בניית אתרים בחינם

 





ל' סיון ה'תש"פ

"דברים של טעם"

יום ב' פר' קרח - ל' סיון ר"ח תמוז תש"פ


מים חיים

דעתו של הרבי רבי העניך מאלכסנדר זי"ע לא היתה נוחה מאנשים טיפשים ולא קירבם אצלו. פעם אחת שאלוהו למה אינו מקרבם ואדרבה ילמדם דעת וישכילו.

חייך הרבי רבי העניך זי"ע ואמר, מצינו שעל הפסוק 'שלח ידך ואחוז בזנבו' (שמות ד, ד) תירגם אונקלוס 'בזנביה'. ואילו על הכתוב 'ונתנך הי' לראש ולא לזנב' (דברים כח, יג) תירגם אונקלס 'חלש', ולכאו' מדוע בפרשת שמות לא תירגם כלום?

משמע מכאן שלזנב אמיתי אין אפילו לתרגום תרופה.

חסידים מספרים

 

פרפראות

אמר לי הה"ק מ' יהושע ז"ל מטאמאשוב ששמע מפיו הק' של הגה"ק ממאגלאניצא ז"ל לפרש בדרך צחות הפירוש בזמר איש חסיד (זמירות למוצאי שבת) 'יזכר לך עתה אתמול אשר דברת', כי הי' חסיד ועני שלא הי' לו לחמים לצרכי שבת, ע"כ לקח בערב שבת את הבגדי חול שלו ונתנם למשכן ולוה עליהם את הצרכי שבת, כי הלא הקב"ה אמר לוו עלי ואני פורע (ביצה טו:), וכשבא מוצאי שבת והי' צריך לו הבגדי חול ולא הי' לו מעות לפדותם, אמר להקב"ה רבונו של עולם 'יזכר לך עתה אתמול אשר דברת' רצה לומר בערב שבת אמרת לוי עלי ואני פורע, ע"כ ראה שיהי' לי מעות לפרוע לפדות הבגדים, ודפח"ח.

בנין דוד, ויצא אות יב

 

מעשה רב

ידידות גדולה ששרה בין מרן הגר"מ פיינשטיין זצ"ל לבין הגאון רבי יעקב מעסקין זצ"ל שהיה רב חשוב ברוסיה, ואח"כ היגר לארה"ב שם כיהן כרב בברונקס שבניו יורק, והיה מחשובי הרבנים בארה"ב. באגרות משה יש כמה תשובות שממועונות להגר"י מעסקין.

והנה, הגר"י מעסקין נתבקש לישיבה של מעלה בש"ק תצוה זכור י"ג אדר שנת תשט"ז, והלוייתו התקיימה ביום פורים תשט"ז, כפי שכותבים בניו בהקדמה לספרו 'אבן יעקב'. כמובן מאליו, שהגר"מ פיינשטיין הספידו בהלויה. תיאור מפורט על כך מפיע בירחון 'הפרדס' מחודש ניסן שנת תשט"ז, והעתקנו משם הנוגע לעניננו: 'היהדות התורתית האמריקאית עטתה קדרות בהילקח ממנה אחד מגדולי רבניה הרב ר' יעקב מעסקין זצ"ל מברונקס שבניו יורק... הלוייתו התקיימה בפורים, הספידוהו הרב... והרב משה פיינשטיין...', ע"כ מ'הפרדס'.

כלומר שבפורים תשט"ז השתתף ר' משה בהלוויית ידידו הטוב והספיד בה.

עכשיו, נתבונן בתאריך כתיבת תשובה הבאה, כפי שמצולמת כאן מספר אגרות משה (או"ח ח"א, קדשים ס"ה)





מפליא הדבר! בפורים תשט"ז הספיק ר' משה לקיים את כל מצוות היום: תפלת שחרית, קריאת התורה, קריאת המגילה, משלוח מנות, מתנות לאביונים, סעודת פורים משתה ושמחה, ו...לנסוע ממנהטן לברונקס כדי להשתתף בהלויית ידידו הטוב הגר"י מעסקין, וגם להספיד שם, ולנוסע חזרה לביתו במנהטן, ו...עם כל זה, עוד נשאר לו זמן לכתוב תשובה עמוקה, וזה לא תשובה בענין קל כפי שלומדים ביומי דפגרא, אלא תשובה מקיפה בענין עמוק בקדשים המשתרעת על פני כארבעה עמודים של הספר.

והאר עינינו, עמ' תטו

 

נקודה למחשבה

חסיד אחד היה דרכו לטבול עצמו במקוואות קרים ועסק ב'גלגול שלג', וחותנו מסר דבר זה לרבו. שאל הרבי לאותו חסיד לפשר הנהגתו, וענה: הרי גם הרבי מתנהג כן.

השיבו הרבי: ווען איך ליג אין בעט קלאפט מיר א צאן אין א צאן, און ווען איך גיי אין קאלטע מקוואות דערווארעם איך מיר. אבער דו, ווען דו ביזט אין בעט דערווארעמסטו זיך, און ווען די גייסט גלגול שלג קענסטו זיך פארקילען...

ימות עולם, עמ' רד





אומרים בשם בעלי המוסר, שבעלי קנאה אף בשעת הלוויתם למנוחת עולמים, ממשיכה להטריד אותם הקנאה בחבריהם שזכו ללוויה מכובדת יותר...


     אם לא היינו רוצים לדעת ולהבין כמו תלמידי החכמים המופלגים, ולא היינו מקנאים בידיעותיהם, לא היה עמל ולא מאמץ כלשהו, ואכן היה העולם שמם מן החכמה... על כך אמרו חז"ל: " "קנאת סופרים תרבה חכמה" אכן יש בה בקנאה תועלת מרובה.


     "הקנאה אינה אלא חסרון ידיעה וסכלות, כי אין המקנא מרוויח כלום לעצמו, וגם לא מפסיד למי שמתקנא בו, ואינו מפסיד אלא לעצמו כמאמר הכתוב: 'ופותה תמית קנאה'... שאפילו הטובות שבידו לא יהנוהו מצער מה שהוא רואה ביד חברו, והוא מה שאמר עליו החכם: 'ורקב עצמות קנאה'". (ה"מסילת ישרים)


     יסוד הדברים בהסברו של המהרש"א על דברי הגמרא (ב"ב כ"א ע"א), "קנאת סופרים תרבה חכמה", מדייק המהרש"א שלא אמרו "קנאת חכמים" תרבה חכמה אלא "קנאת סופרים", כי הקנאה הרי היא רק כהתחלה וכדרבון לקנות חכמה, אך כשכבר עוסק בקניית החכמה, אל לו להסתכל כל העת לצדדים ולמדוד את עצמו ביחס לחכמת השני, אלא להיות עסוק בהתקדמותו האישית בלבד.

המזרן לא למכירה ) הרב אלעד גרין(

     את הסיפור הנפלא הבא סיפר יהושוע די נור, שפגש בכנס עסקים שבו השתתף בחור צעיר שסיפר לו על סבא רבה שלו:  ליאון, היגר לפני כמאה שנה מלבנון לקנדה. הוא התבסס בעיירה קטנה באונטריו, ופתח שם חנות קטנה לממכר כלי בית ומוצרים קטנים. את ביתו מיקם בקומה השנייה מעל החנות הקטנה ושם נולדו לו אחד עשר ילדיו.  השנים חלפו, הריהוט בבית הלך והתיישן ומידי פעם העירה האישה 'שאם היה מתאפשר לקנות מזרן חדש זה היה דבר טוב' . בוקר אחד נסע מר ליאון לעיר הגדולה הסמוכה ורכש מזרן מודרני – יחסית לאותם ימים כמובן. הוא חזר לחנות והמשלוח הגיע בצהריים. ליאון ביקש שיניחו את המזרן בכניסה לחנות, הוא עלה וסיפר לאשתו בגאווה על המתנה – והמתין לילדיו שישובו ויעזרו לו להעלות את המזרון הביתה.

     שעת צהריים, נכנס לקוח לחנות ושואל אם המזרן למכירה.  ברור שלא, זאת הרי מתנה לגברת, "המזרן לא למכירה" השיב נחרצות.  כעבור כמה דקות נכנס לקוח נוסף ושאל על המזרון. גם הוא נענה בשלילה.  הלקוח השלישי היה עקשן. הוא לא קיבל את ה"לא", והציע מחיר יקר. גבוה בעשרות אחוזים מהמחיר שליאון שילם  בעבורו.  בחנות מוצרי הבית שולי הרווח היו נמוכים מאוד. פתאום מגיע קונה ומציע לו רווח משמעותי. ליאון היסס מעט, והלקוח העלה עוד את המחיר. לאון לא עמד בפיתוי – ומכר את המזרן.

     חלפו מספר שעות ואשתו לא הבינה לאן נעלם המזרן החדש.  היא כבר זרקה את הישן, על מה היא תניח כעת את ראשה?  וליאון לא ידע את נפשו מרוב מבוכה. הוא מספר לה בגמגום, "כמה אנשים התעניינו במזרן, הציעו לי מחיר גבוה בכמה מונים מהעלות... אז מכרתי למרבה במחיר... אני.. כל כך מצטער.." . איך היא אמורה להגיב? טרוניה? תסכול? שבועיים להחמיץ פנים או מריבה ופיצוץ?  ואם היא תתלונן, איזו ברירה תהיה לו? ליסוע שוב ולקנות את המזרון.. . אבל, מספר אותו איש עסקים צעיר, סבתא רבה שלי לא נזפה.  היא שתקה. מעכלת את המידע ואז.. "אם שולי הרווח כה גדולים", היא אומרת לסבא רבה שלי, "לך מחר עם הכסף שהרווחת – קח אוליגם מעט אשראי, וקנה כמה מזרנים כאלה ותתחיל למכור אותם כאן בחנות!".


     היא לא רק הבליגה והתגברה על הכעס, היא אפילו חשבה צעד קדימה!  מה הסוף?  חלפו מאז בדיוק מאה שנים, ומהמזרן שנשען בכניסה לחנות הקטנה, ומאותה התאפקות – וכמובן מיושרתו של אבי סבי,  ומחוכמתו, ואין סוף סייעתא דשמיא – קמה רשת החנויות ליאונ'ס – אחת מרשתות הרהיטים הגדולות ביותר ברחבי קנדה, רשת שנסחרת בבורסה של טורונטו בשווי של קרוב למיליארד דולר קנדי! 





כ'"ט סיון ה'תש"פ




 ה"אמרי אמת" מגור זי"ע פירש לבאר סדר המשנה שלא כסדר המקרא,  על פי רקע שינוי הדורות. התורה הקדימה פרשת סוטה לפרשת נזיר ואילו רבינו הקדוש הקדים מסכת נזיר לסוטה. (ראה ליקוטי יהודה פ' נשא ו' א'). שהרי כידוע הסדר הוא כדברי נעים זמירות ישראל: "סור מרע ועשה טוב". קודם "סוטה" - סור מרע, ואח"כ נזיר - "עשה טוב". אולם בדורותינו לימדונו רבותינו שעל מנת לקיים "סור מרע" עלינו לנקוט בעשה טוב. כי רק באמצעות זאת מגיעים לסור מרע.  לדורות החלשים יותר, עדיף שיתחזקו בתיקון של "עשה טוב" ואח"כ סור מרע, ולכן הקדים רבינו הקדוש בתלמוד את מסכת נזיר - עשה טוב, למסכת סוטה - סור מרע.  בדורנו "עשה טוב" צריך לבוא לפני "סור מרע", כי הוא יביא אותנו שלא ניכלם ולא ניכשל לעולם ועד.



    היתר לשידוכים בשבת -  נשאל הגאון רבי ברוך מרדכי ליפשיץ: מדוע מותר לשדך שידוכים בשבת?  חייך ואמר: -  מפני שרוב השדכנים אינם קושרים קשר של קיימא..


     הרמב"ם כותב (בסוף הלכות טומאת צרעת) שכך הוא דרך הכסילים הרשעים. בתחילה מדברים סרה בחבריהם, בהמשך בתלמידי החכמים, מכאן חולקים ומדברים סרה בנביאים ומשם כבר כופרים בהקב"ה בעצמו, ה' ירחם עליהם.


     וכפי המובא בשו"ת ובחרת בחיים (סי' פ"ז) להג"ר שלמה קלוגר זצ"ל וז"ל: הציקתני רוחי על חילול שבת שנעשה על ידי הוראה רעה ומקולקלת בקהילת זלאטשוב אשר הורה מורה אחד לכתוב בשבת קוויטל ולנסוע יותר משלוש פרסאות שהוא דאורייתא וכו' ואע"פ שהדין פשוט שפיקוח נפש דוחה שבת מ"מ לא הותר אלא ברפואה שהיא דרך הטבע וכו' אבל בדרך נסיי ותפילה לא הותר בשום אופן אפילו אם יהיה המתפלל צדיק וכו'.

אבא, תודה (הרב אשר קובלסקי שליט"א)

היתה זו שעת צהרים בהירה, בעיצומו של יום שגרתי. מוישי חזר מהתלמוד תורה כמדי יום, וירד לחצר הבניין לשחק. ואז, כשהוא בעיצומה של ריצת משחק מהנה, רגלו נתקלה במשהו, הוא מעד ונפל ארצה, גונח מכאבים...  תוך שניות אחדות, התברר כי לא מדובר במכה יבשה בלבד. הילד צעק וצרח, רגלו התעקמה והכחילה, שלא נדע. אמבולנס הוזעק, הוא הובהל לחדר מיון, וכבר באותו לילה אושפז במחלקה האורטופדית, כשהרופאים מודאגים מאוד ממצב הרגל... ' העצם התרסקה, לחלוטין!' - בישר הרופא להוריו בבוקרו של יום המחר, 'למעשה אנחנו מאוד מודאגים, ושוקלים את צעדינו בכובד ראש. נערוך התייעצות מיוחדת עם בכירי הפרופסורים, ונקבל החלטה מה כדאי לעשות' - הטיל הרופא סלע על ליבם של ההורים החרדים לגורל בנם.

מסתבר כי היתה זו נפילה נוראית,  שהשלכותיה ארוכות טווח...  אחר הצהריים נערכה התייעצות מיוחדת, ואחר כך נקראו ההורים לחדר הרופאים. ' אין לנו הרבה מה לעשות' - פכרו את ידיהם בייאוש, 'אלא להמליץ על טיפולי פיזיותרפיה לתקופה ארוכה, ארוכה מאוד. כרגע, איננו רואים סיכוי לאחות את השברים ברגל, המצב לא פשוט... נראה שאין מנוס מלקבוע כי שלוש שנים לא יוכל הילד להלך ברגליו, ולכל אורך התקופה יעבור טיפולי פיזיותרפיה קשים ומפרכים, ואולי, ואולי, ואולי, - בעוד 3 שנים הוא יוכל ללכת קמעא...'

הבשורה הקשה הכתה את ההורים בהלם. עד אתמול היה הילד בריא ומאושר, משתובב ומסתובב. והנה, ברגע אחד של חוסר תשומת לב מספקת, הגיע למצב ששלוש שנים לא יוכל ללכת, וייאלץ לעבור טיפולים קשים ומייסרים, עד שהרגל תשוב לאיתנה. ומי יודע אם כך אכן יקרה, ובעוד שלוש שנים הוא אכן יתחיל ללכ,  ומי יודע באיזו צורה ... ואז, כששבו ההורים הביתה, הם החליטו לפעול בכיוון אחר מהצפוי. הם כינסו את הילדים לסלון, ושוחחו עימם על כך שהוכח עד כמה גדול הנס ה'טבעי' וה'פשוט' שבהליכה על שתי רגליים בריאות, ועד כמה ראוי להתבונן גם ביתר הניסים ה'טבעיים' המתרחשים מדי יום, להפנות אליהם תשומת לב ולהודות עליהם, לפיכך בישר האב לילדיו, 'מהיום נתחיל לראות את הניסים שה' עושה לנו, ונגיד לו תודה.  הנה, אני כותב את הפתק הראשון - חסד שזכיתי בו היום, וכל אחד מכם יכול גם הוא לכתוב ולהודות...'  מאותו יום, הפך בית המשפחה לבית של הודאה. הילדים חיפשו לראות את הטוב, למצוא רעיון מקורי על מה להודות היום. בכל יום ויום הם מילאו פתקים, גדולים וקטנים, לבנים וצהובים, בכתב יד עגול ובכתב יד מרובע, טובות גדולות וטובות קטנות, חסדים וניסים מכל הסוגים... ובכל יום ויום, הקדישו בני המשפחה זמן להודות. ליטול את צרור הפתקים, להביט בהם כמה שניות, ולהודות לה' על כל פרט ופרט מהם. זה לא הצריך הרבה זמן, רק הרבה לב, מחשבה, התרגשות, ושירת הודאה שגואה מעומק הלב, מפי הגדולים והקטנים גם יחד, כל יום ויום...  

בינתיים, הילד בעל הרגל השבורה שב הביתה. הוא החל טיפולי פיזיותרפיה, וכבר מתחילה נראה היה כי הוא מתקדם בקצב מהיר מהצפוי. בני המשפחה הוסיפו להודות גם על זה, גם על הרגליים הבריאות, גם על השבורות, גם על הפיזיותרפיה, גם על הנפילה, גם על ההתקדמות המהירה - הודו על הכל ... ובתוך פחות משנה התרחש הנס. הילד חזר לעצמו לחלוטין, התחיל להלך כאחד האדם. אין לו צורך בפיזיותרפיה, הוא לא זקוק לעזרה, בוודאי שלא לטיפולים מכל סוג. הוא פשוט הולך, הולך על שתי רגליו, הולך ומפזז בשירת הודאה, הולך ופיו ממלל שבח ותודה...


וסיפור זה, אותו שמענו מהמשפיע הגה"ח רבי אברהם מרדכי מלאך שליט"א כפי ששמעו מאבי הילד, מלמד עד כמה גדול כח ההודאה לחולל מהפכה של ממש.  הבה נראה לנגד עינינו את הילד המהלך על שתי רגליו נגד כל הסיכויים, כיצד ניצח את כל התחזיות. נראה כמה גדול הכח של הודאה לפתוח בשמים פתח מיוחד של חסד ורחמים, להביא את הישועה במהירות מפתיעה. ' ועל הכל השם א-לוקינו אנחנו מודים לך ומברכים אותך'. כשהכל הולך חלק וכשאנו חווים נפילות - תרתי משמע. איננו זקוקים לתזכורות על מה ועד כמה עלינו להודות, אנו יכולים להתבונן סביבנו ולראות בעינינו את טובות ה' וחסדיו אשר גמל עימנו. הבה נודה לו מכל הלב!





כ'"ז סיון ה'תש"פ




 בקריאת שמע של ערבית אין לאחוז הציציות בזמן אמירת פרשת ציצית כמו בשחרית, והטעם: משום שלילה אינו זמן ציצית )מקור חיים כד, ב(


     הזוכים לברך ברכת פדיון הבן, זוכים לכך רק פעם אחת בחיים, צריך לאומרה בהתרגשות יותר מברכת שופר הנאמרת בכל שנה, ויותר מברכת החמה הנאמרת אחת לכ"ח שנים.


    המצב שילדים מסתכלים בעין עקומה על המתנות שהוריהם נותנים להם – אף שהם קיבלו מהם דירה, חתונה ותשלום שכירות לתקופה ארוכה – משקף עיוות מוסרי עמוק. כל עוד אנו נשארים עם נורמת קניית הדירות, הילדים שלנו יאהבו אותנו פחות ויגדלו להיות אנשים שאינם מכירים טובה חלילה.


     הקורונה לבדה לא תביא לשינוי המבוקש בהוצאות החתונה. כאמור, כל יוזמה להפחתה בהוצאות החתונות היא אמנם מבורכת, אך כל עוד לא נראה שינוי נורמה יסודי ביחס לקניית דירות לילדים, לא יהיה שינוי משמעותי בהוצאות האירוע והנלווה לו.

     הרמב"ן בשער הגמול כותב: לאחר שנידון האדם ביום מותו, על מה נידון ביום הדין הגדול והרי כבר נפטר מן העולם, אלא הוא נידון על פירות ופירי פירות של מעשים שנלמדו ממעשיו לאחר פטירתו,  שגם ע"ז באים בחשבון איתו.


     כבר לפני למעלה מעשרים שנה (באדר תש"ס), פרסמו גדולי ישראל מכתב המצהיר כי המציאות הנוכחית שבה מוטל על ההורים לרכוש דירה לילדיהם "כרוכה באיסורים חמורים"

   "כולם יכולים לשלוט בצער, לבד ממי שחווה אותו" (שיקספיר)


     מי ששותק כשאין לו מה לומר, אין בכך גדולה - הגדולה היא כששותק ויש לו מה לומר. (הרה"ק רבי זאב וולף מסטריקוב זצוק"ל)

אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" - (הגדה של פסח - קהילות יעקב(.

     לפני עשרות שנים, העיר הרצליה היתה יישוב קטן, בו הכירו הכול את כולם. כך הכיר הרב בן ציון מובשוביץ, בנו של רבה של הרצליה, את ולאדיק גרודצקי - צעיר שאפתן ובעל מרץ, ששלח ידו בעסקים רבים וההצלחה האירה לו פנים. הוא ייבא משאיות ממצרים, יסד את חברת ההסעות "המאחד" (גלגולה הקודם של "אגד"), והקים את חברת "אמפא" - אמקור.

     כשהקים הרב מובשוביץ את ישיבת השרון, הבטיח מר גרודצקי את עזרתו. ואכן, הוא עזר ברכישת הקרקע ותרם את בנין הפנימיה, אף נטל עמו את הרב מובשוביץ כשנסע לארצות הברית לרגל עסקיו ופתח לו שם דלתות בקרב מכריו. בפורים הזמינו הרב מובשוביץ לסעודה בישיבה, מיד הודיע שהוא תורם את עלות הסעודה, וכן הביא תזמורת להגדלת השמחה. נהנה מהאוירה, אך התאונן על כאבי בטן. "אכלת יותר מדי",  השיבו הרב מובשוביץ, "פתח את החגורה ויקל לך". מר גרודצקי טלפן להזמין את נהגו, מפני שאינו חש בטוב ועזב את המקום. כעבור כמה ימים טלפן, ובקש מהרב מובשוביץ שיסור ללשכתו. בבואו, אמר לו: "הרב מובשוביץ,  זה הסוף. גילו אצלי גידול ממאיר בקיבה". הרב לא מצא מלים לנחמו. "אתה יודע שנישאתי בגיל מאוחר. עוד לא השאתי את ילדיי. והייתי רוצה כל כך להשתתף בחתונתם... עסקי מצויים בתנופת התפתחות, והייתי רוצה להמשיך ולעזור לישיבה. ועכשיו, הכל נגדע..." הוא סיפר שקבעו לו תור לעוד מספר שבועות, כדי לערוך צילום נוסף, ולקבוע לאור השוואת הצילומים את קצב התפתחות המחלה. "אולי כדאי ללכת לרופא גדול", הציע הרב. מר גרודצקי חייך: "ניסיתי את פרופסור נתן מתל אביב ופרופסור רחמלביץ' מירושלים. אין גדולים מהם!" לא היה לו עוד מה לומר, ובירכו בברכת החלמה מהירה.

     עבר זמן קצר, ובן נולד לגיסו, רבה של הרצליה ביקשו שיסע, ויזמין את רבנו בעל ה"קהילות יעקב" לסנדקאות. ביום הברית הסיע את רבנו ברכבו. בדרכם חזרה שאל את רבנו, האם יאות לבקר בישיבה. רבנו נענה להצעה, נסעו, והראה לרבנו את הפנימיה: "מר גרודצקי בנה אותה". הראה את בית המדרש, גם הוא נבנה בסיועו של מר גרודצקי. הוא הבטיח להמשיך ולסייע, ועכשיו חלה. גילו לו גידול ממאיר בקיבה, והוא אדם לא מבוגר. יש לו ילדים להשיא, ועסקיו בתנופה. התרגש רבנו. ואמר: "הוא מחזיק תורה, יש לו זכויות. המחלה תיעלם. הוא ישיא את ילדיו, עסקיו יפרחו, והוא ימשיך לעזור לישיבה!" הרב מובשוביץ היה המום.  כשהתקשר אליו מר גרודצקי ובקש שייקחהו ברכבו לצילום החוזר, סיפר לו מה ששמע. מר גרודצקי נאנח: " הלוואי". הצילום נערך בתל אביב, והרב מובשוביץ חיכה בחדר ההמתנה. ראשונים יצאו שני הפרופסורים,  אחריהם יצא מר גרודצקי ואמר: "בוא ניסע". בדרך, סיפר: "פרופסור רחמלביץ' התבונן בצילום, העביר אצבעו במעגל, ושאל: 'לאן זה נעלם?'. פרופסור נתן גחן, ואמר: 'זה נעלם'. הם נטלו את הצילום הקודם, ואמרו: 'הנה זה,  לאן זה נעלם'... "בן ציון", אמר בחרדה, "אני יודע מה מתרחש כאן! זה התפשט כל כך, שאין מה לעשות. אז החליטו להרגיעני! בן ציון, סע לפרופסור נתן, לך אליו, ברר מה המצב, שלא יסתירו ממני, אני חייב לדעת מה מצבי, להיערך לקראת העתיד!", "אבל סיפרתי לך מה הסטייפלר אמר" מר גרודצקי הניד ראשו בשלילה. אינו מקבל. "יש לך כאבים?" שאל הרב מובשוביץ. "לפני שבוע פסקו". ביום הברית. "אבל אני רוצה שתלך לפרופסור נתן". אין מסרבים לפטרון הישיבה. נסע הרב מובשוביץ לרבי שמערל גריינימן זצ"ל, שהיו לו קשרים קרובים עם הפרופסור, ובקשו להתלוות אליו. הפרופסור הופתע לשמוע לשם מה באו, "פרופסור רחמלביץ' ואני בעלי מוניטין,  אם אנו אומרים שהגידול נעלם, הוא נעלם! אין לנו כל הסבר לכך, זה נס רפואי, אבל זו עובדה! הוא יכול להיות רגוע לחלוטין!", כך התקיימה הברכה הראשונה.


     מר גרודצקי השיא את כל ילדיו, והתקיימה הברכה השנייה.  נותרה הברכה השלישית, להרחבת העסקים. מפעל אמקור הרכיב במקרריו מדחסים מתוצרת פילקו האמריקאית . הליגה הערבית איימה על חברת פילקו בחרם על תוצרתה בכל ארצות ערב, והחברה באה במצוקה. הציע מר גרודצקי, שאת המדחסים ייצרו בארץ עפ"י ידע אמריקאי. החברה נענתה, אך נדרשה הסכמת משרד המסחר האמריקאי. נסע מר גרודצקי לארה"ב, ובקש מהרב מובשוביץ להתלוות אליו. עלה אתו לפגישה עם סגן שר המסחר האמריקאי. "זה הרב שלי", הציגו בפניו, "לרב הזה יש רב"... סיפר לו את סיפור הברכה, והמחלה שנעלמה. "אם עומדים מאחוריך כאלו כוחות", השיב סגן השר "הצלחתך מובטחת" - ואישר את העסקה... כך התקיימה הברכה השלישית. שבע שנים עברו, והרב מובשוביץ נקרא שוב. "נתגלה אצלי סרטן בריאות", הודיעו מר גרודצקי. עיני הרב חשכו. קרוב משפחתו נפטר ממחלה זו, והוא חזה בכל שלביה. הרופאים אמרו לו, שזה הסרטן הכואב ביותר, הכאבים נוראים, ה' ישמור ויציל. מיהר אל רבנו, וסח על המחלה שתקפה את פטרון הישיבה. "מה אתה רוצה ממני", התנער רבנו, "מדוע אתה צריך אותי! לך לקופת הצדקה, תכניס מטבע ותאמר מזמור תהלים. זו סגולה בדוקה!..." "יש לי סגולה בדוקה יותר", ענה הרב מובשוביץ, "שרבנו יתפלל..." ורבנו ענה: " זהו, הברכה שנתתי לו הסתיימה..." הרב מובשוביץ לא ויתר: "אבל מדוע מגיעה לו מחלה מייסרת כל כך! הוא מחזיק תורה, רב זכויות, למה יסבול סבל כה נורא?!" ורבנו ענה: "זאת יכול אני להבטיח, שלא יהיו לו ייסורים!" מי שמע על סרטן הריאות בלי כאבים? המחלה הלכה והתפשטה, הלכה והחריפה, ומר גרודצקי לא התלונן אלא על תעוקת נשימה. המליצו לו לנסוע לשוויץ, שם תקל נשימתו. נסע והוקל לו. וערב אחד, בשכבו, נפטר לפתע, בלא ייסורים! 

בזכות הוויתור (שמעתי מ'מגיד מישרים', דורש טוב לעמו, פמ"מ, ה"ה הרה"ג רבי יעקב שיש שליט"א(.

     סיפר הגה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א [באר הפרשה, ויחי תש"פ]: בערב שבת חול המועד סוכות בשנת תש"פ, נסתלקה לעולם שכולו טוב הרבנית החשובה אלמנת הרה"ג רבי נחמן צוקר זצ"ל, ומעשה פלא נקשר בה.

בבעלות הרבנית היתה דירה גדולה בבני ברק (מחמת צנעת הפרט לא נפרט היכן מקומה(,  שהיתה מושכרת דרך קבע לאשה בודדה שדרה שם יחד עם צאצאיה. מחיר השכירות נקבע בשעתו ל- 3,000 שקלים, וכך נשאר המחיר ביניהם, על אף שברבות השנים עלה מחיר השוק לדירה כזאת לסך 5,000 שקלים. וזאת לאחר שבכל שנה כשבאו לחדש את החוזה שביניהם, היתה האשה מבקשת מחדש שירחמו עליה, הואיל וכל הכנסותיה מה'מזונות' אינם מספקים לה יותר מ-3,000 שקלים לשכירות הבית. חתנה של הרבנית הממונה על טיפול הדירה, לא אבה לקבל בקשתה, אבל כשבא לשאול את פי בעלת הבית, ה"ה חמותו הרבנית, היתה היא מוותרת משלה, ומצווה על חתנה לרחם עליה ולהמשיך עם המחיר הישן ... ולא עוד, אלא שכל תיקון חלון וכיוצא בזה היתה האישה דורשת מבעלי הבית לתקן על חשבונם (על אף שתשלומיה נמוכים בהרבה מהרגיל, וכביכול קיבלה בכל חודש מתנה בשווי 2,000 שקלים), וגם על זה היתה הרבנית מצווה לוותר ולהמשיך הלאה בסדר היום. בכל עת ועונה, בפרט לאחרונה כשהזקינה בעלת הבית, היה חתנה מגלה את אוזנה של האשה הדרה בדירה, שעליה להתפלל היטב על בעלת הבית שתאריך ימים ושנים, כי ברגע שהדירה עוברת לבעלות הבנים מיד הם יעלו את מחיר השכירות כפי המחיר המקובל בשוק... כי הם אינם וותרנים כאותה צדקת.


     וראה זה פלא , בערב ראש השנה תש"פ הודיעה האשה ברוב שמחה על שזכתה לבוא שוב בקשרי אירוסין ובקרוב היא עוזבת את הדירה ומעתיקה את מגוריה לדירת בעלה החדש. לא ארכו הימים והרבנית שבקה חיים לכל חי... וראו הכל בעליל, כי בעוד שעד עתה היה נראה שהרבנית היא הוותרנית לאותה אישה, הרי שאדרבה, אותה שוכרת החזיקה את הרבנית בין החיים, כי הוויתור - הוא היה כל זכות קיומה בחיים , וכמבואר הרבה בדברי חז"ל )עיין במסכת שבת קנו:( שהצדקה והחסד מאריכים ימיו ושנותיו של האדם. ונמצא גדול חסדה )של השוכרת(עם הרבנית, פי כמה וכמה מחסדיה של הרבנית עמה.




כ'"ו סיון ה'תש"פ



"דברים של טעם"
יום ה' פר' שלח - כ"ו סיון תש"פ


מים חיים

מסופר על 'חסיד' פלוני שדימה בנפשו שהשיג מדרגת "התפשטות הגשמיות" בשעת התפלה. חבריו שידעו כי הוא רחוק מדרגה זו ואינו אלא מרמה את עצמו, נמנו וגמרו להודיעו כי דמיונו כוזב.

יום אחד בשעת התפלה נטלו מחט ותחבוהו בו לנסותו אם עדיין מרגיש איזה גשמיות... אך החסיד עשה עצמו כלא מרגיש כלל. למחרת נטלו מחט יותר עב, ותחבוהו בו, אך גם הפעם התגבר החסיד על כאב הדקירה, ונשאר "מופשט מגשמיות"...

לקראת הנסיון השלישי, ניסו החברים במחט עב מאוד, ותחבוהו בו, או אז צעק החסיד מחמת יסורים.

ויוכיחוהו חבריו, הרי מעתה ברור לך שעדיין לא הגעת למדרגת התפשטות הגשמיות. 

אך החסיד ענה לעומתם: און וואס איז מיט די ערשטע צוויי מאל? (ומה אם פעמיים שלא הרגשתי מאומה...)

 

פרפראות

הרה"ק רבי שמעון מסקרנוביץ זי"ע סיפר שפעם שאל כ"ק אדמו"ר הזקן מווארקא זי"ע מבנו כ"ק אדמו"ר הצעיר מווארקא זי"ע בילדותו מהו ההבדל בין שאלת החכם לשאלת הרשע (בהגדה) והרי שניהם שוים?

ענה לו כ"ק אדמו"ר הצעיר זי"ע, כוונת החכם באומרו 'אתכם' כאומרו 'איתכם' דהיינו שבאמת כלל עצמו עם הכלל ישראל.

חזר כ"ק אדמו"ר הזקן ושאל לבנו, א"כ מדוע באמת לא בירר לשונו לומר 'איתכם'?

ענהו כ"ק אדמו"ר הצעיר, א שיינער חכם וואלט דאס געווען, ווען ער זאל אלץ אויס זאגען וואס ער האט אויף דעם הארץ, (איזה חכם כבר יקרא אם יגלה את כל מה שבלבו).

 בישישים חכמה, עמ' שג

 

מעשה רב

מסופר על אשת הג"ר שאול מאמסטרדם זצ"ל, שנתפרסמה בנעוריה בחכמתה ובגאונותיה, והיתה לומדת הרבה, ואחר נישואיה הפסיקה לימודיה מחמת עול טיפול בילדיה, ושאלו אותה על כך.

השיבה ואמרה: בנות צלפחד נמנו בכל פעם לפי סדר חכמתן, ובסוף פרשת מסעי (במדבר לו, יא) נמנו לפי תולדותיהן, היינו לפי הגיל, ומדוע, אלא כוין שנתחתנו שוב אינו תופס מקום חכמתן, כי 'אידישע מאמע' היא זאת שעסוקה בטיפול עם ילדיה ולא לפי רוב חכמתה.

ארון העדות, ח"ב עמ' קנד


נקודה למחשבה

פעם כיבד יהודי שחיתן את בנו את רבה של ירושלים הגה"ק רבי יוסף חיים זוננפלד זי"ע ברכה השלישית של שבע ברכות. לאחר החופה מיהר המחותן להתנצל לפני רבי יוסף חיים על שלא כיבד אותו "בברכה אחריתה". חייך הצדיק והשיב: "מעולם לא באתי לחופה כדי לקבל ברכה, אני בא כדי לתת ברכה".

 

 






אל תשקצו את נפשותיכם במחלוקת המכלה הגוף והנפש והממון,  ומה נשאר עוד, ראיתי לבנים השחירו, ופחות נפחתו ומשפחות נספחו, ושרים הוסרו מגדולתם, ועיירות גדולות נתערערו,  וקיבוצים נפרדו. חסידים נפסדו, ואנשי אמונה אבדו, ונכבדים נקלו ונתבזו בסיבת המחלוקת. (צוואת הרמב"ם לבנו רבי אברהם)

     ההשקעה בשלום-  היא השקעה כלכלית לכל דבר. ההשקעה בשלום מבטיחה שפע של פרנסה ופותחת פתח אדיר של ברכה.         ( 'השל"ה הקדוש'), 


    חז"ל אומרים כל הכועס כל מיני גיהנום שולטים בו, מסביר הבן איש חי, חז"ל אומרים שיש 3 מיני גיהנם 1 .אש, 2 . ברד, 3 . עשן, הטבע של הכועס בהתחלה נהיה אדום, זה אש, ואח"כ חיור, זה ברד, שהוא לבן, ואח"כ נוחר עם האף, זה עשן.


     כתב רבי יהונתן אייבשיץ 'אשה בגימטריא דבש'. ביאר הגאון רבי יוסף שלום אלישיב כשם שהדבש הופך את כל הדברים הנכנסים לתוכו לדבש - מטהר אותם, כך גם אישה יכולה להפוך את בעלה עם כל המידות הרעות והתאוות שבו לדבש מתוק. ("קב ונקי" אהע"ז( (מתוך "נר לשולחן שבת, עלון 702)

אהבת ישראל II

     נביא עוד מעשה המחמם את הלב ומאלפנו 'אהבת ישראל' מהי:

     קירות חדרו של ראש הישיבה הגאון רבי אהרן לייב שטיינמן זצ"ל, כבר התרגלו לשמוע סיפורים מצמררים,  מרגשים או מחרידים, מפיהם של הבאים לזכות בעצתו ובברכתו של ראש הישיבה. למרות זאת, נראה כי המעמד הזה היה חריג בכל קנה מידה, וכל בני הבית דמעו עיניהם לנוכח המחזה הנורא הזה...

     אל ראש הישיבה הגיע הרה"ג ר' נחום ברנשטיין שליט"א,  יחד עם תלמידו - יהודי שעשה לא מכבר צעדים ראשונים אל תוך עולם התורה והמצוות, וחזר בתשובה שלימה. "ראש הישיבה", הציג הרב ברנשטיין את תלמידו, "היהודי שלפנינו עשה כברת דרך ארוכה מהחינוך שקיבל עד היום - כשהוא זוכה לעמול בתורה ולהתעלות במצוות וביראת שמים, ועדיין יש מצוה אחת שהוא לא מסוגל לעמוד בה,  הוא נכשל בה פעם אחר פעם...". "אכן כן", פרץ בעל התשובה בבכי מר, "עשיתי כל שיכולתי.  אני מתמסר לעמל התורה בכל לבי וברוך השם מצליח לקיים את רוב המצוות. רק במצוה הזו אינני מצליח להתגבר, שוב ושוב אני נכשל והיצר מסיט אותי מדרכי, שוב ושוב לבי מתרסק ואינני מחזיק מעמד. ילמדני ראש הישיבה מה לעשות, כיצד להתמודד, אולי איזו עצת חיזוק או משהו...", ביקש בבכי תמרורים.

     הוא ציפה שראש הישיבה יסביר לו את חומרת הענין, אולי יעניק לו עצה מעשית, ללמוד בספר זה או אחר, לפעול באופן כזה או אחר. להפתעתו הרבה, נענה בדרך אחרת ... ראש הישיבה התרומם מלוא קומתו, לחץ את ידו בחום , חיבק אותו ונישק אותו פעם אחר פעם... 95 שנות עמל התורה והנהגת הציבור, עמדו והרעיפו אהבה על בעל תשובה שזה מקרוב הגיע, כשראש הישיבה אומר לו בעיניים לחות מדמעות: "אוי, כמה שאני מקנא בך, כמה שאני מקנא בך... כמה זכויות אתה צובר בכל פעם שאתה כן מתגבר, כמה שכר נצחי מחכה לך... אני מקנא בך!".  ראש הישיבה לא נרגע, הוסיף ולחץ את ידו באהבה אין קץ: " אתה צדיק נפלא, צדיק נדיר. מתקשה כל כך להתמודד,  ובכל זאת מתאמץ, בכל זאת ממשיך לנסות, בכל זאת ממשיך להיאבק. בורא עולם גאה באנשים כמוך, אני מלא קנאה בך!".  

     כל הנוכחים ניגבו דמעות סוררות, לא הרבה פעמים ראו את ראש הישיבה כה נרגש, כה מחמיא, כה מעודד, בטח לא יהודי המעיד על עצמו שהוא נכשל פעם אחר פעם... לבסוף, לחץ שוב ראש הישיבה את ידו של אותו אדם, וביקש ממנו שישוב וייכנס אליו לאחר תקופת מה, כי רצונו לפגוש שוב בגיבור הרוח הגדול...

     לאחר מספר חודשים שב הרב ברנשטיין עם אותו יהודי ונכנסו לראש הישיבה, שקיבלם בחום וזכר היטב את הפגישה הקודמת. ראש הישיבה התעניין בשלומו ואיך נמשכת ההתמודדות, והיה מאושר לשמוע שנרשם שיפור משמעותי, אותו יהודי כבר מתמודד הרבה פחות, אם כי הוא עדיין נכשל מעת לעת... ושוב נשנה המחזה המרגש,  המרטיט כל כך. ראש הישיבה קם מכסאו, מחבק ומנשק אותו בחום ואהבה ללא גבול. "אשריך מה טוב חלקך" - משבח אותו ראש הישיבה, "אני מאושר שאני זוכה לפגוש אדם כמוך! אתה מצליח להתגבר, נלחם כמו אריה, אני גאה בך!" - שב ראש הישיבה וקורא בהתרגשות, לוחץ את ידו בחום ומזמינו לבקר שוב בעוד תקופת מה...

     בפעם השלישית שנכנס, בישר אותו יהודי כי התעלה לחלוטין, הוא עומד איתן בדעתו ובכל מצוות דתו. הפעם אי אפשר היה להכיל את המחזה, ראש הישיבה קם מכסאו ונשקו על מצחו, "אתה לא יהודי קדוש, אתה קודש הקדשים ממש!" - קרא לעברו ראש הישיבה בהתרגשות אין קץ - "אין מילים לתאר, אין מילים ממש!".  וכך, באהבת ישראל כנה, בלי אף מילת ביקורת, בלי עצות חיזוק, רק באהבה מורעפת, הצליח ראש הישיבה להעניק לו כח ועוצמה להתגבר על נסיונותיו, לנצח את יצרו. כי אהבת ישראל היא מתכון בטוח להשפעה על הזולת, דרך האהבה תמיד מנצחת, מועילה, מרוממת ומשפיעה!.


