תככים, שקרים ואהבה בלתי ממומשת

העלילה מסתבכת כשכרמן פוגשת את לאונרדו (חואן דרטס) אהבת חייה ואביה של פטיטו, לאונרדו הוא רופא הילדים הטוב ביותר בבאונוס איירס וגם מנהל את מרפאת "החסד": אחת הקליניקות הנחשבות ביותר בבואנוס איירס. לפני 14 שנים הוא ניהל רומן עם כרמן אבל אמא שלו – אינס (מרסלה לופס), התנגדה לקשר בניהם והחליטה לשים לרומן קץ. לצערה של כרמן לאונרדו מאורס לבלנקה (גלוריה קארה): אישה שאפתנית, נצלנית, רמאית ושקרנית שכל מה שמעניין אותה זה כסף ועושר. בלנקה נאלצה לשקר ולהמציא תרמיות על מנת לכבוש את לאונרדו, כאשר מתחת לפני השטח היא לא אוהבת אותו אלא את הונו וכל רצונה לרוקן אותו. היא לא פועלת לבד, לצידה עומדים שני שותפיה: פולו (מרטין בוסי) ודורינה (ויויאן אל חבר). בהמשך כרמן נשדדת בבית חולים ומאבדת הכל, לאונרדו מגלה שכרמן נשדדה וכמובן שאין לה איך לשלם על הטיפול של פטיטו והיכן לגור, הוא נחלץ לעזרתה ומציע לה מגורים ומימון הטיפולים.

ידידות אמיצה בצל המנהלת המכשפה

בזמן סדרת הטיפולים שתצטרך לעבור פטיטו, נוצרת כימיה מדהימה בין פטיטו ולבין לאונרדו. לאונרדו מתחיל להקשר לפטיטו ללא ידיעה שזו ביתו וכך גם היא. כרמן לא מרוצה מהקשר בניהם ונלחצת מאוד מהקשר ומתאפקת לא לפלוט בטעות את האמת.

פטיטו מתחילה ללמוד בבית ספר יוקרתי לאומנויות בשם "פריטי לנד" שבו אינס, אמו של לאונרדו מנהלת. אינס היא אישה בעלת מעמד חברתי גבוה בבואנוס איירס. היא עוקצנית, קשוחה ויכולה לפגוע ישירות בנקודותיו הרגישות ביותר של האדם. אינה אוהבת את פשוטי העם ולא סופרת את כל מי שלא ממעמדה. בשבילה בנה הוא נסיך בממלכתה.

מלכת בית הספר נגד פטיטו

ביומה הראשון בבית הספר, פטיטו עוברת השפלה ע"י אנטונלה (ברנדה אסינקר), מלכת בית הספר המרגישה צורך לשלוט בכל. היא מאוהבת במתיאס ומוכנה להיות חברתו בכל מחיר. פיה (קמילה אוטון) וקטרינה (קמילה סלסר) הן חברותיה הטובות.

קטרינה המעריצה את אנטונלה ורוצה להיות בדיוק כמוה, מסתירה מחברותיה את אהבתה לסנטיגו משום שחוששת לקבל יחס מזלזל. פיה היא ילדה צבועה, סכסכנית ורכלנית, היא יד ימינה של אנטונלה, לא סופרת אף אחד ומתחנפת לאנטולה בכדי להיות המעודפת. אנטונלה חולמת להיות זמרת ולפעמים מדמיינת את עצמה בתור מדונה, בנוסף היא מנהיגת להקת "האלוהיות".

בבית הספר פטיטו תתחבר עם תמרה (אווה קטרו`צי) ילדה מאוד רגישה שלא אוהבת מריבות, שתיהן תהיינה החברות הכי טובות. יחד עם חוספינה (תלמה פרדין) עם סול (סול ברסונצ'ה) הן יקימו יחד את להקת "הפופולריות" הקבוצה שתתחרה נגד קבוצתה של אנטונלה.

חברותיה של פטיטו

חוספינה היא אחותו של מתיאס ומתקשה להבין מדוע אחיה מחבב את אנטונלה. סול, ילדה מאומצת שחיה יחד עם אמה המאמצת מאז ומתמיד. היא יודעת שהיא מאומצת ומעולם לא ראתה בזה פגם.

פטיטו פוגשת במקרה את אהוב ליבה מתיאס, אותו אחד שהתאהבה בדרום ולא האמינה שתפגוש אותו שוב.

"פטיטו" היא טלנובלה עמוסה בשירים, ריקודים, אהבות וחלומות, טלנובלה התאפשר לכולנו להיכנס לעולמם הבלתי מובן של בני הנוער ולהזדהות עם כל אחת ואחד.

מסע בארגנטינה

חואן דארטס אמנם לא נראה על מסכינו לאחרונה, אבל בארגנטינה הוא כוכב השעה עם הטלנובלה "אומרים אהבה", לצד אאוחניה תובל (לב אמיץ). נדיר שכוכב במעמדו, יפתח את דלת ביתו לעיתונאים, אבל אנחנו כמובן זכינו ליחס מיוחד והזמנה אישית. דארטס גר באמצע פלרמו הוליווד, אחת השכונות היותר ציוריות בבואנוס איירס. פלרמו, בעבר שכונה נידחת, חווה לאחרונה תחיה מחודשת בזכות זה שהפכה למקום מושבם של לא מעט שחקנים ואנשי בוהמה, אותם אפשר למצוא בפאבים השכונתיים, יושבים ומפטפטים עד השעות הקטנות של הלילה.

