אבא אחר / צפורה לביא     

היא ישבה בחדר קטן הצבוע כולו לבן. על הקיר מאחוריה הבחנתי בווילון ירקרק ובמחצלת בצבע טבעי, עליה היו תמונות רבות של ילדים. בחלק מן התמונות צולמו ילדים בודדים ובאחרות צולמה קבוצת ילדים עומדים ומחייכים אל המצלמה.

הושטתי יד ואמרתי: אביגדור או אבי. מה שאת רוצה. היא קמה אלי, חייכה, הושיטה יד ואמרה : אתי.

היא שאלה עלי ועל חיי. אמרתי לה, שאני בן 45, כרגע אני לבד בגלל תאונת דרכים קשה, בה איבדתי את משפחתי. היא שאלה: "מתי זה קרה ?"

"לפני שלוש שנים", עניתי.

היא אמרה: "אז לא תוכל להביא את הילד למשפחה, אלא רק אליך ?" אך הייתה בדבריה גם שאלה ולא רק אמירה רטורית.

   " יש לי אימא", עניתי מבלי לחשוב פעמיים.

   " תוכל להביא אליה ילד לארוחה כל סוף שבוע?" שאלה.

   " היא לא יודעת על כוונתי לאמץ ילד, אצטרך לדבר אתה".

   " אתה רוצה לאמץ ממש?"

   " לא התכוונתי, המלה "לאמץ" נפלטה לי. כרגע אני חושב להיות    אומן לילד, כמו שביקשתם במודעה. השאלה אם זה שאני בודד תמנע ממני זאת ?" שאלתי והבטתי על אתי.

עתה נוכחתי שלפניי אישה צעירה ונאה.

   היא לא חדלה לכתוב לפניה את התרשמותה, כנראה.

לא סיפרתי לה, שאמי נמצאת בצ'ילי אצל אחותה מזה חודשיים.

זה היה די אכזרי מצידה לנסוע ולהשאיר אותי לבד, אך ידעתי, שבנוכחותי התנהגה כגיבורה, והיה עליה למצוא כתף אמתית לבכות על נכדיה. גם לא סיפרתי לה על ה"אין" שבחדרי ביתי, החדרים הריקים מקריאות הילדים, מצחוקם ומריבותיהם, גרמו לי לחץ בחזה, וכל יום הרגשתי שצומחת אצלי אימה, הזוחלת פנימה.

   "מה תרצה לעשות עם הילד, כשיבוא מביה"ס כל יום?" חקרה אותי. נשמתי עמוקות וחזרתי אליה.

   "קודם נראה אם יהיו לו שעורי בית. אם יהיו הרבה, לא נעשה    כלום. אם יהיו מעט נלך יחד לספריה או למוזיאון או לסרט. זה לא יהיה רק תלוי בי. אתייעץ בילד", אמרתי.

   "ומתי תעבוד? " הוסיפה לשאול.

   "אני עובד מן הבית. אני מכין סטודנטים לתואר ראשון בהנדסת ייצור באוניברסיטה הפתוחה. אעשה את כל המאמצים לעשות הפסקה רצינית כשהילד יגיע מבית הספר", עניתי והבטתי בה בלי לעפעף, על אף עיניה הבוחנות.

   "אני לא מחליטה לבדי", אמרה אתי לבסוף. יש ועדה לקבלת חונכים ןאומנים. אתקשר אליך אחרי הישיבה שאמורה להתקיים בעוד עשרה ימים, אני בהחלט מתרשמת ממך טוב", הוסיפה כשהיא מחייכת.

ראיתי שיש לה שיניים לבנות בוהקות.

כך הגיע לביתי אריק, הילד הראשון. הייתה לנו שיחה לא קלה לפני שהילד הגיע לביתי, לעובדת הסוציאלית אתי, לי ולאריק.

היא סיפרה לי על תעלוליו הרבים של בן העשר ועל סירובם של משפחות רבות להשאיר אותו אצלם בגלל התנהגות זו.

ידעתי, שרק בגלל זה הסכימו ממשרד הרווחה להיעזר בי. איש לא רצה בו. כולם פחדו להתמודד אתו. הוא היה ילד גדול, - וגם קשה התנהגות, או אפילו מופרע, אם נהייה כנים עם עצמנו ולא נחפש מלים עדינות הבאות להסתיר את האמת.

"אף אחד לא מחייך אליה בבית. גם בבית הספר לא אוהבים אותה במיוחד, אך אין מה להשוות. בכל זאת יש לה חברים כאן.

מזל נכנסה לאמבטיה. סגרה היטב את הפקק ומילאה במים. המים ליחכו לה את הרגליים, היה לה נעים. אחר מילאו המים יותר ויותר את האמבט. הגיעו לחזה ולצוואר. היא לא הרימה את גופה ולא ניסתה להיחלץ, גם כשהמים עברו את אפה, פיה, ראשה ושערה היפה."    