     תגלית זו נחשפת בספר 'ליקוטי אמרים-תניא' בפרק ל"ב, כי הדרך להשפיע על אדם ולקרבו לתורה עוברת דרך נתיב אהבת ישראל, וכך הוא כותב: 'אף הרחוקים מתורת השם ועבודתו... צריך למושכן בעבותות אהבה'. כי אהבת ישראל היא הדרך להשפיע, לרומם, להעניק כוחות ויכולות התמודדות לזולת!. הבה נאמץ את הדרך הזו, כי כולנו רוצים להיות בעלי יכולת להשפיע על הזולת, לרומם אותו,  לחנך את ילדינו. כדי להצליח בכך - כמה כדאי לבחור בדרך אהבת ישראל, לראות את החלק הטוב שבזולתנו ולהתחבר אליו באהבת אמת, ואז נוכל לדבר אליו ממקום של אהבה וחיבה, ולהשפיע עליו לטובה.!






כ'"ה סיון ה'תש"פ

"דברים של טעם"
יום ד' פר' שלח - כ"ה סיון תש"פ


מים חיים

האמרי חיים זי"ע היה אומר בדרך צחות בשם העטרת ישועה זי"ע שאמר לעת זקנותו: 'יש שלשה סימני זקנה באדם, הראשון הוא שמתחיל לשכוח, ואת שאר שני הדברים איני זוכר'...

 

פרפראות

יש להקשות מדוע גזלן פסול לעדות אשה שמת בעלה (יבמות כה:), והרי במילתא דעבידי לגלויי גזלן נאמן כדמצינו אצל שטר דמן התורה גם אם גזלן הוציא שטר אינו צריך קיום דבמילתא דעבידי לגלויי גם גזלן לא משקר (ראה תוס' כתובות צב: ד"ה דינא), וכיון דעד אחד נאמן בעדות אשה שמת בעלה כיון שהיא מילתא דעבידי לגלויי (יבמות צג:), גזלן למה אינו נאמן.

וי"ל עפ"י דברי הרמב"ן עה"פ (תולדות כה, לד) ויאכל וישת ויקם וילך ויבז עשו את הבכורה, 'כי אין חפץ בכסילים רק שיאכלו וישתו ויעשו חפצם בעתם ולא יחושו ליום מחר', ומבו' בדברי הרמב"ן דהכסיל אשר בחושך הולך עיקר הדבר מה שנכשל הוא משום דכל מהלך חייו הוא לראות ולחשוב רק על הרגע של עכשיו, ואינו מתבונן כלל ברווחים והפסדים העתידים לבוא ליום המחרת.

ועפי"ז י"ל דדוקא המוציא שטר בבי"ד לא חיישינן שישקר דחושש שמא יכירוהו תיכף, משא"כ בעדות אשה שהבעל במדינת הים, והחשש שיבוא הוא לזמן רחוק, ועל היום המחרת הרי הגזלן אינו חושב ומעלה על דעתו כלל, לכן אינו נאמן.

עפ"י תשו' אבני נזר, אהע"ז סי' סה


מעשה רב

אסון נורא התרחש בירושלים, בנו של ת"ח גדול נהרג מפצצה שהתפוצצה באוטובוס של נוסעים, והיה הבכי גדול בכל המשפחה.

איש ירושלים, רבי נטע ציינווירט, הלא הוא ר' נטע הצדיק, חסיד בויאן ומבני עליה המיוחדים במינם, בא לנחם את המשפחה השרויה בצער נורא, פתח ואמר לאב האבל: יש לי חקירה, מה היה אילו אברהם אבינו שחט את יצחק, האם היה יושב שבעה אחריו?

השיב האב האבל: מסתמא, כן.

שאל ר' נטע: וזאת למה?

השיב האב: שאם לא כן היה משתמע, שכאשר שחט אברהם את יצחק בגלל שה' רצה, לא צריך לשבת שבעה, אבל כשיושבים שבעה, האם זה מפני שה' לא רצה, כלום כאן לא רצה ה', הרי אם ה' לא רצה, הבן לא היה מת!

השיב ר' נטע: לזה באמת התכוונתי, שאם ח"ו קורה שהבן מת, זהו רצון ה', הוא גם רוצה שיבכו עליו, גם זהו רצון ה', אבל שיעור הבכי צריך להיות כפי רצון ה', ומזה יש להבין שיותר מדי, אסור לבכות.

והיה בדברים הללו של ר' נטע הצדיק  ניחום חזק מאוד. האב האבל הצליח לשמוע מדבריו שזה היה רצון ה', בפרט שעוד שמע גם שזו היתה עקידה למען הבורא ית"ש.

שאל אביך ויגדך, ח"א עמ' רב

 

נקודה למחשבה

פעם אחת דוברה אימרה חריפתא בקרב חסידים, ואחד השומעים אץ תיכף לברר בהתפעלות 'איפה זה כתוב'. העירו אחד מזקני החסידים: 'כלום ה'מראה מקום' הוא מה שחסר לך עתה?!... 'כתבם על לוח לבך' ואז כבר תדע 'איפה זה כתוב'...

במחיצת רבי גד'ל, עמ' רנד

 


--



כסף קונה ספר - אך לא דעת, כסף קונה תרופות - אך לא בריאות, חברים - אך לא אהבה, שעשוע - אך לא שמחה,  שעון - אך לא זמן, מעמד - אך לא כבוד, ציות - אך לא נאמנות, מזון - אך לא תיאבון, מחשב - אך לאכככ שכל,  נוחיות - אך לא מנוחה, מיטה - אך לא שינה, בית - אך לא משפחתיות, אפי' מנת דם - אך לא חיים...    

      לרצות, זו כבר התקדמות לקראת משהו.

מזוזת - 2 מילים זז מות, ש-ד-י ר"ת שומר דלתות ישראל.    


     "ממון בגמטרי' סולם" ללמד שבאמצעות הממון ניתן לטפס גבוה ולקדש שם-שמים, אך ניתן גם לרדת דרכו, ליפול עמוק וכואב, כנאמר בעדת קרח "אֲשֶר פָצְתָה הָארֶץ אֶת  פִיהָ וַתִבְלָעֵם וְאֶת בָתֵיהֶם... וְאֵת כָל הַיְקּום אֲשֶר בְרַגְלֵיהֶם" זה ממונם.

'ואהבת לרעך כמוך' (יט, יח) III (מתוך 'לקראת שבת מלכתא'-הרב אשר קובלסקי])

     היה זה בתחילת תקופת מלחמת העולם השניה,  כשהידיעות על גורל היהודים שנפלו טרף לידי הנאצים החלו להתפרסם. ישיבת קלצק שבפולין בראשות ראש הישיבה הגאון רבי אהרן קוטלר זצ"ל נמלטה לליטא, וכשהרוסים כבשו את ליטא - נאלצה הישיבה להתחלק לכמה קבוצות שהתפזרו, כדי לא לעורר את חמת הרוסים.

     על בני הישיבה באותם ימים, נמנה תלמיד בשם יענק'ל קליאט. יענק'ל זה היה פיקח וחרוץ מאוד, והחליט לעשות הכל על מנת להשיג אשרת יציאה לארץ זרה ולהימלט מהמלחמה המשתוללת.  הוא נקש על דלתות השגרירויות השונות, עמד בתורים הארוכים והתחנן ללא הרף, אך לשווא. רוב ככל המדינות סגרו את שעריהן, וסירבו להנפיק אשרות יציאה למדינותיהן, אשרה שפירושה - חיים.  אך יענק'ל לא אמר נואש, הוא שב והתחנן בשגרירות הבריטית, פעל בכל דרך אפשרית כי השגרירות הבריטית בליטא תנפיק לו אשרת יציאה לבריטניה, שנחשבה ארץ מוגנת. לבסוף, עלה בידיו להביא לכך שהשגרירות הבריטית 'תשקול' האם להעניק לו אשרת יציאה, והוא אף קיבל על כך אישור בכתב. אמנם עדיין לא היה מדובר באשרת היציאה הנכספת, אלא באישור כי השגרירות 'שוקלת' ו'בוחנת' אם להעניק לו אשרה כזאת, כך שבעצם - למכתב לא היתה כל משמעות מעשית.

     חלפו מספר ימים, ולמרות שיענק'ל הוסיף להתחנן בשערי השגרירות, עדיין לא הונפקה האשרה המיוחלת. יענק'ל סבר שכנראה בקשתו - כמו בקשת יהודים רבים אחרים - נדחתה על הסף, ולאחר כמה ימים נוספים, כשנסגרה השגרירות הבריטית, הבין יענק'ל שככל הנראה לא תהיה לו אשרת יציאה, וכל מה שנותר בידיו הוא רק המכתב הלא מספק לפיו השגרירות 'שוקלת' אם להעניק לו מעמד פליט.  בשל כך, החליט כי זה הזמן לעשות מעשה... הוא פנה לראש הישיבה, רבי אהרן קוטלר, והודיעו כי החליט לנסות להימלט בעזרת המכתב הזה. '' זו אמנם לא אשרת יציאה'' הסביר יענק'ל, ''אך בכל זאת זה מסמך כלשהו, אולי הוא שווה משהו. אעשה הכל על מנת להימלט בעזרת המסמך הזה, אולי יחוסו ואולי ירחמו עליי", טען.

     רחמיו של רבי אהרן נכמרו על התלמיד, הוא חש כי זו סכנה גדולה מדי עבורו. "לפי דעתי", אמר ליענק'ל, "יש חשש שחלילה יתפסו אותך ללא האשרה וישלחו אותך לסיביר, לא כדאי להסתכן עד כדי כך, עודך צעיר לימים!", סבר ראש הישיבה. אלא שיענק'ל לא אבה לוותר, הוא חש כי זו ההזדמנות היחידה שלו להציל את חייו מאימת המלחמה, וטען כי אולי בכל זאת בעזרת המסמך יינצל, ולחילופין - הלא נאמר לו כי יש סיכוי קלוש שאשרת היציאה תחכה לו בנמל, אולי זה יקרה... יענק'ל המשיך לראות בפיסת הנייר שבידו הזדמנות אחרונה לזכות בחיים חדשים בבריטניה, ורצה רק לברוח.  לבסוף 'נכנע' ראש הישיבה לעקשנותו והפצרותיו של יענק'ל, ובירכו שייסע לחיים ולשלום...

     יענק'ל נפרד מראש הישיבה, ושם פעמיו לעבר תחנת האוטובוס. עד מהרה הגיע האוטובוס, ישן ומקרטע, צפוף בעשרות אנשים שהצליחו להידחק ולעלות אליו. האוטובוס עשה את דרכו לקובנה, שם יש רכבת הנוסעת לעיר הנמל. המסע לא קל, אך החיים שווים אותו, בהחלט ... כשהגיע האוטובוס לקובנה, גילה יענק'ל תחנת רכבת הומה אדם, כולם ביקשו להגיע לנמל ולנסות לברוח. הוא מיהר לרכוש כרטיס נסיעה מתאים, ושירך את רגליו בין ההמון,  עד שמצא קרון אליו אפשר לעלות. כעת לא נותר לו אלא להמתין ברכבת העמוסה, עד שזו תחליט לצאת לדרך,  לעבר עיר הנמל...

     בעוד יענק'ל יושב בקרון הרכבת וממתין, דמות נוספת נכנסה לתחנת הרכבת, ראש הישיבה - הגאון רבי אהרן קוטלר בעצמו. זמן קצר לאחר שיענק'ל יצא, עשה רבי אהרן את הדרך אחריו: יצא לתחנת האוטובוס, והמתין בה שעה ארוכה. אחר כך נסע באוטובוס נסיעה לא קצרה, ובסיומה - הגיע לתחנת הרכבת בקובנה... ועדיין לא הסתיים המסע... רבי אהרן מתרוצץ בתחנת הרכבת, קורא בקול ''יענק'ל יענק'ל", מחפש אחריו בכל מקום ופינה. ראשו נדחק באשנבים השונים, זקנו ההדור התנופף ברוח החולפת,  והוא ממשיך לרוץ ממקום למקום וזועק: "יענק'ל קליאט'' - מחפש אחר תלמידו...

     דקות ארוכות חולפות עוברות, רבי אהרן עובר מקרון לקרון ברציפים השונים, ממשיך לקרוא בשמו של תלמידו ומחפש אחריו כאילו איבד יהלום יקר... יענק'ל יושב כבר ברכבת , ולפתע, משום מקום, הוא שומע קול מוכר קורא בשמו, פעם אחר פעם, קריאות קצובות וקולניות. הוא הפנה את מבטו אנה ואנה, הביט לכל הצדדים, ביקש מהעומדים על יד חלונות הקרון - לזוז מעט כדי שיוכל לראות מי קורא לו.  להפתעתו, היה זה ראש הישיבה, רבי אהרן קוטלר בעצמו!. '' הראש ישיבה" - קם יענק'ל ממקומו נסער כולו, המום מהמראה, עיניו קרועות מתדהמה ופיו יורה שאלות: "מדוע עשה ראש הישיבה את כל הדרך אחריי? מה קרה?!" - שאל בתימהון... '' רק רציתי לבשרך", אמר לו רבי אהרן קצרות, "שמיד לאחר צאתך, הגיע מברק המבשר כי בניגוד לכל התחזיות,  הבריטים נאותו לתת לך אשרת כניסה. במברק נכתב כי המסמכים מחכים לך בנמל!". ''נפלא!" - שמח יענק'ל על הבשורה, "הודו להשם כי טוב!" - קרא ברגש רב בהבינו כי חייו ניתנו לו לשלל. "אבל", שבה התמיהה וזעקה מתוך לבו, "הלא המסמכים היו ממתינים לי לפני העליה לספינה בכל מקרה, מדוע טרח ראש הישיבה כל כך כדי לנסוע אחריי לקובנה ולהשיגני על פסי הרכבת?  מה בער להתאמץ כל כך רק כדי לדווח לי את הידיעה המשמחת!?". ''זה פשוט", חייך רבי אהרן את חיוכו הטוב, "הלא הרגשתי כי יצאת לדרך מודאג ומתוח, כשאינך יודע כיצד יסתדרו העניינים, ובעצם אתה מצפה לנס... החלטתי לרדוף אחריך ולבשר לך את הבשורה, למען תיסע לדרכך רגוע ושליו,  שמח ובטוח בישועתך."!      

     יענק'ל שב והתיישב במקומו, משפשף את עיניו כלא מאמין . ידוע ידע כי רבו גאון התורה וענק המידות, אך לא ידע עד היכן מגיעה 'אהבת ישראל' הבוערת בקרבו, עד היכן מגיעה דאגתו לשמחת לבו של תלמידו. ראש הישיבה בוודאי שמח לשמע הבשורה כי תלמידו יינצל, אך לא הסתפק בכך: הוא טרח לנסוע באוטובוס לעיר השכנה, להתרוצץ בתחנת הרכבת ולקרוא בשמו, וכל זאת כדי להסיר ממנו את עננת הדאגה ולשמח את לבו!".


     הסיפור הזה, המופיע בקונטרס 'כולנו יודעי שמך', אין כמוהו ללמדנו מהי 'אהבת ישראל', לחוש את הזולת, להרגיש את העובר עליו. רבי אהרן לא הסתפק בידיעה כי תלמידו יינצל,  הוא טרח והתאמץ כדי לבשר לו זאת, כדי להרגיע אותו ולהעניק לו שלווה בדרכו ובמסעו.  לא פעם נקרית לידינו הזדמנות לשמח יהודי אחר, להסיר ממנו דאגה, להעניק לו את התחושה כי אנו שותפים לכאבו ומייחלים לישועתו בדיוק כמוהו - הבה נעשה זאת מכל הלב,  זוהי אהבת ישראל! וגם אם זה קצת קשה, דורש מאמץ או מחייב הקרבה - זו לא סיבה לוותר, נהפוך הוא. הבה נראה את רבי אהרן מתרוצץ בין קרונות הרכבת קורא ''יענק'ל יענק'ל'' אל החלל, מקווה למצוא את תלמידו, רק כדי להרגיעו. אלה וכאלה חמדה ליבנו, להתאמץ למען יהודי אחר, לעשות הכל לשמח את לבו, להפגין כלפיו אהבה מכל הלב...  






כ'"ד סיון ה'תש"פ


"דברים של טעם"
יום ג' פר' שלח - כ"ד סיון תש"פ


מים חיים

פעם היה חסיד אחד שאסרו הרופא מלשתות יי"ש יען שמחמם את גופו ומזיק לו. שאל הלה את הרופא והלא אנו רואים שכשנכוה האדם נותנים עליו קצת יי"ש שזה מקרר להגוף? השיבו הרופא, אין הכי נמי, שבשעת מעשה מקרר את הגוף, אבל אח"כ מחממו.

כשיצא החסיד מהרופא, נענה ואמר שיש לו עצה לשתות יי"ש, ער וועט שטענדיג האלטען בשעת מעשה...

ימות עולם, עמ' רו


פרפראות

נודע שכל העולם הבא הוא תענוג רוחניי, ואותו התענוג אינו רק תענוג הנרגש בעת עשיית המצוה הוא עצמו השכר והתענוג של עולם הבא, וזה שארז"ל (אבות ד', ב) ששכר מצוה מצוה, ר"ל תענוג המצוה ההיא שעושה נסתלק לפני הקב"ה ועומד שם מוכן להתענג בו האדם אחר מותו, אבל אין שם שום תענוג חדש בעולם הבא רק התענוג שמרגיש בעולם הזה, כי שכר המצות אינם הסכמיים רק עצמיים, דהיינו שכל מה שהאדם מלטש שכלו ונתחזק בדרכי ה' עד שמרגיש תענוג רב בעשותו אחת מכל מצות ה' הנה זהו עצמו מוצא שם בעולם הבא, רק שבחיים חיותו בהיות הנפש מלובשה בחומר אין התענוג יוכל להתפשט כי הוא מצומצם תוך הגוף, ולאחר הפרדו מהגוף אז התענוג ההוא עצמו מתפשט ומתרחב יותר ויותר, אבל שימצא שם שכר ותענוג חדש זה דבר שאינו.

ובזה יוכל כל אדם להבחין בעצמו עולם הבא שלו, על דרך עולמך תראה בחייך, ולא יוכל האדם לדמות בנפשו שינשאהו לבו לומר שבן עולם הבא הוא, רק ישכיל ויבין אם יש לו תענוג בעבודת הש"י וכאמור, ולפי הפירוד והחלק בני האדם בענין תענוג מהמצוה ולפי ריבוי התענוג כן ירבה רב טוב הצפון לאחד יותר מחבירו.

ערבי נחל, שלח דרוש א'

 

מעשה רב

סיפר לי רב אחד מארץ הקודש, שכאשר היה פעם בארה"ב , פנה אליו ידיד וביקשו שיכנס אל הרבי (מסאטמאר) זצ"ל לשאול אודות שידוך לבנו שאינו הולך כל כך בדרכיו, ולכן הוא עצמו מתבייש להכנס לשאול על כך.

נכנס הרב ההוא לקודש פנימה ושאל את השאלה ואמר: הנה לפלוני יש בן שאינו הולך בדרכי החסידות והוא שואל בדבר שידוך שמציעים לבנו. נענה ואמר הרבי זצ"ל, פעם שפך אחד את צערו לפני: מיין זוהן וויל טוהן א שידוך א היינטיגען (בני רוצה לעשות שידוך על אחד מהמתנהגים כבני הדור הזה), והשבתי לו: טוהט שנעל א היינטיגען, אז נישט וועט ער מארגן טוהן א מארגנ'דיגער... (=תסכים מיד לשידוך כזה מהדור של היום, כי אם לא, הוא יעשה מחר שידוך עם כאלו מהדור של מחר...).

רבינו הגדול אמרו, עמ' שכח

 

נקודה למחשבה

הג"ר יעקב קמינצקי ז"ל אמר: אם יבוא משפיע ויאמר ללמוד ביום ולישון בלילה יהיו לו צען נאכפאלגער (עשרה אוהדים), ואם יאמר ללמוד בלילה ולישון ביום יהיו לו אלף...

אנשים תמיד מחפשים מה שיותר משונה.



אם אנחנו רוצים לבחון את הביטחון שלנו, עלינו רק לחשוב מה אנו עושים כאשר הילד חולה עם נזלת... אם אנחנו ממהרים לקופת חולים, ורק אחרי שהרופא מביע את דעתו נזכרים לומר כמה פרקי תהלים – זה סימן שאנחנו לא מאמינים.. . אם אנחנו מזמינים רופא לביקור בית – זה סימן שאנו לא מאמינים, כי אם היינו מאמינים – היינו דבר ראשון אומרים תהלים ומזמינים את הקב"ה לביקור בית!! ורק אם חלילה הילד לא נרפא פונים לרופא. [נתיבי אור –הרה"ג נסים יגן זצוק"ל]


     אמְרּו חֲכמֵינּו זִכְרוֹנם לַבְרכה, חכם גדוֹל היה קֹרַח , ומִטוֹעֲנֵי האֲרוֹן היה (מדרש תנחומא קרח ב). וידוע שקרח היה צדיק וזה רמוז בסופי תיבות - "צַדִיק כַתמר יִפְרח" (תהלים צב, יג(.


    בדרך כלל תחילתו של חודש תמוז יחול בשבוע או בסמיכות לשבוע בו אנו קוראים את פרשת קורח.  מה הוא אם כן הקשר ביניהם ? חודש תמוז - עברנו את שלושת רבעי השנה וכעת נכנס הרבעון האחרון - תמוז אב אלול.  תמוז ראשי תיבות: זמני תשובה ממשמשים ובאים. 

     יותר טוב שלום שלא לשם שמים ממחלוקת לשם שמים, ואף היה אומר אילו היו כל ישראל עושים שלום ביניהם ומושיטים יד איש לרעהו לשם קשר של אהבה ואחווה ורעות, היו כל הידיים מצטרפות ליד אחת גדולה שהיתה מגעת עד כסא הכבוד. (הרה"ק רבי ישראל המגיד מקוזניץ זיע"א)


הטרמפ II (מספר : הרה"ג רבי גואל אלקריף(

 

     סיפר לי מגיד שיעור נכבד שליט"א: באחד הימים ביקרתי במחלקת קרדיולוגיה בבית הרפואה 'רמב"ם' בחיפה. תוך כדי הביקור במחלקה שמתי לב לתכונה מעניינת סביב אחד החדרים במחלקה. עמדו שם כמה שוטרים , והחתימו את אחד המטופלים , תוך כדי שהם מתנצלים בפניו על אי הנעימות , כשמנגד – הלה הודה להם בהתרגשות, וכולו היה מלא הודיה לה' יתברך שמו ויתעלה ... המחזה הזה עורר את סקרנותי, ולאחר תום המהומה הקטנה סביבו ניגשתי אליו. כשראה את מבטי הסקרן, סיפר לי דברים כהוויתן :

 

     היה זה אתמול בשעות הערב, נסעתי על ציר תנועה ראשי בחיפה , הבחנתי מרחוק ביד מתנופפת , ואדם שנראה כנתון במצוקה ביקש כי אעצור לו האטתי את רכבי ועצרתי , הלה הסביר כי הוא ממהר מאוד ועליו להגיע למקום אחר בדחיפות, וביקש לעלות לרכב ולהצטרף לנסיעה אם אפשר. כבנו של אברהם אבינו אני שמח תמיד לעשות חסד עם רכבי , ובפרט ששמעתי בדרשה , שבזמננו, את עיקר הכנסת אורחים אפשר לקיים ידי על נתינת טרמפ, וזו סגולה להינצל מתאונות דרכים. הסכמתי בשמחה , למרות שהלה לא היה נראה כאחד ששומר על קלה כחמורה , ואולי אף פחות מזה .

 

     נסעתי כברת דרך, ולפתע, קול יללות סירנות ונורות כחולות מהבהבות עטפו את הרכב מכל עבר. ארבע ניידות משטרה נצמדו לרכבי, סגרו עליו וחסמו את המשך דרכי. מהניידות קפצו שוטרים חמורי סבר ושולפי נשק , והורו לי לעצור מיד ולצאת מהרכב בידיים מונפות אל על.  עשיתי כמצוותם , ועל אתר הסתערו עלי כמה שוטרים, אזקו אותי באזיקים והובילו אותי לתא המעצר . כשנכנסתי לחדר המעצר, נודע כי לי האיש שהעליתי לרכב דקות ספורות קודם לכן הוא שודד מסוכן, שאיים בנשק על עוברי אורח ולבסוף נמלט רגלית, והוא עצר אותי כדי לברוח מהמשטרה . השוטרים היו בטוחים שאנחנו מתואמים , ואני המבריח שלו, ואני חבר באותה כנופיה. לא הועילו כל תחנוניי שאני חף מפשע . השוטרים אמרו שכל הפושעים מכחישים כל קשר לפשע .

 

     שהיתי בחדר המעצר לראשונה בחיי. מחשבות לא נעימות חלפו במוחי, כיצד מעשה חסד אצילי הוביל אותי ללילה כה עצוב. הייתי בטוח שלמחרת האמת תצא לאור ואשתחרר, ובכל זאת,  המחשבה שאיאלץ להישאר לילה במקום כזה , הלחיצה אותי מאוד . כבר ידעתי שלא אצליח להירדם בחדר זה , וחיפשתי לעצמי תעסוקה. גיליתי כי בחדר יש חוברת הדרכה להגשת ' עזרה ראשונה', ומכיוון שלא היה לי משהו טוב ומועיל יותר לעשות , החלטתי לעבור על החוברת שלפניי.

 

     בין הנושאים הנידונים בחוברת הוקדשה יריעה נרחבת לנושא התקפי לב, דרכים למניעה, דרכי טיפול, עזרה ראשונה, ולצד זאת - רשימת תסמינים המעידים כי התקף לב מתקרב . כשקראתי את התסמינים האלו, עלתה במוחי מחשבה נועזת : אם ממילא עלי לבלות את הלילה מחוץ לביתי, אין ספק , שבית הרפואה עדיף על בית המעצר... שיננתי את רשימת התסמינים , וכשהייתי בטוח שאני זוכר אותם היטב, התחלתי בהצגה : התפתלתי 'מכאבים' תוך כדי שאני מחזיק חזק בחזה, ועשיתי את כל התסמינים שקראתי בחוברת ... עד מהרה התחילה מהומה, ובבת אחת החלה פעולת הצלה , כאשר השומרים מזעיקים אמבולנס דחוף. חשבתי לעצמי - תוכניתי הצליחה, לפחות ' אבלה' את הלילה על מיטה נוחה בבית הרפואה כשלצידי צוות רפואי רחום, ולא על דרגש בבית המעצר , כשסביבי פושעים מסוכנים ...

 

     העלו אותי לאמבולנס, מלווה בארבעה שוטרים חסונים ששמרו עלי כל העת. הובהלתי מיד למחלקה הקרדיולוגית, שם החלו מיד בסדרת בדיקות מקיפה. ואז , הרופאים גילו... אכן , כן אחד העורקים הראשיים היה סתום ב - 77 אחוז ! אמנם לא הרגשתי כלום, הכל היה הצגה, אבל הרופאים אמרו שהמצב היה ממש רגע לפני,  והגעתי ברגע הנכון. רופא מומחה הוזעק בשעות לפנות בוקר, וביצע צנתור לבבי מורכב באופן דחוף ביותר, והציל בכך את  חיי. התוכנית החמקנית מלילה בבית המעצר, הצילה את  חיי! השוטרים שראית כאן לפני כמה דקות, באו לכאן לספר לי שהאמת התבררה להם, שאני חף מפשע, ובסך הכל הייתי נהג תמים וטוב לב שרצה לעשות חסד עם יהודי שביקש ' טרמפ ', ומצא את עצמו מתגלגל לחדר המעצר על לא עוול בכפיו .

 


בתחילת הלילה הרהרתי כיצד יתכן שעשיתי טובה, ובגללה התגלגלה עלי רעה שכזו - להיעצר על לא עוול בכפי. ומה מסתבר -? שההפך הגמור הוא הנכון: הטובה שעשיתי היא שהצילה את חיי! הכניסה לבית המעצר היא שהובילה לצינתור בזמן הנכון! המעצר שנגרם ממעשה החסד , חסך ממני התקף לב נוראי שמי יודע מה היו תוצאותיו ! 






כ'"ג סיון ה'תש"פ

"דברים של טעם"
יום ב' פר' שלח  - כ"ג סיון תש"פ


מים חיים

היה (המשגיח רבי גד'ל אייזנר ז"ל) משבח את הגבאי צדקה הנודע, רבי דוד לייב שווארץ ז"ל, אשר בהליכתו לאסוף כסף לצדקה, אירע לו פעם שגביר עז פנים סטר לו על פניו, ורד"ל השיבו תיכף: זה עבור עצמי ומה עבור העניים?...

במחיצת רבי גד'ל, עמ' רלז

 

פרפראות

אמרה רבי זצ"ל (האמרי אמת מגור), זה רבות בשנים שאלתי את אבי זצ"ל (השפת אמת) בענין חנה (שמואל א') שנאמר שם 'וחנה היא מדברת על לבה רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע ויחשבה עלי לשכורה, ויאמר אליה עד מתי תשתכרין הסירי את יינך מעליך, ותען חנה ותאמר, לא אדוני, אשה קשת רוח אנכי ושכר לא שתיתי וגו', ויען עלי ויאמר לכי לשלום ואלקי ישראל יתן את שלתך אשר שאלת מעמו'.

ושאלתי היתה: היתכן שנביא ד' יתהפך כחומר חותם, רגע כמימרא, מתחלה חשבה לשכורה, והקפיד עליה לומר, הסירי את יינך מעליך. ותיכף הבטיחה שכבר היא נושעה, כפירש"י שם עה"פ 'יתן ד' את שלתך', וז"ל: בשרה שנתקבלה תפלתה, מעיקרא מאי קסבר, ולבסוף מאי קסבר?

והשיב לי אבא זצ"ל, כי השאלה הזאת כבר נשאלה בין חסידי פרשיסחא, והם תרצו, באשר שנאמר, 'והנה היא מדברת על לבה וגו' וקולה לא ישמע', וראה עלי בזה ענין מוזר בלתי אפשרי, שישראל יאנח וקולו לא ישמע, זהו דבר שאי אפשר, א יידישער קרעכץ ווערט דערהערט!, לכן, מאחר שקולה לא ישמע, על כן החליט שאין זה אנחה אמיתית יוצאת מלב נשבר ונדכא אשר אלקים לא תבזה, רק היא באה מלב שכורה שאין בו ממש. לזאת אמר 'הסירי את יינך מעליך', אבל תיכף שנתברר שאין היא שכרוה, ויין לשכר לא שתית, אז צריכים למצוא הפתרון מה שקולה לא ישמע בדרך אחר, היינו שכבר נתמלא מבוקשה, ועל כן קולה לא ישמע, מאחר שכבר מלא ד' את שלתך, ואין עוד מקום לגניחות ויללות, לכן אמר 'לכי לשלום יתן ד' את שלתך', וכפירש"י בשר לה שכבר נתקבלה תפלתה.

שארית מנחם, ח"ג פורים עמ' תח 

 

מעשה רב

סיפר כ"ק האדמו"ר מוויזשניץ- ירושלים שליט"א סיפור נפלא: פעם אחת הגיע להשתתף בשמחת נישואין אחד, וכשניגש אל המחותן לברכו בברכת "מזל טוב", השתוממו סובביו לשמוע איך שהמחותן אומר לו בפשטות "קיינער האט דיך נישט גערופן" )אף אחד לא קרא לך(. הדבר הרגיז והפליא את השומעים, אך באותו מעמד לא העיר לו שום אדם על כך. הרבי היה נראה רגוע מאוד – הוא ניגש אל מקומו בשולחן המזרח כאילולא היה.

בעת הרקידה עם החתן, ביקשו מהרבי שליט"א שיבוא לרקוד אף הוא, ואז הבחין שמתרחש סביבו איזה המולה ורעש. אנשים התגודדו והביטו לעברו והסתודדו ביניהם, והיה הדבר בעיניו לתימהון. הוא ניגש לכמה ממכריו ושאל אותם מה קרה, ואמרו לו שהם כועסים מאוד על המחותן. וכאשר ראו שאינו מבין על מה ולמה המה בכעס עליו, אמרו לו שהם לא יכולים להשלים עם הנהגת המחותן – לבזות כך את הרבי כאחד הריקים – ולהגיד ברוב חוצפתו "קיינער האט דיך נישט גערופן" – על אף שהמחותן שייך לחסידות שאולי אינה "שוה בשוה" כ"כ עם חסידות וויזשניץ, אבל בכ"ז...

בשמעו את דבריהם נתחייך הרבי מאוד, ואמר להם הסכיתו ושמעו למה שבפי: המחותן גר בארץ ישראל, והוא הגיע לאמריקא כדי להשתתף בשמחת יוצא חלציו. כאשר הגיע המחותן, פגש אותי ושאלני אם יש לי במקרה טלפון מיותר, כי הוא הגיע עכשיו מארץ ישראל ואין לו טלפון ברשותו. אמרתי לו שיש לי טלפון אחר שאיני משתמש בו עתה, אך כשרופא או איש רפואה אחר יתקשר אלי בטלפון הזה (כידוע שהרבי הוא עסקן דגול ביותר בענייני רפואה) תודיע לי בבקשה על כך מיד, כדי שאוכל לחזור אליו בהקדם ולדבר עמו. על כן מיד כשבאתי לחתונה אמר לי "קיינער האט דיך נישט גערופן"...

קונטרס נועם שיח

 

נקודה למחשבה

מישהו סיפר פעם סיפור בפני הרה"ק רבי יהודה'לע דזיקובער זי"ע, ר"י נענה לעומתו "באבע מעשיות". אמר לו המספר שהוא שמע אותה ממקור נאמן.

נענה ר"י ואמר: 'באבע מעשיות' אין פירושה שהסיפור שקר, אלא זה סיפור וואס א באבע כאפט דערפון התפעלות... (זה סיפור שנשים זקנות מתפעלים מזה).


ענינא דיומא

וַיִּקָּרְאוּ סֹפְרֵי הַמֶּלֶךְ בָּעֵת הַהִיא בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי הוּא חֹדֶשׁ סִיוָן בִּשְׁלוֹשָׁה וְעֶשְׂרִים בּוֹ וַיִּכָּתֵב כְּכָל אֲשֶׁר צִוָּה מָרְדֳּכַי אֶל הַיְּהוּדִים (אסתר ח, ט)

הנה באמת תכלית מפלת עמלק והמן הרשע הי' כדי לקדש שמו ית' בעולם. כמ"ש חז"ל נשבע הקב"ה שאין שמו שלם עד שימחה שמו של עמלק א"כ בכל עת שיש לו מפלה מתגדל שמו ית' והוא באמת התגלות התורה דאורייתא כולא שמא דקוב"ה הוא. וכמו שהיה מלחמת עמלק קודם קבלת התורה בהר סיני. כן בכל מקום שיש מפלת הרשע מתעורר אח"כ כח התורה. ובני ישראל הבינו וידעו זאת שזה עיקר המכוון. לכן כתיב ליהודים היתה אורה זו תורה כו'. פירוש שהניחו עיקר השמחה בכח התורה ומצות שקיימו אחר איבוד הרשעים בחילא סגי מה שהיו הרשעים מעכבין מקודם. 

ולכן נראה שעיכבו איגרות אחרונות עד סיון. דהיינו כשראו שפעל תליית המן שקיימו אח"כ התורה באהבה. אז הכינו עצמם ללחום מלחמת ה'. כמ"ש נקהלו ועמוד על נפשם. וכשנגמר כל המלחמה אז כתבו המגילה והסכימו עמהם מן השמים להיות מתגלה הארת התורה ע"י קריאת המגילה.

שפת אמת, פורים תרמ"ז


 



בספר "תפוחי חיים" כתב, שזו דרכם של אנשי ריב, לעשות הכל בהתקהלות ובהמוניות, וזאת במקום לגשת אל משה, לשוחח עמו בפרטיות ולבקש את בקשתם בצורה מכובדת. לכן לשון הכתוב: "ויקהלו על משה" ולא אל משה", כיון שלא באו לדבר אליו באפן רציני ומכובד, אלא הסיתו את העם על משה שלא בפניו.

      ידועים דברי חז"ל מדרש רבה (סח) על הפסוק (תהלים קכא,א): "אשאֵ עיַּני אלֶ ההִרים" –אל תקרא ההרים אלא ההורים. דהיינו האדם צריך להסתכל למעלה אל ההורים – האבות, וללכת בדרכיהם. וזהו הכוונה "עינו הטעתו" – קרח לא קיים את הדרוש "אשא עיני אל ההורים" – להסתכל למעלה לדרך האבות בכדי ללכת בדרכיהם, אלא לקח לו דרך לעצמו, ולכן נכשל אף על פי שפיקח היה ... 

    "כי לכל העם בשגגה" (טו, כו) בכך חותמת התורה את הדין המצער במידה שכל עדת בני ישראל שגגו וחטאו. "כי לכל העם בשגגה". מפני מה זה מוגדר 'שוגג' - מבאר הרה"ק רבי משה טייטלבוים מאוהעל, בעל 'ישמח משה', "כי לכל העם", כל אחד ראה את חברו עושה כך, וחשב לעצמו 'אם הוא עושה - זה כנראה בסדר'... ואין לך שגגה גדולה מזו! 


     מי שנקלע למחלוקת... ואפילו שלא באשמתו... (כמו שקרה למשה הצדיק שקורח חלק עליו שלא בצדק), למרות זאת חייב אותו אדם להכניע את עצמו ולטרוח למען השלום ולחזר אחר פתרון המחלוקת, ואַל לו לנחם את עצמו בכך שהוא לא אשם. ומי שלא נוהג כך, נכשל בלאו דאורייתא של "וְלֹא יִהְיֶה כְקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ".

חנוכה בסטלינגרד: עדותו של פליט יהודי ניצול שואה שהשתתף בטיהור העיר אחרי הקרב ) מאתדורון לרר(

החל משנת 1939, עת כבשו הנאצים את פולין כולה והחלו את מלחמת העולם השנייה ואת השואה, ועד שנת 1941, חצו כמאות אלפי יהודים פולנים (מספרם מוערך בכ-350-400 אלף איש) שנמלטו מזרועות הצורר הגרמני, את הגבול לברית המועצות שהיה פתוח בעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב. אותם פליטים יהודים, שקיוו להימלט כך ממכונת ההשמדה הנאצית, לא התקבלו בזרועות פתוחות מצד המשטר הסובייטי, ורבים מהם הוכרחו לחזור לפולין הכבושה, או גורשו לחלקה הצפוני של ברית המועצות ולארצות מרכז אסיה שהיו בשליטת הסובייטים – שם הוכנסו למחנות עבודה בכפייה. אמנם גירוש זה הציל את חייהם של חלק גדול מן הפליטים היהודים מפני הגורל האכזר שציפה להם תחת מגפי הנאצים, אך הם עדיין חיו בתנאים קשים ביותר והיחס שקיבלו מן השלטונות היה מנוכר, אכזרי ואף נגוע באנטישמיות. סבא שלי, אברהם ברבן ז"ל, היה אחד מאותם פליטים יהודים בברית המועצות. הוא ברח בגפו מוורשה, עיר הולדתו, לאחר שהוכנס יחד עם כל משפחתו לגטו – ואימו התחננה בפניו שימלט ויציל את עצמו, כך שלפחות יישאר שריד למשפחה. לאחר שחצה את הגבול לברית המועצות, הוא נתפס על ידי השלטונות וגורש לחבל ארכנגלנסק. סבא, ששרד את התקופה הקשה ועלה לארץ בשנת 1949, היה לעיתונאי וסופר יידיש, והעלה את זיכרונותיו מאותם הזמנים על הכתב.

הסיפור שמובא כאן לפניכם היא עדותו, כפי שרשם אותה בעצמו ופרסם בטור זיכרונות שראה אור בעיתון "דבר" בשנת 1963, על עבודות הכפייה שבהן השתתף לטיהור העיר סטלינגרד שברוסיה, אחרי הקרב הגדול שהתחולל שם בשנת 1943 ובו ניצחו כוחות ברית המועצות. בעדותו של סבא מודגשות ההפרדה והאפליה בין עובדי הכפייה היהודים לבין שאר הפועלים, שנהגו באנטישמיות גלויה, אך עם זאת גם את רצונם העז של הפליטים היהודיים לשמר את התרבות והמורשת היהודית המפוארת שלהם – גם בתנאים הבלתי אפשריים הללו.     

בשלהי קיץ 1943, חודשים אחדים אחר ניצחון הצבא האדום על צבאות גרמניה הנאצית בסטלינגרד, הובילו רכבות לאין ספור מגויסים ומתנדבים מכל קצות ארץ הסובייטים לשיקום העיר ההרוסה. גדול היה חורבנה של העיר ששיגשגה לפני המלחמה בהיותה מרכז התעשייה הכבדה באזור הוולגה. האנשים שבאו לשקמה לא מצאו מקומות מגורים לעצמם ומזון למחיה. הם התגוררו בבדונים צבאיים משומשים ומטולאים וניזונו ממנות דלות שחילקו בצמצום רב. העבודה עצמה הייתה כרוכה בסכנת-נפשות. משלדי הבתים המתפוררים נפלו לבנים, גושי טיח, מוטות ברזל ובולי עץ. רבים מן הפועלים נפצעו או נהרגו. קווי הביוב, שהיה צריך לנקזם ולהפעילם, היו זרועי מוקשים העלולים להתפוצץ.

האווירה בקרב הפועלים הייתה מתוחה, ושרר מצב רוח של דיכאון. המחשבות היו נתונות לשני כיוונים: להימנע ככל האפשר מלהישלח לעבודות מסוכנות ולהשביע את הקיבות הריקות. היו אלה לכעס הנושאים היחידים בשיחות. אולם כששוחחו על כך ה"גויים" היה זה בעיניהם משהו טבעי, אך משדיברו על כך היהודים ראו בכך ה"גויים" ביטוי לפחדנות היהודית כביכול. ממצב זה נבעו לפעמים סיטואציות מגוחכות למדי: דווקא היהודים ה"פחדנים" נשלחו לטהר את קווי הביוב ממוקשים ומכלי חימוש אחרים. פקודה היא פקודה, כמובן, והיהודים מילאו אותה כראוי, אך הממונה על ביצועה, גוי רברבן, שראה את עצמו גיבור, פחד לנגוע בכלי-המשחית שנערמו.

