מיזוג גלויות עם העדה האתיופית למרות הקשיים מאת אריק בלום. שם הספר : לא נפסיק ללכת .

שם המחבר : צפורה לביא

הוצאת ספרים : אות ועוד

מספר עמודים: 169

תאריך הפקה: פברואר 2013

התחלתי לקרוא את הספר 'לא נפסיק ללכת', והיה לי קשה להפסיק עד שהגעתי לסופו.
צפורה לביא כתבה רומן שנראה כמו מחקר אנתרופולוגי המציג את משבר הזהות של עולי אתיופיה וקשיי ההיקלטות שלהם בישראל, בעיקר בגלל צבע עורם והתרבות הכל כך שונה מהתרבות החילונית המודרנית.
'בלב ליבו של הקושי שוכנת הזדמנות' אמר אלברט אינשטיין.

בשפה יפה ועם המון רגש היישר מתוך הלב והנשמה, מצליחה ציפורה לחשוף את הקורא לעולם של העדה האתיופית, מנהגיה וערכיה: נאמנות, נתינה והקרבה בתוך המשפחה ובקשר עם שכנים, אלימות במשפחה, שמרנות, הסתפקות במועט - כל אלו מזכירים את האווירה במעברות של שנות ה- 50 במאה הקודמת.

המשפחה בסיפור, כמו משפחות רבות אחרות, עזבה עם מעט מטלטלים כפר אתיופי שבו חיה בשלווה אך בעוני רב, ועברה דרך ארוכה עד להגשמת החלום של הגעה לארץ ישראל.
אלו שמתאמצים להשתלב בחברה הישראלית לא מפסיקים ללכת, במאמץ סיזיפי בניסיון להתגבר על מכשולים רבים ובעיקר על הגזענות הישראלית הרואה בהם זרים - לא משלנו.

אוני, ראש המשפחה, נהרג בסודאן בעודו מרכיב על כתפיו את בנו הצעיר אדיסו.

אסמרה, האם, השתדלה לעודד את שכנותיה שנתקפו בדיכאון, וגידלה לבדה את ילדיה,
אך לא הצליחה להשתלב בישראל, והעדיפה את השהות בבית בהכנת תבשילים, ומשמרת את המסורת האתיופית כולל חגים ותבלינים:"ידוע היה לה שאנשים שאינם אתיופים אינם סובלים ריח זה"(עמוד 20). היא מאושרת כאם לראות את ילדיה המשתלבים כאן.
יש לה שלושה ילדים: אדיסו, שיראז ויונה.

אדיסו, נער מתבגר, מתקשה להשתלב בבית הספר, סובל מהתקפי אלימות ודיכאון, מידרדר במודעות מלאה לפעילות בעולם הפשע, ומביא על עצמו ועל המשפחה טרגדיה גדולה.

שיראז(עיברת לשירן) התגייס למשמר הגבול, ישב מספר חודשים בכלא בשל עבירת משמעת, אך המשיך את דרכו כאיש ביטחון המלווה אישים חשובים בארץ ובעולם,
וברקע מקשיב לשירו של פוליקר: "בוקר טוב יאוש, לילה טוב תקווה. מי הבא בתור?
ומי בתור הבא?". הוא משתדל, מתאמץ ומצליח להשתלב תוך כדי שמירה על העבר.

יונה, בחורה בוגרת ואסרטיבית, היא דוגמה למי שהחליטה להיפרד מעברה האתיופי, ומוכיחה בדבקותה במטרה שניתן להשתלב בחברה הישראלית בעבודה(מקודמת למנהלת עבודה במפעל אריזות), בריקודים, בלימודים וגם בקשרים שלה עם גברים ישראלים לבנים: "בחורה שחורה אחת בין כל הלבנים והשחומים. אך היא התעלמה מן ההערות שדימתה לשמוע וממבטי הגברים החצופים לפעמים, ובעיקר אצל אלה שהזמינו אותה לרקוד"
(עמוד 19).

יונה מסרבת בתוקף להכיר בן זוג שחור מהעדה בהכריזה: "אני מן החלוצות, שבאה לשנות כאן את המצב. לא עוד יהודים לבני עור לחוד ויהודים שחורי עור לחוד, אלא נישואי תערובת,
שיביאו לעם אחד"(עומד 145).
הצבע השחור מפתה מאוד את הגברים הלבנים רק כאשר מדובר על מימוש תשוקתם לשכב עם בחורה שחורה, אך לא מעבר לזה. יונה המתמרדת שמחה בסטוץ חד פעמי - לאבד את בתוליה עם גבר ישראלי לבן, מה שגרם לה לרגשי אשם לא פשוטים...:
"היא איבדה את בתוליה לגבר, שרק עבר בחייה!"(עמוד 141).
היא מאושרת שמצאה בן זוג אוהב לבן אבל "העיבה על אושרה העובדה, שהורי עידן לא רוצים בכלה אתיופית"(עמוד 150).
עידן, לעומת זאת, הולך לקראתה ומסכים לקיום חתונה על פי המסורת האתיופית, הוא מתקבל בחיבה ואהבה על ידי משפחתה של יונה, ואחיו של החתן מגיעים לחתונה אך לא הוריו: "לחץ קל בליבה הזכיר לה, שהיא אינה מכירה את חמה ואת חמותה, ואולי היא לא תכיר אותם לעולם"(עמוד 166).
החתונה נערכה כדת וכדין עם רב, ובני הזוג הלכו גם ל'קייס' של הקהילה לקבל את ברכתו.
אין ספק שיש באירוע החתונה המרגש הוכחה למיזוג גלויות ותקווה לעתיד טוב יותר לכולם:
"יונה סיכמה לעצמה שזהו היום היפה ביותר בחייה"(עמוד 168).

הספר גם מציג את סוגיית איחוד המשפחות הבעייתית: "22,000 יהודים באדיס אבבה...
רק 5,000 מהם יהודים ממש. האחרים הם ממוצא לא ברור, וכנראה שהתבוללו עם עמים אחרים, ולא יכולים לקבל רשות לעלות לישראל"(עמוד 135).

הספר משקף את אוזלת ידם של רשויות החינוך, הרווחה והמשטרה בכל מה שקשור לסיוע הנדרש ברמה היומיומית להשתלבות הקהילה האתיופית בחברה הישראלית, ולמיגור הפשע לאור יום שמצליח לזנב בחלשים, ובעיקר המסחר בסמים וצריכתם.

אני ממליץ מאוד לכל מי שאמור לטפל בקהילה האתיופית לקרוא את הספר החשוב הזה,
ולכל מי שמעוניין להכיר מקרוב את הקהילה הזו כבני אדם שווים לנו.
אני נהניתי מאוד מהספר, ועמוד הסיום מרגש במיוחד!