רגנסבורג. אחת הערים העתיקות של גרמניה והגרמנים גם השכילו לשמר את העיר
העתיקה שלהם וזה ממש יפה.
אנחנו מנגנים במועדון שיכול להכיל כ-500/600 איש, בעיר החדשה.
שם הלהקה הוא "PHOENIX" אבל מפורסם בפוסטר שזה הרכב חדש של ה- PRINCES OF ISRAEL
למען גם יבוא הקהל שהכיר את הלהקה בשמה הקודם.
בעיר הזו יש איזה בית-חרושת שכל עובדיו הם ערבים. (לא יודע מאיפה, כנראה ערבים מעורבים).
הם תמיד היו באים למועדון בימי ראשון למה שנקרא "FIVE O'CLOCK" , שעה 17:00.
הם ידעו כמובן שאנחנו ישראלים, התקופה היא 1971 כלומר בין "ששת הימים" ל- "יום כיפור".
ברפרטואר שלנו הרוקי קסח, גם שכן השיר "ירושלים של זהב" והיה לנו ביצוע מעניין ויפה לשיר הזה
ושמרנו אותו להזדמנות הנאותה.
באותו ערב החלטנו לבצע אותו לפני כל הערבים ומשפחותיהם. (האולם מפוצץ ב-600 ערבים,
ועל הבמה חמישה ישראלים. לא בדיוק בתקופת שלום. נהפוך הוא.)
באמצע ה"FIVE O'CLOCK" התחלנו את השיר.
באולם נפלה דממה. אנחנו מנגנים, שמוליק הזמר שר וכולם מקשיבים.
כשגמרנו את השיר, המועדון כמעט קרס מעצמת מחיאות הכפיים וההתלהבות.
לא האמנו שזה קורה. ירדנו להפסקה והטפיחות על הכתף, התגובות הנפלאות וממש ההערצה,
הוכיחו לנו שאפשר גם אחרת.
עבדתי הרבה עם נעמי שמר ותמיד שכחתי לספר לה את הסיפור הזה.
אבל אתם יודעים מה? היא בטח יודעת.
עיר הבסיס שלנו בגרמניה היתה KAISERSLAUTERN (קייזרסלאוטרן). חובבי הכדורגל
שביניכם ודאי מכירים את השם לפי קבוצת הכדורגל של העיר, שזכתה כמה פעמים באליפות גרמניה.
שם היינו גרים ומשם היינו יוצאים לגיחות.
כאשר יצא לנו לחזור דרך פרנקפורט היינו נכנסים לעיר לבקר חבר שסרח ועבר לזרועות
הפשע הישראלי המאורגן שהיה בגרמניה. רצינו לראות מה שלומו ובכלל. (עליו יסופר בסיפור
נפרד). אותו ערב, בחפשנו אותו באזורו הקבוע (ליד תחנת הרכבת של פרנקפורט, אזור
של בארים ומועדונים מפוקפקים, זונות וכו') נכנסנו לאחד הברים לחפש אינפורמציה.
אני ישבתי בינתיים על הבר וחיכיתי. שלשת האחרים שהיתה להם חזות מזרחית משהו,
שוטטו בבר ופגשו בזונה ישראלית שעבדה במקום. הם סיפרו לה שהם להקה ישראלית
שמנגנת בגרמניה וגם הצביעו עלי שתדע שגם אני בלהקה. כאמור כולם נראו מזרחיים
בעוד אני ועורי הלבנבן, שערי החלק והארוך (אז) ומשקפי סיפקו לי חזות גרמנית למדי.
היא הביטה בי בשאט נפש ופלטה- "מה? איחס! זה ישראלי זה?"
וכך הרסתי במחי יד את הדימוי הישראלי כפי שראתה אותו הזונה הישראלית בפרנקפורט,
ובנוסף לזאת כנראה שפגעתי בכבודה. אז לך תבנה מדינה.
הסיפור הזה התרחש בארץ. (גם פה קורים דברים, לא?)
יום אחד פונה אלי הזמרת סוזי מילר שאכתוב לה שיר ונקליט אותו.
ישבתי וכתבתי מנגינה נחמדה. המתופף שלי, אמיר ברונשטיין
היה כותב מילים מעולה ונתתי לו קסטה עליה שרתי את השיר
בלה-לה-לה ולפני השיר הקלטתי על הקסטה הודעה- "שיר לסוזי".
כנראה שהוא היה מסטול מדי (הוא ידע על סוזי מילר) אבל כששמע את
ההודעה, הוא חשב שאני רוצה שנושא השיר יהיה על מישהי ושמה סוזי.
בקיצור הבחור כתב שיר ושמו "סוזי" על אחת בשם סוזי וכמובן שאי אפשר
היה לתת אותו לסוזי מילר מסיבות מובנות.
אבל השיר יצא יפה מאד ואני דווקא שמחתי- הרווחתי שיר יפה במקרה,
למה לא?