עם בוא הסתיו על גשמיו העזים ורוחותיו הסוערות, גבר הדיכאון. מישהו ניסה למצוא בבתים הרוסים, שדייריהם עזבום בבהלה בעת הקרבות ולא הספיקו לקחת עמם דבר, בגדים חמים ולו סחבות להתגונן מפני הקור. ושיחקה לו השעה והוא מצא מה שחיפש ואף יותר מזה – פרוות, חפצי ערך ולבנים. עד מהרה התפשטה השמועה והכל התחילו עוסקים אחרי יום העבודה בסריקת הרחובות. השעמום והחד-גוניות ששררו עד כה באוהלים עם שוב האנשים מן העבודה המפרכת והמסוכנת נעלמו פתאום. מצב הרוח השתפר, האנשים שכחו כי המלחמה עדיין בעיצומה וכי רבים מביניהם עוד יגויסו לחזית והם עלולים להיות בין החללים. הם נהנו מ"חיי שעה" ונתקפו קדחת של מציאת אוצרות, או לפחות כסות לגופם.

תכופות הופרע מצב רוח זה ע"י אסון שאירע למחפשים בבתים ההרוסים, אם בהתמוטטות, אם בהתפוצצות כלי משחית חבוי. אך האסונות לא הרתיעו והחיפושים לא פסקו. התחילו להתארגן קבוצות מחפשים, שלקחו לעצמם בשרירות זכות בלעדית לסריקה באזורי העיר השונים ומנעו את האחרים, שלא השתייכו לקבוצה, להסיג גבולם. ליהודים לא ניתנה דריסת רגל כלל בכנופיות בריונים אלה. "שבעתם דייכם מלחמנו" – טענו – "עתה תנו לנו ליהנות קמעה". וכשניסינו להתנגד ל"חרם" משונה זה, הראו לנו גויים אלה תצלומים שמצאו אצל פגרי הנאצים בבתים ההרוסים, שהראו יהודים עומדים על יד בורות ענקיים פתוחים וכיתות קלגסים נאציים יורים בהם בגב, או יהודים תלויים ברגליהם וראשם למטה על עמודי החשמל בעיירות היהודית שנחו מתחת השמיים. "אם רצונכם דווקא" – אמרו הבריונים – בהצביעם על תמונות זוועה אלה – "נראה גם אנחנו לכם את כושרנו.."

נמנענו, איפוא באותה תקופה של חיפושי אוצרות בבתים בסטלינגרד ובגופותיהם של החללים, מצאת מפתחי אוהלינו בשובנו מן העבודה. ידענו גם ידענו שהפחדות אלה אינן איומי סרק. יהודים שאזרו עוז והפרו, מתוך להיטות אחרי אוצרות מפוקפקים, את ההתראות, נרצחו. לא נותר לנו אלא לוותר על מנת מזוננו לערלי הכנופיות כדי לקבל מהם בתמורה איזה בגד פרום כדי לחמם את הגוף.

בינתיים גבר החורף הקשה, נהר הוולגה קפא ואספקת המזון השתפרה במידה ניכרת. החל סחר חליפין עם כפרי הסביבה. רבים נסעו ל"טילטשוק" (שוק) לפובוריני ואף הלאה מזה. תמורת החפצים שמצאו המחפשים בהריסות, הם הביאו לחם, ביצים, חמאה ובשר. האנשים שבעו ויכלו להיפנות לשיחות "פוליטיקה". אנו, היהודים, בין הערב-רב הזה, העזנו לחשוב על יצירת הווי יהודי-מסורתי. הגיעו אלינו שמועות, כי בקצה השני של סטלינגרד, בביקטיבקה, התארגן מנין לשבת. לפתע, בלי לדעת איך ומנין הביא מישהו לוח יהודי והציע אותו למכירה. היה זה לוח שהוצא לאור בוורשה בשנת 1938. הגוי המוכר לא גילה מנין לקח את הלוח. אחדים אמרו, שמצאוהו בהריסות ה"רוד-דומה" (בתי-יולדות לדוגמה), בכיסו של חלל, כנראה יהודי פולני בצבא האדום. קנינו אותו במלוא המחיר. לוח זה התחיל לשמש את חיינו היהודים שנהרסו.

לייזר, הבחור הממושקף מבנינו, עדין הנפש, סטודנט לשעבר וציוני נלהב, הופקד על שמירת הלוח. כל רגע פנוי עלעל בו ומצא משהו לספר מתולדות העם היהודי, על תקופות גבורה עילאית ועל עמידה בחירוף נפש על ייחודו הלאומי והדתי. ביום קר וצונן, בשובנו מן העבודה בפינוי ההריסות של בית-החרושת הגדול לטרקטורים על שם סטאלין ("ס.ט.ז"), מקום בו נערך אחד הקרבות העזים שחרצו את גורלה של סטלינגרד (ושל מלחמת העולם השנייה בכלל), קיבל לייזר את פנינו בקריאת "ברוכים הבאים!" לבבית וב"חג שמח, יהודים!" – "מה פתאום, לייזר?" השתוממנו. "אינכם יודעים?" ענה בשמחה, "חנוכה היום! חג ניצחון החשמונאים. ניצחון הטהרה על הטומאה, ניצחון מעטים על הרבים, חג שמח יהודים!"

לייזר קרן מרוב גיל. עיניו נצצו. הוא היה כולו חגיגי והדביקנו במצב רוחו המרומם. דומה קרן אור האירה את פנימיותנו ופיזרה את העצבות. הוא שלף מכיסו את הלוח והתחיל לספר לנו על נס חנוכה, את משמעות המאורע ההיסטורי הזה, הוא סיפר גם על מאורע אחר בקורות עם ישראל, שהתרחש אף הוא, לפי המסורת, במקביל לימי החנוכה – עריפת ראשו של הצורר הולופרנוס בידי יהודית, והצלת העם משואה.

לייזר דיבר בהתלהבות והפיח בנו רוח חיים, תקווה ואמונה בנצח ישראל, על אף הכל. בצימאון בלענו את דבריו. לפתע קם ממקומו, כאילו נזכר במשהו חשוב והתחיל לצעוק: "ולמה נשב בחיבוק ידיים, מה אתם שותקים? – לביבות יש להכין, חנוכה היום ליהודים, חג שמח! – הבו תפוחי אדמה ושמן, יום טוב יהיה, חנוכה כדת וכדין!"

כהרף עין התפזרנו להביא תפוחי אדמה. מישהו הביא בקבוק קטן של שמן, ולא עבר זמן רב ועל האח במרכז האוהל טוגנו במחבת מפחית-קונסרבים, לביבות חנוכה. הריח המוכר והנעים לחך הזכיר ימים שלווים יותר בבתי הורינו... ישבנו כמשפחה מלוכדת ומסורה, מסביב לאח. לייזר התחיל בשיר חנוכה פופולרי מימי הילדות שלנו:

"חשמונאים קטנים אנו

ולהילחם פה כולנו,

על הצר, כמו הגדולים,

אנו עולים, אנו עולים..."


והניע  את שפתותינו לזמר, ושירים אחר שירים הדהדו מאוהלינו כל אותו ליל חנוכה בסטלינגרד ההרוסה בחורף 1944.





כ'"ב סיון ה'תש"פ

"דברים של טעם"
יום א' פר' שלח - כ"ב סיון תש"פ


מים חיים

מעשה באחד שבקומו בבוקר נדמה לו שראשו הולך ומתרחב... האיש הביע דאגתו לפני בני משפחתו, שחושש שראשו יתרחב כ"כ עד שח"ו יתפוצץ... אשתו הבינה כי בעלה לקה במחלת הדמיון באופן נורא, והובילוהו אל רופא, אשר רשם לו תרופה לרפאותו מדמיוניו, אבל זה לא הועיל. הלכו עמו אל פסיכיאטער שניסה להרגיעו ולדבר אל נפשו ולהוכיחו שיכיר הוא עצמו שכל זה אינו אלא דמיון כוזב, אבל גם זה העלה חרס. לכן החליטו לשולחו אל כ"ק הבית ישראל מגור זי"ע שהיה ידוע בפיקחותו. 

בצר לו, נכנס האיש אל הבית ישראל ושטח לפניו תוגת לבו. הרבי הבחין מיד במה מדובר שקשה להאיש להבחין בין 'שכל' ובין 'דמיון', והרבי אמר לו: שמעני אהובי, כל עוד הראש שלך נכנס למגבעת, מצבך טוב! ביום שהראש שלך לא ייכנס למגבעת חזר אליי ונחפש פתרון...'

 

מענין לענין: אמרו מה בין 'בעל דמיון' – 'תמים' – ו'פיסכיאטער'.

'הבעל דמיון' בונה בנינים באויר, ה'תמים' גר שם, וה'פסכיאטער' גובה דמי שכירות...    

 

פרפראות

וירא אליו ויפל על צואריו (ויגש מו, כט). יש להתבונן מודע דוקא עכשיו קרא יעקב קריאת שמע?

ואמרו על זה בעלי העבודה, שהרי עתה כשראה יעקב את יוסף, שמחתו ואהבתו ליוסף באותו רגע היה בלי גבול, שכן עתה הושלם עם ישראל וכל עתידו לנצח, ובאותו רגע שבא יעקב להתענג תענוג בלי גבול על ראיית יוסף, דוקא אז קרא ק"ש, כדי למסור את הרגע היקר ההוא ליחוד הקב"ה.

ומספרים, שכשנאמרו הדברים לרבינו הגדול הגר"ח מבריסק זצ"ל, הקפיד ואמר: הנכם מלבישים את יעקב אבינו בבגד שלכם, ואף אם מבחינתכם היה ראוי באותו הרגע לומר ק"ש, אך האם כך היה צריך לעשות גם יעקב אבינו?!

אכן, זוהי רבינו הגר"ח ז"ל בדרך לימוד התורה, שאנו, אי אפשר לנו לפרש את התורה הקדושה על פי שכלנו והרגשותינו, כי מרוחקים אנו מן השכל האמיתי, וכל הרגשותינו שייכות רק לנו ולא לאישים המוזכרים בתורה אשר כל מציאותם היתה אחרת לגמרי ואין לנו שום השגה בהם כלל. וכ"ש לשכל התורה עצמה איננו יכולים להכריע ואף להסביר מכח שכלנו, וא"כ עלינו לפרש את דברי התורה עם דברי תורה דוקא, כי רק התורה עצמה היא אשר מבינה ומבארת את התורה.

לכן, כשבאים לתרץ רמב"ם קשה או סוגיא בש"ס, א"א לנו לפרשם על פי מה שאנו מוצאים בשכלנו, שהרי הוא רחוק מן התורה מרחק רב, ורק התורה עצמה יכולה לפרש את הענין.

משום כך הקפיד הגר"ח על הבא לפרש את מעשה יעקב אבינו ע"פ ההרגש המוסרי או הרגש של עבודה, ואפילו הוא מתוק ויפה, ולא רצה לפרש רק על פי דין תורה, שהוא שייך גם ליעקב אבינו.

ואמנם באמת הפירוש ההוא מוזכר בגדולי האחרונים (עיין גור אריה שכתב בדומה להנ"ל), ונראה דעליהם ז"ל לא היתה תלונת רבינו. ולכאורה מאי נפק"מ, הרי גם הם היו מרוחקים מיעקב אבינו מרחק גדול, ואיך הם פירשו את יעקב על פי מה שראו בעצמם, אולי מה שאצלם הרגש יפה אינו כך אצל יעקב אבינו?

אבל הענין הוא, שעצם טבע העולם, הרי הוא מידיו של השי"ת כמו התורה עצמה, וכדכתיב 'ה' בחכמה יסד ארץ (משלי ג, יט), שהארץ היא ג"כ חכמת השי"ת, ועוד כתיב 'בדבר ה' שמים נעשו' (תהלים לג, ו), היינו שעצם הטבע הוא דבר ה' כמו התורה. אם כן, כמו שאפשר לפרש את מעשה האבות עם הלכה של תורה, כי דבר ה' נוגע ליעקב אבינו כמו אלינו, כמו כן הרגש וסברא בשכל שיש לאדם בטבעו, הוא כמו פסוק בחומש, ושייך ליעקב אבינו כמו אלינו.

ומה שהתלונן רבינו, הוא עלינו, הדורות האחרונים, שדורותינו כל כך ירדו, שכבר אי אפשר לדעת על הרגשותינו, האם הן טבעיות כמו שעשאן האלקים, או שהן שלנו עצמנו. שכן מרוב השינויים שחלו בנו מחמת ירידת הדורות, כל מיני דמיונות ומידות אנוכיות השתלבו בנו עד שסבורים אנו בטעות שהם עצם טבע האדם.

לעומתנו, גדולי חכמה התורה, אפילו גדולי האחרונים, אע"פ שגם הם התרחקו מהאבות מאוד, מ"מ עדיין היתה חלות חפצא של אדם בתכונות הטבעיות שלהם, לא כן אנחנו שכבר אין אתנו יודע מהו הרגש טבעי ע"פ דבר ה' ומהו הרגש של המידות הנעשה בידי אדם.

זוהי שיטת רבינו הגר"ח זצ"ל בתורה, ויש גדולי עולם שחלקו וסברו ששפיר אפשר לפרש את התורה על פי השכל האנושי שלנו. ויסוד המחלוקת נראה, האם עדיין אפשר, בקטנותנו, להכיר את הנקודות הטבעיות הטהורות שנעשו בידי שמים, ואז דינם כדברי תורה, או שכבר נשתרבבו בהן דברים אחרים עד שא"א לדעת מה טבע ומה מידות, ומעתה אין לפרש את התורה אלא עם התורה עצמה בלבד.

תפארת שמשון, ויגש

 

מעשה רב

היום כ"ב סיון היא הילולת הגאון רבי דוד דייטש זצ"ל בעל אהל דוד מגדולי תלמידי בעל נודע ביהודה זצ"ל


היה נודע גם כ'צדיק תמים' ומחמת גודל תמימותו לא היה לו שום קשר על הבלי העולם הזה. פעם סיפרו לפניו על אחד מבני העיר שפורץ גדר ופותח את חנותו בשבת, נענה והשיב להם בתמימות: הלא חסר דעה הוא. תמהו הסובבים ושאלו: וכי חסר דעה הוא, הלא פושע הוא שמחלל את השבת, אך הוא השיב להם הפשטות: והלא משא ומתן אסור בשבת, וכן טלטול מוקצה אסור, ואם כן למה לו לפתוח חנותו בשבת...

היינו שבצדקותו ובתמימותו לא העלה בדעתו שיעבור יהודי אפילו על איסור דרבנן, וא"כ מה יש לו מפתיחת חנותו בשבת אם לא יעשה שם כלום, הלא לשוטה יחשב לעמוד בחנות ללא תועלת.

מפי ספרים וסופרים, ח"א עמ' קפז

 

נקודה למחשבה

הרב איטשע אלתר ז"ל בנו של הרה"ק האמרי אמת מגור זי"ע אמר פעם: 'בא וראה כמה גדולה מעלתו של אברהם אבינו ע"ה אחר שנימול, שאף מלאכי השרת היו נראים לפניו כערביים'...

יגדיל תורה, וירא





 אנשים מרגישים לא פעם שהם תקועים במקום ולא מצליחים לעמוד באתגרים שהחיים מזמנים להם. איזו תחושה של כישלון בעבודה, בלימודים או בחיי המשפחה. כשאתם מרגישים ככה, תעצרו רגע. תזכרו שהדרך להצלחה היא קודם כל להאמין שמהשמים נתנו לכם את האתגר, ולא רק אותו אלא גם את הכוחות להצליח בו. כשתאמינו שאתם יכולים וככה תצאו לדרך, תצליחו.


      "במילה שלח, חסר את האות י' כדי שיהיה שליח, משה רבנו שלח את המרגלים אך הם הוציאו את ה-י' שהיא האות הכי קטנה בגודלה, והיא מסמלת על הענווה. אז אנחנו צריכים להכניס את ה-י' והענווה וככה חזקה שהשליח יעשה שליחותו ולכן גם ליהושע נוספה האות י'". (הרבי מליובאוויטש)


    האוכל גלידה קרה ע"י כפית, דינו כשותה משקים הואיל ואינו לועס את הגלידה כדרך אוכלים, ואינו מברך ברכה אחרונה. כיון שעל כרחו הוא שוהה יותר מכדי שתיית רביעית וכל שכן למי ששותה משקה שיש בו חתיכות קרח מרוסקים (יבי"א ה יח(


     היהדות מלמדת אותנו שיש לנו אחריות כלפי העולם כולו, חכמינו אומרים שצריך אדם לומר "בשבילי נברא העולם". הכוונה היא שיש לך השפעה על כל העולם וממילא גם אחריות על כל העולם. אבל הדרך להשיג את זה אינה בתיקון הליקויים של אחרים, להיפך, חכמינו מלמדים את הכלל החשוב של "קשוט עצמך תחילה" – תבדוק ותתקן את הליקויים שבך תחילה. במקום פעולות שמופנות כלפי חוץ, נתמקד במה שקורה בתוכנו.

אמר חזקיה, אין תפילתו של אדם נשמעת אלא אם כן משים ליבו כבשר (כבשר שהוא רך ולא כאבן שהוא קשה - רש"י)... . [מתוך 'האמנתי ואדברה']

     על כוחה של תפילה מתוך שברון לב נלמד מהמעשה הבא המסופר מפי בעל המעשה:

     כשעמדתי לחתן את בני החמישי, הייתי במצוקה. כמקובל אצלנו, התחייבתי על תשלום של חצי-חצי, כך עשיתי בארבעת הקודמים, וכך נחתם בין ההורים בחוזה האירוסין הנוכחי. אלא שאין דומה חתונת ילד ראשון לחתונת ילד חמישי. בראשון אוכלים חסכונות, בשני מגייסים הלוואות, בשלישי וברביעי מגלגלים גמ“חים, ובחמישי לומדים להרים ידיים לשמים... כי אין שום מוצא אחר. מי יכול לקנות חמשה חצאי דירות בתוך שש שנים מכספי משכורת נורמלית? אף אחד לא!. אע“פ שידוע ששידוכי ילדים הם נס, בכל זאת לא תמיד זוכרים את הנס... במיוחד כשהוא מתגלגל במראה טבעי - ה‘שווער‘ מלווה, חבר טוב מגייס הלוואה גדולה, הגיס פותח את הפק“מ שלו, ולפעמים אפילו מרוויחים בכרטיס הגרלה...  כאילו הם דברים רגילים ונורמליים... עד שלומדים להתפלל ולבקש, ושוב להתפלל ולבקש מהשותף השלישי, שיעשה ניסים, כי אין לזה שם אחר. כל חתונה היא נס.  וכך הגעתי לחתונה כשכל נכסי משועבדים לחתונות הקודמות, משכנתא על הבית שלי וחובות לבנק, הלוואות מחברים, ערבות מהבוס, הכל נוסה ומוצה עד תום,  וההתחייבות שלי לחתונה עומדת בעינה. את הסכום הגדול והעיקרי: חצי דירה של ממש - זה לא היה לי.  נוסף על כך, עמדה בפתח צרה נוספת: היה זה בעידן של כלכלה מאד לא יציבה. באותם ימים, כאשר חיפשתי הלוואה שתעזור לי להגיע לדירה הנכספת, הסתובבה שמועה , שהלירה עומדת לעבור פיחות שיקפיץ את מחירו של הדולר פי שניים, דהיינו, אם נניח שכרגע שווה הדולר לירה אחת - או טו טו הוא יהיה שווה שתי לירות. וכיון שמחיר דירה נקבע בדולרים [כך היה בזמנו], ואני משתכר לירות - אצטרך לשלם בלירות פי שניים. הווה אומר, לעבוד פי שניים,  בעבור אותו סכום...

     מובן מאליו, ש‘בער‘ לי מאד לשלם על הדירה עכשיו, במחירה הנוכחי, ולא פי שניים. דהיינו שאם אצליח למצוא כסף עכשיו, אקנה דולרים במחירם כעת,  ואוכל לשלם על הדירה ביתר קלות. כל החישובים הללו הסתובבו במוחי, ללא שום אפשרות לעשות משהו בפועל,  כי, למעשה, לא היו לי לא לירות ולא דולרים... 'מי שבידו הלירות בידו גם הדולר', חשבתי לעצמי, 'לקב“ה אין זה משנה הסכום או הצורה, אם הוא רוצה לתת לי - הוא ייתן את מה שאני צריך, בכל צורה שאצטרך. אם כך, אין לי אלא לבקש ממנו'.

     החלטתי שבמקום להתרוצץ בין מקומות שבהם יאמרו לי 'אין', אלך ישירות אל כתובתו של הקב“ה,  ואבקש ממנו את מה שאני צריך. נסעתי אל הכותל המערבי, ושם ישבתי להגיד את כל התהילים בדמעות שליש.  שלוש שעות ישבתי שם, ובסיומם לחשתי תפילה אישית,  ויצאתי לכיוון התחנה. והנה עוצר אותי אדם מבוגר, ושאל,  אם אוכל להתפנות אליו לכמה דקות. כמובן עניתי בחיוב. ' יש לי סכום כסף גדול', פתח הזר ואמר, 'ואיני רוצה להשאיר אותו לא בבית ולא בבנק, ולא אצל הילדים שלי, כי איני רוצה שידעו באילו סכומים מדובר, ואיני רוצה שיריבו אחרי ה'מאה ועשרים' שלי. חשבתי להפקיד אותו בידי איש נאמן, שיקבל על עצמו להיוודע מתי אני הולך לבית עולמי , ואז יחלק את הכסף לילדים שלי. הלכתי לכותל, וביקשתי מה‘ שיאיר את עיני למי לתת את הכסף שהבאתי עימי , וישבתי שעות לראות מי מגיע ואל מי אפנה. ראיתי אותך,  ומשום מה, מצאת חן בעיני. אני רואה את זה כסימן משמים. האם תהיה מוכן לקחת ממני את הכסף, לשמור אותו אצלך, ולהתעניין מידי פעם מה קורה איתי'.

     פערתי את פי בתדהמה. זה נראה כסיפור שמישהו הזה באמצע הלילה. אדם זר עוצר אותי, ורוצה לתת לי כסף לתקופה לא ידועה, וסומך עלי, מישהו לא מוכר, שלא אקח את הכסף לעצמי... חשתי כמו בסיפור מעשיה. מובן שהסכמתי. סיפרתי לזר את הסיפור שלי על מה ולמה באתי להתפלל היום בכותל, והוא חייך באושר ואמר: 'ידעתי שאתה הוא זה שאצלו אני צריך להפקיד את הכסף,  הרגשתי...'. וכך, בו במקום, שולף האיש חבילת שטרות גדולה, ואנחנו סופרים אותה בעודנו עומדים בפינה ברחבת הכותל המערבי. היה שם סכום עתק, מעבר למה שהייתי צריך באותו זמן, הוא רשם לי את שמו וכתובתו, וידא שאני יודע את כל הפרטים, והלך. מרוב תדהמה, עבר עוד קצת זמן עד שיכלתי לעקור את רגלי מהמקום.

     חזרתי אל הכותל לתפילת הודיה, ומשם שמתי פעמי אל הבנק, הפקדתי את הכסף לזכות הקבלן, והדירה נעשתה שלנו. כלומר, של הזוג הצעיר. לאחר מכן מיד מיהרתי אל חלפן כספים להחליף לדולרים את הסכום הנותר, שהיה, גם הוא, גדול. יומיים אחר כך פוחתת הלירה, וכל דולר שהיה בידי הפך שווה פי שניים (!) מערכו, בכסף ישראלי. בכסף הזה חיתנתי את ילדי השישי... לאחר שחיתנו את כל ילדינו, אספתי את הסכום הגדול פרוטה לפרוטה, וכשהיה כל סכום ההפקדה בידי, תהיתי מה אעשה עכשיו. לא רציתי להשאיר סכום גדול כל כך בביתי, ומצד שני - שליחותי, כמו שידעתי מהבירורים שעשיתי כל חודש - לא הסתיימה, הזקן האריך ימים ושנים ועדיין חי. החלטתי לצלצל אליו ולשאול בעצתו,  אולי, בכל זאת, הוא רוצה לעשות משהו אחר בכסף. אני מתקשר, עונה לי בנו, ואומר בקול שלא הסתיר את הרעד,  כי אביו נפטר לפני שעתיים, ועוד מעט תצא הלווייתו...  באתי, כמובן, לחלוק לו חסד אחרון, זה היה המעט שיכולתי לעשות אחרי החסד הגדול שהוא גמל עימי.


     בשבעה,  כשבאתי לנחם, סיפרתי לבניו המופתעים את דבר ההפקדה, הם היו מופתעים מהסיפור לא פחות ממני




כ' סיון ה'תש"פ




 איתא במדרש (אוצר המדרשים עמו' 501 , ד"ה על הכל יתגדל), שבכל יום מתחדשות על בני ישראל גזירות קשות ורעות רח"ל, וכיון שבני ישראל מתכנסים בבתי כנסיות ובתי מדרשות ועונים אמן יהא שמיה רבא מברך, אינן מניחים לצאת לגזירות מחדרי חדרים.

     גם כאשר נדמה לנו כי מצב מסוים הוא חסר כל תקווה, בכל זאת אנו מחויבים להשקיע את מירב מאמצינו בכדי להצליח, ואם הקב"ה באמת רוצה בהצלחתנו, הוא כבר יגרום לכך בדרכו שלו. (הרבי מקוצק. )


    המתפלל דומה לזה שבא לשדה התעופה, אם הוא בא ביחידות, מצוי מאד שאנשי המכס יבדקו את חבילותיו ומזוודותיו אחת לאחת למצוא חשבון אולי מעלים את המכס, לא כן כשבאים קבוצה גדולה של אנשים יחדיו, בדרך כלל מניחים את כל הקבוצה לעבור ביחד, ולא עוצרים אותם לבדוק מה בתוך חבילותיהם.  כן הדבר לענין תפילה, בעת שתפילת היחיד עולה השמימה,  יכולים בניקל לבדוק את תפילתו אם היא הייתה כתיקונה עם כל הכוונות והדקדוקים ובכוונה, ואם היתה התפילה בכל הלב כראוי,  לא כן כשאדם מתפלל בציבור, שכן מעלת התפילה כשהיא בציבור כה גדולה עד שאין בודקין את תפילתם, וכמו שאמרו חז"ל (מס' ברכות דף ח' ע"א) שאין הקב"ה מואס בתפילתן של רבים.

   ״והיה באכלכם מלחם הארץ... חלה תרימו תרומה״ (במדבר טו,יט-כ). כיצד אפשר להבטיח שהאכילה תהיה כדבעי, היינו שהאדם האוכל יברר את המאכל ויעלהו לשורשו? על-ידי ״חלה תרימו תרומה״, קיום מצוות הפרשת חלה. (הרבי מליובאוויטש)


     וכך היה הרה"ק מהר"י מבעלזא זי"ע מפרש מה שאומרים בליל שב"ק בנוסח "רבון כל העולמים" (שלאחר "שלום עליכם"):  שתרחמני עוד בגלותי לגאלני – שעד הגאולה נזכה לגאולה, ר"ל שאפילו בטרם

     'כשר', אמרו גדולי הדורות, הוא היפוכו של 'טרף'. בהמה'     טריפה - נאמר בראשונים - היא זו שאינה חיה י"ב חודש; הכשרה היא זו שחולפות עליה כל עונות השנה והיא מחזיקה מעמד בכולן. הוי אומר - אדם כשר הוא זה שבכל העונות, התקופות והמצבים, עומד הוא באמונתו בתורתו ובמצוותיו.  

     לא יודע מה איתכם אבל אני כבר לא יודע איזה חג עכשיו. מסתובבים עם נעלי בית כמו בתשעה באב.  מסכות כמו בפורים . רועדים כמו בראש השנה. רעבים כמו ביום כיפור . אוכלים במרפסות כמו בסוכות . יושבים ליד החלון כמו בחנוכה . אוכלים פירות כמו בט"ו בשבט. מנקים את הבית כמו פסח . לומדים כמו בשבועות. אוכלים יחד וישנים כמו בשבת !!


     מה היא תורה שבעל פה?  שח רבי יצחק מאיר זצ"ל מגור, בעל חידושי הרי"מ: תורה שבעל פה פירושה תורה מאלה שהיו בעלים על הפה שלהם.

ברוך אתה ה' נותן התורה (מאורות הדף היומי, גליון 1092)

     שיעול תוקפני פרץ מגרונו.  מיתרי קולו היגעים כבר לא הביעו מחאה רמה על השימוש התכוף שנעשה בהם. בקול ענות חלושה,  היה ר' זלמן נאנח ומשתעל וחוזר חלילה.

     חנות הבדים שברשותו ידעה ימים קשים יותר מאלו,  אך מעולם לא היתה תקופה קשה ארוכה כל כך.  זה חדשים אחדים שלא פקד את חנותו, כף רגלו לא ירדה על הקרקע, בהוראתו החד-משמעית של הדוקטור מן העיר הגדולה. הוא, הדוקטור, הבטיח,  כי אם יאות זלמן לציית לכל אשר יצווה עליו, יחלים ויחזור לבריאותו המלאה. הבעיה היא רק הזמן . בינתיים, בעודו במיטתו, התנהלה החנות כמו שהוא תיאר לעצמו שתתנהל בעשור האחרון לחייו. הוא כבר ראה עסקים כאלו. אנשים פתחו עסק בתקופת פריחתם, פיתחו אותו, רכשו קהל לקוחות נאמן, סוחרים התדפקו על מפתן דלתם כדי להציע להם סחורה במחיר מוזל והכל היה נראה טוב. גלגל הזמן התקדם והם נותרו מאחור, הפכו נרגנים כאשר לא הבינו הכל, והפכו לרגזנים כאשר קהל הלקוחות התמעט.

     בתקופה זו נוהלה חנותו לסירוגין, על ידי אמו הישישה ועל ידי בתו הבוגרת, ומן הדוחו"ת שהובהלו אל מיטתו הוא הבין בדיוק מה קורה.  רעייתו סעדה אותו כל העת ומיאנה לעזבו, אך הוא שיכנע אותה, כי אם לא תיאות להסכית לדבריו,  רע ומר יהיה גורלם. עוד שבועות אחדים מתקיים יריד הבדים השנתי,  והוא אינו מסוגל אפילו לחשוב מה תהיינה התוצאות אם ישגר הירידה את אמו או את ביתו, או גרוע מכל - את שתיהן בצוותא. את חייבת ללכת, הפציר בה ושכנע אותה, ביודעו כי מח עסקי שוכן בקודקודה.

     הוא שכח מהשיעול ומדלקת הריאות. הרופא שהגיע לביקור השבועי הקבוע נדחה על אתר.  ימים ארוכים היה יושב-מקפץ במיטתו, ומסביר בהתלהבות את אופן התנהלות דרכי היריד. אל תשכחי בילא. אף פעם אל תכנסי לתוך האוהל של הסוחר. תעמדי בפתח, יד אחת מחזיקה בארנק כעומדת לשלוף את הסכום, והיד השנייה מסוככת על העיניים המופנות מדי פעם כלפי הפתח,  כבוחנות את מרכולתם של הסוחרים האחרים.  הוא יתבלבל, אני מבטיח לך, קרא בהתרגשות עד שאמו חשדה שכל מחלתו אינה אלא תירוץ לחופשה ארוכת-טווח. החמדנות שתתעורר בו למראה ידך המושטת אל הארנק, תעניק לו את ההרגשה שהוא עומד להפסיד את עסקת-חייו,  הוא יסכים לסכום שתציעי בפניו, ואז, בלי לחשוב פעמיים, תוציאי את הכסף במקום וחתמי איתו על העסקה. הוא כבר ינסה להתחרט, הפטיר בחיוך,  כמו היה עומד במקום ורואה את קמטי הצער הנחרשים במצחו של הסוחר הפתאי, אבל את תעמדי על שלך. חתמנו, נקיים את העסקה. יותר משהפנימה את דבריו, הפנימה את העובדה שעד שלא תאמר לו שהפנימה את דבריו הוא לא ישלח אותה לדרכה.

     ותצא בילא לדרכה. בימים פקדתה בעתה מגנבים שאולי יחמדו את ממונה, ובלילות פקדוה חלומות בעתה, על הסוחר הזועם שגילה כי אשה שאינה סוחרת ולא בת של סוחרת, היתלה בו ושיטתה בו.  לילה לפני היריד התערבו שני פחדיה המבעיתים זה בזה והפכו לחלום מחריד.  בהגיע הבוקר, ניצבה בילא לפני משימת חייה.  היריד המה אדם. היא לא ידעה מי מוכר ומי קונה, מי סוחר, מי מלווה, מי לווה, מדוע כולם לוקחים את הכל ועדיין הכל נשאר באותו מקום.

     אשה צנועה העושה רצון בעלה היתה ביילא.  מאוחזת בארנקה בחזקה, צעדה בהיסוס תחת אחת הסככות ונרגעה לאחר שנוכחה לדעת כי זוג הסוחרים שניצבו מולה היו בני דודיה הראשונים.  המתח התפוגג באחת. כל חרדותיה נמוגו, פחדיה התאדו וחיש מהר היא שבה להיות היא עצמה,  ביילא עקרת הבית. לא סוחרת'ה ולא מנהלת עסקים. עוד זה מה שהיה חסר לה.  שבעה ימים של שתיקת-חרדה הופרו באחת.  ביילא פצחה את פיה והחלה לספר מדן ועד באר שבע, על החורף שקדם לחורף שגולל על זלמן את דלקת הריאות, בעוד הללו סוככים בידיהם על עיניהם ומביטים אל הרחוב... אולי תבין. ביריד אין זמן.  בילא, התעורר אחד מהם, סוף סוף יריד היום,  עושים עסקים. כן, עסקים, התעשתה ביילא.  אילופו של זלמן היה כלא היה. הנה ארנקי, מאה רובל לפניכם, תנו לי תמורתם מה שתתנו לי ואלך לדרכי.  סחבו הללו סחורה לשארת-בשרם, המריצו את משרתיהם, דירבנו את עובדיהם, העמיסו את הבדים המשובחים למעלה ואת הבדים הפחות משובחים למטה, וכאשר נארזו החבילות כדבעי,  הזדרזה ביילא לפתח את קשרי ארנקה ותהום העיר מצווחתה. הכסף איננו!!!

     שני בני הדודים לא ידעו את נפשם. מחציתו הראשונה של היום עברה עליהם בשמיעת סיפוריה,  עד ערבו של יום יזדקקו לשמוע את אנחותיה ולפייסה במילות כיבושין. הכל יצאו לחיפושים נרחבים, אותם הובילו שני בני הדודים, אשר לא ההינו להשלים עם העובדה כי כל הדיבורים עד כה היו לשווא ללא כל תועלת.  עודם מחפשים בקצהו המזרחי של היריד, השיגתם השמועה כי בקצהו המערבי של היריד נמצאה האבידה. חיש מהר התמלאה סככתם בהמון אדם,  ובין כך ובין כך החלו להרהר בינם לבין עצמם, כי כל הסיפור גולל לעסקם פרסומת לא רעה כלל ועיקר.

     כעבור דקות אחדות הגיע אל המקום יהודי נרגש,  קסקט לראשו, אזור למתניו וצרור רובלים בידיו.  הכל לחשו בהתרגשות, הקיפו אותו, המתינו להיווכח במחזה המרגש, יהודי מקיים מצוות השבת אבידה, מחזיר סכום הגון שמצא ביריד.  שקט. הוא לא נע ולא זע . מאן דהוא הכה באצבע צרידה, משל היה מזרז את הש"ץ שיפתח ב"ברוך", אחר דחק בו קלות , והוא נטוע על מקומו, מנענע את ראשו באיטיות לשלילה. קולות רטינה החלו בוקעים מקרב ההמון . בני הדודים החליטו כי עליהם להוכיח מנהיגות, וכמעט שעשו כן, אך הלז פצח את פיו וטען, כי הן רק אתמול היה בבית המדרש ובו שמע בשיעור,  כי המאבד כסף בעיר שרובה נכרים, אשר אינם אמונים על מצוות השבת אבידה, מתייאש ממנו , ואם כן, גם אשה זו התייאשה מכספה ושוב אינו שלה. אם צדקה רוצה היא, אשקול זאת בחיוב,  לב רך לי. אמנם גם לי אישה וילדים הממתינים לפת לחם, אך בשעה שאדון עם עצמי בעניין, לא אשמוט מזכרוני את העובדה, כי אלמלא חדלונה לא הייתי זוכה באוצר.

     הדיון עבר לפסים הלכתיים. זרועותיהם של הגברתנים רפו, וביניהם נדחקו תלמידי-חכמים שנקלעו ליריד והחלו תרים ודנים בעניין. זה אומר בכה וזה אומר בכה. חלפה שעה קלה, ונדמה היה,  כי אם לא יופיע במקום רבה של קובנא, הגאון הנודע רבי אלחנן ספקטור, זכר צדיק לברכה, לא יימצא פתרון מן הסבך המפותל. והוא אכן הופיע, במלא הדר קומתו. - יהודי חביב, השב לה את הכסף. -  כבוד הרב, היא התייאשה מהכסף.  קולו של רבי יצחק אלחנן רעם בשבילי יריד הבדים, כמו היה עומד על דוכן הישיבה הגדולה ונושא שיעור תורני. בהניפו את ידיו הסביר למוצא ההגון ולכל מי שחפץ לשמוע, והיו הרבה כאלה: רק מי שהממון שלו רשאי להתייאש! הכסף אינו שייך לה, הוא שייך לבעלה, היא אינה אלא שלוחתו,  יכולה היא להתייאש מכאן ועד עולם, הכסף נותר שייך לבעלה. השב לו אותו כי שלו הוא.


     לימים היו בני הדודים מספרים, כי בתחילתו של יום לא תיארו לעצמם, אלו חוויות יתרכזו בדוכנם בתוך מספר שעות.  ואנו לא הבאנו סיפור זה אלא בשביל זעקתו של בעל מוסר אשר שמע את הדברים והגיב בהתרגשות: השומעים אתם? שליח אינו רשאי להתייאש!  במעמד הר סיני נמסר לידי בני אנוש הפיקדון היקר ביותר שהופקד אי פעם בידם. זכינו לשליחות הנשגבה והרמה ביותר: לשמור על התורה, לקיים את מצוותיה ואת דיניה, וללמוד בה, ללמוד אותה,  להבין אותה ולהגות בה.  שאלו את לומדי הדף היומי, הם יספרו לכם, כי לא הרי יום אחד כמשנהו, או בלשונם: יש דף ויש דף. מסכת ברכות הייתה ללא ספק קלה יותר ממסכת שבת. הכל יודעים כי הסיפוק עצום, אבל לפעמים קשה, בוודאי, מקשיים אין להתעלם. אבל להתייאש? שליח? להתייאש?  ברוך אתה ה' א-לוקינו מלך העולם, אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו. ברוך אתה ה' נותן התורה.

 גם מילה טובה זו חסד [מתוך 'פניני פרשת השבוע']

     צריכים לזכור שחסד לא חייב להיות בדווקא משהו גדול,  אפילו לומר לאדם מילה טובה, שלום חייכני, מחמאה כנה , אמירה משבחת, התייחסות מכבדת, אפילו שבח סתמי המעיד על הערכה - כל זה הוא בכלל חסד. כדי לאפשר לנו הצצה לכוחה של מילה, מעניקה לנו הגמרא במסכת בבא בתרא חשבון מתמטי, שכשמתעמקים בו - הידיים רועדות מהתרגשות. הגמרא אומרת ש הנותן צדקה לעני זוכה ב-6 ברכות, ואילו המפייסו - הנותן לו מילה טובה, זוכה ב-11 ברכות!. ואם זוכה נותן הצדקה לתת גם מילה טובה - הרי הוא זוכה בכפל מבצעים: 6 ועוד 11 ברכות...  כי מילה טובה אחת - בכוחה להפוך עולמות, לשנות גורלות,  להציל דורות. מילה טובה - עשויה להתברר כ הצלת נפשות,  כ-'נקודת המראה' לעתיד טוב בהרבה, כרגע מכונן באישיות של הזולת!.

ועל כך יעיד המעשה הבא:  שעת ערב שגרתית, בסתם יום של חול. בקצה הרחוב עומד יהודי נכבד בגיל העמידה, ולפתע הוא מבחין באדם צעיר שחולף לנגד עיניו. ''מוישה, חכה רגע!'' - הוא קורא לעברו של הצעיר,  שמשפשף את עיניו וקורא בהפתעה: ''רב'ה שמואל?''. '' כן כן'', מחייך הרב'ה שמואל, מלמד תשב"ר מיתולוגי, שכבר עשרות שנים מכהן בתפקיד. מוישה זה עבר תחת ידיו, כמוהו כל אחיו, בני דודיו, שכניו וחבריו... למעלה מאלף ילדים כבר הספיק לחנך בידיו האוהבות! עכשיו הוא עוצר את מוישה - שהיה תלמידו לפני כעשור ומחצה, ואומר לו ''אני חייב להראות לך משהו, חייב !''. מוישה נעמד על עומדו, והרב'ה שמואל הוציא את ארנקו,  ומתא פנימי משך החוצה פתקה קטנה, עליה התנוסס כתב יד ילדותי ועליז. ''מזהה את הכתב?'' - הפנה הרב'ה שמואל את השאלה למוישה, שהשיב מיד: ''כן, זה הכתב שלי, אבל זה ממזמן,  שנים עברו מאז!'' '' אכן כן'', חייך הרב'ה שמואל, ''זה פתק שאותו כתבת,  כשהיית כבר ילד גדול, ואחיך הקטן למד אצלי. הוריך לא היו בבית באותו בוקר, ואחיך מסיבה כלשהיא איחר לבוא לכיתה. אתה - כאח בוגר, כתבת עבורו את פתק האיחור.  אבל ניצלת את ההזדמנות והוספת עוד כמה מילים: 'לרב'ה שמואל היקר, שדואג לכל התלמידים ומשקיע בהם באהבה,  ואנחנו אוהבים אותו כל כך...". "זהו" - אמר הרב'ה שמואל - ''אתה רואה? זה מה שכתבת,  בעודך ילד. אבל המילים הללו, מקרב לב תמים וזך, מילים שמביעות הערכת אמת שאין דומה לה - נחקקו בלבי. עד כדי כך, שגם היום, עשור וחצי אחרי, אני מחזיק את הפתק בארנקי, ובכל רגע קשה בעבודה, כשאני חש שכוחותיי לא עומדים לי עוד - אני מוציא את הפתק הזה, ומתחזק בעזרתו!''.

     סיפור זה, שמקורו בעלון 'משמרת השלום', חושף עד כמה מילה טובה מעניקה כוחות לכל אדם ואדם, ואפילו מחמאה של ילד לאדם מבוגר ביכולתה לנסוך כוחות ולתת עוז ותעצומות...




