היום הראשון
כולם הגיעו לאולם הגדול בדיוק כמו שביקשו. אחרי שכולם יתיישבו היה מישהו על הבמה המחזיק רמקול. מהרמקול נשמעו המילים הבאות:"לכבוד המנהל כולם לעמוד!". כולם עמדו היו הרבה לחשושים, כולם עמדו מחכים לראות את המנהל. אחרי שהסתכלתי קצת יותר לעומק ראיתי שמי שהיה עם הרמקול הוא שחר. "תיראי זה שחר" לחשתי לשיר "הי נכון" אמרה כאשר חיוך נמרח על פנייה. פתאום אדם מפחיד נכנס לאולם. "כולם לשבת!" צעק. "מסתבר שהוא המנהל שלנו" לחשה לי שיר בדאגה. הנהנתי. "שלום לכולם!היום נעשה כיף חיים!" צעק. היה נדמה כאילו ילד התגנב לרמקול ואמר את המילים הללו. לאחר שנהם רבות אמר:"כל ילד יקבל מספר!". אכן לא היה ילד אחד ללא מספר ביד. "איזה מספר קיבלת?" שאלה שיר, "5" עניתי, "5" אמרה. "כל מספרי אחד אחרי לאונרדו!" צעק המנהל. הייתה המולה גדולה. אחרי כמה דקות לא נשמע רחש באולם. "כל מספרי שתיים אחרי ליאור!" צעק שוב המנהל. הייתה המולה שלבסוף התפוגגה גם כן. "כל מספרי שלוש אחרי מליכי!" צעק בפעם השלישית המנהל. הפעם למרות שהרבה הלכו לא נשמע שום רעש באולם. "כל מספרי ארבע אחרי!" מספר ילדים נעמדו מאחוריו. "ולבסוף מספרי חמש אחרי שחר!" קרא המנהל והלך. "יש!" קראנו אני ושיר למשמע השם.
כל קבוצה הלכה לכיוון אחר."אנחנו הולכים לספורט!" קרא שחר בשמחה. כשיצאנו החוצה ראינו מגרש גדול ויפה של כדורסל. "לי!אוריאל!ושי לפה!" צעק שחר. "אתם בוחרים את אנשי הקבוצה שלכם!" אמר שחר. שחר הצביע עלי והבנתי שאני בוחרת ראשונה. "שיר!" קראתי. שיר באה אלי אמרה תודה בשקט והלכה מאחוריי. לאחר שכל אחד בחר את חברי הקבוצה שלו התחיל המשחק. הכדור היה אצל הקבוצה של שי. אבל לא להרבה זמן. מיד שיר חטפה לו והכניסה סל. "2-0" קרא שחר. כך שוב ושוב שיר הכניסה. 32-12" קרא שחר. הכדור היה אצלי. לא היה לי למי למסור ואז שיר הופיעה. לא חשבתי פעמיים ומסרתי לה. "34-12! סוף משחק!". שיר לא החמיצה אף הזדמנות.
"השיעור הבא שלכם הוא ספרות!" אמר שחר. היה שילוט לחדר ספרות והלכנו בעקבותיו. כשהגענו נגלה לעינינו חדר עצום שניראה כמו 3 ספריות והכל היה מלא בספרים. לא יכולנו להתאפק וכל ילדי הכיתה הלכו לחפש ספר. "שלום, אני רואה שאתם קוראים, זאת כבר התחלה." אמרה האישה שנכנסה לכיתה. כולם צחקו. "אוקי, כולם לשבת על כסא, השיעור מתחיל." קראה המורה. היא דיברה ודיברה ופתאום שיר הרימה יד. "כן?" המורה שאלה. "סליחה על ההפרעה, אבל לא אמרת איך קוראים לך."
"כן, סליחה, קוראים לי נעמה." אמרה המורה.
תלשתי דף מהמחברת וכתבתי: "את ממש טובה בכדורסל, מאיפה את יודעת לשחק כל כך טוב?" והעברתי את הפתק לשיר. קיבלתי חזרה פתק ובו כתוב: "שיחקתי כל יום עם אבא שלי. הוא שחקן מעולה. כל מה שתרצי לדעת על כדורסל אבל שלי יידע. אני חושבת שאבא לא ממש שמח מזה שאני בפנימייה. הוא רצה להמשיך ללמד אותי." בסוף הפתק היה חייכן. "וואו, נשמע ממש מגניב האבא הזה שלך.." ושלחתי שוב את הפתק לשיר. שוב קיבלתי פתק חזרה והפעם התשובה הייתה ממש ארוכה. "הוא לא רק נשמע, הוא באמת כזה. הוא יעשה הכל כדי שיהיה לי טוב. בגלל זה הוא לא אמר לי כלום שבאתי לכאן. אני שמעתי אותו אומר לאמא שהוא לא מרוצה מזה שאני פה. אני כל כך רוצה לראות אותו שוב. הוא עובד כבמאי. נכון הסרטים המצוירים שתמיד רואים? אז הוא תמיד קשור אליהם. בגלל זה כבר בקושי ראיתי אותו. הפעם האחרונה שראיתי אותו הייתה לפני חודשיים. כולם אומרים שהם היו רוצים אבא כמו שלי אבל הם היו מתחרטים על זה אם הוא היה אבא שלהם. תאמיני לי. הוא כמעט לא בבית. כזה אבא היית רוצה?" הייתי בטוחה שאני עומדת לבכות. פתאום נשמעה דפיקה בדלת. ילד יפה תואר נכנס לכיתה. הוא היה בלונדיני, בעל עיניים כחולות, שפתיים עבות. הוא היה פשוט מושלם. כולם הסתכלו עליו.