באותו זמן התחיל זאב רווח, כבמאי הפעם, לתכנן את סרטו
"פצעי בגרות 80" ופנה אלי שאכתוב את המוזיקה. קיבלתי את ההצעה
בשמחה והתחלתי לעבוד. בסרט הזה כל השחקנים הופיעו בשמם הפרטי
האמיתי. אני הייתי צריך לכתוב שיר נושא לגיבורה ושמה דליה (שימקו).
ישבתי עם זאב ואמרתי לו, שיר על דליה עוד אין לי, אבל יש לי שיר
שנקרא סוזי, אולי תשמע אותו? השמעתי את השיר לזאב והוא נדלק
על השיר לגמרי. "אז מה", הוא אמר "אז לא נקרא לה דליה בסרט
אלא נשנה את שמה לסוזי וזהו."
מה שלא ידענו אז ששמה האמיתי של דליה שימקו כשנולדה (לא בארץ)
היה, תנחשו, נכון- סוזי. וכך הכל יצא כפי שתוכנן.
זה מה שנקרא, גלגולו של ניגון מסוזי לסוזי.
כמה חודשים לפני שנסעתי לגרמניה עם להקת ה-PHOENIX,
ניגנתי בארץ עם להקת "הכוכבים הכחולים" (שנחשבו אז לטופ שבטופ),
והקלטנו שיר באנגלית. האורגניסט שלנו, סמי וילה, הכיר את אבי עופרים
(מצמד העופרים הידוע- אסתר ואבי עופרים שממש כבשו אז את אירופה
ואפילו את המקום הראשון באנגליה), והוא הציע שנשלח למינכן, מקום
מושבו של אבי, שהפך בינתיים למפיק, את הסינגל. אמרנו לו-
יאללה, תשלח. להזיק זה לא יזיק. וכך עשה ושכחתי מזה לגמרי.
בינתיים הצטרפתי ל-פניקס ונסענו לגרמניה.
יום אחד, בעת שהותנו בעיר רגנסבורג שבגרמניה, הגיע אלי מכתב מהארץ
ובו מספרים לי שאבי עופרים הגיע לביקור בארץ ובראיון שהיה לו באחד
העיתונים, הוא מספר שקיבל שיר של להקת הכוכבים הכחולים וממש
התלהב ממנו והיה מעונין לעבוד עם הלהקה הזאת.
מכיון שכרגע כבר היינו "פניקס" אבל היינו מנגנים את השיר הזה,
החלטנו לנסוע למינכן ולפגוש את אבי. המתופף עוזי ואנוכי התנדבנו מיד
לנסוע. (90 קילומטר ברכבת זה לא רציני.) ומיד למחרת יצאנו לדרך.
הגענו לתחנת הרכבת של מינכן, ניגשנו למוניות הרבות שחנו שם
ושאלנו את הנהגים אם הם יודעים איפה המשרד של אבי עופרים
שנקרא אז "פרום" ("PROM"). אף נהג לא ידע כלום.
חיפשנו בכל מיני מקומות של אינפורמציה, משטרה, כל מה שתרצו, שום דבר.
חרשנו את העיר לארכה ולרוחבה. אפילו שאלנו עוברים ושבים תמימים. כלום. נאדה.
לא יכול להיות שאף אחד לא מכיר! בכל אופן- אסתר ואבי עופרים,
כל גרמניה הכירה אותם אז, אבל אף אחד לא ידע איפה אבי!
וכך נקפו השעות, הגיע הערב, מתחיל להיות קר. (פברואר בגרמניה
זה קררררררר.) החלטנו לחזור לרגנסבורג. בתחנת הרכבת אמרו שהרכבת
האחרונה לרגנסבורג בדיוק עזבה. אמרנו- בוא נכנס לבית מלון כי היום
כבר לא נמצא כלום, ואנחנו תקועים במינכן.
אני לא יודע מה היה באותו יום במינכן, אבל כל המלונות מגדול ועד קטן
היו מלאים פול. רבע חדר לא היה. וקור כלבים.
באחד המלונות הצלחנו להתגנב לחדר מדרגות צר שמוביל למרתף
שהיה למזלנו מחומם. תפשנו פוזה על המדרגות וככה ישנו בלילה.
למחרת עלינו לרכבת וחזרנו חפויי ראש לרגנסבורג.
סיפרנו ללהקה את כל מה שעבר עלינו ויהודה הגיטריסט אמר-
זה לא יכול להיות! אני נוסע למינכן מחר!
וכך היה. יהודה עלה על הרכבת למינכן, בשעה 14:00 בצהריים
הוא חוזר לרגנסבורג ואומר- מצאתי את אבי עופרים וגם קבעתי איתו
פגישה עם כל הלהקה מחר. לא יכולנו להאמין- איך? מה? איפה?
איך מצאת אותו? ויהודה מספר- "מה הענין? הגעתי לתחנת הרכבת,
נכנסתי למונית ואמרתי לנהג- קח אותי לאבי עופרים. הנהג אמר
"ביטה שיין" שזה "בבקשה" בגרמנית ולקח אותי ישר לאבי."
אתם מכירים את הרגעים שבא לכם לדפוק את הראש בקיר?
זה היה אחד מהרגעים האלה. לי יש סימנים עד היום.
