יצאנו לדרך בעגלה רתומה לסוס בורחים דרומה לאזור לבוב אשר נכבשה על יד הרוסים בשיתוף פעולה עם הגרמנים. סביבנו רוחשת המלחמה, אווירונים גרמנים צוללים ויורים בצבא הפולני הנסוג, אנו מתקדמים בעגלה בדרכים הכפריות הלא סלולות, משני צידי הדרך החיילים נקצרים במטחי מכונות הירייה של המטוסים הצוללים ויורים עליהם. על הגשר ביציאה מהעיר היה מחסום  ובו משמרות נאצים מלווים בפולנים בני המקום, אחותי נשאה תיק אשר בתוכו היה הכלב שלנו, פוֹקְשוּ, כלב מסוג שפיץ אשר רק ראשו הציץ מתוך התיק. אחת הפולניות שעמדה במחסום  חמדה את הכלב ודרשה שנשאיר אותו, היה ברור לי שאחותי לא תוותר על הכלב ושאנו עומדים בפני בעיה. לחשתי לאחותי שתשחרר את הכלב ואז הוא יברח ויחכה לנו בצד השני אכן כך היה, לאחר שחצינו את הגשר שרקנו לכלב והוא הצטרף אלינו והמשיך איתנו בבריחה מז'שוב.  מדי פעם גם אנחנו קופצים מהעגלה ומתחבאים במעבירי המים או בצד הדרך וכך מתקדמים לאט עד אשר אנו מגיעים לאזור הכפרים האוקראינים, האוקראינים עזרו לגרמנים ופגעו בחיילים הפולנים הנסוגים, למזלנו, אבא היה יליד אוקראינה ובעל חזות של גוי אוקראיני, דובר אוקראינית ורוסית והכיר את האזור ואת הדרכים וכך הסתובבנו ביניהם כאוקראינים לכל דבר, הגענו לכפר ליד הנהר סאן אשר היה הגבול ושמעברו השני חנו החיילים הרוסיים, בכפר זה היה למשפחת יורם קרוב משפחה מהעיירה שֶדזֶץ אשר נמצאת בין נהר הסָאן לעיר הגדולה לֶבוֹב והוא נתן לנו ללון בביתו עד חצות, הוא הביא את אחד השומרים הגרמנים אשר לאחר משא ומתן וכמובן תשלום כופר בדולרים שכלל גם שעוני זהב ומצתים לכל ראש נאות להעביר אותנו את הנהר לצד הרוסי.

וכך בשעת לילה מאוחרת, בסביבות השעה חצות, הובאנו לסירה ענקית, נדחפנו לתוכה ושני גויים דחפו את סירת המעבורת הזו במים עד אשר לפתע עצרו ליד אי קטן ואמרו לנו שמנקודה זו עלינו להמשיך לבד, לא שכנעו אותם סכומי הכסף שהציע אבא, גדול עליהם פחדם מפני הרוסים, בלית ברירה אבא קפץ למים עם עוד גבר אחד וביחד הם דוחפים את המעבורת לעבר השני ואז נפתחת לעברנו אש וקולות של צעקות נשמעים באוויר "מי אתם ?" ואבא עונה ברוסית "אני חוזר הביתה, ברחתי מהגרמנים, אני משלכם !", ירדו הרוסים לעברנו הושיטו את הרובים ומשכו אותנו למעלה מהנהר. שוב אבא הוציא שעונים ומצתים והחל לחלק להם וביקש מהם אם אפשר לקבל לחם. מפקד המשמר רכוב על סוס ירד  והוציא משק שהיה קשור לאוכף לחם, הסתכל על אבא ואמר לו "אני חייב לעצור אותכם ולהביא אותכם למחנה מעצר ושם יטפלו בכם." אז ראה לפתע את מגפיו של אבי ושאל היכן הוא יכול להשיג מגפיים כאלה, אבא אמר שהוא מוכן לתת אותן בתמורה ליחס הטוב שהוא נוהג בנו רק שיביא לו נעליים אחרות כלשהן בתמורה ואז יכול הקצין לקבל את אלה. במשך כשבועיים היינו במחנה המעצר הרוסי ופגשנו הרבה משפחות שחצו את הגבול כמונו ומשם שוחררו לחלק האוקראיני של פולניה אשר נכבש על ידי הרוסים, הגענו לעיירה בשם שֶדֶזֶץ הנמצאת כ- 18 ק"מ מהעיר לבוב. וכאן אבא פירק את הסוליות הכחולות של נעלי כל אחד מאיתנו והוציא דולרים אשר החביא מבעוד מועד טרם צאתנו לדרך, בכסף זה הוא שכר וילה והתחלנו את החיים במקום חדש, אבא רשם אותי ואת אחי שהיה גדול ממני בשנתיים לבית הספר בשֶדזֶץ, הלימודים היו באוקראינית אשר אותה למדתי מהר מאד מכיוון שהיא שילוב של פולנית ורוסית, השתתפתי גם בחוגים לריקודי עם, ריקודים סלוניים, ושירה במקהלה.