לא פשוט היה למצוא את הפיטריות נדרשה לכך תושייה, היה צריך להיכנס לעבי היער ולא אחת קרו מיקרים של אנשים שלא שבו מהיער, תעו בדרכם או נטרפו. אבל אהבת הפיטריות תמיד גברה אצלי על הפחד והמצאתי שיטה כדי שלא אאבד את דרכי, הייתי לוקח איתי גרזן חד ששימש לחטוב עצים להסקה ובמסלול שעשיתי הייתי מסמן את העצים, חורץ בהם חריץ, מקלף את הקליפה עד אשר חלב העץ הלבן היה נוזל. בכל פעם היה עלי להיכנס עמוק יותר לתוך היער מכיוון שהאנשים אספו כבר את הפיטריות. והיום בכל פעם שאני רואה בסרט או בטלוויזיה יערות צפה ועולה בראשי התמונה של היער, הריח המיוחד של הפיטריה הטבעית והטעם הנפלא שעד היום אני אוהב. לפעמים אני מתגעגע לנוף הירוק עד או למראה החורף הלבן אבל לא למראות המלחמה הנוראה ומראה האנשים, בעיקר המבוגרים אשר אינם מצליחים לעמוד בתלאות התקופה והולכים ומתמעטים מרעב ומחולי.

זכרון נוסף של ריח וטעם שאני נושא עימי מהזמנים ההם ואהוב עליי עד היום – הם הגריסים הגדולים בכל צורותיהם. לא רחוק מהמחנה שלנו היה מחנה של אסירים רוסיים שהיו שפוטים לשנים רבות, באחד מהסיורים שעשיתי להכרת הסביבה גיליתי שהם מעבדים אדמה מסביב למחנה ובאפי עלה ריח נפלא, הלכתי בעקבות הריח ולנגד עיניי מתגלה תור של גברים כל אחד מחזיק בידו כלי מפח, מעין קופסת שימורים, בראש התור עומדת אישה עצומת מימדים ליד סיר ענק כגודל חבית והיא מוזגת לכל אחד לקופסת הפח, חיש מהר השגתי לעצמי גם כן קופסת פח ונעמדתי בתור עם האסירים, אחד מהם העמיד אותי לפניו וליטף את שיער ראשי, מניסיוני כבר ידעתי שהרוסים אוהבים ילדים, כשהגעתי לאישה היא נעצרה ואמרה "מה עיניי רואות ? איך היצור הזה הגיע לכאן ?" המשכתי לעמוד עם הקופסא בידי וחיכיתי ובסופו של דבר היא מזגה גם לי, היו אלה גריסים גדולים מאד מבושלים עם בצל ושומן והם היו טעימים מאד, עם הקופסא בידי צעדתי בחזרה למחנה שלנו ואני ואחי אכלנו את תכולת הקופסא – ארוחה חמה וטעימה.