תמיד פחדתי מהכול..
כל מה שרציתי זה לקבור את עצמי עמוק בחול..
לא ידעתי מזה שאוהבים אותך..
לא ידעתי מזה שלמישהו אכפת ממני..
לא ידעתי מזה חבר חברה מישהו שיהיה לצדי בכל צרה מישהו שיחזיק לי את היד..מישהו אמיתי לדבר איתו..
חייתי רק בחולמות חלמתי רק על האגדות..
שרתי,רקדתי,ובהיכר ציירתי אבל לא היה לי למי להראות..
אפילו להורים שלי לא היה ממש אכפת ממני..
אבא שלי היה תשוש מהעבודה ואימא שלי עד שהיא חזרה היא אהבה רק את אחותי ועליי סתם צרחה על כל דבר קטן..
ובגן? הייתי משחקת עם עצמי קלאס בהפסקות..הולכת לשחק קצת עם החיות בפינת חיי או סתם נשארת בכתה או בגן צופה על כל אחד שעובר ובוחנת כל דבר או סתם מציירת דברים..ושאני אומרת דברים אני מתכוונת לאותו ציור רגיל של ילדה בשמלה ורודה עם 2 צמות, גרבי ברך לבנות עם פס ורוד למעלה ונעלי בובה ורודות שפשוט עומדת בלי שום תזוזה ולידה יש אגם אדום..כנירא של דם..
צירתי את אותו ציור יום אחרי יום רק בצבעים שונים פעם השמלה הייתה כחולה כמו הפס והנעליים ופעם ירוק ופעם סגול..אבל האגם?אותו אגם אדום עז והדשא אותו דשא ירוק ויפה.. והילדה אותו ילדה עם הפוני ו2 הצמות הקשורים בסרטים התואמים לשמלה..
אחרי שעשיתי סבב עם כל הצבעים שהיה בגן וכבר נגמר לי עם מה לצייר עברתי ציור..
הפעם..הילדה עמדה בפרופיל עם כיוון ראשה לאגם..ואחרי עוד סבב הילדה הרימה את הרגל כדי לקחת צעד לאגם..ואחרי עוד סיבוב היא עשתה הילדה הייתה כבר יותר קרובה לאגם והפניה שוב הפנו עליי..הסתכלתי על כל הדפים ששמרתי בתיק וראיתי שכל הציורים שציירתי הילדה הייתה באותו מרחק מהאגם הציורים שציירתי באותו יום באמת הראו שהיא יותר קרובה..
הכנסתי את הציורים לתיק ושוב הסתכלתי לכיוון הילדים בגן..ראיתי שלכולם יש עם מי להיות..נאנחתי..והלכתי לכיוון הבובות וחיבקתי בובה קטנה של דובי..
והלכתי לגננת לבקש ללכת לישון..ישנתי רק בגן..בלילה לא יכולתי לשון עם הצעקות של אימא ואבא..
כשחזרתי הביתה אימא אמרה שאבא יושן היום אצל סבא וסבתא אבל אני ידעתי בדיוק שהם נפרדים..התקשרתי לאבא ובכיתי לו שיחזור..ושייקח אותי איתו שאני לא רוצה להישאר עם אימא..אבל אימא ישר ניתקה את השיחה ולא נתנה לי להשחיל מילה ושלחה אותי ישר לחדר..
וכמובן שאבא חזר הביתה בשבילי אך הוא נשאר ולא לקח אותי איתו..
כשחזרתי לגן חשבתי.. למה אף אחד לא רוצה אותי..לא רוצה להיות חבר שלי..לא רוצה לשחק אותי..לא לדבר איתי..לא לצחוק איתי..מה אני שונה מאחרים?למה אותי לא יכולים לקבל..
באיזהו שלב כבר עליתי ליסודי..עדיין בלי חברות..עדיין לבד..
עדיין משחקת קלאס..לבד..עדיין מציירת..לבד..פשוט לבד..
עם השנים עליתי כיתות והייתי הילדה הכי חנונית בכתה..לא היה לי חברים..כולם העליבו אותי..הרגשתי כמו מושפלת מהסרטים..הדבר הכי גרוע שבאותו רגע לא היה אכפת לי אבל הייתי חוזרת כל שישי שזה היה יום קצר נכנסת לחדר פורקת הכול ובוכה..בוכה במשך כמה שעות ואחרי זה הייתי צריכה לצאת מהחדר ולשחק כאילו כלום לא קרה להכחיש את עצמי ולהיות שמחה עם חיוך תמיד עם הפנים ולחיות באשליה שהחיים יפים..