"היי" אמר מבויש. "כולם, זהו בן." אמרה נעמה. שירי ואני היינו המומות. הוא הולך להיות איתנו בחדר. "תתיישב ליד שיר." בן הכניס את הידיים לכיסים והשפיל את ראשו. כשהגיע לכיסא הפנוי התיישב. שיר נתנה לו להעתיק מהמחברת כל מה שהפסיד. לבסוף אמר תודה חייך והלך. "להתראות" אמר בן מחייך לשיר. הוא יצא מהכיתה. "זה היה מוזר" לחשה לעברי שיר. הנהנתי. השיעור הבא היה שיעור אנגלית.
"היום נלמד על זמנים." אמרה יפה, המורה לאנגלית. למדנו עוד שעה ואני רק בחנתי את הכיתה כדי לראות אם בן חזר. לצערי לא נמצא בן בשום כיסא. פתאום הדלת נפתחה. זה היה רבע שעה לפני סוף השיעור. "תתיישב ליד לי" אמרה יפה המורה. בן התיישב לידי והתחיל להעתיק. כשמשהו שכתבתי לא היה מובן או לא ברור הייתי צריכה להסביר לו. הוא חייך אליי אמר תודה ויצא מהכיתה,.בהיתי בו הולך ואז היה צלצול. בן הפסיק ללכת ולאחר שכולם מלבד שיר ואני יצאו, בן נכנס. "היום בחדר הזה ב-5." הסתכלתי על שיר בתקווה שתסביר לי מה זה היה אמור להביע אבל גם היא לא הבינה.
השיעורים אחר כך עברו לאט ובשעמום. ב-5 הגעתי לחדר. שיר כבר הייתה שם וכך גם בן. "תודה על היום, אני מצטער אבל כל יום יתנהל ככה. קשה לי להגיד את זה. אני לא יכול להיות בשיעורים, קיבלתי אפילו אישור לזה. אני פשוט לא מסתדר בכיתה. אתן מבינות, בגלל זה אני רק מעתיק מה שכתוב לאנשים במחברת. אני מכין שיעורים ועושה מבחנים כמו כולם. אני לא רוצה שתחשבו שאני מוזר.". שיר התחילה לצחוק. "מה? למה?" שאל בן פגוע. "אתה חושב שאנחנו נחשוב שאתה מוזר" אמרה שיר. "נו?" שאל בן. "למה?" השיבה שיר בשאלה. בן צחק, רק אני לא ידעתי מה כל כך מצחיק. בן ושיר נראו כל כך חמודים. ידעתי שאני לא מבינה ממה הם צוחקים, אבל לראות אותם צוחקים גרם לי הרגשה טובה. דיברנו הרבה באותו לילה. "אני הולכת לשירותים" אמרה שיר. אני ובן ידענו שהיא כותבת ביומן שלה. לא העזנו לומר לה את זה. בזמן ששיר כתבה ביומן אני ובן ניחשנו מה היא כותבת. "אולי היא מספרת עלי?" שאל בן. "אולי. אולי היא מספרת על היום שעבר עליה ואולי עד כמה היא מתגעגעת לכולם." אמרתי. "יש בזה היגיון" השיב בן בחיוך. אני לא יודעת למה אבל תמיד שבן חייך זה גרם גם לי לעלות חיוך על הפנים. החיוך הזה, הפנים האלה הבן אדם שעומד מולי גרם לי לחייך. כששיר יצאה היא אמרה סליחה. המשכנו לדבר עד שעות הלילה הקטנות. דיברנו בעיקר על המשפחות שלנו. דיברנו כמה אנחנו מתגעגעים לכולם. אבל משום מה אף אחד לא סיפר מה הולך במשפחה. ככה דיברנו, צחקנו והכרנו. היה נעים לדבר ככה. אולי בגלל האנשים ואולי בגלל הכל, הדיבורים לא עייפו אותי. כשהיה באמת מאוחר נכנסנו למיטות. לא באמת נרדמנו עדיין דיברנו. היה כיף לשמוע על כולם."ותמיד חשבתי שאני היחידה שמתגעגעת למשפחה כשאני לא בבית." אמרתי בקול מבויש. בן צחק ושיר הצטרפה אליו. ידעתי שהם צחקו בגלל מה שאמרתי וזה גרם לי להרגשה טובה. לאחר כמה זמן כולם נרדמו. שיר נחרה ובן דיבר מתוך שינה. רק אני הייתי ערה. חשבתי על נועם. מה היא עושה עכשיו. יכול להיות שהיא מצאה חברה אחרת במקומי. המחשבות האלו עשו לי צמרמורת אבל לא הצלחתי להפסיק לחשוב עליהן. עם הצמרמורות הללו הלכתי לשירותים. ראיתי את יומנה של שיר על הרצפה במקום מוסתר. הסתכלתי עליו בחשש. "היא ישנה.." חשבתי. "היא לא תדע"
ניסתי לשכנע את עצמי לקרוא. ידעתי ששיר ישנה אז קראתי כמה עמודים.
הכתב שלה היה יפה ומסודר היה קל לקרוא מה היא כתבה. לפני שההתחלתי לקרוא בדקתי ליתר ביטחון ששיר ישנה. כשחזרתי לשירותים תהיתי לרגע איך שיר כותבת כל כך ברור ומסודר כשהיא בשירותים. התעמקתי בכל מילה שנכתבה כאילו חרוטה על אבן.
