולא הוסיף דבר.  

בביתו נטל את ידיו פרש מן החלה וטבל במלח, נתן לי ונטל לו.  חילקתי את הדגים והמיץ לשתי צלחות ושמתי לפניו וישבתי לאכול מולו, כמו פעם. עיני חזרו לדמוע. ניסיתי לנגבן, כשלא הביט בי. כשסיימנו הראיתי לו, ששמתי במקרר סיר קטן שבו מרק וכן צלחת איטריות וקערת קוסקוס ועוד קערה של קציצות.                                                                                       "אם תרצה, ריכזתי לך כאן את ארוחת הצהריים של מחר. 

 עכשיו כדאי שתלך אל לילי ותביא לה משהו קל לאכול". 

2. "גשטאלט מלה במלה" מאת פדריק פרלס (המוטו של הספר).

על אף שטיפלו בלילי היטב בבית החולים, וניכר שיפור במצבה, היא נפטרה באופן פתאומי. כשהגעתי לבקרה בבוקר, מצאתי אישה אחרת במיטתה. הייתי בטוחה שלילי שוחררה ומיהרתי לוודא זאת בדלפק האחיות. "לאיפה הועברה לילי בחג? יכול להיות ששיחררתם אותה הבוקר?" שאלתי. "מי?" "לילי". "מה שם המשפחה?", "לבנה", "מי את?" "קרובה של הבעל". "לילי נפטרה". "מה?" צעקתי. "לילי נפטרה הלילה", אמרה האחות, "שבי בבקשה". אמרה לי אחות אחרת, אביא לך מים". כנראה שצבע פני הסגיר את מצבי. התיישבתי על ספסל קרוב לקיר והרגשתי שוב, שכל הבית מסתובב עלי. הייתכן? כה מהר? האחות קטעה את הרהורי הנוגים בהביאה לי מים. "בעלה של לילי יודע שנפטרה?" הקשיתי. "כן, כמובן, צלצלנו אליו והוא הגיע להיפרד ממנה". קמתי, הודיתי לאחות על טיפולה בי ויצאתי לכיוון ביתו.                                 רק ביושבי במונית נזכרתי שהחניתי את רכבי בחניון בית החולים. התעצבנתי על עצמי, אבל אחר-כך הרגעתי את עצמי שכך יותר בטוח. לא כדאי שיאבד את אשתו ואותי באותו יום. דפקתי על דלת ביתו מספר פעמים ולבסוף היא נפתחה על  ידו. הוא היה חיוור ביותר. אמרתי:"אני ממש בשוק. אני לא מאמינה שזה אכן קרה". הוא אמר: " אף אחד לא תיאר לעצמו, כולל הרופאים. ליבה לא עמד לה". "במה אוכל לעזור", שאלתי. והוא בלי להיות נבוך על שאדם "זר" שנקלע לחייו רק לאחרונה, נכנס כאן לענייניו האינטימיים ביותר, ענה: "את מוכנה לעזור לי בטלפונים?". הנהנתי וניגשתי ישר למשימה. 

  ישבתי בחדר אחד והודעתי על מותה הפתאומי של לילי, ועל כך שהלווייה תתקיים מחר בשעה 16/00. כל אחד מן האנשים שצלצלתי אליהם לפי הרשימה שקיבלתי ממנו, התעניין לדעת "איך זה קרה? ומי את?" השבתי שאני מכירה של לילי.