עד לאותו חופש גדול החיים היו יפים, בבוקר הלכתי לבית הספר, אחר הצהריים ל"חדר" ללימודים יהודיים, חגגנו את החגים והחופשות בחיק המשפחה בבית החם עם המשפחה היפה והאוהבת. הגרמנים פלשו לפולין וגן העדן הגיע לסופו, הצבא הפולני ההרואי רכב על סוסים נגד השריון הגרמני, התותחים הפולנים נגררו על ידי סוסים ואילו אלה של הגרמנים היו ממונעים וכמו כן גם היו להם אווירונים.
באחת השבתות, בתחילת ספטמבר 1939 ליוויתי את אבי לסיור לגן ולאורוות, ללטף את הסוסים ולוודא שקיבלו את מזונם, והנה בדרך אנו פוגשים את אשת השרת קַשְ'קֶה אשר גרה בבית שהיה בגן והיא יוצאת לקראתנו, פונה לאבא בברכת "שבת שלום" ואז ממשיכה ואומרת "אדון קוקר ידוע לך ששלנו כבר על הגשר ?", בעירנו זֶשוִב עובר נהר הוִיסְלוֹק ומעליו גשר, ואבא שואל "מה פירוש קַשֵ'קֶה שלנו ?" והיא ממשיכה "נו... אדון קוקר אתה לגיונר פולני ויהודי", הרגשתי את הרעד שחלף בידו של אבי אשר אחזה בידי. מדבריה הבנו שהגרמנים חצו את הגשר ומחצית העיר כבר בידם.
הגשר בזשוב מעל נהר הויסלוק
חזרנו במהירות לבית, ובידיה של אימי כבר היה צו גיוס לאחי הגדול ולאבא, אבא אמר לה "חנה'לה, חייבים לעזוב את הכל ולצאת את העיר לכיוון הרוסי ללבוב, נרתום סוסים לעגלות, קחי רק כלי מיטה ובגדים ואני בנתיים אדבר עם שכנינו וחברינו היהודים שיתלוו אלינו." אמא שהייתה אשה בריאה בגיל 39 עשתה את ההכנות כפי שאבא דרש וכולנו הלכנו לישון, לפנות בוקר אמרה לאבא שהיא חשה ברע ונפטרה בו במקום.
בבית העלמין היהודי הגדול של ז'שוב ערכנו לוויה וקבורה אבל מצבה לא הספקנו להקים אך מקום קבורתה חרות בזיכרוני לנצח.
התחלנו לצאת את העיר, רק משפחת יוֹרָם, אמא וארבעה ילדים הצטרפה אלינו, האחרים לא שמעו לאבא אשר ביקש מהם "הצילו את חייכם בואו אחרי" וכך זכו לקבר אחים בעיר בבית העלמין היהודי הוותיק הענק, אשר כיום כל מצבותיו מנופצות ורק מצבת קבר האחים השחורה שהוקמה אחרי המלחמה עומדת. התברר שכל היהודים הובאו לבית העלמין ונרצחו וגופותיהם נטמנו בבור ענק, הם לא נשלחו למחנות ההשמדה הם עבדו בעבודות כפיה בתעשייה והומתו בעת נסיגתם של הגרמנים.
בית העלמין ההרוס בזשוב
ואכן הגרמנים כבשו את כל העיר, התחילו לעצור אנשים ברחובות ולקחו אותם למחנות הצבא הפולני והחלו להעבידם בעבודות כפיה. כאשר הגיעו לרחוב שלנו, נכנסו לגן אבא עמד שם עם עוד שנים מחבריו איתם תכנן את הבריחה, שלושה חיילים גרמנים חמושים העמידו אותם לקיר בידיים מורמות, שניים כיוונו עליהם את נשקם והשלישי רוקן את כיסיהם ובדק את תכולתם. בזמן זה הגעתי אני לגן בדרכי לסוסים ולנגד עיניי נגלה המחזה של אבי עם שני חבריו עומדים אל הקיר, ידיהם למעלה הגרמנים מכוונים עליהם את נשקם, מיד רצתי והתנפלתי עליהם בבעיטות וצעקות "אתם לא תהרגו את אבא שלי!", אחד מהם הרחיק אותי בדחיפה עם הנשק ונתן לי שתי בעיטות, נפלתי והנה אני רואה שהם מובילים בשורה את אבא וחבריו, הם צועדים ואני הולך אחריהם בוכה וצועק. כאשר הגענו למטה אשר היה ממוקם בבניין העירייה הכניסו את שלושתם פנימה ואני נותרתי בחוץ על המדרגות יושב ובוכה, כך המתנתי וכעבור כמה שעות לפתע יצא אבי לבד, לקח אותי בידו והלכנו חזרה הביתה. הם הובאו לחקירה ואבא שדיבר גרמנית אוסטרית סיפר למפקד הגרמני על כך שהיה קצין בצבא האוסטרי וזה הסכים לשחרר אותו, אבא הגיע הביתה והתחיל מיד בתכנון הבריחה, למחרת חזר אבא אל המפקד וביקש ממנו לשחרר גם את שני חבריו שהם קרוביו של אבא ואכן הסכים המפקד לשחרר אותם ומשפחתו של אחד מהם הצטרפה אלינו לבריחה.
בית העיריה בזשוב
|