קונטרס

ואלה תולדות יצחק

על כמוהר"ר יצחק דלויה זצוק"ל

אב"ד ור"מ דק"ק מרראכש

1. מקור השם דלויה

שם המשפחה דְלוּיָה, מקורו ככל הנראה בכפר "לוּיָה" שבספרד, שם התגוררו מייסדי המשפחה. כך מקור השם מופיע ב"בית התפוצות" שבתל אביב, על השם דלויה. ישנן הרבה דוגמאות, כבר מתקופת המשנה, בהן שם המשפחה נקבע על פי מקום המגורים. כך אנו מוצאים במסכת עדיות פרק ו' משנה ב': "רבי נחוניא בן אלינתן איש כפר הבבלי", ובמסכת אבות פרק א' משנה ד': "יוסי בן יועזר איש צרדה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים", ובפרק ד' משנה כ': "רבי יוסי ברבי יהודה איש כפר הבבלי", ועוד.

אי אפשר לדבר על משפחת דלויה מבלי להזכיר את ראש המשפחה ואולי מייסדה: הרב הגדול מעוז ומגדול, המלומד בנסים כמוה"ר רבי יצחק דלויה זצוק''ל זיע''א.

2. כמוהר"ר יצחק דלויה זצוק"ל

הרב יצחק דלויה, שחי (וכנראה גם נולד) בספרד, הגיע לעיר מרראכש שבמרוקו, בעקבות גירוש יהודי ספרד שהיה בשנת הרנ''ב (1492 למנינם).

הרב יצחק דלויה כיהן במרראכש כאב''ד וכראש קהילת המגורשים "לעזמיין[1]" וייסד בעיר את "צלאת לעזמא", "בית הכנסת של המגורשים" שנבנה זמן קצר לאחר הגעתו למרראכש.

כאשר הגיעו המגורשים למרראכש, הם נתקלו בקבלת פנים עוינת מצד היהודים המקומיים – "התושבים" שלא הכירו בהם ובמנהגיהם, וגם לא בסמכותו של הרב יצחק דלויה. למעשה נוצרו במרראכש שתי קהילות נפרדות: קהילת התושבים וקהילת המגורשים. ההבדלים בין שתי הקהילות היו אפילו במלבושיהם, המגורשים היו לבושים בסגנון ארופאי, ולעומתם התושבים היו לבושים בסגנון ערבי, עובדה שתרמה לאווירה של חשדנות מצד הקהילה המקומית. ב"קורא הדורות ממראכש" מסופר, שהיו יהודים מהקהילה המקומית, שהלשינו על המגורשים למלך של מרראכש. בעקבות זאת, המגורשים שלחו משלחת של חכמיהם אל המלך, כדי לבקש שלא יאונה להם שום רע בעקבות ההלשנה והתחייבו לו בתמורה להוריד גשמים מתי שהוא יצטרך. המלך נענה לבקשתם, ודרש מהם התחייבות בכתב, ונתנו לו. בחודש תמוז, ביקש מהם המלך להוריד גשמים, ואחרי שהמגורשים התפללו, ירדו הגשמים, וכך נענה המלך סופית להשאירם במרראכש.

אולם, עם השנים העוינות מצד התושבים כלפי המגורשים נעלמה ולא רק שהכירו במגורשים ובגדלותו ובסמכותו של הרב יצחק דלויה, אלא שהם ומנהגיהם הושפעו רבות מהמגורשים. בין היתר הם שינו את נוסח התפילה שלהם, בנוסח של המגורשים. למרות זאת, תמיד נשארו הבדלים בין שתי הקהילות בכל מיני נושאים, והנה כמה דוגמאות:

·        קביעת יום החתונה – אצל המגורשים היו מתחתנים רק בימי רביעי.

·        תנאי הכתובה – מציינים שהכתובה כמנהג קאשטלייאנוש.

·        דיני ירושה – אחרי פטירת הבעל, האשה הייתה מקבלת חצי מהירושה, והחצי השני היה לילדים.

·        מנהגי שבת חזון – מנהג המגורשים לאכול בשר ולהתלבש לכבוד שבת כשאר שבתות השנה ללא שום שינוי, שכן קבלה בידיהם שהם לא נכחו בחורבן הבית השני[2]. 

אלה כאמור דוגמאות בודדות, אך קיימים עוד הרבה הבדלים, וכמה ספרים יצאו על "תקנות המגורשים[3]".

ידוע לנו על פי מסורת המשפחה שנמסרה מאב לבנו במשך דורות, שאנחנו, בני משפחת דלויה, מזרעו הקדוש של הרב יצחק דלויה. נהגו לציין זאת בכמה אופנים, ומתוכם:

-         בעת החתונה, על הכתובּה. כך מצאתי על הכתובּה של מור זקני הרב יצחק דלויה זצ''ל, שבה כתוב: "כה''ר יצחק ישמרהו צורו… נין ונכד להרב הגדול מעוז ומגדול כמוהר''ר יצחק דלויה זלה"ה".

-         על מצבת הקבר, וכך כתוב על מצבתו של אביו של סבי, ר' חנניה דלויה זצ"ל: "זה שמו הר' חנניה דלויא ז"ל, נין ונכד להר' הג' המלוב"ן כמוה"ר יצחק דלויא זלה"ה".

כמו כן, מסורת בידינו שהרב יצחק דלויה נפגש עם מר"ן השולחן ערוך, רבי יוסף קארו זצוק''ל (הרמ''ח - השל''ו / 1488 - 1575 למנינם) בעת ביקורו במרראכש, והתווכחו על נושאים רבים בענייני הלכה, ובכמה נושאים דעותיהם היו חלוקות, ולא הצליח מרן לשכנע את הרב יצחק דלויה לחזור בו. הנושאים הידועים לנו שבהם חלקו, היו:

-         לגבי בשר בקר "חלק בית יוסף", שהרב יצחק דלויה לא הסכים עם החומרה של מר"ן[4], אלא פסק שבודקים את הבהמה ולפי תוצאות הבדיקה מחליטים אם הבשר כשר או לא. לכן במרראכש עד היום, לא אכלו דווקא מה שמכונה "בשר חלק" אלא גם בשר שנמצא כשר אחרי הבדיקה, למרות דעתו המחמירה של מר"ן השולחן ערוך שהבשר טרף[5].

