אחרי השעיות מרובות מבית הספר, התנכלויות מורים אשר כיוון שהיו רגילים להתייחס לשני ילדי כמפריעים - היו מעיפים אותם מן הכיתה גם כאשר לא  חטאו. תלונות של הורים לילדים אחרים אשר סבלו מנחת יד אחד משני ילדי, התאחדו  - ודרשו שירחיקוהו לצמיתות מבית הספר וכמו כן החמצת חומר לימודי, בריחותיהם מבית הספר.

מנקודת מבטו של הזולת הייתם ילדי רחוקים מלהיות טלית שכולה תכלת. מצד  שני לא הייתם מסוגלים להשתלט על הפרעות בהתנהגותכם במסגרת הלימודית הרגילה שלא מסוגלת להתמודד ולטפל בבעיותיכם. אתם עצמכם לא הייתם מודעים לכך שהנכם  שוב עושים רע ועל כן ביקשתם לשלוח יד בנפשכם. זה לא היה מפליא נוכח מצב שבו כולם אומרים לך כמה אתה רע, כמה אתה מופרע ,לא לומד, לא משקיע, כמה אתה אלים, לא מכבד מבוגרים, לא שומר על רכוש בית הספר.

מה נותר לילד אפוף יאוש  שלא תמיד מצליח להבחין בין טוב לרע?. 

כאשר התפרצתם הגעתם למצבים של הכאת מורים ותלמידים. גרמתם לאיבוד  ימי עבודה שלי ושל אביכם. בכל  פעם  מחדש  הבטחתם שוב ושוב   שתפסיקו; שלא תמשיכו את ההתנהגות הלא מתאימה הזו;   נוכח  כל אלה החלטנו שאתם זקוקים למסגרת נוקשה יותר מאשר זו שקיימת בבית ספר רגיל,  מוסד חינוכי שלא יכול לספק את התנאים המתאימים לטפל בבעיות שלכם. היה עלינו למצוא מסגרת שבנויה לטפל  בילדים עם בעיות כשלכם. מסגרת שאולי תצליח לפתור  את הבעיות ולסלק אותם.

על כן החלטנו שאתם תעברו לפנימייה מתאימה. ערכנו שיחה מאד  רצינית איתכם. הסברנו לכם שאתם תעברו לחיות מחוץ לבית תקופה מוגבלת של 3 שנים. הבטחנו שבמהלכן  נבוא לבקר אתכם באופן סדיר. אתם תצאו הביתה לחופשות. כמו כן הבטחנו שנקפיד להיות בקשר טלפוני מדי יום ביומו.

יצאנו למסע חיפושים אחרי פנימייה מתאימה לילדים כמוכם, שיודעת  לטפל בילדים עם בעיות קשב וריכוז; כזו שתתאים  לגילאים 8 ו- 10.   אחרי שבועות אחדים קיבלנו תשובה  מפנימייה בדרום הארץ. נסענו ליום ראיון. כשהגענו לשם דיי התאכזבנו מהמקום. המקום היה מגודר יתר על המידה. הרגשתי שם כלואה. חשבתי על כך   שאתם אמורים לשהות במקום הזה כמה שנים ולא הייתה לי הרגשה טובה בקשר לכך. קבלת הפנים הייתה מאוד מאוד קרירה. הנהלת הפנימייה החליטה שהם מוכנים לקבל רק אחד מבין השניים. אנחנו ההורים ממש נשארנו המומים  מן  הרעיון להפריד בניכם וסירבנו.

אחרי עוד מספר שבועות קבלנו תשובה  מ"פנימיית ט´ וזימון ליום ראיון. נסענו לראות את הפנימייה. היא מאוד מצאה חן בעינינו ההורים וגם בעיניכם. קבלת הפנים הייתה לבבית ביותר. היה יום גשום מאוד והכינו לנו שתייה חמה וסנדוויצ´ים לאכול. אחרי שיחה עם הילדים הוזמנו לבוא שבוע אחרי הביקור כדי שתתחילו את חייכם בפנימייה.