"היום הראשון הלך בסדר. מזל שפגשתי את לי במעלית. לי היא ילדה חמודה אבל קצת מוזרה". כשקראתי הייתה לי צביטה בלב. "למה? אני לא ילדה מוזרה".
"זה לא משהו שהיא עושה. היא באה ממקום אחר, מהעיר הגדולה. מעניין איך זה שם. בטח הרבה יותר כיף מאשר בקיבוץ קטן. ואולי לא? אולי כל הרעש מהמכוניות לא נעים. והמטוסים שטסים מעליהם. אבל פעם אחת הייתי רוצה לדעת איך זה שמה בעיר הגדולה". חצי הדף הזה הרגיע אותי.
"אני מתגעגעת למיכאלה. מעניין מה היא עושה עכשיו. אולי גם היא כותבת. אין לי סבלנות לראות אותה בחופש. מעניין אם בשבילה אני נראית אחרת". לרגע חשבתי... איך שיר באה מקיבוץ ויש לה כל כך הרבה בגדים. לא הצלחתי למצוא לזה תשובה אז פשוט המשכתי לקרוא.
"היום בא אלינו ילד חדש. בן זה שמו. הוא ילד חמוד. רואים שהוא נדלק על לי. מעניין אם לי שמה לב לזה. הוא דווקא נראה בסדר. טוב הוא נראה ממש טוב. אבל אני רוצה שיהיה לחברה החדה שלי טוב. בית הספר... אה הפנימייה, נראית ממש טוב". צחקתי, זה ממש נכון אבל למה היא כותבת את זה?. התשובה לכך באה בדף הבא.
"זה ממש שונה מאצלנו. הכל קטן כזה ומוזנח. אבל פה? אין בכלל מה לדבר. מרווח יפה מטופח. אני יודעת שזה נשמע מוזר אבל בעיקר בגלל זה אני מתגעגעת לבית". זה היה נשמע באמת מוזר.
פתאום שמעתי מישהו קם מהמיטה. הלב שלי קפץ. לא זכרתי איפה שיר החביאה את היומן. בסוף מישהו דפק בדלת. "יש!" קראתי. הצעדים כוונו למקום אחר. נשמתי לרווחה. לא יכולתי יותר לקרוא. "איפה היא שמה את היומן?" עצמתי את עיני מנסה להיזכר. לצערי שום דבר שעשיתי לא הצליח. לבסוף עלה במוחי רעיון. הפכתי את השירותים ושפכתי מים. יצאתי לאט לאט. חזרתי למיטה ונרדמתי. בבוקר שבא שמעתי צעקה. חשבתי שהרעיון שלי לא הצליח ואז שמעתי את שיר:"לא!!! משהו קרא באמבטיה! איפה זה!". מהמילים הללו הבנתי שזה אצלי נשמתי לרווחה. אני ובן ניסנו להרגיע את שיר שכלום לא קרה. לאחר שנרגע חזרנו למיטה. הייתה לנו שעה שלמה לישון.
לא הצלחתי לישון מחשבות רבות הציפו אותי. "יכול להיות ששיר חברה שלי רק כדי לדעת איך האנשים מהעיר הגדולה?" שאלתי את עצמי. ניסיתי במשך כמה זמן להוציא את המחשבה הזאת מראשי. כשבן ושיר התעוררו לא העזתי להסתכל לשיר בעיניים. "בוקר טוב" אמרה שיר. "את יודעת זה ממש כיף לפגוש מישהי מהעיר הגדולה. כולם חושבים שאני מתחברת עם הבנות האלו כי אני רוצה ללמוד משהו". צחקה שיר. "מה?" שאלתי. היא לקחה אותי הצידה. "זה בסדר. אני יודעת שקראת לי ביומן" אמרה שיר. לא היה טעם להכחיש. השפלתי את מבטי. "זה בסדר. רק לא ברור לי, למה?" אמרה שיר. "אני לא יודעת" עניתי. זה היה נכון. משהו דחף אותי לעשות את זה. שיר חייכה. "אני יודעת מה את חושבת. זה ממש לא נכון. את פשוט ילדה נחמדה." אמרה שיר במין פשיטות כזאת. חייכתי אליה. שמחתי שהיא לא כועסת אבל כעסתי על עצמי. "מה קורה לי למה עשיתי את זה?" שאלתי את עצמי.
התחלנו ללכת לכיוון חדר מוזיקה בתקווה שהשיעור התבטל.
שבועת סודיות
בתור ימים ראשונים הכל עבר בסדר. התחברתי יותר ויותר עם שיר. אני ובן נפגשנו כדי לתת לו להעתיק. אבל יום אחד, בן ביקש ממני שאני, הוא ושיר נשוחח. "נעשה שבועת סודיות" אמר בן ואור בעיניו, חייכתי. כשאמרתי את זה לשיר, היא הסבירה לי מה זה "שבועת סודיות". "מספרים מה הדבר הכי נורא שעשית ולמה אתה בפנימייה.". "אז למה שבועת סודיות?" שאלתי. "כי נשבעים לא לספר מילה ממה שמדברים בחדר." השיבה שיר. "אוקי" השבתי לאחר שהבנתי את הסברה.
כשבן נכנס לחדר הוא היה נראה כל כך חמוד וחכם. התיישבנו במעגל והתחלנו מיד. תחזרו אחרי" ביקש בן בנימוס. אני ושיר הנהנו. "אנו נשבעים" אמר בן. "אנו נשבעים" חזרנו אני ושיר על דבריו. "ששום דבר שנאמר בחדר זה אינו יוצא!" אמר בן. "ששום דבר שנאמר בחדר זה אינו יוצא!" חזרנו אני ושיר על דבריו באותו טון. בן חייך. "בגלל שאני הוא זה שהציע את הרעיון של שבועת סודיות אני מתחיל." אמר בן. אני ושיר התעמקנו בכל מילה שיצאה בפיו של בן.
