בניית אתרים בחינם

 










כ"ח אייר ה'תש"פ






מים חיים

כה אמר פעם הגה"ח רבי גד'ל אייזנר ז"ל על אודות שנות המלחמה בגטו ובמחנות:

'אף פעם לא הייתי נפול ברוחי שטענדיג דארט גיוועהן נישט גיפאלי'ן, ותמיד הייתי עם רוח בדוחה "מיט הומור גיוועהן שטענדיג". נהנתי לעשות 'חכמות' - מאכן שטיקלעך - ווען ס'האט זיך גילאזט, די ערגסטע צייט'ן...

הייתי כך במצב רוח טוב. הבית ישראל העיר לי פעם בבדיחותא "געטשעפעט" ששם הייתי יותר בשמחה מאשר כאן "ביזט דארט גיוועהן מעהר אויפגיראמט ווי דא"...

במחיצת רבי גד'ל, עמ' קכו

 

פרפראות

הירא את דבר ה׳ מעבדי פרעה הניס את עבדיו ואת מקנהו אל הבתים (וארא, ט כ). יש להעיר וכי צריך להיות יר״ש בשביל כך, והרי כבר ראו כמה וכמה פעמים שהמכות שהזהיר משה אכן התקיימו בהם, וכי אין אדם בהול על ממונו לחשוש אולי אף הפעם יעלה בידו, ולמיחוש לכה״פ בעי.

והנה בחי׳ מרן הרי״ז ביאר הכתוב 'ויהי ברד בכל ארץ מצרים על האדם ועל הבהמה ועל כל עשב השדה וגו׳, דנראה כי הברד לא ירד רק במקום שהיה שם אדם או בהמה או עשב השדה, דאל״כ למה פרטן הכתוב הלא פשיטא כשהברד יורד יורד על כל מה שימצא, וכן מש״נ למעלה 'ועתה שלח העז את מקנך וגו', י״ל דכך היתה הנבואה דאם יהיו בבית לא ירד עליהם הברד ולא יזיקם. ולא משום דהבית היה שמירה לענין הברד, רק דמעיקרא לא ירד עליהם הברד כלל.

נמצא דמה שהבית הציל מהברד אין זה לפי שגג הבית היה מסתור להם מהברד, דאדרבה לפי חוזק הברד היה בכוחו אף לשבור הבתים, אלא ההצלה בביתו היא כיון שנאמר שבבתים לא יהא ברד, הרי לא ירד כלל ברד על מקום זה, ולפי״ז אפילו היה פתח פתוח בגג הבית, מ״מ כל שלא ניטל שם בית מיניה לא ניתך עליו הברד.

ולפי"ז נראה ליישב דהנה לכאורה עוד צריך להבין איך יתכן לכנס כל צאנם ובקרם תחת קורת גג ביתם, וכי היה מספיק ביתם להכניס את כל מקניהם.

אמנם למבואר דהכל תליא בשם בית דכל היכא דשמו בית לא ירד שם ברד כלל, א״כ באמת לא הוצרכו להכניס כל בהמתם אל בתיהם, והיה סגי אם יעשו בתים שבהלכה יש לזה דין בית ע״י לבוד וגור אסיק ושאר הלכות, ודבר זה כבר בקל יתכן לעשותו.

ומהשתא הרי ניחא היטב דהמצרים לא הכניסו בהמתם לבתים, לפי דלא האמינו שיתכן דבר כזה, שבית שמפולש מכל צדדיו יש בו כדי להגן על צאנם מהברד, ואילו להכניס בהמתם אל בתיהם ממש אין די מקום להם, ורק הירא את דבר ה׳ האמין שאמנם יתכן דגם 'דין בית' יש בו הצלה, ולכן נאמר עליו 'הירא את דבר ה׳ מעבדי פרעה הניס את עבדיו ואת מקנהו אל הבתים'.

משאת המלך, וארא, תלמיד הרב מבריסק זצ"ל

 

מעשה רב

פעם אחת בליל חג השבועות הורה כ"ק מרן רביה"ק הישמח ישראל זי"ע למשמשו שילך לחפש חסיד פלוני ולראות מה הוא עושה עכשיו. האברך ההוא היה בר אוריין ותלמיד חכם, אך נטה קצת מדרכי החסידות והחל לנהוג ברוח הזמן. חזר המשמש וסיפר לרבינו שהלה עוסק עכשיו בלימוד זוהר הקדוש (שבסדר תיקון ליל שבועות), ופקד עליו רבינו שיקראוהו אל הקודש פנימה. כאשר בא האברך, שאל אותו רבינו למה הוא עוסק בזוהר הק', התנצל הלה ואמר שמובא שלימוד זוהר הק' מטהרת את הנשמה. נענה רבינו ואמר לו "הייסט עס, טוען טוט ער וואס עס איז גוט פארן גוף, לערנען לערנט ער פאר די נשמה". (עושה הוא מה שטובה לגופו, ולומד הוא מה שטובה לנשמתו).

כ"ק אדמו"ר מקאזלאוו זצ"ל, מרשימת נכדו - תשוח"ל

 

עוד בענין זה: בסעודת שבע ברכות נפגשו כמה צדיקים ורבנים, ביניהם האורחות חיים מראדזין זי"ע והגה"ק רבי יהושע מקוטנא זי"ע, שפלפלו ביניהם בדברי תורה. באמצע דבריהם נמשכה השיחה בענין מאמר אחד שבזוהר, ושתקו כולם, ורק שנים הנ"ל דיברו בענין זה.

אדמו"ר אחד - עפעס א אייניקל - שנוכח, התערב בשיחתם מען קען זיך פארשטעלן ווי ער האט אריינגעטראפען (יש לשער איך שלא קלע להמטרה), הרה"ק מקוטנא הסתכל עליו אך לא אמר כלום. ואילו הרה"ק מראדזין שהיה 'שארף' שאל את פיו: יונגערמאן, פון ווי קענסטו זוהר? השיבו הלה, שראה בספרים כי זוהר מסוגת לנשמה, ולכן עוסק בזוהר.

הביע הרה"ק מראדזין ואמר לו: אמת, שלימוד הזוהר מסוגל לנשמה, אבל מי יימר שנשמתך מסוגלת לזוהר?...

ימות עולם, עמ' קעד

 

נקודה למחשבה

הגה"צ רבי יהודה סג"ל זצ"ל ר"י ד'מאנטשעסטער אמר פעם ליישב קושיות הראב"ד על הרמב"ם בענין 'ידיעה ובחירה' דלכאורה למה כתב הרמב"ם השאלה אם אין תשובה, והשיב דהרמב"ם קבע בזה להלכה שפעמים 'מותר לישאר בקושיא'...

 




 אדם עניו אינו תלוי בחוות דעתם של הסובבים אותו. אמנם לפעמים, המעשה הנכון הוא גם פופולרי (וגם הולם את צורכי האגו של הפרט), אך לפעמים קורה, שלא קיימת התאמה שכזו. האדם העניו, מסוגל לשים את האגו האישי שלו בצד בעת הצורך, בכדי לעשות תמיד את המעשה הראוי ביותר.

     אומרים חז"ל (שמות רבה פרשה כג,יא): "עתידה ירושלים להיעשות מטרופולין לכל הארצות". כל בני-האדם יכירו כי העוצמה האמיתית מרוכזת בירושלים, מקום משכנה של השכינה ובירתו של המלך המשיח, וממילא יראו בה את בירת העולם כולו. וכפי שחז"ל אומרים (פסיקתא רבתי פרשת קומי אורי): "עתידה ירושלים להיעשות קסילופנס [=לפיד מאיר] לכל אומות העולם".


     אחותו של הרב משה פיינשטיין נשאלה פעם: "מה הופך את אחיך לאדם כל כך מיוחד?". היא ענתה בפשטות: "מה שהופך את אחי לאדם כל כך מיוחד, היא העובדה, שהוא מעולם לא ראה את עצמו כאדם כל כך מיוחד".


    אם קובע לו בית הכנסת אחד לשבת,  ואחד ליום חול, נחשב כקובע מקום לתפילתו  )הליכות שלמה, פרק ה', הערה ב' ב) 


     אנשים באים ושואלים אותו למה אני גר בבית כזה ומדוע אני מסרב שישפצו את הבית.  אני לא מבין אותם, מה לא טוב בבית הזה? יש לי בית כל-כך יפה, כל-כך טוב לי פה... וכי הם,  את הבית הגדול והמפואר שלהם, הם ייקחו איתם לקבר?"  (מרן הרב שטיינמן זצ"ל)

     יהיה אשר יהיה הדבר שאתם רוצים ליצור בעולם, הַתחילו בחינוך. אם רצונך ליצור חברה צודקת וחומלת, התחילו בחינוך. אם רצונכם ליצור חברה המכבדת את כל בניה בשווה, דאגו שיהיה בה חינוך חינם ושווה לכול. זהו המסר שחז"ל מצאו בעובדה שפרשת במדבר נקראת לפני שבועות – החג המזכירנו כי כאשר נתן האל לאבותינו את התורה, הוא נתן אותה לכל אחד מהם בשווה    


     מהי ענווה? ענווה פירושה – לדעת את מקומנו, לדעת כמה אנחנו שווים! בפרשת השבוע שלנו, התורה מתארת בפנינו, כיצד היו מאורגנים שנים עשר השבטים במחנה שלהם. לאחר שהיא מתארת בפירוט רב מי מהם צעד ראשון ומי מהם צעד מאחור, התורה אומרת: "ויעשו בני ישראל ככל אשר ציווה ה' את משה, כן עשו" (במדבר א':54).

     מחלקת אבידות - השבט האחרון במסע היה שבט דן, ועל בני השבט הוטל לאסוף את כל החפצים שנשמטו מידי השבטים שנסעו לפניהם. כל מי שאיבד חפץ כלשהו, היה פונה אל בני שבט דן, ואלה היו משיבים לו אותו.    

השטר המזויף [מתוך הספר 'האמנתי ואספרה']

     הסיפור התחיל לפני כעשרים שנה בבני ברק. במשפחה אחת ולה בנים ובנות בגילאי העשרה ומטה. הילדים שבים להם יום אחד לאחר לימודיהם ומוצאים את אביהם ואימם עסוקים בעריכת שולחן עם מגשי עוגות ושתיית 'לחיים '. מביטים הילדים אחד אל השני בתימהון ושואלים את ההורים מה הסיבה למסיבה. '' מסיבת הודיה'', היתה התשובה בנועם, ''ועוד מעט תבינו...''.

     כעבור שעה קלה היו ישובים כל בני המשפחה סביב לשולחן חגיגי בציפייה דרוכה לדעת את פשר האירוע. והנה האבא מוציא מכיסו חבילה של שטרות בני מאה דולר כל אחד.  דפדף בין השטרות ושלף מתוכם אחד. '' תראו ילדים'', הציג את השטר הירוק, ''זה שטר של מאה דולר מזויף. קבלתי אותו הבוקר מסוחר בתוך החבילה הזו. חזרתי אליו, הוכחתי לו את הזיוף, הוא הסכים שהשטר הזה הוא נייר בעלמא, אך סירב להודות שזה הגיע ממנו. אני יודע שזה הגיע ממנו כי לפני כן לא היו בכיסי דולרים. אמנם ברור לי שהוא כמובן לא הזייפן, אף הוא קיבל זאת ממישהו.  עתה מה אעשה? את הדולרים רכשתי כדי לשלם חוב. האם אעביר גם אני את השטר המזויף בתוך חפיסת השטרות האמיתיים כאילו לא ידעתי?, האם לעשות כמו שעשו לי?". האבא לא המתין לתשובה. הוא קיפל את השטר המזויף וגלגלו, הדליק מצית אש וחרך את השטר בקצהו. קם ממקומו, נתן את המצית לבכור הילדים וכיבדו לשרוף מעט את השטר, כך הוא וכך כל האחים והאחיות בגילאי חינוך,  כולם שרפו. ולא חלפו ארבע דקות עד שמהשטר המזויף לא נותר אלא מעט אפר לבנבן... '' אבל למה המסיבה, העוגות והשתיה?'', שאלו הילדים בתימהון. '' זו מסיבת הודיה'', הסביר האבא, ''להודות להקב"ה שנתן לי דעת וכוחות נפש לא להיכשל בממון שלא ביושר...''.

     חלפו קרוב לעשרים שנה. אחד הבנים כבר בעל משפחה בעצמו ואב לכמה ילדים. לפני כשנתיים הוא רכש דירה חדשה. עבורו הדירה היתה חדשה אבל היא היתה יד שניה.  גרה בה אישה מבוגרת שהלכה לעולמה והיורשים מוכרים עתה את ביתה . ''יש לנו תנאי'', השמיעו באוזני הקונה לפני חתימת החוזה , ''אמנו היתה ניצולת שואה ולצערנו היתה מסויטת שמא תשוב המלחמה והגלות, הרעב והסכנה. היא החביאה בבית חפצי ערך. אם אתה מוצא משהו במקום בלתי צפוי, זכור שהדבר שייך לנו, היורשים''.  הקונה סירב להתחייב וטען: "אני הרי לא נכנס לדירה כבר היום. הזמנתי צוות של שיפוץ שבו עובדים אנשים שאינם בני ברית. וכי אוכל לסמוך עליהם שבעבודתם, הכוללת בין היתר נתיצה, בניה, ניקיון ושיפוץ, אכן יביאו אלי כל דבר שימצאו?". החוזה נחתם אפוא בלי ההבטחה הזו.

     שנת מגורים שלווה חלפה בדירה המשופצת. לקראת הפסח עמלו בני המשפחה על ניקיונו של חדרון מרפסת, שבשיפוץ הכללי של הדירה כמעט ולא נתנו את הדעת עליו. בצד החדרון ששימש כמחסן היתה מרצפת כפולה, אחת על גבי חברתה, ותוך כדי העבודה הרימו את המרצפת, והנה מתחתיה שקית ישנה ומהוהה, שניכר שמכסה היא על משהו. אחד הילדים אזר אומץ, הרים את האריזה המאובקת, נתן את ידו בתוכה ו... גילה בה אוצר: שלוש אונקיות זהב וצרור שטרות ירוקים מעלים עובש אבל שווים ממון רב... '' זה בא לנו מן השמים'', ציינו לעצמם האב והאם חרש.  עדיין היו להם חובות של עשרות אלפים מרכישת הדירה...  הניסיון היה קשה. הרי הם לא התחייבו להשיב את המציאות ליורשים. זמן ניכר חלף ויש כאן ככל הנראה 'יאוש בעלים'. שאלו דיין של 'חושן משפט' והוא סבר שניתן להתיר אבל הציע לשקול זאת היטב...  לנגד עיניו של הבן עמדה המסיבה ההיא שעשה אבא כשזכה 'להפסיד' מאה דולר ולא להיכשל באבק גזל. הזיכרון הזה נתן לו כוח. הוא הזמין את אחד היורשים ונתן לו את השקית הישנה והיקרה. ''


     אני חייב לסיים את הסיפור בחלק שהוא מבחינתי השיא'', מסיים הבן, ''במשך אותה שנה הצלחנו לשלם את כל החובות מבלי שנדע להסביר כיצד. ההכנסות לא גדלו,  ההוצאות נותרו כפי שהיו, ולמרות זאת השבנו את החובות בס"ד. היתה ברכה בכסף. ההרגשה שלנו היתה שזה כתוצאה מאותו וויתור ונקיות בממון שהחדיר בנו אבא...

זִהירותִ מְפֵּני חֹובֹות

      להלן סיפור מצמרר ומרגש המעובד מתוך 'איש לרעהו', אותו שלח ר' יחזקאל מ. מירושלים, ממנו ניתן ללמוד, עד כמה עלינו להיזהר, לבל נותיר אחרינו חוב כלשהו, שכן למעלה אין מנוחה לנפטר, החייב חוב כלשהו, ואינו יכול להיכנס למחיצתו. ולהלן סיפור המעשה:

     לפני מספר שנים, הגיעה אל בעל גמ"ח אישה, וביקשה לפרוע את יתרת החוב של הלוואה מסוימת. בעל הגמ"ח בדק את הסכום שנותר לחוב, והאישה שילמה.  לאחר שסיימה את החזרת החוב, ביקשה האישה לקבל את שטר ההלוואה לידה. לאחר שנמסר לה שטר ההלוואה,  העיפה בו מבט.  מיד כשזיהתה את החתום על שטר ההלוואה, פרצה בבכי סוער! בעל הגמ"ח לא ידע על מה ולמה, וכיצד יוכל להרגיע את סערת רוחה.  לאחר מספר דקות ארוכות נרגעה קמעה, ואז סיפרה לבעל הגמ"ח דברים כהווייתם:

     "לפני תקופה קצרה התאלמנתי מבעלי שהיה ת"ח חשוב וירא שמיים" . "בעלי חתום כערב על שטר הלוואה זה לטובת קרובת משפחתי, יחד עם עוד שני ערבים נוספים - וזאת כמילוי אחד מהתנאים בגמ"ח שלכם כדי לקבל את ההלוואה ". "הלווה סילק את רוב התשלומים, אבל לקראת סוף ההלוואה נותרו מספר תשלומים שהגיע זמנם, ולא הצליח לפרוע את החוב". "הגמ"ח שלכם עדיין לא פנה לערבים לבקש מהם למלא את התחייבותם ולשלם את יתרת ההלוואה כמתחייב במקרים מעין אלו ". )יש לציין כי בעל הגמ"ח הכיר את שלושת הערבים שחתמו על ההלוואה כאנשים נאמנים, ולכן המתין מעט כדי לראות, האם הלווה יוכל בכל זאת לשלם את חובו ותכנן לפנות בהמשך לערבים ולדרוש,  שישלמו את יתרת ההלוואה, שלא שולמה(. " בינתיים נפטר בעלי. זמן קצר לאחר הסתלקותו לבית  - עולמו הוא הופיע אצלי בחלום ואמר: 'לא נותנים לי להיכנס  - תחזירו את החוב!'. " " קמתי בבעתה מהחלום, וניסיתי לחשוב למה הוא מתכוון?  על איזה חוב מדובר? מחתימתו כערב על שטר זה - כלל לא ידעתי". "דבר ראשון פניתי אל גבאי בית הכנסת, בו הוא היה מתפלל. שאלתי, דרשתי וחקרתי, האם בעלי הותיר חוב שלא שולם?" "הגבאי בדק, אך לא היה ידוע להם כלל על חוב, שהוא הותיר. ליתר ביטחון, תרמתי סכום מסויים לקופת בית-  הכנסת בתקווה, שזה יפתור את הבעיה ויביא למנוחתו ". "אבל לא כך היה. לילה לאחר מכן, הוא שוב הופיע בחלום,  כשהוא תובע ודורש: 'תחזירו בבקשה כבר את החוב, אין לי מנוחה – לא נותנים לי להיכנס למחיצתי!'." " נבהלתי עד מאוד. לא ידעתי מה לעשות. חשבתי על עוד מקומות, בהם עלול להיווצר חוב שלא שולם. פניתי לברר במכולת הסמוכה לביתנו . "אך לשווא. גם שם לא ידעו על חובות שהותיר הנפטר. בעלי זכרונו לברכה, היה ישר ונאמן, ירא שמים וחרד,  ומעולם לא הותיר חובות שלא דאג לסלקם! אלא מיד היה פורע את החוב . "בפעם השלישית שהוא הופיע אצלי בחלום, כבר הייתי אובדת עצות, ולא ידעתי לאן לפנות. כבר מיציתי את כל המקומות בהם עלול להישאר חוב כלשהו. בשלב זה, לא ידעתי מה לעשות והייתי אובדת עצות, ועל כן לא עשיתי דבר . "והנה הופיע בעלי בחלום פעם נוספת, אבל לא אצלי. הוא הופיע בחלום אצל קרובת משפחתי, שהיא ובעלה היו הלווים. הוא אמר לה ברורות: תחזירו בבקשה את החוב שלקחתם – אין לי אפשרות להיכנס למחיצתי!!!. " זה קרה אתמול בלילה. קרובת משפחתי התקשרה וסיפרה על החלום ועל החוב שלהם לגמ"ח, ועל העובדה שבעלי חתם ערבות על ההלוואה . "עכשיו, כשהדברים הובררו בצורה חד משמעית, מיהרתי לגמ"ח כדי לפרוע את הערבות עליה חתם, כדי שיזכה להגיע למנוחתו בשלום תחת כנפי השכינה", סיימה ופרצה שוב בבכי מרטיט.


     כפי שאנו רואים הנפטר זצ"ל לא היה הלווה, וגם הוא לא היה הערב היחיד. הוא היה ערב אחד מתוך שלושה - אך אי פירעון החוב, שהוא חתם ערבות עליו, מנע את כניסתו למקומו הראוי לו.  גזל מקטרג בראש! ולא יעזור מאומה! למעלה לא מוותרים על חובות, שאנו מותירים בעולם. וכן צריכים אנו לדעת, כי העובדה שניתנה לנפטר לבוא בחלום לאשתו ולקרובי משפחתו, אפשרות זו אינה מובנת מאליה כלל ועיקר.  רק בזכות שכל ימיו היה זהיר בממון הזולת, זכה ונתנו לו רשות להופיע בחלום ולנסות לפתור את הבעיה גם לאחר הסתלקותו. אך רוב האנשים לא זוכים לזאת. והחי ייתן אל ליבו.





כ"ז אייר ה'תש"פ


אומר היה הרה"ק מרוזין זיע"א:  חושבים שאהבת ישראל פירושה לטפוח לידיד בכתף טפיחת חיבה,  לא כן, הפירוש האמיתי של אהבת ישראל הוא, שאם כואבת ציפורן ליהודי שיושב בקצה העולם,  מרגישים זאת בקצה השני של העולם.  


     המקום שאדם מתפלל שם, קונה קדושה, וכשמתפלל באותו מקום שוב,  קדושת המקום מסייעת לו שתקובל תפילתו. (צל"ח ברכות דף ו' ע"ב(

     גדול כוחה של הנגינה, ועל האדם המנגן מוטל זהירות מרובה, כתיב 'ה'טיבו נ'גן ב'תרועה'. שהוא ראשי תיבות 'בינה'. הכוונה היא – שאין להמנגן להסתפק בזה שהוא מיטיב לנגן, אפילו אם הוא בעל קול נעים, אלא שהוא צריך גם להתבונן כיצד לנגן, בכדי לגרום נחת רוח לפניו יתברך.


     הניגון בנוי מצירופי קולות, ובכל ניגון יש נשמה ורוח שנפח בו המנגן היוצר, ויש בניגון צעירות וזיקנות, כשם ששכיחים בכל בעל חי, ולכן כל הגורע איזה תנועה מהניגון, כאילו גרם לו פגם בגוף.  וכל המוסיף עליו כאילו בא להוסיף על רמ"ח איברים שבאדם. נמצא שגדולה היא האחריות לשמור על השלימות של הניגון, ואין לנו לזלזל בכגון דא, כי הניגון הוא ככל בעל חי, וככל דבר שיש בו ממש.

הגידול שנעלם II (מתוך 'יתד נאמן' פרשת חוקת תשע"ז(

     את רבי חנניה צ'ולק אין מי שלא מכיר, משען ועזר לחולים ובני משפחתם, וזכה אף להיות משמשם ומקורבם של גדולי ישראל. וכך הוא סיפר: לזוג מאושר נולדו תאומים למזל טוב, אך לא ארכה שמחתם, בבדיקה, שנעשתה לאחד מהם בבית הרפואה 'שניידר' נמצא גידול מסוכן ל"ע. האב בשברון ליבו נסע לרבינו בנתיבות וביקש לשפוך את צרתו ולשאול בעצתו.  לאחר שסיפר לרב את הבשורה הקשה אמר לו הרב בצורה הכי ברורה שיש: "הילד בריא. אין לך מה לדאוג". האבא יצא מעודד, ואמונת חכמים מפעמת בליבו, אך היתה בעיה - הילד אושפז בבית הרפואה, ולא היה אפשר בשום אופן להוציא אותו משם. בצר להם פנו לרב צ'ולק וביקשו את עזרתו. הרב צ'ולק פנה למנהלת המחלקה, וסיפר לה, שההורים רוצים להוציא את הילד.  כשהמנהלת שמעה את הבקשה היא אמרה לרב צ'ולק: "עד היום חשבתי, שאתה איש משכיל וחכם, שטויות אני לא אוהבת לשמוע". ענה לה הרב צ'ולק: "פרופסורית נכבדה, יש אצלנו מושג 'צדיק גוזר', ואנחנו מאמינים בזה, יכול להיות, שאני מדבר שטויות, אבל אמר זאת אדם צדיק. אני לא מבקש שלא לעשות טיפול לילד, אלא שתעשי עוד פעם 'סי.טי.'. אם אני מדבר שטויות, אני חוזר בי" . ענתה לו הרופאה: "אני מוכנה לשוב לעשות 'סי.טי.' רק מפני כבודך".


     לאחר ה'סי.טי.' הפרופסורית קראה לרב צ'ולק ואומרה לו: "יש כאן שני צילומים, בראשון רואים בבירור את הגידול, ובשני שעשינו עכשיו הגידול נעלם!!!". היא פנתה לרב צ'ולק וביקשה: "תגיד לרב גרשונוביץ,  שיבוא לכאן וירפא את המחלקה, אני הולכת הביתה, לא חבל על העבודה הקשה שלנו כאן, כשהרב יכול להעלים גידול?!". אמר לה הרב צ'ולק: "זה לא עובד כך, יש 'צדיק גוזר' וזה תלוי בתפילות ובזכויות, ולא לכל אחד מגיע!". 







כ"ו אייר ה'תש"פ




 אין תחליף להורים, כאלה שמלווים את בניהם ובנותיהם בכל צמתי החיים. לא הורים 'טכניים' בלבד, לגדל, להשיא, לרכוש ולשלם...  אלא הורים בנפש 'מלב אל לב', מקשיבים ומלווים, שותפים להחלטות ולהשלכות. ונפשם קשורה בנפשם.


     "בכל יום ויום כשאני עושה חשבון נפש כיצד עבדתי היום את ה', אני אומר לעצמי, אילו ידעתי על הקב"ה בתחילת היום את מה שאני יודע עליו עכשיו, הייתי עובד אותו אחרת לגמרי ". ועל כך היה רב סעדיה גאון שב בתשובה מדי יום.

     וספרתם לכם "לכם" ר"ת כדי לטהר מקליפותינו מטומאותינו, לכם ר"ת "לגימה" "כעס" "ממון" והכוונה לגימה כנגד כוס, כעס כנגד כעס, וממון כנגד כיס, רמז למה שאמרו חז"ל שאדם ניכר בכוסו בכיסו ובכעסו, לרמז שצריכים להתחזק במדות טובות הללו בימי ספירת העומר כהכנה לקראת קבלת התורה בחג השבועות.


     יצאתי לשוחח במרפסת ולפתע מישהו צועק עליי מלמעלה שההה שההההה אסור לדבר בבית הכנסת..

העגלה שראל קעניג)


"מה את ממלמלת שם כל הזמן?" שאלה הגברת החילונית את שכנתה החרדית לחדר. 

"אני מתפללת להשם", השיבה החרדית. היא סיפרה לשכנתה שביתם מלא ילדים, וכעת, עם בואו של תינוק חדש למשפחה, הם זקוקים בדחיפות לעגלה חדשה. העגלה ששירתה אותם בנאמנות מאז הילד הראשון - הלכה לעולמה. 

כסף לעגלה חדשה אין ברשותם. לכן היא נושאת עיניים לשמים ומבקשת במילים פשוטות מאבינו אב הרחמן שישלח לה עגלה בהקדם. 

"ברצינות?" לעגה לה שכנתה החילונית. "מה נראה לך, הוא ישלח לך מלאך משמים עם עגלה משולבת או 'טרוול סיסטם'?!" 

ניסיון להסביר לשואלת אמונה בכוחו של בורא עולם כל-יכול - נתקל במשיכת כתף לעגנית. משכך, לא התייחסה הגברת החרדית להקנטות והמשיכה להתפלל. 

שעתיים עברו ושוב השכנה החילונית מקניטה את רעותה: "בשביל מה את מתפללת? איזו תועלת יש בכך?" 

החרדית השפילה ראש והמשיכה ללחֵש מילות תפילה לוהטות. הפעם התפללה גם על אמונתה שלה, שלא תיחלש ושלא תתקרר מפני המלעיגים עליה. 

במהלך היממה שחלקו השתיים את אותו חדר, הספיקה הגברת החילונית לתהות פעמים מספר על התפילה המיותרת, לדעתה, שמתפללת חברתה בדבקות כה רבה. החרדית חייכה בנימוס והתחמקה בצורה אדיבה מבלי להיכנס בשיחה עם שכנתה בנושאי השקפה. 

ביום השני הגיעו הוריה של החילונית לבקר את בתם. "לא רצינו להכביד, לכן לא הגענו מיד", הסביר אביה. "אבל הכנו לך הפתעה מדהימה". למראה ידו המושטת כמו קוסם אל עבר פתח החדר, נכנסה אמה של הגברת כשהיא סוחבת אחריה אריזת עגלת-תינוק שעולה כמו משכורת ממוצעת במשק הישראלי. "מתנה ממנו", הפטירו ההורים בהצטנעות. 