                                                                                                       סגרתי את המחברת. על העטיפה כתוב: רות. אישי.

רק אחרי מותה של אשתי העזתי לקרוא במחברותיה.

רובן היו קשורות לעבודתה עם הילדים בבית ספרה ורק מעטות תארו את חיינו. החיים שלנו היו פשוטים, טובים, בלי עליות ומורדות. אז מה היה לה לכתוב עלינו?

המחברות האלה הן שהשפיעו עלי בעצם לקחת ילד לאומנה. אך אודה באמת: השתגעתי מרוב געגועים אל רותי ואל בני מוני. אהבתי את בתי שולי, לא פחות מאשר את מוני, אך מאז נהרגו הייתי חולם בעיקר על בני מוני.

עבדתי פחות ופחות.

כשמשפחתי הייתה אתי, עבדתי כל יום. הכנתי תכניות ומערכים להמשך שנת ההוראה שלי. בדקתי עבודות סטודנטים והכנתי את שיעורי ההנחיה של החודש. עתה לא עשיתי כמעט כלום. בערב, יום לפני ההנחיה הייתי נאלץ להתיישב ולתכנן את המפגש עם הסטודנטים. הם נעשו חריפים ועוקצניים ולא יכולתי להגיע לשיעור בלי להתכונן.

2

אז איך זה עם אריק?

אכן הוא היה די מופרע והיה קשה אתו בהתחלה. אריק היה עובר את הסלון בטיפוס על כורסה כדי להגיע מהר יותר לפינת האוכל. כשהגיע לפינת האוכל עצמה, דחף את הכיסאות בפראות.

כשדיברתי אתו על זה, היה עובר מרגל לרגל. כמעט מן הנמנע היה לראותו עומד או יושב על מקומו בלי לזוז. אך כמה חינניות הייתה בו. עיניו היו שחורות ונצצו כל העת. שערו שחור ומקורזל כתימני.     אמו נפטרה כשהיה בן שלוש ואביו התחתן די מהר שוב עם אישה שלא רצתה בילד לא שלה בבית. כך הגיע לפנימייה לילדים יתומים בהיותו בן ארבע. התנהגותו השובבה והבלתי ניתנת לריסון, גרמה לו להישלח מפנימייה לפנימייה. עד שהגיע אלי.

בהתחלה היינו רשמיים מאוד. אמרתי לו מה אני מצפה ממנו והוא אמר: "ואני בטוח שתזרוק אותי בקרוב לפנימייה".

אמרתי: "בכל מקרה לא אזרוק, אלא אחזיר אותך, אם נחליט שאנחנו לא מסוגלים לחיות יחד. שנינו נחליט יחד".

"כן, בטח – שנינו נחליט" גיחך ואחר צחק צחוק גדול וחזר על דברי: "בטח, שנינו נחליט", כשהוא דוחף את כתפו הימנית אחורה בהתגרות.

נראה היה לי שהוא כבר משתדל. לעומת התנהגותו האלימה עם החפצים בביתי, הוא דיבר בשקט וכמעט ולא התחצף. מהר מאוד הרגשתי חיבה אליו. האם הוא כבר חיבב אותי? תהיתי.

בשבת הראשונה שנחתה עלינו די מהר, שאלתי אותו: "מה אתה רוצה שנעשה היום? " "מזמן לא הייתי בגן חיות ", השיב מיד.

"ברצון, גם אני אוהב חיות", ציינתי.

"אחר-כך נאכל במקדונלד? " שאל כשהוא תולה בי עיניים רציניות.

חשבתי שאנסה משהו אחר: "ואולי נבשל לנו ביחד את האוכל?" שאלתי.

זה היה אחד הדברים הכיפיים שעשיתי עם מולי בימי שבת.

אמו יצאה מן המטבח ביום זה ואנו בישלנו את הארוחה. כל מה שיצא לנו, גם אם לא היה המיטב, גרם לאשתי לחייך בקורת-רוח.

"אתה חולם? " שאל אריק.

"למה אתה חושב? " שאלתי, לא מסוגל לשתף איש בזיכרונותיי מן המשפחה שלי. "כי העיניים שלך מטיילות במקום אחר.      למה לא? נבשל כאן", המשיך.

"איזה כייפי אתה", חייכתי ונתתי לו טפיחה קלה על כתפו.

ראיתי כיצד נרתע ממגעי, דבר שכבר הבחנתי בו קודם, אך עשיתי עצמי כאילו איני מבחין בכך. ברור שהוכה בעבר.