י"ט סיון ה'תש"פ




"דברים של טעם"
יום ה' פר' בהעלותך - י"ט סיון תש"פ


מים חיים

סיפור שנון בדרך צחות מסופר, על אשה אחת שבאה עם בנה הקטן אל המגיד מישרים בעיירה, וביקשה ממנו כי יבחון את בנה, בחן המגיד את הילד, והנה, הוא יודע לומר בשטף את כל האותיות מא' עד ת', טוב מאוד.

עכשיו אמר המגיד: תאמר להיפך מהסוף להתחלה. התעקש הילד וסירב. שלף המגיד כמה פרוטות, ואמר לו: אם תאמר את הא"ב להיפך תקבל את הפרוטות... וכמובן, דבר זה המריץ את הילד, וקרא בקול להיפך.

לאחר הבחינה שאלה אם הילד, נו, יאמר לי רבינו, מה יהיה הילד לכשיגדל?

השיב המגיד מיד, חושבני שיהיה "עסקן" ציבורי, שהרי ראינו כי תמורת פרוטות מוכן הוא מיד לומר להיפך...

 

פרפראות

על תנוך אזן אהרן ועל תנוך וגו' (תצוה כט, כ). מזה הסדר משמע דהצווי היה ליתן תחלה על תנוך אזני אהרן ובניו. ואח"כ על בהן ידם ואח"כ על בהן רגלם. אבל במעשה (פר' צו ח, כג כד) מבואר שתחלה נתן משה על תנוך אזן אהרן ועל בהן ידו ורגלו ואח"כ עשה כן לבניו. וכבר עמדו חז"ל על כיוצא בזה בחגירה דאבנט, וע"ז לא מצינו ישוב בדברי חז"ל. וצ"ל שהיה ברור למשה מפי הקבלה שאין הסדר לעיכובא.

ויש להוסיף דמעשה העגל שהיה בין הצווי והמעשה (ולא כפרש"י להלן לא, יח) גרם לדבר. דלפני מעשה העגל היו אהרן ובניו שוין בסגולת הכהונה, ורק משום שהיה אביהם וגדול מהם היה כה"ג. אבל לאחר העגל שמסר נפשו על ישראל, כמבואר ברבה פ' צו שהמשיל לבן שחתר אחר בית אביו המלך א"ל פדגוגו למה זה אתה יגע תן לי ואני אחתור. א"ל המלך ידעתי כונתך להגין על בני כו', כך אהרן אע"ג שהיה כמו עוזר במעשה העגל, מכ"מ ידע הקב"ה שהוא רק משום אהבת ישראל שמסר נפשו ונשמתו בשבילם, ומש"ה מגיע לו בייחוד כה"ג יותר מפינחס שזכה לכה"ג משום שמסר נפשו על ישראל. ואהרן יתירה עשה למסור נשמתו בשבילם שהרי השתתף עמם בעון חמור כדי להצילם. ומשום זה הקדים משה להכשירו קודם לבניו.

העמק דבר, תצוה

 

מעשה רב

סיפר הרב (רבי חיים קרייזווירטה) זצ"ל שפעם היה ב'שבע ברכות' בבני ברק, וישבו שמה מרן החזון איש זצ"ל והג"ר יצחק אייזיק שר זצ"ל ראש ישיבת סלבודקה, ועוד גדולים אחרים, וחיפשו אחר 'פנים חדשות'. באמצע נכנס עני לבקש צדקה, והתחילו הגדולים לדון אם הוא ראוי להיות 'פנים חדשות', שהרי קיימא לן (אהע"ז סי' סב ס"ח, ובנו"כ שם) שצריך להיות אדם כזה ש"מרבין בשבילו".

ואמר אחד מהם, שמכיון שכל נשמה של איש ישראל חשובה מאוד מפני שנברא בצלם אלקים, וכפי ששנינו (אבות פ"ג, יד ) "חיבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם", ממילא כל יהודי נחשב להיות נקרא "מרבין בשבילו".

אולם החזון איש לא הסכים לכך, והגיב בקצרה: "מרבין בשבילו - דארף מען פרעגן אין קאך"... (=שאלה כזו אם יהודי כזה הוא בגדר "מרבין בשבילו" צריכין לשאול במטבח).

והמכוון הוא, ש'פשעטל' כזה שכל אדם הוא חביב למעלה, הוא דבר נפלא ביותר, אבל אין לו שייכות להלכה הפשוטה שצריך להיות אדם כזה ש'מרבין בשבילו', ואם בפועל במטבח לא היו מרבין בשבילו - אי אפשר להחשיבו כ'פנים חדשות'.

רבינו הגדול אמרו, עמ' רעו

 

נקודה למחשבה

הרה"ג רבי אהרן קוטלר זצ"ל אמר: חז"ל אמרו בשלשה דרכים האשה נקנית (קידושין ב.), ואף אדם אינו מעלה שיתכן לקנותה בדרכים אחרות.

אכן במ"ח דברים שהתורה נקנית בהם (אבות פ"ו) הרבה סוברים שניתן לרכוש אותה אף בדרכים אחרות...

ממעיינות הנצח, אבות






 בבוקר יש לאכול כמו מלך, בצהרים - כבן מלך, ובערב-כאביון. (הרמב"ם)

     וכתב מרן הראש"ל הרב עובדיה יוסף זצ"ל שכיוון שכל גדולי ישראל חלקו וסברו מסיבות שונות שהזיהוי אינו ודאי?  כבר למעלה מאלף שנים שאין לנו מסורת, יש הרבה ספקות בהלכה האם מי שצובע מקלקל את מצוות ציצית בגלל סיבות הלכתיות שונות, ולכן מי שמטיל תכלת כאילו קורא תגר על כל גדולי ישראל, כביכול הוא יודע יותר ואיכפת לו מקיום מצוות יותר מהם, וכל זו גאווה ויוהרא ואין לצבוע את הציצית בשום אופן.    


     יחיד אינו יכול לעמוד ולומר שירה לפני הקב"ה, כי הוא מרגיש את קטנותו עד שהוא כאין וכאפס כלפי הקב"ה, ומי הוא זה ואיזהו שיבוא לומר שירה לפני המלך הקדוש שהוא קל גדול ונורא, אבל בקריעת ים סוף היתה שירת הציבור, שירת רבים, וכמו שנאמר "אז ישיר משה ובני ישראל", שבני ישראל כולם כאחד אמרו שירה, כשיש כח הרבים,  אז כבר כן יכולים לומר שירה.

     כל גדולי ישראל הידועים, כל גדולי החסידות - אף אחד לא צבע את הציצית בתכלת.

בן חורין (הרב אלעד גרין)

     באחד היישובים בצפון מתגורר אדם שהיה שמן מאוד. לא שמנמן – שמן! הוא ניסה הרבה דיאטות ותמיד נשבר. וכמו שהוא מספר "אני אוהב לאכול. נהנה מאוכל, מבין באוכל – אז איזו דיאטה תעזור לי.." .

     הוא מצא קאוצ'ר שהצליח לעבוד איתו, בפעם הראשונה בחייו הוא הצליח לשמור כמה חודשים על תזונה נכונה. המוטו של אותו מאמן היה שאסור ליפול אפילו פעם אחת. אם אתה מרשה לעצמך לאכול ביס אחד מעוגה – שברת את המחסום ואז תיפול גם בביס השני והשלישי . לכן הם תכננו מראש, מה הוא יכול להרשות לעצמו להתפנק,  מתי הוא משחרר ואוכל קצת יותר, אבל בלי נפילות לא מתוכננות.  וזה עבד – עד ש.. . עד שהגיע חג שבועות. ובמקום העבודה שלו התארגנו למסיבת שבועות חלבית. כל אחד הכין בבית מאכל חלבי, והבחור שלנו היה צריך לאסוף את כל התבשילים מכולם – ולסדר אותם בבית שלו. "

     אני עובר עם הרכב, אוסף את המאכלים הכי מיוחדים שהצליחו להכין. לזניות מיוחדות, פוקאצ'ות מדהימות, גלידות בשכבות – והכל טרי, חם וריחני... אני בדרך הביתה, צריך להעביר את המגשים לבית שלי – ואני יודע, כשאכנס לבית ואתייחד, אני והאוכל – אני לא עומד בנסיון.." . הוא אחרי ארבעה חודשים שלא נגע אפילו בבורקס! פתאום האוכל הכי טעים שקיים... מה יעצור אותו מהנפילה, מלאבד את כל הדיאטה שלו?  איך גוי היה עומד בזה? איך יעמוד מישהו בלי תורה ומצוות בכזה פיתוי? הוא לא רוצה ליפול, לא רוצה לאכול – אבל זה כל כך מגרה... הוא נוסע באוטו ושומע את האוכל מהמושב האחורי קורא לו, 'נו, תביא ביס..' . אבל הגיבור שלנו היה יהודי, ושומר מצוות. הוא עוצר את הרכב בחנייה, אפילו לא מכבה את הסוויצ' – משאיר את האוטו דולק ורץ לתוך הבית. מגשי האוכל עדיין במושב האחורי, הוא רץ לבית, נכנס וניגש למקרר.  מתוך המקרר הוא מוציא – חתיכת נקניק בשרי. חתיכונת, ביס קטן – אבל עכשיו הוא בשרי.  פתאום כל הנסיון יורד, הכל נגמר. כבר אין לו תאווה לאוכל,  למשך שש השעות הבאות הוא מנוטרל. ברוגע הוא מכניס את האוכל לבית, עורך שולחנות – ויודע שהתגבר על הפיתוי. - - - - -


     בן חורין אמיתי – הוא מי שיכול לעמוד בפיתויים. להצליח להתגבר על התאוות, להציב מטרות ולעמוד בהם. והכוח היחיד שיכול לעצור בנאדם היא התורה הקדושה. הגבולות שהקדוש ברוך הוא נתן לנו – משחררים אותנו, הופכים אותנו לבני חורין אמיתי.






י"ח סיון ה'תש"פ

"דברים של טעם"
יום ד' פר' בהעלותך - י"ח סיון תש"פ


מים חיים

כידוע אצל הרה"ק בעל הדברי חיים מצאנז זצ"ל שרר פחד גדול מפניו.

בענין זה מסופר שבאו שלושה אברכים לצאנז והתכוננו לכך כדבעי בתורה ותפילה. כשנכנס הראשון אל הקודש לקבל ברכת שלום ביקש מן הרבי שרוצה לעשות תשובה, גער בו הרה"ק מצאנז ואמר לו: "נו, אם רוצים לעשות תשובה עושים!", כשנכנס השני וגם הוא בקשתו בפיו לזכות ולעשות תשובה, נזף בו הרבי, "נו, ומי מפריע לך, אם רוצים לעשות תשובה עושים!".

כשנכנס השלישי וראה בנזיפה שקבלו חבריו החליט בדעתו לא לבקש ברכה זו... שאל אותו הרה"ק מצאנז: 'נו, גם אתה רוצה לעשות תשובה?!' ענה לו הלה 'חלילה'...

מפי ספרים וסופרים, הגדה של פסח עמ' שג

 

פרפראות

אמר אא"ז (רבי יחזקאל מקאזמיר) זצוק"ל על מאמר הגמ' (ברכות כח.) כשמינוהו לרבי אלעזר בן עזריה לנשיאות, אותו היום סילקוהו לשומר הפתח, שהיה רבן גמליאל מכריז ואומר כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו אך יכנס לבית המדרש. והקשה הרבי מלובלין זצוק"ל, מי היה יכול להיות שומר הפתח שידע מי שאין תוכו כברו ולא יכניסנו, ותירץ כי מדיבורו של רבן גמליאל הצדיק נברא מלאך והמלאך הוא יודע מי שאין תוכו כברו ולא יכניסנו.

ותמה אא"ז זצוק"ל וכי מי ראה את המלאך שעומד אצל הפתח שלא יכנס, ובפרט זה שאין תוכו כברו בוודאי לא ראה שלא יכנס.

ותירץ שהפירוש הוא כן, שהמלאך הוא רוחני הנכנס בלבות בני אדם, ולזה שאין תוכו כברו פתהו המלאך שאין כדאי לפניו לכנס לבית המדרש זה, כי הוא בעצמו יותר למדן וצריך לו רבי גדול ממנו, על כן לא נכנס, ודי למבין.

דברי ישראל, כללי דאורייתא א'

 

מעשה רב

בעיר סאמרגאן היה מקום של מתנגדים לדרך של הבעש"ט ותלמידיו ופעם בא לשם ללמוד בחור מחסידי הגה"ק מלעכעוויטש זי"ע, וכמובן שהסתיר מהם הדרך החסידות, ופעם התלהב הבחור בניגון ערב באמצע לימוד השיעור, וחבריו הרגישו שהוא מכת החסידים, והתחילו ללחוץ עליו לגלות להם מקור מחצבתו והתקשרותו, ונאלץ לגלות להם שהוא שייך ללעכעוויטש, ובקשוהו שיאמר להם איזה דבר תורה מרבו.

אמר להם מה שאמר הגה"ק על הפסוק דכתיב אצל יוסף הצדיק שאמר לאשת פוטיפר 'איך אעשה הרעה הגדולה וחטאתי לאלקים', דלכאורה היה לו לומר 'וחטאנו לאלקים', כי הלא גם לבני נח היה הדבר אסור, רק שיוסף הצדיק לא רצה לשתף עצמו עמה אפילו בדיבור לומר 'וחטאנו שנינו'.

בהיותם תלמידי חכמים ובעלי עבודה החליטו שתורה כזו יכול לומר רק יהודי שלומד תורה לשמה, ושלחו כמה בחורים מהמובחרים שבחבורה לתהות על קנקנו לחוות דעתם עליו.

הבחורים נשארו בלעכעוויטש זמן רב ולא חזרו אליהם, החליטו לשלוח עוד בחור בר דעת ובר אוריין להביא להם חוות דעת וגם הוא נשאר שם, כן נסעו אחד אחר השני עד שכל החבורה הגיעו ונשארו בלעכעוויטש, והתחילו לעבוד את השי"ת עד דרך לעכעוויטש.

מירא דכיא, וישב, ראה שם המשך הסיפור  

 

נקודה למחשבה

רב אחד שהגה הרבה בספרי החזו"א זצ"ל השמיע פעם דברים מוזרים, שלדעתו החזו"א היה גדול כמו האריז"ל...

כשסיפרו הדברים לפני כ"ק אדמו"ר מאמשינאוו שליט"א מבית וגן, הגיב: איך האב נישט געוויסט ער האט אזא קנאפע השגה אינעם חזו"א... (לא ידעתי שיש לו השגה קטנה כ"כ בגדולת החזו"א).

ודוק כי עמוק היא...

מפי השמועה





    אדם שרוצה לעצור עצמו מכל מיני עבירות שקשה לו בהם, יעשה סת"ר =  סייגים תפילה ורצון , ויעשה צדקה וחסד מיד כדי לעצור את רכבת העבירות, של עבירה גוררת עבירה.


      ה' לא מחפש כמות אלא איכות.

     ילדינו לומדים מאיתנו איך 'לקבל' את החיים, ובכך יוצרים לעצמנו את המציאות.    

     כל עבודתו של האדם והצלחתו היא דווקא במצב של קשיים.

'ולא תטמאו בהם ונטמאתם בם' [מתוך 'פניני עין חמד']

     המעשה התרחש בימי מלחמת העולם השנייה.  יהודי אחד נאלץ לצאת להפלגה ממושכת בספינת מסע אמריקאית. לכל יושבי הספינה ניתן בכל יום לחם מים ו'דבר אחר' - ל"ע. אותו יהודי, כמובן, שמר את הנכנס לפיו והיה אוכל לחם ומים בלבד, ולא הכניס לפיו חלילה בשר דבר אחר, שהיו מספקים אנשי צבא ארה"ב לשוהים בספינה.

     חלפו שבועות אחדים. הספינה הייתה בלב ים. מדובר היה בימי מלחמת העולם השניה, ובאותה תקופה צבא גרמניה יצא בהתקפה עזה וחסרת תקדים נגד ארצות הברית,  וכחלק מהמלחמה הכוללת היו הצוללות הגרמניות מטביעות ספינות של ארה"ב. גם את הספינה שבה הפליג מיודענו ניסו הצוללות הגרמניות להטביע וירו מספר פגזים לכיוון הספינה. בחסדי שמים הם לא הצליחו להטביע את הספינה, ונוסעיה ניצלו. אמנם הם כן הצליחו להפציץ את החדר שבו היה מאוחסן כל הלחם, שאותו היו מספקים ליושבי הספינה.  אש עזה פרצה וכילתה את החדר כולו, וכך כל הלחם שהיה אמור לשמש כמאכל לאנשי הספינה עד לסיום ההפלגה,  נשרף כליל. מאותו רגע החלו לספק לכל אנשי הספינה רק בשר 'דבר אחר' ונבלות וטריפות.

     אותו יהודי ירא - שמים,  הגם שלא היה תלמיד חכם ואיש יודע ספר, חרד מאוד מפני המצב החדש שנקלע אליו, והיה מיצר ודואג שלא יטמטם את נפשו במאכלות אסורות, ואף במקום 'פיקוח נפש' סירב להכניס לפיו מאומה מהמאכלות האסורות ושתה מים בלבד.  הצער וכן הרעב המתמשך החלו הללו לתת בו את אותותיו והוא חש חולשה גדולה. לפיכך החל להסתובב בספינה ולשאול את הנוסעים האחרים, האם יש ברשותם קצת לחם.  הוא חשב שאם ימצא אדם שכזה, מה שיבקש עבור הלחם הוא ייתן תמורתו ואפילו את כל כספו, רק שלא ייאלץ חלילה להכניס לפיו דבר אסור.

     כאשר עבר בין התאים מצא גוי אחד, שכיון שהיה אוהב לחם יותר מכל דבר אחר, היה ברשותו לחם לרוב, אך אותו הגוי לא הסכים למכור לחם בעד כל כסף וזהב, אלא אך ורק בעבור בגדים... הסיבה לכך הייתה כיון שכאשר הגרמנים הפציצו את החדר שבו היה נתון הלחם, נשרף גם החדר הסמוך לו, שבו אוחסנו הבגדים של יושבי הספינה. הגוי נשאר בלי בגדים, ובעקבות כך ניאות לספק ליהודי לחם אך ורק תמורת בגדי היהודי,  שהיה לבוש בהם. ניסה מיודענו לשכנע אותו להסכים לתשלום אחר, אולם הגוי לא הסכים. מאחר וראה שדעתו של הגוי נחושה, פשט מיודענו את בגדיו ומסרם לידי הגוי,  אשר סיפק לו לחם דבר יום ביומו. וכך במשך ארבעה שבועות עטף היהודי את כל גופו בטליתו במסירות נפש,  כאשר כל אותה העת הוא מהדק את הטלית בסיכות , ומצטנף באחת הפינות שבירכתי הספינה, עד שהגיעו לחוף מבטחים.


     לימים נולדו לאותו יהודי ארבעה בנים, אשר ברבות הימים צמחו וגדלו ב"ה לתלמידי חכמים מופלגים. אחד מהם אף נישא לבתו של מרן הגאון רבי ניסים קרליץ זצ"ל. כששמע הגר"נ קרליץ את המעשה, הפטיר ואמר: "בזכות ארבעה שבועות זכה האב לארבעה בנים ת"ח מופלגים. בעד כל שבוע שמסר האב את נפשו על קדושת פיו לבל יאכל מאכלות אסורות, זכה לבן ת"ח...". 





י"ז סיון ה'תש"פ
"דברים של טעם"
יום ג' פר' בהעלותך - י"ז סיון תש"פ


מים חיים

סיפר הגה"צ רבי שבתי יודלעביץ זצ"ל: בירושלים היה רב אחד, שבנוסף לידיעת התורה ידע גם בחכמת הרפואה והיה מחלק תרופות. פעם הגיע אליו משכיל אחד ואמר לחביריו: אראה לכם איך שאני אעשה צחוק ממנו.

בא אל הרב ואמר לו: אני סובל משלש מחלות, האחת, שאיני יכול לומר את האמת כי התרגלתי לשקר, והשנית איני מרגיש שום טעם במאכל אם מר אם מתוק, שלישית יש לי בעיה בזכרון.

בשמוע הרב את דברי הלץ, החליט לקיים מה שכתוב 'אם ללצים הוא ילוץ', ואמר לו: מכיון שיש לך ג' מחלות ולא אחת, לא אחכה לך כברגיל יום וכדומה, אלא בעוד חצי שעה תהיה לי תרופה עבורך.

שלח את הגבאי שלו להביא לו בובקעלעך (הוא צואת עזים שהיו מצוים לרוב ברחובות עיר), הכין לו הרב בצלחת וצבען הרב אדום, כעבור חצי שעה חזר הלץ אל הרב, אמר לו הרב: הכנתי לך חמש חתיכות של תרופה, עליך להכניס את כולן בבת אחת וללעוס אותן.

הכניסן לפיו ומיד התחיל להקיא, אוי ואבוי רבי, הלא זה בובקעלעך של עזים, מה עשית לי?!

אמר לו הרב: ברוך ה' שהתרופה פעלה על המקום, הנה התחלת לומר אמת, זו אכן בובקעלע, טעם באוכל – ב"ה גם כן יש לך, ואני מבטיח לך שתזכור זאת כל ימי חייך, לעולם לא תשכח את הלקח שלמדת אצלי...

הוסיף לו הרב: כאן קיבלת אותם כשהם קרים, אבל למעלה תקבלם כשהם רותחים כמ"ש חז"ל כל המלעיג על דברי חכמים נידון בצואה רותחת...

ארון העדות, ח"א עמ' שכה

 

פרפראות

היום - י"ז סיון - היא יומא דהילולא של הרה"ק בעל בית אהרן מקארלין זי"ע

 

פעם אחת ביקש בעה"ב אחד את הרב הצדיק הקדוש רש"ק (רבי שלמה קארלינער) זצוק"ל שילך למחר לביתו, והשיב לו: שוטה, הלא צריך היום להתפלל ערבית ולקרות ק"ש שהיא מסירת נפש, ואח"כ השינה, ולמחר צריך להתפלל, ויש בהתפלה כמה עולמות עד שבאים לקר"ש, ואח"כ נפילת אפים שהיא ג"כ מס"נ, ושמא יתן הקב"ה שיתמלא לי רצוני, ואתה רוצה שאבטיח לך לילך לביתך מחר?!

בית אהרן, אמור


מעשה רב

זוג הגיע אל הגרש"ז אויערבאך זצ"ל, שרוצים לקרוא לבנם בשם 'יונתן' על שם הסבא. אבל בבנין שלהם נהרג בתאונה באותו שבוע ילד שגם לו קראו יונתן ואולי יש כאן ענין של מזל רע שזה קרה בבנין שלהם לילד עם שם זה.

בני הרב היו בטוחים שהרב יגיד להם שאין שום מזל רע ויכולים לקוראו בשם יונתן, מה השתוממו כשהגרש"ז ענה: אכן יש בזה בעיה ולא כדאי לקרוא לו יונתן אלא שם אחר.

לאחר שיצאו ההורים ביאר הגרש"ז, לא פסקתי כך בגלל ענין של ריע מזליה, אלא שאם יקראו יונתן, הילד יגדל ובעוד ג' שנים אמו תקרא לו לחצר: 'יונתן, בא הביתה', והשכנה האמא ששיכלה את יונתן שלה, כיצד תהיה הרגשתה באותו הרגע? הרי יחלש לבה ויחמץ. לכן אמרתי להם לקרוא בשם אחר.

אשרי משכיל אל דל.

דברים ערבים, ח"ב עמ' צ"ב


נקודה למחשבה

הגה"צ רבי מיכאל בער ווייסמאנדל זצ"ל ראה פעם שני בחורים לומדים בחברותא ומתייגעים בהבנת דברי תוספות אחד. שאל אותם כמה זמן הם כבר עומדים על התוספות הזה? ענו לו שבמשך ב' שעות האחרונות הם מנסים להוציא ביאור מספיק על דברי התוספות.

אמר להם הגרמ"ב בצחות: הרבה פעמים יש שהתוספות נשארים בקושיא, ואין כתוב על הגליון 'כאן יצאה נשמתן בטהרה'... הרי שיש מציאות לישאר בקושיא.

איש חמודות, עמ' רסז

אםּ האבּ והּאםּ אינםּ מסוגליםּ למלאּ אתּ תפקידּ חינוךּ ילדיהם, זוהיּ רעה חולה ( זה באמת אסון) הן להורים והן לילדים... [רבי שמשון רפאל הירש.]


    אם ישנה סטייה קלה אצל ההורים בהתייחסות לדברים רוחניים, יש לזה השפעה אצל הבנים, וככל שירבו הדורות, הסטייה תגדל, עד כדי דברים נוראים. בחטא המרגלים כפי שחז“ל למדונו ”מעשה אבות סימן לבנים“, והדבר אמור לטוב ולמוטב. לפי הסימנים הקטנים שהאבות מראים לבניהם כך מתבצעים מעשים גדולים אצל הבנים. לפי יראת השמים והדקדוק במצוות של האבות, כך יש השפעה גדולה ועצומה לבניהם אחריהם ולהמשך הדורות.


     בעוד ש"אדם קרוב אצל עצמו", "נוגע בדבר" ורואה את הבעיה באופן רגשי, הרי שחברו יוכל להתבונן כצופה מן הצד ולתת עצה שכלית, נטולת אמוציות, ראויה, שקולה וחסרת פניות. וזאת,  בתנאי שנדע להציג בפניו את הבעיה באופן נכון, שקוף ומדויק, ללא כל "נגיעה", והטיה (לא כמו שעשו המרגלים...(.


     האותיות "יתמו" והאותיות "ימתו" הם אותם אותיות! וכך אומר לנו הקב"ה:  "במדבר, לשון דיבור, בדיבוריו יכול האדם להיות "יתמו" - תמים עם ה', בדיבורי תורה ותפילה וקדושה, אבל "ושם ימתו" - בדיבור אחד קטן - ולא נכון, יכול אדם לאבד את כל עולמו! ככתוב במשלי: "מוות והחיים ביד הלשון. (הרה"ק בעל האור המאיר מז'יטומיר זי"ע)

מידה כנגד מידה III [מתוך 'האמנתי ואדברה']

     נהג מונית שחזר בתשובה מספר: אני עובד במשמרת אחה"צ וערב מתוך בחירה ועיקרון, בבוקר אני לומד בכולל ובצהריים אני רוצה להיות עם הילדים שלי כמה שיותר, כך שאני יוצא לעבודה אחר הצהריים וחוזר בסביבות חצות.

     יום אחד נסעתי נסיעה מיוחדת רחוק מהעיר וידעתי שאחזור הביתה מאד מאוחר. עדכנתי את בני ביתי ונסעתי להביא רב להרצאה בצפון שבסיומה היה עלי להסיע אותו למקום אחר בארץ, בו עליו ללון, ורק אחר כך אחזור הביתה. הרבה לאחר שהשעון הורה על שעת חצות יצאתי בחזרה לכיוון המרכז, לעיר בה אני מתגורר. כמה דקות לאחר שהתחלתי בנסיעה חלפתי בסמוך לתחנת אוטובוס עזובה באמצע הדרך, בין עיר לעיר, במקום שומם לחלוטין, והבחנתי באשה חרדית יושבת על ספסל לבדה. בתחילה חשבתי שאני הוזה: אמצע הלילה, מקום לא מיושב, אשה חרדית,  לבד? לא מתקבל על הדעת. מאידך אם ראיתי נכון הרי שמישהו זקוק לעזרה דחופה... מיד חיפשתי מקום לעשיית פרסה וחזרתי לאותה תחנה. לא התבדיתי. על הספסל ישבה סבתא זקנה ואמרה תהלים לאורו הקלוש של פנס הרחוב. עצרתי את המונית והיא קפצה בבהלה ונרגעה כשראתה את הכיפה על ראשי. ' סבתא', אמרתי, 'מה קורה כאן? את מחכה למישהו?  אפשר לעזור?'.  היא קמה ממקומה בעייפות. 'כן, בהחלט', אמרה בקול תשוש, 'אני צריכה להגיע הביתה' . 'ואיפה הביתה הזה?' שאלתי, והתברר שמדובר במקום מרוחק. ' תעלי סבתא', אמרתי לה, 'אני אקח אותך'. 'אתה בטוח'? היא שאלה בחשש, 'זה לא יוצא לך רחוק'  . 'לא, זה מאד קרוב', שיקרתי, למרות שזה היה בדיוק בכיוון אחר, אבל מה, הסבתא נראתה לי זקוקה עד מאד לבית שלה, ועדיין לא הבנתי מה היא עושה במקום השומם,  שבטח לא יגיע אליו אוטובוס עד הבוקר. ' אבל אין לי כסף', אמרה הסבתא, 'הבן שלי ישלם כשנגיע' . 'זה בסדר סבתא', אמרתי לה, 'אני את הכסף שלי קיבלתי בהלוך בנסיעה ספיישל. ממילא התכוונתי להגיע הביתה ריק. תפסיקי לדאוג'. רק תגידי לי, 'מה הביא אותך למקום השומם הזה?' ' הייתי אצל בתי בצפון', היא סיפרה, 'ונסעתי הביתה. הייתי צריכה להחליף אוטובוס בצומת. ביקשתי מהנהג שיאמר לי כשהוא מגיע לאותה צומת ויגיד לי לרדת כדי להחליף אוטובוס. נרדמתי בנסיעה, ופתאום שמעתי את הנהג קורא משהו בקול, התעוררתי בבהלה, והבנתי שהוא מודיע לי על צומת בה אני צריכה לרדת. אז לקחתי מהר את השקית שלי וירדתי. רק אחרי שהאוטובוס נסע קצת התאוששתי, הבנתי שירדתי בתחנה בודדה וזו לא צומת. כנראה שהוא אמר משהו אחר למישהו אחר, ואני פשוט טעיתי. אבל היה כבר מאוחר להתחרט, האוטובוס נסע ואני נשארתי כאן' . 'וטלפון סלולארי'? שאלתי. ' אין לי', היא אמרה, 'אני לא מסתדרת עם כל הדברים החכמים האלה שכל יום מתחדשים. אולי אוכל להשתמש בשלך כדי להודיע לבן שלי לא לדאוג'?. הסכמתי ברצון, והיא צלצלה והודיעה מה קרה לה, ושהיא תגיע יותר מאוחר ולא לדאוג. הבן ביקש לדבר איתי, ואני אמרתי לו את הזמן המשוער בו נגיע, והוא הבטיח לי תשלום. אמרתי לו שירגע, שזו לא בעיה, וכך נסענו עד שהגענו לביתו של הבן בו התגוררה גם הסבתא. בבית היתה קבלת פנים מרגשת. מסתבר שהם מאד דאגו כשהסבתא אחרה. הם ידעו כי יצאה מהבית של בתה בשעה מסוימת, ולפי כל החישובים כבר היתה צריכה להגיע, הם לא יכלו לשאול אף אחד והתחבטו אם צריך להזעיק את המשטרה או לקחת מונית ולסרוק את הדרכים,  בדיוק כשהסבתא התקשרה. היא סיפרה את סיפורה,  ואמרה שכן, היא בהחלט פחדה, לא היה לה שום דבר לעשות, לא היה איש שהיא יכלה לבקש ממנו עזרה ולא סלולארי, 'אבל היה לי את ספר התהלים שלי', אמרה, 'אז התפללתי שהכל יהיה בסדר, ואז פתאום עצרה המונית והכל ב"ה היה בסדר'.  

     הבן שלה ביקש לדעת את המחיר של הספיישל הזה.  אמרתי שאני לא מוכר מצוות 'השבת אבידה' תמורת כסף,  ובמיוחד שכבר קיבלתי את שכרי, כי בעצם רק חזרתי מנסיעת ספיישל ששולמה, וממילא לא התכוננתי להרויח על ה'חזור'. הוא התעקש, אני התעקשתי, ולא הצליחו להכריח אותי לקחת תשלום. ' תשמע', אמר הבן הנרגש, 'אני לא יודע איך להחזיר לך,  אבל תדע שיש לך ידיד בשם...' והוא נקב בשם די משונה שלא שמעתי מעודי, 'ואם אתה צריך משהו אני חייב לך!'.  אמרתי 'תודה והלוואי שלא אצטרך', ויצאתי אל ביתי שמח וטוב לב. ומהר מאד שכחתי מכל הסיפור הזה.

     שנים רבות אחר כך נסעתי עם אשתי לטייל בארצות הברית. היתה לנו תוכנית גדולה במסלול שהיה מורכב מכל מיני מקומות שמצאו חן בעינינו. החלטנו לא לקחת איתנו הרבה כסף, אלא מה שאנחנו צריכים בלבד, כיון שידענו שנסתובב הרבה ולא רצינו שמישהו ישדוד אותנו, היה לנו כרטיס אשראי שניתן למשוך ממנו כמעט בכל עיר מרכזית בארה"ב כמה שנרצה, קיבלנו גם חוברת ובה כתובות מדויקות לעשרות נקודות משיכה מכספומטים, ויצאנו מרוצים מאד. נסענו עם כסף שיספיק לנו לשבוע הראשון וכרטיס האשראי והתחלנו את הטיול.

     כעבור שבוע ומשהו היה יום שישי, נשארו לנו שלושים דולר, ובמלון בו הזמנו את השבת אמרו כי אינם מקבלים את כרטיסי האשראי שלנו, ועלינו להביא מזומן. נסענו אז בדרך בינעירונית כפרית בארצות הברית, במטרה להגיע אל המלון שעתיים לפני שבת, ולא היה לנו כסף לשלם, אבל היינו רגועים,  הסברנו לפקיד הקבלה כי נגיע לעיר ונוציא כסף בכרטיס שיש לנו ונשלם במקום. הוא הסכים לשמור לנו חדר תמורת ההבטחה, ואנחנו נסענו רגועים. היו לנו במכונית כל צרכי השבת שהיינו זקוקים להם, כי ידענו מראש שנגיע לעיר שאין בה קהילה יהודית גדולה, והמלון אינו מלון יהודי, אז הצטיידנו מראש. הגענו אל העיר הקטנה כמו שתכננו שעתיים לפני שבת, ונסענו מיד אל נקודת הכספומט הכתובה בחוברת. אבל התברר כי הסניף הזה נסגר. היתה עוד כתובת בעיר ואנחנו חיפשנו אותה. כבר היינו קצת בלחץ, השבת התקרבה, ועוד היה עלינו להתארגן לקראת שבת. התחלנו להילחץ. בכתובת השניה היה כספומט וגם סניף של בנק. הסניף היה סגור כי הגענו אחרי שעת הסגירה, הכנסנו את הכרטיס לכספומט, מילאנו אחר ההוראות ו... כלום. הכספומט מסרב להוציא כסף וכותב באותיות מאירות עיניים: 'פעולתך בוטלה'. המומים הבטנו אחד בשני, לא יתכן שלא יהיה לנו כסף, אי אפשר בשום אופן להסתדר עם שלושים דולר, אפילו אם לא מדובר במלון, דלק, אוכל, אנחנו תקועים!. ניסינו שוב וההודעה לא השתנתה. עמדנו ברחוב אובדי עצות. שבת מתקרבת ואנחנו תקועים.

     במלון הובהר לנו בשיחה טלפונית כי לא נקבל חדר ללא תשלום, ומה נעשה בשבת,  קשה להעביר אל הכתב את כל התחושות שחשנו באותו רגע, חוץ מדאגה ופחד על השבת המתקרבת ועל ההמשך. ' העמידה לא תעזור לנו כלום', אמרתי אשתי, 'צריך לחפש פתרון'. הפתרון נהיה דחוף מאד ככל שהשבת התקרבה,  ולכן החלטנו כי נחפש יהודים בעיר, ואולי הם יעזרו, לפחות נוכל להתארגן לשבת. ואיך מחפשים יהודים? ברחוב הראשי ובמרכז המסחרי כבר לא נמצא אותם, כי כולם בבית מחכים לשבת שתיכנס, ואיך נדע איפה גרים היהודים? ' נחפש', אמרה אשתי בעצבנות. - 'איך?'. - 'מזוזה'.  וכך החנינו את הרכב ברחוב כלשהו ליד הבנק, התפללנו בכוונה גדולה שנמצא, כי מדובר בעצם במציאת מחט בערימת שחת, אבל אין לנו שום ברירה אחרת, אין מי שיגיד לנו היכן יש שכונה יהודית ואם יש כזו בכלל. אין לנו כתובת של אף אחד בעיר הזו ולא כתובת של מישהו אחר באמריקה הגדולה שאולי יוכל לברר. שני תיירים יהודיים באמצע איזה מקום על הגלובוס מחפשים עזרה בצורה נואשת, שעה לפני שבת. הרגשנו אבודים ממש. איך נעשה את השבת? ברחוב? במכונית? מה עם עירוב? ומה עם כל המוקצה? שלא לדבר על סעודות שבת. התחלנו ללכת.  אשתי בצד אחד של הכביש ואני בצידו השני, כל אחד על המדרכה שלו, כדי לפזר את הכוחות. חצי שעה צעדנו כשאיננו יודעים אפילו מה נעשה אם לא נמצא, כי עד שנחזור למכונית כבר ממילא תהיה שבת. אז לחזור ולהשאר שם או להמשיך עוד חצי שעה נוספת קדימה...?. כל אותה הליכה מסויטת התפללתי בלבי, אמרתי את התהלים שאני יודע בעל פה, וביקשתי מריבונו של עולם שלא יעמיד אותי בנסיון, עוד מעט שבת, ואני לא רואה איך אוכל לא לחלל אותה. הרבה זמן לא בכיתי, אבל אז, במקום הזר, חסר ישע כמו תינוק שנולד, ובאין מי שרואה, זלגו על לחיי דמעות של תפילה. ואז פתאום קראה לי אשתי מעבר לכביש. חציתי אותו בריצה וכמעט נדרסתי בחפזוני... היא מצאה מזוזה.

     בלי שהיות נקשנו בדלת, וילד קטן עם פאות פתח לנו אותה בתמיהה וקרא מיד ל'טאטי' [-לאבא]. ה'טאטי' הגיע עם עוד כמה ילדים סקרניים אחריו, ואנחנו שטחנו בכמה מלים את מה שקרה לנו. הוא אמר: 'תירגעו, הכל יהיה בסדר, אתם בידיים טובות ואין לכם יותר מה לדאוג'.  הוא הודיע לאשתו שיש אורחים לשבת, והוא כבר חוזר.  יצאנו בריצה אל המכונית שלו, הוא הסיע אותנו אל המכונית שלנו, שם נכנסתי לתוכה ונהגתי מאחוריו בחזרה אל ביתו.  הספקנו להכניס את המזוודות שלנו אל הבית כשהשבת נכנסה. הוא הציג את עצמו בשם מוטי ואת אשתו, עדינה. אני הצגתי את עצמנו אבל לא היה הרבה זמן לדיבורים.  התלבשתי והלכתי עמו אל בית הכנסת. אשתו פנתה לארגן את החדר עבורנו, ולסדר לאשתי, שהיתה תשושה מרוב מתח, מקום למנוחה. חזרנו לסעודת השבת. בדרך גיליתי כי הוא היהודי היחיד ברחוב. לו אשתי לא היתה שמה לב למזוזה, אין ספק שהיינו מבלים את השבת ברחוב.

     בביתו של מארחי סיפרנו את כל הקורות אותנו וכל ענין כרטיסי האשראי, ואיך שנתקענו, והודינו להם על שפתחו את ביתם לפני שני זרים, אפילו בלי לשאול לשמם. במהלך השבת דיברנו יותר ויותר, הכרנו אלו את אלו, וכשידעתי את שם משפחתם הרגשתי שמשהו מוכר לי. זה היה שם משונה ומוזר, אבל בכל אופן הוא היה מוכר לי מאיזשהו מקום . התאמצתי להיזכר. 'תגיד לי', שאלתי את מארחי, 'אולי גרתם פעם בישראל ?'. 'כן', הוא אמר, 'אנחנו למעשה אמריקאים וגם ישראלים,  עברנו לכאן לצרכי פרנסה רק לפני כמה שנים'. - 'ואולי גרה איתכם בארץ סבתא קשישה?' ' כן', אמר מארחי ותלה בי עיניים מופתעות, 'אתה מכיר אותנו?'. 'כנראה', אמרתי והזכרתי לו את הלילה ההוא, בו אמא שלו ירדה בתחנה הלא נכונה וכו' . 'אתה!' הוא פקח זוג עיניים נדהמות. ' ממש כך!' חייכתי. הוא חיבק אותי בהתרגשות. 'איזה עולם קטן!' קרא, 'כל הזמן הרגשתי שלא הודיתי לך מספיק על החסד הגדול שעשית עימנו, והנה...'. 'עכשיו הודית לי די והותר', אמרתי, 'כזה אירוח כבר לא היה לי הרבה מאד זמן...'. בירור קצר העלה כי הם גרו בישראל עד שהסבתא נפטרה, ואז חזרו בחזרה לארה"ב,  אותה עזבו כשאמם החליטה לגור בארץ לעת זקנתה, והם לא רצו להשאיר אותה לגור שם לבד. העסקים אפשרו, וגם חינוך הבנים יותר קל, אז הם ניסו כמה שנים ובסוף החליטו לחזור לארצות הברית. עכשיו כבר הרגשנו עוד יותר טוב.


     אין ספק שצירוף המקרים לא היה מקרי כלל וכלל. במוצאי שבת הוא שאל כמה אני צריך, אמרתי שאיני יודע, כי אני בבעיה. בעצם אם כרטיס האשראי לא מאפשר לי משיכות - עלי לחזור הביתה, ולא אוכל להמשיך את הטיול . - 'וכמה עוד אתה צריך כדי לסיים את הטיול כפי שתכננת מלכתחילה?'. נקבתי בסכום אותו הפקדתי בבנק לצורך הטיול. 'עלי...', הוא אמר בחיוך, 'ואני לא רוצה לשמוע סירוב, אני עוד חייב לך תשלום על נסיעה. אז בא נאמר שבמקום התשלום אתן לך הלוואה קטנה'. למחרת בבוקר נסעתי איתו אל הבנק שלו, שם הוא משך עבורי סכום כסף שנזקקתי לו, החלפנו מספרי טלפונים כיאה לידידים ונפרדנו. מאז יש לנו משפחה באמריקה. משפחה שגרה באמצע 'שום מקום' שהוא הרבה יותר מסתם מקום בשבילנו... 