למראה פני בתם שחוורו, נבהלו ההורים ושאלו אם היא חשה בטוב. 

"בסלון הבית שלנו שוכנת כבוד כבר חודשיים קופסה שכזו. ידענו שלא נתפשר על שום מותג אחר וקנינו את הטופ שבטופ. מה אעשה עכשיו עם שתי עגלות?" התאוננה בתם. 

"שטויות", התעורר האב ראשון מקיפאונו. "העיקר שיהיה בשעה טובה. אנחנו נפצה אתכם במתנה שימושית אחרת", הצהיר. 

השיחה המשיכה וגלשה, כאשר הווילון חוצץ בין שני חלקי החדר. לפתע התנערה הגברת ולחשה להוריה: "מעבר לווילון נמצאת 'דוסית' שאין להם כסף לעגלה. בית 'מפוצץ' ילדים. היא בטח לא עובדת. בעלה בטח לומד. אולי ניתן להם את העגלה?" 

ההורים הגיבו בהתלהבות. אם כבר השקיעו הון, לפחות יהווה רגש הנתינה פיצוי על האכזבה.

בתרועות שמחה בישרה החילונית לרעותה החרדית את הבשורה הטובה. למראה עיני החרדית שהתעגלו בתודה כלפי מעלה, הניפה החילונית באצבעה ברצינות ומיהרה להכריז: "רק שלא יהיה לך ספק, זה לא אלוקים שלח את העגלה. זה אבא שלי שלח!"... 

אנו מאמינים בשכר ועונש. בוודאי. 

אבל רגע לפני שנלך לחשב חשבונו של עולם, עם יד על הלב: למה כשאנחנו מקבלים דברים טובים אנחנו נתקפים ב'אלצהיימר' זמני ולא זוכרים להודות לו ('זה לא אלוקים, זה אבא שלי שלח') - לפחות כמו בשעה שדברים משתבשים ואז אנחנו נזכרים למי צריכים לייחס הכל?...









אצל הרה"ק רבי יעקב דוד מאמשינאוו זי"ע נמשכה סעודה שלישית עד איזה שעות לתוך הלילה, ופעם יצא בנו הרה"ק רבי מנחם זי"ע באמצע כדי להתפלל ולהבדיל, וכאשר גמר רבי  יעקב דוד סעודה שלישית, ונכנס לחדרו קודם תפלת ערבית, ראה והנה בנו כבר מבדיל, ואילו הרה"ק רבי מאיר מפרשיסחא זי"ע (חתן מהרי"ד) עסוק עדיין בתפלת שחרית (שהיה רגיל להתאחר מאוד).

נענה הרה"ק מהרי"ד ואמר: יעצט ווייס איך שוין נישט ווי איך האלט... (עתה איני יודע איפה אני עומד)

ימות עולם, עמ' לא

 

פרפראות

מספר הרב שבדרון שליט"א דומ"ץ דק"ק סטולין בירושלים עיה"ק: 'מעולם הוקשה לי על מספר הבכורים בבני ישראל בדור המדבר שהיא שנים ועשרים אלף שלשה ושבעים ומאתים (במדבר ג, מג), שזה תמוה מאוד שמששים רבוא אנשים שיצאו ממצרים יהיו רק מנין בכורים הנ"ל. וביותר, הרי שאר האנשים נמנו מעשרים ומעלה, ואילו הבכורים מנאו מחודש ומעלה, וזה רק מחזק תמיה הנ"ל, איך אפשר שהבכורים נמנו רק מספר הנ"ל. ונכנסתי פעם להבית ישראל מגור זצ"ל והצעתי בפניו תמיהתי, ומאוד נתפעל מהקושיא וביקש ממני שכשאדע תשובה שאבוא אליו להגידו. במשך השנים העליתי קושיא זו בפני הרבה אברכים ובחורים שאכלו אצלי בסעודות שבת ויו"ט.

פעם אחת התקשר אלי אברך א' ואמר לי, שבעבר אכל אצלי ושמע תמיהתי על מספר הבכורים, ואח"כ הזדמן לו לשהות בלונדון, והציע הקושיא בפני הרב פאדווא זצ"ל גאב"ד לונדון. והרב פאדווא הראה לו מש"כ בתרגום יונתן בן עוזיאל עה"פ (שמות ב, כג) 'ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים', וז"ל 'ופקד לקטלא בוכריא דבני ישראל', הרי מבו' דצוה פרעה להרוג רק הבכורים כדי לרחוץ בדמיהם. זה מאיר לנו קצת להבין חשבון הבכורים, לפי שרק מהם הרג פרעה לרחוץ בדמם כנ"ל.

עם הארה זו נכנסתי שוב אל מרן הבית ישראל והצעתי לו הדברים, פני הרבי האירו לשמע הדברים, ואף חזר עליהם אל כל מי שנכנס אצלו. הרבי הוסיף דלפי"ז מובן כמין חומר המדה כנגד מדה של מכת בכורות, לפי שפרעה הרג הבכורים כדי לרחוץ בדמיהם, לכן מדה כנגד מדה הרג הקב"ה את בכוריהם'.

מפי ידידי, ששמע הדברים מפי הרב שבדרון שליט"א

 

מעשה רב

סיפר לי מלמד של תלמיד אחד אטום המוח שיגע עליו מלמדו בוורשה להעמידו על דרגא, לו אף קטנה, בלמוד ובפרשה. לימים עלתה על דעתו של אבי הנער, שהחידושי הרי"ם ז"ל ינסה את בנו ה'תכשיט'. מובן שימים אחדים הקודמים למדהו מלמדו את כל תורתו בשניה ובשלישית, באשר ידע המלמד שבנפשו הוא, ובכשלון קל הוא יאבד לחמו. אבל מה היה לו להמלמד המסכן הלזה לעשות בכדי להכניס למוח המטומטם הלזה משהו מן הלימודים?

ויהי היום והנער הלזה נבחן, והנה זה פלא, בוחנו החידושי הרי"ם פסק עליו 'נישקאשע' (לא רע) ולשמחת האב אין גבול, אחרי שהגאון והקדוש הרבי אמר עליו כך.

המלמד שלא נוכח בשעת הבחינה, ברואו את התוצאות, שאל אח"כ את בעל החידושי הרי"ם, ילמדנו רבנו, איך אמר כ"ק על בור זה, נישקאשע?

וענהו, אילו היתה לה להתורה גבול, אפשר היה להגביל את מדת הטוב והרע, אבל כיון שארוכה מארץ מדה, הלא בין הנער שעבר את גבול הא"ב ובין הגאון, שניהם כאחד חשובים לעומת גדלה של התורה... ואמר בל"א: און מיר קענען דען?

שארית מנחם, בהקדמה לחלק ב' עמוד יט

 

נקודה למחשבה

על אותם המבקשים שלימות, ואם נראה להם איזה חסרון או עיכוב הם מתרשלים בדבר, אמרו בדרך צחות:

'היה איש אחד ביום ראשון, שחשב ביום שני, ליסע ביום השלישי, אך ביום רביעי ראה, שכבר מתקרב יום החמישי, לכן החליט ביום ששי, שישאר כאן על שבת'...

 




כ"ה אייר ה'תש"פ

אם ילמד לשם שמים מבלי דאגה שאולי לא יצליח הרי שתלמודו מובטח בידו... וכשם שהגיעו ישראל לארץ עד שהקב״ה אומר: ״כה אמר יהוה זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה״ (ירמיה ב,ב) כך אותו אדם היגע בתורה ללא ״חישובים״ אלא לומד כי זו הדרך שה׳ רוצה הרי שה׳ זוכרו ומובטח שיגיע אף הוא אל היעד הנכסף ודברי התורה יאירו לו... 

    אמר רבי שמעון שוואב זצ"ל: להאמין בביאת המשיח פירושו,  לדעת שעשוי הוא לבוא היום, ולהיות נכון לכל אכזבה שאם חלילה לא יבוא היום, לא נישבר, ולא נאבד את האמונה, אלא מחר נאמין באותה מידה שיבוא בו ביום.

     ה"חפץ חיים" אומר כי כאשר קורין בפ' ויגש "ובני דן חושים" מרחמים עליו על שהיה לו רק בן יחיד, אך בפר' במדבר רואים ששבט דן היה הגדול במספר לאחר שבט יהודה, ובזה רואים גודל החשיבות של נפש אחת מישראל.


     כך רושם מרן פוסק הדור, מרן הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר זצוק"ל בעל 'שבט הלוי' בגליונותיו,  בהעתקת מילה במילה: " אלו שבורחים מביתם לבלות ליל סדר וחג הקדוש בהוטל (-בית מלון) או בהרי האלפין (-האלפים) וכו'. לא רק שמזניחים מצוות בדיקת חמץ, אלא מזניחים כל ייחוד קדושת ליל שימורים אשר הגורם הגדול לה (הוא) 'ולא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר' – וגם בארץ־ישראל בימי חול־המועד, לא נבראו הימים האלה לטיולים במקומות רחוקים. ומאורעות הזמן יגידו – לֵךְ עמי בא בחדריך, חבי כמעט רגע, עד יעבור זעם"

הניגון המתאים (פניני בית לוי, גליון 577)

     ר' פנחס משעלי יצא מסוכתו ופסע פסיעות כבדות ומיואשות מבלי לדעת לאן. במשך היום-טוב הראשון של החג הצליח, איכשהו,  להרחיק ממוחו את המחשבות המדכאות.  אך מיד לאחר הבדלה שבו לתקוף אותו ביתר שאת ויתר עוז.  מה חבל שמכתב הפיטורין הגיע בערב החג... מוטב היה אילו ממתין היה עד לצאת החג כולו ולא מחבל בשמחת המועד. בקושי רב הצליח להסתיר את הכתוב בו מידיעת אשתו. מדוע שתצטער גם היא? הוא חנק בקרבו את החרדה והכאב והראה פנים שוחקות כתמיד.  ילדיו ששו ושמחו בסעודות שבסוכה. שרו שירי חג, משוחררים מעול ודאגה, ורקדו במיטותיהם שעה ארוכה עד שכבה האור בסוכה.

     נקודת אור קטנה הבליחה בלבו החשוך והמדוכא של ר' פנחס: "הנה הצלחתי להתגבר ולא לשתף בצערי איש, וכך יכלו כל בני משפחתי לקיים את מצוות השמחה בחג!" רגש נעים של נצחון השתרר לו לרגע בלב.  אבל רק לרגע.  מיד לאחר מכן שבו ההרהורים המלחיצים לתקוף אותו ביתר שאת. " כיצד אכלכל את בני ביתי מכאן ואילך"?! שב ובכה בתוך לבו. " חסכונות מעטים יש לי עבור בר-המצווה של כל אחד מארבעת בני. האמנם יהיה עלי להוציאם כעת ולהשאר בלי כל בסיס לקניית תפילין ולעריכת סעודת מצווה בבא העת?!  וכאשר נגמור "לאכול" כסף זה, הן אשאר באותו מצב!"  בית הספר בו לימד עד כה היה חי "על נס" במשך שנים רבות. מספר תלמידיו המצומצם, כביכול, לא הצדיק את קיומו. רק המורים המסורים, שהשקיעו בכל תלמיד אתטב כישרונותיהם, ידעו עד כמה נחוץ בית הספר לעיר הזאת. הילדים שהגיעו אליו היו בנים למשפחות חילוניות שחפצו בחינוך על טהרת הקודש. עבודה קשה עמדה בפני המורים להחדיר בכל אחד ואחד מהתלמידים את יסודות הדת, אהבת תורה ויראת שמים. מאבקים עצומים היו לכל תלמיד עם עצמו ביידעו את האמת מחד, ובראותו את היפוכה בביתו – מאידך... ובכל זאת יצאו מן המקום עשרות בחורי חמד שהצליחו להתקבל בישיבות קטנות ברחבי הארץ.  ההצלחות הללו הן שנסכו בלב המלמדים כוחות להמשיך וללמד על אף התנאים הקשים והחומר האנושי הבעייתי.

     בשנה שעברה גברו האיתותים מצד משרד החינוך על סגירתו הקרובה של המוסד. המנהל ניסה נואשות להסביר את גודל נחיצותו של בית הספר. אולם, כפי הנראה, דבריו נתקלו בקירות אטומים וכך קרה, שבערב החג הגיעו הודעות הפיטורין לכל הצוות. " היכן ניתן להשיג עבודה בהוראה בימינו"? שברה אנחה את לבו של ר' פנחס. "כולם מחפשים עבודה בתחום זה וכל המשרות מאוישות . רק בנס אפשר למצוא עבודה. וכי אלך לשטוף רצפות או לעבוד כנהג?" צביטה עזה נצבט בו לבו. כל-כך אהב ללמוד וללמד.  כשנאלץ להפסיק את לימודיו ב"כולל" על מנת לפרנס את ביתו, ידע שלא יוכל לעזוב את לימוד התורה בשום אופן. על כן שמח שמחה גדולה בעבודה זו שהזדמנה לו לאהוב את התורה על ילדי ישראל. איך אפשר לעזוב עבודת קודש שכזאת?! – לפתוח דף גמרא רק בתום יום עבודה מפרך?...  

     ר' פנחס לא הבחין בכך שניצב הוא בפתח הישיבה. קול רעמם של תופים בקע מתוך ההיכל והחזיר אותו למציאות. "שמחת בית השואבה", נזכר פתאום. מי חשב על שמחה עכשיו... להיכנס?  להמשיך וללכת בלי כל מטרה?  בסתר לבו ידע, שלא טוב הוא עושה. לא כך יהודי מקבל על עצמו גזירת שמים. עליו לקבל הכל באהבה ולדעת שרק לטובה נוהג עמו ד'. יש להתחזק באמונה ובטחון שד' לא יטשנו ולא יעזבנו. מה ליהודי ולייאוש בכלל?  אך "קל להגיד וקשה לבצע", נאנח בצער. צערו על המצב התערב והתמזג בצערו על חוסר הביטחון שלו. " לכל הפחות, אנסה להצטרף לריקודים ולהעלות מעט את מצב הרוח", נאנח. "הפסד גדול ודאי לא יגרם לי מכך...

     רגליו זעו לקול המנגינה מכנית, מבלי לצרף את הלב. הבחורים הצעירים צהלו בכל עוז אך הוא חש מנותק מכל המתרחש סביבו.  כמה זמן נע כך, עם הזרם? – הוא לא ידע. אולי חמש דקות, אולי עשר ואולי עשרים... אולם לבסוף, כאשר חש שאין לתנועת רגליו כל השפעה על מצב רוחו המדוכא החליט לפרוש החוצה ודי. אולם בדיוק באותו רגע החלה התזמורת לנגן מנגינה שדברה אליו מאד. "בך בטחו אבותינו, בטחו ותפלטמו"... הצלילים מלאו את ההיכל ועשרות הרוקדים הצטרפו לשירה בהתלהבות. " אשאר עוד מעט". החליט ר' פנחס. "כאשר יסתיים שיר זה אפנה לביתי" אמר – ועשה, ואף הצטרף לשירה. " אליך זעקו ונמלטו בכך בטחו ולא בושו", זימר עם כולם, ונהנה להיזכר שיש לו א-לקים המשגיח עליו ואפשר לבטוח בו ולהישען עליו.

     משום מה, לא חדלה התזמורת מלנגן שיר זה. שוב ושוב התחילו בטון שונה, בצלילים אחרים, אך באותן המילים כל הזמן. והוא, עם כל היתר שב לשיר ולשנן את המילים "בך בטחו... ותפלטמו... בכך בטחו ולא בושו".  היה בהן, במילים, משהו חודר ללב. ככל ששב ושינן אותם, כן חש ר' פנחס כיצד שלוותו הולכן ושבה אל לבו. " בכך בטחו אבותינו..." שבה התזמורת לנגן בפעם העשירית אולי. ר' פנחס הרגיש שאף הוא הולך ומצטרף אט אט אל האבות הקדושים בביטחונם האיתן בצור העולמים. " אליך זעקו ונמלטו"... – אח ... כמה נפלא לחשוב על כך: אפשר לזעוק אל השם ולהימלט מן הצרה! מבלי משים הגביה ר' פנחס את קולו לכדי זעקה. מדוע לחכות אם אפשר לזעוק כבר עכשיו? " בך בטחו ולא בושו" – אכן, מי שבוטח בהשם מובטח לו שלא יבוש –  לא יבוש בקריאתו כי ה"כל-יכול" שומע אותו, ולא יבוש באין לחם לבני ביתו...

     דמעות פורקן ושחרור בצבצו ובאו בזויות עיניו של ר' פנחס. כמה טוב להישען על בורא העולם. הן לא – לו הדאגה. הוא ישליך יהבו על השם, והשם יכלכלו.  התזמורת לא חדלה עדיין... "בך בטחו אבותינו" – שבו ורננו המילים באזניו, וקנו שביתה איתנה בלבו. "בטחו ותפלטמו" – איזה יופי...  זכות הביטחון לבדה, יש בכוחה לפלט את האדם מצרתו...  ר' פנחס חש כתינוק הנשען על זרועותיו של אביו אוהבו, והריהו בטוח שם ומוגן כל כך!


     טפיחה קלה על שכמו נתקה אותו באחת מן הדבקות הנפלאה לה זכה. הוא הסב ראשו אחורנית וגילה כי ר' נתן גורליק הוא הקורא לו.  עזב לרגע את המעגל, באי חשק, ונפנה לשמוע מה הביאו להפריע לו בשמחתו. " שמעתי כי קבלתם מכתבי פיטורין, כל הצוות, אה?" הנחית אותו בבת אחת אל המציאות העגומה. למה צריך היה להפריע אותו משמחת החג? עד שזכה להגיע אליה...  אולם ההפרעה הייתה רק לרגע קט. " אני צריך בדחיפות מלמד לכיתה ד' ב"חיידר" שלי מיד אחרי החג" המשיך ר' נתן. "רציתי להזדרז לפני שיתפסו אותך. שמך הטוב נודף למרחוק..." התזמורת המשיכה לנגן – "בך בטחו ולא בושו", ור' פנחס משעלי ידע שהיה כדאי להישען. "תודה", אמר בחיוך רחב לר' נתן, כשלבו מתכוון לשמים. "אשמח להימנות בין המלמדים בחיידר המוצלח שלך. התוכל להסביר לי מחר מהו החומר הנלמד, בכדי שאוכל לשננו,  ולהכינו בימים הבאים? – זה יוסיף לי הרבה בשמחת החג". השניים לחצו ידיים לסיכום ה"עיסקה" ור' פנחס ביקש לחזור לריקודים. הוא מוכרח לעשות עוד סיבוב אחד עם המילים הנפלאות . אבל בדיוק אז שינתה התזמורת את הניגון ועברה לנגן משהו אחר.  הוא התאכזב קצת. מה הם מנגנים כעת? " יודו להשם חסדו ונפלאותיו לבני אדם" - - -  הוא מהר להשתלב במעגל הרוקדים. זה דווקא התאים לו מאוד.







מים חיים

בקרב חסידי סלונים היו מספרים על שני יהודים אשר דרו בכפר, אחד חסיד וחבירו לא, ושניהם עשו הכנה גדולה לחג הפסח, שמרו החטים משעת קצירה, וטחנו את החטים בזהירות יתירה, והגעילו את הכלים, ובדקו וביערו החמץ, והכל מתוך תפלה לד', שיזכו לקבל החג הקדוש כדבעי. ואחר כל ההכנה הזאת ערך כל אחד את ליל הסדר בהתרוממות כראוי.

וכשהגיע היהודי (האינו חסיד) לומר פסוקי שפוך חמתך וגו' וכנהוג פתח את הדלת לכבוד אליהו הנביא, ראה זקן אחד עומד אצל הדלת, אורו עיניו מרוב שמחה, נתן לו שלום והחזיר לו שלום, ואמר בלבו, אשריני כי אחר הכנה גדולה כזו שעשיתי, זכיתי שאליהו הנביא נתגלה אלי.

ולעומתו חבירו החסיד, גם הוא פתח הדלת לפני אמירת שפוך חמתך, ובראותו זקן אחד שרוצה ליכנס לביתו, התחיל לצעוק עליו גנב שכמוך, כיון שראית דלת פתוחה חפץ אתה להתגנב אל ביתי, לך מכאן...

קונטרס עדן מקדם, קונ' ב' עמ' י'

 

פרפראות

שמעתי מהרה"ק רבי שמחה בונים מווארקא (אוטוואצק) זי"ע שהיה בטבריה, שאמר על מה דאיתא במדרש (שמו"ר פ"ב ב) כשהיה משה רבינו עליו השלום רועה צאנו של יתרו במדבר ברח ממנו גדי ורץ אחריו עד שהגיע לחסית, כיון שהגיע לחסית נזדמנה לו בריכה של מים ועמד הגדי לשתות, כיון שהגיע משה אצלו אמר, אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני צמא, עיף אתה, הרכיבו על כתיפו והיה מהלך, אמר הקב"ה יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם כך, חייך אתה תרעה צאני ישראל עכ"ל.

ושאל הרה"ק מה היתה כאן המסירות של משה שעזב עדר שלם בלא רועה, ותחת זאת דאג לגדי אחד בלבד, והפקיר את כל השאר?

אלא הענין הוא, שכאשר מאוחדים כולם כאחד אין צורך כל כך בשמירה, ורק מי שהולך יחידי הוא צריך לשמירה מיוחדת. ולזה השכיל משה רבינו לרוץ אחר הגדי היחידי, שהיה צריך שמירה יתירה מכל שאר הצאן שהיו מאוחדים. וע"ז אמר השי"ת אם השכלת לכך, ראוי אתה להיות מנהיג ישראל.

הגה"ח רבי ישראל שמעון קסטלניץ זצ"ל, מזקנים אתבונן ח"א עמ' לו

  

מעשה רב

כאשר היה הגאון רבי אליעזר מנחם שך זצ"ל, ראש ישיבת קרלין בלונעציץ, ביקש מאוד מהבחורים שלא יסעו לרבי לחג השבועות. מילא שאר החגים הוא מבין, אבל חג מתן תורה צריך להיות בישיבה עם התורה. ובעיקר כי עצם החג עצמו פחות מפריע לו, אבל הנסיעה של יומיים הלוך ויומיים חזור, זהו ביטול תורה של ארבעה ימים.

כמובן שכל הבחורים ללא יוצא מן הכלל לא שמעו בקולו ונסעו לרבי...

כאשר חזרו שאל אותם: אמרו לי לכל הפחות מה שמעתם מרבכם שהיה שווה כל הטורח הזה לנסוע?

ענו לו דבר תורה ששמעו בחג, הרבי הביא את מה שנאמר כי עם ישראל לא היו יכולים לשמוע את קול ה' וביקשו ממשה רבינו שהוא יעביר אליהם את הדיברות. חז"ל אמרו שפרחה נשמתן וקיבלו תחיית המתים. והקשה הרבי: מה כל כך איכפת להם 'פן נמות'? למות מתוך התעלות כזו ולהכנס ישר לגן עדן, וואס שלעכט?

אלא ענה הרבי: ס'איז געווען ביי זיי א שאד די איבריגע אכט דיברות (היה בעיניהם חבל להפסיד את שמונת הדיברות הנוספים). לא רצו להפסיד דברי אלקים חיים שהובטחו להם לשמוע.

מיד קפץ הרב שך בהתלהבות וענה כנגדם: אם ככה, היתה שווה הנסיעה שלכם אל הרבי ואפילו הייתם צריכים לנסוע במשך שבועיים ולא יומיים!!

מגד גבעות עולם, ח"ב עמ' יא

 

נקודה למחשבה

פעם ביקש אחד מהרה"ק רבי יצחק מאמשינאוו זי"ע עצה לשמירת עינים, שחק הרבי מאוד ואמר לי יש לי עצה עבורך... ונתחייך ואמר והיא 'בדוק ומנוסה'... ואח"כ גילה לו את העצה: 'קוק נישט'... ושחק הרבה.

קונ' ליקוטים יקרים, אמשינאוו

 

***

לאור החדשות האחרונות שנשמע מצרפת שנולד ליהודי חרדי ששה ילדים בכרס אחד, יש לציין למש"כ בתוספות ישנים (יבמות סב.) וז"ל: 'אין בן דוד בא עד שיכלו נשמות שבגוף. תימה דאמרי' (שבת קיט) אלמלא ישראל משמרין שתי שבתות מיד נגאלין והלא צריך שיכלו כל הנשמות שבגוף. וי"ל שהיו יולדות ששה בכרס אחד ויכלו הנשמות שבגוף מיד'.

 

 




כ"ד אייר ה'תש"פ




אם הרופאים מורים לנו להימנע בעת הזאת מתפילה בבית הכנסת – הרי בעינינו זה רצונו של הקב"ה, שכן הרופאים אינם אלא שליחיו. אותו בורא עולם שמורה לנו כל ימות השנה להתפלל בבית הכנסת, הוא המצווה עלינו עכשיו להתפלל בבית או בחצר. "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם" הוא ציווי של התורה, וכשאנו מצייתים להוראות הבריאות או הבטיחות אנו מקיימים את רצון ה'. כי התורה היא תורת חיים, המקיפה את כל רובדי החיים.

     "אשרי משכיל אל דל" (תהילים מא,ב). היה צריך להיאמר 'נותן אל דל'. אלא דוד רצה לסתור את האִמרה הידועה 'טיפש נותן ופיקח לוקח'. אמר דוד: להפך, מי שנותן לעני נקרא משכיל, חכם ופיקח. (רבי מאיר מפרמישלן)



     הרש"ש בספרו 'חסד לאברהם' אומר, שכשם שאדם מתנהג בימי הספירה כך יתנהגו עמו במשך כל השנה כולה. כאשר אנו מתכוננים למתן תורה, פשוט שמוטל עלינו בימים אלו להשתדל יותר ללמוד,  כי זו ההכנה האמיתית לקבל כמה שיותר תורה ביום מתן תורה.  ההנהגה שלנו מאוד גורלית בימים אלו.


      ״והחזקת בו״ – בכל ענייני צדקה וחסד העיקר הוא העידוד. כך זה בצדקה, שהעיקר הוא לפייס את החבר ולהשתתף בצערו, לנחמו בדברים ולחזקו. וכך בגמילות חסדים, שבה יש לחוש את צערו של השני, עד שהלה ירגיש שהגומל חסד עימו לא נותן לו סתם הלוואה, אלא משתתף בצערו ממש. (ספר המאמרים תש״ט)

הכפתורים (מאורות הדף היומי, גליון 1088)

     במגירת עץ חומה, בארון בגדים הנסמך על אחד מכתליי בתיה העתיקים של שכונת מאה שערים שבירושלים,  מאוחסנת זה עשרות רבות בשנים שקית בד ישנה נושנה האוצרת בקרבה אוצר שלא יסולא בפז.  ליד בית המדרש למגידי שיעור הדף היומי מתגורר יהודי נכבד, המוכן להוציא מכיסו ממון רב כדי לרכוש את השקית על תכולתה. שנים אחדות הוא מנסה בכל דרך אפשרית להמיס את לבו של בעל השקית ולשכנעו למכור לו את תכולתה, אך הלה בשלו: "את השקית הזו, אשמור בביתי עד יומי האחרון".  מאחר שנשואי הסיפור הינם אנשים החיים בינינו,  נתבקשנו שלא לכתוב את שם גיבור הסיפור שהיה אז ילד קטן ורך בשנים, בירושלים העניה והמרודה שנלחמה בכל יום מחדש על הצרכים המינימאליים הדרושים לאדם כדי לקיים את גופו.

     באותם ימים שכנה חנות סדקית באחת מסמטאותיה המפותלות של מאה שערים. חנות אמרנו? אולי חדרון. גם לא חדרון, מן קיטון צר, או למען האמת חלל קטן וחשוך שנפער מתחת לגרם מדרגות רעוע, שבתנאי השעה הפך ל"חנות".  כמה קרשים עבים ודלת ברזל שנתלשה מחורבה מטה ליפול, תחמו את גבולות חנותו של לייבל. לייבל, איש צדיק היה. בקיטונו התקין לו לייבל מדף ספרי קודש,  ובכל זמן פנוי נוטל היה לידיו ספר קודש זה או אחר,  ממשש את כריכתו באהבה, מתיישב על שרפרפו בפתח קיטונו, ומתענג על דברי התורה והחסידות, בעוד שמש ירושלמית נעימה מחממת את עצמותיו . יותר מששהה בחנותו פנימה, שהה לייבל על שרפרפו . מידי פעם היה מוסיף כרית תחת מושבו ולאחר זמן מה, שוב היה מסירה.

     שעות רבות פנויות היו לו ללייבל לעלעל בספריו. באותם ימים, מי הוא זה שיתפור לעצמו בגד חדש. ואף אם אירע ולא הייתה ברירה,  הסירו את הכפתורים מן הבגד הישן והעבירום לבגד החדש. כך שלייבל לא ראה ברכה מרובה בעיסוקו.  בן קטן היה לו ללייבל, מחמד עינו. לכל מי שרק ניאות לשמוע, היה לייבל מספר בעיניים בורקות על בנו יקירו, ילד חמד טהור וקדוש שדבקה נפשו בתורה.

