על \"לא נפסיק ללכת\" מאת חנה בדולח

ראש עיריית ניו אורלינס אמר, לאחר שלא הגיעה העזרה בזמן אסון הסופה שהציפה את העיר: " הישראלים שלחו מטוסים ושלפו ממוות בטוח את אחיהם השחורים מאפריקה והביאו אותם לארצם, צריך ללמוד מהם".

ואכן כולנו היינו גאים, זה היה מעמד הרואי לראותם מגיעים אלינו, כל הארץ געשה ושמחה בבואם של האתיופים, חשבו הנה יקום עם מעורב מעלייה רוסית, בלונדינית ויהודים שחורים מאתיופיה , יהיה קוקטייל.

בתיאוריה זה נשמע נפלא, בספר של צפורה לביא ראינו את האמת, אפילו ישראלים ותיקים לא קבלו בעין יפה את הקשר בין יונה האתיופית היפיפייה ואהובה הישראלי  עודד, והקשר ביניהם נותק.

הכפר האתיופי מתואר בספר על עוניו הרב אך מנהגיו היהודיים שורשיים, ההליכה האין סופית במדבר והרצח של אב המשפחה אוני.

השם של הספר "לא נפסיק ללכת" -, אכן זו הליכה אין סופית , אך על אף האסון שפקד את בני המשפחה גם בארץ, ההליכה הייתה כדאית.

דמויות בספר מתלבטות, סובלות, סובל מכולם הוא הילד אדיסו. הסופרת נכנסת לתוך לבו של הילד והוא מתואר במלוא הכנות ועוצמת הכאב. גם כאשר הכה ילדים, זה נבע מכאב עז.

"טל תוציא את זעמך עליו, זה לא הוא שהרג את אביך", אמרה המורה, מחנכת מעולה שדאגה לילד.

הספר מחולק ל-3 חלקים: ללא אב, התאקלמות, החתונה.

דמות האם אסמרה, מכניסה אותנו להווי שהיה שם (עמ' 42), הדור שקשה לו להתאקלם יותר מאשר לצעירים.

יונה ושירן משתדלים להתקדם בחריצותם ובכישרונם.

הסופרת נכנסת לתוך נפשם של הדמויות ומעבירה לנו את תחושותיהם. המעבר מפרק לפרק גולש יפה מדמות לדמות, חלק וברור. הכניסה לתוך מנהגי העדה והעזרה ההדדית.

הספר חשוב מאד. הוא מכניס אותנו הישראלים השאננים לעולם החיצוני והפנימי של עדה מופלאה זו.

ספר מרתק ומושך לקריאה, ויש בו שאר רוח, יישר כוח!!!

 

*חנה בדולח היא משוררת שפרסמה עד כה 7 ספרי שירה. היא מנחת אירועים ספרותיים.