"אני בן כהן בן 13. אני פה בגלל.." היה קשה לבן להמשיך. ראו את זה עליו. "אתה לא חייב" אמרה שיר ואני הסכמתי. אבל זה לא עזר, בן התעקש. "אני פה בגלל אבא שלי" המשיך בן ונימה של ביטחון בקולו. "אבא שלי בבית כלא ואמא לא יכלה לעמוד בזה והתאבדה... אז... אני פה" בן הפסיק. לאחר ממש כמה שניות פרץ בבכי. שיר חיבקה אותו וגם אני, לבסוף הוא חייך ואמר תודה. "בן?" שאלתי. בן הפנה את ראשו אלי. "תגיד... למה אבא שלך בכלא?... כאילו את הלא ממש חייב לענות אתה יודע." אמרתי. בן חייך. "אבא בכלא בגלל שלא רצה שאחיו יהיה בכלא" אמר וטון של גאווה בקולו. "אז אבא שלך יושב בכלא למרות שהוא חף מפשע?" שאלה שיר המומה. "כן!" ענה בן וטון הגאווה עלה. "אז למה אמא שלך התאבדה? הוא לא אשם" שאלתי איני מבינה כלל. "אמא לא ממש אהבה את אחיו של אבא. היא רצתה שהוא ישב בכלא. היא ניסתה לשכנע את אבא שלי לא לעשות את זה אבל הוא לא הקשיב. אבא שלי עומד על דעתו. מה שתגידו לא יעזור לכם אם הוא החליט." השיב בן. "אני המשיך.." אמר בן הנראה שהעצב עבר לו. "הדבר הכי נורא שעשיתי? נראה לי ששיניתי ציון." אמר בן. "קיבלתי 0. רק נגיד שהוספתי איזה אפס ואחד." אני ושיר צחקנו. "גם אני עשיתי משהו דומה" אמרה שיר. הצחוק רק התחזק. ראיתי איך בן מסתכל עלי. הוא הפנה את מבטו בחיוך ואמר:"שיר! עכשיו תורך" אמר בן. שיר רצתה להתחיל אבל דפיקה בדלת עצרה אותה.
קמתי לכיוון הדלת ופתחתי אותה. "מה? מה את עושה פה?" שאלתי המומה. נועם עומדת בפתח עם ממתקים בידיה. "אני יכולה ללכת, את יודעת" אמרה צוחקת. חיבקתי אותה והיא אותי. היא נכנסה והסתכלה ובחנה את החדר עד שמבטה עצר על שותפי לחדר. "שלום" אמרה כאשר היא מושיטה את ידה ללחיצת יד עם שיר. "הבאתי משהו לאכול. תתכבדו?" שאלה נועם בנימוס. "תודה מקרב לב" ענו שיר ובן. בן קם ממקומו. "קרה משהו?" שאלתי את בן. בן לא ענה הוא ניגש לנועם. "שלום. לי קוראים בן." אמר בחיוך. "לי קוראים נועם" ענתה נועם. לאחר שאכלנו ודיברנו נועם הלכה. בן התיישב ואני ושיר אחריו. נשבענו שוב את השבועה והמשכנו. "היה תורך" אמרתי. "אני שיר בר חיים. אני פה בגלל שאבא שלי עובד ולא בבית. אמא נפטרה כשהייתי בת חצי שנה." שיר אמרה ונשמע בקולה עצב. "מה? מה קרה לאמא שלך? ממה היא נפטרה?" שאלתי מסוקרנת. "סרטן, סרטן מוח". בן הביט בה במבט מלא רחמים. "את לא אמרת בת כמה את." הזכיר בן. "סליחה אני בת 12 וחודש." אמרה שיר מנסה להישמע. "במה אבא שלך עובד?" שאל בן. "אהה, אבא שלי במאי סרטים מצוירים." בן בהה בשיר. "הלוואי עלי אבא כזה". אמר בן. נזכרתי במכתב שכתבה לי שיר וידעתי שמשהו רע הולך לקרות. שיר קמה. "אתה בכלל לא יודע מה אתה אומר. תאמין לי!" צעקה שיר על בן. לא עברה דקה וראו לשיר דמעה. שיר התייפחה ואני ובן עודדנו אותה כמה שיכולנו. לבסוף שיר הפסיקה לבכות והמשיכה. "הדבר הכי נורא שעשיתי זה... התגנבתי לשירותי הבנים בבית הספר הקודם שלי". אני ושיר התחלנו לצחוק. בן בהה בשיר בערך דקה והצטרף גם הוא לצחוק. "מה.. איך הצלחת?" שאל בן "בלי בעיה קניתי פאה של בן." אמרה שיר עדיין צוחקת. כולם צחקו זמן מה.
"שחכו ממני.. איזה מזל אני.." אבל בן עצר את מחשבותיי. "תורך לי!" קרא בן עדיין מנסה להירגע מהצחוק. "אוף" חשבתי לעצמי. "אני לי לוי בת 13 וחודש", השתתקתי. אני לא רציתי לדבר על המשפחה שלי. "הם יצחקו עליך" חשבתי. לבסוף יצאו המילים. "אמא שלי ברחה מהבית לפני חודש ואבא שלי עובד מאוד קשה אז אני הרבה לבד בבית", אמרתי את המילים מהר כדי שלא ישמעו אותם. לא עברה דקה וזלגה דמעה מהעין שלי. בן בהה בי. שיר באה אלי וניסתה להרגיע אותי. בן דחף אותה לצד וחיבק אותי. הייתי המומה. "את בסדר?" שאל בן באוזני. "כן" לחשתי לאוזנו. "רק אל תעזוב אותי." ביקשתי. "אני לא" שמעתי מישהו אומר בקול חלוש.