בכניסה לבית דארטס מקדמת את פנינו דלת ברזל אפורה וסתמית שנראית כמו כניסה לחניה פרטית. מאחורי הדלת, מסתתר בית מהודר, מעוצב למשעי בגווני אפור ומלא משחקים של ברזל וזכוכית. עיצוב קצת קר מדי לטעמי, אבל בהחלט מרשים. מסתבר שלא חואן הוא שאחראי על העיצוב, אלא שהוא קנה את הבית ממעצב ידוע. בחצר הבית, ממוקמת בריכת שחיה ענקית - מחזה די נדיר באמצע בואנוס איירס. כיוון שדארטס הוא לא רק שחקן אלא גם מוסיקאי מוכשר, במרכז הסלון שלו ניצבים אחר כבוד, אורגן ופסנתר. המפגש שלנו, שהתחיל כמו כל מפגש רשמי בין מראיין למרואיין, הפך מהר מאד למפגש ידידים אמיתי, כששאר דיירי הבית - האישה הילד והכלב, הצטרפו אלינו. תוך כדי שיחה הוא חיפש במחשב קליפ שצולם באחת ההופעות שלו, והתבאס לגלות שכשהילד שלו השתעשע במחשב הוא קלקל משהו. המשחקים שלו התערבבו עם החומרים של דארטס, כך שאת הקליפ לא ממש הצלחנו למצוא. אין ספק שזאת חוויה מוכרת, לכל מי שיש לו ילדים. על כוס מאטה וצלחת עוגיות הכרנו את דארטס האמיתי, האיש שמאחורי השחקן. הוא התגלה כאדם חם, לבבי ומלא תשוקה.

אז איך הטלנובלה "אומרים אהבה"?

"מלאת הומור, דרמה, בכי, צחוקים. הכותבים של הסדרה ידועים בעובדת היותם קצת משוגעים ומאד נועזים".

אאוחניה תובל היא בת זוגתך בסדרה. עד כמה חשוב לך מי בת הזוג שלך?

"חשוב מאוד, ללא ספק. חשוב שתהיה כימיה בין השחקנים כדי שאפשר יהיה לשדר לקהל משיכה, מיניות וגם אהבה. אני לא אומר שבמידה ואין כימיה, אי אפשר לעבוד ביחד. במקרים כאלה אתה פשוט מגייס את כל יכולת המשחק שלך, ובסוף מצליח להעביר רגש. אבל קל יותר ואמיתי יותר, כששני השחקנים הראשיים מצליחים לייצר ניצוצות. אז אתה מצליח לקחת את הטלנובלה למקום אליו אתה שואף להגיע - לב הקהל, וכמובן בהמשך, גם לראש טבלת הרייטינג".

היית מסרב לתפקיד מעניין, אם בת הזוג לא היתה לטעמך?

"לא, ממש לא. זה אף פעם לא קרה לי, שהציעו לי תפקיד עם בת זוג לא מתאימה. אם זה היה קורה, אני לא חושב שהייתי אומר למפיק:'איתו או איתה, אני לא רוצה לשחק'. אני לא מסוגל לחבל בהזדמנות לעבודה של חבר למקצוע. אגב, המפיקים הם הראשונים שמחפשים התאמה בין שחקנים והם נוהגים להתייעץ איתנו לפני שהם סוגרים חוזה".

הטנגו לעולם יישאר

בוא נדבר על חואן דארטס הזמר. בדרך כלל הקהל, מאוד מתקשה לקבל את זה ששחקן הוא גם זמר. נדמה שהם מכניסים אותך למשבצת של שחקן, וקשה להם לראות אותך עושה דברים אחרים. גם אתה הרגשת את זה?

"כן, אבל המקרה שלי הוא קצת שונה. בגלל ששחקתי בהרבה מחזות זמר כמו 'נשיקת אשת עכביש', 'פליני' ועוד, הקהל כבר מכיר את יכולות השירה שלי. אפילו זכיתי בפרסים על העבודה שלי. כזמר, אני שר בעיקר טנגו. אני נכנסתי אל עולם הטנגו הסגור די בקלות, לא רק כזמר אלא גם כמגיש - הנחיתי תוכנית טנגו בטלוויזיה, שנתנה צ'אנס לזמרים צעירים וחדשים. בהופעות שלי תמיד ליוו אותי טובי המוסיקאים, ותמיד פינקו אותי מאד, גם הקהל וגם הביקורות. לפני שנה למשל, הופעתי בתיאטרון האופרה. אתה קולט מה זה? למלא תיאטרון של 2500 מקומות עם מופע טנגו, ועוד ללא שום תמיכה מהתקשורת? זה מטורף, ואני גאה בזה מאוד! זה אירוני שבחו"ל מקשיבים הרבה יותר לטנגו, מאשר במולדת הטנגו. כאן, הטנגו מיועד לקהל מאד סלקטיבי, ולתיירים. ארגנטינאים שומעים דברים אחרים."

אבל הייתה תקופה בה הטנגו היה בסוג של קאמבק…

"הטנגו אף פעם לא עזב, הוא תמיד היה פה, ותמיד יישאר. אנשים משלמים הון כדי לשמוע אותו בבתי הטנגו. אבל זמרים עם קהל ארגנטינאי יש ממש מעט. למזלי אני אחד מהם, קאצ'ו קסטניה הוא השני".

אני מגיש תכנית רדיו של מוסיקה לטינית בשם "ענייני אהבה". בתכנית שלי אני משמיע המון את הדיסק האחרון שלך "כך"

"בדיסק הזה, לא הכל טנגו. הוא כולל הרבה שירים מלודיים ומוסיקה רומנטית בכלל".

יש את "סיגליות", למשל.

"שיר מדהים. מת עליו".

זה שיר ספרדי של זמר ישראלי בשם דויד ברוזה…

"הי, אני מכיר אותו! הוא היה פה לא מזמן. גיטריסט וירטואוזי וזמר ענק!"

ספר לי מה קורה לקהל הנשי בהופעות שלך שמעתי שמועות…

"אתה חייב לראות את זה כדי להאמין. אני תמיד מעלה בחורה לבמה ושר לה באוזן את 'ביום שתאהבי אותי'. זה משעשע אותי כל פעם מחדש, איך השיר הזה מביא אותן על סף עילפון. אני מת לעשות את זה בישראל, ובהחלט מתכנן להגיע מתישהו בקרוב. יאיר דורי סיפר לי שערך משאל בישראל, והיה בשוק מהתוצאות. 'אין לך מושג כמה אנשים אוהבים אותך', הוא אמר לי. בינתיים, אנחנו כמו הירח והשמש - אף פעם לא נפגשים. תמיד כשהוא יכול להביא אותי, אני לא פנוי. אבל זה יקרה, אני יודע. זה חייב לקרות. יש את חואן שאתם רואים בטלוויזיה, אבל אני רוצה לתת לכם את עצמי האמיתי 'בגודל טבעי' ועם כל הלב, על הבמה".

