"חוסר אונים", זה מחסום בפני כל הצלחה וצמיחה אמיתית. חוסר אונים היה ועודנו הסיבה העיקרית לתסכול מתמשך. אנשים טענו שהם חסרי אונים במכתבי התאבדות. חוסר אונים מוביל אנשים לפחד, שנאה, אלימות. אך מהו חוסר אונים אמיתי ? האם אנו חסרי אונים באמת?

המילון מגדיר חוסר אונים כ:

1. מצב מנטלי של חולשה כאשר לא יודעים כיצד לפעול הלאה.

2. אי יכולת ממשית להתמודד מול איום ודאי.

כלומר אנו חשים חסרי אונים כאשר אין אנו יודעים את דרכנו הלאה או כאשר אין לנו יכולת להשפיע על האירוע. בעצם זוהי אותה הגדרה. כאשר אין אנו יודעים איך להשפיע על האירוע שמתרחש בעצם אנו במצב של "אי ידיעה" לגבי פעולה כלשהי שיכולה כן להשפיע וכך אי לנו יכולת לשנות.

במילים אחרות חוסר אונים הוא מצב שבו אנו קורבנות של הנסיבות. אין לנו יכולת וידע על מנת להשפיע על המתרחש ואנו בעצם במצב "סביל" שבו קורים לנו דברים אם נרצה או לא.

אני טוען שאין מצב כזה. אין ולא היה מצב שבו אנו חסרי אונים, חסרי יכולת לשנות את האירוע.

על מנת להבין את המשפט הקודם צריך להבין מהו אירוע. אירוע מורכב מכמה רבדים. נבין את הרבדים מתוך הסתכלות על אירוע: ארוחת ערב זוגית.

1. הרובד הפיזי – זה כל מה שמתרחש פיזית בשטח: זה העיצוב של המסעדה, הלבוש של האנשים, צורת התסרוקת, האוכל, הדרך לארוחה.. כל דבר פיזי.

2. הרובד המנטלי – ברובד הזה אנו מפרשים ושופטים את הרובד הפיזי לפי רשימות העבר שלנו: האוכל טעים, המוזיקה רועשת, המלצר עצבני, בת הזוג יפה.

3. הרובד הרגשי – הרגשות המתעוררים בנו ערב השיפוט שעשינו לגבי המצב הפיזי: הנאה, כעס,תשוקה...יש לשים לב שלא הרובד הפיזי מעורר את הרגשות אלא המחשבות שלנו לגבי הרובד הזה. כלומר השיפוט, הפרשנות לנו את הרובד הפיזי יוצרת את הרגשות שאנו חווים.

ישנם רבדים נוספים לאירוע כמו רובד קרמאטי ורובד נשמתי אך נסתפק באלה.

תמיד, תמיד, בכל מצב נוכל לקת אחראיות על חיינו ובכך לשנות את האירוע. כלומר, אנו תמיד בעלי יכולת לעשות שינוי ולכן לא חסרי אונים לעולם. את האחריות שניקח נוכל להביע בדרכים שונות ולהשפיע על רבדים שונים של האירוע.

כמעט בכל פעם שאמרתי את דעתי בנושא אמר מישהו "איך תוכל לא להיות חסר אונים אם מישהו מכוון לך אקדח לראש?" באמת שאלה טובה, ואני אתייחס דווקא למקרה קיצון כזה שכן אם שם אני יכול לשנות אז בטח בכל מקרה פחות קיצוני.

הנה סיפור ששמעתי מניצול שואה. הוא היה נער צעיר וגר בכפר קטן מאוד. יום אחד הצעידו חיילים נאצים את כל יהודי הכפר לקרחת יער קטנה. שם הורו להם לחפור בור גדול. לאחר שסיימו לחפור את הבור ציוו עליהם להתפשט. כולם צייתו למעט אחותו, היא עמדה מולם ואמרה בצורה שקטה וברורה "לא", ללא צעקות וללא כעס. הם ציוו שוב ושוב היא אמרה "לא". הקצין ניגש וירה בה בראש.

זה הסיפור. האם הבחורה הזו לקחה אחריות ויצרה שינוי באירוע? בהחלט כן. היא אולי לא שינתה את התוצאה הפיזית כלפי עצמה אך היא יצרה שינוי. השינוי שהיא יצרה מגיע עד לכך שהמעשה שלה יצר שינוי משמעותי בחיי. האם היא הייתה חסרת אונים? התשובה שלי ברורה, לא ולא.

לפעמים אנו חושבים שרק יכולת לשנות את הרובד הפיזי חשובה. ובעצם המעשה הזה לא הוא לא חשוב. אולי למי שעומד בצד ההבדל בין להיגרר לזירה נגד רצונך ובין להיכנס אליה מתוך בחירה, נראה זניח. אך למי שנמצא בפנים זה עושה את כל ההבדל.

לקיחת אחראיות יכולה לא רק לשנות את האירוע בעתיד, היא יכולה לשנות אירוע בעבר. בעצם לקיחת אחראיות על אירוע שעבר היא הדרך לשחרר אותו. אנו משנים את התפיסה שלנו את האירוע והופכים אותו לכלי של צמיחה ושחרור במקום כלי של פגיעה ומעצור.