עברו כמה דקות ובן לא עזב אותי וגם אני לא עזבתי אותו. שיר חייכה אלינו. "אני אשאיר אותכם לבד." אמרה. שמעתי דלת נסגרת בעדינות.
התחבקנו עוד כמה דקות ואז הוא שיחרר אותי. הוא הניח את ידו על כתפי והושיב אותי על המיטה. מגע ידו של בן היה נעים. לאחר מספר שניות הוא ישב לידי. "תודה" אמרתי. בן חייך. "בכל זמן שתרצי" לחש באוזני. כשהסתכלתי עליו הוא היה נראה כמו אליל. פתאום הרגשתי יד מלטפת את שערי באהבה. "יש לך שער יפה" אמר בן. "תודה" מלמלתי. "בדיוק כמו של אמא שלי" חייך בן. הוא עבר ללחי ומשם לצוואר. ההרגשה הייתה כל כך טובה וכל כך מביישת. פתאום הרגשתי זוג שפתיים עבות נוגעות בלחי שלי. המגע היה כל כך נעים וכל כך טוב, פשוט מושלם. הרגשתי על כאילו אני מרחפת. אבל אז נפלתי על הקרקע. בן הפסיק לנשק לי את הלחי וברח. לא הבנתי מה קרה. "עשיתי משהו לא בסדר?" שאלתי את עצמי. חשבתי על זה הרבה אבל לא יכולתי לומר מה ממש הרגשתי. בלילה הסתכלתי עליו ישנן. הוא מתחמק ממני כל הזמן, למה?. כשניסיתי להירדם הרגשתי את השפתיים שלו נוגעות בי. מיד פתחתי את העיניים אבל הוא ישנן במיטתו. עצב חזק נכנס בי. התחלתי לבכות. הדמעות זלגו כל עוד הן יכולות. לא יכולתי לעמוד בזה. לאחר שהדמעות הפסיקו, מה שנראה כמו נצח יצאו המילים מפי. הבנתי שאני מחבבת אותו. "אני הגיד לו?" התלבטתי עם עצמי. הבוקר לא בא ואני נהייתי יותר ויותר חסרת סבלנות. המחשבות על בן גרמו לי להיות לחוצה. אף פעם לא חיבבתי מישהו. אני לא מכירה אותו בכלל. אז הוא נראה טוב.. אז?. ניסיתי לשכנע את עצמי שזה לא יכול להיות שאני מחבבת מישהו שאני בקושי מכירה. זה לא הגיוני.
צוכה בוחקת
למרות שעברו יומיים בן מתבייש ממני. הוא מתחמק ממני כל הזמן. אני לא יודעת מה קורה לי. אני מסמיקה כשאני חושבת עליו, שמחה אחרי שאני חולמת עליו. הלב הזה שיוצא לו מהעיניים. אפילו בלילה אני שומעת אותו מחוץ לדלת מחכה עד שאירדם.
יום אחד עשיתי את עצמי ישנה. הוא נכנס. הוא נכנס ואז קמתי. הוא היה המום. "היי" אמרתי, הוא הנהן. "למה אתה ברחת לפני יומיים?". "סליחה" אמר בקול מבויש. "זה נמאס עלי שאתה בורח כל הזמן!" צעקתי. הוא נכנס למיטה. "אני לא יודע למה ומה עשיתי שעיצבן אותך. אני מבקש סליחה!" עכשיו צעק גם הוא. הוא הסמיק וגם אני. "אתה מסמיק" אמרתי חלושות. "גם את" השיב בן. חייכתי אליו. "אתה רואה לא קרה כלום." אמרתי. "זה נכון, אני פשוט... אוף!" הוא התעצבן. התקרבתי לאוזן שלו ולחשתי:"גם אני". הוא התחיל לצחוק. שמחתי למראה הזה, הוא צחק מכל הלב. לא התאפקתי ונישקתי לו את הלחי. פתאום הלכתי אחורה. בן צחק. "עכשיו את מבינה?". צחקתי. הלילה עבר בכך שדיברנו בינינו. עד אור הבוקר צחקנו.
בגלל שהיה שבת אז לא היו לימודים. פתאום שיר נכנסה בריצה. "ילד נפל מקומה 3". אני ובן הסתכלנו עליה בהלם. "בואו!" צעקה שיר. כשבאנו כבר טיפלו בו. "הוא רק התעלף" הסבירה האחות של הפנימייה בכדי להרגיע את כל הקהל. ההסבר הזה באמת עזר, כולם נשמו לרווחה. אחרי כמה זמן כולם חזרו לחדרים חוץ משלושתנו. שיר לא זזה ממקומה למרות שאני ובן התחלנו ללכת. כשהסתכלנו עליה ראינו שהיא בוכה. "מה קרה?" שאל בן. "זה היה אח שלי!" צעקה, "מה?" לא האמנתי. "רק עכשיו ראיתי את הפנים של הילד, זה היה אח שלי!" הסבירה בצעקה שיר.
אני ובן תפסנו את ידיה של שיר ולקחנו אותה למרפאה. "מה קרה?" שאלה האחות. "זה אח שלה.." גמגמתי. "אה... אתם יכולים בבקשה לצאת?" שאלה בנימוס האחות. "כמובן" הגיב מהר בן. אני ובן יצאנו. "מה כבר קרה שהיא רוצה שנצא?" שאלתי את בן מודאגת. אבל הוא רק משך בכתפיו.