סיפרת לי שאתה מופיע עם "טנגו לוקו". מה אתם עושים יחד?

"הם קבוצה של משוגעים שאוהבים טנגו. התופים והגיטרה החשמלית שלהם, נותנים למוסיקה את הצליל שאני אוהב. הם ה'ביטלס' של הטנגו. איתם אני עושה הופעה שיש בה הכל, לא רק טנגו. יש גם מרנגה, שאני מת עליה בגלל הקצב, וגם שירים של ה'טנגו לוקו', עצמם. המופע הזה הוא כיף טהור".

פוחד מחשיפה

מאיפה התחלת? ממוסיקה או ממשחק?

"ממשחק. סיימתי את בית הספר לדרמה, התחלתי בטלוויזיה בתפקידים קטנטנים בטלנובלות ובתוכניות שונות. במקביל, למדתי מוסיקה ופיתוח קול".

את מי אתה אוהב יותר, את אבא או את אמא - משחק או מוסיקה?

(צוחק) "בדיוק כמו עם הורים, אני לא מרגיש שאני יכול להפריד ולבחור ביניהם. כשאני שר השחקן נוכח, וכשאני משחק הזמר שם. לא אוכל לעזוב אף תחום, כי שניהם נמצאים עמוק מאוד בתוכי. אחד הדברים המדהימים שקרו לי למשל, היה כששיחקתי תפקיד לא כל כך מרשים באיזו טלנובלה. תפקידון שהיה צריך להיגמר יום למחרת. באותו יום בקשו ממני לשיר בתוכנית טנגו שקוראים לה 'הכשרונות הגדולים של הטנגו'".

זו תוכנית ישנה! אני זוכר אותה מילדות!

"נכון! הם רצו שאני אשיר שיר, בתוכנית סיום העונה. השיר ששרתי שם היה כל כך מוצלח ועורר כל כך הרבה רעש, שלא רק שהתפקידון לא נגמר למחרת, פתאום הוא קיבל יותר חשיבות ויותר טקסט, וגם התבקשתי להנחות את התוכנית עליה סיפרתי לך קודם. אז אתה רואה? המוזיקה תמיד תרמה למשחק, ולהפך".

אתה כותב?

"לא, לא. אוף! טוב נו, כן. אני כותב שירים, אבל עוד אין לי אומץ להוסיף להם מוסיקה. אולי יום אחד זה יקרה. אני חייב להחליט אם אני מוכן לחשוף את עצמי עד כדי כך. בינתיים זה גדול עלי. אני מעריך אנשים כמו סראט או סבינה. אנשים שמסוגלים לשיר את מה שהם מרגישים. אף אחד לא יכול להעביר את מה שאתה מרגיש, יותר טוב ממך. מי יכול לשיר שיר כמו שסראט שר אותו? אף אחד!"

יש לי מזל שהשיחה הזאת מתנהלת בביתך. אני רואה את הפסנתר והאורגן וברור לי שהמוסיקה תופסת מקום חשוב בחייך. אתה רוצה להגיד לי שאתה לא משתעשע ומלחין לעצמך את השירים?

(צוחק). "כן נו, בזמן האחרון אני מרשה לעצמי. זו פעם שנייה שאתה שואל את זה. האם אתה יודע משהו על עצמי, שאני עוד לא גיליתי? (צוחק שוב)".

כנראה, לא יודע, תחושת בטן.

"תחושות הבטן שלך בדרך כלל מוכיחות את עצמן?"

עם קבלות…

"נפלא! אז אני סומך עליך".

לא, לא, לא. כל הקטע הוא, שתסמוך על עצמך…

"נכון. אל תדאג, גם זה יגיע".

ממש לא דואג. תגיד לי, איך אתה רואה את המצב בארגנטינה?

"שמע, אני חושב שמנגנוני הצדק התחילו לזוז סופסוף, וזה מה שיציל את החברה. לא נצטרך לפחד ששוב נגיע לפינות אפלות".

לא נראה לך שהארגנטינאים עסוקים מדי בלחפור בעבר, ופחות משקיעים בלתכנן את העתיד? אני לא מדבר על לסלוח או לשכוח, אבל חייבים להסתכל קדימה

"ללא ספק צריך להסתכל קדימה, אבל נדמה לי שאנחנו מלאים בכל כך הרבה אשמה וחוסר ידע, שחטפנו התקף אובססיבי של לרצות לדעת הכל. הסתירו מאיתנו המון, והיום בתגובה, אנחנו רוצים לדעת כל דבר. אנחנו מנסים לשלוט על העבר שלנו, כדי שיהיו לנו כלים להתמודד עם העתיד. נדמה לי שאתה, שחי רחוק, רואה את הדברים בפרספקטיבה שונה ויותר רחבה. זו הסיבה שמבחוץ, אנחנו נראים כאילו אנחנו מתבשלים במיץ של עצמנו. חסר לי הקטע הזה של לחיות קצת במקומות אחרים, כדי לראות את הדברים אחרת. אבל שיהיה ברור שאני ארגנטינאי גאה, שחי פה מתוך בחירה. אני רוצה לספר לך משהו. במסגרת סיבוב ההופעות שלי הסתובבתי המון בתוך ארגנטינה, שם פגשתי אנשים שהזמינו אותי לחלוק איתם שולחן וארוחה, שאתה רואה שאין בה כמעט כלום. החום האנושי הזה, ממלא לך את הצלחת ואת הלב. פה בבואנוס איירס, בעיר הגדולה, אתה כבר לא רואה את זה. לא ראינו את זה שנים".

ראש כחול

יש לי שאלה שמסקרנת אותי. מי עוד מבצע את שיר הנושא בדיסק האחרון שלך "כך"? הוא ממש מוכר לי…

"סנדרו הגדול!"

נכון! איזה טמבל! לא קישרתי. הגרסה שלך כל כך שונה!

(צוחק) "יש הרבה אנשים שמבצעים את השיר הזה. אף אחד לא עושה את זה כמוהו. לפני שהקלטתי, השמעתי לסנדרו את הגרסה שלי והוא ממש התלהב. בשבילי זו היתה ברכת דרך חשובה".