-          לגבי קריאת התורה במנחה של שבת, שהרב יצחק דלויה נהג להגיד חצי קדיש אחרי קריאת התורה כמו בימי שני וחמישי, ומר"ן פסק שאין להגיד. וכך נהגו הלכה למעשה, בבית הכנסת "צלאת לעזמא" של הרב יצחק דלויה במרראכש, שאומרים חצי קדיש אחרי קריאת התורה במנחה של שבת[6]. וכך נהגו גם בביה"כ שברחוב לחבַּאש במרראכש, הראב"ד רבי משה זריהן זצ"ל, וראש הישיבה רבי יעקב דהאן זצ"ל, על פי הקבלה שבידיהם ממוהר"ר יצחק דלויה זצ"ל, וכך נוהגים שם עד עצם היום הזה.

אני מחזיק סיפור ממור זקני זצ"ל שסיפר לו אביו זצ"ל על הרב יצחק דלויה, הממחיש את גדולתו: פעם אחת בא רב אחד מארץ ישראל ודרש בבית הכנסת של כמוהר"ר יצחק דלויה זצ"ל בו נכחו הרבה מרבני מרראכש, ושאל שאלה. ענה לו הרב יצחק דלויה, ואחריו ענה גם כן הרב שלמה בן תאמצות. הרב ששאל את השאלה חשב בלבו שתשובתו של הרב שלמה בן תאמצות טובה יותר מתשובתו של הרב יצחק דלויה, אך לא אמר להם דבר על כך. בלילה כשישן, בא לו המגיד ואמר לו שהתשובה של הרב יצחק דלויה התקבלה למעלה, ושל הרב שלמה בן תאמצות התקבלה למטה. בבוקר למחרת, שאל איפה גר הרב יצחק דלויה כדי לבקש ממנו סליחה שלא קיבל דעתו. הלך לביתו של הרב יצחק דלויה, וחיכה לו בחוץ. אחרי כמה רגעים ראה את הרב יצחק דלויה יוצא מביתו לכיוון הבאר כדי ליטול ידיים, ואז ראה שעולים המים מהבאר לקראת הרב. לקח הרב את הכלי ומילא את המים מעל פי הבאר. אח"כ ראה שהשמש של הרב ממלא את המים בדלי, מה שהעיד שלא היו מים על שפת הבאר ושהיה צריך להעלותם בדלי. לבסוף, הרב מארץ ישראל ניגש לרב יצחק דלויה וסיפר לו כל מה שקרה, וביקש ממנו שימחל לו על שנגע בכבודו[7].

מאז המאורע הזה, ישנה מסורת מדור לדור ללכת במוצאי החגים לבקר את הבאר הנמצאת ברחוב בן שמחון במלאח של מרראכש. מור זקני זצ"ל מספר שבילדותו היה הולך עם אביו זצ"ל לבאר, ושהסיפור הזה מפורסם וידוע בכל מרראכש.

לגבי תיארוך התקופה שבה חי הרב יצחק דלויה, התגלתה לי בעיה. על פי מסורת המשפחה, הרב יצחק דלויה חי בתקופת גירוש ספרד, נפגש כאמור עם מר"ן רבי יוסף קארו זצ"ל, וכמו כן הסיפור הנ"ל תואם תקופה זו שכן הרב שלמה בן תאמצות חי גם הוא בתקופת גירוש ספרד, ומוזכר ב"קורא הדורות ממראכש" כאחד מרבני מרראכש הקדמונים בתקופת גירוש ספרד. אולם על פי מה שמובא בספר "מלכי רבנן" של הרב יוסף בן נאיים על גדולי מרוקו, מתגלה לכאורה סתירה לגבי התקופה בה חי הרב יצחק דלויה. מובא שם באות יו''ד: "מו''ה יצחק דילויה זצ''ל אב''ד וראש מתיבתא דק''ק מראקס והיה מתחסד עם קונו, ונתבש''מ בחודש אב בשנת התע''א ליצירה והוא הרביץ תורה בישיבה ותלמידים רבים, ובחודש אייר שנת תס''א נמצאו אנשים בני בליעל שהלשינו עליו לממשלה ותפסוהו ומת עליו אחיו רבי יהודה בלא בנים והניח אשתו זקוקה לפניו ליבום, ולשמע אוזן שדבר עם מר''ן הקדוש ז''ל כשהיה במראקס". לפי מה שכתוב כאן, אם הרב יצחק דלויה נפטר בשנת התע''א (1711 למנינם), איך יכול היה להיפגש עם מרן השולחן ערוך שנפטר בשנת השל''ו (1575 למנינם), כ- 150 שנה לפני פטירתו של הרב יצחק דלויה?

אולם במצבת קבורתו של הרב יצחק דלויה במרראכש, לא צויין תאריך, וכך כתוב: "מצבת קבורת הרב הקדוש המלומד בנסים, שמו נודע בשערים, במדינות ובכפרים, מו''ה יצחק דילויא זצ''ל אב''ד ור''מ דק''ק מרראקש, והיה מתחסד עם קונו והוא הרביץ תורה בישיבה, ותלמידים רבים, ולשמע אזן שדבר עם מרן הקדוש זצ''ל. נתבקש בישיבה של מעלה בחודש אב רחמן. תנצב''ה".

למרות ששנת פטירתו אינה מופיעה על מצבתו, אפשר לדעת בערך מתי נפטר הרב יצחק דלויה, שכן ליד קברו נמצא הקבר של כמוהר"ר אברהם אבן עטר זצ''ל בן דורו, וכך כתוב על מצבתו של הרב אברהם אבן עטר: "מציאה מצאנו אצל קבר אדונינו מו"ה כמוה''ר יצחק דלויא זצ''ל, אבן שיש וכתוב בה זאת הנסחה: נתבקש בישיבה של מעלה החכם השלם כמוהר''ר אברהם אבן עטר זצ''ל ז"ך לחודש אדר שנת וירא אלהים כי טוב, תנצב''ה". שנת "וירא אלהים כי טוב" בגימטריה זה 350, ז''א שנת הש''נ; 5350 (1590 למנינם)[8]. לפי תאריך זה, הרב יצחק דלויה אכן חי בתקופתו של מרן השולחן ערוך, וסביר להניח שהרב יצחק דלויה נפטר כמה שנים לפני הרב אברהם אבן עטר, שכן הגיע למרוקו בערך בסביבות שנת הרנ''ב (1492 למנינם) כנ''ל.

