רבקה הורנשטיין: סקירה על הספר \"עקבים בחול\" , מאת צפורה לביא

קראתי את ספרה של צפורה לביא בשחוק ודמע.

 אתחיל את סקירתי בשם המיוחד "עקבים בחול" שניתן לספר. אני מוצאת בו  סמליות . יש בשם ניגוד והתנגשות בין שני עולמות. עולמה של אדלה, שהוא עולם של גנדרנות של תרבות, עולם של מודרנה, שורשה , העיר מייצגת אותה.  מנגד החול של הארץ החדשה, הזרה, הלא מוכרת, שכולה שממה ושיממון. אך אני רואה גם בעקבים הננעצים  מין נחישות להיאחז בארץ החדשה, כמו אברהם אבינו, שהארץ נתנה לו כהבטחה, אך גם בתנאי , שכף רגלו תדרוך עליה לכל אורכה.

לעיתים מצטיירים היהודים במזרח אירופה, כאילו היו מקשה אחת, ולא כך הוא.  כבר בשביס זינגר, כשכתב על יהודי ורשה ידע להבדיל בין סוגי יהודים, החל ממתבוללים, חילונים, מסורתיים ודתיים על זרמיהם השונים.לפחות כך היה במחצית הראשונה של המאה הקודמת.

תופעה זו של מגוון סוגי יהודים מוצאת ביטוי חד גם בספרה של צפורה.  הרי אמה באה ממשפחה חילונית, דוברת פולנית ויידיש.  יש לה חברים פולנים. היא מודרנית בהתנהלותה, צורכת תרבות חילונית, אך בבית נשמרים סממנים יהודים, קיום חגים ומנהגים יהודים.

ליבת הסיפור בעיניי הוא סיפורם של ההורים- סיפור אהבתם המדהים, וחייהם רבי התהפוכות.למרות הזרקור שהפנתה ציפורה אל דמותה של אמה, אדלה, שהיא גם המספרת את הסיפור, אני רואה את ספרה כסיפורם של הוריה.  מהם נשלחים חוטים מקשרים אל כל בני המשפחה ואל דמויות נוספות..

 אדלה ושבתאי, היו דמויות מנוגדות, שונות זו מזו במובנים רבים, שאהבתם חיברה ביניהם.  כל אחד מהם ויתר על דברים חשובים למען מימוש אהבתם.

 שבתאי, האדם המופלא הזה, ויתר על פיסת חיים משמעותית בעניני דת, אך הוא לא ויתר על רצונו לעלות ארצה, להקים שם את ביתו, לבנות ולהיבנות בה.

 אדלה עושה מהלך אמיץ ביותר, הולכת אחר אהבתה. עוזבת קן חמים אמנם עני ודל, אך אוהב ומחבק ומצטרפת אל שבתאי. היא נוסעת אל "ארץ לא זרועה" בכל המובנים. ללא ידיעת השפה, עם מנטליות שונה, ומקבלת עליה  צורת חיים מסורתיים.

 אדלה מגדלת משפחה לתפארת, והופכת את ביתה, כמובן, בעזרתו של שבתאי למקום שאנשים רבים מצאו בו מקום ללון בו, אוכל, ובעיקר מצאו בו מזור ונחמה לנפש. צפורה לביא חושפת את עולמה הפנימי של אדלה , אמה, תוך חיבור לעולמה החיצוני , של חיי היום יום.

 צפורה מתארת בספרה את יחסם של הוריה לאבדן הנורא שאבדו בשואה.

 מתוך מה שאני יודעת, השואה גרמה לאנשים ששרדו הרבה סבל, ודלות המילים כדי לתארו, אך ההתמודדות שלהם עם הסבל והצער הצורב הייתה בהתאם לאופיים. היו אנשים , שדעתם נטרפה עליהם(ויש בספר דוגמא כזאת), היו ,שהמשיכו בחייהם כרגיל, הקימו משפחות, עבדו, בילו, ויצרו קשרים חברתיים חדשים, אך בדרכים שונות מצאו להם הכאב והיגון שהודחקו שנים  ,ביטויים בסיוטים, בחינוך הילדים, במחלות , שפרצו עם השנים. היו כאלה, ששבתאי מייצג אותם, שהמשיכו בחייהם בפרץ של אופטימיות, של חיוניות, של עשייה למען המשפחה, אך גם עשייה מבורכת למען הזולת  והמדינה.

 שבתאי, הייתה דמות חייכנית, עם עיניים צוחקות, בעלת חוש הומור. הוא היה אוהב אדם, מקרב את הבריות אליו.

רגשו אותי הדברים שצפורה שמה בפי אמה על הכאב שהודחק, עם הגעת הדעות הנוראות מפולין.

להלן קטע מרגש:" אן מרי מקדונלד כתבה'כאשר מת הורה נעלם כוכב, ושמי הלילה לעולם לא יראו עוד כשהיו, אין זה משנה כמה מבוגרים אנחנו כשאנו מאבדים אותו. וכאשר שניהם אינם, הרי זה כאילו איבדנו לצמיתות מעין גג מגן בלתי נראה, קו הגנה ראשון בינינו, לבין המות הנעלם' ומה יעשה אדם שנרצחו לו אמו אחיו אחותו, גיסתו, אחייניו וכל מי שהיה אי פעם קרוב אליו ואל משפחתו?......"עמ' 112. (מתוך "מעוף העורב", כינרת, 2005, עמ' 809)

 אדלה חשה רגשי אשם, שמא היגון והצער פגעו באימהות שלה, זאת האמת שלה , מה שבטוח , שהם פגעו קשות בבריאותה.

 היו שיגידו ,כי ספורה של צפורה לביא  עצוב הוא. אני לא חושבת כך. אין ספק , שיש בו הרבה צער עצב וסבל, אך יש בו הרבה צחוק, שמחה, שירה, זמירות של שבת וחג, השמחה שבנתינה, המשפחתיות, החברותא ומלוא חופניים של אהבה

באשר לסגנון כתיבתה, אין לי אלא להדגיש , כי התמוגגתי מלשון עשירה, ציורית, עברית במיטבה.

 בשפתה העשירה, השזורה בתארים ובדימויים הקימה לחיים תוססים עולם שלם.

גם החלוקה לפרקים מעניקה לכל נושא את החשיבות והייחודיות שבו.

אין לי ספק , שהקוראים את ספרה יתרגשו אף הם מן השילוב המיוחד בין ה"מה" לבין ה"איך" בין התוכן לבין הכתיבה.

                                                                                                                           רבקה.