בס"ד
זרעים של פורענות
מאת: צפורה בראבי
אדמה חלקה ללא ציץ או עלה קטן אינה מסגירה את שמתרחש בתוכה. יום אחד יציף עלה זעיר, גבעול קטן יצא, יצמח אט אט...
זוהי צמיחה של הבטחה, של תקווה. צמיחה של חיים.
ויש גם זרעים אחרים – זרעי מוות.
הכל חלק, לא מגלה כלום. שום עלה לא צץ, גבעול לא מבצבץ. אבל מוות צומח שם. דיכאון תהומי שאין לו תקווה.
ויום אחד יראו רק את התוצאה.
לאט לאט זה צומח, לאט לאט חופר ומעמיק עד שאין לגלות שורשים וכבר אי אפשר להציל...
זרע של יאוש. של חוסר עניין.
לעתים נראה לנו אדם מסויים שעבר משבר קשה שהנה הוא משתקם לאט לאט. הוא חוזר לשגרת חיים רגילה. חוזר לעסקיו, לחבריו. כמעט שאינו מדבר על אותו משבר. פעיל כמעט כשהיה. רק שותק יותר.
הסביבה מניחה שהתגבר ושמחה (או לא) עבורו. ממשיכים בחייהם. האיש ממשיך בחייו.
אבל האיש שכאב בשתיקה הניח אדמה פוריה לכאבו. מידי פעם נראה כשהוא שקוע בשתיקות. מדי פעם נעלם לעצמו. לא מקשרים את זה לאבידה, למשבר. הרי עבר זמן כה רב! אותו אדם שחווה כאב או אבדן חלילה מגלה פתאום שאין ענייין לשתף, אין רצון לדבר. רק הצער והכאב חופרים עמוק וזורעים זרע נורא וממאיר.
בספרו "המיתוס של סיזיפוס" מביא אלבר קאמי דוגמא חזקה ומזעזעת של צער הנובט וצומח לאט עד להתאבדות: "סיפרו לי פעם על סוכן מקרקעין אחד שהתאבד, כי שיכל את בתו חמש שנים קודם לכן וכי נשתנה הרבה מאז מפני שהענין "חפר תחתיו". אי אפשר לחלום על מילה יותר מדוייקת."
הרעיון להתאבד לא צץ ברגע, בפתאומיות. "מעשה כזה מבשיל בדממת הלב, כמוהו כיצירה גדולה. האיש עצמו איננו יודע על כך. ערב אחד הוא מתאבד או צולל."...(שם)
בספרו דן קאמי בהכוח להמשיך לחיות למרות טראומה, כישלון או אבדן שחווה.
הוא מביא שתי סיבות ל האדם להמשיך לחיות:
זכרונות המולדת האהובה
תקוות הארץ המובטחת
"בעולם שניטלו ממנו פתאום האשליות והמאורות, אדם מרגיש עצמו זר. גלות זו אין לה תקנה, מפני שהיא חסרה את זכרונות המולדת האהובה, או את תקוות הארץ המובטחת." (המיתוס של סיזיפוס" אלבר קאמי).
ללא אחד מאלה לפחות עלול האדם לאבד עניין בחיים.
אדם צריך בחייו זכרונות שימלאו חללים בתוכו. זכרונות יפים שמעוררים געגועים. בשביל להמשיך לזכור ימצא האדם כוח להמשיך גם עם קשיים שיצוצו בדרכו.
את העבר אי אפשר לשנות, אבל זכרון רע שמשתלט על האדם, טראומה, כישלון צורב עלולים לחתוך חזק בבשר.
מה שיכול להצילו זוהי תקוה מחודשת. משהו שיזרים בו כוחות, מרץ, עניין מחודש להמשיך לנסות.
"אנו חיים לאור העתיד: "מחר", אחר כך", כשתגיע למשהו", "עם הגיל תבין". דברים בלתי עקיבים אלה הם נפלאים, .." (המיתוס של סיזיפוס" אלבר קאמי)
אדם ללא תקווה, ללא ציפיה מאבד כוח להמשיך במקרה של קושי.
מקרה פעוט אחד וכל שיווי משקלו הנפשי עלול להתערער.