זה שיר מאוד טעון

"נכון. זה שיר סקסי בטירוף. כששרתי אותו בתוכנית של סוזנה חימנז, התחלתי ללטף את עצמי, והבנות צרחו. מהבטן לאט לאט ירדתי לאגן, המשכתי לרדת, הכנסתי את היד בחושניות לכיס - והוצאתי משם עלי כותרת. כולם נקרעו מצחוק. אז אמרתי להן: 'מה חשבתם שאני אוציא? ראש כחול!'".

יש שיר שאתה אוהב, אבל לא מעז לשיר מול קהל?

"קורה לי שאני שר שיר בהופעה, אבל לא מסוגל להקליט אותו. 'תשוקה' זה שיר שכבר הוקלט כל כך הרבה פעמים, שאני לא מרגיש שאני יכול לתרום לו שום דבר חדש. בהופעה חיה, האווירה שונה, ואת זה אי אפשר להעביר בהקלטה. אותו דבר קרה גם עם קלאסיקה כמו 'פריחת התפוז'. אין לי אומץ לגעת בה, זה קדוש. שמעת פעם ביצוע טוב יותר לשיר הזה משל גוז'נצ'ה?"

כן, של בגליאטו

"אוי, תפסת אותי, נכון. זו גרסה מצוינת."

אני אוהב דברים של גוז'נצ'ה. הגרסה שלו לשיר "בלדה למשוגע", עם אדריאנה ורלה פשוט מדהימה.

"הייתה לי הזכות להופיע על אותה במה עם שניהם, במשך חמישה חודשים. אולי בגלל זה אני מרגיש שיש דברים שאי אפשר לגעת בהם. זה לא רק השירה. זאת הנוכחות שלו, האווירה. כשהופענו יחד, הוא נראה לנו גוסס. כל הזמן פחדנו שימות על הבמה, ועדיין הוא הצליח לרגש ולהרעיד לבבות".

עם מי היית רוצה לחלוק במה?

"אלחנדרו סאנס. הוא נראה לי כותב שירים ומבצע ענק. אני אוהב גם את שקירה…"

מה היית רוצה לשיר עם סאנס?

"מממ, לא זוכר איך קוראים לשיר. זה שיר על בחור שחברה שלו עיוורת, והיא מלמדת אותו לראות את הדברים אחרת. שיר מדהים. או את 'נגן בשבילי'. זה שיר 'קולנועי'. השיר ממש מצייר את הסצנה כך שאתה יכול לראות אותה בעיני רוחך. זה סוג השירים שמרגש אותי".

זו פעם שנייה שאתה מדבר על "לצייר" שיר. שום שיר לא מצייר את בואנוס איירס כמו השיר "תודה בואנוס איירס" של ראול לבייה

"ראיינתי אותו בתוכנית שלי. הוא גדול, הוא סמל".

היית שר את השיר הזה?

"לא. אני אוהב לשיר על אנשים, על רגשות ולא על מקומות. אני לא צריך ללבוש פונצ'ו כדי להרגיש גאוצ'ו (צוחק). אני לא יכול לשיר על בואנוס איירס, כי אני חלק ממנה. אני חתיכת טנגו מהלכת. אולי השיר חשוב לך, כי העיר הזאת רחוקה ממך. אני לא צריך אותו. אני בוחר את בואנוס איירס כדי לחיות בה ולמות בה, לא לשיר לה".

ארוחת ערב עם אלוהים

עם מי היית רוצה לאכול ארוחת ערב?

"עם אלוהים, כדי שיספר לי הכל".

מה היית שואל אותו?

"הייתי מבקש ממנו להפיג את כל החששות שלי, ולענות על כל השאלות שאין לי עליהן תשובה. האמת שאם כבר לתת לדמיון לעוף… הייתי עורך מסיבה. הייתי מזמין את צ'ה גברה, ויניזיוס דה מוראס (משורר מלחין ברזילאי), מרלין מונרו, קרלוס גרדל, אלוהים ואני,.מה אתה אומר?"

לא נראה לי שתאכלו הרבה… אומרים שטנגו זה בעצם בכיו של הגבר, שנבגד על ידי אהובתו. זה נכון?

"בתחילתו, הטנגו היה משהו שהסתירו. זאת היתה מוסיקה שנגנו רק בבתי הזונות, בהם בילו גברים שלא היו מאושרים בנישואים שלהם. הגברים האלו התאהבו בזונות, ולכן רוב השירים מדברים על אהבה נכזבת לאישה שאף פעם לא תהיה שלהם. אישה שתמיד שייכת לכולם. טנגו הוא האהבה לבלתי אפשרי".

מי מהווה דוגמה עבורך? כמו מי היית רוצה להיות?

"אני לא שואף להדמות לאנשים מפורסמים או חשובים בהיסטוריה. אני רוצה להיות דומה לאנשים שעשו דברים קטנים, שהם בעצם ענקיים. כמו אבא שלי, למשל. הוא תמיד לחם כדי שלילדים שלו לא יחסר דבר".

יש משהו שעדיין לא שאלתי, וחשוב לך שהקהל יידע עליך?

"שמע, דיברנו על נושאים שבחיים שלי לא דיברתי עליהם בפגישה ראשונה עם מישהו. יש לך את זה! יש לך את היכולת לגרום לי לדבר בלי פוזה, ומהלב. אם אני אחשוב על עוד משהו שחשוב לי להגיד, פשוט נצטרך לשבת שוב".

הפעם נעשה את זה אצלי בבית?

"וואו, כן! קניתי. אני מאמין שמי שלא ימצא את התשובה למה שהוא רצה לדעת במילים שבכתבה, יוכל לקרוא בין השורות. שם ה-כל כתוב".

ריאיון עם גריסלדה סיציליאני המשחקת ב"חיים שלי" את דבי מתוך העיתון "clarin"

(התמונה לא מתוך הכתבה)

מי הם המעריצים שלך עם הדמות הזאת?הנשים?הילדים?

הם נשים ומתבגרות, נערות בגילאי 13,14,15 יותר ילדות מאשר נשים.

והדמות שלך כפלור ב"sin codigo" איזה סוגי מעריצות היו לה

בנות 18-20 הם היו מתות מצחוק, פלור הייתה נוראה, היא הייתה מכוערת, מפסידנית לא היה בה שום דבר מושך. היא הייתה מצחיקה שום דבר יותר. ברחוב תמיד היו אומרים לי את אותם דברים "מדהימה, מגניבה, גסה" מילות חיבה. הילדים ההורים הייתה מין אמפתיה "אתם יודעים את מי ראיתי (משנה טון) את מי שמשחקת את דבי,איך היא מבדרת אותי" תמיד יש משהו בהומור.