פתחתי את המגירה והוצאתי משם את הציור מהגן הסתכלתי על הילדה היא הייתה עם חיוך על הפנים..חיוך חמוד חיוך שמראה שהוא יודע של מי הדם שבאגם..אבל של מי הוא?!
של מי הדם?!
נזכרתי בגן..נזכרתי באותו יום שראיתי שהכול סימטרי רצתי לחדר משחקים והבאתי סרגל..מדדתי את המרחק הציורים הראשונים אותו מרחק והציורים שאחרי הצעד היו כולם אותו מרחק..
אותו מרחק..הילדה הכחולה..הילדה הצהובה..הילדה הירוקה..הילדה האדומה..הילדה הסגולה..הילדה השחורה..הילדה האפורה..כל הילדות..וכמובן הילדה הורודה..אני..!
הסתכלתי שוב על השפתיים של הילדה..הם היום אדומות..כמעט כמו הצבע של האגם דם..מה זה אומר שאלתי את עצמי..
לקחתי צעד והלכתי לכיוון הארון פתחתי אותו..לא אין שמלות ורודות..חולצות יש..מכנסיים יש..חציות יש..הכול יש..אבל שמלות.
באותו יום..חלמתי את החלום..הייתי עם 2 צמות..עם הפוני שלי..הצמות היו קשורות בסרטים הייתי עם שמלה ורודה..גרבי ברך עם פס למעלה בצבע ורוד נעלי בובה ורודות הדשא היה ירוק יפה ורך השמיים..כמו שמיים רגילים..ואגם של דם נראה מרחוק התקרבתי לאגם יותר ויותר עד שהגעתי להיות צעד ממנו..עמדתי שם קפואה לא יכולתי לזוז,פחדתי..פשוט עמדתי שם במשך שאר החלום והסתכלתי על האגם הרגשתי שהוא זורם אבל לא הבנתי איך ולאן?
התעוררתי..הסתכלתי על החדר..נשמתי..הסתכלתי על השמיים מהחלון..בהירים..של בוקר..הסתכלתי על השעון שעל היד..5..בדיוק 5..הסתכלתי על הכותונת..ורודה..קמתי מהמיטה החלפתי לפיג`מה בצבע אחר וחזרתי לישון..
בצהריים יום למחרת חזרתי מבית ספר ומדדתי שוב את המרחק ועכשיו?איך זה יכול להיות? הילדה הורודה קרובה ב3 ס"מ לאגם משאר הילדות..
נשמתי עמוק והכנסתי את הציורים חזרה למגירה ומאז לא הוצאתי אותם..
עד גיל 16 בערך שחלמתי חלום..חלמתי שאני ילדה קטנה עם 2 צמות ושמלה ורודה..גרבי ברך עם פס ורוד למעלה..נעליי בובה ורודות..שערי קשור ל2 צמות עם סרטים בצבע ורוד התואם לבגדים..ואני שטה על סירה קטנה בתוך אגם של דם..ומסביב לאגם יש רק דשא..ואז כבר לא זכרתי את הציורים שבמגירה..
כמה ימים לאחר מכן..היה לנו הצגה והייתי צריכה לשחק את הילדה התמימה והחלטתי להתלבש כמו הילדה שבחלום..לבשתי שמלה ורודה קניתי לי גרבי ברך עם פס ורוד למעלה שמתי נעלי בובה ורודות תואמות לשמלה..ויצא שהם תואמות גם לפס בגרביים..קניתי סרטים שתואמים לבגדים וקשרתי את שערי ב2 צמות..
באותו היום קרתה לי התאונה..נפלתי מצוק כשנסענו במכונית.. נפלתי והתגלגלתי לתוך אגם ודמי רק נזל ונזל אל תוך האגם עד שצבע האגם היה כצבע הדם שלי ומסביבי היה רק דשא..ומאז..
אני רק רוח שמחפשת את שאר הילדות..אך תמיד עם חיוך על הפנים..