     משנטו צלילי ערב, היה לייבל 'נועל' את חנותו. חוט מתכת ארוך ומפותל שנכרך סביב הקרשים ודלת הברזל, הבהיר לקונים מאוכזבים כי לייבל כבר סיים את יום עבודתו.  לעיתים לא היה לייבל מתאפק, ועוד בטרם הגיעה שעת ערביים, היה מסדר את ארגזיו וממהר לביתו.  אהבתו לבנו לא ידעה מצרים. ואכן, לא לחינם התגאה לייבל בבנו. רבותיו בחיידר הפליאו בשבחו. שוב ושוב היה לייבל רואה בעיני רוחו את בנו יקירו היושב על ספסל הלימודים ובולע בשקיקה את שיעורו של הרבי.  גם מהתנהגותו בבית רווה לייבל נחת. בנו היה חוזר מן החידר ואחר שסעד קמעא את ליבו, התיישב ליד השולחן ובהתלהבות נעורים שנה וחזר על תלמודו. לייבל לא היה זקוק למאומה מעבר לזאת. לא פעם התיישב בזווית החדר כדי לא להפריע לבנו ללמוד, מזין את עיניו ביוצא חלציו, ונפשו נמלאה נחת ואושר עילאי.

     קרבו ובאו ימי החורף. הימים החלו נסוגים באיטיות אך בבטחה לאחור, מחזירים להם ללילות את השעות שנטלו מהם בימות הקיץ. זמן מה עוד היה לייבל מסיג את השולחן לקרבת חלון גדול,  להקל על הילד הקטן שהתאמץ לעיין בחומשו באור החיוור ששרר בחדר. אך לאחר שבועות מספר לא היה בכך מאומה כדי להועיל. עוד לפני שובו של הילד מן החידר, כבר נשתררה אפלולית כבדה בבית, והילד - נפשו איוותה ללמוד.

     נפט. חומר פשוט וזול, שדי במעט ממנו כדי להאיר חדר שלם. אך ללייבל מיודענו לא היו האמצעים הדרושים גם לרכישת כמות פעוטה של נפט.  ממטה לחמם חסכו בני הזוג כדי לרכוש שמן זית זך לכבוד שבת קודש, אך על מותרות מסוג זה לא הרשו לעצמם להתענג.  אולם לא אבא כלייבל ייתן מרגוע לנפשו כאשר מבנו נמנעת האפשרות ללמוד תורה. וכך, באחד הימים, בטרם הגיף את קרשי חנותו, חפן לייבל בידיו כמה כפתורים צבעוניים ונטלם עמו. הא לך,  אמר לבנו יקירו. אני מאמין שתצליח למכור כמה כפתורים בכל יום. בכסף שתקבל תמורתם, רכוש נפט בני יקירי, ותמשיך לשקוד על תלמודך.  כך היה. הילד הפקח מצא דרכים שונות למכור את הכפתורים שהיה אביו משלשל לו מידי פעם, ובכל יום היתה הפתילה מרצדת בעששית הנפט שניצבה על השולחן, ולאורה המשיך לייבל לרוות נחת מבנו.

     ככל שהתקופות ההן היו קשות, התקופה ההיא הייתה מן הגרועות שבהן, שח איש שיחנו. ערב אחד, יושב היה לייבל בזווית החדר, ונפשו מרה עליו. ידוע ידע לייבל, כי מחר הוא ישב בחדר עם בנו, כשהחושך יכסה על שניהם. כפתוריו אזלו. אין קונים, אין מוכרים, אין כסף. מחר גם לא יהיה נפט. ילדו הרך הספיק לסגור את חומשו, כשעמוד עשן שהיתמר מעל העששית, הבהיר בצורה שאינה משתמעת לשני פנים, כי מנת לחמו אזלה.  לייבל לא מצא מנוח לנפשו ההומיה. ב"ה זכו הוא ורעייתו לגדל את בנם לתורה וליראת שמים, ועתה בשל חיסרון במעט נפט, עלול הכל לרדת לטמיון.  את יודעת, אמר לרעייתו, אם מפסיקים קביעות של תורה, אי אפשר לדעת מתי יחזרו אליה, אם בכלל. היא, צדקנית שכמותה, מה תאמר. כל שלאל ידה עשתה כדי להנעים לבנה את לימודו.  בכל יום הייתה מבשלת עבורו תפוח אדמה רך וטעים, ולעצמה הותירה את השיירים. עיניהם נקוו בדמעות צער, וכאב מר צרב את ליבם.  


     מעיל יפה היה לו לילד. לפניו השתמשו בו רק שלשה בני דודים מעבר לים. כאשר החל המעיל לאבד את צורתו, שלחוהו לארץ ישראל. בעיר הקודש היה מעיל זה נחשב כחדש ומבהיק. בשעה שלייבל הביט במעיל לראשונה, חשש קמעא שמא המלבוש המהודר יעורר על בנו את קנאתם של חבריו. היו ימים.  אף שלא היה לו ללייבל מה לעשות בחנותו, ההרגל עשה את שלו. כמעט שלא ישן כל הלילה ואך האיר הבוקר השכים לייבל קום, התפלל שחרית בדמעות רותחין, ופנה אל שרפרפו. באותו יום לא מיהר לייבל להגיף את קרשיו על הקיטון. לשם מה? הרהר לעצמו בתוגה, כדי לראות את בני המתמיד בטל מתלמודו? לבסוף, בשעת ערב מאוחרת פנה לייבל לביתו בצעדים כושלים, וככל שחשב והעמיק, לא הצליח לאתר מילים שיש בהן כדי להרגיע קמעא מקומם ומתכנסים איש איש בנפשו. את בני ביתו, אשר לבטח ישובים קפואים. עוד סיבוב אחד נותר לו ללייבל בסמטאות, לפני שיחשפו בפניו חלונות ביתו החשוכים. לולי היה תומך בו עובר אורח מזדמן, היה לייבל משתטח אפיים ארצה. הוא לא האמין למראה עיניו. מן החלון ניבטה דמותו של בנו-מחמדו, מתנועע עששית הנפט, בוערת באור יקרות. בזריזות ליד השולחן, עליו ניצבה בעוז ובגאון קיפץ, על מפתן הדלת כשכולו השתאות. נשאוהו בקלילות לעבר ביתו, ולייבל ריחף, רגליו של לייבל, שעד כה נדמו עליו כשני בדילי עופרת, בעל עיניים חדות היה לייבל. בכפתורים הוא הבין מצוין. תוך רגעים מספר הפכה השתאותו של לייבל להתרגשות ולבכי נסער, הבחין במעילו ה'מהודר' של בנו, שתלוי היה על כפליים מצערו בליל אמש. כאשר ה"גרדרובה", חלק ונקי מכל כפתור. שח בנו בתמימות, ולייבל ידע באותו לילה אושר, מה לי כפתורים במעילי, אם ללמוד איני יכול?  הכפתורים האלה, שח איש שיחנו, היו על המעיל שנתן לו נפט תמורתם. מאז שמעתי על המעשה, של אבא שלי. הוא מכר אותם ליהודי מהשכונה אני מנסה לשכנע אותו שימכור לי אותם, אך הוא אינו מוכן בשום אופן. אלו כפתורים? הוא שואל הכפתורים בסופו של דבר יישארו בשקית הבד הישנה. אני מנסה לרכשם, והוא בשלו. ומיד עונה, אלו יהלומים, מסולאים בפז, ועד היום לנו, לא נותר אלא ללמוד מאותו ילד קטן וטהור, על להחסיר אפילו פעם אחת מקביעות ללימוד התורה. הדבקות בתורה ועל ההקפדה ועל הזהירות שלא ולומדי תורתך לשמה. יהי רצון, שנהיה אנחנו וצאצאינו... כולנו יודעי שמך .


 





כ"ג אייר ה'תש"פ


מים חיים

המלבי"ם זצ"ל נתמנה פעם לרב בעיר אחת, ומקץ חדשים אחדים הגיש את התפטרותו מן הרבנות.

'מדוע רבינו אינו רוצה לכהן אצלנו ברבנות'? שאלוהו בעלי הבתים ופרנסי הקהל.

החזיר להם המלבי"ם: 'משום ששאלה זו היא השאלה הראשונה שנשאלתי כאן מאז עלותי על כסא הרבנות...'

 

פרפראות

בגמ' (פסחים סח:) אי לאו האי יומא כמה יוסף איכא בשוקא. חכ"א אמר דבר נחמד: דהנה בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין (קידושין ל:), אכן קודם מתן תורה לא היה עצה זו, ולכן כשפוטיפר ניסה לפתות יוסף למעשה עבירה לא היתה לו ליוסף ברירה אלא לנוס החוצה לשוק כדי לברוח ממעשה העבירה.

וזהו הפירוש 'אי לאו האי יומא' דמתן תורה, הרי לא היתה לנו העצה של תורה תבלין, ובע"כ שהיינו צריכים לעשות כיוסף הצדיק ולברוח החוצה לשוק, וזה 'כמה יוסף איכא בשוקא'...

מפי השמועה

 

מעשה רב

לפני שבועיים, במסגרת עבודתי בישיבות, ישבתי עם קבוצת בחורים בישיבה חסידית בירושלים. לצדי ישב ראש הישיבה, שסיפר לבחורים על משהו שהתרחש לפני מספר שנים עם אחד מתושבי השכונה שהיה מוכר היטב לבחורים. הלה, זכה רק לבן יחיד, יוסי נקרא לו, שבאותה תקופה היה בחור ישיבה מבוגר.

באחד הבקרים יצא האבא מהבית וגילה לתדהמתו שרכבו לא נמצא בחניה. עודו המום מן הגניבה לאור הירח, עלה בדעתו לעלות הביתה ולבדוק פרט נוסף, ואז גילה שהמפתח הרזרבי נעלם אף הוא. מחשבה טורדנית התגנבה למוחו, שמא יוסי יקירו, שלמד לאחרונה נהיגה, ידו במעל.

הוא הרים טלפון למשגיח התורן בישיבה ובקש לשוחח עם בנו. המשגיח לא הצליח לאתר את הבן בישיבה, וגם שמע מהחברים בפנימיה כי יוסי נעדר מהישיבה כבר מאמצע הלילה. בתוך מספר דקות נפתח מסע החיפוש. לבו של האב הוביל אותו לכביש מעוגל ופתלתל לא הרחק מהבית.

הוא צדק! לבו צנח כשהבחין בשברי רכבו המפוזרים בתוך הוואדי. יוסי ז"ל נח שם מנוחת עולמים. בתוך מספר שעות נחשף הסיפור המלא, שהצליח לזעזע אותי, כפי ששום דבר לא זעזע אותי לאחרונה.

באותו בוקר, חברו הקרוב של יוסי – מאיר, חילץ את עצמו מהמיטה בכוח, בשעה מאוחרת מאוד. כשהבשורה הנוראה הגיעה לישיבה, כולם הפנו את עיניהם למאיר, שעמד וגמגם שברי מילים. ברור היה לכולם שמאיר יודע משהו שכל האחרים לא יודעים. בתוך שעה קצרה התקיים בירור מעמיק, והתברר כי מאיר היה שותפו של יוסי בתכנון המסע, והיה שם יחד איתו בדרכו האחרונה.

בשעה ארבע לפנות בוקר, כך התברר, סטה הרכב מהכביש והידרדר לוואדי. הרכב ספג פגיעה קשה בצד הנהג, אך מאיר שישב בצד הימני הצליח להיחלץ מהרכב, לטפס במעלה הוואדי ולהגיע לכביש בריא ושלם. מתוך פחדו הנורא שמא יתגלה חלקו האפל בפרשה, חזר מאיר רגלית לישיבה, נכנס בשקט למיטתו, וקיווה להעלים לנצח את חלקו בסיפור. הדו"ח הרשמי של אנשי ההצלה סיפר את הסיפור המחריד של התאונה. התברר, כי יוסי לא נפגע כלל בראשו או בלבו. הפגיעה היחידה היתה חתך גדול שנפער בבטנו, וע"פ ההערכה הרפואית ברור היה כי יוסי ז"ל היה עדיין בחיים במשך מספר שעות אחרי התאונה, בהן אפשר היה להציל אותו ולהשאיר אותו בארץ החיים, יחד עם אביו ואמו. יוסי נפטר מאיבוד דם.

מדויק יותר: יוסי נפטר בגלל השתיקה של מאיר, חברו הטוב ביותר.

*

הבחורים שהשתתפו בסדנה, הכירו את החלק הראשון של הסיפור, של בחור הישיבה מהשכונה שנהרג לפני כמה שנים כשנהג ברכב אביו. הם ידעו אפילו להוסיף שהאבא, ששיכל את בנו יחידו, חלה קשות שנתיים לאחר מכן ונפטר. אך את החלק השני, על חלקו של מאיר חברו בסיפור, לא ידעו. הם ישבו בהלם ועיכלו את משמעות הסיפור.

ואז שברתי את הדממה הכבדה, ושאלתי אותם שאלה פשוטה: "מה לדעתכם היה גורם למאיר להתקשר מיד אחרי התאונה לאביו או למשגיח, לספר את הסיפור ולבקש עזרה דחופה?" כלומר: מה ציפה מאיר לשמוע ולהרגיש מהסמכות שעליו, שהיה גורם לו לא לפחד והיה מביא אותו לספר, באותו רגע קריטי, על מה שקרה?

עברתי על פני שלושים בחורים, אחד אחד, ונדהמתי לשמוע את התשובות. מתוך שלושים בחורים, עשרים וששה בחורים ענו תשובה דומה. כל אחד בסגנונו. כל אחד במילים אחרות. אבל התשובה היתה אותה תשובה, עם משמעות אחת ויחידה:

"מאיר ציפה שלא יענישו אותו".

אתם קולטים? מילוי הציפיה המינמלית של מאיר - הצורך שלו בתחושת הבטחון שיקבלו את הווידוי שלו, יבינו אותו, ולא יענישו אותו - זה מה שהיה יכול למנוע את מותו של יוסי, את מחלתו ומותו של אביו לאחר מכן, את צערה העמוק והבלתי-ניתן לניחום של האלמנה והאם השכולה, ואת העובדה המחרידה שלשלושה אנשים בעולם כבר לא יהיה דור המשך לעולם.

*

אתם מכירים אותי כמי שכותב לפעמים גם סיפורים שלא היו במציאות... ואולי אתם לא בטוחים באמיתות הסיפור הזה. אז אני מרגיש חובה להצהיר בפניכם שהסיפור הזה אמיתי, במלואו. הסדנה, הראש-ישיבה, הסיפור, ההיכרות של הבחורים עם הסיפור, והתגובות שלהם. ומאז אותו מפגש אני מוצף במחשבות. פתאום אני מבין עוד יותר עד כמה נמוכה הציפייה של הילדים שלנו מאיתנו, כהורים ומחנכים, ועל אף זאת, במקרים רבים הם לא מקבלים את המענה מצדנו.

לא תמיד הם מרגישים בטוחים שהציפיה שלהם מאיתנו תתממש, ובגלל זה יכול מאוד להיות שהם לא מספרים לנו המון דברים. הם לא מספרים לנו כשהם עומדים מול ניסיון קשה. הם לא מספרים לנו כשמשהו קורה להם, והם לא מבינים איך ולמה זה קורה להם. הם לא מספרים לנו כשהם נפלו לחטא ולא יודעים איך להיחלץ ממנו. הם לא מספרים לנו כשברגע חלש הם נגררו אחר חבר לא טוב, ועכשיו לא מצליחים להתפטר ממנו. הם לא מספרים לנו כשמשהו רע מאוד קורה להם, בגלל שיש להם תחושת אשמה שאולי יש להם חלק בדבר הרע הזה שקורה להם.

ובכל פעם שהם מסתירים מאיתנו מידע חיוני כזה, משהו נוסף עלול 'למות' אצלם, ח"ו.

*

לאחר תשע עשרה שנים בהם אני עוסק בתחום החינוך, כר"מ בישיבה, כמנהל חיידר, וככותב מאמרים וסיפורים חינוכיים, אני יכול לומר בוודאות גדולה, שלפעמים, כל מה שצריך כדי לתת את הביטחון לילד שלך, זה לשדר לו את המסר הזה:

"ילדי יקירי, מה שרק יהיה איתך, תמיד תרגיש חופשי לפנות אלי. אני מבטיח לך בלי"נ, שאף פעם לא אאשים אותך, תמיד אבין אותך, ותמיד אעניק לך את כל התמיכה שבעולם".

לא. הוא לא מצפה שתמיד נצדיק את המעשה שלו. הוא גם לא חושב שבכל מצב שהוא, נסכים איתו. אבל הוא כן מצפה בכל נפשו שאף פעם לא נהיה נגדו. שתמיד פשוט נהיה איתו! תחושת הבטחון הזו עשויה לשנות לו את החיים, ולהעניק לו (ואולי גם לחבר שלו) את המתנה הגדולה ביותר של החיים.

מאת המחנך הרב יחזקאל שובקס שליט"א

 

נקודה למחשבה

שמעתי מהרה"צ רבי צבי צימלינסקי מברנוביץ' לפני פטירתו כשעמד לעבור ניתוח בבית החולים ואמר: 'בידך אפקיד רוחי', והרי הקב"ה אין לו דין שומר שוכר, כי מה בידו לשלם לו, אלא רק שומר הוא חנם, ואינו מחויב כ"א בפשיעה, ועל כך לא חשיד קוב"ה. ודפח"ח.

הרב אהרן סורסקי שליט"א, ממעיינות הנצח, במראי מקומות לפר' צו





כ"א אייר ה'תש"פ



תכלית האדם וסוד ההצלחה (הרב שלמה קזיוף הלוי)

     פרשת בחוקותי מסיימת את החומש השלישי ספר ויקרא. הפרשה פותחת בפסוק " : אם בחוקותי תלכו ואם את מצוותי תשמורו ". אומר רש"י הקדוש בלשונו הזהב: "אם בחוקותי תלכו –" שתהיו עמלים בתורה. וכבר אמרו רבותי ": (ל"ז נו) ''תלמוד תורה כנגד כולם ".

     תכלית האדם בעולם – עמל של תורה ומצוות. הראייה לכך " כִּי אָדָם לְעָמָל יוּלָּד" (איוב ה''ז), ובביאור המילה עמל כתב המלבי "ם" : ''העמל מציין יגיעת הנפש". כלומר, שהאדם לומד כדי להתייגע. ובאיזה תחום עליו לייגע את כוחותיו? מובא (סנהדרין צט ב), ": כשהוא אומר :'' לא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיך'' (יהושע א ח ), הוי אומר לעמל תורה נברא'' .הסביר רבינו הרמח"ל ז"ל וְאָמְנָם צָרִיך שֶׁיֵּדַע הָאָדָם כִּי לא לִמְנוּחָה הוּא בָּעוֹלָם הַזֶה, אֶלָא לְעָמָל וָטֹרַח... וּכְדרך יוֹצְאֵי הַצָּבָא בְּמַעַרְכוֹתֵיהֶם, אֲשֶׁר אֲכִילָתָם בְּחִפָּזוֹן, וּשְׁנָתָם עֲרַאי, וְעוֹמְדִים תָּמִיד מוּכָנִים לְעֵת קְרָב, וְעַל זֶה נֶאֱמַר (איוב ה ז) , כִּי אָדָם לְעָמָל יוּלָּד'... וְעַל זֶה הַדֶּרֶך אָמְרוּ חז''ל: ''כָּך הִיא דַרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה - פַּת בַּמֶּלַח תֹּאכַל וּמַיִם בַּמְּשׂוּרָה תִּשְׁתֶּה וְעַל הָאָרֶץ תִּישַׁן", שֶׁהוּא כְּלַל הַהַרְחָקָה בְּתַכְלִית מִן הַמְּנוּחוֹת וְהָעִדונים'' (מס''י פ''ט).

     ממשיל הרמח''ל את התמסרותו של 'העובד' האמתי לזו של החייל בעת מלחמה, בשעה שכל צרכיו והרגשותיו אף החיוניים והכרחיים ביותר מתבטלים בפני צורכי המלחמה, שכן בהם תלויה הצלת נפשו! זו ההרגשה שצריכה להיות " - לבן תורה , " שכל צרכיו, קשייו וייסוריו בטלים בפני רצונו העז לרדת לעומק דברי התורה, מפני שבהם תלויה הצלחת נפשו בעולם הזה ובעולם הבא . ..

     אומר רבי עקיבא איגר זצ"ל על הפסוק "שש אנוכי על אמרתך כמוצא שלל רב": נתאר לעצמנו אדם ההולך במדבר ומוצא הר של אבנים טובות. מה הוא עושה? ממלא את כיסיו. וכשהם מתמלאים, מוריד האיש את הכובע שלו וממלא גם אותו. בוודאי שגם את החליפה מנצל האיש לאגור בה אבנים טובות. האיש אמנם שמח וטוב לב על מה שהוא אסף, אך בו זמנית כואב לו על הכמות הגדולה שהשאיר אחריו ! כך צריך להרגיש אדם שלומד תורה, כיון שכל מילה שהוא לומד היא זכייה עצומה, אבל בכל זאת כואב הלב על מה שנשאר. יש נושאים רבים שעדיין לא הספיק לגעת בהם..."שש אנוכי על אמרתך כמצוא שלל רב – " הריהו כאותו אדם שמצא הרבה שלל ורוצה לקחת הכל אך אי אפשר ...

     ומדוע קראה התורה לעמל התורה בלשון חוק (בחוקותי? ) מסבירים המפרשים, שזה בא לומר לנו שלא מספיק ללמוד כדי לדעת, אלא גם כשלמדת ואתה יודע, עדיין יש מצווה לחזור שוב ושוב .

     יהי רצון שנזכה ונהיה עמלים בתורה ונצליח בעולם הזה ובעולם הבא ...

                                                                                          שבת שלום ומבורך

"אם בחוקותי תלכו" (חתם סופר זצ''ל)

     מבאר רש"י: שתהיו עמלים בתורה".

     פעם אחת נשאל רבי משה סופר זצ"ל ע"י אחד מתלמידיו: "סליחה רבי ומורי יאמר לנו כבודו מהו סוד הצלחתך בתורה שהגעת להיות כזה גדול בדורנו"? חייך הרב ואמר: "אני נהייתי תלמיד חכם בחמש דקות..." התפלאו תלמידיו פערו את פיהם ושאלו בבת אלת: בחמש דקות?! הייתכן?! וכיצד ניתן להיות תלמיד חכם בחמש דקות?!!! ענה להם ה"חתם סופר": "אני מתכוון לאותם חמש דקות שאיש אינו שם לב אליהם... "חמש דקות" כאשר  אנו בתור לרופא, "חמש דקות" כשממתינים לאוטובוס או בקופה במכולת... אם תוכלו לנצל את פרקי הזמן הפשוטים הללו לתלמוד תורה תרוויחו שני דברים חשובים: התמדה וניצול הזמן... כך הפכתי לתלמיד חכם בחמש דקות!....

"אם בחוקותי תלכו"(ובחרת בחיים(

     פירש"י: שתהיו עמלים בתורה. כתוב בגמרא (אבות פ"ג מ"ז): 'ההולך בדרך ומפסיק ממשנתו, ואומר מה נאה אִילן זה ומה נאה נִיר (שדה) זה - מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו' . הדבר יובן על פי משל: אדם בשם ראובן, זכה בהגרלה לטוס לארצות הברית. כיוון שראובן לא טס מעולם (ולולא הזכייה כנראה גם לא היה טס) הלך לשכנו שמעון, יהלומן במקצועו שטס מדי כמה שבועות, וביקש לדעת מתי הוא מתכונן לטוס בפעם הבאה לארצות הברית, כי הוא רוצה להתלוות אליו כיוון שאינו מכיר את הכללים. אמר לו שמעון שבשבוע הבא ביום שלישי, פעמיים כי טוב, הוא מתכונן לטוס, וכן היה.

     שניהם עלו למטוס. ראובן, שלא רצה להפסיד את הנוף, ישב ליד החלון. ואילו שמעון, שלא עניין אותו הנוף כלל, רצה לישון וביקש מראובן שלא יפריע לו... אבל ראובן, שהתלהב כשראה את כל תל אביב קטנה מאוד, ואיך כל בית נראה כמו קופסת גפרורים, רצה לשתף את שמעון במחזה, ואמר לו 'תראה איזה בתים קטנים'. אבל שמעון לא התייחס. אחר כך ראובן ראה שהם כבר מעל העננים, ושוב פעם העיר את ידידו, אבל לשמעון לא אכפת. והנה ראובן מעיר את שמעון ואומר לו 'הנה עץ איקליפטוס'. כששמע שמעון את ראובן אומר כך התנער ממקומו, רץ אל תא הטייס, ראה שהטייס נרדם והעיר אותו במהירות. ברגע האחרון הצליח הטייס להגביה את המטוס בחזרה, וכל הנוסעים ניצלו מהתרסקות...  ואז אמר שמעון לראובן: 'אשריך, הצלת את כל נוסעי המטוס'.

     אמר לו ראובן: 'איני מבין אותך. מבתים בגודל גפרורים אתה לא מתלהב, מלטוס בתוך העננים אתה לא מתלהב, וכשאמרתי לך שאני רואה עץ איקליפטוס - מיד קפצת. וכי אף פעם לא ראית עץ?'. אמר שמעון לראובן התמים 'תקשיב, כשטסים באוויר - זה לא פלא שהכול קטן ורואים עננים. אבל כשטסים באוויר ורואים עץ - זה פלא, שהרי עץ לא צומח באוויר. לכן הבנתי שאנחנו בסכנה, וכך ניצלנו מהתרסקות.

     הנמשל: כשאתה לומד תורה, אתה נמצא מעל הגשמיות ועוסק בדברי א-לוקים חיים. לכן צריך לראות את הכול קטן, ולא חשוב שיש מינוס בבנק, וגם אם לא אכלת צהריים - אתה בגובה עכשיו. ואם באמצע הלימוד אתה מדבר על אילן או ניר - זו סכנת התרסקות.

"אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו" )כו, ג ( "שתהיו עמלים בתורה" (רש״י)(הרה״ק ר' משה־לייב מסאסוב ז"ל(

     אדם כשהוא נכנס לפני המלך, לבקש ממנו בקשה הריהו עומד לפניו באימה וביראה. אולם כשנכנס בעל מלאכה לארמון המלך לעשות שם מלאכה כלשהי, הריהו נוהג כמנהגו ועושה את מלאכתו כתיקונה, שכן אם יהא עליו לעשותה מתוך הכנעה ואימה, כיאות לפני מלך, הרי לא יוכל להוציאה מתחת ידיו.  

     אם אדם מקדיש את כל עתותיו רק לעסק התורה, הריהו עושה את מלאכת השם ויכול הוא לנהוג מנהג חירות, כפי שאמרו תכמינו: ״אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה״ אבל אם אדם עוסק בענייני העולם, אף שהוא עושה אותם לשם שמים, הרי עליו לנהוג זהירות יתירה ולהיות שרוי תדיר במורא, שלא יתכוון להנאתו האישית, וכן צריך הוא לעמול קשות כדי שיהיו מעשיו כשרים באמת. והיינו: ״שתהיו עמלים בתורה״ - יהא עליכם לעמול הרבה כדי שיהיו מעשיכם לפי התורה.

"אם בחוקותי תלכו)"כו, ג ( "

     מרן ראש הישיבה הגרא"מ שך זצ"ל, היה תמיד מזרז את התלמידים לא להתעכב זמן רב מדי על דפי הגמרא אלא להתקדם בחומר.  פעם אמר הרב שהבחורים "אשמים" בכך שיש עצירת גשמים: שר של גשמים רואה שאוחזים רק בדפי הראשונים של המסכת ומבין שעדיין לא הגיע זמן גשמים. אמר בעל "נמלצו לפי" שבזה יש לבאר את הפסוק: "אם בחוקותי תלכו", ולא תעמדו בדף אחד הרבה זמן, אז "ונתתי גשמיכם בעיתם".

בלי לחשוב (הרב יחזקאל שובקס)

     ההתנקשות המפורסמת ביותר בעולם, היא ללא ספק, מעשה התנקשות של צעיר סרבי בפרנץ פרדיננד , יורש העצר של פרנץ יוזף הקיסר האוסטרו-הונגרי. זה מה שהדליק את הניצוץ הראשון באש אשר הבעירה את אירופה כולה במלחמת העולם הראשונה, במהלכה נהרגו קרוב לעשרים מיליון איש.  בשורות הבאות נספר אודות התרחשות שולית לכאורה, אשר גם לא הייתה ידועה עד כה, ממה שאירע בסביבתו של פרנץ פרדיננד בעת ההתנקשות.

