בדרכי לבית החולים פקדתי על ליבי ועצביי להרגע כל כך חששתי מן המפגש.

הגעתי למתחם בית החולים  ושאלתי היכן נמצאת מחלקת העיניים נאמר לי ללכת ישר ובכיכר לפנות ימינה ושוב שמאלה והנה הבניין עמד מולי. נכנסתי  ושאלתי היכן חדרך נאמר לי לעלות קומה אחת למעלה ושמאלה טיפסתי במדרגות ושוב שאלתי על החדר הספציפי ולשמחתי החדר היה מולי. נכנסתי לחדר והנה הפלא ופלא אתה ישן סוף סוף ישן ניצבט ליבי מלהעירך ולשמחתי עשה זאת המטפל שלך, וברגע ששמעת במי מדובר ניסית להתיפייף לקראתי ולסדר את השיער דבר שהצחיק אותי מאוד כי נזכרתי ביום שהפתעתי אותך בביתך ולא היית מגולח ואחר כך גערת בי על כך.

משכתי כסא והתיישבתי לידך באותו רגע ראיתי בפינת החדר את הפרוטזה, זה לא שלא ידעתי עליה, אבל לראות אותך יושב בכסא הגלגלים או על הספה ולראות את הפרוטזה עומדת ליד הקיר כחפץ שאין לו דורש הם שני דברים שונים ניסיתי להתעלם ממנה אבל היא קרצה לי שוב ושוב עד שהחלטתי  להתעלם ממנה לגמרי כאילו היא לא שם. שוחחנו עלי שוחחנו עליך וכך עברה חלפה לה שעה בלי שחשנו בכך החלטתי ללכת על מנת לאפשר לך לנוח  בכל זאת אתה אחרי ניתוח לא קל. נפרדנו לשלום. האמת הוקל לי מאוד. לפי מה שסיפרת לפני הניתוח המצב היה צריך להיות הרבה יותר גרוע ואני בטוחה שבשבילך אכן זה היה כך.

בדרך חזרה עברתי ליד מבנה דיי גדול וראיתי שם אנשים יושבים בכסא גלגלים חלקם ללא רגליים ומיד הבנתי שלשם אתה נוסע כל פעם כדי שינסו לסדר לך פרוטזה חדשה במקום הישנה אבל לצערי ללא הצלחה מרובה. תארתי לעצמי שברגע שיסתיים הטיפול בעין יתחיל הטיפול ברגל ואתה תעבור מבניין אחד למישנהו.