ט"ז סיון ה'תש"פ


"דברים של טעם"
יום ב' פר' בהעלותך - ט"ז סיון תש"פ

מים חיים

על אלו הרגילים לחשוב רק על צרכיהם ולא על צרכי הזולת. אמרו בדרך מליצה:

אברך אחד הגיע בשנה הראשונה אחר נישואיו לרבו לבשר לו שב"ה נולד לו בן זכר למזל טוב.

הרבי התעניין אם 'הכל בסדר'?

ענה האברך: 'אני מרגיש קצת הצטננות  - אביסעלע פארקילט – אבל באופן קל – אויף א לייכטע פארנעם'...

 

פרפראות

ידוע שיש שני אופני העבודה, יש עבודה בהתלהבות ובהתפעלות הנרגשת ונראית לעינים ובהלל ושיר שהוא מכחות 'הלב', ויש עבודה למעלה שהיא בחי' 'השכל והמוח', וידוע שהמוח הוא קר, וההתפעלות הבאה מצד המוח איננה נרגשת וניכרת לזולתו ואין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם, אלא שכל חמש ההרגשות שבאדם בטלות לבחי' השכל והמוח.

וכמו שסיפר כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שבאשר היותו בנעוריו חלש ורוקק דם רח"ל לקחהו כ"ק זקיני אדומו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק להיות מתפלל בר"ה עמו בחדרו שעל יד בהמ"ד הגדול וראה אותו מתפלל שמ"ע בר"ה ברכות ותקיעות בלי שום תנועה והתפעלות אלא שהיו פניו בוערות כלפידים.

ומובן שכמו שבחי' ה'שכל' היא גבוהה מבחי' 'הלב', כן עבודה כזו שמבחי' השכל בלי התפעלות נרגשת גדולה יותר מעבודה שע"י תנועה והתפעלות. והנה כך היתה עבודת משה ואהרן בבחי' 'מוח ושכל' לבד ולא היתה נראית בהם לא תנועה ולא התפעלות.

ואמרו בשם רבותינו הקדושים בדברי רש"י (פ' בהעלותך) 'ויעש כן אהרן', הנאמר בהדלקת המנורה, מגיד הכתוב שלא שינה, והדבר יפלא מה הוה ס"ד שישנה ח"ו, ואמרו ז"ל למשל אם הי' נאמר להקדוש רלו"י מברדיטשוב שידליק את המנורה, מרוב התפעלות הי' שובר את המנורה והי' שופך את השמן, אבל אהרן לא שינה היינו שלא נשתנה להתפעל ברגש ובתנועות, והיינו כנ"ל שהי' בחי' 'המוח והשכל'.

שם משמואל, קרח תרעד

למבינים: בקטע הנ"ל טמונים יסודות עמוקים של עבודת ד' במשנת 'קאצק'.


בענין זה: בעת שהי' הרה"ק מקאצק זי"ע בעיר ווארקא (כידוע שהרבנית הצדקת מקאצק הי' חולנית ושכבה שמה בעיר ווארקא, ובא הרה"ק מקאצק לבקרה והי' שם כשמונה שבועות), בימי חול הי' הולך הרה"ק מקאצק זי"ע אל הרה"ק מווארקא זי"ע, ובש"ק הי' הולך הרה"ק מווארקא אל הרה"ק מקאצק, שזה הי' קדוש ב'מוח', וזה הי' קדוש ב'מעשים', ע"כ לערך ימי החול הי' הרה"ק מווארקא גדול, ולערך ש"ק הי' הרה"ק מקאצק גדול ממנו, ע"כ.        

אביר הרועים, ח"א אות עז, וראה עוד שם משמואל (תרומה תרע"ב) ששבת היא בחי' מוח

 

מעשה רב

מקורבו ומשמשו של הרב מטשעבין זצ"ל הרב אליהו קרויטווירט סיפר שבכל השנים שהיה אצל הרב, לא ראה אותו במצב של כעס כלל. אף שהיו מקרים לא מעטים שהיה שייך שיכעס וזה היה מוצדק.

אבל הרב היה ידוע ומפורסם בעדינות נפשו ובאצילותו ובמידותיו התורמיות שהכעס כלל לא היה שייך אצלו.

מלבד פעם אחת ויחידה, בזמן משפט אייכמן, היה יהודי אחד שהוזמן להעיד מטעם ההגנה לטובת אייכמן, היהודי הלז היה מהקנאים, והוא חשב שאם ילך להעיד, הרי עדות זו היתה בפירסום גדול ושודרה לכל העולם ברדיו ובעיתונות, ויוכל שמה להאשים את הציונים שלא עשו כלום בכדי להציל יהודים מהמחנות אף שהיו יכולים בכסף להציל רבים וטובים, והדברים ידועים ומפורסמים, והיה שווה לו לסנגר על אייכמן, עבור המטרה הקדושה שלו, להכפיש את הציונים. מה שנקרא: המטרה מקדשת את האמצעים.

כאשר שמע על כך הרב זצ"ל, ביקש ממישהו שינסה להשפיע על אותו קנאי שיסור אל הרב כי יש לו דבר מה אליו. אכן אותו קנאי הגיע לשמוע מה רוצה ממנו הרב מטשעבין, ואז הרב תפסו בבגדו ונענע אותו כמו לולב באומרו לו: מה שאתה חושב לעשות זה חמור ביותר ופסול, לסנגר על צורר רשע שכזה! אין לזה שום הצדקה עם כל החשבונות שלך הקנאיים.

וסיים דבריו בחומרה: 'אם תסנגר עליו, אעקור אותך מהעולם הזה ומהעולם הבא'.

אגן הסהר ח"א, ודברים ערבים

 

נקודה למחשבה

חסיד קארלין נשאל פעם למה מתפלל בקולות, וכי הקב"ה אינו יכול לשמוע בלעדיו?

ענה החסיד: 'איני צועק שהקב"ה ישמע, אלא שאני אשמע – איך זאל זיך הערן...

 

 




 אני מאמין שהבדידות צופנת בחובה אפשרויות רוחניות. אנו יכולים להשתמש בה להעמקת הרוחניות שלנו. אנו יכולים לקרוא בספר תהילים, ולשוב ולפגוש שירה דתית שהיא מן הכבירות שנכתבו בעולם. אנו יכולים לחצוב את תפילותינו ממעמקים חדשים שאנו מוצאים בליבנו. ואנו יכולים למצוא נחמה בסיפוריהם של משה ושל אחרים, שידעו רגעי ייאוש אבל יצאו מהם ונפשם על העליונה, ואמונתם מחוזקת מתוקף מפגשם המטלטל עם הא-לוהי. דווקא כשאנו מרגישים בודדים אנו מגלים כמה איננו בודדים, "כי אתה עמדי".  (הרב לורד יונתן זקס)

     בתורה, הופעתן הראשונה של המילים "לא טוב" היא במשפט "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ" (בראשית ב, יח).


     בתחילה, הידיעה שיש לנו די למחר מביא עמה תחושת חירות. אך למעשה, תמיד נצטרך לעבוד קשה יותר כדי לשמור על מה שצברנו. בסופו של דבר, אנחנו מוכרים את ההווה ... תמורת תקוות העתיד.


   יסוד מוסר לכל חיינו. אדם עובר הרבה תהפוכות בחייו ותנודות ממקום למקום, העברת דירה, יש שעובר רק לחצי שנה ויש לארבע שנים ומתגלגל מכאן לשם ומשם לכאן. ידע ויכניס בלבו את הפסוק מפרשת השבוע "על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו" לחיות עם האמונה שה' הוא המוביל אותי בכל מהלך חיי ולא יתלה את זה בסיבות.

הסבא נפטר מקורונה, אבל אז התברר שזו הייתה לוויה בטעות. (הסיפור באדיבות חיה מיימון, לזכרו של סבא – הרב משה בן עמרם וחיה.)

משה גרונוולד חי חיים מלאים וארוכים. הוא היה נצר למשפחה רבנית חסידית מיוחסת, שרד את מחנה ההשמדה אושוויץ וצעדות המוות הנאציות, ובנה מחדש את משפחתו ואת חייו בניו יורק.

לפני כשבועיים משה נפטר, אחד מתוך אלפים שנספו במגפת הקורונה. למשפחה נאמר שהלוויה תתקיים בשעה עשר בבוקר בדיוק. אם תתעכבו, הזהירו אותם, תחמיצו את הלוויה ומשה ייקבר ללא מלווים. רק קבוצה קטנה מבני המשפחה תורשה להשתתף, וההליך כולו יהיה קצר ומהיר: כמה פרקי תהלים, תפילת "א-ל מלא רחמים", וזהו.

בהתאם למנהג היהודי המסורתי, האבלים התקרבו לארון – כשהם שומרים על ריחוק זה מזה – וביקשו מאביהם האהוב מחילה על הטיפול בו שאולי לא היה מספיק הולם. הם אמרו כמה פרקי תהלים והטקס הקצרצר עמד להסתיים, ולפתע משהו השתבש.

אחד מעובדי בית הלוויות הציץ בארון והתבונן היטב. "אני מצטער", הוא אמר למשפחה ההמומה. "הוצאנו את הארון הלא נכון"...

בני המשפחה נאלצו לצאת מהמקום בהלם. "הייתי כל כך נסערת מכך שזה קרה דווקא לסבא", סיפרה נכדתו, חיה מיימון. "האיש שהיה אהוב על כולם, שהיה כל כך ראוי לכבוד אחרון. דווקא הוא נאלץ למות לבד בגלל מגיפה ו'לזכות' ללוויה מבוישת כזו. הרגשתי שזה עלבון נוראי לסבא שלי. לא יכולתי להאמין שזה באמת קרה".

ואז התברר הסיפור המלא.

הנפטר האלמוני שמשפחת גרונוולד ליוותה בטעות היה "מת מצווה" – אדם ערירי שנפטר ללא קרובים ולא היה מי שיטפל בקבורה שלו וידאג ללוות אותו. ביהדות, טיפול במת מצווה זו מצווה חשובה מאד וחובה קדושה ממש.

האיש מת כשהוא לבד בביתו, וגופתו נמצאה רק כעבור ארבעה ימים. בנסיבות רגילות, הוא אמור היה להיקבר ללא קול, בלי שאף אחד יאמר עליו קדיש ובלי שאף אחד יתאבל על חייו שהסתיימו. אבל אלוקים סידר את הדברים אחרת. בתוך האסון הנורא, עם כמות עצומה של נפטרים – מישהו התבלבל, ואותו "מת מצווה" אלמוני זכה ללויה יהודית עם מניין מלווים, קדיש ותהלים.


"אז הבנתי למה זה קרה דווקא לסבא", סיימה חיה וסיפרה. "סבא זכה לכבוד מכולם, אבל תמיד ברח ממנו. הוא מעולם לא רצה לעמוד באור הזרקורים. אפילו מלומר ברכה בחופה הוא התחמק. הוא תמיד חשב שיש מישהו גדול ממנו שמגיע לו הכבוד. וכמו תמיד, זה סבא שצחק אחרון... אפילו במותו, הוא העניק את הכבוד שלו למישהו אחר. אני יכולה רק לדמיין את הצחוק בעיניו של סבא כשהוא ראה את הלוויה המיוחדת, לוויה של מצווה. הכנסת האורחים והחסד שלו לא ידעו גבולות, ואני יודעת בליבי שסבא עשה במותו את מה שעשה תמיד בחייו".





ט"ו סיון ה'תש"פ



יום א' פר' בהעלותך - ט"ו סיון תש"פ


מים חיים

בעיר הבירה וויען היה איש זקן מופלג אשר זכה עוד לראות את הרה"ק מרוזין זי"ע. פעם אחת שאל אותו הרה"ק רבי משה מבאיאן זי"ע שיספר לו מה שראה אצל הרוזינער זי"ע. אמר לו שפעם אחת ראה איך שהיתה העגלה עומדת מוכנה, וכשבא הרוזינער זי"ע ליישב את עצמו בעגלה, קפצו הסוסים.

הרבי רבי משה שחק ואמר: אני אמרתי שתספר לי מהרוזינער ולא מהסוסים...

שם משמעון (פירסט), עמ' תכ

 

פרפראות

היום ט"ו סיון היא הילולת הגאון רבי יצחק דוב קופלמאן זצ"ל ראש ישיבת לוצרן – שווייץ

 

אמר פעם בנוגע למשנה באבות 'בן חמש למקרא וכו' בן שישים לזקנה בן שבעים לשיבה וכו' בן תשעים לשוח', שיש לו ביאור בכל דברי התנא, אבל במה שאמר 'בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם': את זה איני יכול להבין...


***

מעניין לציין שיחת ראש הישיבה (הגאון הרב קופלמאן זצ"ל) בעת סעודה שלישית בשבת הראשונה (פר' וישב אחרי שהגיע מפראג לאנטווערפן לכהן שם כראש ישיבה) הוא הרחיב את הדיבור בדברי המדרש רבה בפרשת השבוע (בראשית, פרשה פה) 'ויהי בעת ההיא' ולא היה צריך קרייה למימר אלא ויוסף הורד מצרימה, ומפני מה הסמיך פרשה זו לזו... ר"ש בר נחמן אמר כדי לסמוך מעשה תמר למעשה אשתו של פוטיפר, מה זו לשם שמים אף זו לשם שמים', והדבר אומר דרשני, אם שניהם לשם שמים נתכוונו, מדוע אם כן, נזכרת תמר לשבח, וזכתה להיות אמה של מלכות בית דוד, ומנגד, אשת פוטיפר נזכרת לגנאי ולדראון עולם.

וראש הישיבה הסביר במתק לשונו: 'עלינו לדעת, כי גם כשמתכוונים לשם שמים ישנם דרכים שונות להשיג את המטרה. תמר נהגה בעדינות ובאצילות 'ותסר בגדי אלמנותה מעליה ותכס בצעיף ותתעלף', ואף לאחר מכן לא רצתה לבזותו, כדברי חז"ל (ב"מ נט.) הידועים 'נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים', מנן לן, מתמר, דכתיב 'היא מוצאת והיא שלחה אל חמיה'. משא"כ אשת פוטיפר, שנהגה בפרעות, 'ותתפהו בבגדו', בכח גדול וביד חזקה, ולא עוד 'ויהי כראותה כי עזב בגדו בידה... ותקרא לאנשי ביתה...', היא הוסיפה חטא על פשע, וטפלה עליו מסכת שקרים ועלילות, זהו ההבדל המשמעותי.

זכרון עץ חיים, מובא בזכרונם לברכה, חודש סיון

 

מעשה רב

עשרה בחורים חסידיים מלודז' שלמדו תורה בצוותא בשטיבל, נעצרו בחורף שנת ת"ש, על ידי הרשעים ימ"ש, באשמת התקהלות בלתי חוקית והושלכו לכלא. אחד מהם היה בחור בשם לייבל הכהן רוזנבלום, נכד הרה"ק ר' שלמה'לי אלטר, אחיו של ה'שפת אמת' זי"ע. [ת"ח מופלג זה, מלא שמחה וחיות דקדושה, שרד את המלחמה, היוה דמות למופת של חסיד ונלב"ע בשנת תשס"ב]. כל אחד מהם הוכנס לתא נפרד עם פושעים פולניים. הסבל היה נורא. לייבל לא רצה בשום אופן להתגאל במאכלות אסורות. הוא אמר בסוף ימיו, כי הגרוע מכל הרעב והעינוי, הריחוק מכל היקר והאהוב, היה לשהות במחיצה אחת עם חיות אדם אלה, התנהגותם ואופן דיבורם.

באחד הימים, כאשר גררו את לייבל הרעב והמותש לחדר החקירות, ראה מעל גרם המדרגות, באגף השני של הכלא הגדול, את חברו מה'חברה' שלו, שגם אותו סחבו לחקירה בחדר אחר... החבר הבחין בלייבל, וממרחק קרא לעברו:

"דינסטיג, טל-ומטר!"---

כלומר, שביום השלישי הקרוב מתחילים לומר 'ותן טל ומטר'- - -

בשלשת מלים אלה גנוז עולם מלא, ב'הכרזה זו' אצורות הרבה שנות עמלות והתעלות. ברגעים נוראים אלה, בהם נראה שכל עולמם הפוך וחרב עד היסוד. בימים של "פור התפוררה ארץ מוט התמוטטה ארץ", הקרקע בוערת ואף איש אינו יודע אם יחיה בשעה הקרובה. הם נלקחים לחקירה אצל משטר הרצח האיום עֲלי אדמות.

ואז... מסר בחור לחבירו מלים אלה. "דינסטיק טל ומטר!", להודיע שמבחינתם הכל נמשך כמקדם, עובדים את ד' ומתפללים אליו בכוונה ובדבקות כמימים ימימה, רק שיש לזכור, שביום השלישי אומרים "ותן טל ומטר"...

לא נבראה עוד אַמַת המידה למדוד את מרחק ההבדלה הזאת בין עם ישראל השוכן בשמי יהדותו, לבין גויי הארצות ומשפחות האדמה, הרובצים בשפל תהומותם...

מאמרי הרה"ח רבי משה יעקב קנר שליט"א

 

נקודה למחשבה

המשגיח ר' יחזקאל לוינשטיין זצ"ל אמר: 'יש בחורים שהולכים לישון בבוקר שבועות וקמים בתקיעת שופר של אלול'.



אמר דוד המלך: "לכו בנים שמעו לי יראת ה' אלמדכם", שהישועה שזוכה לה האדם כשהוא בא אל הצדיק או כשיושב בבית המדרש ומתעלה ברוחניות, שתישאר בו גם כשהוא בבחינת "לכו", היינו שיצא מבית המדרש או מבית הצדיק. שהרושם הזה יביא לאדם חיזוק לאורך זמן. ומשום כך קבע פסוק זה הגר"מ שפירא זצ"ל בפתח ישיבתו - ישיבת "חכמי לובלין".

        בשעת שריפת החמץ נהגו ישראל לבער גם את נר הבדיקה. ומדוע? הרי הוא לא חמץ?  מסביר הרבי מסערט ויז'ניץ זיע"א: החמץ כידוע רומז לעבירות ולחטאים שצריך לבערם מן העולם . ולכן מבערים גם את נר הבדיקה הרומז לאילו בולשים ומחפשים חטאים אצל יהודי. (מתוק מדבש! עלון 245, הרב ברוך בוקרה שליט"א) 

      ידוע כי 'הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים'. בפשטות הכוונה שכל מה שיש לאדם בעולם זה מהקב"ה: בריאות, פרנסה, וכיו"ב... אבל מידת 'יראת השמים' זה לא בידי שמים אלא בידי האדם.  וראיתי הסבר שונה אך מעניין )וורטאלך(: 'הכל בידי שמים' דהיינו, כל מה שהאדם מבקש בשמים יוחלט אם להיענות לבקשתו או לא, חוץ מ'יראת שמים' שאם האדם מבקש 'יראת שמים' חייבים להיענות ולתת לו. (מתוק מדבש, הרב ברוך בוקרה שליט"א, גליון 245)


     כתב השל"ה: כל פעולה שאדם רוצה לעשות - יאמר 'אם ירצה ה'' או 'בעז"ה', שהרי לא רק במדבר בלבד היו החניה והנסיעה עפ"י ה', אלא כל צעד ושעל בכל אתר - הוא ע"פ ה', וכשאדם אומר 'בע"ה' או 'אם ירצה ה"' כדאי שיתרגל לומר זאת בהתבוננות, ולא כמצוות אנשים מלומדה,  ועי"ז מחדיר בעצמו ומשיב ללבבו עיקרי האמונה ומביא ע"ע ברכה.

'מבצע פסח'...  (טיב הקהילה)

     באחד הימים לאחר פסח הופיע לפתע הבחור בביתי והודיע לי לתדהמתי כי הוא חפץ לשוב בתשוב ! נכנסתי עמו לשיחה ארוכה, שבמהלכה גילה את סגור ליבו וסיפר לי מה הביאו להחלטה זו...

סיפר הגה"צ רבי גמליאל רבינוביץ שליט"א: מעשה היה בבחור אחד בן למשפחה חרדית חשובה, שירד לא עלינו מדרך התורה והמצוה למגינת לב הוריו ומשפחתו. כמה שניסו לדבר אל ליבו, לא הועיל ולא כלום. לבו ננעל בקרבו והקליפה הקשה שלטה בו בחוזק.  בהיותי מכיר אותו ואת משפחתו,  שמרתי אתו תמיד על קשר של אהבה,  אבל לא הועלתי בו להחזירו אל דרך הישר.  וכשראיתי שאין הדבר בהישג ידי, הפסקתי לדבר עמו מענייני אמונה והשקפה,  וקיימתי בעצמי המצוה הידועה (יבמות סה:) שלא לומר דבר שאינו נשמע... עד שנותר הקשר בינינו רק בשאלות של אהבה וקירבה, כשאני מראה לו תמיד שהוא אהוב עלי ומוערך אצלי בכל מצב שהוא. אבל ככל שהתדרדרותו התגברה, כן הקשר בינינו התרופף ונחלש, מטבע הדברים כבר לא התאים לו לבוא אצלי הרבה.  והנה יום אחד בימים שלאחר הפסח,  הופיע הבחור פתאום בביתי, והודיע לי לתדהמתי שחפץ לשוב בתשובה, ומתחרט מן הצעד שעשה! כמובן, קרבתי אותו באהבה ושיבחתיו על אומץ לבו להודות בטעותו. נכנסתי עמו לשיחת נפש שבמהלכה סיפר מעט על קורותיו לאחרונה,  עד שגילה סגור ליבו ומה גרם לו לחזור בתשובה.

     התברר, שבביתו של בחור זה, ההכנות לחג הפסח נעשות תמיד ביגיעה ומסירות נפש עצומה, ומתוך שמחה עמוקה שבלב. כל בני המשפחה נרתמים לעבודה קשה זו בשמחה ובאושר רב ומצפים לה בכיליון עיניים.  והנה, בחור זה, התבונן בעבודתה הנפלאה של אמו בכל לב ונפש, לנקות ולצחצח וכו', ומאידך בגודל הכנותיו של אביו,  שהיה מחמיר גדול בחג הפסח שלא לקנות כלום ממה שלא אכלו בביתו בילדותו! (אין דער היים...) ולא הסכים לשנות מאומה מדרכי אבות, אף כי ברוך השם איכשר דרא וניתן להשיג כיום הרבה מוצרים לחג הפסח עם ההכשרים המהודרים ביותר!  ואף שהבחור התבונן מן הצד בכל העבודה כמי שאינו שייך לכל החגיגה הזאת, אבל הדבר שהכי הפליא אותו היה השמחה והסיפוק והאושר הגדול של בני משפחתו, הקטנים עם הגדולים, בחומרותיהם הקשות...  לא זו בלבד שאף אחד לא התלונן כלל על העדר השוקולד (השוויצרי) המיוחד של פסח... ולא על שאר המאכלים והממתקים המצויים לרוב גם בהכשר הבד"ץ שנמנעו מפיהם בימי הפסח מחמת החומרות, ובודאי שלא על העבודות הקשות שאינם נגמרות לעולם, שהרבה מהן היו נראות בעיניו כמיותרות לגמרי – אלא אדרבה, כל בני משפחתו, ובעיקר אביו ואמו, היו שמחים ומאושרים מאד בעבודתם וטרחתם הקשה!  גם שאר בני המשפחה הבנים והבנות, נסחפו כולם בלהט ובחיות דקדושה הממלאה את הלב ואת הנפש לכבוד חג המצות.  ופתאום רואה הוא לאחר כמה שבועות של עבודה קשה ורצופה, שכל הבית השתנה לגמרי. זה לא היה אותו בית, הכל נוצץ ומבריק, ובני המשפחה מלאים תחושת סיפוק ושמחה דקדושה. הם הוכיחו לעצמם שהמבצע הגדול ביותר של השנה,  הצליח ברוך השם למעלה מן המשוער!

     והנה זה הבחור, עיקר יסוד הבעיה שגרמה לו להתרחק מספסל הלימודים ולעזוב את הישיבה היתה, שתמיד אמר שאינו יכול ואינו מסוגל! זה קשה לו מדי... כולם יכולים אבל הוא לא! הוא לא יכול להצליח במבחנים, הוא לא יכול לשבת וללמוד כמו כולם, הוא לא יכול לקום בבוקר לתפילה וכו'. עד שהתרגל לפתגם הקבוע הזה,  ובכל דבר שביקשו ותבעו ממנו הוא באחת: " אינני יכול!" לא היו לו את הכוחות ואת החשק ואת הרצון, לומר לעצמו: "כן, אתה יכול!!!" וכך הלך ייאושו וגבר מיום ליום,  והוא התדרדר יותר ויותר.  ברם עתה, בראותו את המראה הגדול הזה, של המבצע הגדול שבהכנת הבית לקראת הפסח, וכל התרוצצות המשפחה סביב זה, הוא פתאום קלט שכשרוצים באמת אפשר הכל! אין "לא יכול", "לא מסוגל" – יש "לא רוצה!" וההוכחה: שברצון אמיתי ושמחת לב ונפש, הצליחו הוריו בדברים שנראו בעיניו כקשים ביותר...


     הוא הסיק אפוא לעצמו מכל המבצע הזה, שעם רצון אמיתי הכל אפשרי! הלא אף אני בן למשפחה הנפלאה הזאת, אמר הבחור לעצמו, מדוע שלא אוכיח שגם אני מסוגל?! ובכן, אזר עוז וגבורה ועשה מהפכת ענק בנפשו מקצה אל קצה. לקח את עצמו ברצינות לידים, ובתוך תקופה קצרה של התמסרות עילאית בלב ונפש חדורים ברצון עז, נהפך לאחד המתמידים החזקים שבישיבה, ולאחד הבחורים הטובים ביותר בעולם הישיבות!  יש בטיב מעשה נורא זה גם מסר חזק להורים: אל תרבו בדיבורים, הרבו במעשים! דוגמא אישית אחת שוה פי כמה מכל המילים. כשרואה הילד, ולומד הכל בעצמו בלי אף מילה, זה שווה הרבה יותר מהכל, והתוצאות יוכיחו! וכמו שאמרו חז"ל (ב"ב ט.) גדול המעשה וכו' עיין שם ובתוספות קידושין (מ:). 



י"ג סיון ה'תש"פ






פרשת בהעלותך

  ״אספה לי שבעים איש״ (במדבר יא,טז). כנגד שבעים ימים טובים שנתן להם הקב״ה, ואלו הם: שבעת ימי הפסח, ושמונת ימי החג (סוכות), וראש השנה ויום הכיפורים, ועצרת, וחמישים ושתיים שבתות.  (ילקוט שמעוני)


     את בני האדם יש לקבל כמו שהם או להניח להם.


      אתה מחפש יותר מדי: עקב חיפוש מוגזם, אין לך זמן למצוא.  


     האדמו"ר בעל ה'ברכת אברהם' מסלונים זיע"א (נלב"ע י"א סיון תשמ"א), היה רגיל לומר "זכור ושמור" – זכור – בשלושת הימים שלפני השבת, בהם עלינו לזכור מהשבת המתקרבת ולהתכונן לקבל פניה כראוי. שמור בשלושת הימים שאחרי השבת, שאז צריך לשמור ולנצור את מה שקיבלו מהארת השבת .


     האדם חייב לנסות כל העת את הבלתי אפשרי כדי שייווצר האפשרי.


    "והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה" (ט' י"ג). "והאיש אשר הוא טהור" - אם ראית איש שהוא טהור, "ובדרך לא היה" - אות הוא שבדרך לא היה, כי אילו היה בדרך לא היה יכול להיות טהור...  (החוזה מלובלין(


     "והיו לכם לזכרון לפני אלקיכם" (י' י'). "והיו לכם" - רמז לדברי הרשות הגשמיים 'לכם' לכל צרכיכם, גם כשאתם עוסקים בדברים הגשמיים, "לזכרון" - תזכרו, "לפני אלקיכם" - שאתם עומדים לפני ד'.  (אמרי חיים(


     ״זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים״ (במדבר יא,ה). מיוחדים במינם הם היהודים. את הדגים ואת הבצלים של מצרים זכרו ימים רבים, ואילו את המכות והנגישות – את אלה שכחו עד מהרה.  (כפליים לתושייה)


המתנה בין בשר לחלב (פניני עין חמד, גליון 790)

     לעיתים, אין אנו מסוגלים להבין את הנזק העלול להתרחש,  חלילה, אם לא נקפיד להמתין שש שעות בין אכילת בשר לחלב .  אולם, כפי שנגלה בסיפור המופלא הבא המעובד מתוך העלון הנפלא טוב לחסות בה', אותו סיפר הרב אברהם אוחיון שליט"א יש משמעות עצומה לאותו אדם, שאינו מקפיד על המתנה בת שש שעות בין אכילת בשר לחלב . 

     אין אנו מדברים על המשמעות הרפואית, שלאותו אדם עלולות להתפתח בעיות בריאותיות בשל כך, כמו שהרפואה המתקדמת היום מראה.   אנו מדברים על הנזק הרוחני, שהתורה הקדושה מצילה אותנו וישנם אף צדיקים בדורנו, שיכולים לראות את הפגם הרוחני על האדם. ומעשה שהיה - כך היה:  קבוצת בחורים מתחזקים הלומדת באחת המדרשיות בארץ, החליטה לערוך ביקור חגיגי ומיוחד בביתו של מרן שר התורה, הגאון ר' חיים קניבסקי שליט"א .  התלמידים נכנסו עם רב המדרשיה בהתרגשות עצומה אל הקודש פנימה לחדרו של הרב, על מנת לזכות לחזות ולראות את זיו פניו של אחד מגדולי הדור בימינו ואף לזכות ולהתברך מפי קודשו .  הם ניגשו בזה אחר זה אל הרב, כשהם נרגשים ונסערים,  והצדיק מרעיף עליהם אהבה רבה ומברך כל אחד בברכתו המסורתית ומלאת העוצמה: "שתזכו לברכה והצלחה ". אלא שלפתע אירע דבר מוזר מאוד - כאשר הגיע תורו של אחד מתלמידי המדרשיה לקבל ברכה, התעלם ממנו הרב לגמרי.   הבחור הנבוך לא ידע מה לעשות וחשב: "מדוע הצדיק לא בירך אותי? הרב התעלם ממני לגמרי, כאילו איני קיים. מה עשיתי לא בסדר?".  מאוכזב עד עמקי נשמתו רץ אל רבו, וסיפר לו מה אירע ועד כמה מרגיש הוא בצער בשל העובדה, כי הצדיק בחר להתעלם ממנו ולא בירך אותו, כפי שעשה עם שאר הבחורים האחרים . " אל דאגה", השיב רב המדרשיה לבחור, "כנראה הצדיק לא שם לב וחשב, כי כבר התברכת ומכיוון שזמנו של הצדיק יקר, לכן לא בירך אותך שנית. לכן, רוץ מהר והמתן בסוף התור כדי לקבל ברכה ". התלמיד שמע לדברי רבו, עשה את דרכו אל סוף התור והמתין בסבלנות, כאשר הוא רואה כיצד הבחורים ניגשים לפני הצדיק אחד-אחד והוא מברך אותם. ואז, כשהגיע תורו שנית והוא עמד מול הצדיק, שוב המחזה חזר על עצמו ומרן הגאון הצדיק הרב חיים קניבסקי שליט"א התעלם ממנו במפגיע ומיאן לברך אותו ,  כאילו אין אף אחד עומד מולו.  רב המדרשיה עמד קרוב לתלמיד וראה שהצדיק לא בירך את התלמיד, ולכן פנה אליו בהכנעה ואמר: "מורינו הרב אולי לא שם לב, אבל הבחור הזה לא קיבל עדיין ברכה מהרב ".  לתדהמתו מרן הרב חיים קניבסקי שליט"א השפיל את מבטו ואמר: "כיצד אוכל לברך יהודי, שאינו מקפיד על אכילת בשר בחלב?!".   לשמע דברי הצדיק, התלמיד רץ מהר החוצה, כשהוא פורץ בבכי מרורים: "מהיכן יודע זאת הרב?!", שאל התלמיד בהלם את עצמו.   לאחר שנרגע אמר: "דברי הרב הם אמת לאמיתה. כל מה שאמר הצדיק - הוא יודע וצודק. בתקופה האחרונה איני מקפיד כל כך להמתין שש שעות בין בשר וחלב כנדרש"...   הוא סיפר כי לאחר ארוחה בשרית, הוא חייב לאכול קוביית שוקולד חלבית. על אף שמנסה הוא להימנע מכך, הוא מתקשה לעמוד בכך. "  אך אני בהלם טוטאלי, מהיכן ידע זאת הצדיק?! הרי אף אחד לא יודע זאת חוץ ממני, שכן אני מסתיר את מעשי מעין כל!". 

     התלמיד שבאותה השעה עמד בנוכחות חבריו הכריז קבל עם ועדה, כי מעתה ואילך עושה הוא תשובה שלימה ומקבל על עצמו להקפיד, כפי הנדרש בהלכה להמתין שש שעות בין בשר וחלב .  כששמע רב המדרשיה את דברי התלמיד, אחז מיד בידו של הבחור ונכנס עימו שוב אל מרן הרב קניבסקי. כעת,   להפתעת התלמיד, כשראה אותו הרב, בירכו בשמחה שיזכה לברכה גדולה והצלחה בחייו.  מיד בסיום הברכה, פנה רב המדרשיה אל מרן הצדיק הרב חיים קניבסקי ושאל אותו: "ילמדנו הרב, כיצד ידע הרב, כי אותו בחור אינו מקפיד על בשר וחלב? האם היתה זו רוח הקודש ?!". " לא", הניף מרן את ידו בביטול, "אלא שראיתי על מצחו דמות של 'עז', שהיתה בולטת מאוד, וכבר אמרו על כך חז"ל כי אדם שאינו מקפיד על המתנה בין אכילת בשר וחלב, דמות של עז מופיעה במצחו, ולכן הבנתי, כי כנראה אינו מקפיד על כך ".

העוגה ההונגרית פתחה את הלב (שיחת השבוע, גליון 1737)

זה קרה לפני שנתיים, סמוך לחג הפסח. ארגוני הכשרות בארה"ב עמדו לפרסם הודעה כי מלאי הבירה של חברת 'מנהטן ביר'ס', המשווקת כשמונים אחוז מתצרוכת הבירה בניו-יורק, הוא בגדר 'חמץ שעבר עליו הפסח', מאחר שהבעלים היהודי של החברה, סיימון ברגסון , מסרב לעשות 'מכירת חמץ'.

הדבר נודע לרב קלמן וינפלד , חסיד חב"ד משכונת קראון-הייטס בניו-יורק, ואיש מערכת הכשרות OK  , והדיד שינה מעיניו. "החלטתי לפנות אל ליבו של האיש, בגישה חסידית, בתקווה שאולי יתרכך", הוא מספר.

מפגש בפתח הבית

תחילה עשה הרב וינפלד תחקיר על האיש. הוא גילה שהוריו ניצלו ממחנה ההשמדה אושוויץ וכי את שנות ילדותו עשה בהונגריה. "אמרתי בליבי שיהיה נחמד להביא לו עוגת שמרים הונגרית טובה, 'קוקוש קייק'. התקשרתי לאימי בירושלים, וביקשתי ממנה מתכון. היא לא הבינה מדוע אני מחפש מתכון לעוגת שמרים ארבעה ימים לפני פסח"...

הרב וינפלד הפשיל שרוולים, וכעבור שעתיים יצאו מהתנור ארבעה פסים ריחניים של 'קוקוש קייק'. הוא עטף אותם יפה ויצא למשרדי 'מנהטן ביר'ס', בברונקס. זה היה יום ראשון והמשרדים היו סגורים. וינפלד השיג את כתובת ביתו של הבעלים ונסע לשם. "אמרו לי שהוא יושב עם אורחים", הוא משחזר. "השבתי שאמתין עד שיתפנה. כעבור כמה שעות נפתחה דלת המעלית וממנה יצא האיש. ניגשתי אליו, הבהרתי שלא באתי לבקש תרומה, והתחלתי לדבר על חשיבותה של מכירת חמץ".

המעמד המרגש

ברגסון הגיב בחוסר סבלנות: "מה פתאום שאמכור את החברה שלי? היא לא למכירה"... הרב וינפלד הסביר שאין לו מה לחשוש, וכי זה הסדר שנעשה בעולם כולו. האיש אמר שכעת הוא הולך לארוחת ערב, והציע לרב וינפלד לבוא מחר למשרדו. "אמתין לך פה עד שובך", אמר הרב וינפלד. האיש נדהם, אבל דווקא נחישות זו ריגשה אותו. בשובו מארוחת הערב הקשיב בנחת לדברים והביע הסכמה. השניים קבעו להיפגש מחר, יום שני, במשרדו.

מוסיף ומספר הרב וינפלד: "בבוקר יצאתי לברונקס ובידי שטר המכירה, ערוך כדת וכדין. מר ברגסון שיתף פעולה בכל הכבוד ובכל הרצינות. הצעתי לו להניח תפילין והוא נענה ברצון. לאחר מכן אמר בהתרגשות: 'בפעם האחרונה שהנחתי תפילין זה היה בבר-מצווה שלי, לפני 57 שנים!'".

הבקשה של ניצול השואה

בעל החברה חלק עם הרב וינפלד את קורות חייו. הצלת הוריו מאושוויץ, נישואיהם במחנה פליטים באוסטריה, הגירתם לארצות-הברית. הוא סיפר כי למד יהדות כשנתיים עד בר-המצווה שלו, אבל בזה נגמר העניין. "כל השנים לא היה לי שום קשר עם היהדות", אמר. "לכן דחיתי את הפניות אליי לעשות מכירת חמץ. אבל עכשיו באת אליי בגישה אחרת, והרגשתי שעליי לומר כן, ואני שמח מאוד על כך".




סיפור מכירת החמץ עורר הדים נרחבים. מאז נעשו השניים ידידים, ומר ברגסון אף הגדיל לעשות ומינה את הרב וינפלד לרבה של 'מנהטן ביר'ס'. מנהל החברה אף השתתף בכינוס משגיחי כשרות וגולל את הצד שלו בסיפור המופלא.






י"ב סיון ה'תש"פ

"דברים של טעם"
יום ה' פר' נשא (ב) - י"ב סיון תש"פ


מים חיים

הרה"ק מהר"א מבעלזא זי"ע סיפר פעם להגאון מטשעבין זצ"ל, שזקינו הרה"ק רבי יהושע מבעלזא זי"ע היה נוהג להתפלל שחרית בכל יום בשעה תשע בבוקר, ופעם החליט לשנות את זמן התפלה ולהקדימו לשעה שמונה.

אירע פעם שאחד מן החסידים איחר לתפלת שחרית והגיע בשעה תשע, כששאלוהו הרבי ע"ד איחורו, השיב החסיד: נא, בין איך אזויווי דער רבי איז געוועהן פאר א יאר, (לא נורא, הלא אנכי היום כמו שהרבי היה לפני שנה)...

הרה"ק מבעלזא והגאון מטשעבין נתחייכו עד מאד.

בקודש פנימה, ח"ב עמ' נ'

 

פרפראות

איש אחד שאל פעם שאלה מהני תרי גדולים ה"ה הגרי"ז מבריסק זצ"ל והגאון מטשעבין זצ"ל, תורף קשייתו היתה, דמנין לנו שכל הנזכר קודם בפסוק משבעת המינים קודם לברכה כדאיתא בגמ' (ברכות מא.), דלמא כולם שוים בחשיבותם אלא שבע"כ הוצרך הקרא לכתוב א' קודם להשני?

גאון א' תי', שעצם זה שנזכר קודם בקרא קובע חשיבותו להקדימו בברכה. וגאון השני תירץ שאין שואלין קושית כאלו, שהקרא הוצרך בעל כרחך להקדימם.

בדרך כלל כשאני מציע הב' תירוצים בפני בחורים צעירים הם מתרצים שהתירץ הראשון ענה הרב מבריסק, והתי' השני ענה הגאון מטשעבין. אבל ההיפוך היא האמת, תירוץ הראשון תירץ הגאון מטשעבין, ותירוץ השני תירץ הרב מבריסק..

מפי מו"ר הגר"א קאמער שליט"א

 

מעשה רב

איש אחד בא אל החזו"א זצ"ל ואמר שהוא כבר התייאש על מצבו! אמר לו החזו"א תשמע סיפור:

באחד הימים התרוצצה ברחוב המרכזי של העיר לודז' אשה מעיר אחרת כשהיא גונחת ובוכה על כך שהיא איבדה סכום כסף ברחוב. העוברים ושבים ניסו לעזור לה למצוא את האבדה אבל כל החיפושים עלו בתוהו, אחר שעה של חיפושים נענתה אותה אשה ואמרה יודעת אני שהכסף ירד לטמיון אוי לי ואוי למזלי. כעבור כמה שעות מצא אחד מתושבי לודז' את הכסף.

כאשר נודע דבר המציאה לאשה האובדת נחפזה אל המוצא בדרישה שישיב לה את הסכום, אבל המוצא טען שכיון שהיא התיאשה בהכריזה אוי לי ואוי למזלי בנוכחות עדים רבים, הרי שהמוצא אינו חייב להחזיר את הכסף, היאוש של האשה הביא לכך שעל מציאה זו יפסק הדין: המוצא מעות מפוזרות הרי אלו שלו, אבל האשה בעלת האבדה לא הסכימה לוותר ותבעה את המוצא לדין תורה.

ניגשו התובעת והנתבע לבית דין של לודז'. בבית הדין של לודז' נקבעה תקנה ע"י רבה של העיר ראש בית הדין רבי אליהו חיים מייזל, שכל דין תורה שיבוא לפני בית הדין, גם אם הדין תורה נראה לדיינים כדין פשוט, עליהם לדווח לראש הב"ד טרם הוציאם לפועל את פסק הדין הנראה לעיניהם. התובעת והנתבע הגיעו לפני דייני העיר כשלעיני דייני העיר היה נראה פשוט לפסוק כדין המשנה המוצא מעות הרי אלו שלו, מה גם שיש כאן עדים שמעידים שאותה אשה התיאשה מפורשות, אבל חזקה עליהם תקנתו של ראש בית הדין, הטריחוהו לחוות את דעתו על פסק הדין אותו הם אמורים להוציא.

שאל אותם הגאון רבי אליהו חיים מייזל האם ביררתם האם אשה זו התובעת היא אשת איש. תמהו חברי ביה"ד לפשר שאלתו של הרב. מה ענין מצבה האישי של האובדת לגבי האבדה של המעות.