הרב יצחק דלויה מוזכר בעוד כמה מקומות:

-         בספר "שם הגדולים" של מרן החיד"א זצ"ל כך כתוב: "הרב החסיד המפורסם המקובל האלקי מהר"ר אברהם אזולאי הוא הקדוש א' מרבני מארוויקוש, תלמיד הרב המובהק מהר"ר יצחק די לוייה חברו של הרב המפולפל מהר"ר שלמה עמאר". מדובר כאן על על הרב יצחק דלויה שנפטר בשנת התע''א (1711 למנינם). 

-         בספר "עת לכל חפץ[9]" (עמוד צ"ד) של כמוהר"ר יעקב אבן צור זצ"ל המכונה יעב"ץ (התל''ג - התקי''ג / 1673 - 1753 למנינם), אב"ד דפאס, שכתב עליו את הקינה הבאה:

יקוד אשים בלב אוספו אספה .   וכל שמחה הדופה גם דחופה:

עלי  חכם  פאר  הדור   וזיוו  .   מאוד  שלם  ואמרתו  צרופה:

קדושה  גם  חסידות  ו-ענוה  .   הלא  חגר וגם   צנף     צנפה:

בכל  חכמה  הלא  אחז ותפס .   ביד   רמה   ובזרוע    חשופה:

חמודות דת הלא  חקק  בלבו .  ונפשו היא בטוב מדות עטופה:

זעקה נש-מעה תוך כל ארצות .  לחסרונו  ברוב   סער   וסופה:

קצות  תבל    בבהלה   ינודון .  וכל   עין   במר   תזל   וְדלפה:

בעדן   גן   אלהים   הן  יעונג .  בטוב   פריו   ועלהו    תרופה:

בהקדמה לקינה הנ''ל, הרב אבן צור כותב בזו הלשון: "לשמועת הרב החסיד כמוהר''ר יצחק דלויה זצוק''ל אב ב''ד ור''מ דמתא מארואיקוס יע''א שנתבקש בישיבה של מעלה באב התע''א. מיתד וב''ת ויתד וב''ת ויתד ותנועה. בפלס למי אבכה". הוא מדבר גם כן על הרב יצחק דלויה שנפטר בשנת התע''א (1711 למנינם).

-         בספר "נר המערב" (עמוד רכ"ו) של הרב יעקב משה טולידנו ז"ל, מובא "רבני מארוקה וחכמיה, רבי יצחק די לויה, רבי אברהם בן מאמאן… רבי יצחק די לויה, היה אב''ד ומרביץ תורה בישיבה, ותלמידים רבים במארוקה והסביבה לקחו לקח מפיו. בשנת תס''א נמצאו אנשים בני בליעל אשר עוררו ריב נגדו וילשינו עליו לפני הממשלה, ואז מת עליו גם אחיו ר' יהודה די לויה בלי בנים, ובה בשבוע ההיא שבה מת אחיו, נתפס הוא ר' יצחק למלכות, אך לא נדע מה היה אחרית תפיסתו. רבי יצחק היה מפורסם בתורה ובחסידות גם מחוץ לגבול מארוקה ואף רבני פאס ומכנאס כבדוהו ויוקירו אותו. הוא מת בירח אב תע''א, ולא נדע אם חיבר איזה ספרים. אך איזה מתלמידיו שנחשבו לגדולי תורה מצוינים חיברו גם ספרים,  מהם היו, ר' שלמה עמאר ורבי אברהם אזולאי האחרון. הראשון מת בתמוז תצ''ה וחיבר פסקי דינים כ''י שקצתם נדפסו, ורבי אברהם אזולאי מת אחרי תצ''ה וחיבר הגהות על ספרי האר''י, ושאלות ותשובות, והגהות על שולחן ערוך, ופירוש על הזוהר. הוא היה מקובל- מעשי ותמיד כתב קמיעות לחולים, ומסופר עליו כי היה "מלומד בנסים", וכמוהו כן גם תלמידיו"… גם בספר הזה מדובר  על  הרב  יצחק  דלויה  שנפטר  בשנת התע''א (1711 למנינם), ולא מוזכר הענין שנפגש עם מרן.

-         בספר "ויהי בעת המלאח" (עמוד 85) של ר' יוסף טולדנו כתוב: "במראכש הצטיין הרב יצחק דה לויה נצר למשפחה מכובדת של מגורשי ספרד והיה מפורסם בתורה ובחסידות גם מחוץ לגבולות מרוקו (מת בשנת 1711). הקים דור של תלמידים שנחשבו לגדולי תורה, וביניהם ר' שלמה עמאר ור' אברהם אזולאי, האחרון התפרסם כמקובל. תלמיד אחד של ר' יצחק היה הרב מרדכי עטיאה מדמנת בחבל הסוס".

-         בספר "מלכי רבנן" כתוב עוד שהרב יצחק דלויה העמיד תלמידים הרבה ומתוכם מו"ה אברהם אזולאי זצ"ל האחרון שהיה "חסיד ומקובל אלוהי קבלה מעשית, והיה כותב קמיעות לחולים, והיה מלומד בנסים, והג' חיד"א זיע"א בשה"ג כתב עליו שדבריו נשמעים בשמים ותפילתו אינה חוזרת ריקם" וכו' (עיין ספר "מלכי רבנן" אות א', עמוד י"א). כמו כן כתוב ש"מו"ה יחייא בן וויזמן זצ"ל מו"ץ במראקס עם מוהר"ר יצחק דילויה זצ"ל ומו"ה אברהם בן מאמאן זצ"ל" וכו' (עיין ספר "מלכי רבנן" אות יו"ד, עמוד ס"ג). כפי שראינו לעיל על פי הספר "נר המערב", הרב יצחק דלויה שחי בתקופתו של הרב אברהם בן מאמאן, הוא זה שנפטר בשנת התע"א.    