שיר יצאה. היא חיבקה אותי בכל כוחה והתחילה לבכות אך באותו זמן לצחוק. "את צוכה?" שאל בן. "אני... מה?". בן צחק. "צוכה זאת מילה משותפת כדי להגיד שהיא גם בוכה וגם צוחקת.". לאחר ההסבר הזה שיר שוב פעם צחקה ובכתה. "את שוב צוכה ושוב בוחקת !" צעק בן. הסתכלנו עליו. "את שוב צוכה ושוב בוחקת מדברת לעצמה." שר בן. קולו היה יפה כל כך שפשוט התיישבנו על ספסל והקשבנו. פתאום הפסיק בן את שירתו וברח. "מ... מה?" שאלתי את שיר. היא משכה בכתפה. הוא חזר. "אני מבקש סליחה... אני פשוט מזייף בלי גיטרה" אמר מבויש. הוא שם את הגיטרה עליו והתחיל לשיר.
"שוב צוכה ושוב בוחקת
מדברת לעצמה, חושבת
כמה שיכול להיות לי טוב
כמה שיכול להיות לי רע
אני עוזבת בינתיים
אחלה של דירה
משתדלת להקשיב לכם
ולא לחזור בחזרה."
הוא החליף את מקום אצבעותיו. אני הייתי המומה, קולו היה כל כך יפה והוא כמו קולו יפה תואר. לא יכולתי להסיר את מבטי ממנו. כאשר סיים יצאה הרופאה. "יש לך קול יפה, אתה יודע?" אמרה הרופאה וחיוך על פניה. בן חייך בחזרה וסומק התפשט על פניו. "תודה" גמגם. הרופאה חייכה. "אח שלך התעורר." קראה הרופאה לעבר שיר. "לכי! מהר!" אמרתי בקול. ראיתי איך בן נשם לרווחה כשדברים אלו נאמרו.
שיר יצאה. "הוא בסדר" אמרה. בן חיבק אותה. ניגשתי גם אני לחיבוק. שיר התחילה לצחוק. "אני לא מאמינה שאני לא ראיתי שזהו לפני שלקחו אותו". אני ובן ניסינו לצחוק. שיר בן ואני נשמנו לרווחה. "הוא סיפר לי מה ואיך זה קרה". אני ובן התיישבנו על כיסא והקשבנו.
"הוא לא הרגיש טוב והיה לו סחרחורת. הוא לא ראה כלום ורצה לצעוק מהחלון למישהו ואז הוא כבר לא ראה כלום" סיפרה שיר. אני ראיתי שהיא סיפרה את זה למרות שהיא רצתה להיות איתו עכשיו. היא דיברה ודיברה עד שלא יכולתי. "לכי אליו!" צעקתי עליה.
היא הביטה בי במבט מופתע וחייכה. "את כל כך רוצה שאני לא יהיה פה?" שאלה צוחקת. גם אנחנו צחקנו אבל לבסוף היא נכנסה. פתאום היא יצאה "הוא רוצה לראות אותכם" אמרה שיר. היא הובילה אותנו בין מסדרונות עד שהגענו לקצהו. היה זה חדר לאחד, חדר עצום. "תודה ששמרתם עליה בשבילי" אמר האח. "זה בסדר" ענה בן. "שיר? הם יודעים איך קוראים לי?" שאל. שיר הסמיקה. "לא.. לא ממש" אמרה מבוישת. "אני לאונרדו" אמר מושיט יד. הסתכלנו עליו ולחצנו את ידו. הוא היה חמוד.
לבסוף יצאנו ושיר הלכה לחדר שלנו ואני ובן לחדר האוכל. "את בטוחה שאת לא רוצה לאכול?" שאל בן. "כן. בטוחה!" אמרה שיר. "להביא לך משהו?" שאלתי בכדי להיות בטוחה. שיר הנהנה. "מה?" שאלתי מהר. "קולה" אמרה בחיוך.
אני ובן התחלנו ללכת לכיוון חדר האוכל וראינו את שיר מתרחקת. "מסקנה" אמר בן. "כן." השבתי. "למה היא לא סיפרה לנו?" שאל בן. האמת שהשאלה הזאת הפריעה גם לי. לקחנו צלחת וחיכינו כמו כולם. בחדר האוכל כולם דיברו על לאונרדו. "מסכן" אמר מישהו "חבל על הזמן" אמר מישהו אחר. "זה לא נכון" אמר ילד קטן. "הוא לא מסכן... הוא סתם" אמר הילד הקטן. "מה אתה קשור?" שאל אותו מישהו. "אני קשור בדיוק כמו שאתה קשור!" צעק עליו הילד הקטן. כולם היו המומים מהילד הקטן. הם לא המשיכו את המריבה. הילד הקטן פנה לחדרו והילד השני המשיך לאכול בנחת. כולם ידעו שהם לא ממש חברים, לא רק בגלל מה שהיה בחדר האוכל. "מאז ומתמיד הם רבים" אמר לי מישהו בשם שחר. לא ידעתי מה לענות לו.
אני ובן לקחנו קולה ועלינו לחדר. שיר ישבה שם מחכה בשקט. היא פתחה את הדלת ואמרה תודה. ראו עליה שהיא עדיין קצת עצובה. "את בסדר?" שאל בן. שיר הנהנה.