     גברילו וז'אן שני חברים טובים לספסל הלימודים בבית הספר בסרייבו בירת בוסניה. גברילו ילד צנום וכחוש חלוש וחולני. לעומת זאת, ז'אן ילד תמיר גדל גוף ושמן, ילד מעדנים שגדל בבית שלא ידע מחסור. למרות הפערים האלו, התרועעו שני החברים יחדיו ובילו שעות רבות בצוותא.  באחת השיחות הזדמן לז'אן לומר לגברילו את המשפט הבא: "אתה יודע שאתה הרבה יותר מבוגר ממני". גברילו תקע בו שתי עיניים תמהות. אומנם הוא נמוך וכחוש וגם קצת חולני, אך שניהם בני אותו גיל. "זה מאוד פשוט - הסביר לו ז'אן - אתה כבר הגעת למחצית חייך, בעוד שאני נכונו לי עוד שנים רבות" . המשמעות הייתה ברורה: 'אתה ילד חלש וחולני, לא נותר לך הרבה לחיות' . המשפט הזה פגע בו במקום הרגיש ביותר. אך גברילו לא נכנע להשפלה. הוא יישר את גוו, מתח את ראשו כלפי מעלה כמנסה להיראות גבוה יותר, והכריז: " הקשב לי, ז'אן, אני מוכן להתערב אתך שאני עוד אשתתף בלוויה שלך" . בהמשך הוסיף גברילו ואמר: "אני מוכן אף להתערב אתך על כך. אם אמות לפניך אני מוריש לך את כל רכושי, אבל אם תמות אתה לפניי, תוריש לי את כל רכושך" . ז'אן מתוך זלזול בדבריו הסכים להתערב אתו , והדברים מיד הועלו על הכתב ונחתמו כדין בשני עותקים.

     כמה שנים לאחר מכן, עקר גברילו ועבר להתגורר באזור אחר, ומאז ניתק הקשר ביניהם.  גברילו שהיה ילד מוכשר ונבון ניסה להתקבל לאוניברסיטה אך לא התקבל עקב דעותיו הפוליטיות.  בהמשך ניסה גברילו להצטרף לכוחות גרילה שונים,  אך נדחה שוב ושוב בגלל הטענה "אתה נמוך מדאי,  אתה חולני מדאי". גברילו לא התייאש והמשיך הלאה במאמציו עד שהצטרף לארגון "בוסניה הצעירה" אשר לחמה נגד האוסטרו-הונגרים.  ז'אן לעומתו התגייס לצבא האוסטרו-הונגרית, גופו החסון ואף קשריו המשפחתיים סייעו בעדו להתקדם במעלה הדרגות. לאחר שסיים את תקופת שירותו בצבא,  הוצע לו לשמש כמלווהו הראשי ושומר ראשו של יורש העצר פרנץ פרדיננד.  באותה תקופה, כאשר פרדיננד קיבל כמה פעמים איומים על חייו, הוחלט בארמון המלוכה להצמיד לו דרך קבע מלווה צמוד אשר ישמור ויגן עליו.  ההוראות של שומר ראש ידועות. בו ברגע ששומר הראש מזהה קול ירי, הוא צריך להשכיב מיד את אדונו על הרצפה, ואז לשכב עליו ולסוכך עליו. תפקידו של שומר ראש הוא בהחלט להקריב עצמו ולמסור את נפשו בעבור חייו של אדונו.  מסיבה זו זכאי שומר הראש למשכורת שמנה במיוחד, ובאם יתמזל מזלו ושום אירוע מיוחד לא יקפד את חייו, לאחר סיום שירותו הוא עשוי לחיות את שארית חייו בהרחבה רבה ובפינוקים מיוחדים.

     בתפקידו של שומר ראש, מה שמבדיל בין הצלחה לבין כישלון, הינו שבריר שנייה בלבד. בדיוק משך אותו זמן מאז שהקליע נורה ועד שהוא פוגע. והיה אם שומר הראש יתעכב, הרי שפספס את תפקיד חייו. ישנם שומרי ראש שהתאמנו ותרגלו במשך שנים רבות, רק כדי לנהוג נכון באותו שבריר שנייה.  חודשים ארוכים של אימונים מפרכים מבוקר ועד לילה, עשויים היו להביא לתוצאה המיוחלת, שבה יבצע ז'אן את ההוראות בדיוק כפי שנמסרו לו.  בעת ההתנקשות האמורה, כאשר נסעו ברחובות העיר סרייבו, ישב ז'אן במכוניתו של פרדיננד מאחורי גבו. כאשר עברו מול בית קפה, הבחין ז'אן פתאום בחבר ילדותו גברילו. הכל התרחש במהירות הבזק. ז'אן עוד הספיק לראות את גברילו שולף אקדח. ואז נשמעו שתי יריות.  ז'אן היה מאומן לפעול מתוך אינסטינקט בעת כזאת,  להשכיב את פרדיננד ולגונן עליו, אך באותה שניה עברה מחשבה בראשו, 'אם אני איהרג כעת, אצטרך להוריש את כל רכושי לגברילו. משפחתי תגווע ברעב'. במקום לבצע את תפקידו כנדרש, הסתלק ז'אן לצדדין וחייו ניצלו.  פרנץ פרדיננד נרצח, ובעקבות כך פרצה מלחמת העולם הראשונה.  נראה, כי תקופה נוספת של אימונים בוודאי הייתה מועילה שז'אן לא יוכל לחשוב כלום בעת שנדרש לבצע את תפקידו להגן על פרידננד. "

     אם בחוקותי תלכו". כותב המדרש על כך (פרק לה, א): "הדא הוא דכתיב חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך. אמר דוד:  רבש"ע, בכל יום ויום הייתי מחשב ואומר: למקום פלוני ולבית דירה פלונית אני הולך, והיו רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות.  ה"כלי יקר" מבאר באריכות את הדברים.  דוד המלך התרגל כל השנים לשבת ולעסוק בתורה עד שרגליו היו מוליכות אותו לבית המדרש בלא כוונה כלל. גם כאשר חשב מחשבות אחרות בראשו, היו רגליו מוליכות אותו - כביכול בעל כרחו - לבית המדרש.  וזו הכוונה "אם בחוקותי תלכו". אין כאן ציווי, אלא תיאור מציאות 'תלכו'. שתשבו ותעסקו בתורה יומם ולילה בכל רגע פנוי, עד שתתרגלו שרגליכם ילכו מאליכם לבית המדרש לעסוק בתורה. והתורה, הלא היא שומרת ראשו של האדם, כפי שאומרת הגמרא בסוטה "תורה מגנא ומצלא ". )עיין במתק לשונו של ה"כלי יקר" אשר בכך הוא מבאר את כוונת רש"י "שתהיו עמלים בתורה"(.

הרווח מלימוד התורה הוא של כולם! (החפץ חיים זצ''ל)

     בתקופתו של "החפץ חיים" הייתה עיירה שלא היה בה בית חולים, ומי שחלה - הוצרך להיטלטל עד לבית החולים שבעיר הסמוכה. כמובן שהעניין הסב צער רב וטלטלה קשה לחולה, ופעמים טלטולי הדרך אף החמירו את מצבו . יום אחד החליטו אנשי המקום שהגיעו מים עד נפש - והם בונים בית חולים התוכנית קרמה עור וגידים, עשירי העיר ממנו את הפרויקט - ועסקני המקום ניצחו על המלאכה, וכעבור תקופה קצרה קם וניצב בית החולים על תילו . כעת הגיע שלב פיתוח "הַפְּנִים" של בית החולים, והיה צריך לארגן ולממן את המיטות והציוד היקר . לשם כך ערכו העסקנים אירוע מיוחד והביאו את החפץ חיים כאורח כבוד, זימנו את עשירי העיר ונאמו בפניהם על חשיבות העניין ומעלתו של "המציל נפש , " והחלו להתרים אותם "מיטות -" כל אחד כפי כוחו .

     לפתע נכנס בחור ישיבה אל המקום וניגש אל החפץ חיים כדי להודיעו דבר מה. והנה קרה דבר פלא. ברגע שראה הרב את הבחור, הוא קם לכבודו והתייחס אליו בכבוד גדול . חרה הדבר לעשירי המקום - על כך שהרב מכבד בחור ישיבה יותר ממה שהוא מכבד אותם, ואחד העשירים לא יכל להתאפק - ושאל שאלה מקנטרת ומביכה: כבוד הרב! כמה מיטות תרם הבחור הזה לבית החולים ? למרבה התדהמה, השיב לו החפץ חיים שהבחור תרם " 50 מיטות"! כאשר שמעו העשירים את התשובה, הם התפלאו מאוד. שהרי 50 מיטות זה הון עתק, ומהיכן יכול בחור ישיבה לממן מעצמה שכזו ?

     ראה החפץ חיים את פליאתם, והסביר: אתם תורמים מיטות "לחולים שיהיו". אך הבחור הזה תרם הרבה מיטות "שלא יהיו"!!! בזכות תורתו אשר נלמדת כאן בעיר בעמל ויזע , מתעורר שפע גדול בעולם העליון - ומספר החולים בבית החולים "פוחת , "ובזכותו צריך בבית החולים - פחות חמישים מיטות.




כ' אייר ה'תש"פ


 אברך שואל את אשתו בימֵי העוֹמֶר, "מה יש היום לאכול"? אז היא אומרת, "אתמול היה שניצל".

     במשנה באבות [פ"ה מ"ט] אמרו שגלות באה על עוון שמיטה, ולכאורה יש לתמוה שהלוא מקרא מפורש הוא שגלו "על עזבם את תורתי", ומה עניין שמיטה לכאן. ולפי המבואר זה וזה חד הוא שע"י שלא קיימו מצות שמיטה וביטחונם בה' היה חסר, לכן לא עסקו בתורה ונתחייבו גלות.

 (גם למות צריכים לדעת מתי. (שמואל אייזיקוביץ  

      דברי רבינו יונה (בביאורו למסכת אבות פ"ג) שכותב: 'האדם צריך תחילה לתקן עצמו במידות - ובזה תשכון התורה עליו, שאינה שוכנת בגוף שאיננו בעל מידות טובות.  

"איך שהגלגל מתגלגל" II [על פי "דורש טוב"[

     סיפר הרב מרדכי נויגרשל: סיפור ששמעתי מכלי ראשון , גיבור הסיפור, יהודי חשוב מאוד מירושלים, תלמיד חכם,  שמלמד באחד המוסדות שגם אני מלמד בו, ורק משום שישנם חלקים בסיפור שאינם לכבודו, לא אנקוב בשמו.

     הוא היה נער צעיר בגיל שלוש עשרה, הוריו שלחוהו ללמוד במוסד חינוכי מוכר, אבל הראש שלו, בלשון המעטה, לא היה בלימודים אלא בשטויות. יום אחד, לאחר סיום שנת הלימודים הראשונה, מצא מעטפה בתיבת הדואר, שעליה מתנוסס הלוגו של המוסד בו למד.  הוא החליט לפתוח את המכתב, ומצא כתוב בו כי הנהלת המוסד החליטה שלא ימשיך ללמוד שם בשנת הלימודים הבאה. הנער דאג לבריאותם של הוריו, ומשום מצות כיבוד אב ואם החליט לא להראות להם את המכתב. הוא קרע אותו לגזרים, מבלי שהוריו ידעו מאומה.

     ביום הראשון של שנת הלימודים הוא התייצב במוסד כאילו לא ארע דבר. כשמנהל המוסד הבחין בו, הוא ניגש אליו ושאל אותו: "מה אתה עושה כאן"? והנער מעמיד פני תם: "מה יש? מה קרה ? מדוע לא"?... "לא קבלתם מכתב הביתה"? "מה מכתב? איזה מכתב"? "הרי שלחנו לכם מכתב, שבו הודענו בצורה מפורשת, כי לא תוכל להמשיך את לימודיך כאן"! הנער פרץ בבכי: "אנא, נסו אותי שוב! אני מבטיח להשתפר! אנא,  ניסיון אחרון. אני מבטיח שלא תכירו אותי, לא בלימודים ולא בהליכות"! אך ראש המוסד שכבר היה שבע מהבטחותיו של הנער בעבר, עמד בתוקף על כך שעל הנער לשוב לביתו,  ולמרות כל הבכיות וההבטחות הורה לו לשוב על עקבותיו הביתה.

     במקרה עמד באזור אברך, שהגיע מארצות הברית והתקבל לשמש כר"מ באותה ישיבה. אברך זה היה נשוי מספר שנים ולא זכה להיפקד בפרי בטן. רבותיו שבארצות הברית יעצו לו כסגולה לשנות מקום, כמאמר הפתגם: " משנה מקום - משנה מזל", והמליצו לו לעלות לארץ ישראל שקדושתה עליונה, ואולי בזכותה, בעזרת ה', יוושע.  דמעותיו של הבחור נגעו לליבו, והוא פנה לראש הישיבה ואמר לו: "אני לוקח אחריות על הנער הזה! אני אלמד איתו,  אטפל בו ואדאג באופן אישי שיקיים את הבטחותיו".  למשמע הדברים התרכך ראש הישיבה והסכים.

     סיפר לי אותו יהודי: "היתה זו השנה הנפלאה ביותר בחיי . האברך הזה השקיע בי את כל הנשמה. למד איתי, שוחח איתי, הדריך אותי, הזמין אותי לביתו, והעלה אותי על הדרך הנכונה. קבלתי טעם בלימוד ועשיתי בו חיל". מה נאמר ומה נדבר? אותו אברך זכה באותה שנה, להיפקד בבן זכר, וחזר לארצות הברית, ואותו נער המשיך ללמוד בישיבה, המשיך לעשות חיל והגיע להיכן שהגיע, כמו שהקדמתי בראשית דבריי. אך בכך לא תם הסיפור, ליתר דיוק הוא טרם התחיל...

     אותו נער גדל, וכיום הוא מתעסק רבות עם עולם התשובה, הוא ניחן בכח מיוחד להשפיע על צעירים ש"מחפשים את עצמם", וחושבים למצוא את מבוקשם בשדות זרים. הוא מארח רבים מהם בביתו, ולאט לאט, צעד אחר צעד, משיב את ליבם לא ביהם שבשמים. והנה, יום אחד, הגיעו לביתו בחור ובחורה שהיו בדרכם להודו, שניהם חצי מסוממים, ואיכשהו הם הגיעו אליו להתייעץ. הוא הזמין אותם אליו לשבת, ובמוצאי שבת לקח את הבחור לסיור בירושלים. בין השאר, הם נכנסו לישיבת 'אור שמח',  וכך לאט-לאט, החל לטעת מסילות איתנות של אמת בלבבו. שבת ועוד שבת, לימוד ועוד לימוד, דיבור ועוד דיבור , והבחור החל להתייצב. אינני יודע מה קרה עם הבחורה, מה שברור שהם נפרדו, והבחור החל ללמוד בישיבה לבעלי תשובה.

     הרב המשיך לעקוב אחריו, להזמין אותו לביתו,  ללמוד איתו ולחזקו עוד ועוד... אחרי שנתיים הבחור הכיר בחורה חסודה ויראת שמים, בעלת תשובה גם היא, והם החליטו להינשא. לבחור הזה היו למעשה שני "אבות": אביו הביולוגי שהגיע לחתונה מארצות הברית, ואביו הרוחני,  הלא הוא הרב שטיפל בו והעלהו מבאר שחת אל המסילה העולה בית א-לוקים.

     כששני האבות נפגשו מתחת לחופה, הם נפלו זה על צוארי זה, והחלו לבכות בכי תמרורים. הם הכירו היטב זה את זה!  אביו הביולוגי של הבחור היה אותו אברך צעיר שהציל את הרב, האבא הרוחני, מלהיזרק הביתה, לרחוב, בהיותו בגיל שלוש עשרה... התברר שאותו אברך, שכאמור זכה להיפקד בבן זכר, הלא הוא החתן דנן, חזר לארצות הברית, שם הבן הזה "החליק" החוצה, התפקר ועזב הכל, השם ירחם. והנה הבן הזה התגלגל, בהשגחה נפלאה, תוך סגירת מעגל מופלאה - דוקא לידיו של זה, שהיה חייב הכרת הטוב עצומה לאביו, שהציל אותו בשעתו מאבדון, התאפשר לאותו רב לפרוע את חובו למיטיבו, מיישר דרכו, והוא זה שזכה ליישר את דרכו של בנו, וכך נסגר המעגל בהשגחה שמיימית מופלאה. 






י"ט אייר ה'תש"פ


אני מאמין כי חוויית היציאה מהבית והכניסה לסוכה החשופה היא דרך לביית את פחדנו מפני הלא-נודע. היא אומרת: כבר היינו כאן פעם. כולנו נתונים במסע. השכינה שורה בקרבנו. אל לנו לפחד. זהו מצבר של חוסן שאנו זקוקים לו בעולמנו המתוקשר, המסוכן, נטול-הוודאות.  (הרב לורד יונתן זקס)


    "אסור לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד – להישמר ולהרחיק מלשחוט את שניהם, הבן לעיני האם,  כי צער בעלי חיים בזה גדול מאד. אין הפרש בין צער האדם עליו וצער שאר בעלי חיים.  כי אהבת האם ורחמיה על הוולד אינו נמשך אחר השכל, רק אחר כח הפועל המדמה (תמונות הדמיון), הנמצא ברוב בעלי החיים, כמו שנמצא באדם". (הרמב"ם "מורה נבוכים" (חלק ג)


     חג הסוכות הוא מעין תזכורת שנתית מאת השם: אל תחשבו שקירות איתנים הם המפתח להרגשת ביטחון. הובלתי את אבותיכם במדבר כך שלא ישכחו אף פעם שכדי להיכנס לארץ הם נדרשו להתגבר על תלאות ומכשולים. "בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". בסוכות השבריריות הללו, החשופות לפגעי הטבע, רכשו בני ישראל את העוז לחיות עם אי-ודאות.


    לעיתים יש לאדם בחייו רגעים גדולים ומזהירים (מלשון זוהרים), אולם לאחר מכן הם נעלמים, ומפנים את מקומם לשגרה האפרורית ולרגעים 'קטנים' שאינם מאירים לו. לאדם כזה אומרת התורה שיקח עמו מהאור ומהזוהר של אותם רגעים גדולים, ויאיר עמם את הרגעים הקטנים, ובכך יזכה לעבור בשלום גם את אותם רגעים.



 

 מעשה רב

פעם הגיעה אל מרן הבית הלוי זצ"ל אשה בוכיה וסיפרה שבעלה ברח והותיר אותה עגונה וחסרת כל. שאלה הרב: 'נו, ומה ביכולתי לעשות עבורך?' האישה השיבה כשהיא ממררת בבכי: 'ברצוני שהרב יאמר לי האם הוא חי או מת'?. הבית הלוי השיב: 'הוא חי'. הוסיפה האשה לשאול: 'האם עודנו שומר על יהדותו או שהוא השתמד והמיר את דתו?' 'הוא יהודי', ענה לה הרב. ואז שאלה האשה ותקוה גדולה נשמעה בקולה: 'ומתי יחזיר?', 'בקרוב ממש', השיב הרב, והאשה, מאוששת משהו, יצא מחדרו.

כעבור זמן התקיים דברי הרב במלואם, האיש חזר לביתו כשומר תורה ומצוות, ותהום כל העיר בריסק מן המופת המופלא ומרחו הקודש של הרב.

כאשר הגיעה השמועה לאזני הבית הלוי הגיב: 'מדוע סבורים שזהו מופת? הרי אשה זו שאלה האם בעלה חי או מת, והשבתי לה שהוא חי, על פי ההלכה שלכל אדם יש חזקת חיים. אח"כ שאלה האם הוא נשאר יהודי או שהשתמד, וכיון שלכל אדם יש חזקת כשרות עניתי שהוא נשאר יהודי.

ולאחר מכן התענינה האשה מתי ישוב הבעל, וסברתי שאם הוא נותר חי וגם יהודי, בוודאי שישוב בקרוב'.




מי ייכנס לבידוד

     סיפר הגה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א: שמעתי ממכרי בעל המעשה, והוא מתושבי העיר ביתר,  שאחד מבניו היה זקוק לבדיקת עיניים לצורך הזמנת משקפיים, וקבע תור לבדיקת עיניים ב'אופטיקה' מפורסמת שברחוב מלכי ישראל בעיה"ק ירושלים.  

     בהגיע היום המיועד נסעה אם הילד עם בנה באוטובוס מביתר לירושלים, והנה, מחברת האוטובוסים נשלחה הודעה לנהגים, שמאחר והדרך הרגילה עמוסה ופקוקה ברכבים, על כן הם מורים לעובדיהם לנסוע מדרך פלונית שכעת היא הקצרה יותר. אך 'משום מה' נהג האוטובוס התעקש שלא לשמוע בקול בעל הבית, והמשיך בדרכו הרגילה מבלי נטות ימין ושמאל, ואכן דרכו נמשכה עד כשעתיים.  בעודם בדרך התקשרו אל האופטיקה להודיע שהם מאחרים, אך נענו כי איחרו את המועד וכבר נסגרה האופטיקה...  צער רב הצטערה האישה על כמה וכמה קשיים שעברו באותו היום, כי גם סידור הילדים אצל 'בייבי סיטר' לא עלה בנקל, וגם טלטולי דרך קשים, ועל כולנה לא עלה בידם לעשות את הבדיקה הנצרכת.  אך אחר כמה ימים נודע כי אחד מהעובדים לקה ב'קורונה' ל"ע, וכל מי שהיה בחנות באותם ימים צריך להיכנס ל'בידוד' לארבע עשרה יום...  באותה שעה אמרה: אני בכיתי על 'בידוד' באוטובוס למשך שעתיים, ומן השמים חסכו ממני 'בידוד' של 14 יום...


     לאידך, אחת מתושבות שכונת רמות שבעיה"ק ירושלים נכנסה עם שני בניה, בחור וילד, לאותה אופטיקה, ועל שלושתם נגזר להיות בבידוד. והיא אומרת שאינה יודעת בעצמה מדוע נכנסה לשם, כי מעולם לא דרכו כפות רגליה שם, ומעולם לא עלה על דעתה להזמין שם משקפיים... אך הקב"ה 'מסבב' את האדם ומוליך אותו למען יבוא עליו את אשר נגזר מלעילא





י"ח אייר ה'תש"פ

באחד מבתי החולים לתשושי נפש השאירו מענה קולי ברוח הימים: תודה שפניתם אלינו. לנמצאים בבידוד: אם אתם מדברים לקירות או לפרחים שבחדר, מצבכם סביר. נא לפנות אלינו רק במקרים בהם הקירות והפרחים החלו 'לענות' לכם...

     בית הכנסת זהו הבית הראשון הטבעי של כל יהודי ומשכך השמחה הגדולה על שהקב"ה מחזיר לנו את בית מקדש מעט, בתפילה שנזכה בקרוב לחזות בבנין בית הבחירה ויקוים בנו "ותחזנה עיננו בשובך לציון ברחמים".

    דעת הרמב"ם שהמצוה והחובה בעת צרה של דבר וכדו' היא ההכרה שיש עונש על חטא ומחויבים לשוב בתשובה, וברמב"ן מבואר שהמצוה בעת צרה היא להרגיש שהקב"ה שומע תפלה ומציל, ונתפלל אליו ותהיינה עינינו נשואות אליו כעיני עבדים אל יד אדוניהם.


     הידיעה על היות כל יהודי מעיין אינסופי של תורה שממימיו יוכלו להשקות עדרים יכולה להחזיק אדם כמו רבי עקיבא ) וכמו הרבי מקלויזנבורג ועוד רבים אחרים ( בשיא יכולתו גם אחרי שמפעל חייו התמוטט מול עיניו. כי שום דבר לא אבוד.


נקודה למחשבה

הרה"ק רבי יוסף יצחק מליובאוויטש זי"ע אמר: 'את החושך אי אפשר לגרש במקל'.

 

 




הקפות במערה (על-פי 'ספר מירון')

 

"אין בידי לעשות דבר", פכר הרופא את אצבעותיו בחוסר אונים. הוא גחן שוב לעבר מיטתו של החולה הכחוש, היטה אוזן לנשימתו, בחן את פניו החיוורים, והבעת פניו הקודרת נותרה בעינה.

זה היה בטבריה, לפני כמאה שנים. הבחור היה בנה היחיד של אישה אלמנה. הוא היה הדבר היחיד שנשאר לה, אחרי שאיבדה את בעלה. ועכשיו הבן הזה שוכב על ערש דוויי.

טבריה של אותם ימים הייתה מלאה תלמידי-חכמים וחסידים נקיי דעת. הללו פתחו בתפילות ובתחנונים בתקווה לעורר רחמים על החולה. רבים התכנסו בבתי הכנסת, קראו ברגש פרקי תהילים, נדבו לצדקה לזכותו.

משלחת של מתפללים יראי ה' השתטחה על קברו של התנא רבי מאיר בעל הנס. היו שהלכו לעוד קברי צדיקים הטמונים בעפרה של טבריה. אלא שנראה היה כי שערי השמיים נעולים. מחלתו של הבחור גברה מיום ליום. הוא היה מוטל חסר אונים, קודח מחום והכרתו מעורפלת.

"ניסע למירון בל"ג בעומר!", הציע מישהו מקרובי משפחתו של החולה.

זיק של תקווה ניצת בעיניה הכבויות של האם האומללה. "למירון?", חככה בדעתה.

"בוודאי!", השיב האיש. "ולא ניסע לבדנו, אלא ניקח עימנו את החולה".

כבר אין מה להפסיד, הנידה האישה את ראשה בהסכמה. העלו את החולה עם מיטתו לעגלה והחלו לטפס, במסע איטי וזהיר, בדרכים המפותלות, לעבר קברו של התנא האלוקי רבי שמעון בר-יוחאי.

בדרך עצרו בצפת, לשאול בעצת רופאים שהתגוררו בה. גם הללו הביעו את דעתם כי אפסה תקווה להצלת חיי החולה.

היו מזקני צפת שיעצו עצה: "בבית העלמין העתיק של צפת טמונים צדיקים קדמונים. מקובל בשם האר"י הקדוש, שהנפטרים שנטמנו שם קדושים כיוצאי מצרים. שאו את החולה לשם, הקיפו עימו את בית העלמין, ועוררו את ישני העפר שיעתירו רחמים עליו לפני כיסא הכבוד".

הלכו ועשו כדבריהם. ועדיין לא ניכרה שום הטבה בפניו של החולה. נפנו משם והלכו למירון. הניחו את המיטה בפתח המערה, וכשהביטו בפניו של החולה – נמלטה מפיהם צעקת שבר גדולה. שום סימני חיים לא נותרו בו. האלמנה השבורה פרצה בבכי מר, והקיפה את מיטת מחמל ליבה, מתייפחת מרה על האובדן הכבד.

בינתיים נאספו במקום חסידים ואנשי מעשה, שבאו לחגוג את הילולת רשב"י בשמחה, כמיטב המסורת. כשראו את האסון הכבד הצטרפו אף הם לאבל ולנהי.

ואז נשמעו קולות שמחה ושירה מרחוק. שיירה מרובת משתתפים מצפת באה והתקרבה, ובראש התהלוכה הרב הראשי לכל עדות הספרדים בעיר. הללו מפזזים ומכרכרים ומנגנים במיטב כלי זמר, והללו מבכים את הנפטר ומעיניהם ניגרות דמעות שליש.

הפמליה הגיעה אל קבר רשב"י, והבאים הבחינו בהתרחשות החריגה שבפתחו. "מה אירע?", התעניין הרב.

סיפרו הנוכחים כי לפני כמה שעות הובא לכאן חולה אנוש, ושבק חיים על מפתן הקבר, והנה הוא מוטל פה. ציווה הרב: "אנא הכניסו את המיטה למערה ואל יישאר בה איש".

עשו המלווים כפי שציווה. סגר הרב את דלת הכניסה לציון רשב"י, והחל פוסע סביב המיטה, בעודו נושא תפילה. כשסיים להקיפה פעם אחת, פתח בהקפה שנייה, ושלישית ורביעית.

עד זמן מנחה לא פסק הרב מההקפות ומהתפילות. ואז פתח את הדלת, וביקש משמונה תלמידי-חכמים, שהקפידו כל ימיהם על תפילה בציבור, לעמוד עימו סמוך לקבר רשב"י.

הרב קרא: "רבי שמעון בר-יוחאי! הלוא יודע אתה שמן היום שבו התחייבנו במצוות לא החמצנו תפילה בציבור. הנה אנו תשעה מתפללים, ועם הבחור הזה השוכב כאן הננו מניין. אם לא תבקש רחמים עליו, נתבטל חלילה מתפילה בציבור!".

הושיטו המתפללים את ידיהם זה לזה ואמרו: "רבי שמעון! האם תניח שביום ההילולא שלך לא נתפלל במניין?!".

הרב הזקן לא השתהה עוד, אלא מייד פתח והכריז: "אשרי יושבי ביתך!", ושמונת המתפללים מחרים-מחזיקים אחריו בדבקות וביראת קודש. כאשר הגיעו לפסוק "קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת", היה נדמה להם כי קול חלוש בוקע מפיו של הבחור.

השתתקו המתפללים וחידדו את שמיעתם. והנה, נשמעו עתה הברות ברורות יותר: "רצון יראיו יעשה!".

עד סיום התפילה שב החולה להכרתו. נכנסו פנימה תשעה חיים ומת אחד, ויצאו עשרה חיים.