נענה רבי חיים אליהו מייזל בגאונות ואמר כך. אנו יודעים שאשה נשואה כל כסף המצוי בידה אינו שייך לה ממונית. מה שקנתה אשה קנה בעלה. ורוב הממון המצוי בידי הנשים הנשואות שייך ממונית לבעל. מעתה במקרה ויתברר שהאשה שאיבדה את הממון היא אשת איש ובעלה הוא בעצם בעל הממון נמצא שיאושה של אותה אשה אינו מועיל כלום ביחס לאבדה, הרי זה כאדם זר שהתיאש מאבדתו של פלוני

בו בזמן שבעל האבדה עדיין לא התיאש. ברור שיאוש של אדם זר לא יכול לפעול כלום במצבו של החפץ. כיון שאשה זו אינה מתושבי המקום וסביר להניח שבעלה של האשה עדיין לא יודע כלל וכלל על האבדה, כיצד רוצים אתם להתיר למוצא לקחת את המעות בו בזמן שהיאוש עליו אתם סומכים לא נאמר מפי בעל האבדה, נכון אמנם שאילו היה יודע הבעל של האשה שהכסף אבד היה מתיאש כדין כל כסף שאין בו סימן, אבל אנו הרי פוסקים שיאוש שלא מדעת לא הווי יאוש, נמצא שבמקרה שיתברר שאשה זו היא אשת איש, על המוצא להשיב את הכסף לאובדת משום שיאושה אינו תקף, התברר כמובן שאותה אשה היתה אמנם נשואה והכסף הושב לבעלת האבדה.

מעין זה, אמר לו החזו"א – אתה לא "בעלים" על המצב שלך, אין לך סמכות להתיאש.

טיב המעשיות


נקודה למחשבה

כלל גדול בחסידות אמר הגה"ח רבי גד'ל אייזנר זצ"ל: 'כשאתה רוצה להתרומם, אל תעשה זאת על ידי דריכה על השני'...

מסילות גד, עמ' יז





 ביאר הרב מבריסק זצ"ל,  שעי"ז ניתן כח וטבע בבריאה שבכל המצבים והסכנות, הרעשים והמהומות שיהיו בעולם בכל עת ושעה בכל דור ודור, יהיה את הכח והאפשרות לעסוק בתורה, במנוחת ושלוות הנפש כמאז (כמעמד קבלת התורה בהר סיני(.  ובכל עת ובכל דור יש המפריעים שלו,  אבל אנחנו צריכים להשאר במנוחת הנפש, ולעסוק בתורה בצלילות הדעת.


     הגה"צ רבי אליהו לאפיאן היה מקפיד שלא לנשק תינוקות!  היה מורה לנו לנכדיו 'אל תנשקו אותם!' היה מאד מקפיד עלינו בזה.  כשהיה רואה שמנשקים תינוקות, היה כועס וצועק "אתם מעבירים להם מחלות!" ("נר לשולחן שבת" מפי נכדו הג"ר א"פ(

     זהו שלמדה התורה במעמד הר סיני מצד אחד – "אנוכי ד' אלוקיך", ומצד שני "לא תגנוב לא תרצח ולא תנאף" העולם עגול ומה שלמטה יכול להיות למעלה אם יודעים להביא את הקדושה לכל פינה ולהפוך כל ירידה כמנוף לעליה. (הרב מרדכי נויגרשל שליט"א)


     "כל הלומד בלילה", דהיינו גם בגלות כשמתאמצים ללמוד ואף בלילה, בתוך החשיכה מוצא אור אין סוף ברוך הוא ולומד מעצם הלילה את השגחתו יתברך וגם בחינת "הלומד מכל אדם", כשנראה שסביבו עפר שחסר מסר לכאורה, הרי אדם נברא מעפר, בכל המצבים הללו למרות ובזכות קיומם כשמצליח ללמוד, אז "חוט של חסד משוך עליו ביום". (ד"ר מיכאל פקטורוביץ)

והגדת לבנך... בעבור זה ] “"סיפור לשבת" ח"ט[ "

     ליל הסדר התחיל כמו כל שנה בבית משפחת גרין. השולחן היה ערוך כמיטב המסורת בכלים מרהיבים. בני המשפחה עמדו במקומם כאשר אבי המשפחה, "סבא יהושע", אדם אמיד בתחילת שנות השישים שלו ואיש עסקים ממולח וחריף מוח, הכריז בקול חגיגי "קדש". ליל הסדר בבית משפחת גרין הוא לילה נוצץ, מופק כהלכה. הסדר זורם בבטחה בניצוחו של סבא יהושע. חידודים מפולפלים נשמעים מפיו של נפתלי, שעדיין לא חצה את קו ה-17 , אבל הוא כבר הספיק לסיים הש"ס, ומעמדו בישיבה הוא כאחד הטובים ביותר. הנה מתקרבים אל המילים "רבי יהודה היה נותן בהם סימנים " וכל הלבבות מתחילים להלום בחוזקה.  יבכה או לא יבכה? קולו של סבא מתחיל לרטוט "רבי יהודה היה נותן בהם סימנים, דצ"ך עד"ש באח"ב ". הוא מתחיל לומר 'ווארט' חריף שבני המשפחה מכירים אותו בעל פה משנים הקודמות. הצעירים עדיין מתקשים בהבנת הפלפול המסובך, ואילו המבוגרים מתמוגגים ממנו בכל שנה מחדש,  מעוצמת ההברקה והחדות. קולו של סבא רועד כשהוא מקשה קושיה ומתרץ תירוץ מבריק מאין כמוהו. ופתאום נשבר קולו - לקראת סוף התירוץ - והוא גועה בבכי. כך זה בכל שנה, כך גם השנה. והשנה, הבכי ומתגבר יותר מכל שנה. סבא כמעט מתעלף מרוב בכי. מדי שנה מנסים בניו הגדולים לדלות מפיו מה מרגש אותו כל כך בווארט החריף הזה, אבל סבא מביט בהם במבט מצועף וממלא פיו מים.  אפילו הנכדים הקטנים המשפשפים את עיניהם בתדהמה מול סבא, אדם חזק ומוצק כסלע, טיפוס לא רגשני בעליל,  המתייפח לנגד עיניהם בבכי נסער, הפסיקו כבר לברר "סבא,  למה אתה בוכה"?

     באותה שנה החליט נפתלי כי לא עוד.  הוא חייב לפצח את התעלומה ויהי מה. לפני נטילת ידיים )השניה) שכנע נפתלי את כל להקת אחייניו ואחייניותיו, כי בשנה זו, שהוא יזכה באפיקומן, אבל זאת לאחר שנפתלי הבטיח להם הררי פרסים יקרי ערך הסכימו לשתף פעול.  "צפון" הכריז סבא, עיניו מבקשות את "הזוכה" התורן. עיניו התעגלו בתדהמה, כשנפתלי, בן זקוניו החריף, התייצב מולו בחיוך גדול. "אבא, השנה האפיקומן אצלי. אני זה שהחבאתי אותו". "נפתלי, מה זה אמור להביע"? נפתלי השפיל מבטו. " אבא, אני רוצה משהו", " נסיעה לקברי הצדיקים בפולין"? ניסה סבא יהושע לנחש, הוא הכיר את כמיהתו האדירה של בנו מחמדו להתעלות בתפילה בציוני הצדיקים, "אבל כבר היית בליז'ענסק ובמז'בוז', באומן ובאניפולי ואיפה לא" ? "אבא, הפעם זה משהו אחר" קולו בגד בו. " אני לא ילד קטן שצריך פרסים, אבל אני מייצג פה את כל צאצאיך היקרים ללבך שרוצים להבין למה אתה בוכה בכל שנה בליל הסדר.  מה הסוד שלך אבא"? עיניו של יהושע התלחלחו, ולפתע נשטפו במבול של דמעות. עבר פרק זמן ארוך עד שהצליח לדבר. "אני רוצה לספר לכם. כעת זה לא העיתוי הנכון, אבל נפתלי הצליח. תביא לי את האפיקומן, נפתלי, ובע"ה ביום שני של חול המועד, תבואו כולכם אלינו לארוחת צהרים חגיגית, ואז אגלה לכם את הסוד"...

     ביום שני של חוה"מ התכנסה כל המשפחה לסעודת צהרים חגיגית. "שקט כולכם", הרעים הבן הבכור שרול חיים בקולו לעבר שבט הנכדים שהרעישו סביב משחק ילדים חדש וצבעוני, "לכו לחדר השני". "הם לא מפריעים לי " הפתיע סבא את כולם, "אדרבה, שישארו כאן גם הם, וישמעו את הסיפור:

     איש עני ואביון היה רבי ישראל חיים גרין ז"ל. עני בנכסי חומר, ועשיר מופלג בקנייני רוח. ביתו הדל שכן בשכונה ירושלמית ישנה. בבית שררה תמיד אוירה יהודית טהורה. אבי המשפחה היה משכים קום, וקול לימודו המתוק מעל הגמרא וספרי חסידות היה מכניס בלב ילדיו תשוקה עזה לתורה. כל בניו מצטיינים בלימודיהם, אבל יהושע בן הזקונים העפיל על כולם והיה בעל המוח החריף בבית. כילד בן 6 הדהים את אביו בשאלות של ה"כלי יקר" על החומש,  ובגיל 10 כבר למד גמרא עם תוספות ומהרש" א.  היה זה בהתקרב חג הפסח. יהושע התכונן לחגוג את יום ההולדת ה-12 שלו בחוה"מ, ולכבוד האירוע שמעולם לא נחגג בבית הוריו העניים, הכין מחברת מלאה בחידושי תורה עצמיים שלו על ההגדה של פסח. אלו לא היו סתם 'ווארטים' קצרים על מימרות שונות בהגדה. כל חידוש שלו היה בעצם " חבורה" (חקירה מעמיקה) קצרה, מיוסדת ובנויה כהלכה. הגדילה לעשות החבורה שהכין על הפיסקה " רבי יהודה היה נותן בהם סימנים, דצ"ך עד"ש באח "ב ". שם התעלה על עצמו במראי מקומות ובהברקות. אביו, ר' ישראל חיים, התפעל מהמחברת של בנו יהושע, והראה את החידושים לכמה מלמדני ירושלים ואלו ניבאו לו עתיד מזהיר. "אם בגיל 12 הוא אומר כאלו סברות, הוא יהיה ללא ספק רבי עקיבא איגר של הדור הבא".

     לאחר בר המצווה למד בישיבת סלבודקה שבבני ברק, שם עשה חיל ותוך תקופה קצרה כבש לו מעמד של למדן עצום שעדיו לגדולות. " אבל אז נכנסו לתמונה שניים מחבריי הטובים, שהיו אנשי עסקים ממולחים מטבעם", נשנק קולו של סבא יהושע, " הם גילו את חושי המסחריים בכמה הזדמנויות, כאשר בחדר האוכל השמעתי 'מבינות' בנושא כלכלי זה ואחר. הם החלו להסיט אותי מהלימוד בפיתויים אודות העתיד הכלכלי המזהיר הצפוי לי אם אצטרף אליהם בעסקאות מהצד בשעות בין הסדרים. זה לא נחשב כביטול תורה, ואני מצאתי עצמי מוקסם מעולם המספרים, שתיכף שטתי בו כדג במים. מבלי לשים לב, הלך נפח עסקי בין הסדרים ותפח, תוך שהוא גולש לתוך הסדרים. ואני נסחפתי לתוך עולם המסחר, עד שמבלי להרגיש הפכתי לסוחר מובהק ושעות הלימוד שלי הלכו והצטמצמו. כך נלקחתי לבסוף כחתן לבת של סוחר, ולא לבתו של ראש ישיבה כפי שכולם חשבו בתחילת הדרך...

     "הזהו יהושע שבגיל 12 הדהים והסעיר את ירושלים עם החידוש הגאוני שלו על ההגדה של פסח??! שאלני אבי בכאב לב. "כששמעתי אותך אומר את הווארט שלך, חשבתי שאני נמצא במעמד הר סיני". גמגמתי משהו על קביעת עיתים לתורה ואבא פרץ בבכי. "גם רבי עקיבא איגר יכול היה לעסוק במסחר ולהצטדק אחר 120 בפני בית דין של מעלה שהוא קבע עיתים לתורה", אמר לי בדמעות, "אבל אז היה חסר לעולם התורה היהודי לדורותיו את חידושי רבי עקיבא איגר". אותה שעה הבנתי את עומק השבר שלי, אבל כבר הייתי שקוע עמוק בים המסחר.  הקמתי בית נאמן בישראל, יש לי ברוך ה' בנים ובנות,  חתנים וכלות, כולם יראים ושלמים, זרע ברך ה'. אבל במסתרים תבכה נפשי על גדול הדור שעשקו חבריי וגם אני -  אודה ולא אבוש - בעצת יצרי הרע, מעם ישראל. פעם בשנה, לקראת הפסח המתקרב, אני פותח את המחברת המצהיבה, מעיין בה ולבי שותת דם. אני נזכר באותו ילד ירושלמי חינני מסולסל פאות, פאר המשפחה, היושב בליל הסדר הירושלמי הצנוע, ומרצה בשטף את החידוש האדיר שחידש לאחר לילות של יגיעה בתורה, מול עיניו המשתאות ומתעגלות של אביו הלמדן, הנמס מהערצה לבנו הצומח עילוי מול עיניו. אני חוזר לחמש דקות להיות שייע'לה העילוי, עם החידוש המבריק של דצ"ך עד"ש באח"ב, ואני בוכה על מה שיצא ממני. במקום להיות גדול הדור, הפכתי לסוחר מצליח ואמיד.


     השנה בכיתי במיוחד בגלל שאתה,  נפתלי, הלמדן של הישיבה, החלטת ללכת בעקבותיי עד הסוף, ולעשות את השגיאה שאני עשיתי. לאחרונה אני רואה אותך צולל לחיי המסחר ומגלה עניין בעסקיי יותר ויותר, לכן הסכמתי לגלות את הסוד בפניך ובפני כולכם ". דמעות קלחו מעיניו של סבא, "נפתלי, אני מתחנן בפניך! יש לו לעולם מספיק סוחרים, אבל אתה, אתה יכול להיות מה שאני הייתי יכול להיות, גדול הדור הבא. לכן אני מבקש ממך, עזוב את הביזנס, שב ותלמד בהתמדה כמו שעשית עד עכשיו, ותראה שלא יחסר לך כל טוב כל ימי חייך. תמשיך איפה שאני הפסקתי, ואז זו תהיה מתנת האפיקומן היפה ביותר שבן יכול לתת לאבא"! 





י"א סיון ה'תש"פ


"דברים של טעם"
יום ד' פר' נשא (ב) - י"א סיון תש"פ


מים חיים

אדמו"ר הרה"ק בעל האבני נזר מסאכאטשוב זי"ע הלך להשתתף בשמחת הברית של יהודי פשוט ותמים שהזמינו לשמש כסנדק. לפליאת החסידים, מה ראה על ככה להגיע אליו להשמחה, השיב, יהודי זה קידש שם שמים בדבריו, לכן ראוי הוא שאטרח להשתתף בשמחתו.

הוא הגיע אלי ואמר: 'כבר עברו חמש עשרה שנים מחתונתי, והשם ית' הושיעני, וכעת הנני זוכה להכניס את בני בכורי בבריתו של אאע"ה, מבקש אני מכבודו, שיואיל לכבדני להיות סנדק'.

'כששמעתי את דבריו החלטתי ללכת', אמר הרבי, 'כיון שזה זמן רב שלא שמעתי אפילו מחסידים מובחרים ובני תורה שכשנושעו שיאמרו כך. כל פעם אני שומע משהו אחר, מאחד שמעתי שנושע ב'קאצק', ומהשני שנושע ב'גור', או ב'ראדזימין', אבל שהשי"ת מושיע, מזמן לא שמעתי... והיום בא חיים החייט ואמר שהשי"ת הושיעו, ליהודי המקדש שם שמים חייב אני ללכת'.

יגדיל תורה, וירא

 

פרפראות

מישהו נתקשה פעם על מאמר חז"ל (סוטה יז.) 'מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין מפני שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד'. לדידיה היה רחוק מושג זה שכשיראה האדם תכלת יעשה חשבון זה ויזכור מכסא הכבוד? והציע תמיהתו בפני הרה"ק מקאצק זי"ע.

נענה הרה"ק מקאצק לעומתו: והא דאסור להסתכל בבגדי צבעונין של אשה שמא מתוך כך יבוא לידי הרהור (ע"ז כ:) כן מובנת לך?!

הכל תלוי איפוא הראש של האדם מונח...

מפי השמועה 

 

מעשה רב

בעת בואו של הגאון האדר"ת זצ"ל לכהן כממלא מקום של הגאון רבי שמואל סלנטר זצ"ל ברבנות ירושלים, כובד האדר"ת באותו יום בסידור קידושין. אך בטעות בירך על הכוס יין במקום הגפן, שהכל, אך מיד חזר בו ובירך מחדש הגפן. הדבר היה לתמיהה בעיני הנוכחים על מה ראה לחזור ולברך הגפן, והרי קיי"ל דעל הכל אם אמר שהכל, יצא. והדבר הפך לשיחת היום ולתמיהה אצל למדני ירושלים.

ניגשו כמה למדנים להגאון האדר"ת ושאלו לו לפשר הדברים. פתח פיו בחכמה ואמר: כיון שכאן אני מסדר הקידושין הריני שליחו של הבעל, ואם טעיתי, הרי עלי מוטל לתקן, כיון שהבעל יטען, לתקוני שדרתיך ולא לעוותי.

אוצרות ירושלים, חט"ו עמ' נ'

 

ואולי אפשר להמתיק דברי הגאון האדר"ת עפ"י עובדא אותו סיפר הגאון מטשעבין זצ"ל: פעם השתתף הגאון מטשעבין זצ"ל בשמחת בר מצוה שבה השתתף גם כ"ק אדמו"ר מהר"א מבעלזא זי"ע, בברכת המזון כובד בחור הבר מצוה עצמו, וכשסיים טעם מעט מהכוס, כשהבחין בכך הרבי מבעלזא, ציווה לו שישתה את כל הכוס. הגאון מטשעבין ישב במזרח ובינו לבין הרבי מבעלזא ישבו כמה אנשים, וכשראה זאת תמה בלבו מדוע דוחק הרבי בנער שישתה, הרי מובא בשו"ע (או"ח סימן ק"צ ס"ד) שאפשר לחלק את היין למסובים ומדוע דוחק בילד שישתה, אמנם לא אמר דבר.

כשגמר הרבי לדחוק בנער שישתה את הכוס עד תום, הביט בהגאון מטשעבין ואמר לו לעיין בדברי החכמת שלמה (או"ח סי' תר"ע) שכתב ליישב קושיות החכ"צ מדוע הוצרכו לנס פך של שמן, והרי טומאה הותרה בציבור, ומתרץ, כיון שהי' אז חנוכת המזבח, ובזמן החינוך לקדש ולטהר מחדש אין ראוי שימצא שום ענין טומאה, וע"כ נצרך שמן טהור בלי שום חסרון, שבחינוך צריך שלימות, עכ"ד.

מהאי טעמא, סיים הרבי מבעלזא זי"ע את דבריו, רציתי שהבחור יגמור את כל הכוס, שכן בר מצוה שמתחנך היום לעול תורה ומצוות צריך שישתה את השיעור הראוי, כדי שביום הכנסו לעול מצוות יתחנך לעשות מצוות בשלימות.

שר התורה, עמ' 671

 

עפ"י עובדא נורא זו אולי אפשר להמתיק הנהגתו של הגאון האדר"ת, דבזמן החופה שהיא כעין חינוך לתקופת הנישואין, לא רצה לסמוך על דיעבד. 

 

עוד בענין זה מסופר: בנו של הגאון רב מנדלסון זצ"ל רב של קוממיות נהיה בר מצוה ביום השבת. ערב שבת קראו לו אביו וביקש ממנו שתפלת ערבית בליל שבת קודש יתפלל בע"פ ולא מסידור. הבחור תמה אבל עשה כמצוות אביו. לאחר התפלה נגש אל אביו ושאל לו על פשר דבר זה?

ענה לו אביו: ישנה מחלוקת אם מותר להשתמש באור עלעקטריק בארה"ק, נהי שאנו מקילין בזה, אבל היות וק"ש של ערבית בליל שבת היא מצוה הראשונה שאתה מקיים, רציתי שתקיים אותה בכל ההידורים, ולכן מנעתי ממך להסתכל בסידור כדי שלא תקרא הק"ש ע"י אור העלעקטריק.

מפי השמועה

 

נקודה למחשבה

פעם אחת מרוב דביקות התחיל הרה"ק רבי יעקב דוד מאמשינאוו זי"ע לרקוד, ואביו הרה"ק אדמוה"ז מווארקא זי"ע נכנס להתפלל תפלת המנחה, וכאשר ראהו מרקד לא רצה להפריעו והמתין.

למחרתו כאשר נכנס אל אביו אמר לו אביו הרה"ק מווארקא: 'דאס אייניגע קען מען טוהן אונטער די איבערבעט'.

ימות עולם, עמ' כט




דבר ראשון על כולנו לדעת שאנחנו ביד השם. מדברים על זה תמיד אבל לא חשים. כעת כשכולם ראו איך באמצעות הכלומניק הזה, חיידק קורונה זעיר, הקב"ה השתלט על כל העולם וכל העולם היה צריך להיכנע ולשנות סדרי עולם, ראינו במוחשיות שאנחנו ביד השם. תמיד מדברים ויודעים אבל הדברים הרי לבושים לבוש של טבע ולא כל כך חשים, התופעה הזו של הקורונה הייתה באופן הזוי, לא טבעי, עולם שלם נלכד תחת חיידק קטן. )מרן ראש הישיבה הגרב"מ אזרחי שליט"א(

     האדם שיתבונן בזכותו להיות בן מלך, אדם שיבין מה הפירוש אתה בחרתנו מכל העמים, אדם שיפנים שהקב"ה רוממנו מכל לשון , שהקב"ה אוהב אותנו, אז כל התייחסותו ורגשותיו לכל הקדושה ולכל מערכת התורה והמצוות תהיה שונה ואחרת. ) הרב פנחס ברייער שליט"א(

 

   הברכה שאנו מברכים בכל יום בברכת התורה, 'לעסוק בדברי תורה', וכך אמר לו: המכיר אתה את שלום החנוני מהמכלת של העיר, כששואלים במה עוסק שלום, הכל יודעים שהתשובה היא חנוני, גם כשהוא אוכל, שותה וישן, ראשו מונח בחנות. כך צריך לנהג בעסק התורה, גם כשעוסקים בדברים אחרים שנצרכים לאדם, חייב הראש להיות מונח אך ורק בה, וזה שמברכים "לעסוק בדברי תורה". (ה"אמרי אמת" מגור זיע"א)


     "כדי לחזק את האמונה לא מספיק לשמוע שיחות, צריך עבודה חזקה מאוד. לא מספיק 'וידעת היום' צריך 'והשבות אל לבבך', וזה דורש מאמץ שכולנו מחויבים בו. (ראש הישיבה הגאון הגדול רבי יגאל רוזן שליט"א)

השאיפה [מתוך 'האמנתי ואדברה']

     מספרת מחנכת בסמינר חשוב: בשנים האחרונות למדה בסמינר שלנו בת שהתקבלה בקושי לסמינר. ולא בגלל הישגים לימודיים נמוכים. להיפך, דווקא זה היה הנתון שעמד בסופו של דבר לטובתה, הבעיה שהשהתה את קבלתה היתה אי התאמתה לאופי הרוחני של הסמינר . אולם, מכיון שהיא היתה עדינה ולא עזת פנים, הוחלט לקבלה, בתקווה שהסמינר יחדיר בה את ההשקפה הנכונה.  אולם התקווה הזו לא ממש התגשמה. היא אמנם לא הכניסה השקפות בעייתיות, אך בלבוש שלה היא עברה בפירוש על תקנון הסמינר. לא אפרט כאן מה ואיך, אבל כמעט בכל דבר היא הלכה על הגבול או עברה אותו...

     בשלב מסוים התחלנו להעיר לה, ולאחר מכן-לשלוח מסרים להורים. ההורים אכן ביקשו ממנה לשנות את לבושה, אך בבית, בנוכחותה, הביעו אי הבנה אודות דרישות הסמינר.  התוצאה היתה, שהבת המשיכה בדרכה, ובגלל הרוח הגבית שקיבלה מהוריה - החמירה את ההתנהגות, וכבר התחלנו לקבל דרישות שלום לא מחמיאות אודותיה. היתה מחנכת אחת שתמיד סנגרה עליה. היא אמרה שיש בה תום ואפילו שאיפה לרוחניות, אולם אף לא אחת מהמורות ידעה לזהות איפה ניתן לראות את השאיפה הזו. היה ברור שזה עניין של זמן עד שהיא תסולק.

     יום אחד התקיימה בסמינר שיחה בנושא צניעות על ידי רבנית חשובה. בין השאר אמרה הרבנית, כי מי שמקבלת על עצמה קבלה חשובה שיש בה ויתור על משהו שמאוד יקר לו, הקב"ה ממלא לו את שאיפת חייו. מובן שהמסר נאמר באופן הרבה יותר סוחף ועוצמתי ולאחר השיחה פנתה אותה בת בשאלה אל המחנכת: 'אם אני מקבלת על עצמי לוותר על הטעם שלי בביגוד ולנהוג על פי התקנות המחמירות של הסמינר, האם אזכה להגשים את שאיפתי?'. ' מה שאיפתך?' שאלה המחנכת. - ' אני רוצה להינשא לבן תורה אמיתי, ואני פוחדת מאד שבגלל השם שיצא לי לא אזכה לזה. אני שואלת אם לא מאוחר מדי לקבלה זו'.  המחנכת חשבה קצת ואמרה: 'אני מוכנה להיות ערבה לכך שתוכלי להינשא לבן תורה אמיתי, והשם שיצא או לא - לא יזיק'.

     אותה בת אכן השתנתה מקצה לקצה. נהגה ממש על פי התקנון המחמיר של הסמינר. באותם ימים גונב לאוזנינו שאמא שלה התנגדה לשינוי הגורף הזה, אבל היא הלכה עם זה עד הסוף. שינוי מוחלט מן הקצה אל הקצה. אמנם,  כשהגיעה עת השידוכים היא נתקלה בבעיה, לא מהכיוון שחשבנו עליו, אלא הצעות רבות נפלו על ענין של כסף...  ואז הגיע שידוך חשוב באמת. בחור מיוחד מישיבה מצוינת , אבל השידוך נתקע בגלל הכסף והדבר שבר אותה לחלוטין.

     היא פנתה למחנכת שלה בסוג של טרוניה: 'אמרת לי כי אגשים את שאיפותיי אם אקבל על עצמי את כללי הסמינר ואוותר על משהו שחשוב לי מאוד. הנה עשיתי זאת ואיני מצליחה להגיע לדבר שאליו שאפתי '. המחנכת חשבה קצת. בתחילה רצתה לומר שעדיין לא מאוחר ושבסוף היא תקבל, אך גם לה נשמעו מילים אלו כהתחמקות. תחת זאת שאלה: 'מה הפער בין מה שאביך יכול לשלם ובין מה שהורי הבחור דורשים?'. ' חמישים אלף דולר', ענתה הבחורה. ' אני לוקחת זאת על עצמי', אמרה המחנכת בלי לחשוב פעמיים. השידוך נסגר. השניים התארסו, ולאט-לאט נודע למורות, מה עשתה המחנכת. היא פשוט החלה לגשש איך היא מגייסת את הכסף. כל המורות לא הבינו את התעוזה.  הרי לה עצמה יש בנים ובנות לחתן, ואיך העזה לקחת על עצמה התחייבות כה גדולה של מישהי אחרת?!.

     עברו כמה שבועות, והיא הצליחה לגרד כמה אלפי שקלים בודדים. היא היתה לחוצה מאוד, וככל שפנתה לאנשים הם השיבו את פניה ריקם. החתונה הלכה וקרבה, ולה לא היה מושג איך היא משיגה את הכסף. והנה, שבוע לפני החתונה התקשר אליה עסקן ציבור מחו"ל כדי לברר על בת מהסמינר בשביל בנו. היה זה עסקן ידוע שנהג להתקשר אליה כדי 'לקטוף' את הכלות הטובות ביותר לבניו ולקרוביו,  והוא סמך מאד על המחנכת ההיא. בסיום השיחה היא פנתה אליו בשאלה, אולי הוא מכיר מישהו שיכול לתרום לה להכנסת כלה. היא סיפרה לו את כל הסיפור. 'פניתי לעשרות אנשים אמידים, אבל עדיין לא גירדתי עשרת אלפים שקל והרי התחייבתי על סכום גדול פי כמה וכמה '. העסקן הקשיב בשקט ופתאום נזכר במשהו: 'לפני חצי שעה בדיוק הגיעה לידי צוואה של אלמנה מהקהילה כאן, היא כתבה בצוואה להוריש מהונה הרב סכום כסף לטובת כלה ששומרת את כל גדרי הצניעות, בתנאי שהכלה תאמר פרק תהלים לעילוי נשמתה תחת חופתה. אני חושב שהמקרה שלך פשוט מתאים לצוואה הזו' . 'באיזה סכום מדובר', שאלה המחנכת. - ' זה הגיע אלי כעת למשרד. קראתי את המכתב המצורף,  אך לא את הצוואה, תני לי רגע לפתוח ולהסתכל. אני מקווה שיהיו כאן לפחות כמה אלפי דולרים שיעזרו לך להתחיל'.  היא שמעה אותו פותח את המעטפה ואז זועק: 'אני לא מאמין! היא מקדישה סכום של חמישים אלף דולר למטרה הזו. זה לא יכול להיות מקרי, הסיפור הזה... תעצרי את ההתרמה. הסכום יועבר אלייך תוך כמה שעות'.


     החתונה התקיימה בשמחה ובכבוד. רגע לאחר ענידת הטבעת ושבירת הכוס, הושלך הס. רק מי שעמד קרוב הבחין בכלה ובאמה ממלמלות פרק תהלים בקול בוכים. גם אנו המורות הצטרפנו ואמרנו פרק תהלים לעילוי נשמתה של האישה הצדקת. בחתונה רקדו בחורי ישיבות עילויים , ובעזרת הנשים - בנות הסמינר והמחנכות. ורק קומץ מחנכות ידעו את הסיפור האמיתי מאחורי החתונה הזו. 






י' סיון ה'תש"פ


"דברים של טעם"
יום ג' פר' נשא - י' סיון תש"פ


מים חיים

על אותם האנשים ה'שבעים' מהמצוות שלהם, ומרגישים כאילו העולם חייב להם, אמרו בחב"ד:

איש אחד הלך ברחוב ביו"ט סוכות, בידו האחת החזיק הד' מינים ובידו השניה החזיק המחזור, ופתאום הרגיש שצריך לגרוד את גבו... אך כיון שהיה ידיו 'עסוקים' במצוות לא היתה באפשרותו לגרוד בגבו.

הפנה פניו כלפי מעלה ואמר: רבש"ע הלוא אני עסוק במצוות שלך, בבקשה 'געב מיר א קראץ אין רוקן'... (תגרוד לי בגב בבקשה).

 

פרפראות

כמה אברכים ת"ח שלמדו הלכות תערובות יורה דעה באו לפני הגר"ח מבריסק זצ"ל, וביקשו ממנו שיבחן אותם אם הם ראויים להורות בענייני איסור והיתר. אמר להם הגר"ח דלהורות כהלכה צריך להיות להמורה הוראה ד' מעלות: א) שיהיה פיקח. ב) שידע ד' חלקי שו"ע. ג) שידע גם גמרא עם פי' תוס'. ד) שיהיה גם למדן.

האברכים תמהו על דבריו, דאיזה פקחות מוצרך להשיב על שאלות של איסור והיתר או של תערובות או שאלה בבשר וחלב, ומדוע צריכים להיות למדן ע"ז, וגם למה להם לידע ש"ס ותוס' וד' חלקי שו"ע, התינח לשאלה בדיני ממונות צריכים פקחות כדי שהדיין יבין העסקים ולהבחין מי משקר וכדומה, וגם צריך להיות למדן כדי להבין ענייני נזיקין לאשורו, אבל בשאלה קלה ופשוטה של תערובות מה הצורך לזה.

השיב להם הגר"ח: בואו ואראה לכם אם תוכלו לפסוק שאלה קלה ופשוטה בהלכות איסור והיתר. מה הדין במשרתת גויה שעוזרת בבית ישראל שהלכה לשוק של גוים, וקנתה חתיכה בשר עוף והשליכה אותה חתיכה להקדרה שהיה מתבשל בו בשר עוף כשר, ולא נודע מזה עד אחר שכבר לקחו מהקדרה הרבה בשר ומרק ואי אפשר לדעת עכשיו אם היה ס' נגד האיסור או רק רוב, מה הדין.

הם השיבו מיד: הלכה מפורשת היא ביו"ד (סי' צח, ס"ג) שאם נתערב מין במינו ואינו מינו ואין יכולין לעמוד עליו לשערו אם היה בו ששים, או נודע שהיה עכ"פ בודאי רוב היתר ממינו אמרינן סלק שאינו מינו ומינו רבה עליו ומבטלו ברוב, ואין כאן רק ספק דרבנן אם היה בו שישים, ובספק של דרבנן אזלינן לקולא, והש"ך פסק דאין אומרים 'סלק', וצריך מן התורה שישים נגד האינו מינו ובספק הולכין לחומרא ולכן הבשר מותר, והמרק ושאר דברים אסורים לשיטת הש"ך.

אמר להם הגר"ח: בשביל שאלה כזו אמרתי לכם שהדיין צריך להיות פיקח להתבונן במשעה שקרה. האברכים התבוננו עוד פעם ואמרו שאינם רואים עוד מה שיש לדון בזה חוץ ממה שאמרו. אמר להם הגר"ח: הרי הגויים אינם מולחים את הבשר להוציא ממנו הדם, וא"כ הבשר שקנתה הגויה לא היה מלוח, וא"כ יש בהבשר גם דם, ודם עם בשר הוה מין בשאינו מינו, ובכולו משערינן, וא"כ עכשיו מה הדין.

ענו האברכים: הרב צודק ובספק שישים מין בשאינו מינו הולכין לחומרא, כיון שהוא ספיקא דאורייתא.

אמר להם הגר"ח: בשביל שאלה כזו אמרתי להם שכדי להורות בהלכות תערובות צריכים לדעת גם שאר הלכות, הרי דם שבישלו הוא רק איסור דרבנן, וכאן כיון שנתבשל הבשר שוב אין כאן רק ספק דרבנן. הם עמדו נכלמים והגר"ח המשיך ושאל, ועתה מה אתם פוסקים בזה, האברכים התבוננו ואחרי העיון אמרו: רבינו צודק, זה רק ספק דרבנן ואזלינן לקולא.

אמר להם הגר"ח: בשביל שאלה כזו אמרתי לכם שלהורות הלכה פשוטה באיסור והיתר צריכים להיות גם למדן, דבדם של בשר נבילה יש שני איסורים, איסור נבילה ואיסור דם, והא דאמרינן דדם שבישלו הוא רק דרבנן הוא רק מכח איסורא של דם, אבל מכח איסורא של נבילה ליכא שום היתר במה שבישלו. הנה אמרתי לכם כבר הלומדות, עכשיו תאמרו מה הדין. בבושת פנים השיבו: רבינו צודק והתבשיל אסור.

אמר להם הגר"ח: בשביל שאלה כזו אמרתי לכם דהדיין צריך להיות בקי גם בש"ס ותוס', דבתוס' במס' מנחות (קד. ד"ה הואיל) כתבו דדם לא הוה בכלל בהמה, וצריך דרש מיוחד לרבות דדם של נבילה מטמא, ע"ש. הרי שדם נבילה אין בו איסור נבילה רק איסור דם, וממילא יש לו הקולא של דם שבישלו, עכ"ד.

שו"ת משיב בהלכה, בהקדמה

 

מעשה רב

הרה"ק רבי שלמה לייב מלענטשנא זי"ע נהג בעת שישב על השולחן בליל שבת קודש להביט בהחלות, ומחמת חיבוב המצוה לא עצר כח מלנשק בהם.

פעם אחת אזדמן מילתא שהיה רב אחד אצלו על שבת קודש, וכשראה זאת לקח הרב חלה אחת קטנה מהי"ב חלות ונשק גם כן אותו, ומאז והלאה לא נשק עוד...

רמתים צופים, מע' הרה"ק מלענטשנא, אות יט

 

נקודה למחשבה

בעת הלוייתו של הגאון האדיר רבי משה פיינשטיין זצ"ל, שהתקיימה בירושלים עיה"ק, אמר אחד הנוכחים, שלרבי משה היה 'מזל', שהוא נתפרסם בכל העולם ונעשה לגדול הדור.

שמע זאת כ"ק מרן האדמו"ר מראחמיסטריווקא זי"ע מירושלים, והגיב לדברים שנשמעו: 'לו היה מזל? הכרתי יהודי בירושלים קראו לו רבי גרשון לפידות זצ"ל, הוא היה גאון אדיר בכל התורה כולה, והוא לא נתפרסם – לו היה מזל!'.



  "בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת" (במדבר ח' ב'), וכבר ידוע שהמילה "נר" מרמזת על נשמת האדם כפי שנאמר "נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם" (משלי כ' כ"ז), ועל פי זה פירוש הפסוק הוא כך: בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת - אפילו בזמן העלייה הרוחנית של נשמת האדם בסולם התורה והמצוות, עליו להקפיד ש... אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת - כשם שששת הנרות פנו לכיוון הנר האמצעי - והנר האמצעי פנה לכיוון השכינה (כלי יקר ח' ב'), כך עלייתו הרוחנית של האדם חייבת להיות מרוסנת וכנועה וכפופה לצד השכינה, ואין לאדם רשות לנתב את עלייתו איך שבא לו ולעשות את הישר בעיניו, אלא עליו לנהוג על פי דעת תורה בלבד. להתעלות כשזה אפשרי, ולעשות ברקס לעלייה אם כך רצון ה'.

    דרש ר' שמלאי, בדרשה המובאת בתלמוד הבבלי (סוטה יד ע"א): "תורה – תחילתה גמילות חסדים, וסופה גמילות חסדים. תחילתה גמילות חסדים, דכתיב: 'ויעש יי אלוהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם' (בראשית ג, כא), וסופה גמילות חסדים, דכתיב: 'ויקבור אותו בגיא' " (דברים לד, ו)".  

     האדם חייב לנסות כל העת את הבלתי אפשרי כדי שייווצר האפשרי.    

     ישנם שני סוגי אורה: אור חומרי ואור רוחני. אור חומרי היינו אור השמש, אור חשמל וכו'. אור רוחני פירושו מידות טובות, מעשים טובים, תכונות נפשיות חיוביות וכו', וכשם שאדם אינו מסתפק באור הקיים, אלא קורע חלונות, פותח אשנבים, עושה מרפסות, כדי להגדיל את האור, כן הדבר באור רוחני, אין להסתפק באור הרוחני המצוי, אלא יש ליצור ולהגדיל את המלאי של האור הזה. וכשם שאור חומרי מבטיח בריאות, רעננות וחוסן גופני, כן גם אור רוחני נותן בריאות, רעננות וחוסן נפשי. כל זה תודות למנורה והאורות הרוחניים שהאירו דרכנו עד היום. כל יהודי הוא בבחינת כהן השומר על הציווי "בהעלותך את הנרות".

אין להתייאש [מתוך 'ווארטים לפסח']

     כל שנה לומדים אנו מחדש את סיפור מכות מצרים והיציאה משם, וכ"ז לצורך מטרה אחת: להשריש בליבנו שהקב"ה בורא העולם, שולט בכל ומנהל את הכל כרצונו בלבד. הוא בעל הבית היחיד של העולם - היום, בדיוק כמו אז - הכל בידיו ובשליטתו הבלעדית.

     הרב רוטשטיין חמיו של רבי בן ציון פלמן זצ"ל קנה קרקע עם שותף בתל אביב. הם החליטו לבנות על הקרקע.  השקיעו הון רב ובאמצע גילו שכספם אזל. הם לוו כספים רבים, ומאחר ששקעו בחובות החליטו שצריכים הם למכור את הבניין כדי לפרוע את חובותיהם. הם מצאו קונה - 'ההסתדרות' רצתה לקנות מהם במחיר מצוין. ניגש הרב רוטשטיין עם שותפו למרן ה'חזון איש' ושאלו אם למכור ל'הסתדרות' שמוכנים לשלם מחיר מצוין. אמר להם החזון איש שבשום פנים ואופן לא ימכרו ל'הסתדרות' כיוון שהם עורכים אירועים בשבת ומחללים את השבת.

     הרב רוטשטיין ושותפו לא ידעו מה לעשות. אף אחד אחר לא רצה לקנות מהם והם היו בלחץ אדיר. לאחר שהגיעו מים עד נפש פנו שוב לשאול את החזון איש. ואז החזון איש אמר: "אני רוצה לתת לכם מתנה, משל קטן:  אדם הלך במדבר, החום היה נורא, כמו תנור לוהט. הוא היה צמא מאד מאד ואין מים. כשכמעט לא יכול היה להחזיק מעמד - הוא שומע פתאום זרם מים נשפכים. הוא התקרב והתאכזב לגלות שאלו מי ביוב מזוהמים. הוא התלבט מה לעשות? האם לשתות ולזהם את גופו? או למות בצמא?.  עד שהגיע למסקנה שאם לא ישתה - ודאי ימות, אבל אם ישתה הגוף יזדהם אך יש סיכוי שיתגבר על כך. הוא שותה מהמים הנוראיים הללו. והנה לאחר מספר פסיעות, הוא מוצא מעיין מים חיים וזכים... אמר האדם לעצמו: "איזה טיפש הייתי! מה עשיתי לעצמי?! שתיתי מים מזוהמים ועכשיו כל גופי חיידקים...אני מרגיש רע... והטעם...".  אמר להם החזון איש : "דעו, כך היא ההנהגה בעולם , כשנמצאים בצרה, וכבר מגיעה עת הישועה... והנה מוצאים מי ביוב, למרות שנראה שכעת ההצלה הגיעה, צריך לדעת שתמיד כמה פסיעות אח"כ מגיעים למעיין מים חיים...  וכשתמצאו אותם תצטערו מדוע מכרתם למחללי שבת".   