כשהגיעה שנת הלימודים לתחילתה, באו הימים הקשים. בבוקר אריק היה יוצא מן הבית עם כריך וילקוט, אך לא היה מבקר כלל בבית הספר. צלצלו אלי מבית הספר והתלוננו על כך, כמעט כל יום. אם הגיע, היה נעלם לאחר כמה שעות. כל השיחות אתו לא הועילו, ואז עלה לי הרעיון.

כשהגיע לאכול צהריים, באותו יום, כשהוא עושה עצמו כאילו למד בבית הספר ("איך היה?, "משעמם !!!!!!!"), בעוד אני קיבלתי הודעה מהמזכירה, שלא ביקר בבית הספר כלל. הכנתי לו את מערכת השעות שדילג עליה בבוקר.

התחלתי בתנ"ך, שהיה השיעור הראשון.

"בוא, יש שעורים בשבילך", אמרתי כשסיימנו לאכול.  "מאיפה אתה יודע? " שאל, "המזכירה פקססה לי". הוא בא לראות את הדף והתיישב בלי לומר דבר. "תביא את ספר יהושע ומחברת תנ"ך ואת הקלמר", אמרתי. אהבתי מאוד את הספר הזה, את כיבוש העי ונס יריחו, ולמזלי, בזה עסקה אצלו הכיתה, כיתה ה', כעת. סיפרתי לו את סיפור נפילת החומה ביריחו. הוא הקשיב וכשסיימתי שאל בהרמת הגבות: "ואתה מאמין בשטויות האלה? ", "זה לא השאלה מה אני מאמין, אלא שזה כתוב בקאנון שלנו. בספר הזה מאמינים יהודים ונוצרים וחלק מן המוסלמים: מיליונים רבים של אנשים. כולם למדו את התנ"ך ואחר כך המציאו משהו דומה ושונה. אנו גאים שהיינו הראשונים. כאן הוספתי את הבדיחה על משה ההולך לעמים השונים ושואל אותם אם הם רוצים לקבל את התורה. הסברתי לו את ההבדל בין השפה היומיומית שלנו לעומת שפת התנ"ך: השימוש המרובה ב-ו': ויאמר וילך וכו' , וביקשתי שיכתוב במחברת שלו : מה כתוב בתנ"ך במקום השפה המדוברת, כפי שהתבקש בחוברת התורה. כאן התחיל הקושי. הוא לא זיהה אף מילה, ניכר שהוא לא קרא פרק בתנ"ך מימיו. לא ויתרתי. הזענו שנינו ולבסוף הוא מצא את המלים המתאימות. עזרתי לו כשלא מצא, אך הרגשתי, שהתעניינותו התעוררה. מהר מאוד התעייף והחל לפהק בצרורות.

ואז אמרתי: "ועכשיו שיעור מתמטיקה". הוא קם ובלי לומר מילה, הלך לחדרו. הלכתי אחריו. "תן לישון, יה ראבאק", אמר.

"אני מוותר היום, אך אם לא תהייה בכיתה מחר, לא תהייה לך מנוחה".

הוא הלך לבית הספר בשמונה בבוקר ויצא ממנו בשתיים עשרה במקום בשעה שתיים.

כפי שסיכמתי עם המזכירה, היא שלחה אלי בפקס את שעורי הבית שניתנו בשעתיים, בהן לא היה נוכח בבית הספר.

כשהגיע, אמרתי: "קודם השיעורים ואחר-כך האוכל".

הזענו על תרגילי המתמטיקה. החומר היה בשברים. אריק חשב שמחברים תמיד את המונים ומשאירים את המכנים במקומם. זו הייתה עבודה קשה. בילינו עם השברים שעתיים, על אף שבכל פעם קטע אותי והפטיר: "אוף, משעמם". לא ויתרתי וניגשנו לאכול כשסיימנו את שעורי הבית במקצוע זה. לשעורי הטבע כבר לא היה לו כוח. אך הוא הבין שמודיעים לי כשהוא עוזב את בית הספר. "יש שם מלשינים רציניים בבית הספר הזה, אה"? שאל כשישבנו לאכול. "הם לא רוצים שיגיע אליך קצין מבחן כמו בשנה שעברה. הם רק רוצים לעזור לשנינו". "מה יוצא לך מזה, שאני לומד"?, שאל מחייך. "אני דואג שלא יגידו, שאני משפחה אומנת גרועה ושייקחו אותך ממני". "אתה עובד עלי", אמר והביט בי בעיניים בוחנות. "אני לא. אתי הסבירה לי, שאם לא תלמד, כמו שהיה בעבר, יעבירו אותך לפנימייה בירושלים, שיש בה בית ספר והיא סגורה ליציאות ללא רשות יציאה". הוא הביט בי ולא אמר דבר. בימים הקרובים לא צלצלו מבית ספר להודיע על היעדרויות. נשמתי לרווחה. הצליח לי.