לכן לאור הנתונים הנ"ל, ואחר שיחות שקיימתי יחד עם מור אבי ומור סבי שיח', הגענו למסקנה שכנראה היו שני רבנים גדולים שכיהנו כראשי הקהילה במרראכש, בשם הרב יצחק דלויה. הראשון חי בתקופת גירוש ספרד ובאמת נפגש עם מרן, והשני שהיה גם כן אב''ד של מרראכש חי כ- 200 שנה אחריו, (ולא נפגש עם מרן). וכאן חשוב לציין שרק בספר ''מלכי רבנן" כתוב שאותו הרב יצחק דלויה שנפטר בשנת התע''א נפגש עם מרן, ולכן סביר להניח שמחבר הספר "מלכי רבנן" התבלבל עם הרב יצחק דלויה הראשון, שכן שניהם נפטרו בחודש אב.

לפי זה, מצבת הקבורה של הרב יצחק דלויה שבה כתוב שהוא נפגש עם מרן, ונפטר בחודש אב  בלי לציין שנת פטירתו, היא של הרב יצחק דלויה הראשון שחי בתקופת מר"ן, והרב יצחק דלויה השני הוא זה שמובא בספרים "מלכי רבנן", "עת לכל חפץ", ו"נר המערב".

אולם, אחרי שיחת טלפון שקיימתי עם הדוד של אבא שלי ר' מכלוף מאמאן שיח' שחי עדיין במרראכש, התברר שבמרראכש נמצא אך רק קברו של הרב יצחק דלויה הראשון…

לכן, השאלה שנשארה היא: היכן נמצא הקבר של הרב יצחק דלויה השני[10]? לשאלה הזאת אין לי עדיין תשובה.

3. סיפורים אודות כמוהר"ר יצחק דלויה זצוק"ל

סיפור ראשון: יהודי אחד במרראכש היה מעסיק ערבי צעיר. מידי יום ביומו, הערבי היה עובד אצלו ובסוף היום היה מקבל את משכורתו היומית וחוזר הביתה. אך ערב אחד הצעיר הזה נעלם ולא חזר הביתה, ואביו האשים את המעסיק היהודי בחטיפה וברצח בנו ותבע אותו בבית המשפט. השופט הטיל את אחריות החטיפה על היהודי וקבע מועד למשפט, אליו הוזמנו כל ראשי העיר. היהודי שלא ידע מה לעשות הלך לבכות אצל מו''ה רבי יצחק דלויה זצ''ל, ולבקש את עזרתו. הרב הרגיע אותו, והבטיח לעזור לו ולהגן עליו ביום המשפט. כשהגיע יום המשפט, התייצב מו''ה יצחק דלויה גם הוא לבית המשפט. בשעת המשפט קרא הרב את השם המפורש ופתאום הופיע הנער הנרצח, שהאב זיהה בבירור. אז ביקש הרב מהנער להראות לו מי הרוצח. הנער הסתכל על הקהל שנכח שם והצביע על הגוי שרצח אותו. הוא סיפר שהוא נרצח על ידו בתום יום העבודה כאשר הוא היה בדרך חזרתו הביתה. מיד כשסיים לדבר, הנער נעלם כשכולם מתפלאים על המשפט הזה ועל הנס שנעשה בזכותו של הרב. אח''כ הודה הגוי שאכן הוא זה שרצח את הנער כדי שיאשימו את היהודים ברצח.

סיפור שני: פעם אחת בערב פסח, היה מחסור בבשר. ראשי הקהילה היהודית הלכו למו''ה רבי יצחק דלויה זצ''ל כדי להתייעץ איתו ולמצוא פתרון. אחרי שהציגו בפניו את הבעיה, הרב קרא את השם המפורש והוציא להם עגלים. העגלים נשחטו, ולא היה מחסור בבשר בפסח הזה.

סיפור שלישי: פעם אחת הייתה עצירת גשמים והלכו למו''ה רבי יצחק דלויה זצ''ל להתייעץ. הרב ביקש שהציבור יתענה. אח''כ הוציאו את תיבת בית הכנסת לשוק, ובשעת מנחה הקהילה התכנסה להתפלל. הרב הצטרף אליהם וביקש שירדו גשמים. מיד ארובות השמיים נפתחו, והגשם ירד.

סיפור רביעי: הסיפור הזה מובא בספר 'שבח חיים' של הרה''ג רבי חיים פינטו זצוק''ל[11]. היה במרראכש מומר אחד שהתמנה לסגן הסולטן. המומר הזה היה אנטי-יהודי, ופעם אחת הוא הסית את המלך כנגד היהודים והכין מזימה. הוא ביקש מהמלך לבוא איתו בלילה למלאח של היהודים. המלך הסכים, וכשהגיעו ליד בית הכנסת של המלאח, הם שמעו את הרב שהיה מלמד את הילדים את הפסוק: ''איכה ירדוף אחד אלף ושניים יניסו רבבה'' (דברים ל''ב, פסוק ל'). המומר הסביר לסולטן את הפסוק, והסולטן כעס על זה מאוד, והבטיח לנקום ביהודים. למחרת, קרא הסולטן לרב הזה ולפרנסי העיר, וביקש מהרב שיסביר לו את הפסוק ''איכה ירדוף אחד'' וכו'. ענה לו הרב והסביר לו את פשט הפסוק. אז הסולטן ביקש שיביאו לו  את האיש הזה שמסוגל להרוג אלף אנשים. אמר לו הרב, שזה פסוק שכתוב בתורה, ולא מדובר על מישהו ספציפי שחי היום. הסולטן התעצבן ואמר לרב ולראשי הקהילה, שאם תוך חמישה עשר יום לא יביאו את האיש הזה שמסוגל להרוג אלף אנשים, הוא יהרוג את כל יהודי המלאח. כשהמשלחת היהודית חזרה למלאח, גזרו מיד תענית ציבור. בתקופה הזו, מו''ה רבי יצחק דלויה זצ''ל היה כבר זקן, והלכו אליו פרנסי העיר עם הרב שלימד את הילדים, וסיפרו לו את כל מה שקרה והגזרה הקשה של הסולטן. מו"ה רבי יצחק דלויה הרגיע אותם והבטיח להם שהכל יהיה בסדר בע"ה. כשנפרדו ממנו, הוא קרא את השם המפורש והלך למדינה של בני משה ושם הבחינו בו שהוא אדם זר. אחד שאל את הרב מה הוא מחפש, והרב סיפר לו את הגזרה הקשה שנגזרה על יהודי מרראכש. כשסיים את סיפורו, התכנסו כל בני הכפר והחליטו שאחד מהם ילך עם הרב למרראכש ויציל שם את היהודים. כדי לדעת מי מהם ייבחר, הם הטילו גורל ביניהם. הגורל נפל על עלמה אחת ומסרו אותה למו''ה רבי יצחק דלויה. הרב קרא שוב את שם המפורש ומיד חזרו למרראכש. במרראכש, הרב שלח שליחים, שיגידו לסולטן שהם עומדים למסור לו את מי שמסוגל להרוג אלף איש, כפי שהוא ביקש. הסולטן שמח לדעת שהנה הוא יוכל לעשות צחוק מהיהודים, כי בטח היהודי המסכן הזה לא יוכל להלחם נגד אלף מחייליו. הסולטן נתן פקודה להכין את חייליו ללחימה ולהתכונן לקראת הקרב. מו''ה רבי יצחק דלויה, ביקש מהמלך שיתן לעלמה סוס וחרב כדי שתוכל להלחם. כשהכל היה מוכן, העלמה עלתה על הסוס כאשר החרב בידה והתחילה להרוג את החיילים מימין ומשמאל עד שהרגה אלפים. בינתיים הסולטן היה צועק "אתם היהודים, ה' עמכם, רק אלוקים יכול לעשות דבר כזה". אז ביקש הרב ממנה שתפסיק. אח''כ הגיע אחיה של העלמה מהכפר בני משה, ואמר לאחותו שכיוון שראו הגויים את ערוות ידיה (כשהרימה אותן כדי להרוג אותם), היא צריכה למות, ולא יכולה יותר לחזור הביתה. וכך היה, היא נפטרה והגויים קראו לה "סי עבאס סבתי" ומשתטחים על קברה עד היום. זהו כוחם של צדיקים.