לקחנו את המזוודות שארזנו ערב קודם ועלינו למונית. נסענו אל הפנימייה, הנסיעה הייתה קשה, קשה מנשוא.  כואבת. כל אחד מאיתנו התכנס בתוך עצמו.  אחר  זמן מה פניתי לתיקי ושלפתי ממנו  את הסנדוויצ´ים ושתייה שהבאנו מן הבית . אכלנו תוך כדי נסיעה. הכל בשתיקה. הנוף היה עוצר נשימה אבל לאף אחד זה לא ממש עשה משהו, מה שחשבתי והייתי שקועה בשאלות איך יראו החיים שלנו?. של כל אחד מאתנו! אלה שישארו בבית - המשפחה; ואלה שיעקרו ממנו, לבית משני.

אחרי נסיעה שנמשכה כשעה הגענו למחוז חפצנו, בכניסה התנוסס שלט שהיה כתוב בו "ברוכים הבאים לקיבוץ ב´ אשר בו  נמצאת פנימית ט´."  

הסתכלנו סביבנו. שקט ושלווה. הכל ירוק עד ממש  פסטורלי, רק שבלב פנימה חשתי שבשעות האלה ובנסיבות האלו הנוף חסר ערך.

לפנינו השתרע כר דשא רחב ידיים ובאמצע התנשא  עץ גדול מאוד, בצידו הימני היו מתקני משחקים מגלצ´ות ונדנדות. באפינו עלתה צחנת זבל פרות. הלכנו אל עבר שער הפנימייה וראינו לפנינו ביתנים ביתנים בצבעים שונים.

אם הבית א´ הקבילה את פנינו  בחיוך רחב, ברכה אותנו  ב"ברוכים הבאים". א´ רצתה לדעת אם היא זוכרת מי הוא מי ולהפתעת הילדים זכרה בדיוק שהגדול הוא מ´ והקטן הוא ד´. היא נתנה לכל אחד מכם  יד ואמרה "בואו נלך להכיר את הבתים החדשים שלכם".  כך הובילה אותנו אל הביתנים שלכם. 

הלכנו קודם ל"ביתן הכתום" והראו לך, מ´  היכן נמצאים התאים שלך  בארון אשר נמצא בפרוזדור. אני עזרתי לך לסדר  בו את הבגדים. קיפלתי בגד אחר בגד ורעדו לי הידיים, הדמעות נאספו, אבל כבשתי אותן בתוכי. לבי הכואב והחרד כל כך פעם במהירות ככועס וציוה עלי "ארזי חזרה את המזוודה וחזרי עם כולם הביתה! הבית שלהם אינו פה! זה לא אמור להיות ככה בחיים" אבל ידעתי שאסור לי!, אסור לי להראות את מה שחשתי בתוכי פנימה ובטח לא להיכנע! הייתי חייבת להיות חזקה.

אחרי שסדרנו את הארון הראו לך את החדר בו תישן. בחדר היו 4 מיטות ושולחן כתיבה לכל אחד מן הילדים, המיטה היחידה שהייתה פנויה הייתה ממוקמת  ליד הדלת בצד שמאל, נתנו לך סדין ושמיכה, את הכרית הבאת מהבית. עזרתי לך להציע את המיטה.

כשסיימנו הלכנו לביתן השכן כדי לסדר גם את החפצים של אחיך  הקטן. הוא עשה קצת בלגאן, כי קיבל את הביתן שכונה "הביתן האדום" שהיה צבוע מבחוץ בצהוב. כאוהד של  מכבי תל אביב התנגד לשהות בביתן שקראו לו "הביתן האדום" אבל הצלחתי לשכנע אותו, אמרתי לו ששם הוא רק שם; וככלות הכל הרי ישהה תחת הצבע הצהוב. ואז נרגע. עזרתי  גם לו לסדר את הארון ולהציע את המיטה שעמדה ליד החלון.

כך עברו נקפו להם השעות והגיעה שעת ארוחת הצהריים. הלכנו לעבר חדר האוכל שהיה מחוץ לתחום הפנימייה ׁולא היה אלא חדר האוכל המרכזי של הקיבוץ. האוכל היה תאווה לעיניים. וכנראה גם טעים מאוד. אבל לי -  בשעה קשה כל כך כל מאכל היה נעשה תפל ביותר.