במה את דומה לדמויות שלך?

אני מאוד חולמנית, פלור מדמיינת דברים, ממציאה. (צוחקת)

ואת על מה את חולמת?

למשל לעשות עוד פרוייקט בתאטרון, לכתוב אותו ולהפיק אותו מכלום, זאת הייתה פנטזיה, יצא טוב אבל יכול לצאת יותר טוב

את עושה תרפיה? (אם אני לא טועה היא שאלה אותה אם היא הולכת לפסיכולג)

כן כבר 8 חודש.

מה דיכא אותך? את יכולה לספר?

הרבה דברים, אני לא יודעת אם אני יכולה לספר כל-כך העבודה, האהבה הכל. גם זה שאת צריכה לסחוב הכל, קורים לך דברים כל כך חשובים טובים ורעים.

רעים כמו מה?

רעים בחיים האישיים.

עוברים עלייך המון דברים טובים בקריירה לא?

קרו לי ועדיין קורים לי. היה לי המון חשק לזה: להנות ולא להרגיש אשמה.

אשמה במה?

אם קורים לך המון דברים טובים את מרגישה קצת אשמה כי את רוצה שכולם ירגישו כך ושלכולם תהיה עבודה.

תמיד רואים אותך מחייכת.

אני עדיין נהנית מאוד, אני אומרת עדיין כי יש אנשים שלא נהנים יותר לעבוד בטלויזיה, שעובדים כבר שנים, המון שעות. חלק מהעמיתים שלי לעבודה מסתלבטים עליי קצת מזה שאני כל כך נלהבת, ונהנית מהכל למשל אם יש לי עיצוב חדש אני אומרת "חברה בואו אתם צריכים לי את העיצוב יש לי את הבית שלי" (למי שזוכר לא מזמן בפרקים בארץ נתנו לדבי בית מרוב שהדמות שלה גדלה כל כך ) וכולם מסתכלים עליי מוזר, חוץ מזה התוכנית מאוד טובה והיא מוצאת חן בעייני למרות שהיא יכלה שלא.

זאת אומרת שאת תמיד במצב רוח טוב?

לא תמיד אני במצב רוח טוב וכשאני במצב רוח רע צריך לברוח (צוחקת) יגידו לך שאני תמיד במצב רוח טוב אבל לפעמים אני מתעצבנת מכל דבר וכועסת על כל דבר ואז אחרי 5 דקות זה פשוט יכול לעבור לי.

איך את בקשר עם הורייך? את גרה לבד?

כן. יש לי אימא ואבא ואנחנו 6 אחים.

שש?

כולם של אימא ואבא זה מספר מאוד מצחיק אני אוהבת שיש לי הרבה אחים.

כמה זמן שאת גרה לבד?

מאז גיל 20 רציתי לעזוב את הקן ולחיות לבד (צוחקת) אחר כך רציתי לחזור.

כל השאר גרים בבית?

כן. מאז התיכון החלטתי שברגע שאני יהיה בת 18 אני יעבור לגור לבד אבא שלי היה צוחק ואומר: "אני עוד אחתים אותך על זה" ויום אחד הוא החתים אותי על זה, הייתי בת 13 בערך והוא גרם לי לחתום על מסמך שאומר "אני גריסלדה סיציליאני בגיל 18 יעזוב את בית הוריי ב.. ויעבור לגור לבד ולדאוג לעצמי לבד" והוא שמר את זה ובגיל 18 הוא הביא לי את זה. וברגע מסוים התחלתי לעבור וקיבלתי משכורת כדי להחזיק בדירה משלי, אבל אז כשהפסקתי לעבוד נכנסתי לחוב והייתי צריכה לחזור לבית הוריי, ושנה אחרי זה עזבתי שוב.

בגלל אימוני הריקוד שלך עברת לבירה?

כן זה היה נורא תמיד הייתי צריכה לחשב שעה לפני האימון ואז לעלות באוטבוס לשעה של נסיעה(כאשר כל שתי דקות עוצרים בתחנות).את לא יודעת כמה אני מודה שאני לא צריכה יותר לנסוע באוטובוס אז החלום שלי היה לנסוע במונית.

גריסלדה איך את מסתדרת עם השם שלך? זה שם קצת מסובך...

כילדה רעה תמיד רציתי שיקראו לי פלורנסיה כמו החברה הכי טובה שלי זה היה שם יותר מסובך אבל בשבילי הוא היה הכי יפה, אבל כבר בחטיבת הביינים התרגלתי לשם שלי והוא מצא חן בעייני.

איך זה קרה?

בחטיבת הביינים רציתי להיות יותר מיוחדת.

עכשיו את גרה בלי ההורים שלך בלי האחים שלך בלי חבר, מה נהיה?

לבד, בלי חתול בלי כלב ,לא היו לי אף פעם בעלי-חיים, אבל היה לי חבר 9 שנים אני פרודה כבר לא מזמן ועדיין קשה לי לדבר על זה, נפרדנו באוקטובר.

באותו זמן כבר יצאת עם גברים לא?

כן עם גברים גיים (צוחקת) האמת לא.

זה כאב כל כך?

כן אבל לא בגלל זה אמרתי "כואב לי כל כך שאני לא יכולה להכיר אנשים אחרים עכשיו" פשוט לא הייתי מוכנה באותו זמן כבר להתחיל לצאת עם האחרים חוץ מזה אני כל הזמן בעובודה אין לי זמן להכיר אחרים.

הופתעתי מאוד לראות אותך ערומה בפלייבוי.

כשראיתי את התמונת עירום לא כל כך אהבתי אותה רציתי שהיא תראה יותר מצחיקה, לא היה אכפת לי שיראו אותי.

לא תהית בקשר לזה לא חשבת "זה יכול לפגוע לי בקריירה"?

את יודעת שלא?!

מה זאת אומרת?