סיפור חמישי: מור זקני זצ"ל סיפר לי שפעם אחת, בתו של בבא סאלי זיע"א נסעה עם רבנים למרראכש להשתטח על קברו של כמוהר"ר יצחק דלויה זצ"ל. וכשהיו שם, הם רצו להדליק נרות כנהוג אך לא היה להם אש. ואז קרה נס והנרות נדלקו מעצמם.

4. פיוט לכבוד כמוהר"ר יצחק דלויה זצוק"ל

זהו פיוט שלימד אותי מור זקני זצ"ל, שחובר לכבוד כמוהר''ר חנניה הכהן זצ"ל וכמוהר''ר יצחק דלויה זצ''ל:

1. גאון בבני עליה                                                                                                    

   כהן הרב חנניה                                                                              

   עם רב יצחק דלויה                                                                                              

   אבן פטדה מאירה.                                                                      

2. רופא חולים כואבים                                                                         

   חונן דלים עלובים                                                 

   כולם עליו ניצבים                                         

   ברוב פחד ומורא.                                            

3. עיר מרראכש שמחה     

         כי בה ימצא רווחה

         איש אשר נפשו שחה

         וכל רוח נשברה.

5. שושלת רבני משפחת דלויה במרוקו

משפחת דלויה במרוקו, ובפרט במרראכש, היא משפחה מפוארת של רבנים. חוץ משני הרבנים יצחק דלויה זצ''ל שהזכרתי לעיל, היו עוד כמה רבנים חשובים, ורובם מובאים בספר "מלכי רבנן" (של כמוהר"ר יוסף בן נאיים זצ"ל):

-         כמוהר"ר יצחק דלויה זצ"ל: הראשון, שהגיע למרראכש מספרד וכו', כנ"ל.

-         כמוהר"ר מאיר דלויה זצ"ל: מרבני מרראכש הקדמונים, אביו של הרב יצחק דלויה זצ"ל (השני). בספר "מראה עיניים" לכמוהר''ר אלעזר בהלול זצ"ל, כתב משמו כמה חידושים.

-         כמוהר"ר יצחק דלויה זצ"ל: הוא בנו של כמוהר"ר מאיר דלויה זצ"ל הנ"ל, אב"ד ור"מ דק"ק מרראכש, נפטר בשנת התע"א (כנ"ל).  

-         כמוהר"ר יהודה דלויה זצ"ל הי''ד (שנזכר לעיל): מחכמי מרראכש, אחיו של כמוהר"ר יצחק דלויה זצ"ל הנ"ל. נהרג על שהלשינו עליו בשנת התס''א (1701 למנינם).

-         כמוהר"ר משה דלויה זצ"ל: מחכמי מרראכש, גם הוא אחיו של כמוהר"ר יצחק דלויה זצ"ל הנ"ל.

-         כמוהר"ר יצחק דלויה זצ"ל: מחכמי מרראכש, חי בשנת התצ''ג והוא אביו של כמוהר"ר מרדכי דלויה זצ"ל.

-         כמוהר"ר מרדכי דלויה זצ"ל: הוא בנו של כמוהר"ר יצחק דלויה זצ"ל הנ''ל, מחכמי מרראכש.

-          כמוהר"ר יעקב דלויה זצ"ל: הוא בנו של כמוהר"ר מרדכי דלויה זצ"ל הנ''ל, מחכמי מרראכש.

-         כמוהר"ר מאיר דלויה זצ"ל: הוא בנו של כמוהר"ר יעקב דלויה זצ"ל ממרראכש הנ''ל, בנו של כמוהר"ר מרדכי דלויה זצ"ל הנ''ל, מחכמי מרראכש.

-         כמוהר"ר יהודה דלויה זצ"ל: הוא בנו של כמוהר"ר מרדכי דלויה זצ"ל הנ''ל, מחכמי מרראכש.

-         כמוהר"ר יוסף יצחק דלויה זצ"ל: מרבני מרראכש.

-         כמוהר"ר יעקב דלויה זצ"ל: אחד מחכמי מכנאס. כמוהר"ר דוד חסין זצ"ל בספרו "תהילה לדוד" חיבר שיר לכבודו (השיר מובא כאן).