בפתח המערה המתינו בציפייה דרוכה האלמנה השבורה ובני משפחתה, ועימם האורחים שגדשו את המקום. רבה הייתה הפתעתם לגלות שחזרה נשמת חיים לאפו של החולה.

המעשה נפוץ במהירות בין ההמונים הנרגשים, והתפרסם בעיר צפת ובסביבה כולה. הכול שחו על קדושתו של התנא האלוקי רבי שמעון בר-יוחאי, שמעשי ניסים פלאיים מעין אלה הורגלו בחלקת מעונו.

 






י"ז אייר ה'תש"פ




  אמונה היא גשר בין איפה שאני נמצא לבין איפה שהבורא לוקח אותי.

     בהתחלה הקורונה היה חופש נחמד אבל כשהתחיל גזירת המסכות זה נהיה על הפנים...    

     "והוא אשה וכו'". והוא גימטריה 18 , רמז למה שנאמר במסכת אבות "בן שמונה עשרה לחופה" (בעל הטורים(


     כ"ק מרן אדמו"ר מבעלזא שליט"א הוסיף הדרכה חשובה לקהל מרעיתו לקראת ל"ג בעומר הקרב ובא: " שכל אחד ואחד ילמד בעיצומו של יום ל"ג בעומר קטעים מתורתו של רשב"י, בספר הזוהר. על ידי כן תהיה אצלו בחינת התקשרות אל התנא הא-לוקי. עם תום הלימוד המקשר אל התנא הא-לוקי, יבקש הלומד את בקשותיו וישטח את משאלות לבבו. תפילות יתקבלו אפוא כמי שעומד על הציון הקדוש במירון ממש ומתפלל!"

איך תניא בהסגר הציל את סבא של הרבי? (הרב יהודה שורפין)

 

הסיפור הבא מסופר על סבא, מצד אמו, של הרבי – הרב מאיר שלמה יַנוֹבסקי, וסבא רבא של אמי, רֶבּ אשר גרוֹסמן, הידוע בכינויו "רבי אשר מניקולייב".

רב אשר, ששימש כשוחט בעיר ניקולייב שבאוקראינה, נבחר על ידי האדמו"ר מליובאוויטש החמישי, רבי שלום דוב-בֶּר שניאורסון, להדפיס את ספר התניא במהדורה חדשה ומתוקנת משגיאות דפוס. המהדורה שהדפיס רֶבּ אשר הפכה למהדורה הקלאסית של ספר התניא והיא מודפסת שוב ושוב, גם בימינו.

חברו הטוב של רֶבּ אשר היה רב העיר, הרב מאיר שלמה יַנוֹבסקי, סבו של הרבי.

ביום הרביעי של חג הפסח, י"ח בניסן תרס"ב (1922), נערכה חגיגת ברית המילה לנכדו הטרי של הרב מאיר שלמה, מי שלימים יהיה הרבי מלובביץ'. רֶבּ אשר הגיע לאירוע ואיחל מזל-טוב לידידו, אבל סירב להצטרף לסעודת המצווה, בגלל הקפדתו האישית שלא לאכול דבר-מה מחוץ לביתו בחג הפסח1.

זה היה צפוי שהרב מאיר שלמה לא יקבל את הסירוב הזה בעין יפה, הרי הוא הרב של העיר והאוכל שהוגש בביתו בוודאי הוכן בהתאם לסטנדרטים הקפדניים ביותר של הלכות הפסח! אמר לו הרב מאיר שלמה: "באמת הייתי צריך לנזוף בך על כך שאינך מוכן לאכול כאן היום, אבל איך אוכל לעשות זאת כשאני חב לך את חיי?..."

למה התכוון הרב מאיר שלמה? הנה הסיפור המלא:

שנים רבות לפני כן, כשמגפת ה'טיפוס' השתוללה באזור וגבתה קורבנות רבים, חלה בה גם הרב מאיר שלמה. המחלה הייתה מידבקת מאוד ולא הייתה ידועה לה תרופה. במאמץ לבלום את התפשטותה, הרשויות שלחו את כל מי שחלה במחלה להסגר מבודד מחוץ לעיר ולמעשה להשאירו אל מותו.

כשהם מבודדים לחלוטין מכל מי שלא סובל מטיפוס – למעט רופא יחיד שהגיע בכל יום והניח מזון ותרופות לצד הדלת הסגורה – רוב החולים נפלו לייאוש ודיכאון. הרב מאיר שלמה נשלח גם הוא למתחם הבידוד ושכב שם בחוסר אונים כשהאנשים סביבו מתו בזה אחר זה, נטושים ובודדים.

כשנודע לרֶבּ אשר על מחלת חברו הוא לא ישב בחיבוק ידיים. נחוש לעזור לרב מאיר שלמה, היה רֶבּ אשר נוסע מידי יום למחנה ההסגר. להיכנס אליו הוא לא היה יכול. במקום זאת היה נעמד מחוץ לגדר, מתחת לחלון הגבוה וקורא בקול רם את פרק י"א מ"איגרת הקודש" של אדמו"ר הזקן, החלק השלישי של ספר התניא.

האיגרת, הפותחת במילים "לְהַשְׂכִּילְךָ בינה", עוסקת בחשיבה חסידית על שאלת קיומו של הרע בעולם ואיך אפשר לשמוח למרות הייסורים. באיגרת מוסבר שבאמת כל הייסורים והסבל אינם רע, הן טובות שמגיעות בצורה מוסווית, מכוסה, ולכן נראות כמו רע. ואם רק עובדים על זה מספיק ומתבוננים במשמעותן הפנימיות של הייסורים מצליחים לראות בהם טובה ממשית ואף להודות עליהן:

" . . כשיתבונן האדם בעומק הבנתו ויצייר בדעתו הווייתו מאין בכל רגע ורגע ממש, האיך יעלה על דעתו כי רע לו, או שום יסורים מבני חיי ומזוני, או שארי יסורין בעולם?! הרי ה"אַיִן" – שהיא חכמתו יתברך – הוא מקור החיים והטוב והעונג! . . רק מפני שאינו מושג, לכן נדמה לו רע או יסורים. אבל באמת, אין רע יורד מלמעלה והכל טוב! רק שאינו מושג לגודלו ורב טובו! . ."

למרות שבכלל לא היה בטוח שהרב מאיר שלמה יכול אפילו לשמוע אותו, רֶבּ אשר היה מגיע למקומו הקבוע מתחת לחלון ומקריא לו את האיגרת המעודדת. כך עשה יום אחר יום במשך שלושים יום רצופים בתקווה לעודד את חברו הטוב באותם ימים קשים.


נגד כל הסיכויים, ברוך השם התאושש הרב מאיר שלמה מהמחלה וחזר לביתו. כאשר נפגש לראשונה עם ידידו, הוא הודה לו מכל הלב. "דע לך" – הוא אמר לו – "שרק בזכותך אני חי! בכל יום, לאחר ששמעתי את קטע התניא שהקראת לי, הרגשתי נעשתה חזקה ובריאה קצת יותר. המילים שהקראת לי עודדו אותי והעניקו לי השראה להישאר חזק ואופטימי למרות המצב. זה נתן לי את האמונה ואת התקווה שאפשרו לי לנצח את המחלה ולא להיכנע לה".




לפני שנים מסר כ"ק מרן האדמו"ר מוויזשניץ- מאנסי זצ"ל שיעור בגמרא לבעלי בתים, כשהגיע לדברי הגמרא אודות מידת האמת, והגמרא (ב"ב פח., וברשב"ם שם ד"ה רב ספרא) מביאה את הסיפור עם רב ספרא, שהיה סוחר, ופעם באמצע שקרא קריאת שמע, בא אליו אדם, וביקש לקנות החפץ בסכום מסויים, ורב ספרא לא התייחס אליו כי היה באמצע קריאת שמע, והלה חשב אולי זה סכום נמוך, ולכן העלה את הסכום כמה פעמים לסכום יותר גדול, וכשגמר רב ספרא לקרוא את קריאת שמע, מכר לו את החפץ במחיר הראשון שנקב הלה, מפני שבאמת הוא כבר נתרצה במחיר הראשון, ורק לא השיב לו כי היה באמצע ק"ש, אבל לא שהמחיר לא היה בסדר. ובפשטות לומדים שהגמרא רוצה להשמיענו את גודל מידת האמת של רב ספרא, שהוא לא מכר במחיר הגבוה אף שהלה הסכים, מפני שבאמת הוא בעצמו כבר הסכים למכור במחיר הנמוך, והיה מתנהג במידת האמת עד הסוף. 

ואמר הרבי זצ"ל, שלדעתו יש כאן ענין אחר שרוצים ללמד אותנו - וזה נקודה עמוקה במידת האמת - והיינו, שרב ספרא היה יכול לעשות עצמו כאילו שלא שמע מה שמדברים אליו כעת, כי הלא הוא באמצע קריאת שמע, ומתייחד עם קונו, ואז לא שומע כלום ואינו מרגיש כלום - ער פליט אין די הימלען... - אך רב ספרא לא היה משחק, הוא אמר את האמת לאמיתו "שמעתי גם שמעתי היטב, אך לא יכולתי לענות מפני שהייתי באמצע קריאת שמע"...

קונטרס נועם שיח


ט"ז אייר ה'תש"פ


אם נחיה מתוך הרגשה שכל מה שקורה אתנו בכל רגע נכון הוא הכי טוב שיכול להיות והוא מגיע היישר מהקב"ה שמחשב את חשבונו של כל יחיד ויחיד, מה יקרה עמו ומה הוא ירגיש – שוב לא נדאג מהקורונה, שוב לא נדאג בכלל.


     בברכת-המזון נאמר: "הזן את העולם כולו בטובו: בחן, בחסד וברחמים", וכך ביאר את שלוש המדרגות הנזכרות: " בחן" - הכוונה לצדיקים אותם הוא זן בחן, כי הם מוצאים חן בעיניו. " בחסד" - הכוונה לבינוניים, שניזונים על ידי מידת החסד. " ברחמים" - הכוונה לרשעים, שלאמיתו של דבר אינם ראויים למזונות בגלל רשעותם, אבל הקב"ה מרחם עליהם וזן אותם. (רבי אליהו לופיאן זצ"ל)


     בל"ג בעומר, לצד המדורה והתפודים המפוחמים, צריך להדליק בלב הילדים את מדורת האהבה למסורת היהודית, ולחבר אותם לשורשים הרוחניים שמהם שאב העם היהודי את כוחו ועוצמתו לאורך כל הדורות.


     השבוע עם ישראל חוזרים לשגרה... האם זה טוב או רע?  ובכן, יקיריי התשובה תלויה בנו ובמעשינו...  אם אחרי הקורונה נחיה את חיינו בלי התחזקות באמונה ובקיום המצוות ונשאר באותה 'בלטה' שבה עמדנו טרום ימי הקורונה הרי שזה רע מאוד... כי הרי הקורונה לא הגיעה סתם כך... הקב"ה שלח אותה כדי לאותת לנו ולחבר אותנו אליו.  ומאידך, אם נתחזק בעקבות הקורונה באמונה ובשמירת המצוות נהפוך את הקורונה לדבר טוב.  ואז נזכה להבטחה: אני ה' – נאמן לשלם שכר. (הרב ברוך בוקרה שליט"א)

היארצייט (יום שלישי פרשת בא תש"פ, ערב, ראיון עם בעל המעשה)

 

     מספר הרה"ח ר' זלמן לייב גוטליב שליט"א מירושלים:  מאחר שזכינו ברחמי ה' יתברך, לזכות את הרבים בהוצאת החומשים "רש"י כפשוטו" ועוד, וברוך ה' לספרים יש ביקוש רב, ועלינו להדפיס כמות גדולה, באתי בדברים עם יהודי שמבצע את תהליך ההדפסה בסין. כך אני משיג הדפסה מצוינת באיכותה במחיר זול משמעותית, למען ישמח לב מבקשי השם.  כבר כמה שנים שאני עובד עם אותו יהודי, שגם מארגן את ההובלה באניה מסין ארצה.

 

     בחודש טבת השנה היה מזג אויר חורפי ביותר. בזמן שכאן בארץ ירדו גשמים עזים, בים השתוללה סערה. האניה ובתוכה הקונטיינר היקר של ספרי ההוצאה עשתה את דרכה הנה, מבלי יכולת לעמוד על מקום אחד. היא נהדפה עם הגלים, ולא היה שייך לעצור אותה כדי לשחרר את הסחורה שמעליה.  כיוון ששהיה בנמל חיפה עולה כסף רב, הוחלט להפנות את האניה לחוף טורקיה.  שם היא עגנה במשך כמה שבועות. רק ביום ראשון, בערב ר"ח שבט נכנסה האניה לנמל חיפה, ואני הוזמנתי לבוא ולחתום על הניירת במשרד הנמל, כדי לאפשר את שחרורו של הקונטיינר.

 

     עשיתי חשבון, שכיוון שיום ראשון הוא ערב ראש חודש, ואני חייב להימצא ביום זה בחיפה, אצפין עוד קצת ואשתטח על קבר רשב"י במירון. בסיעתא דשמיא,  השחרור של הקונטיינר עבר ללא תקלות, ואני הוריתי למכשיר הניווט שברכבי שיורני את הדרך למירון.  המכשיר הגיב שלא כצפוי. הוא סרב לשתף עימי פעולה, ועל הצג הופיעה הודעה שאין קליטה. חשבתי לעצמי שאין זה נורא כל כך. אין זו הפעם הראשונה שאני עושה את הדרך מחיפה למירון. אסתדר בכוחות עצמי, ואסע דרך כרמיאל.  התחלתי בדרכי, אבל הכביש הלך והתעקל באופן שלא הכרתי. מצאתי את עצמי סמוך לבית החיים "צור שלום". זהו בית עלמין גדול שמיועד לכל תושבי האזור, ביאליק, מוצקין, קרית חיים ועוד.  נזכרתי שכאן טמונה סבתא רבה שלי, הסבתא של אמי, שנפטרה לפני 39 שנים.  למרבה הצער רוב צאצאיה אינם שומרי מצוות, ומי יודע אם מישהו מהם פקד את קברה. אמרתי לעצמי, אם הקב"ה סובב שאגיע עד לכאן, אכנס ואעלה על קברה.

 

     נכנסתי לבודקה של השומר ובקשתי ממנו שיבדוק היכן טמונה האשה דבורה רחל גולדשטופ. הוא חיפש את שמה במחשב, שהפליא אותי ברשימות המדויקות והמסודרות שלו, אך לא מצא אותה. נזכרתי כי היה לה בן שנפטר בהיות בחור,  ויתכן שהוא קבור לידה, ובקשתי שיחפש את גבריאל גולדשטופ. אכן, החלקה של הבחור נמצאה, ולידו קבורה גם אמו – דבורה רחל, אלא שהיא רשומה בשם גולדשטויפ, ולכן לא נמצאה בחיפוש הראשון.  השומר שמח שהצליח לעזור לי, והוא הדריך אותי: "תלך ישר בשביל, תכנס ימינה, ותראה שהחלקה השלישית והחלקה הרביעית הם הקברים של דבורה רחל וגבריאל".  הלכתי לשם, וכשנגשתי הייתי בהלם. על הקבר של הסבתא היה רשום כתוב שיום הפטירה שלה הוא כ"ח בטבת תשמ"א. היינו, שבשבת היה היארצייט, ועתה – יום ראשון, הוא היום שנהוג לעלות לקבר כאשר יום הזכרון חל בשבת!  אמרתי קצת משניות ותהלים, והתקשרתי לאמי לספר לה שאני נמצא על הקבר של סבתא שלה ביום היארצייט. אמי התרגשה ביותר ובקשה שאתפלל עליה אצל הסבתא. "איזו זכות! איזו זכות!" היא התפעלה. להיות שם בדיוק בזמן, וזאת בשעה שהנכדים אינם זוכרים את היום הזה ואינם טורחים לעשות את המאמץ להגיע.  סיימתי את תפילתי, יצאתי מבית הקברות, נכנסתי לרכב, הפעלתי את הוייז, והנה, הכל בסדר. הקליטה עובדת, והדרך למירון פשוטה וחלקה. ראיתי בחוש איך הונהגתי משמים אל בית העלמין. הרי אין לזה כל הסבר אחר. רק השגחה פרטית מופלאה, לזכות אותי, צאצא ישיר, לגמול עם סבתי ע"ה חסד של אמת.  יהא פרסום המעשה לעילוי נשמתה.

 





י"ד אייר ה'תש"פ


 אצל ה"מנחת אלעזר" סעדו ברוב עם ביום י"ד  - פסח שני - מצה, מרור וחזרת כתושה, בליל ט"ו דקדק לאכול מצה. ("דרכי חיים ושלום"(

     בזמן לבישת המסכה לקראת יציאתו מחוץ לביתו אנחנו מקיימים ומרוויחים שלוש מצוות. " המצווה הראשונה היא מצות 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם', שכידוע היא מצוה וחיוב מדאורייתא.  השנייה היא מצוה לשמוע בקול חכמים, ומכיוון שגדולי הדור מצווים ומזהירין על חיוב לבישת המסכה נמצא הלובש מקיים גם מצוה זו, והמצווה השלישית היא 'ואהבת לרעך כמוך' שעל ידי הזהירות על עצמו, נזהר חובש המסכה ושומר גם על בריאות זולתו העומד או המהלך לצדו.

     בליל י"ד יעשו הדלקה והילולא בטבריה על קבר רבי מאיר בעל הנס. וביום ההוא אין אומרים תחנון ולא סליחות ולא מתענים בו תענית בה"ב בכל ערי ארץ הקודש. (מנהגי א"י קל"ט(

 

     במירון יש מערה לתלמידי שמאי והלל, שם מתקבצים יהודים ב"פסח שני". מתפללים ואומרים מזמורים, וכשמוצאים מים בתוך המערה כולם שמחים, שהוא סימן שתתברך השנה... )"מסעות רבי יעקב" - משליחו של רבי יחיאל מפריז(

     בתוניסיה: אוכלים מצות במקום לחם, לפחות בארוחה אחת ... כל מי שניצל ממחלה או מסכנה, נודר או קרוביו נודרים לערוך אצלו סעודה לכבוד רבי מאיר בעל הנס, שזה יום ההילולא שלו.  רבנים, קרובים ושכנים מוזמנים לסעודה זו. וחובה להשתתף בסעודות רבות ככל האפשר... את הבית מקשטים בשרשרות נייר צבעוני ובפרחים... ומדליקים נרות לרוב. מגישים כיבוד עשיר, וקוראים משניות מדברי רבי מאיר שנדפסו בספרים מיוחדים ... סעודות אלו נערכו ביום, כי בערב נוהרים היהודים לבית הכנסת בנושאם נרות דולקים. ("ממנהגי שבטי ישראל"(

     האדמו"ר מסאטמר – בפסח שני - סעד יחד עם עשרה אנשים, ואכל מצות ומרק וקניידלך עשויים מקמח מצה, וכן בשר וחרמזלך שנעשו מפרורי מצות... וגם בליל ט"ו.

     האדמו"ר מקלויזנבורג ערך סעודה – בפסח שני - עם מצות וחלה ... שר את הפיוט 'קל בנה' מההגדה, ואמר דרוש בסוגיית 'טמאי מתים'. (צאנז(

     האדמו"ר רבי אליעזר זאב מקרעטשניף הרחיב מאד בעניין "פסח שני" וניהל שולחן ערוך וארוך... כל באי ביתו היו לבושים בבגדי שבת. ועל השולחן דלקו שבע נרות כמו ביום טוב. ארבע כוסות,  מצה, מרור ושולחן ערוך מכל מטעמי פסח... ולא אכלו חמץ כלל בסעודה זו ואכלו אפיקומן...  לפני כל כוס אמרו 'לשם יחוד'. ובכל כוס בירך אחד מן המסובים 'הגפן' להוציא את רבינו. וכן אמרו מזמורים מההגדה, מהם בדרך תפילה ובקשה, ומהם בשירה ובזמרה ... ורבים מאנ"ש מכל עיירות הסביבה נוהרים לשולחן זה. והאריך בשולחנו זה שעות רבות, בדברי תורה וחסידות. ("רזא דעובדא"(

המחט שגרמה לשינוי (פניני בית לוי, גליון 576)

     משה היה חרד לא רק בנוגע לעבודתו. היו לו גם מעט מאוד חסכונות, והוא חשש לעתיד. "לכמה זמן זה מספיק?" שאלתי אותו. "כמה תצטרך כדי לחוש ביטחון?" הוא חשב לרגע ואז אמר: " אני מניח שכרבע מיליון דולר". "משה", אמרתי, "אני מבטיח לך שאילו היה לך רבע מיליון דולר בבנק, לא היית מרגיש יותר ביטחון מכפי שאתה מרגיש כרגע. אני יכול להכיר לך אינספור אנשים שיש להם את הסכום הזה, והם מתלוננים בדיוק כמוך. 'מה זה רבע מיליון דולר היום?' הם יגידו לך. ומה שעצוב, משה, הוא שדפוס החשיבה תקף ללא קשר לכסף שיש לך. תשאל את בעל המיליונים אם יש לו מספיק, והוא יגיד לך 'מה זה מיליון היום?'" " איזהו עשיר?" שאלו חכמינו. "השמח בחלקו", הם ענו . ומי שלא שמח בחלקו, הוא חוסך ומתקמץ כי חושב שחסר לו, או יחסר לו בעתיד, זו התיאוריה שעומדת מאחורי כל הקמצנים למיניהם,  הם מפחדים ודואגים שמא יחסר להם מחר, ע"כ הם חוסכים, וחיים היום כמו עניים, כדי שיהיה להם מחר, ומחר הם גם חיים כמו עניים, כדי לחסוך למחרתיים, וכך הם חיים את כל חייהם, ואז מה שיוצא בסוף, שהם חיו כמו עניים, מתו כמו עניים וכל הכסף שלהם הלך לאחרים... עצוב, נכון, אבל כך הם חיים האומללים הללו...

     ישנה אגדת עם, המוקדשת לכל אלו שחיים כך: היה היה פעם סוחר עשיר וקמצן מאין כמוהו. הוא מעולם לא הוציא מטבע אחת מיותרת. תרומה או נדבה היו מילים שאסור להעלותן על דל השפתיים, נתינה לא הייתה קיימת בלכסיקון שלו, הוא לא נתן משלו כלום, ואף לעצמו, לא התיר יותר מצרכי המחיה הבסיסית.  לבוש היה בבגדים בלויים, נועל נעליים מרופטות, גר בבית קטן ועלוב, ואכל מאכלים פשוטים וזולים. הכסף היה בעיניו חשוב מכל , ודווקא בהיותו צרור תחת מרצפות ביתו. רגעי ההנאה הגדולים ביותר בחייו, היו בעת שאגף את התריסים ובעלטה היה ממשש את שטרות הכסף, ומונה אותן אחת לאחת. מובן,  כי חברים רבים לא היו לו, היו מספר אנשים טובי לב שהתעניינו בשלומו והחליפו איתו מילים מספר, נדים בראשם למראה קמצנותו. גם לקרובי המשפחה שלו לא היו סיבות רבות כדי לשמור על קשר, כך שהוא היה גם בודד למדי.

     ביום בהיר אחד הוא נפל למשכב, מחלה קשה פקדה את גופו, הרופאים לא נתנו תקווה רבה, והמצב היה נראה נואש. שכנים ומכרים שהתעלמו ממנו עד לאותו יום, באו כדי להיפרד, קרובי המשפחה המועטים עמדו ליד המיטה מעמידים פני כואבים, תקווה נסתרת קננה בין כולם, שמא יחסם הטוב אליו, יגרום לעשיר הקמצן לרשום נכסים כלשהם על שמם, למרות השמועות שהלכו בין האנשים על צוואה מסוג שונה. בין הבאים להיפרד היה גם בנו של החייט שמת לא מכבר ממחלה דומה. החייט היה בין היחידים שדרשו בשלומו של הסוחר העשיר, כך שהבן התקבל די בידידות. רוח של רגשנות שרתה על הסוחר החולה, והוא יבב באוזנו של בן החייט: "ראה,  אני עומד למות, לא הספקתי לעשות הרבה בחיי, רציתי דברים רבים כל כך, אך לא ניצלתי מספיק את עושרי..." בן החייט שהיה בחור פיקח החליט לנצל את המעמד ולהחכים את האיש, הוא הנהן בראשו ואמר: "כן, אתה באמת נראה גוסס, אתה כנראה הולך למות. אבל לפני שאתה מת יש לי בקשה קטנה אליך, האם תהיה מוכן לעזור לי?" האיש שהתרכך קצת בימי מחלתו, השיב בפעם הראשונה בחייו בחיוב, למרות שעדיין לא ידע מה הבקשה , הוא חיבב את הבחור. " שמע, אבא שלי, החייט, שמת לפני כמה חודשים, התגלה אליי אתמול בלילה בחלום. הוא התלונן שחסרה לו שם למעלה מחט, אילו הייתה בידו מחט היה יכול לתפור שם חליפות ובגדים מיוחדים לאנשים, אילו רק הייתה לו מחט היה מצליח לעשות עסקים יפים, הוא ביקש את עזרתי". "איך אוכל לעזור לך בעניין?" שאל העשיר, מגלה עניין בסיפור. הבן הוציא מחט מכיסו הושיט אותו לאיש: "לא אבקש ממך הרבה, רק אם תוכל כשאתה עולה למעלה, לקחת אתך את המחט הזו, ולתת אותה לאבא" . "בשמחה רבה!" השיב האיש, לקח את המחט ונפרד ממנו לשלום.

     בלילה, נדדה שנתו של העשיר, המחט הטרידה את מנוחתו. "היכן אשים אותה?" חשב. בתחילה תקע אותה על דש בגדו, אבל אחר כך חשב, הרי יפשטו ממני את בגדי וילבישוני בתכריכין, והמחט מה יהיה עליה? הוא החליט להניח אותה בידו, אבל גם אפשרות זו נדחתה, הגוף כולו יאכל,  והמחט בוודאי תנזק. ככל שהפך בעניין כך התבהרה לו העובדה שאין לו שום דרך לקחת איתו את המחט. או אז התחוורה לו האמת הפשוטה: אם אין באפשרותו לקחת מחט אחת קטנה,  את רכושו הרב – הזהב, הכסף, היהלומים – כל אלו בוודאי יוותרו הרחק מאחוריו... הוא המתין לאור הראשון של הבוקר שיפציע , ואז שלח לקרוא לבנו של החייט. הוא החזיר לו את המחט ואמר: " קח אותה, לא אוכל למסור אותה לאביך, אין לי דרך לקחת עימי דבר, אולם, על כך שהענקת לי את היחס הנכון לעושר ולרכוש בעולם הזה, אני חייב לך את כל חיי!" העשיר הבריא, הוא קם ממיטת חוליו, והאגדה מספרת כי סכומי הצדקה אותם חילק בימים שלאחר מכן החיו אומללים רבים, והחזיקו משפחות רבות.

     הנה כי כן, בתכריכים אין כיסים היכולים לשאת מחט, ואין בהם די כיסים היכולים לשאת את כל העושר אותו אגר האדם בימי חייו...

וְכָּל אִּשָּה חַכְמַת לֵב.." (לה, כ ה [מתוך 'שלישי באשמורת' - כל מה שסיפרה לי הרבנית בת שבע קנייבסקי ע"ה[

     סיפרה הרבנית בת שבע קנייבסקי ע"ה: היה זה בירושלים העתיקה של ימים עברו, עיר מגוריהם של סבי הגאון הצדיק רבי אריה לוין זצוק"ל וסבתי הצדקנית ע"ה, יחד עם משפחתם הברוכה . תקופת צנע הייתה זו, והמים היו מחולקים במשורה בזמנים קבועים. באחד הימים מיהרה סבתי ע"ה אל המכולת כדי לרכוש בעבור בני הבית מצרכים חיוניים. באותו זמן נחה בתה התינוקת על המיטה בחדר הפשוט והצנוע. לצד המיטה מונחת הייתה קערת מים עמוקה, שיצרה כמין גדר חוסמת למיטה. בדרכה למכולת פגשה הלך יהודי, והוא ביקש ממנה מים להרוות את נפשו. אמרה לו: "רק אשוב לביתי לאחר הקניה, ואביא לך לשתות מן המים שיש לי בביתי". הפציר בה היהודי: "אנא, צמא אני, אין לי סבלנות וכוח לחכות עוד כמה דקות" ! כששמעה זאת סבתי - נענתה, וחזרה הביתה בטרם הלכה למכולת, כדי למלא מבוקשו. מיד בכניסתה הביתה פרצה צווחת בהלה מפיה; התינוקת הקטנה שנשארה בבית, שכבה בתוך קערת המים! אם הייתה מאחרת לבוא ומתמהמהת במספר דקות ספורות היה כבר מאוחר מדי...  סבתי ע"ה הוציאה את התינוקת תיכף ומיד מהמים, ואצה רצה להביא את כוס המים לאותו יהודי.  היא פנתה אנה ואנה, אולם ההלך נעלם כלא היה, דמותו לא נראתה מלא האופק. שליח נאמן ממרום היה הוא, בכדי להציל את בתה, ומשמילא את שליחותו - נעלם לו...  התינוקת - הייתה אמי הצדקנית ע"ה, שלימים גדלה והייתה לאשת חבר לאבי, מרן הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל.  כשסיפרו סיפור זה לגאון רבי צבי פסח פרנק זצ"ל, התבטא על אימי ע"ה: "היא תהיה אישה לגדול הדור". ואכן ברכתו זו נתקיימה במלואה... 





