אני שמחה לציין כאן, שהסיפור "הטבעת"  פורסם ב"בטאון ארגון המורים הגימלאים",                                                                                                                 בנושא "ספורים מן הבויידעם",                                                                                                                                                                                                         גליון מס' 35 ,עמ' 13 ,

פברואר 2010.

 

 

"הטבעת"

טבעת יפהפייה הורישה אמי ז"ל לבתי הבכורה בין הבנות והשניה אחרי הבן שלנו.
הרבה זהב הכניס הצורף לטבעת ולכן היא עבה ודי גדולה. אבן ספיר תכולה וגדולה בראשה וכל הרואה אותה משתהה ליופיה הרב.
והנה מעשה שהיה טרם העברת הטבעת לבתנו.
כשהגענו לבית אחרי השבעה לאמי, הוצאנו את דברי הערך, רק את הטבעת והשרשרת עם תליון של מטבע אף הוא מזהב, לא מצאנו. חיפשנו בכל מקום והיינו די אומללים, בעיקר בגלל הערך הרגשי.
העוזרת ניקתה את הבית כמה ימים קודם, והשתדלנו לא לחשוד בה. היא קיבלה שכר הולם על עבודתה וכן קנינו לה מתנה על שירותה הטוב במשך שנים.
לאחר שנה מאז נפטר אבא (ואימא נפטרה תשעה חודשים לפניו), השכרנו את הדירה עם כאבי לב רבים.
אף אחד מאתנו אינו גר בסמוך לבית ואנשים פרצן וחיבלו בבית ובחצר ובכל מה שהיה שם, עד שהבננו שיש להשכירה.
אחרי שלושה חודשים מאז הושכרה, צלצלה הדיירת לאחי שהשכיר לה את הבית וביקשה שיבוא בדחיפות. כשהגיע הושיטה לו חבילה קטנה.

 

אחי פתח אותה ולא האמין למראה עיניו.
הטבעת של אימא שהייתה עונדת אותה כל שבת וחג זהרה לקראתו ולידה הייתה מונחת שרשרת עם מטבע גדול עשוי אף הוא מזהב.
אחי היה המום.
"איפה זה היה?" שאל.
הסתבר שאבא הכניס רק את השניים האלה, שהיו מיועדים לבנותי, כיוון שהיו צעירות מדי לענוד אותן, לתוך קופסה של ויטמינים, מהם לקחה אימא בשנתיים האחרונות לחייה, שלוש פעמים ביום. במרפסת הקטנה של המטבח נשארו עשרות רבות של קופסאות ריקות כאלה...
אחי רצה לתת לדיירת כסף על המציאה שלה והיא סרבה בכל תוקף.
קנינו לה שעון יפה ובהזדמנות בערב חג הוא הביא לה אותו.
הרבה סיפורים על העולים מרוסיה, ולא דווקא סיפורים יפים, סופרו בארץ והנה כאן יש סיפור על יושר אמיתי של משפחה עולה מרוסיה, דלת אמצעים שגרה עשר נפשות בבית אחד, וידעה להחזיר אבידה.

בתנו קבלה את הטבעת בלב מלא לבטים. היא עדיין לא הייתה בשבילה, אך שיכנעתי אותה שתחזיק אותה אצלה.
והנה הייתה פריצה בביתם.
הם חזרו הביתה מן העבודה והחלון נמצא שבור והרבה דברים נגנבו מן הבית ובתוכם שעון זהב של בתי, צמיד והטבעת.
העצב היה רב.
כיוון שהתכשיטים היו מבוטחים, קיבלה בתנו סכום לא גדול מן הביטוח, לאחר השתתפות עצמית וכו'.

אחרי מספר חודשים, כשניקיתי את הארון העמוס בחדר הבנות, שהפך עתה משנישאו שתיהן, לחדר עבודתי, לא האמנתי למה שמצאתי בקופסה קטנה. הטבעת זהרה לה שם, מביטה בי, שמחה ומאושרת.
הראיתי לאישי וצלצלתי מיד לביתי.
"אימא, אולי לקחת אותה כשראית שאני עוד לא מוכנה לענוד אותה?" שאלה נדהמת.
"ואת אולי הבאת אותה והטמנת אותה בארון, כי ידעת שלא תענדי אותה בשנים הקרובות?", שאלתי.
"כן, ואני הייתי שמה אותה בין בובות ומשחקי ילדים של אחותי הצעירה? אימא איך את חושבת דבר כזה עלי?" שאלה.
חיבקנו אחת את השנייה והתעלומה לא נפתרה.
כשיש מסיבה משפחתית בתי או אני עונדות את הטבעת ומרגישות מעט את אימא, הסבתא של בתי - אתנו.


כל הזכויות שמורות לצפורה לביא.