-         כמוהר"ר אליעזר דלויה זצ"ל: הוא בנו של כמוהר"ר יעקב דלויה זצ"ל ממכנאס. כמו אביו הוא מוזכר בספר "תהילה לדוד" של כמוהר"ר דוד חסין זצ"ל.

לכבוד כמוהר"ר רבי יעקב דלויה זצ''ל:

יסודתו לכבוד דודי ותפארתו בחר לו יה

לסגולתו ויקרא שמו יעקב דלויה.

אשרי האם אשר ילדה חכם שלם בכל מדה

התורה והעבודה נשפכו על בית יעקב

נרד וכרכום וקינמון מלא חסדים כרימון

שמו הטוב בכל המון אך יצוא יצא יעקב

יראו אויביו ויבשו אילו תמיד יכתשו

וכפיהם יאמרו ילחשו מי מנה עפר יעקב

הוד והדר יעטרהו אורך ימים ישביעהו

גם בני בנים יראהו כאשר ראה יעקב

דשן יהי ושאנן שליו שקט ורענן סלע

ישכון ויתלונן בעם בדד עין יעקב

6. תולדות חייו של מור זקני הרב יצחק דלויה זצ"ל

 

הרב יצחק דלויה זצ"ל נולד במרראכש בחודש אלול התר"פ (1920 למנינם), כשבוע לפני ראש השנה. הוא נצר למשפחת דלויה המפוארת והמיוחסת שמקורה בספרד, ומצאצאיו של המלוב"ן כמוהר"ר יצחק דלויה זצוק"ל   -   אב"ד  ור"מ דק"ק מרראכש.

אביו, רבי חנניה דלויה זצ"ל היה סוחר גדול וידוע ותלמיד חכם לא פחות – "תלמיד חכם רשום" כהגדרתו של ל'חכם מור יוסף זצ"ל, ונמנה עם מכובדי העיר מרראכש.

הוא היה בקי ומומחה בכל המדרשים והיה מפרש אותם, כולל אלו שאינם מוכרים. יש ברשותי חידוש בכ"י שסבא שלי כתב בשם אביו והוא מסיים את החידוש כך: "ואני היום בן 85 ועוד לא מצאתי את המדרש הזה עליו אבא התבסס".

אבא ז"ל נדר שם שאם אשתו תתעבר הוא יבנה על הקבר בית גדול ע"מ שהאנשים יוכלו בקלות לבוא להשתטח שם. וכך היה, זמן קצר לאחר מכן אמי התעברה – לאחר שבע שנות נישואין. אבא רצה לקיים את נדרו וביקש מכמה יהודים להיות אחראים על פרוייקט הבנייה ולשכור פועלים ערביים הגרים קרוב לקברו של הצדיק, כאשר הוא בעצמו מימן את כל ההוצאות. אז שמעו ערביי הכפר שמתחילה בנייה במתחם הקבר, והתנגדו לה נחרצות ולא נתנו להם לבנות. אז אבא הצטייד במתנה גדולה ועשה דרכו למושל של האזור. כאשר הוא הגיע אליו הוא סיפר לו את כל מה שקרה לו ואמר שיש לו אזרחות צרפתית, ושאם המושל לא יעזור לו הוא יתבע אותו בבית המשפט הצרפתי. המושל פחד ונתן לו שני שוטרים חמושים ורכובים על סוסים ע"מ שיעזרו לאבא. הם הלכו לכפר ואיימו על התושבים שאם הם יתנגדו לבנייה הם יהרסו את כל הכפר. האיומים על הערבים עשו את שלהם והעבודות במקום החלו. אך בזה לא נגמר העניין, האחראים על הבנייה פנו אל אבא עם בעיה נוספת שהתגלתה: לא היו מים ליד אתר הקבר והיו צריכים למלא כדים במקום רחוק ולהביאם על בהמות, וזה מאוד הקשה על הבנייה. אז אבא הלך להשתטח על הקבר והתפלל שימצאו מים בקרבת מקום. למחרת בבוקר הוא קם וראה חור שממנו יוצאים מים וכולם הודו לה' על הנס שקרה. ב"ה אבא הצליח לקיים את נדרו ואחרי שהבנייה הסתיימה, נסתם החור.

אבא ואמא זכו להקים משפחה גדולה: שמונה בנים ושלוש בנות, אך שניים מילדיהם נפטרו בקיצור ימים: הבן הבכור משה שהיה בחור ישיבה, נפטר בגיל י"ח במגפה שפקדה אז את מרראכש, וכן נפטרה הבת הרביעית דונה בגיל י"ב שנים.

כל שנה, אבא היה לוקח אותנו להשתטח על קברו של הצדיק אברהם מול אמתיל, והיינו נשארים שם כל השבת. גם אחרי מותו, המשכתי לנסוע לשם מדי שנה".

בשנים האחרונות לחייו ר' חנניה הפקיד בידי אנשים את ניהול כל עסקיו והוא היה יושב ולומד תורה כל היום בבחינת תלמידי חכמים מלאכתם נעשית ע"י אחרים.

ר' חנניה היה גם איש של גמילות חסדים והנה דוגמא אחת מיני רבות הממחישה את החסד שהיה בו.

ר' חנניה קנה חווה חקלאית בכפר במרחק של כמה קילומטרים ממרראכש, ושם הקים שכונה יהודית ובנה במקום בית כנסת ומקווה, והיה דואג לפרנסתם בכך שהיה מעסיק אותם בחווה ומזה היהודים היו מתקיימים.

כידוע הצדקה הטובה ביותר, איננה לתת כסף לעני אלא למצוא לו פרנסה על מנת שיוכל להתקיים בכוחות עצמו, וכך הוא עשה.

דוגמא נוספת תמחיש עד כמה מידת החסד הייתה טבועה בו ומסר את הנפש על כך כפשוטו. ומעשה שהיה כך היה: במרראכש היה איזה רב שהתקוטט עם אשתו ורצה להתגרש, ואסר על כולם להתערב, ואמר שמי שינסה להתערב לא יסיים את שנתו. למרות זאת ר' חנניה שהיה כאמור תלמיד חכם וממכובדי העיר החליט ללכת אליו בכל זאת לנסות לעשות שלום בית.

בתום פגישתו עם הרב הנ"ל, בדרך חזרה לביתו, הוא נפל על אבן ונפצע ברגל. כתוצאה מכך, רגלו קיבלה זיהום ותוך זמן קצר הוא נפטר.