י"ג אייר ה'תש"פ

אני מאמין שבאתיקת הקדושה יש משהו ייחודי ועכשווי. היא מלמדת אותנו כי המוסר והאקולוגיה כרוכים יחדיו. שניהם נוגעים לבריאה: לעולם הטבע כמעשה ידי א-לוהים, ולאדם כעשוי בצלם א-לוהים. כיבוד האדם כאדם, וכיבודה של הסביבה הטבעית, משלימים זה את זה. עולם הטבע והאנושות נבראו שניהם בידי א-לוהים, ועלינו מוטל להגן על הראשון ולאהוב את האחרונה. (הרב לורד יונתן זקס)


     בברכת-המזון נאמר: "הזן את העולם כולו בטובו: בחן, בחסד וברחמים", וכך ביאר את שלוש המדרגות הנזכרות: " בחן" - הכוונה לצדיקים אותם הוא זן בחן, כי הם מוצאים חן בעיניו. " בחסד" - הכוונה לבינוניים, שניזונים על ידי מידת החסד. " ברחמים" - הכוונה לרשעים, שלאמיתו של דבר אינם ראויים למזונות בגלל רשעותם, אבל הקב"ה מרחם עליהם וזן אותם. (רבי אליהו לופיאן זצ"ל)

     בשנה זו הרבה חתונות נדחו מפני מצב השעה . חתונה שהיה אמור להיות עד היום ונדחתה, יכולה להתקיים בל''ג בעומר וגם בימים שלאחריו , עם שמירת על ההנחיות של הרופאים, אע''פ שבדרך כלל מנהגו היה לא לערוך חתונה עד לפי שבועות ממש , והוא מאחר שמעיקר הדין מותר ורק יש שנהגו באיסור, אין לדחות חתונה יותר רק משום מנהג . ועוד טעמים .


     כשהסתערו על רבי מנדלי מקוסוב בשאלה – מפני מה אין משיח בא? אמר, כתוב: מדוע לא בא בן ישי גם תמול גם היום, - לא בא מפני שהננו היום כמו שהיינו אתמול.

השתדלות III  (באר הפרשה תצוה תש"פ)

     סיפר הגה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א: שמעתי מאחד מתושבי ניו יורק,  אשר עסקיו נקלעו להפסדים וקשיים, ובכדי שיוכל לעלות שוב על דרך המלך היה זקוק מאוד להלוואה גדולה מהבנק.  קבע האיש תור להיפגש עם מנהל הבנק היושב במדינת דטרויט שבארה"ב, ונקבע הזמן לשעה ארבע וחצי אחרי הצהריים. הלה ידע שעליו להגיע בזמן, ו'אוי לו' אם יאחר אפילו במקצת, כי ה'מאחר' אינו נחשב בעיניהם אלא כבטלן, ומה גם שאז 'נחשד' כמאחר גם בתשלומי הלוואות הבנק.  על כן השים עצמו להיות מהזריזין המקדימין,  והגיע לשם כבר בשעה ארבע,  אלא שעדיין לא התפלל מנחה, לכן נכנס לביהמ"ד הסמוך, שם אמורים להתפלל מנחה בשעה 4:00 .אלא שבהגיעו ראה שעדיין לא עת היאסף ויש שם בקושי 'מזומן' . אט אט התקבצו עוד ועוד אנשים, עד שב"ה הגיע מניינם לעשרה. כל דמו כבר 'בער' בו מרוב לחץ שלא יאחר את הפגישה החשובה,  וכבר חשב 'לברוח' לאחר שמו"ע, אולם החזן ביקש ממנו בתחנונים שישאר עד סוף התפילה, מכיוון שהוא 'חיוב' ועליו לומר קדיש אחרי 'עלינו'.  בלית ברירה החליט האיש להמתין עד סיום הת־ פילה.

     מיד בגמר התפילה רץ 'כחץ מקשת' לבניין הבנק, אך כשהגיע ראה שהמנהל עדיין לא הגיע. ב"ה...  המתין כמה רגעים והנה נכנס אל החדר מנהל הבנק, ולהפתעתו הוא מבחין כי פניו של המנהל מוכרות לו... כי הוא היה לא אחר מאשר אותו בעל תפילה שביקש ממנו להישאר בביהמ"ד עד אחר גמר התפילה.  אמר לו המנהל: ראיתי על פניך עד כמה הנך ממהר ולחוץ, אך לעומת זאת היה ניכר על פניך מידת נאמנותך ויושרך, ועל כן הנני סומך עליך... ובתוך רגעים ספורים נסתיימה הפגישה בהצלחה גדולה.


     אין צריך לומר, מה היו תוצאות הפגישה אילו היה בורח קודם חזרת הש"ץ... כשהמנהל נכנס ומוצא את אותו 'ברנש' שברח לו ו'קלקל' לו את המנין...  אין מקום ל'השתדלות' על חשבון התורה והתפילה,  כגון לבטל קביעות העיתים שלו לתורה, או להתבטל מתפילה בציבור או 'לברוח' באמצע התפילה... שהרי לעולם אין ההשתדלות מועילה מאומה, אלא רק גזירת מלך,  ופשיטא שאין הקב"ה 'תובע' מהאדם שיעשה השתדלות כזו...






י"ב אייר ה'תש"פ


אם יש לו שטח גדול פתוח כגון בחצרו, ורוצה דוקא לעשות מדורה, יכול לעשות מדורה קטנה ע''י שיקח קופסת שימורים ריקה כגון מחמוצים, הכי קטן שיש, ולמלאותו עד שליש ממנו עם צמר גפן  [wool cotton ]ולשפוך בתוכו קצת שמן ולשים אותו על תבנית אלומיניום גדול חד פעמי, ולהדליקו, כך גם יקיים ענין של מדורה,  אמנם יחוייב לעמוד שם כל זמן שהוא דלוק ולשמרו שח''ו לא יגרום דליקה או היזק , ולהרחיק בני אדם וילדיו ממנו , ואם ירצה לעזוב את המקום , צריך לכבותו עם מים עד שנכבה לגמרי.


    האחריות של ההיזק והתפשטות של החולי שיכול ח''ו לצאת מההתקהלות סביב מדורה הוא על המדליק ועל המארגנים , ואין המדליק יכול לבוא בטענות שהוא רק הדליק המדורה ולא באשמתו שבאו אחרים לרקוד ולהתקהל סביב המדורה שלו , שהרי הוא    הגורם לזה וגם לגרום היזק לאחר אסור [לזה כו' 'ע מודים שמנין המרפסות מצטרפים .. [ .



     הרואה מדורה גדולה ברחובות העיר או בחצר ויש התקהלות גדולה סביב המדורה, יכול , וחייב לקרוא למכבי אש שיבואו לכבות האש .


     ח''ו לבוא עם טיעון צדיקי שכדאי רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק (גמ' ברכות דף ט' ע''ב) , ולא יצא שום תקלה במדורה הנעשה לכבודו, שהרי אנו עומדים בשעת הסכנה, ואף רבי שמעון עצמו ברח והסתיר עצמו במערה בשעת הסכנה ונהג בזהירות, ואז זכה לסתרי התורה רזי דרזין , אלא נתפלל להקב''ה שבזכות התנא הא-לקי, נצא כבר משעת הדחק בדוחקא דגלותא שאנו נמצאים בו, ומהגלות המר והנמהר .

מעגל שנסגר II (פניני עין חמד, גיליון 786)

     חורף ירושלמי, רוחות מקפיאות את הגוף, ובנוסף פתיתי שלג זעירים יורדים מהשמיים. אוטובוס, שחוצה את רח' מלכי ישראל בירושלים מלא באנשים. בספסל האחורי יושב בחור בשם רפי.  בידו 'מסילת ישרים', והוא שקוע בתוכו.

     שלושה חודשים לפני כן הכיר רפי לראשונה את בורא עולם, ומאז נתון הוא תחת השפעה עצומה וסוחפת של 'אור גדול', הבוקע מתוכו על חובתו בעולמו...  נהג האוטובוס מפעיל את הרדיו. רפי משתדל להתרכז בספר, אך הנה נשמע בשידור חי קולו של ילד כבן עשר, כשהוא מתייפח בבכי: "אבא נפטר לפני כשנה. אנחנו חמישה אחים ועכשיו אמא בוכה כי חושך בבית"... "למה חושך?", שואל השדרן. "אמא אמרה, שיש לנו חוב לחברת חשמל ולפני שעה ניתקו לנו את זרם החשמל וכולם יושבים ליד נרות" . "מהו סכום החוב?". הילד שואל את אימו בשקט: "כמה חייבים?"  והיא משיבה בקול שבור ומרוסק: "אלף ושמונה מאות שקלים" . "מאזינים יקרים", ממשיך השדרן, "שמעתם כרגע בשידור חי על מצוקתה של האלמנה והיתומים, בואו לעזור לה. נרים תרומה ונאיר להם את הבית", והוא מסר מספר טלפון של מפיק התכנית, למי שמעוניין לעזור.

     רפי חשב לעצמו: "מדוע שמעתי את השידור הזה? כנראה, בורא עולם שולח לי מסר מלמעלה". הוא לא היסס, וירד מן האוטובוס החם והנעים הישר אל הקור והרוח הירושלמית.  תחילה ניגש רפי לטלפון ציבורי, התקשר לשדרן ואמר: "שמי רפי, שמעתי את דברי הילד, תרגיע אותו ואת אימו, בשעה הקרובה בעז"ה אכנס עם סכום הכסף לרשות השידור". השדרן הודה לרפי על יוזמתו, והודיע בשידור כי תורם אלמוני הודיע ברגע זה,  כי ידאג לשלם את כל החוב.  הבחור בן השבע עשרה היה נמרץ ונחוש לדבוק במטרה שמשמיים הציבו לפניו, הוא שלף שלוש מאות שקלים שהיו בכיסו, והחל להיכנס לחנויות לכל אורכו של רח' מלכי ישראל.  חלק שמעו את הסיפור של האלמנה וחלק התוודעו אליו מרפי,  שהתחנן בכל ליבו להושיט יד לעזרה. בני ישראל רחמנים הם,  גומלי חסדים הם... כל אחד הושיט שטר מי יותר ומי פחות, ותוך פרק זמן קצר היו בידו אלף שקלים. " אני זקוק לעוד שמונה מאות שקלים", אמר רפי לבעל חנות רהיטים גדולה אליה נכנס. הוא החל להסביר לבעל החנות על מעשיו ביום קר שכזה, אך בעל החנות עצר אותו. "שמעתי על כך ברדיו, האם אתה זה האלמוני, שהודיע שיגיע עם הכסף לרשות השידור?"- "כן" השיב רפי. הוא ניגש למגירה שלף משם שמונה שטרות של מאה שקלים, והניחם לפניו. " שבורא עולם יברך אותך ויחזיר לך בכפל כפליים", קרא רפי,

     בדמעות של שמחה, שמילאה את ליבו. הוא רץ לרוממה למשרדי הרדיו, ועוד בתוך שעת התכנית הוא הגיש למנחה את הכסף להעביר זאת לאלמנה. "מה שמך, 'מלאך קטן'?" שאל המנחה,  אך מעבר לשם רפי, לא היה מוכן לנדב שום תוספת. חלפו עשר שנים של לימוד עמל ויגיעה בתורה. ר' רפי נ. שליט"א הפך להיות לאחד מאברכי הכולל המצוינים ביותר, בעל מידות,  שקדן ומתמיד, ובנוסף יש לו בית עם ילדים. אומנם מצבו הכלכלי קשה, אך הוא אינו מתלונן ומאמין כי הכול לטובה.

     דקות ספורות לפני השעה תשע, עומדים ר' רפי ואברך נוסף ומכינים כוס קפה לפני תחילת הסדר. "אל תשאל", אמר רפי, " אמש ניתקו לי את זרם החשמל, יש לי שם חוב של שלושת אלפים ושש מאות שקלים!"- "מה הבעיה? גש לגמ"ח של 'חסדי עולם' ופרע את החוב", מציע האברך. "יש לי כבר שם הלוואה" , משיב לו ר' רפי. " אז גש למושיקו הוא ישמח לעזור לך"- "גם לו אני חייב, נראה שאין לי אלא לפנות לבורא עולם, ובינתיים אשתי יושבת בבית ללא חשמל...".

     אברך נוסף נכנס ברגע זה למטבחון קלט בחצי אוזן את הדיאלוג ביניהם. הוא יצא החוצה, חייג בפלאפון, ולאחר השיחה נכנס בחזרה פנימה ושאל את ר' רפי: "מה הכתובת שלך? האם יש בידך את מספר המונה?".  ר' רפי שלף מכיסו את חשבון החשמל ומסרו לידי האברך. הוא שוב יצא החוצה, וכעבור דקה שב בחזרה: "תן תודה לבורא עולם,  החוב שולם ובעוד פחות משעה תחובר בחזרה לחברת החשמל",  אמר כשהוא תוחב לתוך ידו את חשבון החשמל המראה באותיות אדומות על ניתוק.  ר' רפי היה המום: "מי שילם? למה שילם? מהיכן היה לו לשלם?"  אבל האברך כבר נכנס לבית המדרש והחל בלימודו. "מאיפה יש לדלפון כמוהו לשלם עבורי את החוב? הוא אמיתי?", חשב.


     בהפסקת הצהריים התקשרה רעייתו של ר' רפי כשהיא נרגשת: " בשעות הבוקר שב זרם חשמל כמקודם!".  הוא המתין עד סוף סדר שני בשש בערב, ואז ניגש לאברך המדובר, תפס בעדינות בידו ואמר לו: "אני מאוד מעריך את מה שעשית בשבילי, אך ספר לי, מניין היה לך סכום גדול עבורי?". "זה לא מכספי. יש לי דודה בשם שושנה. היא התחננה לפני שאמצא לה מישהו שניתקו לו את החשמל כי היא מעוניינת לשלם עבורו את החוב"- "תן לי בבקשה את מספר הטלפון של הדודה שלך. אני רוצה להודות לה על המעשה האצילי, שעשתה עבורי".  בערב ר' רפי חייג אליה. "ערב טוב דודה שושנה. רצינו להודות לך... שהקב"ה יברך אותך בבריאות איתנה". "אמן, גם אתכם" השיבה נרגשת. "מדוע חיפשתם מישהו שיש לו חוב לחברת חשמל, ולשלם עבורו?". היא השיבה: "לפני כעשר שנים, בעלי נפטר, ואני נותרתי חסרת כל, ובמצב כלכלי קשה. ביום חורפי אחד ניתקו לי את החשמל. בני הקטן אזר אומץ, ועל דעת עצמו התקשר לרדיו וביקש עזרה,  הקריין, שריחם עליו נתן לו מספר דקות של שידור. כעבור כשעה הגיע מישהו, שמימן את כל החוב. קיבלתי אז על עצמי, שבעז"ה כשירווח לי, אעשה את אותה מצווה בעצמי...".  לאחר שתיקה קצרה שאל האברך: "האם את זוכרת את שם התורם?"- "שמו היה רפי, נער בן שבע עשרה". עוד כמה שניות של שתיקה. "אני רפי"- "אני לא מאמינה! אתה דאגת לי לשלם את החוב?", זעקה בהתרגשות. מי חלם, שכך יתגלגלו פני הדברים,  הוא כמו שעזר לה בזמנו כעת יד ההשגחה גלגלה שהיא תעזור לו.


 

    המפתחות לקבלת ישועות

רבים נושעו בזכות ברכותיו של הצדיק משטפנשט, רבי אברהם מתתיהו. אולם לצדיק הייתה דרך מיוחדת לברך את האנשים, דרך שהדגישה את ענוותנותו הרבה. בכל עת, כשהגיע אדם לבקש את ברכתו, הביט בו רבי אברהם מתתיהו ושאלו: "האם יש לך אמונה?" ברגע שקיבל מהאדם תשובה חיובית, היה שולח אותו לדרכו במילים: "לך לביתך, וה' יתברך יעזור לך". כולנו זקוקים לישועות, כל אחד וה"חבילה" שלו, אנו פונים לבורא, לצדיקים, שמים פתקים בכותל ומצפים לישועה הנכספת. אחד הדברים העיקריים לקבלת הישועה הוא האמונה, האמונה שאפשר להפוך את הגורל, לשנות את הטבע, לקבל היום את מה שהיה כל-כך חסר לך אתמול. כשתהיה לך אמונה בבורא שהוא יכול לשנות כל מצב, זה יוביל אותך בדרך לקבלת הישועה. הצדיק משטפנשט זכה לראות ולעשות ניסים גדולים, מהיכן הוא קיבל את הכוחות לכך? אמר תלמידו הרב הקדוש מריבניץ: "הניסים והמופתים שהתגלגלו אצל הצדיק היו רק מרוב אהבת ישראל, שאהב את כל בן ישראל, מסר את נפשו עבור כל אחד ואחד ודאג שיהיה לכולם אוכל לשובע". אם תהיה לך אמונה בבורא, ותכניס בליבך אהבת ישראל, דאגה לחבר, אכפתיות ורגישות תוכל לחולל ניסים בחיים שלך, בחיי סביבתך ולהביא לך את הישועות הכול-כך נצרכות לך. אמונה ואהבת ישראל הן המפתחות לגאולה הפרטית שלך, תנסה, לבטח תראה תוצאות חיוביות... (רונן קרתא)

 יום טוב, ובשורות טובות

לגאולת והצלחת עם ישראל ברחמים. אמן!





י"א אייר ה'תש"פ



אילו היה העולם רגיש ורוחני יותר, לכל מאמר בעיתון הייתה מוצמדת "טבלת ערכים תזונתיים." על חלק מהטורים הייתה מופיעה אזהרה: " מאמר זה מזיק לבריאות הנשמה! 


     אם נחיה מתוך הרגשה שכל מה שקורה איתנו בכל רגע נכון הוא הכי טוב שיכול להיות והוא מגיע היישר מהקב"ה שמחשב את חשבונו של כל יחיד ויחיד, מה יקרה עמו ומה הוא ירגיש – שוב לא נדאג מהקורונה, שוב לא נדאג בכלל.


     טענה של 'אילו', אילו היינו עושים כך, הרי שהמציאות היתה אחרת, היא אפיקורסות! (רבי לייבק'ה גלויברמן זצ"ל)


     כמה נדרש מאתנו לשים לב לכל מעשינו, שלא נגרום ואפילו בלי כוונה לחילול ה'. במיוחד בימים אלו, שחז"ל אמרו עליהם בסוף מסכת סוטה: ש"יראי חטא ימאסו" [תהיה שנאה לציבור שומרי התורה והמצוות]. זו מציאות שקיימת! ובכלל לא משנה מה הסיבה. מה שמשנה זה האם אנו במעשינו ממעיטים את השנאה, על ידי כך שאנו הולכים על פי התורה הקדושה, ומקדשים שם שמיים? או שלהפך, יכולים אנו במעשינו ובדיבורינו אף ללבות את השנאה, ולגרום לחילול שמו של הקב"ה בתוך בני ישראל ח"ו.


 המחמאות של ר' שמואל (א. שמעה(

 

     בשכונתנו הכירו כולם את איציק. מדובר בזאטוט בן תשע שנים, שתמיד יכול היית למצוא אותו משוטט ברחובות – בשעה חמש לפנות בוקר או לחילופין בשתים עשרה בלילה.

 

     חלפו שנים, הגיע הזמן לרשום את איציק לישיבה קטנה, אולם הוריו היו נבוכים, איזו ישיבה תסכים לקבל אותו? איזה ראש ישיבה יטול על עצמו אחריות כבדה שכזו? הם ניסו להפעיל לחצים, התדפקו על דלתות רבנים, ולבסוף הצליחו להכניסו לישיבה כלשהי.

 

     עברו מספר שנים, איציק כמעט ולא נראה ברחובות השכונה. יום אחד נחתה הבשורה המרנינה, כרעם ביום בהיר – איציק התארס!  נדהמו השכנים לשמע הבשורה. איציק היה בן תשע עשרה, צעיר לימים. למד בישיבה מרוחקת ולא ידועה. מי היה מאמין שאיציק יתארס בגיל כה צעיר?!  אנשים פגשו את השווער של איציק, אשר היה מרוצה מאוד, ומודה לה' שזכה בחתן שכזה... הכלה בוגרת סמינר מעולה, מאושרת ובטוחה שזכתה ליהלום נדיר ביותר . ואז הגיע גם ההלם הגדול: נודע, כי בליל החתונה יערוך החתן כליל המעלות סיום של כל הש"ס!  אני כשלעצמי לא הצלחתי להבין, כיצד התרחש מפנה זה, אולם זו הייתה המציאות.

 

     לילה אחד פגשתי באקראי את איציק בחתונה של חבר משותף, ראיתי כיצד ניגש הוא באצילות לאבי החתן ואיחל לו "מזל טוב" לבבי. נזכרתי באיציק של פעם וניגשתי אליו. איציק שוחח עמי במאור פנים. נהניתי לשמוע את דבריו. אמרתי לו: "תרשה לי לשאול אותך, ר' יצחק,  הרי כולנו יודעים מה היית פעם... וכולנו גאים בך היום. אולי תוכל להסביר לי, כיצד יתכן לעשות מפנה חד שכזה? מה קרה פתאום?" נראה, שהוא המתין לשאלה מעין זו. " "מעולם לא חשבתי שיש לי סיכוי כלשהו" השיב איציק "הרי אתה מכיר את קורות חיי ואת העבר הייחודי שלי"... אך קרה מקרה, וערב אחד, היה זה לאחר סדר ג', פתחתי את הגמרא, פשוט עניין אותי לבדוק בה דבר מה.  פתאום ראיתי צל על הגמרא. הרמתי את עיניי, וראיתי שם את הרב שמואל, הר"מ של השיעור שלנו. " איציק" קרא במנגינה מיוחדת "איציק! אשריך! לשבת אחרי סוף הסדר ולפתוח גמרא?! לא מצאתי הרבה בחורים כאלו!" הביט בי בהערכה, הסתובב ופנה משם, ואני נשארתי עם הגמרא...  לא יודע איך, אבל למחרת מצאתי את עצמי שוב נשאר לאחר הסדר עם הגמרא. פתחתי את הגמרא וניסתי להבין את קטע הגמרא שאותו היינו אמורים ללמוד מחר בשיעור עם הרב שמואל.  כמה לילות כאלו נשארתי אחרי סדר ג'. בבקרים ראה אותי הרב שמואל והאיר לי פנים, כאומר: אני רואה אותך בלילות. אני מעריך אותך, אני מתפעל ממך! מעולם לא היה אדם שהתפעל ממני...

 

     בוקר אחד, באמצע השיעור, התעוררה לי קושיה. ערב קודם הכנתי את החומר, כרגיל, ובשעת השיעור היה מוחי פנוי להבין ולהקשות קושיה. הרב שמואל נדהם. "איציק!"  קרא הר"מ בהתפעלות, "כיוונת לשאלתו של הפני יהושע!!" חבריי סובבו את ראשיהם, הם עדיין לא הספיקו להכיר אותי, כנראה הרהרו אודות העילוי החדש שנחת בישיבתם. באותו יום ניגש אלי אחד הבחורים וביקש ללמוד עמי בחברותא. הייתי מאושר, היתה זו הפעם הראשונה שמישהו ביקש ללמוד אתי.  ההרגשה היתה משכרת. הרגשתי שאני אוהב את הגמרא. הרב שמואל העריך אותי, וההערכה הזאת היטיבה עמי מאוד... שעות הלימוד של הערב התרחבו גם לצהרים, לא הרגשתי שזה מוגזם, כי היה לי טוב ונעים ללמוד. הרב שמואל כל כך התפעל מיכולת ההתמדה שלי, ואני חשתי, שאני באמת מסוגל להתמיד ולהעפיל מעלה.  באופן טבעי, חדר האוכל משך אותי פחות וכן גם שאר אתרי 'בילוי הזמן .' איציק הפסיק לרגע, ואז המשיך: "אתה צודק, זה באמת מדהים. אבל זהו חוק הבריאה מיחס חם,  מסוגל להפשיר את הקרח הקפוא ביותר!  השעות שלמדתי בין הסדרים צברו תאוצה, ועד שהתארסתי, ברוך ה', הספקתי לסיים את כל הש"ס.

 

     איציק סיים את סיפורו, ואני הרהרתי בזכויותיו של הרב שמואל, שבמספר מועט של מחמאות הציל בחור מהרחוב ואף גרם לו לגדול בתורה וביראת שמים ולסיים את כל הש"ס עד לחתונתו.

 

     אם נשכיל להפנים לעצמנו מידה זו של פיזור מחמאות, אזי בכך נעשה חסד לכל המעגלים הסובבים אותנו, הן בבית והן מחוצה לו, ובפעולה זו ניטיב עם הזולת, ובעיקר עם עצמנו כמשוב...

 





י' אייר ה'תש"פ





   בספר קדמון בשם 'דרך חיים' (חיברו, על פי עמוד השער: הרב המקובל איש א-לוקי קדוש יאמר לו... מהור"ר חיים יצ"ו בן מהור"ר משה ליפשיץ) מופיע (בסימן לד סעיף ז) שכאשר מתפללים בעת מגפה: "אבינו מלכנו מנע מגפה מנחלתך", נכון יותר לשנות את המילים, לא לבקש 'מנע מגפה' על מגפה שכבר אי אפשר למנוע אותה, מאחר והיא כבר כאן, קוטלת אנשים באבחת חרבו של מלאך המוות, אלא נבקש אבינו מלכנו עצור מגפה מנחלתך תעצור, אבא, את המגפה המשתוללת. שים ברקס למצב הקיים. תעצור!


היהדות היא דת של מילים ושתיקות, של דיבור והאזנה, של תקשורת וקשב.      א-לוהים ברא את העולם במילים – "ויאמר... ויהי" – ואנו בוראים את העולם החברתי במילים, בהבטחות שבהן אנו כובלים את עצמנו למימוש חובותינו לאחרים. התגלות הא-ל בהר סיני הייתה במילים – "קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים זוּלָתִי קוֹל" (דברים ד, יב). לכל דת קדומה אחרת היו מונומנטים של לבנים ואבן; ליהודים, בפרט לאחר שגלו מארצם, היו רק מילים, התורה שהם נשאו איתם באשר הלכו. המצווה העילאית ביהדות היא "שמע ישראל"; כי הא-ל אינו נראה ואיננו עושים לא תמונה בצלמו ולא פסל. איננו יכולים לראות את א-לוהים; איננו יכולים להריחו; איננו יכולים לגעת בו; איננו יכולים לחוש בטעמו. רק חוש אחד אנו יכולים לנסות ולהפעיל: להקשיב, בתקווה שנשמע את א-לוהים. ביהדות, ההאזנה היא האמנות הדתית הנשגבת. (הרב לורד יונתן זקס)

  יש דבר-מה אבסורדי בעובדה שעלינו להיות לבדנו על מנת לשמור על החברה כולה. גם אם אינך נמצא במה שמכונה "קבוצת סיכון", מצופה ממך לנהוג באחריות כלפי העולם כולו. כל אחד מבין שאין מדובר רק בשכניו או בקרובי משפחתו; הנושא כאן הוא לא פחות מגלובלי, וכך גם צריך להתייחס אליו.


"      מרפס"ת בגימטריה קורונ"ה",

בקשות סותרות... (קול ברמה – בטאונה של רמת אלחנן, שבט תש"פ)


     שמעתי לאחרונה על בני זוג שנסעו להתפלל במירון, וכשסיימו את תפילתם אמר הבעל לאשתו שהוא מעונין לנסוע מכאן לנהריה, לרבו האדמו"ר רבי דוד אבוחצירא, כדי לשטוח בפניו כמה שאלות.  הבעיה היתה שהשעון הצביע על שעה מאוחרת מאוד, שבה כבר לא היו אוטובוסים ממירון לנהריה.  הבעל לא נכנע, ואמר שהוא תורם 1,000₪ לקופת העיר כדי שיגיע לו עכשיו 'טרמפ' לנהריה.  האשה, מצידה, טענה שהיא כבר עייפה מאוד מטורח הנסיעות, ואין לה כוח להמשיך ולנסוע לנהריה. היא אף הוסיפה ואמרה שהיא תורמת 1,000₪ כדי שהטרמפ לא יגיע...  ומה עשה הקב"ה?  בתוך דקות ספורות שומעים בני הזוג המולה גדולה בסמוך למקום שבו עמדו.  עד מהרה נודע להם שרבי דוד אבוחצירא הגיע בעצמו למירון, וכך קיים השם יתברך את שתי התפילות...  הבעל יוכל להציג את השאלות בפני רבו, וגם הטרמפ לא הגיע כפי תפילתה של האשה... למדנו מכך, שבאמת לא צריך לתת להשי"ת עצות והדרכות מה לעשות כיצד לקיים את כל התפילות.