החופשה הראשונה שלנו
הימים אחר כך עברו ללא דיבור. כולם היו מפוחדים. חוץ מזה שכולם היו נרגשים לחופשה הראשונה. אני ושיר לא דיברנו הרבה אבל אם דיברנו זה על החופשה. "אולי נפגש בחופשה?" הציעה שיר. אני לא ממש ידעתי אם זה כדאי. הבית שלי לא ממש גדול ואני ממש לא יכולתי לענות. אני לא רציתי לחזור הביתה. המחשבה על זה שאני שוב יהיה לבד ביומיים היחידים האלה לי שוב גרמה לי לצמרמורת. שיר הביטה בי כמה דקות והבינה שאני לא אדבר וחייכה. "נתחיל לארוז?" שאלה אותי שיר, הנהנתי.
שיר סיימה לארוז בסביבות שמונה בערב. כל מה שאני הכנסתי היה:3 חולצות ו2 זוגות גרביים. אני לא ידעתי אם אני שמחה מזה שהחופשה הראשונה מתקרבת. מצד אחד לא רציתי לחזור לאבא. מצד שני לא רציתי להישאר בפנימייה לבד.
יד נגע בי. ההרגשה המוכרת של ידו של בן הרגיעה אותי קצת. "את יכולה לבוא אלי בחופשה" אמר מנסה לעודד אותי. שמחתי שהוא הציע לי אבל לא ידעתי מה לומר. "או אצלי" הציעה גם שיר. המחשבה שאני צריכה לבחור בניהם גרמה לי הרגשה לא טובה. "אני לא ממש יודעת" הודיתי. "יש לי רעיון" אמר בן. "תבואי אלי ביום הראשון. ביום השני תלכי לשיר ותבואי איתה לפנימייה." אמר בן. הסתכלתי על שיר לקבל אישור שזה בסדר בשבילה. אחרי שקיבלתי אותו חייכתי "אוקי" אמרתי מאושרת. אבל האושר הזה לא נמשך הרבה זמן. התחלתי לחשוב על זה שאני יכול לראות את נועם אם אני אחזור. התחלתי לחשוב שיכולתי לישון אצלה. "את כבר הבטחת לשיר ובן" אמרתי לעצמי בשקט. הסתכלתי על השניים. "הם נראים כל כך שלווים" חשבתי לעצמי. ניסיתי להבין איך הם יכולים להיות כל כך שלווים.אבל מהר מאוד נרדמתי.
טלפון גרם לי להתעורר. שמעתי את שיר מדברת בטלפון אבל לא הצלחתי ממש להתרכז במילים. היה נשמע שהיא מאוכזבת ממשהו. רציתי לשאול אותה מה קרה אבל נרדמתי שוב. העייפות הרגה אותי.
התעוררתי שוב ב11 בבוקר. "בוקר טוב!" אמר לי.
כשהתעוררתי חייכתי לעצמי. הייתה בי פינה שרצתה לצאת מהמקום הזה. השניים הלכו לחדר ליד ואני נשארתי לבד. הוצאתי מחברת ריקה. "זה פשוט מטומטם" חשבתי לעצמי אבל לא יכולתי להתאפק. התחלתי לכתוב את כל הרגשות שעברו בי. כתבתי וכתבתי עד שבן חזר. מהר סגרתי את המחברת והסתכלתי על בן. "טוקסידו?" שאלתי המומה. הוא חייך הושיט יד ואמר "המכונית מחכה לך עלמתי הצעירה" וצחק. התחלתי לצחוק.
פתאום נזכרתי בשיחה של שיר בבוקר. הפסקתי לצחוק ורצתי לחפש את שיר. בן לא הבין ואמרתי לו שאני יבוא עוד מעט. התחלתי לרוץ לכל אורך המסדרות של כל הקומות אבל שיר לא נמצאה. פתאום שמעתי בכי. זה היה קולה של שיר זיהיתי אותו. באתי אליה בהבעה מפוחדת. "זה קשור לשיחה בבוקר?" שאלתי מקווה שזאת לא חוצפה. היא הנהנה. "את רוצה לספר לי מה היה בשיחה?" שאלתי. הייתה שתיקה שלבסוף התפוגגה בגלל שהייתי צריכה ללכת. היא התחילה שוב לבכות ואני ניסיתי להסביר לה שאני צריכה ללכת. בן ניגש אלי וביקש שאני ארד. הסתכלתי על שיר. "עוד רגע" אמרתי וחייכתי לעבר שיר. שיר חייכה אלי ואמרה תודה בשקט. בן הבין ואמר "אני אבוא לפה עוד 5 דקות לקחת אותך" בן חייך. בן עזב ושיר התחילה לספר לי במהירות. "אבא שלי רוצה שאני אשאר פה הוא לא רוצה אותי. אני רוצה ללכת לראות אותו והוא לא רוצה אותי. הוא מתכחש לי." אמרה שיר כמעט בצעקה. כנראה שבן שמע את זה כי הוא פרץ מהמדרגות וחיבק אותה. לאחר ששיר נרגעה היא צחקה קצת ואנחנו הלכנו.
בן שיחק במחשב הנייד שלו ואני חשבתי. הכל היה נראה לי פתאום ממש מוזר. אני חושבת שבאותו רגע שנכנסתי לאוטו אני הרגשתי מן הקלה. בן לא הסתכל עלי לכל אורך הנסיעה. אני לא יודעת אם זה גרם לי להרגשה לא טובה אבל לא היה לי ממש נעים. אני יודעת שזה לא היה בסדר אבל ממש רציתי לדעת מה בן עושה שם. הצצתי לרגע ואז התחרטתי.
