דווקא קמת שמחה בבוקר. הקפה היה נפלא ואפילו הרשית לעצמך קרואסון טרי וחם. החלטת להקדיש את הבוקר לביקור אצל החברה הסובלת. יש לה המון קשיים ונראה שרק את תוכלו להציל אותה.
ואת מלאה חסד. ליבך הרך תמיד פתוח לסייע. למה לא? אם אפשר?

הגעת אליה עם מתנה קטנה. היא פתחה לך את הדלת במבט נוגה. הבית דווקא נראה טוב.
את נכנסת לצלילי קולה החלש והשבור. ליבך נכמר. את מקשיבה באהבה ובסבלנות. מהנהנת בראשך. משהו נצבט בך. איזה מסכנה! כך עוברת שעה או שעתיים. את צריכה לצאת. 

לפני שיצאת לא שכחת להזמין אותה אלייך לשבת. היא רק מילמלה משהו. ביקשת שתתקשר והיא הביטה בך במבט מוזר.

פתאום הטלפון שלה מצלצל. קולה נשמע צוהל בשיחת הטלפון. את תוהה: האם בזכותי השתפר מצב רוחה? כנראה שכן, את מאמינה.
אבל את עצמך חוזרת לביתך שפופה וכבוייה מהדאגה לחברתך. אין בך כוח.

דווקא רצית לספר גם את. רצית לשתף אותה בבעיותייך. בתחושותייך. גם לך יש כמה קשיים. גם לך לא קל.  אבל היא לא היתה מסוגלת להקשיב. היא הביטה בך בחוסר סבלנות. ואז את רק שתקת והאזנת לה. עכשיו את סחוטה. אין לך כוח.

את יוצאת לרחוב, לקנות משהו הנחוץ לך. דעתך פזורה ואת חשה מותשת מאוד. מולך עוברת חברתך עם מישהי שאינך מכירה. הם דווקא נראות עליזות מאוד.

את מתפלאה?
בדקי את עצמך. יתכן שאת מאלה שקל לשפוך את הלב אצלם. פשוט מין כלי. זו מצווה, נכון. אבל כדאי שתלמדי להבחין בין אותם הזקוקים באמת לאוזן קשבת ואת ממש מצילה אותם, לבין אותם הסוחטים את נשמתך בסיפורי חיים שוברי לב ובשמחותיהם  מתעלמים מקיומך. 

יתכן גם שזה נובע ממשהו באופייך שאת מקרינה. שאת מוכנה לסייע. לא מוכנה לקבל. שימי לב שאלה שטוב להם כולם רוצים לשמח אותם, לרצות אותם.  פארדוקס? אולי.

פתחי את רצונותייך. חשבי על דברים שאת אוהבת. בקשי שיתנו לך או יקנו משהו החביב עלייך. העמידי את רצונותייך בדרגת חשיבות מסויימת. כך יכבדו את הרגשותייך. כך ידעו שגם את רוצה שיהיה לך טוב. גם את רוצה לשמוח.

וזה יגיע!

ובין מספרי הצרות למיניהם יש עוד סוג. וזה הטוב ביותר -  אותם המשתפים אותך בבעיותיהם אבל גם בשמחות שלהם.

קוראים לזה חברות.

 חשיבה חיובית - למה הם כפויי טובה?

עשית עבורם ככל שיכלת... התקשרת ודאגת. הזמנת וסייעת. היית בשבילם בכל עת שרצו. כשהיה להם קשה – את היית הכתובת ותמיד שמחת לסייע בלב פתוח ובהארת פנים

איך קרה שדווקא אלה הפנו לך עורף כשרצית אותם? כשנזקקת? כשפתאום נכשלת במשהו? איך זה שדווקא הם אלה שפתאום דקרו את ליבך במילותיהם הקשות, המבקרות?

לעתים נדמה שאנשים מעדיפים שתהיי רעה אליהם. שתתעלמי, שתתייחסי בגסות. שתשכחי את תאריך ימי ההולדת שלהם. שתגידי להם שהיום את עסוקה ואינך יכולה לארח. שאם הם משתפים אותך בבעייה – תבקרי אותם במקום להאזין להם באהדה ובדאגה.

את הנשמה את נתת להם. כי את באמת אוהבת אותם ודואגת להם. אבל הם העדיפו את מי שהתייחס בפחות התחשבות, בפחות עדינות. את מי שנהג כלפיהם בגסות או בהתעלמות. זה מעליב. זה פוגע. זה משאיר אותך מבולבלת. פתאום גם נשמעים דיבורים מכוערים. פתאום יש תחושה שדמך הותר. ואת תוהה – וכי לא יותר נעים כשמתייחסים אליך יפה?

אבל מה לעשות? זאת את.

את אכפתית, את דואגת ואת אוהבת. אינך צריכה להשתנות. עשי מה שאת חשה מכל הלב. קבלי שהתנהגותם השלילית נובעת מפגם שקיים בהם, לא בך. "עולם חסד יבנה" ( תהילים, פט, ג) נאמר. למה שלא תהיי בין בונות עולם?

גם שנאה גדולה אומרים, יכולה להפוך לאהבה.

רגשות יכולים להשתנות בקיצוניות.

הכרת טובה לעולם לא תהפוך לאהבה!

אולי מפני שלא נעים להם לחוש חייבים?

שהרי דווקא אלה שהיטבת איתם ימעיטו מערכך. כך זה ממעיט מחשיבות מעשייך.

אבל תפקידנו בעולם לעשות את הטוב ביותר שנוכל, במסגרת מגבלותינו. לעשות ממש לשם שמיים ולמען עצמנו. כי כאשר אנו עושים מה שנראה לנו נכון וטוב. כאשר איננו מצפים לגמול ולהכרת טובה. אנחנו עושים את מעשינו בשמחה ובנחת. אנחנו מתחזקים בנפשנו ובבטחוננו העצמי. איננו מבזבזים אנרגיות על איך מתייחס אלינו האחר. טוב לנו עם דרכנו ואנו משתדלים להתמיד בה.