ט' אייר ה'תש"פ



    בימים אלה שכל העולם אמור לראות כי שוא עמל האדם וכי אין על מה להשען אלא על אבינו שבשמים, כשבתוך גילוי ההנהגה הא-לוקית המתגלית מול עינינו יורד הדוד לגנו ללקט שושנים. וים של צער יורד לעולם עם הלקחם של גדולים וטובים אנו יודעים ששערי דמעות לא ננעלו וכשנקרא בפרשת אחרי מות נצרף את הדמעות החדשות האלה לתוך נוד הדמעות המיוחד לנדב ואביהו ודומיהם בכל התקופות.



     דעת הרמב"ם שהמצוה והחובה בעת צרה של דבר וכדו' היא ההכרה שיש עונש על חטא ומחויבים לשוב בתשובה, וברמב"ן מבואר שהמצוה בעת צרה היא להרגיש שהקב"ה שומע תפלה ומציל, ונתפלל אליו ותהיינה עינינו נשואות אליו כעיני עבדים אל יד אדוניהם.

  "החינוך" כותב, שטעם מצוות ספירת העומר היא הספירה וההכנה לקבלת התורה. ההשתוקקות לתורה. צריכה להיות       רואים מכאן כמה אף שעדיין לא קיבלו אותה ולא נצטוו עליה כבר השתוקקו לתורה הקדושה.


     העובדה שאנחנו רוצים דבר מה מסוים אינה מחייבת את בורא העולם, והתכנית שהכנו לעצמנו בנוגע לעבודת השם אינה בהכרח התכנית שהכין לנו בורא העולם. הקב"ה לא התחייב לתת לנו משרה תורנית בישיבה מסוימת באזור מגורינו בשעות הנוחות לנו; הוא עשוי להחליט שהוא רוצה אותנו דווקא במקום אחר, שם נוכל לתרום יותר לכלל ישראל ולעולם כולו. 


זאת כרטיסייתי (מאורות הדף היומי, גליון 1086)

     הוא צעד כמו כולם אל בית המדרש, בשעת בין הערביים, לאחר סיום העבודה. חליפה מהודרת, עט מוכסף, תיק עסקים אחוז בידו האחת וגמרא מסכת שבת בידו השנייה.  מגיד השיעור קיבל את פני המצטרף החדש בחביבות,  שאלו לשמו ולמקום מגוריו, איחל לו כי יזכה להתחיל ולסיים מסכתות רבות והשיעור התחיל.

     "אנו אוחזים בדף...".  השיעור קלח מפיו של מגיד השיעור, ועם סיומו הבחין כי המצטרף החדש שולף את ארנקו, מוציא ממנו פיסת נייר קטנה ומניח אותה כסימנייה בין דפי הגמרא. מגיד השיעור אימץ את עיניו ונוכח לדעת כי הלה משתמש בפתקית הקטנה המונפקת על ידי נהג האוטובוס כקבלה על תשלום נסיעה. -  כבודו, הנה לך סימנייה מהודרת של "מאורות הדף היומי", נוחה יותר ועמידה בהרבה. -  תודה על המחשבה, אבל אני מעדיף להשתמש דווקא בכרטיסון הקטן. רוצה לדעת מדוע? בבקשה,  מגיע לך, אתה הרי מלמד אותי תורה, כדאי שתדע איך הגעתי לכאן.

     זה שנים רבות לא נסעתי בתחבורה הציבורית.  משום מה, לפני ימים אחדים נחה עלי הרוח ושיניתי מנוהגי. בפני עמדה נסיעה ארוכה, והחלטתי לנסות את האוטובוס, ותוך כדי הנסיעה להתכונן לישיבת העסקים בה עמדתי להשתתף. האוטובוס עצר, עליתי, הושטתי לנהג שטר כסף,  מניין לי לדעת את מחיר הנסיעה, ובעודי תר בעיני אחר מקום ישיבה, קרא הנהג: אדוני! אתה שומע? -  כן, בבקשה. הוא העביר מבט חטוף על פני ושאל: וותיק או רגיל? -  וותיק או רגיל?  חשתי פיק ברכיים. אני בן חמישים ושלש, צעיר?  לא כן?  סלח לי, שאלתי אותו ליתר בטחון, ותיק זה אדם בן שישים וחמש? הנהג הנהן בקוצר רוח, נו, וותיק או רגיל ? - רגיל, רגיל, אדוני. אף פעם לא אמרו לי שאני וותיק.

     התיישבתי על כסא פנוי, כבר לא היה איכפת לי היכן אני יושב, והמחשבות החלו להלום בראשי. אני שופע מרץ עלומים, כל מכרי יודעים זאת, אומרים זאת וחשים זאת על בשרם. את כל משימותי אני מבצע במהירות, בנחישות ובדייקנות. אני וותיק ? אני? איזו מן הגדרה מעודנת לעובדה מחרידה,  שרוב ימי חיי חלפו ואינם.  מחשבותיו לא נתנו לו מנוח. הוא ער לעובדה כי על ראשו מתחוללת מלחמה של ממש בין השחור לבין הלבן. הוא גם ידע היטב מי ינצח בסופו של דבר, מבין החיילים התשושים שיוותרו בחיים.  זקנו המטופח לא נמלט מן המאבק העיקש. אבל "ותיק"? "ותיק"???  בהגיעו למקום הפגישה, היו מעייניו נתונים במקום אחר. מעולם לא העסיקוהו מחשבות על אודות הזקנה. עתה באו הם אליו בלא שהזמינם. ותיק.  הפגישה הסתיימה ללא תוצאות. הוא לא היה מרוכז, לא היה עם מי לדבר. בסיום הפגישה שאלו אחד ממכריו, קרה משהו? אתה זקוק לעזרה? הוא השיב תוך כדי הרהורים: אמור לי, בן כמה אני נראה? הלה פנה והלך לו, כשעל פניו הבעת חמלה.  אתה שומע?  חזרתי הביתה, ניגשתי לארון הספרים, התקרבתי אל הש"ס המפואר שהוענק לי לפני שלושים שנה על ידי חותני שיחיה, והתבוננתי בו ממושכות.  סיפור חיי היה מקופל בכרכי הש"ס המפואר.  סיפור עצוב קמעא, שגם הצלחתי הפיננסית אינה מפיחה בו חדווה.  כריכותיהן של מספר מסכתות ישיבתיות היו משומשות. השכבה העליונה סדוקה, הצבע התקלף, הדפים מהוהים. למדו בהן. מספר כרכים נוספים בלטו בבהקם לעומת הכרכים המשומשים,  אך אלה עדיין היו שמורים היטב. לא למדתי בהם הרבה. התבוננתי בכרכי התלמוד, מסכת אחת ועוד מסכת אחת, רובן חדשות.  נכון, בין ידידי אני נחשב כאיש ספר. לעתים קרובות אני מעלה בפניהם רעיונות על פרשת השבוע, בשמחות אני מרתק את הקהל בדרשות בנויות היטב, אבל תכלס'... עתה ניצב הש"ס מול עיני ותבע את עלבונו: כבר אינך ילד! אמנם הנהג טעה, אולם הגעת לגיל שמסוגלים לטעות בך! מתי תספיק ללמוד את הש"ס?  בחודש טבת חגגתי עם כולם את סיום המחזור של לימוד הש"ס. באמת שמחתי, כל כך הרבה יהודים גמרו את הש"ס. אני? כמעט הצטרפתי, אבל לפני שהספקתי להעמיק חשוב, המשכתי להסחף בקצב החיים המהיר, הלוחץ, המשעבד, שהשתיק את נקיפות המצפון.  עד כאן. עד ה"ותיק או רגיל". כאשר עמדתי מול הש"ס המבוייש, החלטתי: "ש"ס יקר שלי. אותך למדו אבי, סבי, וכל הדורות למעלה בקודש. עליך מסרו אבותי את נפשם ולעיתים גם את גופם. אליך התנכלו אומות רבות כח, אשר העלו אותך על המוקד פעם אחר פעם, ואתה שרדת.  בסבלנות עד אין קץ, אתה ממתין לי בארון הספרים שלי. שנה חולפת שנה באה, ואתה כאן, מחכה.  ש"ס יקר שלי, הגיע זמן גאולתך.  אני כאן, מגיד שיעור יקר, בקביעות. אני סומך עליך שתוביל אותי בין משעולי התלמוד, תנחה אותי בסוגיות הגמרא, ותסביר לי את כל מה שצריך. בעוד שבע שנים, בעזרת ה' יתברך, אעמוד מול הש"ס שלי, הוא כבר יהיה "וותיק", אבל אני ארגיש שחיים חדשים מפכים בקרבי.  אתה מבין למה אני משתמש בכרטיסיה כסימניה?  מגיד השיעור מחה דמעה שזלגה מעינו. ידו לא הרפתה מן הסימנייה של "מאורות הדף היומי" - "תן אותה לבן שלך, שישתמש איתה בש"ס החדש שקיבל זה עתה מחותנו. גם הוא מוזמן".

 


 

 





ז' אייר ה'תש"פ


      אנו חיים בגן עדן. גדול תלמידי הבעש"ט, רבי יעקב יוסף מפולנאה אמר כי גן עדן הוא כאן והאדם בורא אותו במו ידיו.


    בגלל מצב החירום, נראה שמותר, במקום צורך כגון ניוול להסתפר גם בימי ספירת העומר.

     במצוות המצות ציווה אותנו הבורא 'ושמרתם את המצות' ולאור ההוראה הזו,  בני ישראל מהדרים בהידורים אין סוף במצות המצוה, הידורים וחומרות גדר לפנים מגדר. עתה, במצוות 'ונשמרתם מאד לנפשותיכם' שאף נאמר 'מאד' מה שלא נאמר אצל המצות – צריכים להיזהר עוד יותר ויותר, בגדרים ובסייגים כיאות". ) הבאיאנ'ער רבי שליט"א(



     'והָדַרתָ פני זָקן': זקן אחד הגיע לבית אבות. הוא שאל: 'איך כאן?', הזקנים ענו לו 'כאן זה סוֹף הַ דֶ רֶ ך'...


     ידועים דברי ה'בעל שם טוב' זי"ע בביאור: "הוי דן את כל האדם לכף זכות" (אבות פ"א מ"ו), מהו שאמרו "הוי דן" וכי כל אדם דיין הוא, מי מינהו ומי הסמיכו? אך אמנם כן, במבטו על חבירו דן הוא את עצמו!


     כשצועקים בזמן שרוצים, רוצים כשלא צועקים. וכשלא רוצים בזמן שצועקים, לא צועקים בזמן שרוצים. (הרה"ק רבי אהרן הגדול מקרלין זצוק"ל)


     כתב רבי שמעון שקופ זצ"ל בהקדמה לספרו "שערי יושר": תכלית חיי האדם היא שיעשה למען הכלל,  ולא אך לטובת עצמו. ואם כך הוא נוהג ומועיל במעשיו לזולתו, אזי כל פעולה שעושה, אפילו לעצמו, הרי היא מתייחסת אל הקדושה, ולכך כל המותרות שאינן דרושות להבראת גופו, אסורות המה. כי אינן אלא לעצמו.


     "מנהיג צריך לקחת אחריות ולא להמציא תירוצים" (מיט רומני)

אחי הקטן טוביה (בית זכריה, עלון 256)

     סיפור חיים על אדם מיוחד שחי בינינו. מדובר באחי הקטן. אני כותבת על "אחי הקטן טוביה" אני בת  75 ,וכל אח שהוא מתחת לגיל הזה נכנס להגדרה של "אחי הקטן".

     הורי עלו לארץ בשנות החמישים עם חמישה ילדים, ועוד ארבעה נולדו כאן. היינו עניים וחסרי כל.  התגוררנו במרכז הארץ, אבי לא התאקלם וממילא לא הצליח למצוא פרנסה, וחיינו בעוני אמיתי.  המשפחה גדלה, תשעה בנים ובנות בלי עין הרע. אני הייתי השנייה.  טוביה נולד פג, בזמנים שבהם רוב הפגים לא היו שורדים, ואלה שכן, סבלו מבעיות התפתחות. טוביה היה איטי וחולמני. למזלו הוא נולד לפני למעלה מ-70 שנה, בזמנים שעדיין לא קטלגו ילדים בכל מיני שמות. אבל אנחנו פשוט ידענו שהוא איטי, וככל שגדל יכולנו לראות את הקשיים שלו.

     בבית הספר היה יושב אינו מפריע ואינו לומד, החברים אהבו אותו. היה רץ להביא להם את הכדורים , והיו משבחים אותו, לא כניצול אלא כשיתוף; ונותנים לו להיות בחברתם, אולי משום שידע להקשיב להם ולשאול שאלות המעידות שדבריהם נשמעו.  כשסיים את בית הספר, נפרדו רוב החברים והלכו לישיבות טובות. הוא לא הצליח להתקבל לשום מקום ונשאר בבית. היה עוזר בעבודות הבית, לאבא בקניות, לאמא בבישולים, ובין לבין היה מדבר אִתנו,  מתעניין ובעיקר מחמיא. והיה עושה זאת בדרך כל כך מופלאה.

     כשהיה בן 16 , הלכתי איתו לקניות בשוק. העמסנו סלים בכל טוב, וכשסיימנו את הקנייה נוכחנו לדעת שהחמצנו את האוטובוס האחרון. טוביה שאל אותי: "אולי נשאר לך כסף לטקסי?" "טקסי" היה רק לעשירים, שכנע אותי שאבא לא יכעס עלינו ושאם כן, הוא ייתן מדמי הכיס שלו. הסכמתי. עצרנו טקסי. הנהג הסביר לנו כל מה שלא ידענו ושלא עניין אותנו: פוליטיקה, מלחמות. הגענו אל היעד, ואז אמר לו אחי: "אתה יודע, אתה נהגת ממש טוב". "אתה צוחק עלי?" שאל הנהג. "לא", אחי ממש נפגע, "אתה באמת נוהג טוב, ראיתי איך אתה אוחז את ההגה ביד אחת ואיך תמרנת שם בין הרכב הכחול החונה למדרכה, אתה רואה שאני לא אומר סתם. אתה לא סתם נהג. אתה נהג אלוף". הנהג נראה כמו אחד שזכה זה עתה בפיס. "תשמע, בחור קטן", אמר, "אני מסיע כל יום המון אנשים כבר עשר שנים. בחיים שלי לא אמרו לי מילה טובה על העבודה". "הם כנראה לא מבינים בנהיגה", ניחם אותו טוביה. שאלתי אותו: "אדוני, כמה צריך לשלם?". הוא חשב רגע ואז נמלך בדעתו ואמר: "לא צריך. הבחור המתוק הזה מוצא חן בעיני, הנסיעה בקשיש".

     עברו עוד מספר שנים. כמה מאִתנו התחתנו, שניים אפילו עקפו אותו, בסוף גם טוביה מצא את השידוך שלו, אישה טובה וחכמה, יותר פלפלית ממנו, עם בעיה קטנה. הזוגיות שלהם הייתה משהו שכולנו התפעלנו ממנה. שניהם היו מסורים אחד לשני בצורה שלא תיאמן.

     במשך שנים אחדות טוביה הסתובב סתם כך ולא עשה דבר, אך איכשהו דאג לצרכי הבית. אל תשאל איך היו אוכל ובגדים, בני אדם שנתקלו במילותיו הנעימות ובמחמאותיו פשוט דאגו לרווחת משפחתו.  עם ילדיו הצליח מאד, בין השאר משום שהיו לו קשרים עם המורים. הוא היה עושה כזה פרסום לכל מורה, טורח ללכת למנהל ולספר בשבחו, מדבר עם האנשים שהתפללו אִתו במניין, עם השכנים, עם הוריו, עם ילדיו, עם אחיו ועם אחיותיו, ולכולם מספר כמה הוא סבלני, כמה הוא מתייחס לכל ילד וילד,  איזה פדגוג ואיש חינוך הוא. טוביה באמת האמין בזה, ואתם יודעים מדוע, כי זה מה שהם הפכו להיות אחרי שהילל אותם כל כך. כשאתה יודע שמישהו תולה בך כל כך הרבה תקוות – אתה לא מאכזב אותו.  כולם נתנו לטוביה את כל מה שיכלו, והתוצאה היא שהילדים שלו תמיד שגשגו והצליחו, בין אם בכישרון הטבעי שלהם ובין אם עקב ההשקעה שהשקיעו בהם מוריהם, שרצו להיות ראויים למחמאות של טוביה. טוביה היה מאיר את חיי האנשים, גם אם היו אלה חיים פשוטים, שלא לומר עלובים.  

     עם השנים החל טוביה להתפרנס. תיווך עובדים למוסדות, ספקים למשרדים, משרדים לעיתונים,  עיתונים לפרסום, פרסום למפרסמים, מפרסמים למוצרים בזול ועוד. פשוט הכיר עשרות אלפי אנשים,  וידע מה כל אחד מהם עושה וכמה טוב שהוא עושה, וכמו מתווך דירות שמשבח את הדירה וגורם לחשק לרכוש אותה, והיה עושה זאת במוצרים, בשירותים, בדירות, במשרות, בבתי עסק ובעיקר באנשים.  ואשתו הפלפלית בחכמתה ידעה לנתב זאת, הייתה חכמה מספיק כדי לא לפגוע בתום ובטוהר של בעלה, לכן ניהלה את כל העניין מהבית.

     טוביה התעשר. כן. ממש עשיר ובעל נכסים. אשתו החכמה, אשת החיל, ידעה לחסוך כל פרוטה ולרכוש נכסים בפרוטות, לשפץ אותם באמצעות צי של בעלי מלאכה שאהבו את טוביה, והיו עושים זאת בחינם אלמלא היו מכריחים אותם לקבל תשלום, ולהפוך אותם למכרות זהב .

     מצאתי שם למקצועו של טוביה: "מאכער". היה מאכער שהקשרים שלו היו חובקי עולם. התינוק הפג,  הילד החולמני, הבחור האיטי, עשה זאת; הצליח בחיים ובזכותו הפכה משפחתנו מענייה מרודה לאמידה.  כשאני חושבת על כך, הכל בגלל היכולת שלו להחמיא, לתת מילה טובה, לעשות טוב לאנשים.

     לפני מספר שנים חלה טוביה. אושפז לתקופה, ובמהלכה הצליח להקסים את כל צוות בית החולים,  מהרופא הבכיר ביותר עד למנקה. כולם זכו ממנו ליחס, בכולם התעניין. את כולם שיבח והילל והאיר.  מה שגרם לכולם לתת לו ובעצם לכל המחלקה יחס מסור ומיוחד במינו.  אחד הפרופסורים אמר: "האיש הזה משנה לנו את הצוות, הוא גורם לכולם להיות אכפתיים ולשמוח בעבודתם". טוביה לא הטריד את הצוות. לאחר מחלה לא ארוכה נפטר, והוא בן 66 . בשעותיו האחרונות היה מוקף בבני משפחתו, באחיו ובאחיותיו, וכולנו שרנו לו את השיר "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו".


     זה הסיפור על אחי טוביה, שלכמותו החיים אינם מאירים פנים, אך בשל יכולתו ליצור מציאות של טוב , להאיר על בני האדם – הם החזירו לו מאורם וכך הוא גבר על חסרונותיו ועל קשייו והצליח להקים דור ישרים מבורך, להצליח ולשגשג. אני חושבת על היכולת הזו, מדוע אין אותה לכולם? האם עינינו עיוורות מלהבין שלתת זה בסוף לקבל, שהיכולת להחמיא משנה את העולם לטובה, גם את העולם שלך? מדוע איננו יודעים מה מילה טובה יכולה לעשות, מה משפט טוב ומה נאום שלם של שבח מסוגל לחולל לזולת, ובסופו של דבר לכולנו?!

המשפץ האלמוני (על-פי 'טראבלס של מעלה')

עובדי החברה קדישא, שנכנסו אל בית העלמין במושב בן-זכאי שבשפלה, שמעו רעש חריג מכיוון החלקה הישנה. הם ניגשו למקום וראו פועל עמֵל על שיפוץ אחד הקברים. הוא הסביר כי הוזמן לחדש את המצבה של קבר אחד ולפתח את סביבתו.

האנשים הביטו בַּשם שעל המצבה: הרב יהודה שלג זצ"ל. אחד מהם, יהודי מבוגר, קימט את מצחו ונזכר: "אני מכיר את בנו, אברהם, מאשדוד. הכרתי את האב, רבי יהודה זצ"ל, שנפטר בצעירותו, והניח אלמנה ובן יחיד, בן שמונה".

תהייה עלתה בלב האיש: מי הזמין את השיפוץ דווקא עכשיו, חמישים שנה אחרי פטירתו? הוא השיג את מספר הטלפון של הבן, וסיפר לו על השיפוץ של מקום מנוחת אביו. "מוזר", השיב האיש מהעבר השני של קו הטלפון, "אני בא מייד לבדוק את העניין".

בתוך זמן קצר בא אברהם לבית העלמין, וניסה לברר עם קבלן השיפוצים מי הזמין את העבודה. "שמו משה לביא מנתניה", השיב הקבלן לתומו.

קול מבוגר ענה לטלפון. "שלום", אמר אברהם, "אני בנו של רבי יהודה שלג".

"מה?!", נשמעה הפתעה בקולו של האיש, "לא ידעתי שלרבי יהודה יש בן".

"אמור נא לי", ביקש אברהם, "מה פשר שיפוץ קברו של אבי על-ידך?".

"בוא לביתי", השיב הקשיש, "ואספר לך".

בצהריים נפגשו השניים בביתו של לביא בנתניה. "אוי, כמה אתה דומה לאביך!", התמוגג המארח. דמעות זלגו מעיניו. נראה היה כי המפגש מעורר בו רגשות עזים. והוא פתח בסיפורו:

לפני שישים שנה הייתי ילד קטן בטריפולי שבלוב. למדתי אצל אביך הדגול, שהיה צדיק נסתר ומרביץ תורה. סיפורי ניסים ומופתים רבים נקשרו בשמו.

בוקר אחד באתי אל הרב בשעת בוקר מוקדמת, עם גיסי, שביקש לברר שאלה הלכתית דחופה. הרב ישב בחדרו בבית הכנסת. מאחורי הדלת הסגורה בקעו קולות לימוד. התגנבנו אל מאחורי החלון והבטנו פנימה אל תוך החדר.

המראה המם אותנו: שתי דמויות גבוהות, לבושות גלימות לבנות ועטופות בטליתות צחורות, עמדו משני צידי הרב ודנו עימו בתורה. פניו של רבי יהודה קרנו. רטט עבר בנו. נותרנו קפואים על מקומנו, צופים ביראת קודש במחזה שלא מן העולם הזה. בקושי ניתקנו את עצמנו משם.

כשהרב פתח לנו את הדלת, האורחים המסתוריים לא היו בחדר. הרב הזמיננו פנימה בחביבות. אינני יודע מנין אזרתי אומץ, אך הסקרנות בערה בתוכי, ושאלתי: "היכן האורחים הנכבדים שלמדו עימכם תורה?". הבעת השתוממות וחרדה עלתה על פני הרב. "ראיתם אותם?", שאל.

השפלנו את עינינו בהכנעה. הרב פנה אלינו בטון רציני ואמר: "עליכם לשמור בסוד את שראו עיניכם. אלה נשמות צדיקים שבאות ללמוד איתי בכל בוקר".

"'משה", אמר אביך בחיוך אבהי, "אתה עדיין ילד. אני מברך אותך שתראה ברכה במעשי ידיך, ותהיה לך פרנסה ברווח. ואילו אתה", פנה אל גיסי המבוגר, "מאחר שראית את המראה, עליך להישמר ולהיזהר במצוות וביראת שמיים, לבל תאבד את מאור עיניך!".

ואכן, דברי רבי יהודה התממשו. נעשיתי אדם אמיד, ואילו גיסי איבד למרבה הצער את מאור עיניו.

השנים חלפו, הוסיף משה וסיפר. יהודי טריפולי עזבו את בתיהם ועלו לארץ. משפחתי שוכנה במעברה ליד פרדסייה. אחרינו באו עוד אלפי יהודים מלוב. התרוצצתי בין האוהלים וחיפשתי את מורי ורבי – לשווא.

במרוצת השנים עשיתי מאמצים רבים בניסיון לאתרו. עברתי בריכוזים של עולים מלוב, וחקרתי עליו בכל מקום אפשרי. מאמציי לא נשאו פרי והתייאשתי.

לילה אחד בא רבי יהודה בחלומי. "משה, משה!", קרא, "מדוע אינך מבקרני?". התעוררתי מזיע ונסער. הבנתי שרבי יהודה הסתלק לבית עולמו, והוא מצפה שאחונן את קברו. כעבור כמה שבועות נשנה החלום.

חידשתי את מאמצי החיפוש, עד שיום אחד הגעתי למושב עלמה שבצפון, שבו חיים עולי לוב רבים. עברתי מבית לבית ושאלתי על רבי יהודה שלג. קשישה כבת מאה זיהתה אותי משנות ילדותי, ואף נקבה בשמות הוריי. היא סיפרה לי כי רבי יהודה נפטר שנה או שנתיים אחרי עלייתו ארצה, והפנתה אותי למושב בן-זכאי.

באתי למושב ורבה הייתה הפתעתי לגלות כי יש בו בית כנסת שעליו מתנוססת הכתובת 'בית כנסת בית יהודה'. בהתרגשות גדולה עליתי אל קברו של מורי ורבי. עימי היה חבר, ומתוך תפילה נסערת ביקשנו שהצדיק יעתיר תפילות על בתו הרווקה וימציא לה זיווג הגון. כך היה. בתוך כמה חודשים הקימה בית בישראל.


החלטתי לגמול מעט לנשמתו הטהורה של רבי יהודה, ולהקים ציוּן ראוי על קברו. זה סיפור השיפוץ שראית, מעט מן הכבוד הראוי לצדיק מופלא זה.




ו' אייר ה'תש"פ




 במצודת החמדה נלכדים לפעמים גם בני תורה ויראה, מפני שבתחילה היא מראה פנים לדבריה כאילו היא נצרכת ליישוב העולם, וטוב תורה עם דרך ארץ, ומשם נמשך אחר המותרות , ואומר שהכל צורך לו בכדי שיוכל ללמוד בהרווחה ולהביא טרף לביתו, ואחר שמשיג כל זה, יאמר כי נצרך לו להניח לימי הזקנה, או החולי, אבל רבות מחשבות בלב איש וכו'.  [הגר"א אבן שלמה פ"ג]

     בספר 'ליקוטי אמרים-תניא' בפרק ל"ב, כי הדרך להשפיע על אדם ולקרבו לתורה עוברת דרך נתיב אהבת ישראל, וכך הוא כותב: 'אף הרחוקים מתורת השם ועבודתו... צריך למושכן בעבותות אהבה'. כי אהבת ישראל היא הדרך להשפיע, לרומם, להעניק כוחות ויכולות התמודדות לזולת!. 

     ההגבלות שחרדים לדבר ד' קבלו על עצמם, הכולל מניעת תורה ותפילה בבתי כנסת וכו', הינם מכח צווי התוה"ק ונשמרתם מאוד לנפשותיכם וכמ"ש הרמב"ם (הל' רוצח ושמירת הנפש פי"א) והשו"ע (חו"מ סי' תכ"ז ח'), ומחשש פיקוח נפש הורו לנו להיזהר מאוד בענין. כשהרשויות החליטו להקל בכמה תחומים, ברצונם "לקחת סיכון", בגלל חשבון כלכלי וכו' כמו שפרסמו לרבים, אבל מצד ההלכה, עדיין אנו מצווים על ונשמרתם מאוד, וצריך להחמיר אפילו בספק נפשות לעצמו ולאחרים . וביותר לאנשים שהם בקבוצת סיכון, וכפי שההגדרות כבר פורסמו.

    ככל שהלילה אפל יותר, הכוכבים בהירים יותר, כך הא-ל קרוב יותר.

ההלוויה באונגוואר (השגחה פרטית, עלון 37)

     מספר הרה"צ ר' חנוך העניך טיילטבוים, בן אדמו"ר מסאסוב שליט"א, חתן אדמו"ר מתולדות אברהם יצחק שליט"א:  עמדתי לפני חתונת בתי שתחי', ועז היה חפצי לצאת לקברי אבות לפני החתונה - להזמין את נשמות הסבים והסבות ולהעתיר בתפילה לטובת הבית החדש העומד להיבנות שיהיה משכן לשכינה. בתחילה חשבתי לנסוע אחרי חנוכה. אבי שליט"א אמר לי שאסע לפני חנוכה, כי לאחר חנוכה זה יהיה קרוב מדי לחתונה ולחוץ מדי.  חמי הוא האדמו"ר מ'תולדות אברהם יצחק' שליט"א, נכדו של בעל ה'שומר אמונים', הרה"ק רבי אהרן ראטה זצללה"ה זי"ע . הוריו, הרה"צ רבי שמואל יעקב ויענטע, שהכלה נקראת על שמה, גרו באונגוואר, ושם מנוחתם כבוד.