בהלוויתו, הביאו את ארונו לבית הכנסת הגדול 'צלאת לעזמא' ושם הספידו אותו, כפי שנהוג היה לעשות לחכמי מרראכש.

הרב יצחק לא זכה להכיר את סבו, שכן הוא נקרא על שמו – יצחק – (מנהגנו שלא לקרוא על שם הסבא כל עוד הוא בחיים) אך הוא שמע עליו מאביו שהוא היה נוהג להתענות תעניות שובבי"ם והיה מתענה ממוצאי שבת עד ערב שבת. אחרי הקידוש בערב שבת, היו נותנים לו קצת לטעום כי הוא לא יכל לאכול הרבה בגלל התעניות של השבוע. באמצע השבוע ר' חנניה היה מתחנן לאביו שיפסיק להתענות כי קשה היה לו לראות את אביו סובל כך, אך ר' יצחק המשיך לנהוג כך כל ימיו עד שהלך לבית עולמו.

על אמו מרת שמחה ז"ל, הוא מספר מעשה שהיה כדי להמחיש את צדקותה: "פעם אחת כשהייתי ילד קטן, נכנסתי לביתי וראיתי את אמי מסדרת את שערה. קודם היא מתחה שמיכה מקיר לקיר והייתה מסדרת את שערה מתחת לשמיכה. כאשר שאלתי אותה למה היא נוהגת כך, היא ענתה לי שהיא לא רוצה שתקרת הבית תראה את שער ראשה".        

ר' חנניה ואשתו מרת שמחה חינכו את בנם בדרך התורה והמצוות כפי מיטב מסורת יהדות מרראכש המכונה בפי יושביה "ירושלים הקטנה".

הרב יצחק בצעירותו למד בישיבה במרראכש; אצל הגאון רבי יצחק אברג'ל זצ"ל עד גיל בר המצווה, ומגיל 13 עד גיל 20 למד אצל הגאון המפורסם רבי יעקב דהאן זצ"ל.

בגיל 18, הוא נסע לעיר מוגאדור ללמוד שחיטה אצל הגאון רבי חיים בן שושן זצ"ל (לימים אב"ד של קזבלנקה) והגאון רבי יוסף הלחמי זצ"ל (לימים דיין באגדיר). בתום שנת לימודיו במוגאדור הוא נבחן אצל הגאון רבי דוד עטר זצ"ל ראש הישיבה, אצל הגאון רבי דוד כנאפו זצ"ל ואצל הגאון רבי אברהם בן שושן זצ"ל. הוא קיבל מהם הסמכה לרבנות ותעודת שוחט, ולאחר מכן חזר ללמוד אצל רבו במרראכש.

כאן יש לציין כי חברו הטוב ל'חכם מור יוסף זצ"ל אמר לי שדבר זה היה פלא, שכן אביו היה עשיר גדול ובעל אזרחות גרמנית בזכות המסחר שלו, והיה בכוחו לעשות מחלוקת ולדרוש בכוח שבנו ילמד שחיטה ויקבל משרה במרראכש. אך הוא לא עשה כך מכיוון שמידת הענווה היתה טבועה בו והעדיף לנסוע ללמוד במוגאדור, וכך לברוח מהמחלוקת.

במשך שנים הוא למד בחברותא עם חברו ללימודים בישיבה, המקובל הגאון רבי לוי נחמני זצ"ל, עם חברו הטוב ל'חכם אלעזר מור יוסף זצ"ל ועם מי שעתיד היה להיות הרב הראשי של צה"ל הרב גד נבון זצ"ל.

בשנת התש"א (1941 למנינם), הוא התחתן עם מרת רחל תבלטו"א  בת החסיד רבי רפאל מאמאן זצ"ל, ונכדה למרת סעדה נחמני זצ"ל (אחותו של המקובל הגאון רבי יעקב נחמני זצ"ל) שיחוסה עלה עד הרי"ף והרמב"ן[12] זלה"ה, והקים משפחה בעיר מולדתו.

  בסוף שנות החמישים הגיע הרב יצחק לצרפת, וקבע את מקום מגוריו בעיר פריז. הוא ומשפחתו השתלבו יפה עם הקהילה היהודית המקומית.

ביתו של הרב יצחק בפריז הפך מהר מאוד לכתובת עבור כל מי שהיה מגיע לעיר זו, הבית היה מלא אנשים כל הזמן, במיוחד מכרים שהגיעו ממרוקו והיו צריכים לסדר עניינים בפריז, היו גרים אצלו כמה ימים (ולפעמים יותר). בכך קיים את אמרת חז"ל: "ויהי ביתך פתוח לרווחה ויהיו עניים בני ביתך".

בתקופה הזאת בפריז, הרבנות הייתה מורכבת כולה מרבנים אשכנזיים, ובכל זאת, הוא הצליח למצוא שם עבודה כשוחט ובודק, והיה בעצם לרב הספרדי הראשון שנכנס לרבנות שם.

במשך השנים, שמו התפרסם גם מעבר לענייני השחיטה, והרבה אנשים היו פונים אליו לקבל עצות וברכות, והוא היה מקבל כל אחד בסבר פנים יפות ומברך כל אחד לפי צרכיו, וכך הוא קיים את אמרת חז"ל: "אוהב את המקום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".

הוא היה בקשרי ידידות עם אב בית הדין של פריז דאז כמוהר"ר רחמים נאהורי זצ"ל, שהיה מחבבו ומכבדו ומפנה אליו שאלות בענייני שחיטה.

כמו כן, היו לו קשרים עם הרבה רבנים שהכירוהו עוד ממרוקו. להלן  מספר ציטוטים מתוך מכתבים והמלצות שהוא קיבל בשנות ה- 60 מרבנים שהכירו אותו.

כמוהר"ר יצחק אביחצירא "בבא חאקי" זצ"ל: "הריני לאשר בזה שאני מכיר הכרה אישית את כבוד הרה"ג יצחק דלויה שליט"א מעיר מראקש מארוק שהוא איש ירא וחרד ירא אלקים וסר מרע והכרת פניו ענתה בו שהוא בעניני השם לא ירא מפני כל וביחוד במלאכתו מלאכת שמים. גם בן לאותו צדיק המפורסם ברבים כמוהר"ר החסיד העניו הרה"ג חניניה דלויה זצ"ל אשר לא פסקה גרסה מפומיה כל היום וכל הלילה ומשפחתו ידועה אצלנו במארוקו שלשלת של צדיקים וחסידים וראוי לסמוך עליו בכל מדי דקדושה".