     הרב רוטשטיין ושותפו החליטו שהם מתחזקים באמונה ולא מוכרים למחללי שבת, ואז... באה הישועה. בעירייה שינו את 'תוכנית בניין ערים' (תב"ע) של אותו אזור, והאזור נהפך לאזור מסחרי מבוקש. המחירים עלו, הם השכירו את המבנה במחיר גבוה ביותר והתעשרו מאד. הם זכו לראות בעיניהם את מה שאמר ה'חזון איש': "יהודי צריך לדעת,  שתמיד לפני מעיין מים חיים מגיע מעיין של ביוב". משמעות הדברים היא, שעל כל יהודי לדעת שגם בזמן שהוא לחוץ מאד אין להתייאש, אלא להתקדם עוד כמה פסיעות באמונה חזקה ואז הישועה תבוא.






ט' סיון ה'תש"פ


"דברים של טעם"
יום ב' פר' נשא (ב) - ט' סיון תש"פ


מים חיים

הרה"ק רבי שלום מקאמינקא זי"ע אמר: 'פעם אחת עלה בדעתי להתענות משבת לשבת, אבל נכנס בי הרהורי גאוה שכולם אוכלים ואני מתענה, לכן גמרתי בלבי שאעשה עצמי כאילו אני אוכל כדי שלא אתגאה. אכן אח"כ ראיתי שעי"ז אני מתגאה יותר - כי באמת אני מתענה וכל העם חושבים שאני אוכל א"כ הריני צדיק אמת. ע"כ גמרתי בדעתי שבאמת אאכול אבל לעולם אני מתענה רק שאני אוכל כדי שלא אתגאה'...

רצה בזה להורות שפעמים עושים כל מיני חשבונות לנצח היצר, אכן ביני לביני נחטפים ברשתו.

דבר צבי (ווייטצען), עמ' קנב

 

פרפראות

ויקרא יוסף את שם הבכור מנשה כי נשני אלקים את כל עמלי ואת כל בית אבי וגו' (מקץ מא, נא). לכאו' יפלא איך שמח בזה כי נשהו והשכיחו האלקים את בית אביו.

אלא דהנה אמרו רז"ל יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ומכל שכן אם האדם הזה הוא במקום רשעים ובארץ קשה ערות הארץ כמצרים אשר על כל מדרך כף רגל אורבים לו נסיונות, ומכל שכן אם האיש הזה עלה והצליח בגדולה שאז ודאי נקל מאד ליצר הרע להחטיאו ולהזיח דעתו עליו לאמר חכמתי ונבונותי ואף חכמתי עמדה לי לעשות חיל ולעלות על גפי מרומת קרח.

ותקנתו של אדם זה שיהיה תמיד נגד עיניו זכרון מעשה האבות ומעשה הצדיקים שראה בימים עברו. על דרך שאמרו חז"ל חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי. וכן מצינו באמת ביוסף כי לולי הסיח דעת מאביו הקדוש כמעט היה נכשל בעבירה, כאמרם ז"ל והובא ברש"י בפסוק ויבא הביתה לעשות מלאכתו שפירש לחד מאן דאמר לעשות צרכיו עמה נכנס אלא שדמות דיוקנו של אביו נראתה לו וצנן רוחו.

אך כל זה בהיות האדם לבדו ובגפו יבא ויצא, אך אם כבר בן נתן לו, אז איש נלבב ילבב לשמור צעדיו ממכשול, כי הן כל אב חפץ שיזכה בנו לאושר האמתי והנצחיי ולא עוד אלא שיהיה יפה כח הבן מכח האב.

אך אי אפשר כזאת רק אם האב בעצמו במעשיו ובדרכיו ובמדותיו יהיה למשל ולמוסר השכל לבנים ובשום אופן לא יצא ידי חובתו בתתו את בנו אל מלמד להועיל וגם יפזר כסף רב על זה, אם בבית הוריו יראה הבן את ההפך מכל אשר למד בבית הספר.

וזה שאמר יוסף הצדיק עד הנה למען אתחזק ביראת ה' הייתי צריך לזכור תמיד את על עמלי וגם את בית אבי, אך עתה שזכני ה' בבן, זה יזרזני ויאמצני ביראת ה' ומדות טובות יותר מכל הנ"ל עד שאיני צריך עוד להאמצעים האמורים.

חידושי רבי יוסף נחמיה, מקץ

 

מעשה רב

אל ה׳פני מנחם׳ מגור זי״ע נכנס פעם אברך המדוכא בייסורים ושפך לפניו את מר לבו, אחר שבנו יחידו מחמד נפשו הנולד לו שנים רבות לאחר נישואיו, חלה אנושות ושבק חיים לכל חי ל״ע, ועתה נפשו בשאלתו לדעת מה ה׳ אלוקיו שואל מעמו בלקחו ממנו מתנה יקרה זו.

אמר לו ה׳פני מנחם׳, הנה בשנות ילדותי הזדמן לי להיות בבאנק (בנק), וראיתי יהודי נכנס וסכום גדול בידיו והוא מעניק את הסכום כולו לפקיד דשם, מיד נתמלאתי רחמים עליו שאת כל כספו ורווחיו נתן לעובד הבאנק ולא נשאר לעצמו מאומה מכל זה. לאחריו ניגש מאן דהו, והפקיד נתן לו סכום מעות גדול ביותר, שמחתי שיהודי זכה למתנה גדולה כל כך.

אך לאחר שנים מספר כשבאתי לכלל הבנה או אז הבנתי כי אדרבה פני הדברים להיפך הגמור הם, כי זה האיש אשר כל כך ריחמתי עליו, הרי הוא ׳עשיר׳ גדול שהפקיד סכום הגון אצל פקידי הבאנק בהיתר עיסקא כדת וכדין - ומעתה ישא קרן זה רווחים פירות ופירי פירות, ואילו השני שקיבל מעות רבות לא היה אלא ׳לווה׳ שמעתה נתחייב להחזיר את הכסף בריבית הרבה.

מכאן למדתי - סיים ה ׳פני מנחם׳ - שלא תמיד מה שנראה לעיני בשר הוא האמת, ולפעמים כשנראה לו לאדם שהוא ׳מפסיד׳ באמת אינו אלא ׳מרוויח׳, וכמו כן אתה, אין לך להתחיל לשקוע במחשבות מה רוצה השי״ת ממך, כי לא לקח ממך מאומה, אלא נתן לך רבות... ואף אם אינך רואה זאת בעיני בשר.

באר הפרשה

 

נקודה למחשבה

הרה"ק מאוסטרובצא זי"ע אמר פעם למי שהירבה בקושיות: 'איני יודע, איני יכול לענות על שאלותיך, אך זאת אוכל לומר לך בוודאות שאילו הייתי ה'רבונו של עולם' לא הייתי עושה אחרת בכחוט השערה מכפי שהוא ית' עושה'.




 אומרים משמי דהרה"ק מהר"ש מסלונים דתיקון ליל שבועות אומרים תחילה וסוף ג' פסוקים רמז להתנהגות האדם, שצריך להקדיש ולקדש התחילה והסוף, בקומו בבוקר יקיים קדש לי כל בכור ויקבל עליו עול מלכות שמים,  וכן בסוף היום יקבל עול מלכות שמים לפני השינה והבן.


    אל יאמר האדם, העולם לא ייחרב גם אם לא אקיים את מצוות התורה, שהרי יש דיי והותר צדיקים בלעדיי, ועליהם העולם מתקיים. לכן אמרה התורה: אין להקב״ה בעולם אלא אותך בלבד. (עיטורי תורה)


  "בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת" (במדבר ח' ב'), וכבר ידוע שהמילה "נר" מרמזת על נשמת האדם כפי שנאמר "נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם" (משלי כ' כ"ז), ועל פי זה פירוש הפסוק הוא כך: בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת - אפילו בזמן העלייה הרוחנית של נשמת האדם בסולם התורה והמצוות, עליו להקפיד ש... אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת - כשם שששת הנרות פנו לכיוון הנר האמצעי - והנר האמצעי פנה לכיוון השכינה (כלי יקר ח' ב'), כך עלייתו הרוחנית של האדם חייבת להיות מרוסנת וכנועה וכפופה לצד השכינה, ואין לאדם רשות לנתב את עלייתו איך שבא לו ולעשות את הישר בעיניו, אלא עליו לנהוג על פי דעת תורה בלבד. להתעלות כשזה אפשרי, ולעשות ברקס לעלייה אם כך רצון ה'.  



     התורה מנחה אותנו לשמור על שיקול דעת בכל עת ובכל מצב. אסור לחצות גבולות כשיש הגבלה, אפילו אם נראה לנו שבהר יש קדושה וטהרה, צריך לדעת שכשנאמר לא ! אסור לחצות אותו. וגם להיפך כשיש צורך לעשות, אסור להניח גם אם המצב האישי והנפשי מוגבל באותה שעה. על האדם לפעול בשיקול דעת ולגשת לכל דבר בהתאם להוראות התורה ולמצוותיה.

הצדקה של רבי בן ציון פלמן זצ"ל [מתוך הספר 'ספר ללא שם']

     כך היתה דרכו של הגאון רבי בן ציון פלמן זצ"ל בערב חג הפסח: ר' בן ציון היה עוזב את בית ההוראה. שהרי כדי להשיב תשובות לשואלים, היו ויהיו רבנים אחרים בבני ברק עיר התורה, אבל הצדקה הזו שבידו - אין מי שיחלק אותה לאותן משפחות, שרק הוא יודע עליהן. ואין הוא יכול לשלוח שליחים, כי יש צורך בחכמה רבה כיצד לתת את הכסף ובאיזה נוסח...

     יוצא רבי בן ציון עם אחיו ר' צבי על פני העיר בני ברק, וצרור שטרותיו בידו, ביניהן כל הכסף שקיבל ממכירת חמץ ועוד תוספת צדקות שונות, והחל בחלוקה. אחיו זצ"ל עזב גם הוא את כל ההכנות לחג, כדי לעבור איתו יחד על פני בתי ישראל, ולוקח את רבי בן ציון ברכבו. הם ממהרים להעביר את הכספים, כי אם הנזקקים לא יקבלו את כספם, מי יודע כמה 'מרור' יהיה שם בבית... שמא ערב החג עלול להיהפך להם לזמן של כעס ומריבה בתוך הבית, לכן יצא ר' בן ציון בזריזות מרובה. "

     עצור נא לי כאן בבקשה!", מבקש ר' בן ציון. הרכב נעצר.  הרב יורד לביתו של יהודי שהיה עשיר מופלג בשעתו וכספו ירד לטמיון, אבל הוא עדיין שומר על כבודו, ואפילו נותן צדקה לאחרים, כדי שיוכל להמשיך לחיות בכבוד ... דופק הרב בדלת: "ר' יענקל! הנה החוב שחייבים לך מאז , ולא נתנו לך עד היום במהלך השנה, אני מתנצל, אבל ברוך ה' כעת אני כבר יכול לפרוע לך את החוב, הבאתי כסף.  א'גוטן יום טוב!".  מובן שר' בן ציון לא מגביה אפילו לרגע את עיניו, לראות את מבע פניו של ר' יענקל דנן... והאם אשתו מקשיבה. הוא בסך הכל מכניס את המעטפה השמנה לתוך כף ידו, כך שלא יכול היה לסרב...  יורד ר' בן ציון במדרגות, נכנס לרכב ואמר: "העברנו ב"ה חוב אחד!...".  אומר לו אחיו ז"ל בחיוך: "אוי וי! כמה אנחנו חייבים להקב"ה, כמה אנו מקבלים ואיננו פורעים את חובותינו.  איננו צעירים, אולי עוד נספיק להשיב מעט מחובותינו להקב"ה. לאיזו כתובת עכשיו?".


     הם ממשיכים לכתובת הבאה, בקצה השני של אחת השכונות, בבניין חדש וגבוה, דחוק בין בניינים גבוהים נוספים.  ר' בן ציון דופק. "אוהה איזה אורח!" - מקבלו בעל הבית בפתח, "כבוד הרב, הייתי מכניס אותך אבל אנחנו כעת אחרי בדיקת חמץ, ושוב לצערנו, כמו שסיפרתי לכם לפני חודשיים, יש לנו סתימה, המים עלו על גדותיהם והרצפה כולה רטובה" . תמה ר' בן ציון: "וכמה יעלה לך התיקון של האינסטלציה?  וכי ככה תישארו?, הרי בכל כמה חודשים אתם עם סתימה חדשה, קח לך ארבעת אלפים שקלים ותתקן את כל הצריך תיקון, ואם חסר משהו אשלם את הכל, ואם לא לפני פסח , אשלם אחרי פסח בהזדמנות קרובה" . המעטפה שנחה בתוך ידו של בעל הבית כבר נכנסה לכיס,  והרב כבר מיהר וירד בגרם המדרגות... ואז המשיך לכתובת השלישית. שם כבר הכניסו את הפסח כהלכתו,  כמשפטו וחוקתו עם כל החומרות והחששות הרבים. הם לא היו בני עניים, אבל פחדו עד מאד לספר להוריהם העשירים שאין להם כסף... הבן הוא אברך, והאב בעל ממון רב . חששו הבן ואשתו לספר על מצוקתם, היחסים שלו עם האב לא היו כל כך טובים...  ר' בן ציון ידע, כי אם רק ירמוז לאבא של האברך על מצבו של הבן, וודאי יתן הרבה, אבל יש סיכון שהנתינה הזו תשפיע על מיני מידות וחיכוכים בין השוויגער לכלה... לכן,  מעולם לא אמר לאבי האברך מילה, אלא גייס כספים בעבורו. ומי חלם שבן עשירים זה נזקק לסיוע?!...  הדפיקה נשמעה בדלת, ר' בן ציון הניח את המעטפה בתיבת הדואר הצמודה לדלת, וכאשר פתח הילד את הדלת אמר הרב לילד: "תאמר לאבא שבן ציון פלמן אמר, שהניח לו את המשלוח במקום שהניח לפני חודשיים, והכל טרי וכשר בתכלית ואין מה לחשוש, ושיהיה חג שמח!".  הגברת ניגשה לדלת ושאלה מי זה שעומד בדלת, ר' בן ציון אמר: "אני ידיד וותיק של בעלך, למדתי איתו פעם בחברותא. יחידים בעולם האברכים כמותו, והלוואי ונזכה לחדש חידושים כמו שהוא מחדש...". ור' בן ציון ואחיו ממשיכים בדרכם... 





ח' סיון ה'תש"פ



"דברים של טעם"
יום א' פר' נשא (ב) - ח' סיון תש"פ


מים חיים

שאלו פעם מחסיד ישיש ששכב בבית חולים למשך זמן, איך הוא המצב שמה?

וענה: זה מזכיר לי מ'שטיבל', כל שעה אדם נכנס נותן לי 'שטעך' (עקיצה) ושואל "וואס מאכסטו" (מה נשמע)...

 

פרפראות

אנכי אערבנו מידי תבקשנו אם לא הביאותיו אליך וכו' (בראשית מ"ג, ט'). הגיד כ"ק אבי אדמו"ר [בעל אבני נזר] זצללה"ה, בהא דיהודה קיבל ערבות על בנימין אפי' על אונס, כמבואר שם, וכמו שאמר, כי עבדך ערב את הנער וגו', ואף שאין לך אונס גדול מזה, ומה בצע ליעקב שיקבל עליו יהודה אחריות אונסין, שמאחר שאין בידו להציל, למה יהי' גם הוא אבוד משני עולמות.

והגיד, שיש באדם כוחות נעלמים, שבעצמו אינו מכיר בהם, ואלמלא שקיבל עליו אונסין, לא הי' משתדל להציל את בנימין, אלא כפי מה שנראה בעיניו שיש בכחו לעשות, ולפעמים יש בכחו לעשות יותר ממה שמדמה בעצמו, עכ"ד.

שם משמואל, חיי שרה תרע"ח

  

מעשה רב

בעירו של הבעל התניא זי"ע היה בדחן שהיה גם מגיד מישרים שהוכיח את הציבור בעת החתונה בדברי כיבושין למען ילכו בדרכי ישרים.

פעם קרא לו בעל התניא והתלונן לפניו מדוע מוכיח את בני העיירה ואינו מוכיח אותו, אנא ממך ביקש הרב, אמור לי גם כן דברי מוסר.

נבהל המגיד ונחרד איך ירהיב עוז בנפשו להוכיח את ענק הרוח בתורה וביראה אך הרבי הוסיף והתחנן שיגיד לו דברי תוכחה.

פתח הבדחן ואמר, מה ביני לבין הרבי, הלא מה שהרבי איננו יודע, גם אני אינני יודע, וא"כ שנינו שוים. ומה שאני יודע, גם הרבי יודע, וא"כ גם בזה שנינו שוים, ולא נשאר הבדל בינינו, רק באותו חלק, מה שהרבי יודע, ואני אינני יודע. ומה ערך יש לחלק הזה, לעומת החלק הגדול ששנינו איננו יודעים...

סיפרו החסידים שכששמע זאת הבעל התניא, זלגו עיניו דמעות.

עובדא מפורסם בחב"ד

 

נקודה למחשבה

הגאון ר"י הורביץ זצ"ל אמר: לפנים בישראל לא היה אדם עובר עבירה אלא א"כ נכנס בו רוח שטות (סוטה ג.), ואילו כיום אין אדם עושה מצוה אא"כ נכנס בו רוח חכמה...

מעינה של תורה, נשא




 בפרשת במדבר נכתב: "שְׂאוּ, אֶת-רֹאשׁ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל". רבי יוסף חיים ("הבן איש חי"), מקובל מהמאה ה-19, מבאר את המשפט בצורה הבאה. לשאת את ראש בני ישראל, הכוונה היא שיהודי צריך להרים את ראשו של חברו, ולדון כל אדם לכף זכות. צריך תמיד להתאמץ ולמצוא את הטוב שבאחר, גםאם לפעמים זה נראה בלתי אפשרי. לרוב אנו חשים תחושה של "אני צודק" ו-"אני יודע יותר טוב מכולם", ועם הרגשה כזו קל מאוד לשפוט אחרים ולבקר אותם. עלינו להתאמץ ולמצוא את הטוב בשני ובמעשיו בכל רגע. 

     הרמ"ק כותב שראשי התיבות של המילים: ש תיקה י פה ב שעת ה תפילה הן אותיות "שיבה", להורות שמי שזהיר בשתיקה בשעת התפילה זוכה לשיבה טובה.



     כאשר אדם מדבר בבית הכנסת הקב"ה מוציא את האותיות של השם שלו מהמילה "דיבור" ונשאר "דבר" רח"ל.

     לעולם לא תדע עד כמה אתה יכול להיות חזק עד שלהיות חזק תהיה הברירה היחידה שלך!

כוס של אליהו וגילוי אליהו (הגדת אדיר במלוכה(

     מעשה בעשיר מופלג, מאנשי שלומו של רבי ישראל מרוז'ין זצ"ל, שהיה נוהג לפאר את שולחן ליל הסדר בכלים יפים והדורים, וקנה גביע זהב משובץ אבנים טובות עבור כוסו של אליהו הנביא.

     ברבות הימים התהפך עליו הגלגל ואיבד נכסיו ונאלץ למכור את כלי משכיתו ותכשיטי רעייתו, עד שנותר בחוסר כל ורק הכוס של אליהו נשארה ברשותו. חג הפסח קרב, ולרש אין כל, הוא הציע לאשתו שימכרו את הגביע, כדי להשיג מצרכים לחג. אמרה האשה: מוטב נשב בחושך ונרעב, ובגביע לא נשלח יד. לא מלאו לבו לעשות דבר בלא הסכמתה, בלב דואב עלה לביהכ"נ בעוד היום גדול לאחר שריפת החמץ, כי לא יכול היה לשאת הדלות בביתו. אך לאחר התפילה לא יכול היה להתמהמה והלך לביתו בשברון רוח.


     כשהתקרב לביתו, ראה אור נגוהות בוקע ממנו, פתח את הדלת והשולחן ערוך בכל טוב. אשתו קידמה את פניו בשמחה, וסיפרה שאחרי שהלך לבית הכנסת, הגיע אדם נכבד וביקש להיות אורחם בליל החג. כשענתה שאין לה מאומה, השיב שאינה צריכה לדאוג לכסף, הניח על השולחן ארנק מלא מעות והבטיח לבוא לסדר. מיהרה וקנתה כל מצרכי החג ביד רחבה, ונשאר ברשותה כסף רב. תמה האיש והתכונן לעריכת הסדר, לפתע נפתחה הדלת, והאורח נכנס בפנים צוהלות, בירכם בברכת הצלחה ועשירות ונעלם מעיניהם. החליטו לנסוע לאחר החג אל רבי ישראל מרוז'ין, ולספר לו את כל אשר אירע עימהם. שמע ואמר: "דעו שהאורח היה אליהו הנביא זכור לטוב, והגיע משום שכיבדתם אותו בקניית הגביע היקר, והסכמתם שלא למכרו גם בשעת הדחק, לכן זכיתם לחוג את החג בשמחה, ולהתברך מפיו בברכת עשירות והצלחה" 






ו' סיון ה'תש"פ

מים חיים

נוהג היה ראש ישיבת לייקווד, הגאון רבי אהרן קוטלר זצ"ל, לספר בפורים את הסיפור הזה:

בהיותו אברך לאחר סיום השבע ברכות שלו, נסע ברכבת ופגש בה את הגאון הרוגצ'ובי זצ"ל. כשניגש אליו שאל אותו: מה מעשיך, ענה רבי אהרן: אני בעל הבית מקלעצק. אמר לו הגאון: תאמר איזה דבר תורה. רבי אהרן החל להרצות לפניו מערכה שלימה על עניני זיקה, שאמר במהלך השבע ברכות, אבל לרוגצ'ובי אמר הכל בפחות משעה.

כשסיים אמר לו הגאון: נו, בשביל בעל הבית אתה יודע טוב.

ורבי אהרן העיד על עצמו, שאלו היו השיעורים היותר טובים שלו...

הגר"ש שבדרון ז"ל, שאל אביך ויגדך, ח"ג עמ' כ'

 

פרפראות

ותאמר הנה שבה יבמתך אל עמה ואל אלהיה שובי אחרי יבמתך, ותאמר רות אל תפגעי בי לעזבך לשוב מאחריך כי אל אשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין (רות א, טו טז). לכאורה מדוע נפגעה רות מדברי נעמי, הלא לטובתה נתכוונה, דלמה לה להתגייר שזה תהי' לה קשה מאוד?

אלא שאם לטובתה נתכוונה היתה לה לומר סתם שתשוב לבית אמה כיון שזה תהיה קשה לה, אבל מזה שהוסיפה: 'הנה שבה יבמתך וגו' שובי אחרי יבמתך, שאמרה לה לשוב כדרך ששבה יבמתך, מזה נפגעה... כי כל אחד שונה בתכונותיו ודיעותיו, ואל לו לחקות מעשה ידי אחר.

מפי חכ"א שליט"א

 

מעשה רב

בתחלת חורף תרפ"ב חלה אחד מבעלי הבתים ונפל למשכב במין חולי מוזר ולשונו התנפחה בפיו. כאשר תקיף ליה עלמא ורבנו (הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל) בא לבקרו, ביקש החולה להוציא כל איש מעליו וסיפר לרבנו את סיבת חליו.

לדבריו, שבוע קודם לכן בשבת פרשת וירא הקשה, כיצד זכו בנות לוט שהמשיח יהיה מצאצאיהן, אף שלא בושו בגילוי עריות שעשו והודיעו שבניהן הם מאביהם, ודיבר עליהן בדרך בזיון.

בלילה הופיעו בחלומו שתי נשים זקנות מאד שראשן ופניהן מכוסים ואמרו שהם בנות לוט. הן הוסיפו ואמרו ששמעו את טענתו, ובאו מעולם האמת לענות לו. הן טענו שהיו יכולות לומר שמאחר שהן ממשפחת אברהם וניצלו בדרך נס מסדום, לא היו תולים בהם מעשה זנות, והיו יכולות לייחס לעצמן כל מעשה נס. כך שהיו יכולות לומר שנתעברו מן השכינה כביכול, ולייסד דת חדשה כנצרות. והן קראו לבניהן 'עמון ומואב' להודיע שכאשר אשה מתעברת יש לוולד תמיד אב בשר ודם. בזכות זה זכו ויצא מהן המשיח האמיתי.

עוד אמרו שהוא חטא חטא גדול כאשר דיבר עליהן בדרך בזיון. מאחר שהוא דבר עליהן בזלזול, הוא ייענש מידה כנגד מידה כמרגלים, ותשתרבב לשונו ותתנפה בחולי משונה וכך ימות. כשסיים האיש לספר את סיפורו, היסב פניו אל הקיר ונפטר לעולמו.

רבינו ראה בכך עניין אמיתי, מאחר שההסבר נראה לו הסבר אמיתי.

אגרות משה, בהקדמה לח"ה

 

נקודה למחשבה

במוצאי חג הפסח אירעה דליקה גדולה בבנין של מו"ר הגאון רבי אברהם גניחובסקי זצ"ל. ושאלו את מו"ר האם אינו מודאג על כתביו הרבים שנשרפו באש ונאבדו במים.

והשיב, שהמושג של 'דאגה' נוהג רק בצפורנים, שכתב הרמ"א שסדר גזיזתם ביד ימין הוא בסדר דאג"ה...






ה' סיון ה'תש"פ




 "אמר הקב"ה למנותם בכבוד ובגדולה לכל אחד ואחד. לא תהיה אומר לראש המשפחה: כמה במשפחתך? כמה בנים יש לך? אלא כולם יהיו עוברים לפניך באימה ובכבוד, ואתה מונה אותם". פרשנים רבים אומרים כי זהו אחד המסרים החשובים של פרשת "במדבר"  (הרמב"ן)

     במגילת אסתר "כי אם החרש תחרישי בעת הזאת רווח והצלה יעמוד ליהודים" רומז לשעת התפילה ככתוב "ואני תפילתי לך ד' עת רצון" שע"י שמחרישים ושותקים שכעת התפילה מביאים בכך רווח והצלה לכלל ישראל.    (הרה"ק רבי שמעון נתן נטע מלעלוב זצוק"ל )  

     במקום לדאוג מה אומרים עליכם האחרים,  תדאגו שלילדים שלכם יהיה משהו טוב לומר עליכם לכל האחרים  

      בספר פלא יועץ: מה טוב לשפוך נפשו בימים אלו,  שיזכה הוא ובניו לכתרה של תורה, ללמוד וללמד לשמור ולעשות.

    בתפילה הראשונה ביום, בתפילת השחרית, ישנה הקדמה לתפילה: "הֲרֵינִי מְקַבֵּל עָלַי מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל: וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוךָ, וַהֲרֵינִי אוהֵב כָּל אֶחָד מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּנַפְשִׁי וּמְאודִי". זה הבסיס לכל. כיום יש הרבה הלכות למצוות שבין אדם לחברו. יש הלכות לשון הרע, וגזל, ועוד... אך אם נקיים את מצות ואהבת לרעך כמוך, לא נצטרך לדאוג שאיננו מקיימים את כל ההלכות הללו. אם באמת אוהב את חברי, ברור שאזהר לא להגיד שום דבר שיכול לפגוע בו, ברור שלא אנטור לו טינה ואנקום בו, ברור שאשפוט אותו לכף זכות, ברור שאזהר מאוד לא לפגוע ברכושו, ועוד הרבה הלכות שפשוט לא נצטרך ללמוד ונקיים אותן כדבר הברור מאליו.


     דבריו של הגר“י פינק בשם המהר“ם שפירא, כפי שנכתב ב‘לקח טוב‘. ”קבלת התורה של הנשים היא באמצעות הבית, ולא בדרך הישירה של לימוד התורה. גם מתן התורה שלהן הוא דרך הבית. על ידי האווירה שהן משרות בבית, אווירת צניעות וקדושה, יראת השם טהורה מתוך סבר פנים יפות ונועם הליכות“. (שם)


     הגימטרייה של המלה "רות" הוא 606. כל בני האדם בעולם מחויבים לשמירת 'שבע מצוות בני נח' (מצוות אשר ניתנו לנח לאחר המבול). גם רות אשר נולדה כמואבייה הייתה מחויבת להן. אם נוסיף את 7 המצוות האלה, לערך המספרי של "רות", נגיע ל – 613, שהוא מספר המצוות הכתובות בתורה.


     הדממה שהיהדות רואה בה ערך היא הדממה הקשובה; וההקשבה היא האמנות העילאית של האמונה. הקשבה פירושה פינוי מקום לאחרים לדבר ולהישמע.

הפיקדון בגמ"ח (השגחה פרטית עלון 39)

      אני מנהל גמ"ח כספים בירושלים. בח' בשבט השנה הגיעה אליי שיחת הטלפון הבאה. "אני זקוקה בדחיפות לסכום של כסף", אמרה האישה שמעבר לקו. היא הסבירה שבתה הנשואה במצב כלכלי קשה. חודשים מספר היא לא שילמה שכר דירה, ובעל הבית מאיים להוציא אותה. "אני רוצה לעזור לה, וקודם כול להביא לה את הסכום הדרוש לכיסוי שכר הדירה".

     המקרה נגע ללבי, אבל לגמ"ח יש כללים משלו. איננו קופת צדקה, אלא מוסד שמקבל כסף שאנשים מפקידים אצלו ועתידים למשוך אותו ביום מן הימים. אי אפשר להעביר סכום בלי להיות בטוחים שהוא יחזור. השבתי לאישה בעדינות: "הכסף אינו שלי, הוא של המפקידים. אני רק מנהל את הגמ"ח, ואיני מלווה למי שאיני מכיר" . "אומר לך מי היה בעלי", ענתה האישה, וברגע זה התברר לי כי היא אלמנה, "אותו וודאי הכרת".  היא הזכירה את שמו, ואני עמדתי כהלום רעם. לא רק שהכרתי את בעלה של האישה, אלא שבימי חייו היה לנו קשר מיוחד. למדנו בחברותא במשך תקופה, וחוץ מזה... רק רגע, אספר את הסיפור לפי סדר.

     האיש נולד בבית של תינוקות שנשבו. הוא לא ידע הרבה על יהדות, ועשה את המסלול שכל ילד חילוני עושה. הוא היה בעל ראש גאון ומוח חזק במיוחד, וכשהתבגר נרשם לטכניון והתקדם בלימוד מקצועות שמיועדים למחוננים כמותו . ביום מן הימים נקלע לירושלים, עיר הקודש, נכנס לישיבת אור שמח, הציץ ונפגע. האווירה,  האורה, והעיקר – התורה הקדושה בעצמה, לא נתנו לו מנוח. הוא נשאב אל הקדושה, ותוך זמן לא ארוך הפך לאחד התלמידים הטובים ביותר בישיבה. סוף סוף הגיע מוחו לניצול אמתי. הוא שקע בלימוד הגמרא, והדבר היה לפלא - איך בחור שזה מקרוב בא העפיל בתקופה כה קצרה לדרגות רמות בלימוד ובעבודת השם.

     בשעה טובה ומוצלחת הקים את ביתו, ובשלב זה של החיים נתנסה בניסיון מר. בני הזוג ציפו לילדים שנים ארוכות, וכאשר החלו לדרוש ברופאים קיבלו תשובה כואבת ומייאשת. הרופאים הרימו ידיים. "אין לכם סיכויים", הם אמרו.  אבל האברך שלנו, שזכה להתקרב לבורא יתברך בכל ליבו ונפשו, לא אמר נואש. הוא התחזק באמונה ובידיעה כי לרופא ניתנה רשות לרפא ולא לייאש, ומפתח החיה הוא בידי הקב"ה לבד.  אין מעצור להשם מלהושיע, הוא רק צריך לדפוק על שערי הרחמים.

     שערים רבים הבקיע בחייו,  מאמצים אדירים השקיע בהתקרבותו לחיי התורה והמצוות, יעשה גם את המאמץ הנדרש כאן. הוא שטח תפילות רותחות והתחנן לבורא יתברך שיזכה לגדל צאצאים שילכו בדרך השם, ואכן תוך זמן לא ארוך זכה לחבוק בת.  האושר היה גדול מכדי להכילו. מיודענו חיפש דרך להביע את ההודיה העצומה שלו לבורא עולם , ותכנן לערוך סעודה גדולה ומרשימה ולהזמין את כל רעיו ואוהביו. במעמד זה יודה להשם בכל לבב ובתוך רבים יהללנו. הוא פנה לרבו, מורה דרכו, כדי להתייעץ אתו על תכניתו. אמר לו הרב: שמע לקולי. קח את כל הכסף שהתכוונת להקדיש לסעודת ההודיה והפקד אותו בגמ"ח. כל המצוות שייעשו בכסף הזה יהיו לזכות בתך.


     האברך שמע לעצת רבו, הגיע אל הגמ"ח שבניהולי והפקיד סכום גדול מאוד בשמחה רבה, והדבר נרשם כדת וכדין בפנקס ההפקדות של הגמ"ח.  עברו שנים לא רבות. האברך הלך ונתעלה מיום ליום. במשך תקופה למדתי אתו בחברותא,  ונפעמתי מהידע העצום שלו וממידותיו הטובות. קשה היה להאמין שהוא בעל תשובה. היו זמנים שהוא צם משבת לשבת. את כל חיותו הוא שאב מעבודת השם ומלימוד תורה במסירות נפש.  ביום ב' בשבט, לפני תשע שנים, נלקח לבית עולמו. הייתה זו טרגדיה נוראה. אברך צעיר שהשאיר אלמנה רצוצה ובת יתומה. בסופם של ימי השבעה התקשרתי לאלמנה ואמרתי לה שיש בגמ"ח כסף שבעלה הפקיד בעת הולדת בתו שתחי'. האלמנה לא הייתה מרוכזת בתוכנה המדויק של השיחה. היא הודתה לי שזכרתי אותה, ואמרה שכרגע היא מסתדרת. הכסף נשאר בגמ"ח והמשיך להתגלגל בין הלווים השונים. היא שכחה לגמרי מכל העניין.  עכשיו, בח' שבט, בדיוק תשע שנים אחרי הפטירה, בלי לדעת שיש לה הזכות למשוך את ההפקדה של בעלה ז"ל, היא מבקשת ממני כסף בשביל הבת.  כך בדיוק אמר הרב לאברך: תשקיע את הכסף בגמ"ח, וזה יהיה לזכות הבת שלך! איש לא דמיין אז כמה מדויקים היו הדברים.

חסד קטן (מאת דיתי וינשטיין)

כולנו חגגנו השנה ליל הסדר במסגרת מצומצמת כזו או אחרת, אבל יש אנשים שחגגו לגמרי לבד. בלי בעל, בלי ילדים ובלי נכדים. שמעתי השבוע סיפור על אישה אלמנה שנאלצה בעקבות הסגר לערוך את הסדר בבית לבד. מיותר לציין את הרגשת הבדידות שהיא חשה ואת הכמיהה שלה לשבת יחד עם משפחה קרובה. לא פשוט לחגוג לבד חג משפחתי כל כך.

בערב החג, בעוד היא עורכת שולחן לסועד אחד, השכנים מהקומה שלה התקשרו אליה והציעו לה לערוך יחד את הסדר.

כל אחד ישב בביתו עם דלת פתוחה וכך היא תהיה חלק מהסדר שלהם. האישה התרגשה מהעובדה שהשכנים זכרו אותה ובזכותם היא לא תהיה לגמרי לבד בליל הסדר.

לאחר החג הבן של אותה אישה התקשר לשאול איך עבר עליה החג.

"אתה לא תאמין", היא סיפרה לו בהת רגשות, "השכנים שהצטרפתי לסדר שלהם נוהגים בדיוק אותם המנהגים של אבא ז"ל, ממש הכול. בזכות זה הרגשתי חיבור וחשתי חלק מהם, ונהניתי כל כך. היה לי ליל-סדר מיוחד ומרגש".

פתאום ירד לבן האסימון. הוא נזכר שאותו שכן התקשר אליו שבוע וחצי קודם לכן וביקש לשמוע ממנו בפירוט אילו מנהגים אבא שלו ז"ל היה נוהג בליל הסדר.

נאמר ברות רבה: "מגילה זו אין בה לא טומאה ולא טהרה ולא איסור ולא היתר. ולמה נכתבה? ללמדך כמה שכר טוב לגומלי חסדים"

מגילת רות רצופה חסדים מפעימים. לאורך כל המגילה אנחנו פוגשים את מעשיה הנאצלים של רות. היא דבקה באמת ולא נכנעת לרעשי הרקע שסביבה. היא יודעת בבירור מה המטרה שלה והיא הולכת אחריה עד הסוף בצניעות ניכרת.

במגילה אפשר למצוא מעשי חסד הרואיים, כאלה שאנחנו לא רואים ביום יום, אם בכלל.

אני רוצה לדבר על החסד הראשון של רות. החסד שממנו החל הכול.

לאחר פטירת מחלון וכיליון, נעמי מבינה שאין לה יותר מה לחפש במואב. הרעב בארץ נגמר והיא רוצה לשוב ארצה. היא יוצאת מיד לדרך וכלותיה הנאמנות מצטרפות אליה. באמצע הדרך היא עוצרת ואומרת להן: "למה אתן הולכות איתי? אתן עוד צעירות. חזרו הביתה וא-לוהים יעשה עימכן חסד כמו שאתן עשיתן עם המתים ואיתי".

איזה חסד הן עשו?

כתוב במדרש שהן טיפלו בתכריכים ובקבורה של בעליהן, לא דרשו מנעמי את הכסף שמגיע להן בעד הכתובה והמשיכו לדאוג לה אחרי שבעליהן נפטרו.

למה זה נחשב חסד? הרי הן עשו מה שמצופה מהן. לא מפורט כאן משהו מיוחד שראוי לציון. לדאוג לקבורה של האדם הכי קרוב אליך זה חסד? מה יותר טריוויאלי מזה?

ומה עוד נעמי אומרת להן? תודה שלא דרשתן ממני כסף.

רות ועורפה היו בנות מלכים עשירות. הן לא היו צריכות את הכסף של נעמי, ומי בכלל חושבת על כסף יום אחרי שבעלה נפטר, לא עלינו?

אם הן היו באות לנעמי שאיבדה בעל ושני בנים ונותרה בחוסר כל ואומרות לה: "הבן שלך חתם על כתובה ועכשיו, כשהוא מת,  את חייבת לנו כסף" – זה היה מפתיע ולא אנושי בעליל.

למה המגילה מתייחסת למעשים האלו כאל חסדים?

יש סוגים רבים של חסד.

אפשר להקים ארגוני צדקה חובקי עולם, לגייס תרומות בסכומים עצומים, לתרום כליה (נרחיב בהמשך בעז"ה על פועלו האדיר של הרב הבר ז"ל) או לנהל מערך ארוחות לבתי חולים... יש הרבה אופציות לחסדים מדהימים שמצילים את העולם כפשוטו.

אבל החסדים האלה לא בהכרח נדרשים מכולנו.

רות מלמדת אותנו שגם מעשה מתבקש הוא חסד. גם מעשה קטן ומובן מאליו, עם האנשים הקרבים אליך ביותר, הופך לחסד ברגע שמבצעים אותו.

כשאני מספרת לילדים עוד סיפור לפני השינה, גם כשאני כבר מדמיינת את השקט שאני מחכה לו כל כך עם הקפה והשוקולד – אני עושה חסד. כשאני קמה באמצע הלילה עם עיניים שורפות מעייפות כדי להאכיל את התינוקת – אני עושה חסד. כשאני מכינה ארוחת ערב למשפחה, גם אם מדובר בחביתה וסלט – אני עושה חסד. כי חסד הוא לא רק מעשים שאפשר לכתוב עליהם מגילה לדורות. חסד הוא מעשים יומיומיים של עזרה ליהודי (גם אם הוא בעלי, הילד שלי או אפילו אני עצמי).

רות עברה דרך רצופה בתלאות, מנוקדת במעשי חסד פלאיים,והיא הנחילה לנו את הכוח לעשות חסדים, להתחיל בקטן ומשם להתקדם.


אולי מה שנדרש מאיתנו הוא לתת עוד נשיקה בלילה אחרי סיפור או ' קריאת שמע', אפילו שהסבלנות כבר נגמרה. לחייך מתוך שינה לתינוקת המתוקה שבוכה, לתת למישהי מבוגרת להיכנס לפנינו לחנות אפילו שגם לנו חם והמסכה מציקה, ולבשל לשבת בשמחה אפילו שנמאס לבשל ואנחנו רוצות כבר להתארח...




ד' סיון ה'תש"פ



"דברים של טעם"
יום ד' פר' נשא - ד' סיון תש"פ


מים חיים

הרה"ק רבי ברוך מסטיצין זצ"ל אמר פעם בדרך צחות בזה"ל: 'אלע שלימאז'לען טרעפן אן דעם פרומען' (ה'שלימזל' פוגש לעולם ב'פרומער'). וביאר בזה מה שמצינו בתורה אצל נזיר שאם ימות עליו מת בפתע פתאום סותר הנזירות ויספור פעם שנית, אף שכבר עבר עליו כ"ט יום, אם ימות עליו מת סותר כל הכ"ט יום וסופר מחדש, ולכאו' למה לא הזכיר התורה אצל כהן ענין זה שאם ימות עליו מת בפתע פתאום?

רק שהכהן הוא חכם ולא תאונה לו שום רעה, אבל הנזיר מקבל עליו פרישות, ואסר עליו דברים שמותרים לו, מחמת פרומקייט, דוקא לו קרה טומאה פתאומית...     

שיח שרפי קודש, נשא

 

פרפראות

ויספר משה לחותנו (יתרו יח, ח). פירש"י 'לקרבו לבו לתורה'. לכאורה צ"ב הרי לעיל (יח, ה) פירש"י 'בשבחו של יתרו דבר הכתוב, שהיה יושב בכבודו של עולם ונדבו לבו לצאת אל המדבר, מקום תוהו, לשמוע דברי תורה'. משמע שהיטב הכיר יתרו במעלות לימוד התורה עד שנדבו לבו לעזוב מאחוריו כבודו של עולם, ולמה, איפוא, הוצרך משרע"ה לקרבו עוד לתורה?

אלא היא הנותנת, אם יתרו סבר שבעבר היה לו כבודו של עולם, ואילו עתה כשילמד תורה צריך לוותר על אותה תענוג והאושר שהיה לו בהיותו יושב בכבודו של עולם, זאת אומרת, שלא הכיר עדיין במעלת לימוד התורה. ולכן קרבו משה רבינו לאלפו בינה מה זה ערך ויקרת לימוד התורה, וטוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף.