חשבתי שהתמונות יצאו מאוז זוהרות מדהימות ואני מאמינה בעירום יש ידיעות שמביישות אותי יותר (צוחקת) עכשיו אני מבינה שהעירו הוא נושא, נושא שלא קשור בריקוד, תחשבי שאני למדתי ריקוד והתאמנתי מגיל 8 רוב הרקדנים באיזשהוא רגע רוקדים בעירום כחלק מהאמנות.

ומה האנשים חשבו על זה ?

היו אנשים שלא הבינו את זה או שהבינו את זה לא טוב

איזה סוג של בחורה את?

לא יודעת, אני בחורה של שכונה(צוחקת) בחורה שלומדת הרבה.

הופעת בעיתון וישר לקחו אותך לפרוייקט מצליח, כמו בסיפור, כמו בסינדרלה.

זה מצא חן בעייני אף פעם לא חשבתי להופיע בטלויזיה אפילו לא ניסיתי.

יש לך חברות שעובדות בטלויזיה?

ננסי דופלה, היא מדהימה היא עמיתה לעבודה מאוד נדיבה היא נתנה לי את המקום שלי בלי לרצות לחלוק, זה חלום אבל ואני יוכל להיות כזאת אם יהיה בתפקיד ראשי. ועכשיו קלרה פיטרסון (קונסטנסה "חיים שלי")

מה את שונאת בתקשורת הזאת?

כולם מכבדים אותי לכן אני לא נמצאת הרבה במצבים מכוערים, מתוחים ולא נעימים.

את רוצה ילדים?

אני עדיין לא רוצה ילדים אבל אני חושבת שתהיה לי פעם את התשוקה לאימהות יש לי את האחים שלי שלהם יש ילדים ואני שומרת עליהם. אני רואה את ההורים שלי כאנשים שחייבים שיהיה להם ילדים, אני לא רואה את עצמי ככה.

יש בך תשוקה לחיים, את מפיקה בפוטנציאל.

כן אני מאוד אוהבת לעשות את הפרוייקטים שצצים לי זה דבר שמאוד מספק אותי.

התמונות הבאות לא מתוך הכתבה הנ"ל:

 

 

 

 

אתה מודע לעובדה שיש לך קהל מעריצים אוהב בישראל ?

כן, האמת שאני מודע לזה. אנשים שולחים לי עיתונים מישראל ומדי פעם אני רואה את עצמי מתנוסס בין הדפים. האמת שאין לי מושג מה כתוב אולי בכלל כתוב שאני בן אדם נורא ומגעיל ? אני מקווה שלא ומעדיף לחשוב שהכתבות תמיד מפרגנות. אני מקווה שאני לא מביך את עצמי עכשיו. אני יודע שטלנובלות מכל רחבי אמריקה הלטינית מאוד מצליחות בישראל והייתי רוצה יום אחד להגיע לשם.

אולי עכשיו עם "פטיטו" מישהו יזמין אותי. אני מכיר הרבה אנשים שהיו שם: פקונדו, נטליה, איסבל מסדו, המורדים. כולם סיפרו לי שעברו חוויה מאוד מיוחדת. חשוב לי להבהיר שחוץ מהתמונות שראיתי משם שהמחישו לי שמדובר במדינה שונה לחלוטין ומיוחדת מכל המדינות האחרות, מה שבעיקר מפתיע את האנשים שחוזרים משם זה הקהל החם.

 

 

יש לך הרבה קהל חם בארץ. יש אנשים שלמדו לדבר ספרדית בזכות הטלנובלות שלך...

 

כן, שמעתי שיש ילדים שלמדו לדבר ספרדית ונורא נבהלתי, כי הבנתי שהם למדו ספרדית מאוד גרועה. ידעתי שאני חייב לדבר בשפה יפה ומקופדת יותר שילמדו לדבר ספרדית טובה.

 

דרך ארוכה עברת מאז "עשירים ומפורסמים" לצד נטליה אוריירו ועד "פטיטו"...

 

עשיתי כמעט אלף דברים. לפני כחמש וחצי שנים התקשרו אליי מקולומביה והזמינו אותי להתארח במשך חמישה חודשים בטלנובלה "פדרו אל אסקמוסו" (פדרו התחמן) זאת מעין גרסה גברית לבטי המכוערת. השחקן הארגנטינאי שכיכב בתפקיד הרע, עזב את הצילומים באמצע וקראו לי להחליף אותו, לא בדיוק כאותה דמות אבל גם בתפקיד ארגנטינאי מנוול, קצת התלבטתי, במיוחד בגלל כל הדעות בקדומות שיש לארגנטינאים על כל מדינות דרום אמריקה האחרות על זה שהכול משעמם שם ולא מקצועי. בסופו של דבר נסעתי ואיך שנחתי הודיעו לי שהטלנובלה התארכה לחמישה חודשים נוספים. התגלגלתי מטלנובלה לטלנובלה. וככה נשארתי חמש וחצי שנים. כיכבתי בשלושה תפקידים ראשיים בטלנובלות ובעוד שלל תפקידי משנה. הספקתי גם להנחות תוכנית ריאלטי וגיליתי שאני מאוד אוהב להנחות. לפני שנה חזרתי לארגנטינה כדי להשתתף בגרסה הקולומביאנית של "עקרות בית נואשות". זה היה אידיאלי עבדתי במדינה שלי עבור פרויקט שנועד לחוץ לארץ. בגלל שכבר הייתי פה חזרתי ללימודי תיאטרון ואז התקשרו אליי והציעו לי לככב במחזמר "סוויט צ'ריטי". היוצרים מברודווי הגיעו לארגנטינה כדי לפקח על ההפקה שהייתה מאוד מקצועית ורצינית. למזלי, המחזמר היה להיט וגיליתי שאני מאוד אוהב לעשות קומדיות מוזיקליות ותיאטרון. שהסתיימו הצילומים של "עקרות בית נואשות" קיבלתי טלפון מההפקה של פטיטו שרצו שאגלם תפקיד אורח. הרעיון שאעשה משהו לקהל צעיר יותר, מצא חן בעייני כי כבר שנים שאני לא עושה שום דבר לצעירים. הקליק היה הדדי. גם אני אהבתי את הדמות ובסדרה וגם ב"פטיטו" אהבו אותי והאריכו את התפקיד שלי. מתקשרים אליי ממקסיקו וונצואלה ומציעים לי כל מיני דברים, אבל בינתיים אני נשאר בארגנטינה כי בשנה הבאה מצלמים עונה שנייה של "עקרות בית נואשות". אפשר לומר שהפכתי לחלק בלתי נפרד מקולומביה כמו שהפכתי לחלק בלתי נפרד מארגנטינה.