לאחר הארוחה חזרו כל ילדי הפנימייה לביתנים. אנחנו נחלקנו, הלכתי עם מ´ הגדול יותר לביתן הכתום. אישי הלך עם ד´ לביתן האדום. בביתן הכתום הילדים הוותיקים החלו בהכנת שיעורי הבית, בסידור החדרים, שיחקו במשחקי חברה, הכינו מערכת למחר והתעסקויות אחרות. מ´ החדש עקב אחריהם  בעניין ולמד כך את סדר יומם.  בסביבות שעה 4 אחרי הצהריים פנו אלינו  אנשיי הצוות  ובקשו מאתנו ההורים בעדינות לעזוב, כדי שהילדים יתחילו להסתגל למקום, בלית ברירה נפרדנו מכם בכאב גדול, עצרתי בקושי את דמעותיי. ידעתי שאם אתחיל לבכות השניים  יסבלו מן הפרידה עוד יותר.

ילדינו  ליוו אותנו עד לשער הפנימייה. שם שוב התחבקנו והתנשקנו. בקשתי מהם להתנהג יפה. מה שהיה היה - ומעכשיו הם פותחים דף חדש.

כוח האיפוק שלי נעלם  ברגע שהתרחקתי מספיק מן הילדים. הדמעות החלו לזרום בלי שאוכל להפסיקן. הבכי נמשך לסירוגין כל הדרך  הביתה. אישי ואני לא הוצאנו מפינו מילה כל הדרך. נסענו בשתיקה מחרישת אוזניים, ממש זועקת!

ככל שהתרחקתי מהם הייתי עם הילדים יותר ויותר. חלפו בראשי ללא הרף מחשבות מלאות דאגה , חרטה והאשמה עצמית. שאלתי את עצמי מה הם עושים עכשיו?, איך הם מסתדרים במקום החדש? איך מקבלים אותם הוותיקים? איך בכלל יכולתי לנטוש אותם לכאורה עם אנשים זרים וללכת לי לדרכי?. באתי בטענות קשות אל עצמי. חשבתי שאולי אני לא זכאית להיקרא "אמא", אם נפרדתי כך מילדיי. ומה אנשים יחשבו עלי? עם זאת ידעתי בתוך תוכי שאני עושה את הצעד הנכון. התפללתי שיתברר שלא טעיתי בהחלטתי. מחשבה רדפה מחשבה ובעצם רק רציתי לקום לחזור לשם. להיות עוד קצת עם הילדים - ואולי לחזור בי ולוותר על הרעיון להשאיר אותם בפנימייה.

נכנסנו הביתה ולא מצאנו את עצמנו, היה עלי להחזיר לחדר הילדים בגדים מיותרים וכל מיני דברים שהילדים לקחו איתם לפנימייה אך התברר כי לא יהיו זקוקים להם. דחיתי זאת עד כמה שיכולתי. חשבתי שלא אוכל לעמוד בכאב של כניסה לחדר הילדים הריק מהם, מקולותיהם, מצחוקם, ממריבותיהם. אך בשלב מסוים ציוויתי על עצמי שהגיע הרגע לאזור אומץ ולהיכנס לחדר. המיטות המסודרות נראו לי יתומות, כחפצים שאין להם דורש. קרסתי תחתיי על אחת המיטות ופרצתי בבכי מר  כמה בקשתי בליבי, שיהיה זה רק בחלום ביעותים!  חלום שתיכף אתעורר ממנו.

חלפו שלוש  השנים שלא תמיד היו קלות. לפעמים הכריעו אותנו  הגעגועים וגם אתם התגעגעתם  מאד. נפגשנו לעתים קרובות יחסית. בין אם  באנו  לביקור  אצלכם  ובין  כשבאתם הביתה לחופשה. בכל פעם   לקראת מפגש  עמכם  התרגשתי מחדש  עד  דמעות והתמלאתי אי שקט של שמחה. אהבתנו  אליכם   התעצמה.

אחרי שלוש  שנים  שבתם  הביתה  ילדים שונים. שבתם  ילדים יותר רגועים. ילדים שכיף להם עם כל המשפחה ולכל המשפחה  כיף עמם.

השנה התקבלתם לבתי ספר מיוחדים לילדים שסובלים מבעיות קשב וריכוז. אתם עושים חייל. אני כל כך גאה בכם; ובעיקר בעצמי על  כך שהעזתי לבחור  בצעד הקיצוני שעשיתי. הוא  הוכיח את עצמו, הוא היה כל כך חיוני גם אם כאב