 כמוהר"ר מכלוף אביחצירא זצ"ל ראב"ד מרראכש: "הוגד לנו שהחכם הנזכר נעוץ סופו בתחילתו ותחילתו בסופו. הוא נטיעה של קודש".

רבנו הגדול כמוהר"ר שלום משאש זצ"ל: "ראוי והגון לתומכו ולעודדו ולקרב לו התועלת, הן מצד עצמו שהוא צנוע ובעל מידות, למדן וירא שמים, והן מצד הוריו ומשפחתו הידועים לשם ולתהילה, חשובים ונכבדים, ישרים ותמימים".

כמוהר"ר חיים שושנה זצ"ל ממרראכש, לימים דיין בבית דינו של רבי שלום משאש זצ"ל, ואח"כ דיין בבאר שבע: "ידועים לי הנהגותיך הטובים עם אלקים ואדם; ידוע לי שכמה שנים היית חובש בית מדרש וגם אחרי שיצאת לשוק החיים לא הפסקת את חוט הלימודים; ידוע לי מר אביך ז"ל שהיתה לי הזדמנות להתפלל יחד איתו בביהכ"נ "בן צפת" והכרתי בו שתי מידות גדולות שמנו חכמים ז"ל: מידת השתיקה ומידת הענוה; כן ידוע לי על המשפחה הרמה משפחת דלויא המתייחסת להרה"ג כמוהר"ר יצחק דלויה זיע"א אשר חי מלפני 400 שנה ואשר החליף דברי הלכה עם מרן בית יוסף זלה"ה".  

כמוהר"ר יאיר חפוטא זצ"ל ממרראכש, לימים רבה הראשי של באר יעקב: "הריני לאשר בזה שכ' הרב יצחק דלויה שליט"א אני מכיר אותו הכרה ברורה וידועה מחו"ל מראקיש מרוקו שהוא איש תם וישר וירא שמים ות"ח. למד בישיבתו של  הרה"ג הרב  יעקב דהאן זצ"ל. הנ"ל הוא בן לאותו צדיק  הרב חנניה  דלויה     זצ"ל   בנן   של   קדושים,

שלשלת  יוחסין,   עד  דורו  של  הרה"ג  הצדיק  החסיד  שמו

נודע בשערים הרב יצחק דלויה זלה"ה".                                            

גם בתקופה בה עבד, הוא היה קובע עתים לתורה, וכך כל יום, בדרך לעבודה ברכבת היה לומד תורה.

הרב יצחק היה כאמור תלמיד חכם. הנה סיפור אחד מני רבים, הממחיש זאת: פעם אחת הוא היה ברחובות, בשבת פרשת תרומה. והם קראו בתורה "תיעשה המנורה". הבעל קורא שם לב שבספר התורה כתוב תיעשה בלי יו"ד (תעשה) ורצה לפסול את ספר התורה ולהוציא אחר במקומו. אז הרב יצחק דיבר עם הבעל קורא, ושאל אותו מאיפה ספר התורה. ענה לו הבעל קורא שזה של תימני אחד. אז הרב יצחק אמר לו שהספר אינו פסול, שכן האבן עזרא מביא על המילה הזאת כי הוא בעצמו מצא ספרי תורה מספרד ומצרפת, בהם כתוב תעשה ללא יו"ד.

בשנת התשמ"ט (1989 למנינם) הוא יצא לפנסייה ומאז הוא עמד בראש הכולל "רבי חי טאייב לא מת" שבפריז יחד עם חברו הטוב מגדולי המדקדקים רבי מאיר עמאר זצ"ל.

עד שנותיו האחרונות, הוא לימד יום יום גמרא, ורבי מאיר לימד אבן עזרא.

במשך השנים, הוא נהג לכתוב הרבה חידושים תוך כדי לימודו בכל תחומי התורה: תנ"ך, משנה, גמרא, ומדרשים ועוד, ובשנת התשס"ד הוא זכה להוציא לאור חלק מחיבוריו בספר 'ויזרע יצחק'.

בשנותיו האחרונות כאשר הוא סבל מייסורין הוא המשיך ללמוד תורה כפי כוחו והמשיך לנסוע יום יום לכולל ללמד גמרא, וכשלא יכל למד בבית.

עד הרגע האחרון היה שקוע בתורה, וזה באמת מה שהחזיק אותו בשנים האחרונות לחייו, כל רגע שהיה פנוי היה לומד, מעיין בגמרא, באבן עזרא וכו'.

כך כתב עליו חברו הטוב רבי דוד בוסקילה שליט"א בשנת תשס"ד (2004): "מי יוכל לשער את חשקו והתמדתו בתורה של המחבר שליט"א, זקן ויושב בישיבה ועושה ימים כלילות בכדי להבהיר וללבן סוגיא או מאמר חז"ל ואינו נותן שינה לעיניו ותנומה לעפעפיו עד אשר יוציא את הדבר לאור".

ביום שלישי ה' טבת תשס"ז, החזיר הרב יצחק דלויה את נשמתו לבורא בעיר קרטיי שליד פריז, ונטמן לצד אביו בבית העלמין גבעת שאול בירושלים ביום חמישי, ז' טבת תשס"ז, תנצב"ה.

ושם ינוחו יגיעי כח

מצבת קבורת החכם השלם

הזקן הכשר זרע קודש

משרידי דור דעה

לא פסק פומיה מגרסא

אהוב על המקום אהוב על הבריות

לעת הזקנה נדכא ביסורין

זה שמו הטוב

הרב יצחק דלויה זצ"ל

ב"ר חנניה נ"ע

נין ונכד להרב הגדול מעוז ומגדול

המלוב"ן כמוהר"ר יצחק דלויה זלה"ה

אב"ד ור"מ דק"ק מרראכש

וינח ביום השלישי ה' טבת התשס"ז

בן פ"ו שנים

תנצב"ה