 

כשהצלם נכנס לשיחה, ראמוס נבהל ומאבד צבע. רק שהוא מבין שלא מדובר בפפראצי אלא בצלם שלנו, הוא נרגע. "בגלל שאני לא נוהג להתראיין, הרבה פעמים מגיחים צלמים משום מקום, מצלמים אותי ומלבישים סיפורים בלתי אפשריים. זה חוסר כבוד וזה מעצבן" הוא מקטר. 

 

 

בארגנטינה שוכחים לפעמים שאתה ארגנטינאי ?

 

לא לא. בארגנטינה יודעים שאני ארגנטינאי שעובד בקולומביה. מה שכן שואלים אותי איך הקולומביאנים ומתייחסים אליי ותופסים ממני מדריך להתנהגות עם קולומביאנים. ההתנגשות בין התרבויות היא לא כל כך חזקה כמו שאנשים חושבים. סך הכול אנחנו מאוד דומים. אחד הדברים שאני אוהב בזהות הכפולה הזאת הוא כשאני רוצה, אני לא מפה ולא משם וכשאני רוצה, אני גם פה וגם משם. גם הנסיעות הלוך ושוב מוסיפות פלפל לחיי היומיום.

 

ספר קצת על התפקיד שלך ב"פטיטו"...

 

אני זה שנכנס לעשות קצת בלאגן. יש את סיפור האהבה הלא ממומשת בין כרמן ולאנדרו (גריסלדה סיצליאני וחואן דרטס). פסיכולוג שמטפל בכרמן מציע לה לשכור את שירותיו של שחקן, לתפקיד של חבר שלה, כדי לגרום ללאנדרו לקנא. אני מגלם את אותו שחקן, אנדרס, שעושה במיוחד המון רושם, כאילו עבד בכל מקום ושיחק בתפקידים חשובים. הוא סוג של קלישאה מצ'ואיסטית שבטוח שהוא מתת האל למין האנושי ולמקצוע המשחק. כשכרמן שוכרת את שירותיו, הוא מוצא את עצמו מתאהב בה. בוא נאמר שהדמות שלי לא ממש חיובית. אני עושה הכול כדי להפריד בין כרמן ללאנדרו. הדמות היא גם קומית וגם מרושעת וזה מאפשר לי המון גיוון ושעות של הנאה. באמצע קורים כל מיני דברים מצחיקים שהם סוג של מחווה מחויכת לעולם הטלנובלות הקלאסיות. למשל אני מתחפש לכרתיאל הדמות של אוסבלדו לפורט ב"מעבר לאופק". לואיסה קוליוק משחקת בתפקיד אורח כנזירה, וזה לגמרי קריצה לתפקיד שלה ב"אישה המסתורית". מרענן לראות את התגובות של הקהל, בעיקר הקהל המבוגר, שיודע בדיוק על איזה טלנובלות מדובר ומבין את הקריצה. הצעירים לא ממש יודעים מה זה "מעבר לאופק" ו"האישה המסתורית" אבל אם יש איזו סצנה בה אני נכנס לשכונה של לאנדרו, רכוב על סוס ומחופש לאינדיאני, הם מתעקשים לשאול את המבוגרים מה המשמעות של הסצנה הזאת.

 

 

לאחרונה הריאליטי הוא הדבר הכי נצפה ובפריים טיים מככבים בעיקר עירום וגסויות. והנה פתאום, קומדיה קטנה כזאת מצליחה להתחרות מול ענקית כמו כריס מורנה עם "כמעט מלאכים". איך התחושה ?

 

אחרי חמש שנים היעדרות מהטלוויזיה הארגנטינאית, די התלבטתי אם לחזור דווקא עם משהו לילדים. עבדתי וחסכתי מספקי כדי להרשות לעצמי לבחור והבטחתי לעצמי שאני לא יעשה שום דבר רק כדי לעשות. מצד שני, אני מודע לסיכון בלסרב להצעות. אם אתה אומר יותר מדי לא, אתה מסתכן בבעיטה כוללת בתחת. צץ הרעין של "פטיטו"  ל- 30 פרקים ומאוד אהבתי את התסריט ואת הדמות.  קודם כל, זה מכוון לקהל צעיר שלא מכיר אותי בכלל. בכל זאת אני לא פה די הרבה שנים וזאת הייתה הזדמנות טובה לכבוש אותו. חוץ מזה התלהבתי מהעובדה שזה משודר אחר הצהריים כשהתחרות על הרייטינג לא כל כך אכזרית. בשעות האלה, בניגוד לשעות השיא בהן מככב הריאליטי הכי בוטה והכי נמוך שיש, יש אווירה רגועה יותר. לי אישית זה מאוד מפריע שאין כמעט הפקות מקור. הכול ריאליטי ותכניות על ריאליטי זה לא משאיר מקום לבידור מסוג אחר ולטלנובלות איכותיות ובעייני זה ממש מצער. בתור אחד שמגיע מקולומביה ופתאום פוגש את הטלוויזיה הארגנטינאית, אני יכול לומר שהאלימות שרואים על המסך והעובדה שהשופטים ששופטים אנשים שעושים אמנות, הם אנשים חסרי ידע והסמכה לשפוט אף אחד פשוט מזעזעים אותי. לפעמים אני תוהה איך האנשים האלה לא שואלים את עצמם: "מי אני שאשב כשופט עליון ואטיל ביקורת על העבודה של אנשים אחרים". אתה מוצא את עצמך נשפט על ידי אנשים שהם לרוב הרבה פחות ממך. התחרות מול הסדרה של כריס מורנה, אחת מהאנשים הכי מוכשרים והכי מצליחים בתחום, קצת מפחידה. אבל אני בעד תחרות, כל עוד מדובר בתחרות באותו ז'אנר. אני והתכנית שלי לא יכולים להתחרות בתוכנית כמו "לרקוד עם כוכבים". אני יודע שגם ל"כמעט מלאכים" הולך מעולה. הם עכשיו רצים עם המחזמר בתיאטרון וכבר כל הכרטיסים נמכרו. אז אנחנו אמנם באותו ז'אנר, אבל הסדרות של כריס מורנה מכוונות לקהל טיפה יותר מבוגר. בכל מקרה לא מעניין אותי הגדרות, אני עושה מה שאני עושה ובעיקר מאוד שמח על התגובה של הקהל ל"פטיטו. זה מקסים בעייני שהילדים מובילים בטלנובלה את הקטע הרציני והמבוגרים את הקטע הקומי. זה מאוד חדשנים יש המון שירים וריקודים בסדרה וזה מתקבל מאוד יפה.

