\"שיר\"-צפורה לביא /דליה הקר-אוריון , יוני 1999.
גיבורי ספרה של צפורה לביא-מורשה ושיר מיצגים גוונים שונים של המרקם האנושי של עמנו.
השמות מרמזים על המאפיינים של הפרוכת האנושית. מורשה- מיצגת את המורשת, המסורת, הדת, הרוחניות ועוד. שיר- את הארציות המתרוננת, החילוניות, חוסר הגבולות, המתירנות והארציות.
המשיכה בניהם היא המשיכה היסודית בין גבר ואשה, שגוברת על כל ההבדלים בין דתות, אמונות ומנהגים. שני כוחות מנוגדים הנמשכים זה לזה ומקווים לגשר על הפערים שביניהם בכח האהבה.
בפועל, קשה לגשר והפרידה היא בלתי נמנעת. אך הדברים אינם כה פשוטים כי הרגשות החזקים גורמים לבני הזוג להתאחד פעמיים נוספות בעיתות צרה והסובלים מכל השינויים מלבד בני הזוג הם כמובן הילדים ובעיקר הבכור אורי.
עיסוקיה של המחברת ציפי לביא בחינוך מיוחד והיכרותה עם משפחות רבות ונוהלים הקשורים להסדרים בין בני-זוג ובניסיונות לטפל במצבים שונים, מוצאים את ביטויים בספר בהקשרים כגון: ציורי הילד אורי שמאובחנים ומגלים את מה שעובר עליו, עקב פרידת בני-הזוג, המינוחים של הסדרי נישואים ועוד.
לצד הצד המעשי מעורבים גם לימודיה בעיקר אלה בקורס על קבלה, במסגרת לימודי הספרות.
הקבלה נותנת את הממד הרוחני, העמוק, הרחב והמקשר או לפחות אמור להיות אחד מאזורי החיבור בני הזוג.
בספר משולבות ציטטות מהקבלה והסברים יסודיים מפיה של מורשה , המנסה לקרב את שיר לעולם זה.
הוא משתמש בציטוטים כדי לחזור ולכבוש את לבה, "עושה שיעורי-בית", אך בפועל לא מסוגל לשנות את התנהגותו, מה שמביא לנתק הסופי בינהם.
המחברת מביאה דברים בשם אומרם בצטטה את יורם יעקובסון, מורה לקבלה ביחס ל"ספרות העליונות המכילות את האור האלוהי והספרות התחתונות שלא יכולות להכילו ולכן נשברו הכלים, במציאות הנמוכה היומיומית בה אנו חיים.
גם בטומאה ניצוצות אלוהיים, מהם ניזון הרע (לפי האר"י), תפקיד כל אדם להוציא את הניצוצות האלוהיים, כדי לעזור בהקמת המציאות הגבוהה יותר.
בזיווג זכר ונקבה יש איחוד של כוחות אלוהיים. בחלומה של מורשה רצתה להתאחד לגוף אחד, יש פרפורי נפש, אם לגשת לקשר? וקיימת גם אזהרה על התרסקות.
תיאור חלומות כאלמנט אמנותי מופיעה בספרות ומהווה את המרכיבים העיקריים ביצירותיו של עגנון למשל, אותו למדה וקראה. בספר הנוכחי מופיע החלום יותר כאמצעי נוסף לבאר את תחושותיה של מורשה ובעת ובעונה אחת לתת את ההסבר הקשור לתחושותיה (צפורה המאבחנת).
הד מעבודתה על תיאורים של בעלי-מום בספרות העברית, שנעשתה במסגרת עבודת הגמר שלה ,
מוצא את מקומו בסוף הספר, כאשר שיר מתעוור , משתקם ולומד לחיות בעזרת כלב נחיה ובנו שהצטרף אליו בהיותו בן 15. נאמנותה כמטפלת ורצונה לסעוד אותו, נדחים על ידו, כי גאוותו הגברית לא הרשתה לו לקבל רק רחמים (אותה מידה אותה ציטט מהקבלה כשרצה להשיבה אליו בפעם הראשונה), ללא אהבה.