     אונגוואר היא עיירה השוכנת באוקראינה על גבול סלובקיה.  הדרך לשם משדה התעופה עוברת דרך עיירות אשר שמן נודע בעולם היהודי. כיוון שכך, עשינו את דרכנו כאשר אנו חונים בקברותיהם של צדיקים. קודם נסענו להונגריה, ושם זכיתי להתפלל על ציונו של ר' ישעי' מקרעסטיר ועל מקום קבורתו של בעל ה'ישמח משה' באיהל. זה היה ביום שלישי,  שבוע לפני חנוכה. עם הזמן נטתה השמש מערבה, ואנו הלכנו והתקרבנו לאונגוואר.  הגענו לאונגוור בשעת לילה, ואני הבנתי שלא נוכל להשתטח היום על הציונים באונגוור. "איני רוצה לשהות לילה מבלי שתהיה לי אפשרות לטבול אחר כך במקווה", אמרתי לנהג.  הנהג לא הבין מה הבעיה, ואני ניסיתי להסביר לו שאמנם אין כאן הלכה לכלל, אך זו היא חומרה של חסידים, ומאז ומעולם הקפדתי עליה. בלילה לא אוכל למצוא מקווה, וביום בוודאי אמצא מישהו שיורה לי היכן אפשר לטבול.

     מקום אכסנייתי היה בבישטנא, שם היה מקווה, אבל צריך להזמין מראש, ואני לא הזמנתי. הנהג ניסה להניא אותי מהחלטתי. "הדרך מבישטנא לאונגוואר אורכת שעתיים . תצטרך לנסוע במיוחד שעתיים הלוך ושעתיים חזור", הזהיר. " ההקפדה שלי שווה ארבע שעות נסיעה", השבתי לו. "הבה ניסע לבשיטנא, ונצא מחר, ביום רביעי, מוקדם ככל האפשר".  הנהג היה תושב אונגוור, ובדרך לבישטנא סיפר לי שהוא קיבל ידיעה שמחר בשעה אחת בצהריים תתקיים לוייה יהודית בעיירה. זמני היה צפוף מאוד, ואני תיכננתי שנצא מיד בבוקר,  הרבה לפני הלוויה, כך שלא נפגוש אותה בכלל ולא נתחייב בלוויית המת . וכך היה. נסענו לאכסניה, ולמחרת ביום רביעי בשעה שמונה בבוקר, אחרי תפילת שחרית, יצאנו לאונגוואר. הגענו לשם בעשר בבוקר. יחד עם חבר טוב, אברך מירושלים, נכנסתי לבית החיים וזכיתי להזמין לחתונה את הסב והסבתא לבית ראטה, הוריו הצדיקים והמופלאים של רבינו בעל ה'שומר אמונים'. ידעתי כי זכות נפלה בחלקי, ויהי רצון שיתקבלו כל התפילות לזכות החתן והכלה, המשפחה וכל כלל ישראל.

     בעת שעמדנו לצאת מבית החיים, הבחנו, להפתעתנו, בלוויה הנכנסת לבית החיים. קבוצה קטנה של אנשים השתתפו בה , ביניהם הרב מנדל וילהלם שליט"א, רב הקהילה היהודית בעיר. הם באו ללוות לדרכה האחרונה נפטרת בת שמונים וארבע. הרב התרגש לראות אותנו. "אנחנו כאן שמונה אנשים.  תוכלו להצטרף אלינו ולהשלים לנו מניין?" מובן שהצטרפנו.  אחרי הקבורה עמדנו בשתי שורות, אלו מול אלו, ובנה היחיד,  שהיה נראה רוסי טיפוסי לכל דבר, עבר בינינו, כנהוג. כבר אז הרגשתי כעין הארה משמים, כי אכן הנהגתי רצויה לפני הבורא יתברך. הקפדתי על מנהגי לטבול במקווה אחרי שהייה בבית עלמין, ומצווה גוררת מצווה - זכיתי לגמול חסד של אמת.  חשבתי שאולי הרב יודע על מקווה קרוב יותר, ושאלתי אותו היכן יש מקווה. והנה, גם את זה שלח לי הקב"ה בצורה שלא חשבתי עליה כלל. הרב פשוט הנחה אותי ללכת לביתו...

     בסיום הלוויה חזר הרב לביתו, ונפגשנו יחד. " בוא ואספר לך מה היה כאן", אמר לי הרב. "הנפטרת,  עליה השלום, הייתה בת ישראל כשרה, אך למרבה הצער, בנה גדל בצילו של מסך הברזל, חונך על ידי הקומוניסטים ונעשה קומוניסט מושבע. אין לו קשר ליהדות כלל, עד כדי כך שכשאשתו ניסתה לבקש ממנו שילך לפחות ביום הכיפורים ובליל פסח לבית הכנסת, הוא סירב בתוקף. כאשר חשה אמו שקיצה קרב, קראה לבנה וביקשה ממנו בקשה אחת: ' בבקשה, תערוך לי לוויה עם מניין יהודים'. הבן, שאין לו קשר כלל עם יהודים ועם יהדות, התרגז מאוד. 'אני לא יכול', הוא אמר, 'זה לא מתאים לי'. מפעם לפעם הייתה האם חוזרת ומזכירה את בקשתה האחרונה, אבל הבן, שחי את חייו ללא כל זיקה יהודית, לא הסכים אפילו לנסות לארגן דבר כזה.  הוא חש רתיעה מכל העניין, וכאשר ביקשה האם פעם נוספת שילווה אותה עם מניין, אמר לה הבן: 'אם תבקשי ממני פעם נוספת מניין, אקבור אותך בבית קברות של נוצרים'.  הבינה האמא שאין על מה לדבר ואמרה: 'אתה יודע מה? אתה לא רוצה, אני לא מבקשת ממך יותר. אתפלל לא-לוקים, והוא יעזור'.  מאותה שיחה היא הפסיקה לבקש מניין, ואכן התפללה לה' יתברך שישלח לה עשרה יהודים שילוו אותה לדרכה האחרונה.  והנה, הגיע היום. הנפטרת היא חברה בקהילה שלנו כאן באונגוואר, ולכן רציתי לארגן לה לוויה במניין, אך במשך השבוע קשה מאוד להשיג פה מניין יהודים. אמנם בשבת יש מניין בבית הכנסת, אבל במשך השבוע, כשכל אחד הולך לדרכו ולעבודתו, נדיר עד בלתי אפשרי למצוא עשרה יהודים במקום אחד. חשבנו לערוך את הלוויה בשעה אחת בצהרים,  אחרי שאנשים חוזרים מהעבודה, אבל הבן מיהר, וכך הגענו אל בית העלמין בשעה עשר בבוקר. הפלא העצום שהתגלה מול עינינו היה - כבודכם. שני יהודים מארץ ישראל בלבוש ירושלמי אוטנטי. אתם נראיתם כמו מלאכים מהשמים שנשלחו במיוחד להשלים לנו את המניין.  הבן של הנפטרת שאל אותי מי אתם. אמרתי לו שאלו יהודים מארץ ישראל, והוא נדהם. אחרי הלוויה הוא סיפר לי על בקשתה של אמו, על התגובה שלו ועל התשובה שלה. ' רק הא-לוקים יכול לסדר דבר כזה', התפעל הבן. 'הוא שמע לתפילות של אמא שלי. אתה מבין, הרב? הוא שמע! אף אחד בעולם לא יכול לדעת מתי הלוויה. אף אחד לא קרא ליהודים האלה, והם באו. אם זה הבורא שאמא שלי האמינה בו, אז גם אני מאמין. החלטנו אני ואשתי להתקרב לבורא עולם. מהשבת הזאת אני אגיע לבית הכנסת'".


     נכנסנו למכונית כדי להמשיך את המסע, אפופים ברגשות הודיה לבורא כל עולמים. בתחילה חשבתי שרק המקווה לבד שווה ארבע שעות נסיעה, אבל עתה ידעתי כי ארבע שעות אלו הן מחיר פעוט לעומת הזכות הגדולה להשיב נשמה תועה לאביה שבשמים.





ה' אייר ה'תש"פ





 העמידה להגן על ארץ הקודש ועל גוי קדוש עד כדי מסירת נפש בפועל ממש - הרי זו זכות גדולה ביותר, כי אין דבר נעלה יותר מאשר מסירת נפש בפועל ממש. ואם כן, עבור פעולה זו עצמה ראויים לנסים גלויים״. )הרבי מלובביץ׳ על חיילי צה״ל(


     "הרוגי מלכות – אין אדם יכול לעמוד במחיצתם בגן עדן" (חז"ל)


           יכול אדם להרוויח התקרבות אל בוראו ושכר מצוות עשה דאורייתא, זאת על ידי שהוא ייטול את המסכה בידיו – כאדם הנוטל לולב ואתרוג – ויאמר 'לשם ייחוד קודשא־בריך־הוא, הריני מקיים מצוות עשה של ונשמרתם מאד לנפשותיכם',,


    "מי שברך אבותינו אברהם יצחק ויעקב, הוא יברך וישמור וינצור את כל חיילי ישראל העומדים על המשמר, לזכות אותנו, אלמלא הם, לא יכולנו ללמוד תורה, היינו תחת העריצים הרשעים האלה צוררי ישראל, הקדוש ברוך הוא ישמור אותם ויחיה אותם כי השם אלוקיכם הולך עמכם להילחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם", בירך בחמימות (מרן פוסק הדור זצ"ל.)

מזמור שיר חנוכת הבית (שיעורו של הרב יונתן זקס)

ישנו פסוק אחד שהדהד בי, קיבל משמעות מיוחדת לאורך כל המגפה הזאת, וזוהי מציאות אנושית: זהו פסוק מפי דוד המלך (תהילים ל) בו הוא אומר: "ואני אמרתי בשלוי בל-אמוט לעולם".

הייתי כל כך בטוח, אמרתי לעצמי – שום דבר לא יזיז אותי ולא יזעזע אותי – כזה היה העולם לפני שכל זה התחיל. כולנו הרגשנו כה בטוחים (גם בעצמנו), כל כך מוגנים, עשירים ומשגשגים, כל כך מתקדמים טכנולוגית... ואז פתאום – "הסתרת פניך הייתי נבהל". זה מה שכל העולם הרגיש!

ואז ממשיך דוד המלך ואומר שהוא התפלל לה' – "מה-בצע בדמי, ברדתי אל-שחת" – ריבונו של עולם, אתה צריך אותי חי ולא, ח"ו, להיפך. ואז ה' מרפא אותו, והוא חוגג.

 

אך הדבר שממש הפעים אותי – איזה שם הוא נותן למזמור הזה? מן הראוי היה שיקרא לו מזמור לתודה, הודיה לה' על כך שריפא אותו ממחלה – זוהי הכותרת המתבקשת! אך הוא לא קרא לו כך – הוא קרא לו "מזמור חנוכת הבית". שיר חנוכת הבית לדוד. מה הכוונה? למה התכוון דוד המלך?

הוא התכוון לומר שלאחר שהסתיימה כל התקופה הזאת של חולי, הוא אומר לעצמו: מתוך כל הכאב והטראומה הזאת, תן לי לבנות משהו. אני לא רוצה סתם לשכוח מזה – אני רוצה לאזן, לקחת את כל האנרגיה השלילית הזאת ולהפוך אותה לאנרגיה חיובית. ואני רוצה לבנות משהו. ובאותו רגע הוא חושב על הרעיון לבנות את בית המקדש.

העם היהודי תמיד לקח טראומה שעבר והשתמש בה, מינף אותה כדי לבנות משהו. ואולי הטראומה הגדולה מכולן - השואה – שמשה כדי למנף את העם היהודי להחליט יחד שעלינו לבנות משהו מתוך הדבר הזה.


לכן, כאשר אנחנו מודים לה' על כל אלה שהגנו על זה, נלחמו למענו, אף מסרו את נפשם למען ישראל – אנחנו גם נושאים תפילה על כל מי שאינו בקו הבריאות היום: יהי רצון שהקדוש ברוך הוא ישלח לכל חולי ישראל ולכל חולי עולם רפואה שלמה מן השמים, רפואת הנפש ורפואת הגוף, השתא בעגלא ובזמן קריב, ונאמר אמן.







ד' אייר ה'תש"פ



"אדם צריך לעשות ככל שידו מגעת בנושא השמירה על גופו ונפשו, ולא להקשיב לכל השוטים והטיפשים שטובלים במקוואות,  או במקוואות כלים; אלו אנשים רוצחים ממש!" (הרבי מצאנז-קלויזנבורג)   


     ההשקעה הטובה ביותר בכל הזמנים היא חברות קדישא. תמיד יהיה ביקוש . עד תחיית המתים. (שמואל אייזיקוביץ)


     "ישנם אנשים שאומרים ש'שלוחי מצווה אינם ניזוקים', וכמובן שמי שטוען כך מראה שהוא 'בור ועם הארץ',  משום שהגמרא אומרת כבר כי היכן שיש אפשרות להינזק, אסור להעמיד את עצמו בסכנה, גם בנושאים של מצווה ". (הרבי מצאנז-קלויזנבורג) 


     כפי שאין לגזום את הפירות משך שלוש שנים, כך אין לגזוז את שיער הילד משך שלוש שנים.

הקובע מקום לתפילתו אלוקי אברהם בעזרו [מתוך 'האמנתי ואזמרה']

     סיפר הרב צבי נקר, מחבר סדרת הספרים 'אמונה שלמה',  סיפור נפלא ומיוחד, אותו שמע מבעל המעשה עצמו:

     המכשיר הסלולרי של ראש כולל גדול ומפורסם באלעד רטט, ועל הקו שיחה מחו"ל. 'אני מהמשרד של ר' יצחק ד.'', אמר הקול במבטא אמריקאי כבד, ''בקשר לבקשה ששלחת לפני כמה חודשים, ובהקשר לכך דיברו אתנו כמה עסקנים מקומיים. הבקשה שלך עוסקת בתמיכה בסך 035,00 דולר למוסד שלך, נכון?''.  ראש הכולל אישר את הפרטים, נשימתו נעתקה. '' אוקי'', הוסיף הקול בעל המבטא האמריקאי בעברית רצוצה, ''אנחנו קובעים לך פגישה ליום רביעי בערב, בשעה שש, במשרדו של ר' יצחק בשיקאגו במגדלי הזהב, קומה 67  חדר 413 . נשמח לראותך ולמלא את בקשתך'', אמר הקול בפשטות וניתק את השיחה, מותיר את ראש הכולל נדהם ומאושר. הן כמה ביקש וייחל לקיום הפגישה הזו,  כמה תקוות תלה בה, והנה זה הגיע סוף סוף.

     סוכן הנסיעות לא מצא מקום בטיסה ישירה, והעביר את ראש הכולל דרך תחנת ביניים בפריז, בירת צרפת. ביום רביעי בבוקר נחת ראש הכולל בשדה התעופה בפריז,  והזדרז לחפש בית כנסת קרוב, בו יוכל להתפלל שחרית בציבור, לפני שימשיך לשיקאגו. די מהר נמצא בית הכנסת,  אלא ששעת התפילה מאוחרת יותר. הוא הסכים להמתנה זו בחפץ לב, שהרי מה יכול לשמח את לבו יותר מתפילה בציבור בארץ זרה ומנוכרת?.  בינתיים הדקות נוקפות, מועד המראת טיסת ההמשך מתקרב והולך, והמניין עוד לא יצא לדרך. גם בשעה הקבועה טרם התקבץ מנין, והוא נאלץ להמתין עוד, מביט בחרדה בשעון המתקדם לעבר שעת ההמראה. כשהתפילה יצאה לדרך, התברר כי בדיוק היום עובר לפני התיבה שליח ציבור המתפלל בקצב איטי מאוד...

     מלחמה התחוללה בלבו. מחד גיסא - הוא מאוד ממהר,  טיסה לשיקאגו, פגישה חשובה, סכום אדיר על כף המאזניים. אבל מאידך גיסא - תפילה במניין, תפילה בציבור,  נכספה נפשו שלא לאבד את הזכות הזו גם היום.  התפילה התקדמה בקצב איטי והוא המשיך להמתין. לפני 'שמונה עשרה' כבר הורה השעון על שלושים דקות לפני המראת טיסת ההמשך. בכל זאת התגבר על עצמו: 'תפילה בציבור, עזוב הכל, זה הכי חשוב!' והמשיך עם תפילת הציבור עד לאחר 'עלינו לשבח'. רק אז תפס את מזוודתו ואץ רץ לביקורת הדרכונים. '' סליחה, אני ממהר לטיסה לשיקאגו שיוצאת ממש עכשיו'',  התחנן שיתנו לו לעקוף את התור.  הפקיד שישב מולו משך בכתפיו ושאל: ''טיסה 847 של 'אייר פראנס? אם כן, הבט נא בחלון. המטוס שלך ממריא...'' – לנגד עיניו הנדהמות של ראש הכולל.

     עשר דקות עמד ראש הכולל המום. הוא האמין שבזכות התפילה בציבור יספיק את הטיסה, והתאכזב לגלות שלא כך קרה. עד מהרה הבין שאין היום טיסות נוספות לכיוון זה,  ואם כן – לא נותר לו אלא לשוב ארצה, מאוכזב. הוא הזמין מקום בטיסה ארצה, והתבקש להמתין שמונה שעות להמראה. הוא החליט שבינתיים ישוב לבית הכנסת, וכך לפחות ינצל את זמנו עד לטיסה. כשהגיע לבית הכנסת והחל עולה במדרגות, בעודו מחפש את חדר השתייה החמה, נתקלו עיניו בשם מוכר ומפורסם של אחד מענקי תומכי התורה בדורנו המתגורר בצרפת, רקום על תיק תפילין מהודר, הנישא בידיו של אותו גביר מפורסם בכבודו ובעצמו!. ' זו ההזדמנות שלי!' - הרהר ראש הכולל בהתרגשות, 'הרי את הגביר הזה אי אפשר לתפוס, לא ניתן להשיגו, ואילו עכשיו הוא ניצב כאן לצידו, שמו מתנוסס על תיק הטלית והתפילין שלו. אתפוס עמו שיחה...'.

     דקות ארוכות עמד ראש הכולל ושוחח עם הגביר, מנצל את ההזדמנות שנקרתה בפניו ב'טעות ובמקרה'... אין טעות ואין מקרה, הכל מושגח מלמעלה!. כעת ללא מזכירות, ללא פגישות, אותו גביר היה פנוי לשמוע, והתעניין בכל פרט ופרט מהנעשה בכולל. ואז בעצם התברר, שאותו גביר עומד לשמש כסנדק בברית לנכדו שנועדה לאותו יום, והוא חיפש דווקא סגולה טובה, מתנה לרך הנולד... '' הבה אתן לך תרומה משמעותית'', שלף הגביר מכיסו פנקס צ'קים ועט מוזהב. הוא רשם צ'ק על סכום גבוה - יותר מפי שניים ממה שהובטח לו בשיקאגו (!), והעניק לו בלי להניף עפעף. ''שתהיה לי זכות בהחזקת התורה שלך,  למעני ולמען נכדי הצעיר שייכנס היום בבריתו של אברהם אבינו!'', הוסיף ולחץ את ידו בחמימות...

     הגביר הצרפתי נפרד ממנו בידידות, וראש הכולל ההמום הוצרך לדקות ארוכות של התאוששות מההלם... מעודו לא התרים בצורה כה ספונטנית, ישירה, מפתיעה - וגם זכה בתרומה כבירה כל כך. הוא הבין כי התרומה הזו אינה כתוצאה ממעשה ידיו, שהרי הוא כלל לא נערך אליה. זה שיק מזומן של 'תפילה בציבור', שפע שמימי בו זכה הודות למסירותו לתפילה במניין!.


     רגע... הסיפור עדיין לא נגמר... כשחזר לארץ, נדהם ראש הכולל לגלות הודעה מפתיעה בתא הקולי, מאותו קול בעל מבטא אמריקאי: ''שלום וסליחה, אנו מתנצלים, אבל ר' יצחק לא יוכל לפגוש אותך השבוע. וכדי שלא תטרח לבא,  אנו שולחים את השיק המובטח בדואר!''. ואכן, לאחר כמה ימים, נחה לה בתיבת הדואר מעטפה לבנה נאה, ובתוכה - השיק המובטח. עתה היה בידו הסכום המקורי שהובטח לו להחזקת התורה, ועוד תרומה כבירה, גדולה מפי שתיים,  רק בזכות תפילה בציבור... 





ג' אייר ה'תש"פ


אם ערך החיים שלך חקוק בך, אתה יודע לתכנן את היום. לדעת מה ומתי עושים בכל זמן. כי כשאדם מעריך ומייקר דבר הוא פועל על פיו ומשקיע בו את המירב.

אמר יהודי חכם שההבדל בין סולת לפסולת הוא ה פ' דהיינו הפה.


החיד"א מביא משמו של רבינו אפרים (לחם מן השמים, תרומה אות כא) על הכתוב 'ועשית לולאות חמישים', שהוא מכוון על חמישים ימי הספירה הקדושים, וכמו שהלולאות המה המחברות בין היריעות לקרשים, כך אלו הימים המה ימי חיבור בין בני ישראל לבין אביהם שבשמים.

הרמח״ל כותב בספרו "מסילת ישרים": שהמצליח לברוח מין הנקמנות הוא ״מלאך״ כיוון שהנקמנות מתוקה היא מדבש.

   המחזיר אבדות לבעליהן סיפורו המדהים של הרב גרשון מרקוביץ, תושב הר נוף, על השבת אבידה ") . מתוך הפותח בכל יום.(

     כולנו זכינו לקיים כמה וכמה פעמים את מצוות 'השבת אבדה',  אבל סביר להניח שאף אחד מבין הקוראים לא זכה להדר בה כל כך כמו שמהדר בה הרב גרשון מרקוביץ תושב 'הר נוף' שבירושלים.

     כשנחשפנו לפעילות המיוחדת של הרב מרקוביץ,  נדהמנו. פנינו אליו וביקשנו לשמוע מעט על הפעילות שלו. הוא שיתף אותנו בשמחה, ובהמשך גם הסכים שנפרסם את סיפורו,  כדי לחזק אחרים ולהראות שמי שמאוד רוצה, יכול לאסוף זכויות אדירות בהיקפים עצומים, אם הוא רק מוכן להשקיע מספיק כדי לזכות בהן.

     "זה התחיל לפני יותר משנה", מספר הרב מרקוביץ. " אני חבר בקבוצה של תושבי הר נוף, ומקבל הודעות באופן שוטף על עניינים שונים מהנעשה והנשמע בשכונה שלנו. " בין היתר, ראיתי שמדי פעם מעודכנים בקבוצה נתונים מדהימים: אנשים שהזמינו חבילות בדואר, מהארץ ומחו"ל,  ופשוט שכחו לגשת לקחת אותן, אם בגלל שהמכתב של הדואר לא הגיע אליהם, או שהגיעה הודעה על כך שיש חבילה הממתינה להם אבל היא אבדה או נשמטה מזיכרונם. " כך נוצר מצב שמדי חודש נשארות מאות חבילות בדואר,  ואין להן דורש. אחרי תקופה הדואר מחזיר אותן לשולח, ומי שהזמין את החבילה עלול לספוג נזק כספי ועוגמת נפש מרובה".

     אחת העובדות בדואר,  אישה יקרה עם לב יהודי חם,  מפרסמת בכל פעם תמונות של כל החבילות הנשכחות, וחברי הקבוצה מתבקשים לזהות אם הם מכירים את השמות המופיעים על גבי החבילה, לעדכן אותם ולהזכיר להם שיש להם חבילה בדואר. " אני זיהיתי כמה אנשים , והודעתי להם. הם כל כך שמחו, והבנתי שבעצם מדובר בהשבת אבדה אמתית. החלטתי שצריך להשיב אבדה גם לאנשים שאני לא מכיר באופן אישי. ופשוט התחלתי במלאכת איתור של כל אחד מהשמות המופיעים ברשימה”.

     העובדת בדואר מפרסמת את התמונות כמעט בכל שבוע,  לפחות שלוש פעמים בחודש.  חשוב לציין אותה לשבח, כי זה בית הדואר היחיד בארץ שעושה דבר כזה. במקומות אחרים העובדים עושים את המוטל עליהם,  ומשגרים את החבילות בחזרה לשולח, בלי להתאמץ יותר מדי,  אבל היא כן מתאמצת ומפרסמת ואני ממשיך משם".

     במשך שנים רבות עבדתי כאיש תיקונים ושיפוצים. הייתי עושה תיקונים בבתים רבים, ועבדתי רק בהר נוף, כך שיצא לי להכיר המון תושבים בשכונה.  נצבר אצלי מאגר נתונים גדול על התושבים, והשתמשתי בו כדי לחפש את בעלי החבילות. "זאת לא עבודה קלה. מדובר בכ-100 חבילות בכל פעם, ואני עובד על זה שעות ארוכות, מחפש שם שם. " ההצלחה בהתחלה לא גדולה,  אני מצליח לאתר כ-20 אחוז מבעלי החבילות באופן ישיר, ומעדכן אותם על כך שהחבילה שלהם מחכה להם בדואר".  ומה עם 80 האחוזים הנותרים? החבילות שלהם הולכות לאיבוד? "לא. אחרי שמצאתי בכוחות עצמי כ-20 אחוזים בסייעתא דשמיא, אני פונה לעזרת הציבור.  אבל קשה לבקש מהציבור שיעבור על כל כך הרבה תמונות, ויקרא כל אחד מהשמות המופיעים עליהן, לכן אני מרכז אצלי את כל השמות, עושה מהם קובץ מסודר עם כל הפרטים הידועים על כל אחד מהנמענים של החבילות האבודות ומפרסם את זה בכמה וכמה קבוצות. בנוסף יש רשימת תפוצה רחבה מאוד במייל, עם כ-3,000 מיילים של דוברי אנגלית המתגוררים בהר נוף, וכך אני מפרסם ומבקש שכל אחד יבדוק את הרשימה לראות אם יש לו חבילה או למישהו שהוא מכיר. "בתוך ימים אחדים, רוב החבילות כבר משודכות לבעלים שלהן. אנשים פונים אלי, אני שולח להם את התמונה של החבילה שלהם עם הפרטים המופיעים עליה, והם ניגשים לדואר כדי לקחת אותה. " בדרך כלל יש לנו כ-90 אחוזי הצלחה באיתור הבעלים.  כ-10 אחוז מהחבילות מוחזרות לשולח ונאבדות למעשה, וזה חבל מאוד". אנשים מגיבים בהתלהבות?  יודעים להעריך את ההשקעה? " אני לא יודע אם אנשים יודעים כמה שעות עבודה זה מצריך, אבל הם בהחלט מתלהבים ומודים לי מעומק הלב. אני כל הזמן מקבל מכתבי תודה וטלפונים נרגשים מאנשים שפשוט שכחו שהזמינו חבילה, או זכרו שהזמינו חבילה אבל לא ידעו שהיא כבר נמצאת כי הם פשוט לא קיבלו שום הודעה על כך. " כשאני שולח להם את התמונה של החבילה הנטושה , זה עוזר להם לא רק לדעת שיש חבילה, אלא גם לקבל אותה בדואר. אם יבוא מישהו בלי שום נתונים ורק יגיד שהוא חושב שיש לו חבילה, לא יוכלו לעזור לו, כי העובדים בדואר צריכים לדעת באיזה מדף החבילה מונחת,  באיזה תאריך היא הגיעה וכדו '. אבל כשיש להם את התמונה זה קל הרבה יותר”.

     מה המסר שלדעתך אנחנו יכולים ללמוד מההשקעה שלך?  בשביל מצוות וזכויות צריך להתאמץ קצת. מי שרוצה להרוויח צריך להשקיע, והיום יש כל כך הרבה אפשרויות לעשות חסדים עם אנשים, כשהמאמץ קטן יחסית לעומת הזכויות האדירות שאפשר לצבור באופן קבוע. 





ב' אייר ה'תש"פ



"אסור שיהיה איזה שהוא רע, אסור להיות רע! זה הרי נורא ואיום. בואו נהיה יותר טובים". (מרן הגרב"מ אזרחי שליט"א)

הבעל שם טוב הקד' היה אומר: אם חשקה נפשך לבזות מישהו - בזה 
 את עצמך. ואם חשקה נפשך להלל מישהו - מוטב כי תהלל את השם יתברך...  

     החיים ניתנו לנו כפיקדון מאת בורא עולם. אין לאף אדם כולל האדם עצמו זכות כלשהי לקצרם או לאבדם. כך היה בכל התקופות , גם בימי השואה האיומה היו אנשים שנלחמו ולא פעלו למען קיצור החיים, כי היה להם ערך לחיים. הרצון להישאר חי מוטבע בכל אדם ואדם, רק צריך לפעמים לחדד אותו, לעורר אותו גם במצבים שח"ו אין להם כ"כ תקוה.

     המצב בו הנהיג אותנו הקב"ה, הוא מצב שמחייב התבוננות. ובפרט בימים אלו, סמוך ונראה של תחילת הזמן וקבלת התורה. אחד המוטיבים המרכזיים שאנו חווים בתקופה הזאת היא – ערך החיים.


עלון "חוויית השבוע" חוויה משפחתית סביב שולחן השבת.
2all - בניית אתרי אינטרנט