הגענו למקום גדול ואז פתאום נזכרתי. "תגיד איך יכולת להשתחרר אבא שלך בכלא.." שאלתי מנסה לא להתערב יותר מדי. "כן.. סבא פה" אמר בן מחייך. "סבא? פה?" שאלתי. "כן.. יש בעיה?" שאל לא מבין.
"זה סבא שלך?" שאלתי את בן והצבעתי לכיוון הבית. בן הסתובב והתחיל לרוץ ונתן חיבוק מכל הלב לאדם מבוגר שעמד בכניסה. התחלתי ללכת לכיוון כשלפתע משהו עצר אותי. "זה רגע פרטי.. אולי לא כדאי לי לבוא לשם" אמרתי לעצמי. פתאום שמעתי נביחה.
שלום לך.." אמרתי לכלב קטן. הוא היה ממש חמוד. חום בהיר, עיניים שמחות, קטן, זנב ארוך מקשקש. הוא נבח אלי בשמחה. "בן?" שאלתי. בן בא וצרח. "מה זה?" שאל כאשר הוא מצביע לעבר הכלב החמוד.
"חשבתי שהוא שלך..." גמגמתי. "לא... לא ממש..." אמר בן. "אבל הוא כזה חמוד" אמרתי ובן הנהן בהסכמה. התחלנו ללכת לכיוון הבית בהסכמה שאחרי האוכל נבוא שוב לכלב. אבל הכלב לא הרפה לרגע הוא הלך אחרינו ונבח. אני ובן התייאשנו והלכנו אחריו. אבל הכלב פתאום לא זז ממקומו. "מה עובר על הכלב המוזר הזה?" שאל אותי בן. "אני לא ממש יודעת אבל משהו לא בסדר. הוא מרגיש את זה" עניתי. פתאום הכלב נבח שוב והתחיל לרוץ סביבנו. בן ואני הסתכלנו עליו בעיניים פתוחות. פתאום הכלב חשף את שינוי וקרע את כיסו של בן. "מה?" שאל בן המום. פתאום משהו שנראה כמו סמים נראה בתוך הכיס הקרוע. "זה.... זה שלך?" שאלתי המומה. בן הסתכל עלי בהלם והעביר את המבט לכלב. המבט ההמום התחלף במבט של כעס. "תביא את זה!" צעק על הכלב. הכלב פחד ושיחרר את השקית. בן התכופף לקח את השקית ורץ אל כיוון ביתו. "תבואי אם את רוצה את לא צריכה אם את לא רוצה!" צעק בן בזמן ריצתו.
הייתי המומה. הסתכלתי לעבר הכלב שהביט על בן הרץ. לא הייתי בטוחה אם אני שמחה שגיליתי מי זה בן האמיתי. חשבתי שאולי אני צריכה להתרחק ממנו. פתאום חזר בן ובפניו נוזל דם. "את בסדר פה?" שאל. אני לא עניתי התעמקתי בדם שנזל מפניו של בן. "כ..כן" מיהרתי בכל יכולתי לענות. "יופי. בואי אני רוצה להראות לך משהו" אמר אלי בן.
הוא לכך אותי אל חדרו וסגר את הדלת. אני מודה שפחדתי. "אוקי. זה לא מה שזה נראה" אמר בן במשפט פתיחה מותח. "מה?" שאלתי. "נו... השקית" גמגם בן וראיתי שהוא מסמיק. "מה איתה?" שאלתי. "זה... זה..." גמגם שוב בן. "שמע אני לא יודעת מה זה אבל זה היה נראה כמו משהו שאני לא רוצה לחשוב שהוא שלך!" צעקתי. "שקט" לחש בן. "אם סבא שלי יגלה שמישהו גילה את זה, הפצע זה עוד כלום." אמר לי בן. "זה הוא עשה לך את הפצע הזה?" שאלתי המומה. "כן.. זאת אומרת לא.... אוף..." אמר בן. הבטתי על הפצע כמה דקות. "צריך להתלונן למשטרה" הצעתי. לא היה נראה כאילו בן התלהב מהרעיון. "נו... טוב תמשיך" אמרתי. "זה....... העבודה שלו הוא סוחר סמים. המשטרה רודפת אחריו והוא משתמש בי בכדי להעביר את הסמים בלי שיגלו אותו." אמר בן בעצב. "אני לא רוצה את זה! באמת זה פשוט בלתי נסבל!" צעק בן.
בלילה שבא חשבתי איך אפשר להוציא את בן מהסיפור. היה נראה שבן לא נח בשעת שינתו. הוא כל הזמן זז כאילו משהו מעיק עליו. אני יודעת שהיה אסור לי להירדם אבל בכל זאת נרדמתי. משהו שנשמע כמו תופים גרם לי לקום מהמיטה. לא זזתי מהמיטה רק פתחתי עיניים. גופו של בן נעמד מול עיני. ראיתי את בן יושב על מערכת תופים ומנגן. כנאה בגלל העייפות שלי אתמול לא ששמתי לב למערכת בכלל. המוזיקה אומנם הייתה חזקה אבל ממש יפה. פתאום בן קם וראיתי שהגוף שלו רועד. "הוא בוכה?" שאלתי את עצמי. מיד הכל היה מובן. שמעתי יבבות. לא יכולתי לראות אותו ככה וקמתי מהמיטה. בן היסב את מבטו אלי. "זה לא מה שזה נראה" אמר בן וניגב את עיניו עם שרוולו. "באמת?" שאלתי בציניות.
ראיתי שבן ניסה לצחוק אך במקום ציחקוק יצא בכי. ריחמתי עלוי.