לא יעזרו דיבורים ונסיונות שכנוע שזה לא נורא. הלב מסרב לקבל.
טראומה שכזאת יכולה לחפור באדם ולצוץ גם אחרי מספר שנים בצורת מחלה או דיכאון קליני או אפילו רצון התאבדות חלילה... הצער, הכאב, הטראומה אינם נעלמים. נדמה כאילו התגבר, כאילו מצא עניין מחודש, כאילו השלים עם המצב.
אבל צריך זהירות. צריך שימת לב.
במצב זה צריכה הסביבה הקרובה להפגין תמיכה, אהדה, ונכונות להיות עבורו ככל שיצטרך. להזכיר דברים נפלאים שהיו. לדבר על דברים טובים שיהיו..כמו חבל, כמו מוט, תומך מוביל מחזיק...
כך אולי יתרכך משהו, כך אולי יתפורר המגן ששם על עצמו ותיכנס רוח חיים חדשה שנטועה באהבה ובתמיכת הסביבה.
הכאב ידעך אט אט וישיג כוח חדש להמשיך...
עם מעט עזרה מידידי...
מאת: צפורה בראבי
היום ידוע כי מקורן של רוב המחלות הוא בנפש.
אדם לחוץ, מודאג, מבוהל, שומר מרירות בתוכו. לאן נעלם כל זה? איפה אפשר לאחסן את הכל?
אמרו חז"ל: "דאגה בלב איש – ישיחנה" – כלומר צריך לבטא צער או כאב בדרך כלשהי. אסור לשמור בלב. כאן אנו לומדים שצריך מישהו לשתף, ללבן לדבר.
"או חברותא או מיתותא" (או חברות או מוות) ניסחו חז"ל נחרצות. קשה בלי חבר! קשה ללמוד לבד, קשה להתמודד לבד, קשה ללכת לבד.
אם חלילה אדם עבר טראומה נוראה חס ושלום ואינו יכול להשתחרר. מה יעשה זה לוחץ בפנים מערפל את חשיבתו, מבלבל את חשיבתו ובתוכו הופך הכל לגוש כבד לוחץ ומחניק? דברים מעין אלה עלולים לגרום לביטוי פיזי קשה שהוא המחלה. כך שבעצם המחלות הם סימפטום לכאב נפשי שלא בא לידי ביטוי ולא היתה יכולת להשתחרר ממנו.
יסורי הנפש קשים לאין ערוך ממכאובי הגוף - ומי שחווה - מכיר: הנפש הכואבת לוחצת ומחניקה.
מחפשים מוצא ולעתים מה שיכול לעזור זה דיבור, פריקת הצער, הכאב, שיתוף.
נאמר במסכת חגיגה (דףג' ע'ב): עשה אזנך כאפרכסת וקנה לך לב מבין לשמוע" וזוהי תכונה נדירה. הקדשת זמנך לאחר. הקשבה מלאה. כי לפעמים מה שצריך האדם זה פשוט – הקשבה. שיחה פשוטה, קולחת טבעית משחררת מצד אחד וממלאת מצד שני באמון, ברוגע, בכוח להמשיך..
אבל לצערנו, היום, בעידן האינסנט הכל מהיר וקצר. אדם הלחוץ מיסורי נפש, מקשיים, אינו מצליח למצוא מוצא לייסוריו.
הלב תופח, הריאות מתפקעות.
וכאן נחוץ חסד של ממש - היכולת להקשיב בלב מלא ולקיים מה שביקש שלמה המלך, החכם מכל אדם, מה': "ונתת לעבדך לב שומע" (מלכים א' פרק ג')
לכל אחד קשיים בדרך, לכל אחד הנסיונות שלו. אבל יש חסד שכל אחד יכול להעניק – זמן איכות של הקשבה מלאה. לא ביקורת, לא שיעור לחיים, לא תוכחה. רק האזנה.
יחס וביקורת כפי שהיה דן את עצמו, חמלה כפי שהיה חש עצמו. סבלנות כפי שירצה לעצמו. כך צריך שיהיה החבר.
הכוח להמשיך כבר יגיע...
|