 

 

הפיוז האיטלקי

 

מה מעצבן אותך ?

 

המון דברים, חוסר כבוד לאדם ולמקצוע, יכול להרוג אותי. למרות שאני לא אדם כועס מטבעי, אני מהאנשים שאוגרים כעסים עד שהם מתפוצצים. יש כאלה שמייחסים את התגובות שלי לעובדה שאני מזל קשת. אני מאלה שהם כועסים על מישהו, הם שמים עליו איקס ואין דרך חזרה. האמת שאני גם לא נמנה על הצבועים, שנחמדים אל אנשים שהם לא סובלים. אני לא דיפלומט. כשאני לא אוהב מישהו אני לא אוהב מישהו וזהו. אני אפילו יכול לעבוד עם הבן אדם אבל לא יותר מזה.  

 

מה מרגש אותך ?

 

המון דברים מרגשים אותי ודברים שמרגשים אותי מרגשים אותי כל יום יותר. אני יותר פגיע ממה שהייתי, אני כנראה מזדקן.

 

תשלים את המשפט דייגו ראמוס הוא מאוד...

 

אין לי מושג. אני לא טוב בדיבורים על עצמי.

 

התכונה הכי טובה שלך ?

 

לא יודע... אני לא יודע אם יש לי הרבה תכונות טובות, אבל אני יודע להיות חבר.

 

מה המגרעה הכי גדולה שלך ?

 

אני לא יודע לווסת את הכעסים שלי. אני משתדל כל הזמן להיות רגוע ובסביבה רגועה כי אני יודע שברגע שקופץ הפיוז האיטלקי שלי, הכול אבוד. אני סוגר לעצמי דלתות עם הפיוז הזה.

 

ממי היית מבקש סליחה ?

 

אני חושב שאני לא חייב סליחה לאף אחד. למרות שאני חמום מוח, כשאני צריך לבקש סליחה אני עושה את זה במקום ובלי שום בעיה.

 

יש מישהו שצריך לבקש סליחה ממך ?

 

לא. אחד הדברים שהמצב רוח גורם הוא שאני מיד מראה שנפגעתי וזה נותן מיד מקום לשיחה ולתיקון. אם מישהו היה צריך לבקש ממני סליחה זה כבר היה צריך לקרות. אני ישר נותן את ההזדמנות הזאת. אני מאוד ספונטני ולא מחכה עד שהדברים יירגעו ושהכעס יעבור לי או לבן אדם שמולי. אם זה משהו שניתם לטיפול מיידית, סבבה ואם לא, אז לך קיבינימט והדלת נסגרת. שם דבר לא נשאר תלוי. אני די שומר על עצמי בקטע הזה.

 

עם מי היית יוצא לארוחת ערב ?

 

בדברים כאלה אני עובד הפוך מהצפוי. לפני כחודש הייתה כאן לייזה מינלי. הוזמנתי לארוחת ערב איתה מטעם יחסי הציבור ולא הלכתי. ידעתי שיהיו הרבה צלמים, הרבה תאורה והרבה רעש, אני לא אוהב את זה. ידעתי שיהיו כל כך הרבה אנשים, שלא אצליח לפגוש אותה באמת אז אמרתי לא תודה.

 

אם יכולת לפגוש אותה, מה היית אומר לה ?

 

כלום, ממש כלום. כשאני פוגש אנשים שאני מאוד מעריך ואוהב  אני הופך לעיוור, אילם וטמבל מושלם. גם ככה אני די טמבל, אז תאר לך מה קורה לי במצבים של לחץ ומבוכה. אבל אם יכולתי לתפקד במצבים האלה, הייתי שואל אותה קצת על הקריירה שלה והייתי יושב ומקשיב לה בלי להפריע. אני יותר אוהב לצפות ולהקשיב מאשר להיות המרכז. הייתי לומד ממנה המון. בשבילי היא חתיכת הוליווד, היא ענקית. אדם שמסוגל לעמוד על הבמה לבד ולמלא אולם, מרגש אותי. היא מסוג האנשים שהייתי רוצה להכיר, אנשים כמו גנדי או גבריאל גרסיה מרקס.

 

יש דמות שהיית רוצה לגלם במיוחד ?

 

אין לי חלומות כאלה. אני לא מחפש ולא חושב על זה. לא בגלל שאני צנוע, אני חושב שזה נובע מעצלנות. מה שכן אני כל הזמן צוחק על זה שנשארתי בגיל 16 ויש מחזה שכתב ז'אן פול סארטר בשם 'קינג' שמדבר על חיי השחקנים ומתי שחקן מפסיק לשחק, אם בכלל. זה נראה לי פנינה לשחק דמות כזאת והייתי מסכים לשחק כל דמות שם. כולם עמוקות ונפלאות.

 

מה רצית לעשות שהיית קטן ?

 

שחקן. תמיד ידעתי שזה מה שאני רוצה להיות.

 

מה אתה רוצה להיות שתהיה גדול ?

 

לא יודע. אבל הייתי רוצה לדעת לעשות משהו אחר. ללמוד משהו אחר. אפילו ללמוד בלי לעסוק בזה בסוף. כבר כמה שנים יש בי את הצורך ללמוד לעשות עוד משהו. אני לומד גז', סטפס ושירה, אבל הכול קשור למקצוע שלי. החלום שלי לעשות משהו שלא קשור בכלל למה שאני עושה היום. בתקופה האחרונה אני חושב על וטרינריה.  הייתי רוצה ללמוד על זה בגלל החיבור שלי עם חיות. אם הייתה לי היכולת.

 

 

 

פטיטו פאו בTN ו אמריקה 24