הגאון רבי שמואל בירנבוים זצ"ל ר"י מיר

 

מעשה רב

פעם נחלה רבינו הישמח ישראל זי"ע (אז נתוסף לו שם 'ירחמיאל'), ונכנס חסיד א' לבקרו ושמע ממנו ברכת התורה שאמר ברעש ובדביקות גדולה. אח"כ נכנס החסיד לאביו כ"ק אדמו"ר הזקן זי"ע ואמר, 'אני חושב שלבנך הוטב הרבה ב"ה', שאל אדמו"ר הזקן 'מאין אתה יודע', ענה החסיד: 'שמעתי שברך ברכת התורה בהתלהבות דקדושה, מזה מוכח סימן הטבה'.

השיב כ"ק אדמו"ר הזקן: 'אדרבא מזה מוכח שעוד לא הוטב המצב אצלו, כי אם היה בקו הבריאות לא היה אומר הברכות בקול שישמע אדם'.            

         תפארת רבותינו, עמ' עז

 

נקודה למחשבה

בלאו ד'לא תחמוד' מבאר האבן עזרא, דכמו שאיש כפרי אינו חומד בבת מלך ביודעו שזה לא יתכן, כן איש ישראל אל יחמוד מה שלא שייך לו.

ואמר הרה"ק הרבי רבי העניך מאלכסנדר זי"ע: ואני אומר להיפוך, כמו בן מלך אינו חומד בבת כפרית, כמו"כ כל ישראל בני מלכים ממאסים במעשים מגונים ומכוערים.

 חשבה לטובה, יתרו



מודעה משמחת

הודות לסיועם של הרבה קוראים שסייעו מי בעצה ומי במעש לסדר המייל שלא יופסק המעיין... שמחים אנו להודיע שסדרנו קבוצת גוגל שיוקל עלינו המשלוח למאות קוראים בלי תקלה בעזהשי"ת. 

בימים הקרובים תפסוק המשלוח ממייל זה ונחזור למייל הישן באופן של קבוצת גוגל כנ"ל. כבר שילחנו לחלק ניכר מהקוראים מייל הזמנה וכתבנו 'שלו' וברכה', אין על הקורא לשלוח מייל חוזר כי הוא כבר רשום ברשימה.

אם לא קבלתם המייל ההוא, יתכן שעדיין לא הגענו לשלוח לכם, או תבדוק בבקשה בשאר מקומות ש'מאוד יתכן' שהמייל הגיע לשם.

גם אם הגיע לכם המייל היום, יתכן עדיין שבימים הבאים יגיע המייל לשאר מקומות, ולכן אם לא קבלתם המייל בימים הקרובים בבקשה לבדוק בכל המקומות, ועליך 'לגרור' המייל להמקום שברצונך להגיעו מידי יום ביומו, ואח"כ לאשר (במשבצות שיופיע אז) שברצונכם לקבלם שם כל יום.

בתקוה להבנה...

מכון כרמנו  


--


ג' סיון ה'תש"פ





אנו מיחסים חשיבות לשירה, ליופייה ועשרה, לבצוע המשלם. איזה קול לזמר, וכמה כלים בתזמורת. מי המלחין, ומי המנצח. וכאן, במלה אחת, כל מהותה של השירה והנגינה, המודד הקובע את טיבה: ''שאו!'' האם היא מצליחה היא לרומם ולנשא, להגביה טפח מעל הקרקע, לקרב אל השמים. כי רבים כל כך שרים ומנגנים, ולבם בל עמם. ''שאו'', אין כאן! 


     התורה אומרת (דברים לב,מז): "כי לא דבר ריק הוא מכם" מבארים חז"ל: מכם הוא ריק, אם אתה מרגיש בתוכך ש"זה לא זה", זה אומר שאתה ריק, לא התורה...    

     חז"ל לימדונו, שמידת החסד היא העיקר, בה נבחן האדם והיא המראה אשר בה משתקפת דמותו הרוחנית של האדם. ככל שמידה זו טבועה באדם כך יכול הוא בנקל להתעלות אף במעלות רוחניות אחרות, אך כל זאת בתנאי שהאדם יוותר על רצונותיו ושאיפותיו למען הזולת. 


     יום ב' בסיון מכונה בשם "יום המיוחס", מחמת שביום זה התחדש יחוסם של בני ישראל, כאשר נאמר להם: "וִהיִיתֶם לִי סגֻלָּה מכָּל הָעַמים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ. וְאַתֶּם תהיוּ לִי מַמלֶכֶת כֹהֲנִים וְגוֹי קדוֹש..."

המחנק (פיקודיך דרשתי, ויקרא תש"פ)

 

     הפסקת הצהריים שלי קצרה מאד, והיא מנוצלת לאכילה, מנוחה קצרה, ולחזרה לכולל להמשך השקידה על לימוד התורה הקדושה!

 

     באחד מהימים פניתי לנוח. אותו יום היה אביבי ונאה,  ואויר טוב חדר בעד החלונות הפתוחים. לפתע חשתי במחנק ובמחסור באוויר... נעמדתי בסמוך לחלון, אך המחנק המשיך,  כביכול נגמר האוויר. שאלתי את בני הגדול שעמד בסמוך, אם גם הוא חש במחנק, אך לא – הוא הרגיש מצוין ואמר שמזג אוויר כ"כ טוב – כבר זמן רב לא היה...  רצתי למרפסת הקדמית,  וניסיתי לשאוף אוויר צח – אך לשווא! המחנק רק התגבר מרגע לרגע... רצתי למרפסת האחורית, מרפסת גדולה במיוחד,  ניגשתי לפינה הדרומית אך לא חשתי בזרימת אוויר.  נעמדתי בסמוך למעקה בפינה השניה של המרפסת, וסוף סוף הרגשתי מעט אוויר. שמתי ליבי לכך שככל שאני מתקרב למעקה ומטה את ראשי כלפי מטה – כך הוקל לי והמחנק אט אט נעלם.  

 

     הוצאתי את ראשי מעבר למעקה, התכופפתי ככל שיכולתי כלפי מטה כשידי אוחזת בחוזקה במעקה המתכת, תוך שאני מטה ראשי לזווית ממנה זרם האוויר. מזווית זו יכולתי להבחין בחניה האחורית של הבניין – ומה שראיתי החריד את ליבי... ילדם בן השנה של השכנים מקומת הכניסה, חמק לו בעד השער הפתוח של חצר ביתם, וזחל מתחת למשאית גדולה שעמדה בחניה, ושם בצמוד לגלגלי הענק נח לו הפעוט בשלווה...  בזווית הכה מוזרה בה נתון היה ראשי, יכולתי להבחין שהנהג כבר נכנס לתא הנהג, ומסובב את המפתח כדי להתניע...  עניין של שניות עד שהמשאית תסע לאחור, וחלילה תרמוס תחתיה את התינוק, שהנהג כלל לא הבחין בו.

 

     צעקתי בכל כוחי לנהג שלא יתניע עדיין, אך צעקותי לא חדרו מבעד לחלונות הנהג הסגורים. עזבתי את המעקה , וכשרגלי יחפות דלגתי את מדרגות שלושת הקומות כל עוד נפשי בי, וברגע האחרון טיפסתי על הסולם המוליך לתא הנהג,  פתחתי את הדלת ומשכתי לנהג ההמום את היד – שכמעט והוליכה את ידית ההילוכים למצב נסיעה לאחור...

 

     ברוב בהילותי לא יכולתי להוציא הגה מפי ולהסביר לנהג המופתע מה אני רוצה ממנו – אלא גררתי אותו למטה והצבעתי בידיים רועדות על הפעוט ששכב לו בנחת בינות לגלגלים הקדמיים!  הילד הוחזר לביתו, תוך שהוריו ההמומים מודים על התושייה וההצלה ברגע האחרון ממש, ואילו אני סיפרתי להם על גבורתו של בורא עולם, שברצותו חוסם לאדם את האוויר, וגורם למחנק בדרכי הנשימה – כדי שיזכה להציל נפש אחת מישראל!

 


     מיותר לציין שלאחר מעשה ההצלה המופלא – שוב לא חשתי במחנק יותר! סופר ע"י בעל המעשה, פרטים מזהים שונו. 



"דברים של טעם"
יום ג' פר' נשא - ג' סיון תש"פ


מים חיים

ב'אמשינאוו' אמרו מליצה:

שלשה דברים עשה משה רבינו מדעתו והסכים הקדוש ברוך הוא עמו: הוסיף יום אחד, פירש מן האשה, ושבר את הלוחות (שבת פז.).

הנה 'שבר את הלוחות' מובן לכל אחד אחר שראה חטא העגל. 'פירש מן האשה' מובן לחסיד. 'הוסיף יום אחד' מובן באמשינאוו...

 

פרפראות

כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה (האבני נזר) הגיד במה שכ"כ גדלה זכות רות שנתגיירה וזכתה לכל חמדת ישראל שממנה דוד המלך ומלך המשיח, אף שהרבה גרים היו שמסרו נפשם על הגירות ועזבו שלחן מלכים וכל חמדת עוה"ז ובאו במקלם ובתרמילם להתגייר ולא זכו למה שזכתה היא.

ואמר הטעם, שרות אמרה 'באשר תמותי אמות' ופירשו ז"ל (יבמות מז:) שנעמי אמרה לה 'ארבע מיתות נמסרו לב"ד ושני בתי קברות', ועל זה השיבה לה, 'באשר תמותי אמות ושם אקבר'. ולא השיבה שתשמור עצמה מלעבור על חיובי מיתות ב"ד, אלא השיבה שאפי' תצמח לה בשביל הגירות מיתת ב"ד (כי אם לא נתגיירה לא היתה נענשה) ואעפי"כ כדאי לה להיות יהודית, כי אפי' חייבי מיתות נמי ישראל נינהו ויש להם חלק לעוה"ב, ומוטב לה להיות יהודית המומתת בב"ד מלהיותה מחסידי אוה"ע, וזוהי תכלית האהבה והרצון להיות יהודית, ע"כ זכתה למה שזכתה. ודפח"ח.

שם משמואל, נצבים תרע"ה

 

מעשה רב

מעשה שבאו פעם כמה מקנאי ירושלים אל הגאון רבי יהושע לייב דיסקין זצ"ל וסיפרו לו: הנה, אחד מן השוחטים בירושלים נכדו התחיל ללמוד בבית הספר לא דתי, ומן הראוי, איפוא, שאותו שוחט יועבר מכהונתו.

שמע רבי יהושע לייב וענה: אמנם טענתכם נכונה, אבל להעביר את השוחט מפרנסתו אי אפשר, הואיל וכך, לכו והשתדלו למצוא עבורו פרנסה אחרת, ואז תנסו להשפיע עליו שיעזוב את השחיטה.

שמעו האנשים ועשו כמצוות הרב. הלכו ומצאו עבורו עבודה אחרת, ואז באו אליו והתחילו לשכנע אותו שיעזוב מרצונו את השחיטה. השוחט שמע את דבריהם, לא ענה להם דבר, אלא הלך בעצמו לרב מבריסק (רבי יהושע לייב) לשאול אותו כיצד לנהוג ולעשות.

אבל כאשר בא השוחט לפני הרב מבריסק ושטח בפניו את שאלתו, השיב לו: לא, לא כדאי לך לעזוב את השחיטה...

כיון ששמע השוחט כך, החליט להישאר. באו האנשים ושאלו אותו למה הוא מסרב לעזוב, והוא ענה להם: הלכתי בעצמי לרב, והוא אמר לי שלא כדאי לי לעזוב.

חזרו האנשים אל הרב ותמהו בפניו: הלא הרב הסכים שיעזוב את השחיטה באם נמצא עבורו פרנסה אחרת, ואנו באמת הלכנו והשתדלנו למצוא עבורו מקום עבודה אחר ושיכנענו אותו לעזוב, למה, איפוא, הניא אותו הרב מלעשות כן?

ענה להם רבי יהושע לייב: מה פירוש למה מנעתי ממנו מלעזוב? הלא הוא בא אלי לשאול בעצתי, והעצה הטובה ביותר עבורו היא, שלא יעזוב את השחיטה, כי זה טוב יותר עבורו. אלא מאי? מטעמי קנאות אנחנו רוצים שיעזוב, אבל להעביר אותו בניגוד לרצונו אי אפשר. וכשהוא בא לשאול ממני עצה, עלי לתת לו את העצה הטובה ביותר, כי איך מותר לי להכשילו, הלא כתוב 'ארור משגה עיור בדרך' (דברים כז, יח), ואם אומר שזה טוב עבורו, אני רק מכשיל אותו ואיך אעבור ח"ו על ה'ארור' הזה!...

הנה לפנינו דעת תורה מגדול הקנאים שבדורו, כידוע, אשר לבו, לב הארי, לא רצה לקבל שוחד העלול לנבוע מעצם קנאותו, כדי לא להכשיל את השוחט בעצה שאינה הוגנת כשבא לבקש את עצתו.

והדבר הוא נפלא עד מאד!...

הגר"ש שבדרון ז"ל, שאל אביך ויגדך, ח"א עמ' קסה

 

נקודה למחשבה

אמר הגר"י סאלאנטער זצ"ל: האדם משתוקק לדעת את כל הש"ס בלילה אחת, אך ביחד עם זאת הוא רוצה גם לישן היטב באותו הלילה...

 




ב' סיון ה'תש"פ


 אומר רש"י, אינו דומה מעטים העושים את התורה למרובים העושים את התורה הצבור הוא הרבה יותר מסך הכל של סכום אנשיו. ולא רק בגלל ההרגשה של צבור , אלא הרבה יותר מזה.


     ב"מדרש רבה" [שיר השירים פ"א אות ג'] דרשו עה"פ "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו", אין אנו יודעין במה לשמוח אם ביום אם בקב"ה, בא שלמה ופירש "נגילה ונשמחה בך" בך בקב"ה, בך בישועתך, בך בתורתך. [הרמז לכך הוא "בך" כ"ב אותיות התורה]. ה"רבנו יונה" במסכת "ברכות" [בתחילת פרק "אלו עומדים" ד"ה אסור"] כתב: שדברי המדרש הללו נאמרו על מצות שמחת יו"ט. מבואר בדברי המדרש שמצות שמחת יו"ט היא השמחה של כנסת ישראל עם הקב"ה שזה עיקר מצות היום, וכששמחים בתורתו זו שמחה בו, ואילו שאר ענייני השמחה באים רק כדי לעורר את האדם לשמוח בה'. [משולחן גבוה – תנינא]


    "וקדשתם היום ומחר" (י"ט י') שתישאר הקדושה גם למחר, כאשר ילכו מכאן, ולאו דוקא בזמן ששומעים תורה, אלא גם כאשר הם פונים לעסקי יום יום שלהם . )פרדס יוסף(


     חז"ל מספרים שקודם מתן התורה אמר הקב"ה לבני ישראל: "הביאו לי ערֵבים טובים שתשמרוה ואני נותנה לכם". אמרו ישראל: "אבותינו ערֵבים לנו. נביאים ערֵבים לנו". אמר להם הקב"ה: "גם הם צריכים ערֵבים.  אלא הביאו לי ערֵבים טובים ואתננה לכם". אמרו: "הרי בנינו ערֵבים לנו". אמר להם הקב"ה: "אלו ודאי ערֵבים טובים, על-ידם אתננה לכם".

והריקותי לכם ברכה עד בלי די" )הפטרת שבת הגדול( - )אוצרות התורה(.

     סיפר אחד ממשתתפי שיעור תורני בבית הכנסת "נאות שקמה" בראשון לציון: בשיעור משתתף יהודי שלאחרונה התחזק בעבודת ה', והקב"ה זימן לו פרנסה טובה: מינו אותו כאחראי על חלוקת תרופות לכל בתי המרקחת של קופ"ח מאוחדת. וכך עבד משך שנים, אך תמיד הצר על כך שאין בידו די זמן ללמוד ולומר פרקי תהילים. אך הודה לקב"ה על הפרנסה שזימן לו. באחד הימים, נכנס לשיעור כשהוא מדוכדך, וסיפר כי הודיעו לו בעבודה על פיטוריו , ופירט מדוע: 'בשבוע שעבר נסעתי להעביר תרופות לבית המרקחת ב"מודיעין עילית", בית המרקחת ממוקם במעלה רחוב תלול. לאחר שמסרתי את התרופות, יצאתי להמשיך בדרכי. והנה, לתדהמתי - מכוניתי, שחנתה בסמוך - נעלמה!!! חיפשתי אותה בכל האזור, אך לשווא. לפתע שמעתי קול המולה במורד הרחוב. נחפזתי לשם,  ולהפתעתו ראיתי את רכבי תקוע בקיר, וקהל אנשים המומים סביבה, מנסה לאתר את הנהג. התקרבתי לרכבי,  שם עמדו עדי ראיה שסיפרו לי את גודל הנס, כאשר לנגד עיניהם הידרדר לפתע הרכב במורד הרחוב, עבר כמה צמתים ומדרכות ונבלם בגדר. למרבה הנס לא ארע כל אסון, מלבד הרכב שקיבל מכה.

     הדבר היה תמוה ביותר בעיניי, מאחר שהחניתי את הרכב כרגיל. ממועצת העיר הגיעו נציגים שצילמו את המאורע, ופרסמוהו בעיתון המקומי תחת הכותרת 'נס גדול היה פה'. מנהל העבודה שלי, בשמעו את אשר ארע, קרא לי אל משרדו והודיע לי כי הוא מפטר אותי מהעבודה, מאחר ואין הם מחזיקים נהג שאינו זהיר', סיים האיש את סיפורו. המקרה גרם לו לעוגמת נפש גדולה, באשר זה מקור הפרנסה היחיד שהיה לו, וכך ישב בצער גדול בשיעור, וניסה לשכחו על ידי דברי התורה ששמע. אמרנו לו: 'לפניך שתי אפשריות: לקבל את הניסיון בחוסר אמונה ולהיות בצער ובעוגמת נפש, ולא תועיל בזה מאומה, או להאמין באמונה שלימה שהכל מאת הבורא, והכל לטובה, וכבר הבטיח הקב"ה "הבוטח בה' חסד יסובבנהו", ואם תתחזק באמונה ובטחון - תזכה להיווכח כי כל מה שארע לך הוא אך ורק לטובתך, כי האדם הבוטח יזכה לראות את הטובה בעיניו כבר בעוה"ז'. - 'הכיצד יתכן שדבר רע, כפיטורין ממקום העבודה, הוא לטובה, וכי חוסר פרנסה זה דבר טוב?!' - שאל היהודי, השבנו לו: 'אל לנו לחשב חשבונות שמים,  עליך להתחזק באמונה בה', לבטוח בו ולהאמין שהכל לטובה. זהו תפקידך'.


     ואכן, היהודי קיבל על עצמו להיות בשמחה, ולהאמין שכל מה שעושה ה' - הכל לטובה, וכך היה בכל פעם בבואו לשיעור, כאשר התענינו חבריו במצבו, השיב בשמחה: "הכל לטובה"! עברו כמה חודשים, והנה הגיע היהודי לשיעור, כשפניו קורנות משמחה ובשורה בפיו: 'יש לי נהג צמוד!' וכה סיפר בהתרגשות: 'מנהל העבודה חיפש מחליף לתפקידי, ועד עתה לא מצא אדם אמין, שעושה את העבודה באמונה ומדייק בזמנים. והנה יום אחד התקשר אלי, והזמין אותי למשרדו. כאשר הגעתי הורה לי לחזור לתפקידי, אך מאחר שלא נהגתי בזהירות, יתלווה אלי נהג צמוד, שיסיעני לכל המקומות, ותפקידי יהיה רק לחלק תרופות, ותו לא! והוסיף ואמר, שמשאיר לי את אותה משכורת, כדי שאחזור לעבוד טוב כפי שעבדת בעבר...'. השתתפנו כולנו בשמחתו, בראותנו כיצד הקב"ה, מסובב הסיבות, הפך את הדבר המצער ביותר לשמחה הגדולה ביותר. והוסיף אותו יהודי ואמר: מעתה גם נפתרה בעייתי על חוסר זמן בלימוד, כי מעתה שאיני נהג אוכל לקיים "ובלכתך בדרך"! 



"דברים של טעם"
יום ב' פר' נשא - ב' סיון תש"פ


מים חיים

בחג השבועות הראשון שבא הגאון מטשעבין זצ"ל לארה"ק, התפלל בית מדרשו של הרה"ק האמרי אמת מגור זי"ע, והרבי מגור ביקש לכבדו בעליית 'עשרת הדברות', עליה זו היתה בחזקת בנו הלב שמחה זי"ע, והאמרי אמת ביקשו שיוותר על חזקתו עבור הגאון מטשעבין באומרו "היום נכבד את התורה עצמה בעליה".

כשסיפרו על כך להגאון מטשעבין הגיב בענוותנותו: "איך האב נישט געוויסט אז אין גור מאכט מען אויך ווערטלעך" (לא ידעתי שבגור ג"כ עושים בדיחות).

שר התורה, עמ' 154

 

פרפראות

טעם על אכילת מאכלי חלב בעצרת. נראה פשוט, לפי מה שאמרו חכמי המחקר אשר כוחות המזון שיש בחלב, לא נמצא בשום דבר שבעולם, כי אם על הלחם יחיה האדם, הלא הוא צמא למים, וגם מים בלבד בוודאי אינו מזין, משא"כ חלב אנו רואים שהוולד יונק ובזה נתגדל, ויש בו כח אכילה ושתיה, כי הוא כוללות חיות הגופניות.

כמו כן התורה היא כוללות חיות הרוחניות ונקראת בשם 'לחם' ובשם 'מים', כמ"ש (משלי ט, ה) 'לכו לחמו בלחמי', גם (ישעיה נה, א) 'כל צמא לכו למים', והיא כללות הרוחניות.

על כן ביום מתן תורה אוכלין חלב שהוא חיות הכוללות כמו התורה, כי המצוות ומעשים טובים הם עניני פרטיות, וכל מצוה פועלת בשרשה, משא"כ תלמוד תורה כנגד כולם, והוא כוללות כל חיות הרוחניות.

אמרי נועם, שבועות אות לו

 

 מעשה רב

ספר הגה"צ רבי יוסף ליס זצ"ל, שפעם השתתף באסיפה שהתקיימה בבית מרן הגרי"ז מבריסק זצ"ל. יחד עם גדולי ירושלים שנכחו במקום, שהה בחדר גם ילד בן שנתיים וחצי... היה זה נכדו של הרב מבריסק, אשר אמו נאלצה לצאת לשעה קלה, ובקשה מהרב לשמור עליו עד שתשוב.

בסוף השלחן היה מקום פנוי, והכסא שעל ידו עמד ריק. הילד ראה בכך כר נח למשחקים, הוא טפס על הכסא, משם עלה על השלחן, ואז זחל לארכו עד שהגיע אל מקום מושבו של מרן הגרי"ז... הרב נטלו בשתי ידיו, לטפו והורידו אל הרצפה. ראה הפעוט כי טוב, אץ רץ אל הכסא הריק, ושוב טפס ועלה וזחל... הרב שוב הורידו אל הרצפה ברכות, בלי לגעור בו ובלי לומר לו דבר.

אחד הנוכחים במקום לא יכול היה לשאת את התנהגותו של הילד, ולאחר שהדבר חזר ונשנה מספר פעמים, העיר בשקט: 'מדוע הרב אינו נוזף בו הרי יש לחנכו שלא יעלה על השלחן'...

מרן הגרי"ז שמע את הערתו, והתשובה שאמר אז מהוה יסוד נפלא שראוי לשננו: 'זה אינו חינוך! חינוך פירושו לחנך את הילד כיום, כדי שיהיה מחונך לכשיגדל. אך כשתינוק זה יגדל הרי ודאי הוא לא יזחל על השלחן, וא"כ אין כל צורך לחנכו. אלא מאי, אנחנו כעת לא רוצים שהוא יפריע לנו, זו אינה סיבה לסטור או לנזוף בילד...'

אוצרותיהם אמלא, וירא עמ' רפו

 

נקודה למחשבה

מסופר על הנצי"ב מוולוז'ין זצ"ל, שיום אחד הגיע אליו נדיב שרצה לתרום לטובת הישיבה. הוא התעניין במבנה ושאל: "מה סדר היום בישיבה?" הנצי"ב ענה: "בשעה 10:00 ארוחת בוקר, ובשעה  17:00 ארוחת ערב".

העשיר התפלא ושאל: "נו... ומתי לומדים?!"

ענה הרב בפשטות: "אה, כל הזמן לומדים! רק כשאין ברירה הולכים לאכול..."





א' סיון ה'תש"פ



 אישה מתלוננת לחברתה - "אני ממש לא יודעת מה לקנות ליום ההולדת של בעלי, יש לו כבר כל מה שאני צריכה...".    

     המילה 'ירושלים' מוזכרת 656 פעמים בתנ"ך. 'נרוַֹת'=656 . לומר לנו שאם אתם משָמְרים נרוֹת של שבת...  אני מראה לכם נרוַֹת של ציוַֹן. ועוד לומר שירושלים היא אוַֹר.


     "ויחן שם ישראל" (שמות י"ט ב'). רש"י: ויחן כאיש אחד בלב אחד. "ויחן" מלשון "חן" – האחדות האמיתית תיתכן רק כאשר יהודי נושא חן בעיני רעהו. (רבי יצחק מוורקה(


      "יברכך ד' וישמרך" (ו' כ"ד). ברכת כוהנים נאמרה בלשון יחיד, "יברכך" מה הטעם? כי הברכה העיקרית הנחוצה לבני ישראל היא 'אחדות', כמו במעמד הר סיני שנאמר (שמות י"ט ב') "ויחן שם ישראל" ודרשו חז"ל (מובא ברש"י בשם מד"ר): כאיש אחד בלב אחד. (רבי שלמה לייב מלענטשה(     

הטיפול בדלקת החניכיים [ מתוך הספר 'בך בטחנו'-הרב צבי נקר]

     נביא להלן מעשה הנותן הצצה להשגחת הבורא בעולמנו,  ועל הניסים המולבשים בטבע גם בגאולת הפרט.

     בן תורה יקר, מיקירי קרתא דירושלים, סבל שנים רבות מדלקת חניכיים, מלווה ביסורים וכאבים, עד שלא היה יכול לאכול כראוי. כשהלך לרופא השיניים, הודיע לו הלה חגיגית, כי אין לו ברירה ועליו לעקור את כל השיניים - חד וחלק... ואח"כ יעשה לו שתלים במחיר 'נוח מאד' של כמאה אלף ₪...  אותו בן תורה לא התעצל, והלך לבדיקה נוספת אצל מנהל מחלקת שיניים בבית החולים הדסה בירושלים, אלא שגם הלה בישר לו כחברו, כי עליו להוציא את כל שיניו וכי... אותו אברך שם מבטחו בהשם יתברך, הוא בירר אצל היועצים החרדים הידועים מי הוא ואי זה הוא הרופא המומחה לשיניים וחניכיים אשר יוכל להיות השליח להושיעו. ואז ניתנה לו כתובת של רופא מסוים בתל אביב,  מנהל מחלקת שיניים וחניכיים בבי"ח בת"א. הוא המומחה הגדול, הוא גם מרצה לבעיות חניכיים באוניברסיטת ת"א,  הוא הכתובת והוא המילה האחרונה בנושא, כמובן.  טרח אותו אברך כואב, לנסוע לת"א לאותו מומחה. הכין באמתחתו קרוב לאלף ש"ח כדי לרכוש לעצמו את הזכות לראות ולהיראות אצל אותו מומחה... והגיע לפתחו של הלה.  או אז התבקש מהמזכירה מיד עם הגעתו, לשלם את הסכום הנ"ל. לשאלתו, אולי אין בכלל מה לעשות, למה לשלם מראש, נענה האברך כי בכל מקרה הוא חייב לשלם,  על הזכות לראות ולהיראות אצל הרופא המומחה.  האברך ביודעו את גודל חשיבות העניין, הבין שהוויכוח ממילא מיותר, משום שהרי ברור שהמומחה כבר יידע מה שלא ידע אותו 'רופא פשוט' בירושלים, דהיינו כיצד לשמר את שיניו החולות, או כיצד להתגבר על חניכיים חולות ומודלקות. שלף האברך את ארנקו ושלשל את מלא הסכום לקופה, קיבל קבלה כחוק, והמתין לתורו.

     כשהגיעו תורו פסע אל תוככי חדרו של המומחה המפורסם,  המומלץ ע"י כל יועצי הציבור, ומי כמוהם יודע את אשר לפניהם, מומחה גדול, שכדי להיכנס לחדרו כבר צריך לשלם. מי כמוהו?!.  פסע האברך מעדנות, המומחה המפורסם הורה לו לשכב על המיטה. החולה העיר למומחה המפורסם כי כדאי שישמע ממנו הקדמה קצרה על תולדות החולה והמחלה,  ומה אמרו הרופאים 'הפשוטים' לפניו, ומה הוא מצפה ממנו.  החולה שהיה נפעם ומרוגש מזכייתו כי רבה היא, שהנה זכה, בפרוטקציה רבה כמובן, לקבל תור אצל הרופא המפורסם, תוך שבועיים בלבד. והנה כבר אומר לו הרופא ללא שום הקדמה והאזנה, "עלה ושב על הכסא!". כשהעיר הערה קלה באוזני המומחה המפורסם נענה מיידית, "חבל על כל רגע, אני אראה מיד הכל". האברך עוד לא הספיק לשכב וליישר את עצמו, וכבר נשמעה הדיאגנוזה בפקודה, "אתה יכול כבר לקום, אין מה לעשות. אני אעקור לך את כל השיניים"!.

     התדהמה מכה בו באברך, הנה לך מומחה מפורסם שאין מקום להרהר אחר דבריו, דבריו הם המילה האחרונה בעולם הרפואה, כמובן.  והנה יש לו לרופא המומחה, המומלץ ע"י כל היועצים למיניהם, יש לו משהו נוסף לומר לו לאברך. חשב לו האברך לתומו, בטח עכשיו מגיעה בשורת האור לה הוא מצפה. הנה או-טו-טו, מתחיל שביב האור, והמצוקה והכאב מתחילים לנוע אחור...  ואלו דברי המומחה: "היות ואני הפרופסור של מחלקת השיניים במוסד האוניברסיטאי בעיר, אני מבקש ממך שתשאיר לנו את כל השיניים שלך בשלימות, למוזיאון שלנו.  אני רוצה להראות לסטודנטים שלי מקרה נדיר של מחלת חניכיים שגרמה להוצאת כל מערכת השיניים בשלימות,  ללא שום חור בשום שן. ככה בשלימות יהיו שיניך מוצגות בוויטרינה שבאוניברסיטה, כדי שיוכלו הסטודנטים להבין את מחלת החניכיים, עד כמה היא הרסנית וכו' ". כל זה נאמר לחולה בנשימה אחת או שתיים, תוך דקה אחת או שתיים מאז שנשכב והוקם מהכיסא הלא טיפולי. ככה בצורה אלגנטית, אכזרית מושלמת.

     אולם האברך, הלא בן תורה הוא, אברך שכבר למד לשים מבטחו בהשם יתברך, דווקא בשעות הקשות, השליך יהבו על הקב"ה שלא כלו רחמיו. נסע היישר מאותו מומחה מפורסם, שכל היועצים המליצו עליו, ושמו הולך לפניו מסוף ת"א ועד סופה... נסע משם היישר אל הכותל המערבי בירושלים. שם, לא ביקש ממנו איש דמי כניסה, לא דמי התרברבות, לא השכיבוהו ולא הקימוהו מהכיסא הטיפולי ללא טיפול... השעה היתה כבר מאוחרת, כשחזר מת"א מאותו מומחה,  וכבר פרשה החשיכה את כנפיה. האריך האברך בתפילתו ואף זכה שתפילתו עטופה בדמעות שליש היתה. אברך צעיר, במיטב שנותיו, יסתובב בלא שיניים, ושיניים מושתלות בפיו...  הכאב היה נורא, והדמעות כמים נטפו. כאבה לו גם צריבת העלבון שבדברי הרופאים, הזלזול, אי האכפתיות. ידע החולה כי עתה ניצב הוא בפני מי שרק הוא, ואך הוא, בוחן ליבות וכליות, רואה הוא, בורא כל העולמים, לא רק את שיניו וחניכיו, אלא גם כאבו עלבונו וצערו, נראים לפניו יתברך.

     נסתם ויבש מעיין עיניו, ועיניו עייפו.  סיים האברך את תפילתו, ופנה לביתו מלא אמונה בבורא עולם שדבריו נשמעו ובקשתו התקבלה. עלה על יצועו ונרדם מעייפות וחולשה.  והנה חלום. ובחלומו מופיע לפניו המגיד בעל החלום, ודבר בפיו: "הלא אתה לומד בכולל בביהמ"ד של חסידי באבוב ברחוב חגי 7 בירושלים, וממול בית המדרש גר החכם הצדיק ששון מזרחי, מדוע לא תלך אליו לשאול ממנו עצה ותושיה", עד כאן היו דברי בעל החלום . ותפעם רוחו של אותו אברך. הבוקר אור ורגליו נשאוהו לביתו של אותו חכם צדיק, עניו ושפל רוח, מקובל ומחבר ספרים על הזוהר הקדוש רבי ששון מזרחי זיע"א. מעולם לא ביקר בביתו של אותו צדיק, רק ראהו תדיר עולה ויורד במדרגות ביתו, מביתו אל בית הכנסת הקדוש 'שמש צדקה', ומביהכנ"ס לביתו.

     עלה האברך במדרגות הבית מהחצר האחורית, והנה בקומה השניה נשקפה אליו דמותו של הצדיק יושב בחדר הסמוך לפתח ביתו, על יד חלון הפונה לחדר המדרגות,  ומעיין בספר קדוש. ביקש האברך רשות כניסה, שניתנה לו במאור פנים. נכנס וכיסא הוצע לו. סיפר האברך את צרת נפשו, את דברי הרופאים, את דבר תפילתו לפני מלך רופא חולים ע"י הכותל המערבי, ולבסוף הגיד לו את דבר החלום.  נענה הצדיק בחיוך ובענוות אמת, ואמר: "וכי אני רופא, מנין אדע מה תעשה?, טעות יש כאן!".  עמד האברך על שלו. לא טעות יש כאן, וכמו כן גם רופא הוא אינו מחפש. הוא נצטווה לגשת אל הצדיק שם יקבל עצה וישועת ה', וזאת הוא מבקש.

     נכנע הצדיק ל'ניכרים דברי אמת' של אותו אברך. קימט הצדיק את מצחו, הרהר מעט ואמר: "מדוע צריך רופאי שיניים, הם יודעים לרפא רק לפי הספר שלמדו בו. עליך ללכת לרופא כללי שלא למד דווקא רפואת שיניים, ותשמע את דעתו. אבל תנאי אני מתנה עמך, שיהיה אותו רופא ירא שמים" . שאל האברך: "אולי יכול הצדיק להמליץ לי על מישהו?".  נענה הצדיק ואמר: "כן, לך אצל ד"ר אסטרו המקבל חולים פה בקצה רח' חגי פינת רח' יואל. הוא רופא כללי טוב, רציני וירא שמים. ותאמר לו שאני שלחתי אותך".

     האברך לא התמהמה, ומיד ניגש אל ד"א אסטרו. ד"ר אסטרו הסתכל מעט בתימהון על האברך ומשאלתו, כנראה שבשנות עבודתו הרבות כרופא כללי ומשפחה, היה זה המקרה הראשון שמישהו בא אליו בשביל בעיות שיניים וחניכיים. אבל כאשר שמע שהצדיק רבי ששון מזרחי שלח אותו אליו, הרצינו פניו, והוא ניאות לבדוק את האברך.  מסקנתו היתה שקשה להאמין שאין דרך לרפא את החניכיים. כיום, כאשר ישנם דרכי רפואה פולשניים לכל פינה נידחת באברי האדם, קשה להאמין שאין דרך להגיע אל תוככי החניכיים.  קימט הרופא את מצחו והרהר. לאחר מחשבה ארוכה אמר: " תראה, יש לי ידיד ושמו ד"ר גדליה שטרן, הוא רופא שיניים וירא שמים, צריך לשאול אותו, ומה שהוא יאמר זו ההחלטה וכך תעשה". לא שהאברך האמין עדיין ברופאי שיניים, אך היתה הוראה של בעל החלום ללכת במסלול מסוים שתחילתו בצדיק ששון מזרחי, הנה כי כן המסלול מתגבש והולך, לכן הסכים האברך להמשיך במסלול שהורו לו מן השמים, והביע הסכמה לדברי ד"ר אסטרו.

     ד"ר אסטרו הבין שהעניין דחוף ביותר, ו'המתחיל במצווה אומרים לו גמור'. חיפש את מספר הטלפון של ד"ר שטרן והגיע למזכירה. המזכירה הודיעה חגיגית לד"ר אסטרו, כי אין בעיה, "האברך יכול להגיע כבר היום לטיפול אצל ד"ר שהוא ממלא מקומו ומחליפו של ד"ר שטרן, משום שד"ר שטרן נמצא בימים אלו בחו"ל וישוב רק בעוד שבועיים".  ד"ר אסטרו ביקש להמתין דקה בטלפון, ושאל את האברך אם הוא מסוגל לסבול עוד שבועיים נוספים. ד"ר אסטרו אינו רוצה שהאברך יגש למחליף ולממלא מקום, הוא רצה דווקא את ד"ר שטרן. האברך הסכים להמשיך ולשאת בדומיה את ייסוריו, ולהמתין לשובו של ד"ר שטרן.  התשובה ניתנה למזכירה, כי אנו ממתינים דווקא לד"ר שטרן, ובבקשה לעשות לו לאברך דנן תור מיידי לכשיחזור ד"ר שטרן ארצה. וכך נעשה.

     כעבור שבועיים מצלצל הטלפון בבית האברך. על הקו נמצא ד"ר גדליה שטרן המודיע כי חזר ארצה, והוא מוצא לפניו הודעה דחופה מד"ר אסטרו, אודות מקרה מיוחד של אותו אברך, עם בקשה לטיפול דחוף ומיידי.  ד"ר שטרן מבקש לקבל יותר אינפורמציה, מה הבעיה שהיא כה דחופה, ולמרות זאת ממתינים כבר שבועיים דווקא עליו ולא על רופא אחר. האברך חזר שוב על סיפורו המדהים,  לפני ד"ר שטרן באותה שיחת טלפון. ולפתע, שתיקה ארוכה, ארוכה, ארוכה. ד"ר שטרן שותק. " הלו", שואל האברך, "אולי התנתק הקו?". " לא ולא", עונה ד"ר שטרן, "הקו לא ניתק, הקו קיים, הכל קיים, גם קו ההשגחה הפרטית בהתגלותה ממש - קיים". מוסיף ד"ר שטרן: "בא ותשמע. אני נסעתי לקונגרס מיוחד של רופאי שיניים בארה"ב לפני כשבועיים. ההרצאות היו בחלקן מעניינות ובחלקן משעממות. אולם היתה שם הרצאה אחת, שכל 500 רופאי השיניים שהשתתפו בקונגרס התקבצו ונכנסו לשמוע אותה. המרצה היה רופא שיניים איטלקי זקן כבד פה, עם אנגלית כושלת. הרופא האיטלקי טען שהוא המציא שיטה כיצד לטפל בדלקות חניכיים מבלי לעקור שיניים. לא יאומן. כל הרופאים נכנסו לשמוע את ההרצאה. אלא שההרצאה נאמרה בצורה כל כך משעממת,  ומפי הרופא הזקן, עד שרוב הרופאים החלו לנמנם או אף לצאת מהאולם. בפועל רק שניים שלושה רופאים היו קשובים לכל ההרצאה הארוכה, והמשעממת, אך בעלת תוכן רב. ואני אישית הייתי מאותם יחידים שההרצאה עניינה אותם במיוחד ". ממשיך ד"ר שטרן: "לאחר ההרצאה הארוכה הייתי כמעט הרופא היחיד שניגש אל הרופא האיטלקי בבקשה להמשיך ולשוחח בענין המעניין והחדשני הזה. הרופא האיטלקי נהנה שיש מישהו המתעניין בו ובדבריו והקדיש לי תשומת לב רבה גם במהלך הימים הבאים של אותו קונגרס. ואני חוזר ממש עכשיו ארצה, מאותה הרצאה מאלפת, שמביאה בכנפיה בשורה ותקווה בדיוק לבעייתך".  גם הרופא, גם האברך, נדהמו מצירוף המאורעות וההנהגה של ההשגחה העליונה. החל בתפילה ע"י הכותל המערבי שזכתה להיכנס לפני ולפנים אצל אבינו שבשמים. ההמשך בחלום המדהים. הלאה בביקור אצל החכם ששון מזרחי - הביקור אצל ד"ר אסטרו - ההפנייה לד"ר שטרן בדווקא ולא לממלא מקום. ההמשך בנסיעתו של ד"ר שטרן בדיוק בימים אלו לקונגרס לרפואת שיניים בארה"ב - הרצאתו של אותו רופא איטלקי - האזנה הקפדנית של ד"ר שטרן לדברי אותו רופא איטלקי זקן. והלאה בחזרתו ארצה בדיוק עכשיו,  בימים אלו בהם זקוק האברך לטיפול המיוחד.

     ד"ר שטרן הודיע לאברך, כי הוא מקבל על עצמו את הטיפול בו בשיטה החדשה שלמד בדיוק עכשיו, אך הוא מבקש שבועיים נוספים של המתנה, בהם הוא רוצה לעיין היטב במה שלמד, להחליט על הדרך המדויקת בה יעשה את מלאכת הקודש, ומבקש שהאברך ימתין עוד שבועיים.  אכן כך נעשה. והאברך היה למקרה הראשון שטופל פה בארץ הקודש בשיטה חדשה זו. ההצלחה היתה למעלה מן המשוער, כל השיניים ניצלו ונשארו במקומם, והתפילה התקבלה.


     לאחר הצלחה גדולה זו ערך ד"ר שטרן קורסים לרופאי שיניים בארץ אודות השיטה החדשה, והדוגמא לכל הרופאים והמטופלים היתה אותו אברך.  הנה כי כן גם בדורות אלו בהם ההשגחה הא-לוקית נראית כמוסתרת, עדיין זורח בחושך, אור למבקשי האור.




עלון "חוויית השבוע" חוויה משפחתית סביב שולחן השבת.
2all - בניית אתרי אינטרנט